הקדמה | העידנים הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה הידרוסטית
| המערכה | יצירת דמות
1.3: ויילראלדה: עידן דמדומי
השחר
(2600-1600
שנים לפני פתיחת המערכה)
(
1.3.1:
תאור כללי
לערך הקודם | לערך הבא | שלח תגובה
אלף השנים של עידן
"דמדומי השחר" (ובואלקירין: ויילראלדה), נחשב לרביעי והאחרון שבין
העידנים העתיקים, וחוליית מעבר בין תקופת האגדות של מלחמות האלים והאימפריות
הקדומות לבין ההיסטוריה הפשוטה והמדוייקת יותר של "עידן הממלכות" (קרי,
עידן הממלכות האנושיות החדשות) שבא בעקבותיו. אלף השנים של עידן דמדומי השחר שינו
את הסיל'נאראלד לבלי היכר – מעולם עתיק ואפלולי, שחלקים גדולים ממנו נשלטים עדיין
בידי יצורים עתיקים וצאצאי ילדיה הכאוטיים של צ'אוגורה, לעולם מסודר ובהיר יותר,
הנתון לדומיננטיות הולכת וגוברת של הגזעים האנושיים. מעבר לכך, הויילראלרדה הוא גם
סיפור עלייתן ודעיכתן של הואלקיריות, משרתותיה של אלת האור, על המלחמה חסרת הרחמים
שאסרו על יצורי הכאוס, האימפריה האדירה שהקימו, שעמדה בשיא כוחה מאות שנים בטרם
החלה – כמוה כולקיריות עצמן - לשקוע ולדעוך בתהליך איטי וכאוב, שחלקיו המאוחרים
התמשכו מאות שנים אל תוך "עידן הממלכות".
מעבר למאורעות הספק-היסטוריים ספק אגדתיים, ולחידת קיומן ודעיכתן של הולקיריות
שהציתה את הדמיון האנושי מאז ועד היום, לעידן דמדומי השחר תפקיד ראשון במעלה באורח
בו ההידרוסטים תופסים את עצמם, את מוצאם ואת תפקידם בעולם. הידרוסט, לאחר ששוחררה
מעולם של הענקים מגזע הסאר'ראו, היתה כנראה בירת המחוז הדרומי של קייסרות האור,
והמצביאה הולקירי שעמדה בראש "המועצה הלבנה" שניהלה את האי וסביבותיו,
נשאה בתואר ריל'אנילדה – עוצרת או מעין "משנה למלך" של קייסרית האור,
שמלבד ניהול האי ההידרוסטי עצמו, היתה מופקדת גם על המלחמה באויבי הקייסרות באיזור
ים הצעיפים המרקדים.
המלכים ההידרוסטים, כבר משלב מוקדם מאד, ראו עצמם לאורך הדורות (ולמצער, בזמנים
בהם כוחם היה חזק מספיק) כיורשיה החוקיים של הריל'אנילדה, קרי – מחזיקיו בזכות של
"הכתר הדרומי". מסורת זו, שהחזיקה מעמד מאות שנים לאחר שהקייסרות עצמה
הפכה לזיכרון רחוק, לא נשכחה כליל מעולם, גם כאשר המצב הפוליטי ותקופות ארוכות של
הסתגרות או חולשה "הרדימו" אותה למשך דורות על דורות. כך או כך, אין ספק
כי היא עומדת במידה רבה (גם אם בצורה ותחת כינויים אחרים) גם מאחורי הקלעים של
האימפריאליזם ההידרוסטי הבלתי מרוסן של שני הדורות האחרונים, שהפך את האי המבודד
ומוכה הפלישות לאימפריה אדירה. עצם התפיסה היסודית, שחזרה שוב ושוב לאורך הדורות,
כי הולקיריות ראו לעצמן כיעד עיקרי למצוא את אחרוני צאצאי ההורקארי, לחלץ אותם
מהשעבוד והטמטומם בכדי להחזיר להם את גדולתם ו"להזכיר להם את טיבם האצילי",
כפי שלא עשו עם אף אחד מן העממים העתיקים, צפנה בתוכה גם את האפשרות, כי
"יורשיהם הראויים של הולקיריות" ילכו בעקבות רוחות האור הקדומות, וישאפו
– מתוקף יחוסם המיוחד - להגמוניה בדרום הסיל'נאראלד, כמעין בבואה (אם לא התגשמות
משופרת) של קייסרות האור [25].
הולקיריות - מוצא, מאפיינים ומשטר: באגדות ההידרוסטיות, מתוארות הולקיריות
כבנותיה של פיוריליה, רוחות-אור שהשתנו ללוחמות נועזות בצו רצונה של גבירתן,
והתגלמו בדמויות בשר-ודם של נשים מרהיבות, גבוהות ובהירות שיער. הולקיריות מתוארות
כבעלות שיער צהוב, זהוב, אדום או בגוון הפלטינה, עיניים "בגון הפלדה או שמיים
צלולים"; מאחר ובאו מן האור, היו כוחותיהן קשורים אליו, ועולים פי כמה וכמה
על מה שניתן היה ללמוד מחזותן הדקיקה והענוגה למראה. לא פעם, בעיקר בעת שהפעילו את
מלוא כוחן, היה האור אופף אותן, וגולש מאחוריהן כמעין כנפיים; לפי חלק מהאגדות,
יכלו לעופף בעזרת הכנפיים האלו; לפי אחרות, רכבו על בהמות מכונפות אדירות
ויפיפיות, שעל גבן שעטו מתוך הסערה וריחפו מעל שדה הקרב, ממטירות חיצים בוהקים על
יריביהן. כל המקורות הישנים על אודותיהם מסכימים, כי הולקיריות היו אלו שעיצבו את
תורת קסמי האור, שנמצאים עד היום בשימוש הפלדינים האנושיים.
