הקדמה | העידנים הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה הידרוסטית
| המערכה | יצירת דמות
1.2: קורת'אקס הורקארי –
עלייתה ונפילתה של אימפריית הורקרייס
1.2.4:
"ככל תועבות הפירל" - סאורת'ארק והקללה המשולשת
לערך הקודם | לערך הבא | שלח תגובה
נפילתה של הורקרייס,
לפני כ-3,600 שנים, ואגדת הקללה החורבן שגרמה (כך לפי המסורת המקובלת) להתפצלות
שרידי האימפריה לשלושה עמים או גזעים שונים, קשורים קשר בל-ינתק מדמותו האגדית של
פירל וארן-סאורת'ארק (ובאמת'ורית: שרשאק). הסיפורים על דמותו של הפירל וגורלו
שאובים ברובם מן הספר העתיק "ככל תועבות הפירל", המתמקד בעיקר בדמותו של
השליט העתיק, ומספר על מעלליו בתאור עובדתי קר וחסר הבעות רגש, פחות או יותר.
פרטים נוספים, בעיקר על "הקללה המשולשת" אשר חתמה בסופו של דבר את גורל
העריץ ואת גורל עמו, מופקים מן האפוס השירי "קינת פיוריליה" (במקור:
"קינתה של קאהר'ליירי"), אלא שזה מנוסח באורח שהוא הרבה פחות היסטורי
והרבה יותר מיתי – כגון העובדה, שהוא מערב את האלים והשדים השונים כדמויות שפעלו
הלכה למעשה, ומעשיהם, לא פחות ממעשי בני התמותה, עיצבו את מהלך המאורעות.
על אף ששתי הגרסאות לא
תמיד קוהרנטיות זו לזו, אפשר להסיק משתיהן, כי האחרון במלכי הורקרייס היה מגלומן,
שפתח במסעות כיבושים רחבי היקף, ונהג בעמים הכבושים באכזריות חסרת תקדים. הוא ביקש
לבצע, ככל הנראה, "רפורמה דתית", שתהפוך את מעמדו למעמד של "אל
חי", וניהל מסע טיהור רצחני של הכהונה והאצולה, בו נרצחו באכזריות כל אלו
שהתנגדו למהלך, על משפחותיהם. בין היתר, הורה למחות מן היסוד מעמד שלם של מעין
אצולה צבאית, או כח-עילית ששירת את הפירלים לפניו, הוארק'רילג (בקיידרהרצית:
וארלייגן(; בהמשך, גברו טירופו ואכזריותו עד כדי כך, שהוא הורה להשמיד את
אחד ממחוזות הצפון של האימפריה, על כל יושביו (לפי אחת הגרסאות, גזע דמויי-אנוש
שנחשבים לקרובי-דם או לאבותיהם של הקאהרויאנים דהיום), משום שסירבו לאמץ את
הרפורמה הדתית שיזם, אשר לפחות לפי כמה מהמקורות, הפכה את הדת ההורקארית לפולחן
זדון מהסוג המתועב ביותר.
כך או כך, נראה שבסופו
של תקופה זו, נמחה מרכז האימפריה מעל פני האדמה, פשוטו כמשמעו, בידי שורה של
אסונות בעלי עוצמה חסרת תקדים; בין אם מדובר אכן בעונש אלוהי, או שמא בקסמים
אדירים ורבי עוצמה, הקשורים לריטואלים המסובכים והאדירים שנעשו בחצרו של הפירל
בתחומי הדמונולוגיה וסוגי קסם מסוכנים אחרים, התוצאה היתה איומה; רוב-רובם של
ההורקארי נקטלו, בשורה של רעידות אדמה, התפרצויות לבה, ולפי הסיפורים גם גשם שחור
ורעיל, שמחה ערים שלמות על יושביהן, וכל האיזור בו שכן לב האימפריה הפך לארצות
מקוללות, שבני אדם אינם יכולים לחיות בהן.
