פרק 1: פמלייה בלתי צפויה

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

 

 

 

ההרפתקאה מתחילה בעיירה קטנה (שאינה מסומנת במפה) בשם סל'ווארן, שנמצאת מעט מצפון מזרח לאגם רל'נארן (האגם של 'הארמון השוקע'), במקום בו אפיק נהר קיירנה שיוצא מהאגם השוקע וזורם צפונה לעבר מעבר אור'גאקה מצטלב עם דרך יבשתית שמקיפה את האגם מצפון דרך היערות, ומתפתלת גם היא צפונה.

סל'ווארן היא גוש מכוער של מבני עץ טחובים בגדלים שונים, שיושבים משני צידי אפיק הקיירנה, וביניהם מחבר גשר גדול שנבנה זה לא מכבר. מעל החלק המזרחי (שהוא החלק הגדול יותר) שלה יושבת טחנת רוח אנ'מירית ישנה וגדולה, עשויה אבן, שכיום היא בבעלותו של טוחן ענקי בשם סל'ברין (שכולם, כולל הוא עצמו מכנים 'שובי') והכנופיה המפוקפקת שלו, שיש לה מהלכים רבים – ולא רק בשוק הדגנים.

כאשר הקמפיין נפתח, ביקורה ההולך וקרב של עוצרת הורד האפור בבקעת קיירן גורם לדרכים להיות מלאות בחיילים ועוברי-אורח אחרים, חלקם מפוקפקים מאד.

 

 

הארועים בפונדק 'הכבשה הקשוחה'

'הכבשה הקשוחה' הוא אחד הפונדקים החשוכים והזולים שמעל רחוב הרציפים (שהוא הרחוב הראשי והכמעט יחיד במזרח העיירה), וניכר בשלט ישן שמראה כבשה מחזיקה גרזן שחור – יש אומרים שזו מורשת של מייסד הפונדק המנוח, שהגיע ממקום רחוק בשם 'טולו' לפני עשרות שנים; ויש אומרים שזו מורשת מימים בהם אולי הגישו כאן בשר כבש – או כל דבר יותר טוב מהכרוב המבושל המתקתק-מצחין שריחו ממלא את האוויר כרגע, ביחד עם ביצים לא טריות במיוחד.

אל הפונדק מגיעות– בנפרד, כל אחד מסיבותיה שלה, שתיים מדמויות השחקן:

אורון – לגיונר מודח מגראן א-דרום; בנו של קצין בכיר יחסית מהלגיון התשיעי, שלאחר שרחרח אחרי מה שנראה לו כמו עסקים של מישהו מושחת בלגיון, הואשם ברצח של המפקד הישיר שלו, שנקטל בנשק הייחודי שעבר בירושה במשפחה של אורון – אלת באארום אדירה ומעט קסומה שנלקחה כשלל מלחמה מהעוגים באחד הקרבות הישנים; ורק הייחוס המשפחתי שלו, בתוספת להכחשה הנמרצת שלו (הוא בכלל היה שיכור, או אולי סומם – באותו ערב, וטוען שהוא לא זוכר דבר לפני שהתעורר ומצא את המנוח מרוסק לידו), הביא להמתקת עונש המוות הצפוי לאובדן דרגות וגירוש מהלגיון. אורון עבר בסל'ווארן בדרכו מגראן א-דרום לגלות, ונדמה היה לו שראה שם טיפוס מוכר – לגיונר עם קעקועי דרקונים על הזרועות – שאורון זוכר במעורפל שהוא ראה בערב הרצח, ממש לפני שהזכרון אבד לו. אלא שעד כה, הנסיון למצוא אותו העלה חרס, ואורון מתחיל לחשוד שהוא עצמו נמצא תחת מעקב.

דל'ארנור – אורג ערפל גולה, וקוסם מתחיל, שלא מצא מקום מנוח מאז חורבן ממלכת האור במערב, ונדד מנמל ראל'סורם למחוז טילמאריס, ומשם לבקעת קיירן – למצוא קרובת משפחה שהוא שמע שנשכרה כמורה ב'בית הספר לבנות' בארמון השוקע; אולם דל'אנור גילה כי עקבותיה נעלמו גם משם, והרמז היחיד שברשותו מוביל לאיזור מבודד מעבר לאדמות האברש שמצפון-מזרח לאגם השוקע. אלא, שבדרכו קפצה עליו חבורת שודדים, ש"גילחו" אותו מכל כספו ורכושו, מה שהותיר אותו חסר פרוטה.

בעלי הפרדות ואנשי השיירות שדל'ארנור מדבר איתם, מסרבים לקחת אותו דרך האברש בלא תשלום גבוה; חלקם אומרים שממילא, האנשים של עוצרת הורד האפור שנמצאים בדרכים שוכרים את בעלי העגלות והבהמות, ומשלמים מחיר נדיב – יש להם ציוד רב לקחת צפונה, לעבר מצודת גראן א-דרום. חלקם לועגים לאורג הערפל המעודן, ואחד מציע לו 'לפגוש במחסן הכרוביות את החבר שלו שאוהב 'סורגי-אחוריים' כמעין תשלום על המסע.