לא ברור עד הסוף, כיצד בדיוק התנהלה חברת הולקיריות, הגם שיש המנסים ללמוד על כך
ממסורות עתיקות של בתי אצולה שטענו במשך דורות כי דם הולקיריות זורם בעורקיהן, או
מקהילות הידרוסטיות מסויימות, אשר ניסו להתנהל בדרך "הישנה והמוארת"
במשך מאות על מאות שנים. נראה, כי הולקיריות הן מקור לרוב המסורות המטריארכאליות
הישנות, ששרידיהן דעכו – אם כי לא לחלוטין – במרוצת הדורות האחרונים. נראה, כי הן
עצמן חולקו למעמדות, והונהגו בידי אצולה צבאית – אם כי משערים, כי הולקיריות
ה'אצילות' נבחרו וזכו לכבוד ולמשמעת בזכות כריזמה אישית (ואולי משום שהיו רוחות
משרתות ברמה גבוהה יותר טרם שהתגלמו בבשר ודם) ולא בזכות יחוס – מה גם, שולקיריות
יכלו לחיות מאות ארוכות של שנים, וכמה ממנהיגותיהן אף יותר מכך. יש המשערים כי
למרות הריבוד המעמדי, הולקיריות היו מעטות מכדי לכלול בשורותיהן 'פשוטות עם' באמת
ובתמים, וכי מעמד זה, ואולי אף מעמד הקצונה הזוטרה, נשמר לבני-אדם שהצטרפו אליהן.
בעניין זה, ישנה טענה כי אורח הארגון של מסדר אבירי סנט-קלאודור הוא למעשה שריד או
העתקה של חברת הולקיריות, כולל מנהגן להעזר ולהסתמך על מועצות של לוחמות וכוהנות
בעלות מעמד; אולם כמובן, שאין דרך להוכיח באמת ובתמים את הטענה הזו.
דבר אחד, בכל מקרה, הינו ברור: הולקיריות, שהיו חסרות זכרים משל עצמן, יצרו קשרים
רומנטיים והתרבו בעזרת בני-אדם (ואולי גם דמויי-אדם מסויימים), וכאן כנראה היתה
טמונה אחת מחולשותיהן הגדולות, שתרמה מאד לדעיכתן. אם הולקיריות הקדומות היו אכן
רוחות אור עליונות ורבות עוצמה, הרי שהדור הבא של ולקיריות שנולד מזיווג שלהן עם
בני-אנוש (לפי המסורת, הנקבות שנולדו מזיווג כזה היו ולקיריות, והזכרים – בני
אנוש) היה חלש ופגיע יותר, באשר הכיל מידה שווה של דם אנושי. יוצא, כי שיעור הדם
האנושי בקרב הולקיריות הלך וגדל מדור לדור. בסופו של דבר, החל הדור הראשון להעלם –
לפי המסורת, הולקירי יכלה לחיות מאות שנים, אולם בסופו של דבר התעייפה מצורתה
הגשמית, ואף אם לא הזדקנה באורח נראה לעיין, בסופו של דבר הפך הקיום הגשמי לקשה
מנשוא בעבורה, מאלץ אותה בסופו של דבר לנטוש אותו, ולהפוך בחזרה לרוחות אור החיות
מחוץ לעולם הפיזי של בני האדם. יוצא, אם כן, כי הולקיריות נידונו, אולי מרגע
בריאתן, לדעוך בהדרגה, עד שיתמזגו כמעט לגמרי בתוך החברה האנושית. כיום, נראה
שהקהילות שנשותיהן או מקצתן מכנות את עצמן 'ולקיריות' אינן יותר מקהילות אנושיות
בעלות מסורת עתיקה המחוברת מאד לאור ולמספר כוחות הנובעים ממנו, וכמעט ולא ניתן
למצוא, אם בכלל, ולקירי "אמיתית" שיש בה ולו ניצוץ משמעותי של הכוחות
הישנים.
לחולשה קריטית זו נוספה, ככל הנראה, חולשה נוספת; נראה כי הולקיריות, או לפחות
מקצתן, לא שכחו את הימים בהן היו רוחות אור ושומרות גנים מלבלבים, בלא לבוש פלדה
וחרבות נוצצות; הן צייתו לצו-רצונה של אלת האור, שהפכה אותן ללוחמות נועזות
ונשגבות, אולם נראה שכמה מהן נותרו אמביוולנטיות, וחשו געגועים – לפחות בחלק מנפשן
- אל הפרחים, הלבלוב והשלווה של הגנים השמימיים. במרוצת הדורות, נראה ששאיפה זו
הלכה וגברה, ורבות יותר ויותר מהן מאסו בחרבות ובבהמות המלחמה המכונפות, ושבו
לסגוד לפיוריליה כאלה של פרחים, יופי וטוהר – דבר שהחיש את דעיכתן, ואת מעבר
הבכורה אל בני-האדם ואל יצורים אחרים, פעלתנים ולוחמניים יותר.
הגישה ההידרוסטית,
מכל-מקום, אמנם חולקת לולקיריות כבוד רב על מעלליהן הקדומים, אולם יותר ויותר,
בעיקר בדורות האחרונים, מצמידה לכך את התובנה, כי זמנן (וכן זמנם של המנהגים
המטריארכאליים שבאו מהן) חלף ועבר, וראוי להשאירו במקום הראוי לו – בעידני האגדות,
היפים לכל היותר למחזות תאטרון ולאפוסים (קרי: ג'נטלמן הידרוסטי יכול להנות ממחזה
אודות קלאריליה ריילארד ולדון באריכות על איכות השירה וההגיה הנכונה שלה, אולם
להזדעזע עד עמקי נשמתו אם תעז בתו ולו לחשוב על "שערוריה לא מהוגנת" של
דחיית שידוך מכובד ונטילת חרב לידה); שהרי, דעיכתן – שאלת האור בוודאי תכננה אותה
מראש כאשר יצרה את דמותן – לא באה אלא בכדי לפנות את הבמה לממשיכי דרכן המכובדים
והמהוגנים, נתיני הוד-מלכותו.