באפוס השירי הארוך של
"קינת קאהר'ליירי", מסופר כי הקסמים האדירים והאסורים שהמלך וחכמיו עסקו
בהם, למרות איסוריהם ואזהרותיהם של האלים, משכו את תשומת ליבם של שרי השדים
קראוגאן ואד'ימאנוס (הכוונה כנראה לבני אלמוות מזרעה של צ'אוגורה, ששרדו את החורבן
הגדול שחוללה אמם אלפי שנים קודם לכן), שבשלב מסויים הפכו "ידידים למלך
הגדול" והתגוררו בארמונו. אף כי בלא ספק, נוכחותם העצימה את הדרדרותה של
החצר, הרי שהאפוס מגולל סיפור מעשה מורכב בהרבה, שמייחס גם לשרי השדים, בעיקר
לקראוגאן, רגשות ומניעים מורכבים מאד. חרף חוסר המעצורים, הפראות והאכזריות שבו,
קראוגאן מתואר גם כרב-אומן, שיכול היה לייצר את שכיות החמדה הנפלאות ביותר, ולא כל
יצירותיו היו זדוניות. מסופר, כי שר השדים, גם אם הגיע לחצר בכוונות זדון, התאהב
בתרבותה ותפארתה של הורקרייס, ובשלב מסויים גם ניסה להזהיר את הפירל מן הגורל
המצפה לו, אך לשווא. האפוס רומז, כי השד רב הכשרונות התאהב באסט'קרייט (15),
הראשונה והיפה מבין רוחות האור ששירתו בגן הכוכבים של אלת האור קאר'ליירי
(פיוריליה), וניסה לשווא לקנות את ליבה בשכיות חמדה; רוח האור נרתעה ממנו, ויתכן
שכעסה גם על כך כי קראוגאן ראה עמוק אל תוך ליבה, והבין כי היא נוצרת שאיפות
מרחיקות לכת, החורגות בהרבה מתפקיד של ראש לשומרות הגן האלוהי. ישנו רמז, כי שר
השדים היה זה שהזהיר את אסט'קרייט מפני המלכודת המכושפת שטומן הפירל לה ולגבירתה,
במטרה ללכוד אותן, לשאוב ולרשת את כוחותיהן.
באפוס מסופר, כי
קראוגאן, כולו נעלב ומריר על כך כי רוח האור אינה משיבה לו אהבה, יצר במר ליבו
נשים יפיפיות ורבות-עוצמה, שלהן העניק רבים מהכוחות, אשר ידע כי אסט'קרייט משתוקקת
להם בסתר; אלא שגם אותו "הרמון" שיצר לעצמו, לא שיכח את מרירותו וכעסו,
שהביאו אותו להמשיך ולסייע לפירל הגדול והמושחת, בדרך שידע יפה, כי תביא עליו ועל
עמו את חורבנם.
האפוס מוסיף ומתאר,
אגב עלילות משנה רבות העוסקות באלים ובני תמותה, את הדרך בה השתמש סאורת'ארק
בבריתו עם שרי השדים של הכאוס, ואף עם יצורים גרועים מהם, בכדי להתמודד מול זעמם
של מנלת'וריוס וקהאר'ליירי (פיוריליה), שבער להשחית על הדרך בה חיסל הלה באכזריות
את כוהניהם, ואף את כל פשוטי העם אשר לא הסכימו להתכחש להם, ולא "עשו ככל
תועבות הפירל".
בהדרגה, נתגלו בקיעים
ומחלוקת בשני צדדי המתרס; יהירותו של סאורת'ארק גברה עליו במידה כזו, שבגד בשדים
וביצורים רבי העוצמה עליהם נשען קודם לכן, ועימם טווה את הכוחות שהגנו עליו מפני
נקמת האלים: הוא סרב לשתפם בשלטונו ולסגוד להם, ודרש כי מכאן והלאה, הם יהיו אלו
שיסגדו לו. ב"תמורה", הסירו הללו בחשאי את הגנותיהם, וחשפו את כוחות
העריץ לעיני אויביהם. בו בעת, מספר האפוס בהרחבה על מחלוקת שנתגלעה בין מנלת'וריוס
לרעייתו אלת האור; זו חלקה על "מלך מלכי הרקיע" בנוגע לנקמה האכזרית
שתכנן לעשות בבני חסותו לשעבר, וניבאה לו כי הדבר ימוטט את "עמוד כוחם"
של האלים עצמם, ימסור את הארץ בידי כוחות הזדון, וגם (ברמז עבה לגבי טוטנהאגן
וה"שלשלאות הנאצלות") ימיט בסופו של דבר אסון על האדוקים והנאמנים
במאמיניו שלו. אלא, שמנלת'וריוס סירב לשמוע בקול רעיתו, והטיח בה דברים קשים –
לפיהם, מתינותה ורחמיה כלפי החוטאים, והדרך בה בלמה לא אחת את "זעמו וחרון
אפו", הם שמנעו ממנו להכות בחוטאים ובמחטיאים כיאות, בטרם "למדה כל הארץ
לעשות כתועבותיהם".