 

בפונדק, מסבים טיפוסים מחוספסים מסוגים שונים, ומפטפטים על ענייני היום.

כמה מהם מדברים על עוצרת הורד האפור, שעתידה להגיע לבקעת קיירן עם היורש הצעיר, העגלגל והלא מרשים במיוחד של ורד אפור המנוחה, והדעות בעניין חלוקות מאד. חבורה אחרת, לעומת זאת, מדברת בקולות נמוכים על אישה צעירה ונאה שנרצחה באכזריות, ומעלים השערות שונות – מהסתבכות או חובות לאחת הכנופיות המקומיות ("נא, אפילו שובי הטוחן לא עובד כל-כך מלוכלך"), לנקמה של קרובי משפחה פראיים מהיער.

הם מזכירים במרומז שוכני יער – אולי סוג של פארליל קנאים ופראיים בהרבה מאלו של בקעת קיירן, שאולי לא אהבו שהמנוחה עזבה אותם והתפרנסה בגפה מתפירת עורות.

 

ישנם קולות עמומים שבאים מעבר לדלת צדדית; מישהו מתמקח שם על משהו – אבל אז מזלו בוגד בו לרגע, כאשר פרץ רוח מבחוץ פותח בחוזקה את הדלת ומטלטל אותה כמה פעמים, די הצורך כדי לחשוף את הצורה של הבחור הנמוך עם המצנפת שניצב ליד הגדר בחצר הצדדית ומתמקח עם מישהו אחר על משהו – והמראה 'מעניין' מאד הן את דל'ארנור והן את אורון, כל אחד מסיבותיו שלו.

אורון מתעניין מאד בקעקועים על זרועותיו של הגבר עם המצנפת – הגם שזה בבירור לא האדם שהוא מחפש, צורת הקעקועים נראית דומה מאד. דל'ארנור, לעומת זאת, מתעניין בשרביט הישן שבעל המצפנת מציע למישהו אחר לקנות בשלוש-מאות באן – זה שרביט כמעט גמור שטעון בלחש חזיז ברק זוטר, שהיה אחד החפצים שנגנבו ממנו עצמו בדרכו אל העיירה.

 

אורון יוצא החוצה בגסות, והולך אל החצר 'כדי להשתין' כשהוא נכנס כאילו במקרה אל תוך המקום בו בעל המצנפת ושני אחרים – בריון פאר'ליל מגודל (גדול יותר מרוב האנ'מירים, למען האמת) עם זקן פרוע, וברנש מהודר יותר (אם כי זה יותר כמו משרת לבוש בהידור יחסי) עם ארנק כבד וחזות קצת עכברית, וקול מפונק ומעט בכייני.

בעל המצנפת שולף שני להבים קצרים ואכזריים והבריון הגדול שולף גרזן דו-ידני; לאחר כמה איומים, הארוע מדרדר במהירות לקרב – שמסתיים כמעט מיד כאשר אורון – בגלגול קריטי מוצלח של 20 טבעי שהפך ל"נזק כפול מקסימלי", מועך את ראשו של הבריון המגודל לפודינג מדמם בהנפה קטלנית של הבאארום האדיר שלו.

הברנש השני 'רופסי המצנפת' – שמתברר כגנב, מנסה להתקיף עם הסכינים, וסופג לחש קללת דם מדל'ארנור; עד מהרה, הוא מצטרף אל הברנש השלישי, שבכלל לא ניסה להלחם, אלא מיד החלט להמלט ביבבות "אני לא קשור! אני לא קשור! האדון שלי יהרוג אותי!"

הברנש הקטן והעכברי מצליח להמלט; רופסי לעומת זאת, שסובל מקללת הדם ומעוד מכה שהחלישה אותו, נופל ונתפס בידי אורון ודל'ארנור. הוא יורק ומאיים, כאשר דל'ארנור 'נוטל ממנו' את השרביט (הדמויות גם 'משחררות' אותו מעוד כמה חפצים וצרור כסף שהיו עליו), כשהוא טוען שהוא חבר בכנופיה שנקראית 'דרקוני החוף' – ושהם 'ישרפו כל מי שפגע בהם'.

בשלב מסוים, דווקא כאשר רופסי מוטל על הרצפה חסר אונים לכאורה, ואורון ניצב מעליו באיום עם הבארום שלו, ודורש לדעת היכן מסתתרת כנופיית 'דרקוני החוף', מזלן של הדמויות בוגד בהן – רופסי מנצל שבריר שניה ומפוצץ בקבוקון שממלא את החצר הצדדית בעשן מחניק, ובחסותו הוא משתמש ביכולת גנב ונעלם לצללים.

 

מית'רוס: בקרב צופה ילד כבן 10, בעל שיער בהיר וגוף גדול יחסית לגילו בשם מית'רוס.

מית'רוס מתלהב בכל ליבו מהביצועים של הדמויות, מריע להן ("תכניסו לו! תכניסו למכוער הזה!"), וגם מנסה לשים רגל לאויבים כשהם נמלטים. ההתלהבות שלו מגיעה לשיא כאשר הוא רואה את הבאארום של אורון מנפץ את ראשו של הבריון המגודל.