אסטריד הנודדת ויסודה של קיסרות האור: מנהיגתן העליונה של הולקיריות מכונה
"אסטריד הנודדת", ומזוהה ככל הנראה עם דמותה של רוח האור אסט'קרייט
מ"קינת פיוריליה". בהנחה שקוראים את שני המיתוסים הללו ביחד, אפשר להסיק
כי אסט'קרייט, בניגוד לרוב חברותיה, חלמה עוד מימים עברו על תהילת עולם, מעללי
גבורה ועל העונג שבנצחונות מסחררים שיזכו לחיי עולם בשירים; עובדה זו, בתוספת
למעמדה הרם בלוא-הכי, הפך אותה מניה וביה למועמדת טבעית להנהגה.
תחת פיקודה של אסטריד, התארגנו הולקיריות למלחמה בלב הצפון הרחוק, במקום בו נובע
אגם לוהט מן הפסגות האדירות של "גג העולם" ונשפך אל תוך המרחבים הקפואים
של היבשת האגדית פארלאריה; משם, עופפו דרומה אל האיזור המכונה כיום טילאנור (על
סיפו הצפוני של הים המואר), הפיצו את הננסים הטיגובים לכל עבר, והקימו טירה אדירה
על לשון יבשה סלעית הצופה על משברי האוקיאנוס, לה קראה אסטריד "גשר
לובן"; שם שכן כסאה של המצביאה הולקירי במשך מאתיים שנים, ומשם המריאו כוחות
המחץ המכונפים למטרתן – לאסור מלחמת חורמה על צאצאי צ'אוגורה (ושמא, כל מי שנראה
להן נגוע בשחיתות העתיקה ואינו מתאים לחזון הגרנדיוזי שרקמה אסטריד בכסאה שמעל
האוקיאנוס החשוך והסוער).
נראה, שיריביהם
הגדולים הראשונים של הולקיריות לא היו דווקא יצירי כפה של צ'אוגורה, אלא דווקא
שרידי הציביליזציה הטראלירית הקדומה, על כוהניה הלובשים דמות חיה; לא ברור מה היתה
הסיבה המדוייקת למלחמה שניהלה אסטריד כנגד אנשי חרט-אובך, והאם ראתה בהם תרבות
זדונית, או שפשוט החליטה לטהר את האדמות עליהן רצתה לבסס את ממלכתה מזרים גאים
שהדבר האחרון שעלה בדעתם היה לכרוע ברך בפני אלת האור והולקיריות הבהירות שלה. לא
נשמר מידע רב על אותה מלחמה (מלבד קטעים בודדים שהשתמרו משירה טראלירית בחרוזים על
איש הקודש שלבש את דמותו של נמר שן-חרב ענקי, הכה את עצמו בשגעון קרב, ולחם עד מוות
בבנות הסערה בין חורבות מקדשו הבוער), מלבד קטעי שמועות שהיתה אכזרית מאד, וכי
הטרארלירים ובני-דודם המאסקארים, אף אם הובסו בסופו של דבר בידי הרוכבות המכונפות,
לא נשברו כליל, נסוגו אל מעבי היערות והשיבו במלחמת גרילה אכזרית שארכה דורות על
דורות. תהא אשר תהא האמת על המלחמה, מי האשם בה ומה היו המניעים מאחוריה, אין ספק
כי הולקיריות של אז, הרוכבות המכונפות השועטות על כנפי הסערה ומשלחות חשרת אימה
ומוות בלב יריביהן, היו שונות מאד מהדימוי הטהרני של העלמות העדינות הסוגדות
לפרחים שהופיע בדורות מאוחרים יותר.
כך או כך, בסופו של
דבר נהדפו הטראלירים כליל מהמישורים הפוריים של ריילנבורג והאלנסיאל דהיום; ושם,
מעל מפרץ יפיפה של מים עמוקים, החלו הולקיריות וחסידיהם החדשים מקרב בני האדם
לבנות עיר חדשה, אדירה מגשר לובן ויפה ממנה; המלומדים חלוקים בדעותיהם, מי היו
אותם בני-אדם שלחמו לצד הולקיריות בצפון: האם מדובר בקלאנים של אנשי הדמדומים שבאו
איתן מהצפון הרחוק (אולי אבות-אבותיהם של הז'ראלים [26]), בגזע אנושי שהיה משועבד
לטראלירים של חרט-אובך ושוחרר בידי הולקיריות, או פשוט בשבטים טראליריים שנכנעו
לכובשת החדשה או הוכו על ידה, והעדיפו להשבע לה שבועת אמונים בכדי לשמור על
אדמותיהם.
בניית העיר האדירה
ארכה מספר דורות-אדם, אולם בסופו של דבר, הושלמו מגדליה הלבנים וארמנותיה הבוהקים
של ארקלארילדה, המוקפים חומות גבוהות וגנים מדהימים שהארץ לא ראתה כמותם מעולם
קודם לכן; השנה בה העבירה אסטריד את כס מלכותה מגשר-לובן אל ארקלארילדה, והפכה
אותה לבירתה, הפכה לשנת 0 של ספירת השנים הנהוגה בסיל'נאראלד – היא ספירת האור.