האפוס מספר כי אלת
האור יצאה בדמעות מלפני בעלה הזועם, הרוקם את נקמתו האיומה בפירל, בהורקארי ובשדים
גם יחד; ולאחר שישבה במחשכים, מיררה בבכי ושקעה במחשבות עמוקות במשך "שבעים
ימים ושבעים לילות", החליטה לעשות מעשה נואש, בכדי להציל את מה שיוותר מן
הבריאה ומהורקרייס מטלפי האפלה. האפוס מתאר בצורה ציורית ונוגעת ללב, כיצד הסירה
האלה את הכוכבים הבוהקים מעל גנה, ובדמעותיה חישלה אותם לשיריונות וחרבות, שהעולם
לא ראה כמותן לעוצמה וליופי. את הראי המכושף של האור נטלה, והפכה אותו לסדן, ועליו
הלמה בפטישה הכסוף יומם ולילה, בכדי להשלים את מלאכתה. וגם משרתיה נאלצו להשתנות
ביחד עימה; רוחות האור ועלמות הגנים הנאוות, שינו דמותן והפכו לולקיריות - רוכבות
אדירות, עוטות שיריון וחגורות חרב וקשת; ציפורי האור העליזות שמילאו את גנה
בשירים, הפכו לבהמות מלחמה מכונפות, עליהן ירכבו הולקיריות לעתיד לבוא, כאשר יגיחו
מתוך הסערה המשתוללת ויאסרו מלחמה על מאמיני האש ויצירי הכאוס.
אלא שבינתיים, הגיעה
סוף-סוף שעתו של פירל סאורת'ארק, גדול העריצים שידעה קלדאריה מעודה. נטול את הגנת
השדים, ומסונוור משחצנותו, לא עלה בידו להבין את המתרחש, עד שהתאחרה השעה,
ומנלת'וריוס עצמו ("ולא מלאך או שליח") התגלה בתוך היכלו, הכה את כוהניו
במגפה איומה, אשר גרמה להם לאבד צלם אנוש ולהפוך לתועבות מעונות, שדמותן דמות רמש.
בעניין זה, האפוס מספר בציוריות על "ראש התוכנים" (הכוהן הגדול ומשנה
לפירל) קאהרת'ראס (באמת'ורית: קופאש, או קופשא), שנתפס עסוק "בכל תועבות
הפירל", לאחר שהקריב לאדוניו ילדות קטנות "מבנות העבדים"; כאשר ראה
קאהרת'ראס את האל עצמו, והבין כי כלתה עליו הרעה, הפיל את עצמו לרגליו של מנלת'וריוס
ויבב לרחמים, באוחזו בשולי הגלימה ובקוראו "חוס ורחם על עבדך הדל, הו מלך
הרקיע. כרמש קט לרגליך אנוכי"; על כך ענה האל הזועם "כדברייך לו
יהי", וגזר עליו ועל כל כוהני המקדש יסורי נצח בדמות תועבה, ספק אנוש וספק
חיפושית.
לאחר מכן, הגיע האל אל
חדר הכס, ושם התעמת עם סאורת'ארק עצמו; אלא שהעריץ, בניגוד לכוהניו, סירב להתרפס
או לבקש מחילה, אלא קילל את האל, ירק עליו ולעג לו, כי הוא בא אל המלך הגדול
"כאחרון הנקלים", וכי "איה צבאותיך, ואיה חסידיך אשר הכיתים לפי
חרב, ושווא זעקתם אליך". וכי ביום מן
הימים "יעור זרע המלך הגדול, ויכרית זרעך ושמך מיני ארץ".
