הקדמה | העידנים הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה הידרוסטית
| המערכה | יצירת דמות
1.2: קורת'אקס הורקארי –
עלייתה ונפילתה של אימפריית הורקרייס
1.2.5:
עידן החושך שלאחר חורבן הורקרייס (3,600-2600 לפני תחילת
המערכה)
לערך הקודם | לערך הבא | שלח תגובה
ההיסטוריוגרפיה
ההידרוסטית אינה מרבה לנדב (או להתעניין) בתקופה בת אלף השנים שבין חורבן הורקרייס
לבין ראשית עידן דמדומי השחר. הגישה הכמעט רשמית בעניין זה היא ש"אין דבר
משמעותי לכתוב עליו", מלבד העובדה הכללית כי מלבד הארועים המתוארים
ב"אדה של קלורנוואלק הזקן" (ראה בערך הבא), לא קרה באותן אלף שנים כל
דבר משמעותי שיש בו עניין להיסטוריה ולתרבות האנושית. ההידרוסטים מתייחסים לתקופה
זו, אם כן, כשנים חשוכות שאין בהן מאומה, מלבד אפלה וצער; יצירי הכאוס – מפלצות,
שדים ושרידים מעוותים של גזעים עתיקים, התרבו והתחזקו; ומאחר והורקרייס לא היתה
קיימת עוד בכדי לבלום אותם, החלו רודפים ומשעבדים את בני האדם. אלו האחרונים,
לעומת זאת, הדרדרו לברבריות מוחלטת, ושבו לסגוד לאש וליצוריה של צ'אוגורה.
אלא, שחרף דעתם הנחרצת
של ההיסטוריונים ההידרוסטים, הרי שהתמונה העולה מאותו עידן שונה במקצת. בתקופה זו
נוצרו כנראה המיתוסים הקדומים שמבשרים על ראשיתה של התרבות בתת היבשת ההרקאלית;
שבטים אנושיים לחמו בקיקלופים ובשאר היצורים ששוטטו ביערותיה ורכסיה של תת היבשת,
ובמחציתה של התקופה, הניחו מאמיני אל הים הידנלוס את יסודותיו הראשונים של נמל
רוספוליס; מתחת להר הגעש הגדול שבמרכז תת היבשת, שכנו כבר אז דמויי האנוש מגזע
הראהל'זארק, אבות-אבותיהם של חרשי הנשק הפראיים מאולנאסוס, השוכנים בתת-היבשת עד
היום.
יתר על כן; אם
בתת-היבשת ההרקאלית, מדובר בעיקר בראשיתה של תרבות (של בני אנוש ודמויי אנוש גם יחד),
הרי שבמקומות אחרים בסיל'נאראלד נותרו עדויות לקיומן של ציביליזציות מפותחות עוד
יותר. אלא שאלו – אולי משום שכולן השתייכו לענפים כאלו ואחרים של "העממים
העתיקים", זוכות להתעלמות מצד כותבי ההיסטוריה ההידרוסטית (או לאיזכור מבטל
של "מיתוסים לא מוכחים"), או לתיוג אוטומטי כממלכות זדון הקשורות
וסוגדות לילדיה של צ'אוגורה (דבר שאף אם הוא נכון, אין הוא סותר את העובדה כי אותן
ציביליזציות הגיעו להישגים מרשימים ביותר, גם אם לא שווים בעוצמתם להורקרייס).
בין היתר, ידוע כיום כי בצפון-מערב הסיל'נאראלד (על שטחי מאסקארו וטראליריה
דהיום), התקיימה ציביליזציה שאמאניסטית מסתורית וחזקה, שמעט מאד שרד ממנה כיום,
מלבד איזכורים לא מחמיאים במיוחד של כוהנים וכותבים זאהאדריינים עתיקים, שאותה
ציביליזציה איימה על גבולם המזרחי (באורח דומה למה שיעשו המאסקארים
ה"מודרניים", אלפי שנים מאוחר יותר). אולם למרות הגינויים והבוז ששופכים
הזאהאדריינים על ראשם של "עובדי אלונים וחייתו-יער", מבין השיטין ניתן
ללמוד על חברה שהיתה קרובה ברוחה יותר ליציריו של קור'רודאר מאשר לשדים של
צ'אוגורה, ושכוהניה ידעו לא רק להפוך לחיות פרא עצומות, אלא גם להקיף את מבצרי האבן
החרוטיים שלהם בעצים חיים וגפנים מכושפות. בירתם, שהזאהדריינים כינו בשם "חרט
אובך", נבנתה כנראה בתוך אבן געשית, סביב בריכות מינרליות חמות, ששימשו בין
היתר לאלכימיה מפותחת שרוב סודותיה נותרו בלתי מפוענחים עד היום.