מהחופים הקרים של הים המואר, העבירו הולקיריות את המלחמה דרומה, כשהן לוחמות
ונושאות ונותנות, לחליפין, עם השבטים המאסקאריים וערי-המדינה ההרקאליות. בסופו של
דבר, הגיעו כמה מצבאותיהן, סוף-סוף, אל ים הצעיפים המרקדים. בניגוד למה שמקובל
לחשוב בהידרוסט, הרי שעיקר כוחן לא פנה להלחם בענקים השולטים באי המוזר והגשום
שבלב אותו ים, אלא הסתער בנחישות ובלא רחמים על אנשי התיש ברצועת האמתיסט, ועל בני
האדם מן העממים העתיקים (אבות אבותיהם של האמת'ורים) שסגדו לאנשי התיש כחצאי אלים,
וחלקו עימם את האמונה באש ובשמש. התיאורים האמת'וריים שנותרו, והשתרשו עמוק בדת
השמש כפי שהיא קיימת עד היום, הם תיאורים אפוקליפטיים על סערות אדירות שנחתו על
הארץ החמימה והפוריה, מלוות בכפור ושלג, ומתוכן בקעו הלוחמות החיוורות וחסרות
הרחמים, שטבחו את אנשי התיש ואת מאמיניהם בכל מקום בו מצאו אותן, מביאות בכנפיהן
הקרות סוף לתור זהב מיתי של אלפי שנים. התיאורים הנגדיים, שהשתמרו במסורת
ההידרוסטית והקאלידרוסטית, לעומת זאת, מתארים את מפלתה של תרבות זדונית, שסגדה
לשדים ומאות אנשים הועלו קורבן לאלי הכאוס בכל אחד מחגיה הפרוורטיים; וכי כוהניה
נוטפי הגאווה והזדון, נהגו לרצוח את בני-משפחתם ולהתאבד בטקס ריטואלי מצמרר כאשר
חשו כי המערכה אבודה וכי הסוף קרוב. לפי אותן מסורות, אסטריד עצמה ניהלה את המצור
הארוך על בירת הזדון אוגוד'מארין, והביסה בקרב אחד על אחד את מפלצת התופת ששילחו
בה כוהניה, בטקס שגרר את מותם שלהם ואובדן נשמותיהם ש"נצרפו יחדיו לסערה של
אש טמאה".
דבר אחד ברור; אסטריד
השלימה כמעט כליל את משימתה המקודשת: המטת חורבן איום וטיהור העולם מיציריה וילדיה
של צ'אוגורה; אנשי התיש, שהקלאנים שלהם מילאו את הדרום, הוכחדו כמעט לגמרי,
ושרידיהם נסו אל הארצות הפרועות והלוהטות שמעבר לארכיפלגו הדרומי; התרבויות
העתיקות והמושחתות שסגדו לאש נפלו, ופינו את הדרך לממלכות חדשות, בהן שלטו מלכי
חסות שכרעו ברך בפני הכס הלבן של ארקאלרילדה. כאשר, לבסוף, נפלה על אסטריד העייפות
והיא נאלצה לנטוש את העולם ולשוב להיות רוח אור בארמונה של פיוריליה, השתנה העולם
לבלי היכר.
שחרור הידרוסט: כאמור, ובניגוד לדעה המקובלת בהידרוסט, ספק אם שחרור האי
הגשום שבלב ים הצעיפים המרקדים לא היה מטרה ראשונה במעלה מבחינת הולקיריות. אין
ספק, כי ענקי הסאר'ראו, על פולחן הזדון של הודון מקבת סער וכנסיית אש-הצללים,
סומנו בידיהן כאויב, אולם כזה שחשיבותו משנית לאנשי התיש ולבעלי-בריתם מקרב העממים
העתיקים. דווקא בשל כך, הופקדה המשימה של כיבוש האי לא בידי אסטרידה עצמה או מי
מבנות פמלייתה הקרובות, אלא בידי ולקירי מצביאה שהובילה צבא משל עצמה. שירים
וספרים רבים נכתבו במהלך הדורות על קלאריליה ריילארד האצילית שהושיעה את הידרוסט
בחרבה הזוהרת באור, שברה את אזיקי השעבוד בהם כבלו הענקים את בני האדם הפרועים,
והחזירה אליהם זכר תהילה ומורשת של ימים עברו. כל המסורות מציינות במפורש, כי
קלארילידה טרחה מאד על נטילת צעירים מבטיחים מבני השבטים, שחונכו בהתאם לרוח האור,
והפכו לראשוני הפלדינים האנושיים (או למצער ההידרוסטים). המפורסמת באגדות על
אודותיה, הינה כמובן האגדה המספרת על הדרך בה התאהבה במוכשר והמבטיח ביותר מבין
הפלדינים האנושיים, קלאודור הצעיר, והפכה אותו לבן-זוגה הנצחי, עד שבסופו של דבר
סייעה לו להשתחרר מגופו הגשמי, ולעזוב ביחד איתה את העולם כדי לכרוע ברך ולזכות
בברכתה של פיוריליה.
כך או כך, מן המסורות
והאגדות על קלאודור, נבנה גם יסודו של מסדר האבירים ההידרוסטי הנקרא על שמו
(סנט-קלאודור), אשר גם אם יש המפקפקים בקיומם של המסטרים הראשונים והאגדיים שלו,
שישבו במועצה הלבנה ביחד עם הולקיריות של קלארילידה ריילארד (ולאחר מכן, המלכה
קסוריניאה, אשר ירשה ממנה את כס ויילורין), הרי שאין ספק כי הוא עתיק מאד, ונטל
תפקיד מכריע כבר בתקופת "הממלכה הראשונה" של הידרוסט.