 

לאחר שהדמויות עורכות היכרות ביניהן, הן משוחחות גם עם הילד, ולומדות שהוא הגיע לא מזמן לעיירה ביחד עם אמו ואחותו: הם היו במסע למקום אחר, אבל המלחים... כלומר, המלווים של אמו עזבו אותם, בגלל ש"רבו עם אמא על כסף". הילד חושש ש"עכשיו נהיה תקועים לנצח בעיירה המסריחה הזו שכולה ריח של כרוב, ואני שונא כרוב!"

אז, עולה בראשו של הילד רעיון: הוא מתבונן באורון ושואל בהתלהבות אם הוא 'לגיונר גיבור'; אורון עונה תשובה דו-משמעית, אבל הילד מציע לשתי הדמויות לבוא איתו לפגוש את אמא שלו, שנמצאת עכשיו לא רחוק מכאן, על הרציפים.

 

 

המאורעות בטחנה של "שובי"

נארקירוס ומנדי נפגשים בחצר העליונה של טחנת הרוח העליונה של הכנופיה של 'שובי הטוחן'.

נארקירוס הוא בחור צעיר, גבוה וחיוור עם שיער חום-אדמדם, שנראה כמו שילוב מוזר בין מראה וגינונים של אציל צעיר (הגם שרחוק מלהיות לבוש בהידור) לגוף שרירי מאד של אדם שקרבות אגרופים מאד לא זרים לו. במקור, הוא בנה של זונת צמרת מאנ'מירלור, שגדל 'במקום העבודה שלה', וגילה כשרון מבטיח באריגה מצד אחד – אבל גם לקרבות אגרופים מצד שני; אותם פיתח בהמשך – כאשר כוח הקסמים שלו התגלה – ליכולת שימוש מעולה בלחש אגרופי אש.אלא, שרצח אלים של כל חברי הכנופיה איתה עבד בשנים האחרונות – רמז שהסתבכו עם מישהו מעל למידה שלהם, גרם לנארקירוס להמלט מאנ'מירלור, כמעט חסר כל, מתוך חשש שהוא עתיד להיות הבא בתור שיחוסל; הוא נמלט מערבה, ומקבל חסות מ'שובי', שלפני שנים הכיר (ועוד איך הכיר) את אמו של נאר'קירוס באנ'מירלור.

מנדי (מנלדוריאל בשם המלא והמהודר בנוסח אורגי ערפל שהמשפחה היומרנית שלה התעקשה לתת לה, ושהיא לא מאד מחבבת) היא גנבת גוצה ושיכורה למדי עם שיער פרוע בגוון קש, פנים סמוקות וחזות עצלנית באורח חסר תקנה, מה שגורם לא פעם ליריביה לטעות טעות קטלנית ולא להעריך נכון את הזריזות שלה ואת היכולת שלה "להלחם מלוכלך". הגם שהיא במקור ממשפחה עשירה – אביה הוא סוחר ובעל מלאכה אמיד שהגיע מיער וארת'ארון ונישא לבת נאה ממשפחה אנ'מירית מקומית מיוחסת באיזור 'הארמון השוקע'; הרי שנים של בושות, התנהגות סוררת וחסרת רסן ושתיה לשוכרה, הביאו את מנדי למצב שהיא לבד – וגרוע מזה, "שובי הטוחן" קנה את החובות, כולל כל חובות השתיה שלה, מהנושים האחרים שיצרה לה באיזור אגם רל'נארן.

 

החצר העליונה צופה מצידה האחד על כל איזור הרציפים של העיירה, וגם על חלק מהנהר, היער והאגם השוקע; ומהצד השני היא נחסמת בידי הקיר של התחנה שם קבועה דלת נעולה שמוליכה אל החדרים של 'שובי' עצמו. למטה, באיזור הרציפים, יש מהומה לא קטנה, שחלק מאנשי הכנופיה צופים בה בעניין מגבוה: נראה שכוח צבאי חוצה את הגשר ממערב למזרח, ומעליו מתנוססים דגל עוצרת הורד האפור, ודגל לא מזוהה בצורה שנראית מרחוק כמו מעין נבל כתום על רקע כהה.

בחצר העליונה נמצאים, מלבד הדמויות, גם הלבלר של 'שובי' – טיפוס מהודר ויהיר, כנראה אנ'מירי למחצה ופאר'ליל למחצה. יש לו שם אנ'מירי ארוך ומורכב שאף אחד לא זוכר, וכולם מכנים אותו 'מר במבל'. הוא היה פעם מורה בבית הספר בארמון השוקע, אבל הועף משם – לטענתו בגלל 'אצילות נפש ואהבה נכזבת', ולדעת רוב אנשיו של שובי – בגלל 'אהבה נכזבת לכסף' שהביאה אותו למעילה. כרגע, הוא יושב רגוז בסככה ליד הדלת, ועוסק ברישום של משהו מסובך.