אז, הטיל מנלת'וריוס
"קללה משולשת" בעריץ, בעמו, ובארצו [16]; את מטהו של העריץ נטל, ושבר
לשניים; ואת גלימתו קרע לשלושה [17]; את הורקרייס ועמה הכה באש, באדמה ובמים
"ושיכל מהם מאתיים ריבוא"; את אלו מהם, אשר לא נהרגו, נטל האל
"והשליכם ככלי אין חפץ, לשכון מעבר להררי חושך" [18]. גם על העם היושב
במחוזות הרחוקים לא חס האל הזועם, באשר "נתן אותם ביד אויביהם, ועקרו אותם
מארצותיהם, לנוס ליערות כפראים וחייתו-ארץ". קראוגאן, שר השדים, אשר הבין
מבעוד מועד כי גם עונשו מתקרב, נעל את עצמו בארמונו, כישף אותו בכל כשפי ההגנה
שיכול היה לגייס, ושקע למשתה הוללות עם יצירות כפיו היפיפיות. אלא, שמנלת'וריוס
גבר על נקלה על כשפיו של שר השדים, ואת הארמון כולו, על כל יושביו, השליך אל תוך
פיר עצום של אש. שם, כך לפי האפוס, הפכו קראוגאן ויצירות-כפיו לשחורים משחור, ולא
עוד יכלו ללבוש צורה מצודדת ("לבל יוסיפו אלו להתהלך בין בני אנוש, ולהחטיא
אותם בכל תועבותיהם").
כך, למעשה, מסבירים
האפוסים את הדרך, בה התפצלו ההורקארי לשלושה: מתוך אותם "יושבי המחוזות"
שאויביהם סגרו עליהם והבריחו אותם מאדמתם (ככל הנראה, הכוונה לכל אותם עמים ודמויי-אנוש
ששועבדו קודם לכן להורקרייס) באו אותם שבטים שחצו את תת היבשת ההרקאלית, ובסופו של
דבר חצו את ים הצעיפים המרקדים והגיעו לאי הגדול והגשום במרכזו, הוא האי
ההידרוסטי. לעומת זאת, ההורקארי, תושבי מרכז הממלכה ששרדו, והוגלו אל "מעבר
להררי חושך", טיפחו שם את זעמם ומרירותם, ושם מצא אותם עוצרו לשעבר ושונאו
בנפש של מנלת'וריוס, טוטנהאגן, ותמרן אותם לסגוד לו, ולהפוך לעושי דברו, אשר בבוא
העת יפרצו בחזרה אל העולם הידוע, וינקמו נקמה איומה במאמיניו של מנלת'וריוס – אלו
הם, כמובן, אבותיהם של הקיידרהרצים.
לפי מסורת אחת, שנויה
למדי במחלוקת, הרי שחלק מהכוהנים והאצילים המושחתים של סאורת'ראק הצליחו להשתמש
בכשפיהם כדי לשרוד ולהעלם מעיניהם של שלוחי הנקם, אולם במחיר כבד אשר שינה אותם,
וגרם להם להיות תלויים בקסמים האפלים בהם השתמשו. הללו נמלטו אל ההרים, שמעבר
לחורבות המחוז הצפוני אותו השמיד אדונם לשעבר, ושם שימרו את התרבות העילית,
המעודנת והאכזרית, לפיה חיו בעבר, וטיפחו את זעמם ושנאתם – הן לבני האדם האחרים,
הנחותים מהם, והן לאלים עצמם; ומאלו, נולד גזע דמויי האדם היפים, המעודנים
והאכזריים, שיוודע לעתיד בשם "קאהרויאנים".