הגם שהשירים מפליגים
בתיאורים על מפלתם של הסאר'ראו, עולה מבין השיטין כי הללו לא הקלו על חייה של
קלאריליה ריילארד, והשיבו לה מלחמה שערה שהוכרעה רק מקץ מספר דורות אדם. הסאר'ראו,
מושחתים ונגועים בפולחנות אפלים כאשר יהיו, היו שונים מאד מהסטריאוטיפ של ענקי
הגבעות ושאר שארי-בשרם הגסים וכהי-המוחין. כמו כן, נראה שבניגוד לאנשי התיש, הרי
שקסמיהם לא התבססו על אש (אלא נהפוך הוא, במידה רבה התבססו על כפור, בדומה
לולקיריות עצמן), והיו מורכבים וחזקים באורח שהעמיד בפני הולקיריות אתגר קשה,
ומפעם לפעם הנחיל להם אפילו מפלות. זאת ועוד; בניגוד למה שמקובל לחשוב באורח שטחי,
מבין השיטין של האפוסים עולה דווקא תמונה כי רוב או חלק גדול מהשבטים האנושיים
צידדו באדוניהם הענקים ולא בולקיריות, ורבים מהם לחמו לצד הסאר'ראו במשך דורות, עד
הסוף המר. זהו גם מקורן של סברות, שחלק מאותן תומכים של הולקיריות המתוארים בשירים
כ"גיבוריה הקדומים של הידרוסט", היו בכלל זרים שבאו עם הולקיריות מהצפון
(אין זה נטול הגיון לסבור כי בכוחה של קלאריליה, במיוחד אם נחשב ככוח צדדי, שירתו מלכי
חסות אנושיים) – ויש המצביעים על דמיון מסויים בין מסדר סנט-קלאודור לבין מסדר
הכוכב הז'ראלי, ומשתמש בכך בכדי לטעון כי ראשוני הפלדינים היו ברובם זרים, אולי
ממוצא דומה לאלו של אבות-אבותיהם של הז'ראלים, ורק מיעוטם צעירים מקומיים שנותקו
מן השבטים החשוכים, שהוסיפו לסגוד להודון ולאש הצללים [27].
כך או כך, אין ספק כי הסאר'ראו נלחמו מלחמה נוקשה ואכזרית, לא פחות ואולי יותר
מכוהני חרט-אובך, וגבו מהולקיריות ובעלי בריתן מחיר קשה על כל צעד ושעל, כשהם
מנצלים את כוחותיהם המפותחים ואת טירותיהם הכמעט בלתי ניתנות לגישה שבראשי ההרים. אלא
שבסופו של דבר, אולי לאחר שקלאריליה ריילארד ביקשה וקיבלה תגבורות מכוחותיה של
אסטריד, נפלו מבצריהם בזה אחר זה; האחרון בהם, סוראו-קורו-האמראב שבצפון הרחוק של
האי ההידרוסטי, נפל בשנת 448 לספירת האור; האגדה מספרת, כי כאשר הבינו הסאר'ראו כי
גורלם נחרץ, שחררו את שארית כוחם בהבזק של כפור ממית, שקטל את שארית מגיניהם ועמם,
ועימם רבים מבני האדם והולקיריות שפרצו אל תוך העיר; אלא שהקסם היה כה חזק, עד
שהכפור שהשתחרר ממנו הקפיא את כל הקצה הצפוני של האי, והפך אותו למקום מכושף, גדול
בהרבה ממה שנראה לעין או משורטט במפות (ישנה השערה, כי הקסם היה כל-כך חזק, עד כי
כופף את קווי הקיום, באורח שפתח מעברים בין צפון הידרוסט לבין חלק מהיבשת הקפואה
האגדית פארלאריה, או אולי מישור קיום זר וקפוא, שממנו שאבו הסאר'ראו חלק מכוחם).
נראה, שאותו מיתוס – מדוייק או לא מדוייק כאשר יהא – מנסה להסביר את אחת התופעות
המוזרות ביותר באי ההידרוסטי; הגודל העצום של השממה הצפונית הקפואה, שנראית כנטע
זר שאינו מתאים כלל לאקלים החמים של ים הצעיפים המרקדים; הקור המגיע משם משפיע,
בלא ספק, על כל האי ההידרוסטי, והופך את אקלימו לאי של קרירות, מוקף תדיר בערפלים ובגשמים
הנוצרים במפגש בין העננים החמים של ים הצעיפים המרקדים לבין האוויר הקר שמעל האי.
האגדות ההידרוסטיות
מרבות לשבח את קלאריליה, את יורשת כסאה קסוריניאה, ואת סנט-קלאודור ותלמידיו
האגדיים; סנט-קלאודור הפך לפי המסורת לבן-אלמוות שעודו משמש כאהובה של קלאריליה,
ונחשב לאל הפטרון של האבירות ההידרוסטית, ולדרך הראויה עבור הידרוסטים לסגוד
(דרכו) לאלת האור. בתקופות עתיקות, היה קלאודור האל העיקרי בפנתאון ההידרוסטי,
מעמד ממנו נדחק בתקופה המודרנית לטובת הידנלור (הידנלוס) אל הים, וגלימרדון אל
הסוחרים (אף הוא דמות היסטורית שהפכה לפי המסורת לבת אלמוות, ע"ע).