כאשר מנדי מנצלת הזדמנות, מתגנבת בצללים ומציצה – נראה שהוא ממש מזייף בכשרון תעודות שמעידות על מוצא ושושלת אצולה, בתוספת עריכת שינויים בעץ משפחה מעוטר.

כמו כן, נמצאים בחצר פוגמוק – גורג רע-מזג שנולד באורח נדיר עם כתמים סגולים על העור הירקרק שלו; נושא שהוא רגיש אליו למדי (רגישות שמתבטאת לא פעם בשליפת סכינים על בני-אדם ובעיקר על גורג שמתלוצצים על זה) - ויש לו גם נטיה להדבק לחרוז 'במבל הטמבל'; ומל'נוליר – לגיונרית לשעבר, שהודחה אחרי יותר מדי קטטות והסתבכויות (מה שגם עלה לה באף שבור) – וכיום היא שתויה, דכאונית, ומתלוננת כל הזמן ש'היום אין לגיונות אמיתיים. כולם הפכו להיות קרקס של גברים מסריחים".

 

כך או אחרת, נראה שלשובי הטוחן יש אורח חשוב שמתדיין איתו בפנים כבר שעה ארוכה, מה שמרמז על או צרות חדשות, או עבודה חדשה, או שניהם ביחד – וכנראה לא במקרה גם נארקירוס וגם מנדי נקראו לחכות ליד הדלת כי שובי 'רוצה לגלגל איתם שיחה נחמדה' מיד כאשר יתפנה.

 

כאשר נאר'קירוס נכנס לחצר, הוא מוטרד בידי בריון מגודל בשם בולוג "הערמה", שחוסם לו את הדרך, בתלונה על זה שהוא "לא אמר לו בוקר טוב יפה", שואל אותו אם הוא יודע 'מה אכלו כאן לארוחת בוקר' – כאשר הוא מתכוון לנפץ על הראש של נארקירוס צלחת מלאה בשעועית עם רוטב, ואז להכניס לו מכות.

בפועל, נארקירוס מתחמק מהצלחת (שרק מכתימה לו מעט את הבגד ליד הכתף – דבר שמכעיס אותו למדי, כי אין לו כרגע בגדים אחרים); מתרחש קרב קצר מאד באגרופים – שבה המיומנות הגבוהה של נאר'קירוס מלמדת את בולוג לקח מר ומהיר – שלאחריו הבריון שוכב גונח על הרצפה, ליד צלחת השעועית ההפוכה.

הבריונים מסביב גועים מצחוק, והגורג פוגמור מסכם "טוב, כנראה שהנער כאן לא אוהב שעועית".

 

נארקירוס ומנדי עורכים היכרות קצרה.

מנדי במצב רוח מחורבן ולא ידידותי בכלל, והיא רוטנת על כך שנמאס לה לחכות כאן כי יש לה "הרבה דברים לראות ואנשים לעשות". זמן קצר לאחר מכן, הדלת נפתחת.

ראשון יוצא כמו רוח סער טיפוס עם שיער בהיר וארוך שנראה צבאי למדי, הגם שכרגע הוא בלי שריון, באורח שחושף זרועות שריריות ומקועקעות באורח אומנותי ומעניין למדי (אף אחת מהדמויות לא הקדישה תשומת לב מספיקה כדי לבחון את זה יותר לעומק). הלה מתעלם מכל הנוכחים בחצר, חוצה אותה ויורד למטה לעבר החצר הגדולה.

אחריו יוצא 'שובי' – גבר אנ'מירי מבוגר עם זקן אפור וארוך, שרירים עצומים, שנישא לגודל מרשים גם לגובה (כמעט שני מטרים) וגם לרוחב. הוא מדבר בקול רועם; ולאחר שהוא בוגד עם במבל איך מתקדמת 'העבודה', הוא פונה גם אל נארקירוס וגם אל מנדי בקול רועם, ידידותי לכאורה, כאשר הוא קורה לשניהם 'לעשות איתו טיול בפנים'.

שובי ממש לא מתבייש להזכיר את ההיכרות שלו עם אמו המנוחה של נארקירוס ("אח, נימ'ריס, נימ'ריס... הייתי מבקר 'תה כל פעם שהייתי מגיע לעיר. אני כמעט הייתי עושה לך כמה אחים קטנים, נאר, מה שאומר שאנחנו כמעט משפחה"); ולאחר עוד בדיחות גסות וגראפיות למדי מהסוג הזה, הוא מזכיר באוזני מנדי את הדודה הצייקנית שלה מצד אמה, ש"התייחסה אליה יותר גרוע ממה שמתייחסים לכלב" – שנישאה לפני כמה שנים לבעל אדמות עשיר באחוזה מעברו האחר של האברש.

 

במהלך ה'טיול', הוא מראה לדמויות כמה חדרים עם חפצים מעניינים – כולל חדר מלא בגלגלי שיניים עשויים היטב, צינורות ומנגנונים. הוא מספר שלפני הרבה שנים, אבא שלו הביא מהנדס ראמג'ירי, שיבנה טחנה גדולה עוד יותר מהנוכחית, עם גלגלים וארובות, שתוכל לטחון פי שניים קמח ופי שניים יותר מהר, אבל "נאד נפוח מהגבעה קלקל את הכל, ואבא שלי המסכן לא חזר לעצמו מאז".