כאמור, יש הטוענים כי
הקאהרויאנים שונים מבני האדם ה"רגילים", משום שהאצולה ההורקארית ממנה
באו ספגה דם רב משל הנארא'קי הקדומים; וכי המעטים מבני אותו גזע שאינם נגועים עד
היסוד ברוע ואכזריות, הינם שרידים מן האצולה הצבאית של הוארק'רילג (שהושמדה
ביסודיות בידי סאור'תארק). גרסה אחרת אודות הקאהרויאנים טוענת, כי אבות-אבותיהם
באו דווקא מתוך האצולה והכהונה של מחוז הצפון ההררי, אשר דמויי-האנוש העתיקים שחיו
בו הושמדו ביסודיות בידי הפירל, דווקא משום שסירב "לעשות ככל תועבותיו".
הניצולים הנהיגו את עדתם הקטנה אל מקומות מסתור בלתי נגישים במרומי ההרים, התפללו
לאלים וחיכו לנפילת אויבם ורוצח עמם, בתקווה כי יוכלו ביום מהימים לשוב למולדתם,
ואף לכבוש את בירת הממלכה ו"לטהר אותה מכל התועבה אשר עשה".
אלא, שהדרך האכזרית בה
גמל מנלת'וריוס לאימפריה ולכל העם היושב בה, הרתיחה את הניצולים וגרמה להם לתעב את
אלוהיהם הקודם ולהתכחש לו; מעתה, כך נשבעו, לא ישרתו ולא יסגדו עוד לאל כלשהו,
משום שאלו ואלו רעים ליושבי הארץ; כעסם ומרירותם, כמו גם הקסמים האדירים בהם עסקו,
שינו את דמותם בהדרגה, וגם מילאו את ליבם בשינאה, שהפכה אט-אט לרקבון ולרוע הבוער
מתחת לחזותם המצודדת [19].
הערות שוליים:
(15) ככל הנראה, ההטיה
ההורקארית של מי שתיוודע בעתיד כ"אסטריד הנודדת", מנהיגתן הראשונה
והידועה לתהילה של הולקיריות (ע"ע).
(16) ולפי גרסה אחרת, בפירל, בעמו ובשדים אשר השתתפו במעלליו. כך או כך, שני
המקורות המיתיים סותרים זה את זה בנקודה הזו, כאשר בניגוד ל"קינת
פיוריליה", הרי ש"ככל תועבות הפירל" מייחס לאלת האור שותפות במעשה,
ואף שם חלק מהקללה בפיה.
(17) אולי בכך התכוון הכתוב לשניים משלושת
האוצרות המקודשים של הורקרייס: מטה השמיים וגלימת האור. בכמה וכמה ספרים ותאוריות
מיסטיות, העלו השערות רבות לגבי העובדה כי החפץ השלישי, ספר הבריאה, אינו מאוזכר
בקללה.
(18) לפי הפרשנות המקובלת, מימד קיום מקביל, אפל
ואכזרי, שם שכנו אותם הורקארי במשך כמעט שלושת-אלפים שנים, עד שנחלצו ממנו ושבו
בסערה אל העולם הידוע, כאשר הם סוגדים ליריבו הישן של אלוהיהם לשעבר – טוטנהאגן,
ומכנים את עצמם בשם "קיידרהרזן" (קיידרהרצים).
(19) אף כי, כתמיד, במרוצת הדורות וגם כיום,
יחידים וקבוצות קטנות – אף מגזע מושחת זה, ניסו להתנער (באורח חלקי או מלא)
מהמורשת האפלה הזו, ולצאת לדרכים חדשות. ישנה טענה, כי המפקדת האגדית של המשמר
הקייסרי שלחמה בשירות הולקיריות של האור בעידן "דמדומי השחר" היתה
קאהרויאנית; כיום, קומץ קטן של עריקים קאהרויאנים משרת בשרידי המשמר הקייסרי של
הורלצריין, שנועד להתריע ולבלום את בני עמם שלהם; קבוצה אחרת נמלטה לצפון
הסיל'נאראלד, והקימה שם ממלכה עצמאית בשם נור א-מנליר, שלמרות המוניטין האכזרי
והאפלולי שנודע לה, היא טובה לאין-ערוך מהמקובל אצל הקאהרויאנים.
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש
מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי
שלא בתשלום.