לפי האגדות, היתה
התקופה שבין כיבוש הידרוסט לבין המאורעות וההתערערות של שלהי הויילראלדה (448 עד
750 לסה"ה בערך) תור זהב, עידן של שגשוג, אבירות וטוהר-מידות; המלכה הלבנה של
האור (ליתר דיוק ריל'אנילדה, מצביאה עוצרת המושלת בשם קייסרית האור) ישבה בראש
המועצה הלבנה, בה ישבו בני האדם, ובעיקר האבירים, לצד הולקיריות. השבטים החשוכים
גורשו הרחק למחוזות הספר הנידחים או ברחו אל תוך השממה הקפואה; וכנסיית אש הצללים
הפכה לאגדה מרוחקת בלבד.
תחילת דעיכתה של קייסרות האור ופלישת פראי הים: החל משנת 500 לסה"א
בערך (שנת עזיבתה המשוערת של אסטריד הנודדת) וביתר שאת מהמאה השמינית לסה"א,
החלה הקייסרות האדירה שמשלה בסיל'נארלד להחלש ולדעוך – תחילה באיטיות ובאורח קשה
לאבחנה, ולאחר מכן במהירות הולכת וגוברת. נראה, כי לא עלה בידי הולקיריות למצוא
יורשת ראויה שתהלום את נעליה של אסטריד, כפי שהדור השני והשלישי שלהן לא הצליח
להגיע לעוצמתו ולחריפותו של הדור הראשון, שהלך ונעלם כליל במרוצת אותן מאות.
השלטון הריכוזי בקייסרות החל להחלש, והחל תהליך של מעבר הכח מארקלארילדה אל
המצביאות במחוזות, תפקיד שהחל – יותר ויותר ככל שעבר הזמן, לעבור מידיהן המתעייפות
של הולקיריות לידיהם של בני-אדם ודמויי אדם אחרים.
החל מהעשורים הראשונים של המאה השמינית, נחתה על הסיל'נארלד מכה חדשה, בלתי צפויה
ואדירה בעוצמתה מן הצפון: שבטים של בני-אדם נמוכים, מזוקנים ושעירים שבאו בספינות,
וזכו לכינוי הבלתי מחמיא "פראי הים". אותם אנשים, שסגדו ככל הנראה
לאלי-מצולה אפלים בדמות כרישים ותמנונים, באו גל אחר גל, שברו או חדרו דרך קוי
ההגנה הנחלשים של הקייסרות (ולפי מסורות מסויימות, ניצלו את המחלוקות בין הכהונה,
שהוחזקה עדיין על טהרת הולקיריות, המצביאות המוארות והמשמר הקייסרי, כדי לפלוש
ולהציף את הנחלות הקיסריות).
מן המידע הלא מדוייק של התקופה עולה, כי פראי הים נמנעו בדרך-כלל מהתקפה על לב
הקייסרות שבאיזור ריילנבורג, אלא עקפו אותו, ונחתו הן על חופי טראליריה במערב,
ובעיקר על תת-היבשת ההרקאלית בדרום-מזרח. צייהם פשטו, שרפו ובזזו מכל הבא ליד,
וחלק מהם, בסופו של דבר, גם התיישבו בארצות החדשות, לאחר שהבריחו או שעבדו את
התושבים המקומיים (ובסופו של דבר, לפי המלומדים, התערבבו בהם עד לבלי היכר – כך
שדמם של ההרקאלים, בעיקר, הוא תערובת מוחלטת בין אבות-אבותיהם העתיקים ו"המוכרזים"
לבין פראי הים).
כך או אחרת, המכה
שהנחיתו פראי הים על הקייסרות הלבנה היתה אנושה בהרבה מן הנזק הישיר שגרמו בהרג
וביזה; השלטון המרכזי של ארקלארילדה כשל מלהגן על המחוזות שלו עצמו, וברבים מאלו
קמו ממלכות של פראי הים עצמם, כאשר גם יריביהם – יורשי הריל'אנילדים של האור, לא
נטו עוד להתחשב בהוראות הנחלשות מריילנבורג, מעבר לכבוד הרשמי שחלקו לקייסרית
המבודדת ולכהונה המוארת באורח רשמי. אף אף שהמלומדים ההיסטורים בחרו לסיים את
הויילארלדה בסביבות שנת 800 לסה"א, התאריך המשוער של נפילת המועצה הלבנה
בהידרוסט ומעבר השלטון לידי ראשון המלכים האנושיים, הרי שלפחות בצפון, סמוך יותר
לארקלארילדה ולמחוזות של לב הקייסרות, עתידה גסיסתם של המבנים הקיסריים להמשך עוד
מאות ארוכות של שנים, ולהסתיים בפועל רק בעקבות פלישת הענק של הקאהרויאנים בתחילת
האלף השני לסה"א, ומערכת ההסכמים הדיפלומטיים שנחתמו לאחר הדיפתה, שהגלו את
שרידי המשמר הקייסרי למחוזות הספר הרחוקים של האימפריה לשעבר, והפכו את ארקלארילדה
למרכז דתי בעל חשיבות סמלית בלבד (בסביבות 1450 לסה"א).
הופעתן של
הדארקירי:
אחד התהליכים שזירז את נפילתה של קייסרות האור, הוא הופעת גזע פראי ואכזר של
לוחמות דמויות-אדם, שנראו כגרסה אפלולית ומרושעת של הולקיריות עצמן. מוצאן
המדוייק, כמו גם העיתוי המדוייק של הגעתן לסיל'נארלד אינו ידוע ושנוי במחלות
חריפה, אולם מקובל על רוב המלומדים כי הגיעו מהמזרח (אף כי ישנה מחלוקת, האם מן
'הארצות האבודות', דבר שמתאים למיתוס המוכר אודותיהן, או שמא מרמות הבזלת והאיים
האפלוליים עליהם שוכנת כיום קיידרהרץ, שהיו אז כמעט ריקים מיושב, הרחק מחוץ לעולם
הידוע).