לאחר מכן, 'שובי' פותח חדר נוסף שמאוחסנים בו גלילי אריג יקרים – באורח שגורם לעיניו של נארקירוס להבהיק בחמדנות. הוא טופח על כתפו של נארקירוס, ואומר "אולי יום אחד, בן, כל זה יהיה שלך... אם כמח דברים שאני רוצה יהיו שלי קודם"

 

אז, הוא מגלה לדמויות את התוכנית שהוא הגה, שבה הוא רוצה לעשות שימוש בשתיהן:

הוא מספר על סילתרוס, בעלה החדש של הדודה של מנדי, שלפני הרבה שנים חזר לאיזור משנים במערב כשהוא מלא בכסף, ולפי השמועה – הוא מתרברב כל הזמן שהוא הערים על דרקון אי-שם באיים בדרום וגנב חלק מהאוצר שלו.

הטוחן מעיד על עצמו, שעד לפני זמן קצר, הוא לא האמין בכל השטויות של סיפורים על דרקונים, ושאר מעשיות מקושקשות שמספרים לילדים ליד האח. אבל הוא 'קיבל משהו ששינה את הדעה שלו' לפני כמה ימים – כלומר, יש לו קונה שמוכן לשלם הון תועפות בעבור 'חפצים של דרקון'. לכן, שובי מעוניין לבזוז את האוצר של אחוזת סילתרוס – אבל מאחר והוא "ג'נטל-טוחן", ולא סתם בריון מטומטם כמו המתחרים, הוא לא מעוניין לגייס עשרים איש בשביל התקפה עקובה מדם. הוא רוצה עבודה שקטה ועדינה יותר – וכאן מנדי ונארקירוס נכנסים לתמונה.

התוכנית היא שבעזרת המסמכים ש'מר במבל' זייף, והגינונים שאמא של נארקירוס לימדה אותו, נארקירוס יתחזה לבן אצולה צעיר ממחוז אחר, שיעצור להתארח באחוזה של סילתרוס; מנדי תבוא איתו בתור בת-לוויה – קרי, היא תראה לדודה שלה שסוף-סוף היא מצאה עבודה מהוגנת, ונארקירוס אפילו ירמוז שהוא 'די מחבב אותה'; שובי מנחש שהדודה של מנדי, שתמיד רצתה שהאחיינית הסוררת שלו תמצא עבודה ראויה, ועוד שאציל זר יתעניין בה...

 

מנדי מנסה להתחמק (למרות הכל, היא לא ממש נלהבת לשדוד את המשפחה שלה עצמה); וגם היא וגם נארקירוס אומרים שזו תוכנית מטופשת למדי - ומנדי אומרת שהדודה שלה לא תיפול בפח.

שובי מתעקש, ומזכיר למנדי את החובות שלה שהוא קנה 'בשבע מאות באן' (מספר מנופח להדהים. אם הוא שילם יותר ממאה או מאה-חמישים, מנדי תתפלא מאד). בעד המשימה, הוא מציע למחוק את החוב שלה, ואפילו להשאיר אותה עם קצת כסף בכיס.

ואז, שובי שולף את החלק השני של התוכנית, שבה הוא גאה במיוחד, ולדעתו תעלה מאד את הסיכוי להצלחה – ובדרך גם 'תכניס' ליריב ותיק שלו.

שובי מספר שהמקורות שלו בעיירה למטה סיפרו לו שהגיעה לעיירה ליידי זרה עם שני ילדים, שבני הלוויה שלה נטשו אותה, והיא מתכננת לעבור באברש הפראי בדרך לאותה אחוזה. המקורות של שובי סיפרו שכנופיה מתחרה מארצות הפרא הסמוכות, שמכנה את עצמה "הגננים השחורים", מתכננת לארוב לגברת הזרה ולשדוד אותה באלימות, ואולי גם גרוע מזה. שובי אומר שהוא ו"הגנן הראשי" מכירים אחד את השני הרבה שנים, ולא מאד אוהבים זה את זה. הרעיון של שובי הוא, שנארקירוס ומנדי יצילו את הליידי הזרה מהמתקפה, יהפכו לגיבורים שהדוד של מנדי ממש ישמח לארח ויראה את זה ככבוד – מה שיקל עליהם מאד לחפש את האוצר של הדרקון שחבוי באחוזה, ו"על הדרך" שובי מרוצה מהאפשרות ללמד את "הגננים" והמנהיג שלהם לקח מדמם שהם לא ישכחו במשך הרבה זמן.

 

יש לדמויות עדיין השגות, אבל הן נכנעות – לפחות לעת-עתה – ומסכימות לקבל על עצמן את המשימה.

נארקירוס מבקש שיתנו לו בדים כדי לארוג בגדים נאים לדרך, גם לו וגם למנדי; שובי מסכים, ואפילו מספח אליו שלוש עוזרות מקומיות כדי שיסייעו לו לארוג במהירות.