ציביליזציה אחרת, ששכנה הרחק מדרום ליערות מאסקארו, על הרמות הצחיחות והאפורות
מדרום לרצועת האמתיסט (שנושאות עד היום את שמה), השתייכה לעם של אנשים גבוהים מאד,
חסונים וכהי-עור, שכינו את עצמם "אכדארו", וסגדו לאל בעל צורה של אדם
למחצה ואריה למחצה בשם ויאוסומה (Vyusumma), ששרידי פסליו העצומים מעטרים עד היום את הרמות הקרחות והאפורות
עליהן ישבו פעם ערים אדירות, חצובות לתלפיות בסלע. גם מציביליזציה זו שרד אך מעט
מאד, ונראה כי בניה נהגו לפשוט הן על האמת'ורים והן על אנשי התייש, ואלו וגם אלו
התייראו מהם; אולם בסופו של דבר, נראה שהאכדראו אכן נפלו תחת צילם של שדים כאלו
ואחרים, שהביאו בסופו של דבר לחורבנם; כאשר הגיעו הולקיריות לאיזור, בעידן
"דמדומי השחר" (במסגרת מלחמת החורמה שניהלו באנשי התיש), לא מצאו אלא
מספר שרידים עלובים, שזוהמו בקסמים משחיתים, איבדו כמעט כל צלם אנוש, והתגוררו בין
חורבות הערים העצומות שיסדו אבות-אבותיהם, בלא כל יכולת לתחזק ציביליזציה.
לצד כל אלו, התקיימה
לאורך כל התקופה ציביליזציה אמת'ורית מפותחת (גם אם מעולם לא התאחדה ולא הפכה
לאימפריה עצומה אחת); המסורת האמת'ורית (אף שיש חולקים על אמינותה [20]), מאזכרת
במפורש את פולחן השמש כ"האם הגדולה של הבריאה" (באורח דומה לאמונה
האמת'ורית דהיום), וטוענת כי בין אבות-אבותיהם של האמת'ורים לאנשי התייש [21]
התקיימו יחסים של שלום וידידות אמיצה (אף כי ניתן להסיק, גם מבין השיטין של
הסיפורים האמת'ורים, כי בני האדם סגדו במידה כזו או אחרת לאנשי התיש, וראו בהם את
"בניה הבכורים של אמא שמש").
להבדיל משתי הציביליזציות האחרות, שסופן נותר עלום ומסתורי, ברור למדי כי אנשי
התיש ובעלי בריתם האנושיים ספגו מפלה עקובה מדם מידי הולקיריות בעידן "דמדומי
השחר"; ובעוד המסורת ההידרוסטית מהללת את הנצחונות הללו על תרבות מושחתת
ואכזרית של "עובדי אש ומקריבי אדם" ובעלי בריתם המפלצתיים, ילידיה של
צ'אוגורה, הרי שהמסורת האמת'ורית מקוננת על החורבן, ונשבעת שלא לשכוח ולא לסלוח
לאלו שחוללו אותו – ולקיריות ו"אנשי הדמדומים שליבם לב קרח":
"כאחד היינו עם האש, ועם אימנו השמש; מחלב פיל הזהב שתינו, וחופשיים רקדנו
בפני בעלי הקרניים. מחסור ופחד לא ידענו, עד שהתקדרו פני הרקיע, וסופה צוננת באה
מן הצפון; ומתוך הסערה באו הרוכבות הלבנות, בחניתות מלובנות ובחרבות שלא ידעו רחם;
בשחוק נתנו קולן, כאשר קטלו בבעלי הקרניים, ואת הכוהנים הפילו שדודים בפני
מזבחותיהם הזהובים; וכך גבר הכפור על החום, ולובן השלג הטמא את ברכת אמנו השמש;
וכלה עידן השפע, הלך לבלי שוב".
קשה לדעת מי מהצדדים
הוא ה"צודק" בעניין זה (או שמא שניהם, כל אחד בדרכו), אולם דבר אחד
ברור: כך, לפני למעלה מאלפיים שנים נזרעו זרעיה של העוינות העזה בין ההידרוסטים לאמת'ורים,
שנקלעו והפכו ליורשיה מרצון של מלחמת החורמה בין הולקיריות לבין אנשי התיש.