לפי המיתוס המקובל, שנראה כי הוא הולם גם את סיפוריהן של הדרקירי עצמן, מקורן של
אותן לוחמות אכזריות הינו ברוחות אור ש"אבדו" ולא הגיעו עם חברותיהן אל
הצפון הקפוא, או שאולי מרדו ברצונה של אלת האור או במנהיגותה של אסטריד; הגרסה
המקובלת ביותר, היא כי אותן רוחות טועות ואבודות, בין אם נכלאו מתחת לחורבות
הורקרייס או שוטטו אבודות ומטורפות למחצה בין החורבות, נפלו לידיהם למודות הזדון
של המגים הקאהרויאנים; אלו, בתהליך איטי ומחריד, עיוותו ושינו ואתן, כדי להפוך
אותן ללוחמות זדון שישרתו את הרודן אר-טורגול וירכבו בחשרת-האפלה שתפשוט על העולם
לפני צבאותיו. אם אכן יש אמת במיתוס הזה, הרי שאין ספק, כי הקסם הקאהרויאני עשה
שימוש במרירות הרבה של אותן רוחות, כלפי חברותיהן לשעבר שנטשו אותן מאחור, להרקב
בתוך האפלה. אין ספק, כי מוטיב זה של נטישה, בגידה וכפיות טובה, הינו מוטיב מפתח
באורח בו הדרקירי תופסות את עצמן, ואת העוול האיום שנעשה להן בידי הולקיריות, וחרץ
את גורל שני הצדדים לשנאת נצח; מבחינת הדרקירי, אותה בגידה שפלה (ולא קסם
קאהרויאני כלשהו, דבר אותו הן נוטות להכחיש כפגיעה בגאוותן), הוא שפקח את עיניהן
בדבר הכזב, הצביעות והדו-פרצופיות שבאור, נקודות שהוכחו עוד יותר, לטעמן, בדרך בה
התנוונו הולקיריות והפכו ל"זבובים פחדנים וחסרי ערך המרפרפים סביב פרחים".
הדרקירי,
כמו הולקיריות שנואות-נפשן, התגלמו בגוף בשר ודם של נשים חיוורות, יפות לא פחות מן
הולקיריות, למרות שבניגוד ליריביותיהן, הן ניחנו בשער כהה, ובדרך-כלל גם בגוון
עיניים הנע מירוק עמוק ועד שחור. כפי שהולקיריות מוקפות באור ושואבות ממנו את
כוחותיהן, כך הדרקירי מוקפות ונוטלות את כוחותיהן מן החשיכה – לרבות יכולת לדאות
למרחק קצר על כנפיים לא מוחשיות, הנראות כעשויות מאפלה טהורה (ולאחר שנקטלו או
הגיעו לסוף חייהן, גופן אינו נרקב, אלא מתפוגג לאיטו לאפלה חסרת צורה) אלא, שלפי
המיתוס, אם ציפה הרודן אר-טורגול כי רוחות האור שעוותו יהפכו לשפחותיו הנאמנות,
נכונה לו אכזבה קשה – רובן המכריע של הדרקירי, גאה נוקשה, גאה וקשה-עורף, מאס עד
מהרה בשיעבוד לקאהרויאנים המעודנים והמושחתים עד היסוד. לפי חלק מהמסורות, משהו
ממקורן כרוחות של אור, מעוותות ככל שיהיו, נותר בהן במידה שתגרום להן לקום על
הרודן והמגים המרושעים שלו; או שמא, היה זה פשוט הרצון הבסיסי בחופש, שמקנן ברובם
של רוב מוחלט מבני הגזעים התבוניים. המסורת של הדרקירי עצמן, מספרת על מצביאה
אדירה בשם דאר'קלאורינד, שהובילה את בנות-עמה לנקמה אכזרית במגים של הרודן [27],
ולאחר מכן למסע ארוך מערבה, שהסתיים בהרים המפחידים החולשים על מאסקארו ממזרח, שם
יצקו את יסודות ממלכת דארק'רילד.
נראה, כי בעוד הכח המרכזי של הדארקיריות אכן התקדם מערבה, תוך שהוא תוקף ומחריב את
מחוזות קייסרות האור שעמדו בדרכו, ומכה בולקיריות בכל מקום בו מצא אותן, שבטים משלהן
נפוצו בתת היבשת ההרקאלית, באיזור קיידרהרץ דהיום ובמקומות אחרים, כולל באיזורים
הצפוניים והפרועים של האי ההידרוסטי; הדרקיריות הנוקשות, שעמידות מאד מעצם טיבן
לאפלה, כפור ותנאים קשים, מצאו באותם מצוקים קפואים בית נוח, ממנו פשטו ומררו את
חיי ההידרוסטים, בעיקר יושבי צפון האי, במשך דורות על דורות, כמעט עד להווה.
ככל שעבר הזמן, התברר פרט מעניין נוסף לגבי הדארקירי: אמנם, גם הן היו ונותרו גזע
חסר זכרים משל עצמו, שהתרבה בדרך דומה לשל הולקיריות (הגם, שנטילת שבויים, שימוש
בהן לריבוי ולאחר מכן עריפת ראשם – כמו גם הפטרות מהירה וחסרת סנטימנטים מהתינוקות
הזכרים - נראתה להן דרך מעניינת יותר מ'אהבה נצחית מוארת' והטקסים המסובכים שנהגו
הולקיריות לקיים בתקופת האבל וההמתנה הארוכה לאחר מות בן-זוגן האנושי). הרי שמשהו
בטיבן מנע מהן להידרדר ולהחלש כפי שקרה לאחיותיהם הלבנות והשנואות. אולי, הדבר
נגרם מעצם העובדה כי כוחותיהם, מראש, התעוותו והשתנו; ואולי משהו בקסם האפל שמניע
אותן ונופח עוצמה בכוחותיהן מצליח למחזר את עצמו מדור לדור. אם כי, יש הטוענים כי
גם הדארקירי אינן חסינות מהחלשות הדרגתית – הגם שבקצב איטי לאין-קץ יותר מזה של הולקיריות.