מצב הרוח המזופת של מנדי מקדיר יותר ויותר, בעיקר כאשר היא צריכה למדוד את הבגדים הנאים (גם אם נארקירוס קיווה להתיידד איתה בדרך הזו); בסופו של דבר, לאחר ההכנות והשיפור של הבגדים עם חוטים ואריג מהודר, נארקירוס ומנדי יוצאים לדרכם מהטחנה אל תוך הגשם הקל של האביב שיורד על העיירה, במטרה לתפוס את הליידי הזרה והאנשים שלה ליד השער המזרחי שיוצא אל אדמות האברש.

 

 

מפגש על המזח - הגבירה סיל'פיריאל רל-טיל'נורה ומלוויה

כאשר אורון ודל'אנור, ביחד עם הילד מית'רוס, יוצאים אל הרציפים, מתחוללת שם מהומה שלמה, שבעיקרה הכוח הצבאי שמתקדם וחוצה באיטיות את הגשר. נראה, שבעוד העוצרת עצמה והיורש שאיתה נמצאים בדרכם אל אנ'מירלור – כוח אחר שמונה בין מאתיים לשלוש-מאות איש צועד דרך אדמות האגם השוקע לעבר מצודת גראן א-דרום.

מהצעקות של הטור המתקדם ומדברים אחרים שאורון יודע, הוא מנחש שעוצרת הורד האפור שלחה כוחות לתגבר את הלגיון התשיעי במעבר אורגאקה, מחשש של התקפת עוגים קרובה – מפקד הלגיון הוא ממילא בן-ברית שלה בנסיון שלה לכפוף את בקעת קיירן (הוא בדעה שבקעת קיירן ממילא בסכנה הולכת וגוברת מצד העוגים והיצורים שכפופים להם בביצות – ולכן לא אכפת לו לקבל את השלטון של העוצרת, או של כל מי שיתגבר את הכוח ההולך ומדלדל של הלגיון במצודת גראן א-דרום). הכוח נושא עימו שני דגלים – את דגל הורד האפור, ודגל נוסף ובלתי מוכר לדמויות – של נבל זהוב-כתום שכאילו עשוי מלבה מטפטפת, על רקע שחור.

הכוח מובל בידי פלוגה קטנה של כתריסר אבירים בשריון מלא, שבראשן רוכבות שתי נשים מהודרות; אחת מהן, בעלת שיער כהה ועיניים ירוקות חדות, רוכבת זקופה וסוקרת את הסביבה במבט פולח, גם אם יהיר מאד; השניה, מבוגרת יותר עם שיער בהיר, נראית שתויה למחצה, רפויה באוכף ורוטנת כל הזמן ("אוך, איזה יום מבוזבז"– מה שגורם לרוכבת הראשונה כנראה לנזוף בה בלחש).

אחרי פלוגת רוכבי הסוסים הזעירה, צועדים הרגלים; השורות הראשונות, רובן של קשתים, נראות מיומנות מאד; אבל רוב הכוח שאחריהם נראה כבני פארליל כפריים שחומשו בחפזון בשריונות עור, חרבות בינוניות בסיסיות, חניתות ומגיני עץ – ורבים מהם נראים בעלי מורל נמוך למדי ויכולת קרבית מוגבלת מאד.

 

מהדברים שנאמרים מסביב, נראה שהכוח הזה הביא גם ציוד כבד, חלקו לא יכול לעבור על הגשר, ויצריך את שירותי אנשי הדוברות המקומיים.

אורון ודל'ארנור צופים בהתרחשות ממרחק בטוח, אבל מנסים להתקרב קצת כדי לשמוע טוב יותר דברים שנאמרים – בעיקר לאחר שראש הטור עובר את הגשר ופונה צפונה, שם פוגש אותם פרש מהיר שהגיע כנראה מגראן-א-דרום.

מחילופי הדברים, מתחזקת ההשערה שהכוח הזה צועד כדי לתגבר את הלגיון התשיעי; הרוכבת כהת השיער שואלת משהו על שליחה בשם 'אורסיליין', והאם היא הגיעה לכאן סוף-סוף כפי שצוותה. הפרש אומר שלא – היא כנראה עדיין מתעכבת משום-מה באנ'מירלור.

שתי הרוכבות בראש הכוח נראות לא מרוצות, ומחליפות ביניהן בדיחה יהירה על חשבונה של אותה אורסיליין ("אוה, אל תהיי קשה איתה. היא נערה טובה מאד; והיא בטח ניהלה חווה טובה מאד לפני שהצמידו לה דרגות קצונה!" – את המילים האחרונות שנוגעות לחווה הן אומרות בחיקוי לעגני של המבטא של הנסיכות האפורה, עם ה'ר' המתגלגת שלה, ואז שתיהן פורצות בצחוק יהיר).

 

לאחר שהטור ממשיך לחצות וחלקיו הקדמיים מתחילים להתרחק צפונה, אורון ודל'ארנור ממשיכים לחפש לאורך הרציפים (שוב יש לאורון הרגשה שעיניים עויינות עוקבות אחריו), ולא הרחק משם, הם נתקלים באמו של מית'רוס.