שרידי ההורקארי: בראשית התקופה, כך נראה, התקיימו עדיין שרידים מפוזרים
ומבוהלים שנותרו ממחוזות הספר של הורקרייס, וכמה מהם נאבקו על קיומם במשך מאות
שנים; אלא, שנראה שצל הקללה שהחריבה את הורקרייס עצמה לא סר מעליהם, וחרץ את גורלם
לשבט. נראה, כי ריקבון מוסרי עמוק, חוסר השלמה עם המציאות שהשתנתה חברו יחד לחרוץ
את גורלם, והשנאה התהומית שרחשו כלפיהם העממים והשבטים שסבלו בעבר מנחת זרועה של
הורקרייס. באחד האפוסים המקוטעים שהשתמרו מהתקופה, מסופר על אי (לא ברור בדיוק
היכן), שנשלט בידי כוהנים הורקאריים בראשות קוסם או כוהן רב עוצמה בשם סאלווארק
(ובאמת'ורית: סולחאק), שהתמרד כנגד העריץ סאורת'ארק כאשר "הריח" כי סופו
מתקרב; אולם סאלווארק ואנשיו היו אכולים זדון ושחיתות, קיימו פולחנות זדון שלא היו
מביישים את מקדש התועבה של העריץ הגדול, ואף לאחר חורבן הורקרייס, הוסיפו לסגוד
לשדים, ולחלל ב"מעי בהמה ומעשי תועבה" את "מקדש קארינפאר"
(אולי קדושה או בת-אלמוות זוטרה, ואולי שליטה קדומה הקשורה בפולחן אלת האור); סופם
הגיעה כאשר התאחדו מולם "אנשים יורדי-ים" עם דמויי אדם מוזרים (או
ליקנטרופים), שתוארו כאנשים למחצה ומסטודונים למחצה. אלו ואלו, כפי הנראה, שועבדו
באכזריות על-ידי ההורקארים במשך שנים ארוכות, וכעת ניצלו את החורבן בכדי להתמרד
ולהשיב מנה אחת אפיים לשרידי אדוניהם השנואים. במקור ששרד, מתוארת דמותו המפחידה של
מלך דמויי האנוש, "פיסאם מלך פיל", שקומתו כקומת עץ, תרועת חדקו מזעזעת
חומות, וכל אחד מאגרופיו חזק כאיל-נוגח. לפי האגדה, אותו פיסאם הנהיג את המתקפה
שמחצה את שערי מעוזם האחרון של אנשי סאלווארק, והסתיימה בטבח פראי; פיסאם התפרץ אל
תוך מקדש קארניפאר כדי לחפש את הכוהן הגדול סאלווארק ולמעוך אותו במו ידיו, אולם
המקדש החל להתמוטט, והקסמים העתיקים שהשתחחרו מבין קירותיו הקורסים קברו את
ההורקארים ביחד עם פיסאם ורבים אחרים מהתוקפים.
בתקופה זו, כזכור, נחרבה גם מייגרסוורת', המערבי והאחרון (כנראה) מבין מחוזותיה של
הורקרייס; אולם נראה כי לא כל האוכלוסיה ההורקארית נהרגה ביחד עם בירתה ומגדלה
מעורר הפלצות. גם המיתוס ההרקאלי העוסק בנושא מציין כי בקרב "שוכני הכפרים של
העם ההוא", היו אנשים ששמרו על מסורות קדומות, וליבם לא היה מלא ברשע, ולכן
"חסו עליהם האלים". ישנו רמז מסויים כי כמה מאבירי מסדר הוורק'רילג
העתיק (לפי המיתוס, נאמניו של אחיו ואויבו המושבע של מלך מייגרסוורת') שרדו, וניסו
להנהיג את השורדים; אלא, שכוחם של אלו ואלו לא עמד להם בכדי לייסד ציביליזציה חדשה
על חורבות העבר; בסופו של דבר, עלו עליהם יריבים, מקיקלופים ויצורים קדומים אחרים
ועד שבטים הרקאליים קדומים, הכו בהם, הפכו רבים מהם לעבדים והפיצו את היתר לכל
עבר.
על רקע וסיפור זה בדיוק נסוב אחד המיתוסים הידועים ביותר המשוייך לאותה תקופה:
"האדה של קלורנוואלק הזקן" - אפוס עתיק ומרשים בחרוזים אודות קלאן או
סיעה הורקארית שנמלטה מן החורבן, שהפך ל"אפוס המייסד" של הידרוסט והעם
ההידרוסטי, ואשר עקב חשיבותו הרבה, יתואר בפרק נפרד משל עצמו.
הערות שוליים:
(20) לפי טענות אלו,
האמת'ורים דהיום "מלבישים" על אבות-אבותיהם הקדומים מנהגים ומסורות
מאוחרות בהרבה, ולמעשה רקחו במאוחר את הגרסה הזו, כדי להצדיק את הנרטיב
האנטי-הידרוסטי שלהם, ואת האמונה כי הם קורבן שתור הזהב המדומיין שלו נגזל ממנו
בחוזק יד.
(21) אם להאמין לתיאור, נראה שמדובר באנשי תיש מגזע ההאאמאני (קלאן האש), ולא
באושגאארו (קלאן הדם), על פולחן הדם והאינוס הריטואלי המבחיל שלהם.
וכאן משתלב גם הסיפור על חורבן המייגרסוורת', שבפי ההרקאלים הפך שם נרדף לתועבה
שטנית; הסיפור מנציח,בין היתר, גם את מעלליהם של גזע דמויי אנוש (או אולי
ליקנטרופים), שנראו כאנשים למחצה ומסטודונים למחצה, ושל מנהיגם המכונה "פיסאם
מלך פיל", שקטל בזעמו המשתולל את אדון המייגרסוורת', אולם אבד בעצם נצחונו, משום
שנלכד בתוך הקסמים האפלים שהשתחררו והתפרצו בזה אחר זה כאשר החל מגדל התועבה
מתמוטט.
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.