זאת ועוד; בניגוד לולקיריות, בדרקירי אין כל רצון נסתר לשוב ולשרת בגנים מוארים
וסביב פרחים; לגישתן, הן נולדות וחיות בכדי להלחם, לקצור תהילה ולהכות או לשעבד את
הנחותים מהן. כך נוצר איום נוסף, אשר פגע בקייסרות האור, וליווה את הסיל'נאראלד
מאז ועד היום.
כך או אחרת; הדרקירי, מזיקות ופראיות כאשר יהיו, לא לקחו חלק מרכזי בנפילת שלטון
הולקיריות בהידרוסט; לא הן, ואף לא פראי הים, שלא הצליחו מעולם להגיע למרחק גדול
כל כך דרומה. האפוס ההידרוסטי הגדול, המתאר את נפילת המועצה הלבנה ומעבר השלטון
לידי המלך הסוחר, בן האדם ג'ון גלימרדון, מאשים קודם כל ובעיקר את הולקיריות עצמן,
בעיקר את מעמד כוהנות האור; כל זה מפורט באפוס ששרד בשלמותו, ונחשב למעשה כ'אחרון
האפוסים' של העת העתיקה, בטרם המעבר לעידן הממלכות – וסיפורו יפורט להלן.
הערות שוליים:
(25) אי לכך, לא בכדי
התאמצו הרדיקלים – שונאיה המושבעים של המסורת ההידרוסטית ובמיוחד של טענת העליונות
ההידרוסטית, וכמעט "יצאו מגדרם" לקעקע כל הניתן את המסורות והאגדות
מתקופת הויילראלדה, ולהציג אותם כתעמולה אימפריאליסטית מגוחכת, או לחלופין, להלביש
את הולקיריות באור דאמוני – באורח שישליך, מטבע הדברים, גם על "ממשיכיהן בני
זמננו". פרופ' בלטון למשל, מקדיש לכך עשרות על עשרות של עמודים בספרו
"מיתוס אלף וארבע מאות השנים – כיצד הומצא העם ההידרוסטי", בו הוא
מתייחס לולקיריות כצורת קיום מרושעת, שאינה טובה בהרבה מן הקאהרויאנים, או לכל
הפחות, אינה שונה בהרבה מן הדארקירי – שארות בשרן האפלות והידועות לשמצה. פרופ' בלטון
נוטה גם לכפור ככל האפשר בכוחות העל-אנושיים שלהן, להציגן כתערובת אפלה בין בנות-אנוש
לגזעים שכוחים ולא מחמיאים, אולי (כפי שהוא רומז), משהו שנוצר בניסויים מאגיים
מרושעים במרתפי המייגרסוורת'.
מאחר ואין לו, כמובן, שמץ הוכחה בעניין התאוריה שהוא מעלה, נוקט פרופ' בלטון
בתחבולה לשונית, כאשר הוא כותב בספרו כדקמן: "האם היו אותן 'בנות-אלים'
מדומיינות, לא יותר מאשר מוטאציות מונעות בקסם הרסני? האם מאחורי יופיין הכוזב
והמתעתע, לא עמד אלא כישוף עיוועים שיצא ממרתפיו האפלים של המייגרסוורת', ונמלט
אי-כה מזעמם הצודק של התרבויות המקומיות ששעבדו מלכיו הזדוניים? האם לא היו יותר
מפרפורי גסיסתו המכוערת של מעמד מטריאכרלי אלים ונצלני, שניסה לתחזק את כוחו הדועך
בריטואלים מעוותים שנלמדו בדרך לא-דרך מיושביה המוצללים של קאזאטיריה, בכדי להנחית
מהלומה תוקפנית של דם, אש ויגון על בניו האותנטיים והמופלאים של הסילנאראלד,
העממים העתיקים? כנראה שלעולם לא נדע".
(26) הדבר מתבסס על קטע לא ברור באחת הגרסאות של האפוס, לפיו ציוותה אסטריד לתת
"נחלה עשירה של אדמה מוריקה" לאחד ממלכי החסות האנושיים שתחת פיקודה,
המשתרעת "ממזרח לים, וממזרח לה הרים" – תיאור שיכול להתאים לז'ראל
(ולרכס בארוגו שורץ הענקים שממזרח לה) כיום. אם אכן היה הדבר כך, הרי שאסטריד
בוודאי התכוונה לשלוח מלך שבטי-אנוש מהימן להתנחל באגפה המזרחי ולהגן עליו מפני
ענקים ושאר איומים שלא נראו לה חשובים די הצורך בכדי להסב את תשומת ליבה ממטרותיה
העיקריות בדרום.
(27) כמה מאותם שבטים, בעיקר אלו (כגון שבט היוג'קליף הידוע לשמצה) שנסוגו
לאיזורים קשים לגישה, הוסיפו לסגוד לגרסאות פרימיטיביות של אש הצללים מאות שנים,
ולעיתים גם למעלה מאלף שנים לאחר שהסאר'ראו הושמדו והפכו לאגדה.
(28) הדאקירי מכחישות בבוז שנוצרו ועוותו בידי הקאהרויאנים (מבחינתן, הולקיריות הן
הגזע המעוות, ולא הן), אולם מן האגדות שלהן עצמן משתמע כי בראשית הימים היו
משועבדות להם.
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.