הגבירה סיל'פיריאל, הגם שהיא נראית במובהק ממוצא אצילי (עם מבטא של המערב – אולי טיל'מירלן ואולי נמל ראל'סורם), עוטה כרגע בגדי מסע פשוטים עם ברדס, וחוגרת שתי חרבות קצרות בחגורה שלה. היא מרשימה למדי, לא צעירה מאד, עם שיער חום-בהיר כמעט זהוב, פנים אנ'מיריות חיוורות עם עיניים מעט בוהקות וגבות משוכות למעלה – עדות לדם אורגי ערפל שזורם בה. בין היתר, היא עונדת על צווארה תליון יפיפה שעליו חרוטה צורה של קיכלי סערה ימי יפיפה, זוהר מפעם לפעם בכחול.

ילדיה, גם מית'רוס הבהיר והחסון, וגם אחותו בת השתים-עשרה סיר'לורין על שערה הכהה ופניה הזעופים, נראים כמעט בלא זכר לדם אורגי ערפל; לידם יושב משרת בעל חזות של מלח בשם באר'ריק, ועוסק בחידוד חיצים – משהו בו מלמד מיד שהוא שבע קרבות ובעל רגע פגועה, שמקשה עליו בהליכה.

 

כאשר הדמויות מגיעות, הגבירה עסוקה בלנזוף בבתה.

מהדברים הדמויות יכולות להבין, שהיחסים בין השתיים מתוחים מאד; והילדה עצובה ונרגזת ומאשימה את אמה שלה במשהו חמור (לאחר מכן גם יתברר מה – הליידי מכרה ספינה שהיתה בבעלות המשפחה מזה כמה דורות, ששמה היה "מאגלודון"; ובתה, שאולי חלמה להיות הקברניטה שלה יום אחד, לקחה את זה קשה מאד).

כך, שבמקום להשאר בטיל'מירלן, שם שני בניה של הגבירה סיל'פיריאל היו יכולים בתוך שנים ספורות למצוא ספינות לשרת עליהן בתור בני אצולה צעירים שבבוא העת יהיו בעלי ספינה, המשפחה נודדת כעת – עם מעט מאד כסף בכיסים ועגלה רעועה וקטנה רתומה לשתי פרדות – עמוק אל תוך היבשה, כלשונה המרירה של הילדה "למצוא איזה דוד רופס שאולי ישליך לנו כמה פירורי לחם".

 

בדיוק כאשר הגבירה תוהה היכן בנה הצעיר ומדוע אחותו לא השגיחה עליו, מית'רוס צץ, כולו שמחה, ומציג בהתלהבות את "הלגיונר הגיבור ואורג הערפל האמיתי שמצאתי".

סיל'פיריאל מסמיקה בגלל הלשון המשוחררת של בנה ששכח את מקומו ופרסם ברבים את צרותיה – כולל שצרור כספה המצומק גרם לזה שהמלווים הקודמים שלהם, מלבד באר'ריק הזקן – נטשו אותם; אבל היא מודעת לכך שהדרך באברש יכולה להיות מסוכנת (כפי שיתברר אחר-כך, השומרים מזהירים מדובים פראיים ומציפורים טורפות חסרות כנפיים, עם מקור משונן כמו חרב).

מסיבה זו, למרות אי הנעימות, הגבירה מגבה את הרעיון של בנה הצעיר, ומציעה לאורון ודל'ארנור ללוות אותה ואת הילדים שלה – בעד סך של מאה באן לאדם – מקדמה קטנה עכשיו, והיתר ישולם לה בידי דודה, שהוא האדון של אחוזה כפרית שעונה לשם ה'ציורי' של 'אחוזת הדוב השיכור', לאחר הגעתם.

סיל'פיריאל מסבירה, שדודה נישא לפני כמה שנים לאישה מקומית ממשפחה נכבדה (עם רמז מעודן של 'נכבדה בעיני עצמה'), והיא העמידה לו בן שסיל'פיריאל לא ראתה עדיין – כך שהיא חשבה לעצור במסע אצלו, לברך אותו ולראות את הילד שלו, ואולי להתארח אצלו כמה שבועות.

משהו בגוון הטון, וגם במבטים האפלים של הילדה, יכולים לרמז שיש יותר מזה בגו – אבל הגבירה מסתפקת במה שאמרה.

 

לאחר שהדבר סוכם, הצדדים קובעים להפגש בעוד זמן-מה ליד השער המזרחי; הגבירה שמחה מאד (גם אם בצורה מעודנת יותר מבנה), שהיא לא תצטרך לשכור חדרים ב'כבשה הקשוחה' או באחד הפונדקים שדומים לה, לפני שתצא סוף-סוף לדרכה.

 

 

החבורה מתאחדת

זמן-מה לאחר המאורעות הללו, סמוך לאמצע היום, נארקירוס ומנדי מגיעים לשער המזרחי, שם הם אכן מוצאים את העגלה של הליידי הזרה, וגם את אורון ודל'ארנור – למגינת ליבוה (לפחות בהתחלה) של נארקירוס, שחושש שאם הליידי כבר מצאה לעצמה בני לוויה, היא אולי פחות תזדקק לו ולבת הלוויה שלו.

החשש לא מתממש; סיל'פיריאל נראית אדיבה מאד, ואומרת שתשמח לעשות את הדרך ביחד עם נארקירוס ובת הלוויה שלו; השומרים אמרו שהדרך יכולה להיות מסוכנת ושדובים מסתובבים לידה, והיא תשמח מאד ששני הנוסעים החדשים יצטרפו אליה; נראה, שלשון החלקות של נאר'קירוס, שמדבר ומתנהג כמו בן אצולה לכל דבר, גורמת לליידי לבטוח בו – דווקא הילדה סיר'לורין (שלא מזמן סיימה מריבה גדולה עם אחיה, לו היא לועגת כתינוק מגודל, שלא מבין שאחרי שהכבוד של המשפחה אבד, אף קפטן לא יקח אותו לסיפון שלו, אפילו לא בתור "סקוויקר" (אולי כינוי למתלמד ממוצא אצילי שאמור יום אחד להפוך לקצין סיפון), חושדת בסיפור ולוחשת בקול שאולי זה בכלל מתחזה.

אורון, מצידו, מבחין במנדי ומשהו בה נראה לה מוכר מאד – אבל הוא נכשל בגלגול האבחנה, ולא מצליח להזכר, לפחות בינתיים, בפרטים נוספים מלבד אותו רושם עמום. מנדי שמה לב למבט הבוחן של הלגיונר המשוריין והגבוה, ומשתדלת מאד להתרחק ממנו – מצב הרוח שלה מזופת גם ככה, גם בלי שכל מיני אנשים שמכירים מעללים ובושות שעשתה בעבר ימצאו אותה.

סיל'פיריאל מתנצלת בפני הדמויות ואומרת שבעגלה הקטנה יש מקום רק לשני הילדים ולשרת הזקן שלה, שלא מסוגל לעשות את הדרך ברגל. היא עצמה – כעת עוטה ברדס וגלימה תואמת, ומחזיקה את הקשת המרשימה מאד (כנראה מית'רינורה משובחת מתוצרת של אורגי ערפל), אומרת שהיא עצמה תלך ברגל ותוביל את הטור. השרת הזקן במרכבה נוזף בילדה הרוטנת, כשהוא משבח את אמה ש"הנה, ככה מתנהג קפטן אמיתי; עומד זקוף בחרטום ומוביל את הצוות - לא כמו איזה אורג ערפל רכרוכי שנשאר לנגן בתא שלו"

 

מה שמשתלב עם מה שהחבורה תגלה בקרוב – שסיל'פיריאל היא סיירת מסוג שדומה מאד לפאר'זורג, אבל במקום הכוחות של הפאר'ליל והחיות שלהם כפי שיש בדרך-כלל לפארזורג, כוחות ה'חיה' שלה קשורות באורח הדוק לים וליצורי ים.

 

וכך, החבורה יוצאת אל תוך האברש מוכה גשמי האביב; ששמיו אפורים כמו פלדה, וכל-כולו אדמה סלעית שמפרידה בין היער בצפון-מערב לביצת כנף-הזבוב מדרום-מזרח, ובאופק שלה אפשר לראות את הצורה המרוחקת של קצה רכס הגבעות של דר'ארון. זו עץ קודרת, עניה מאד במחסה – מלבד משוחות שיחים גדולים, סלעים ופה ושם חלקת עצים קטנים ומרופשים.

 

 

התקפת הגננים

השעות הראשונות למסע דרך אדמות האברש עוברות בלא ארועים מיוחדים; אם אכן יש דובים באיזור, אז נראה שהם מעדיפים לשמור מרחק מחבורה גדולה וחמושה. מנדי, שהבינה בינתיים שהגבירה הזרה היא בעקיפין קרובת משפחה שלה (מצד של האדון סיל'תרוס שנשא לאישה את דודתה של מנדי), ממשיכה לנסות לשמור מרחק מאורון ומהעיניים הבולשות שלו; ונאר'קירוס מנהל שיחה קלילה עם הגבירה סיל'פיריאל.

לאחר כשלוש שעות, כאשר הגבעות באופק כבר קרובות יותר, הדרך עוברת עיקול ועולה על מתלול של גבעה קטנה וחשופה כמעט לגמרי; ואילו בתחתית הגבעה, עמוד עתיק שהתמוטט חוסם את הדרך למחצה.

אורון מתקדם בזהירות אל העמוד, ודל'ארנור בא אחריו – זהו עמוד עתיק מאד, עם ציורים גסים שמזכירים עוגים; אבל משהו מוזר בתגליפים – הקרן של העוג שם לא עשויה נכון, היא ארוכה מדי ובוקעת מהמצח במקום מאמצע הפדחת; מלבד זאת, שרידי הרונות שעוטרו מסביב לצלמית, נראות בכלל מעשי ידי אדם – ככל הנראה אנשים עם כתב שדומה מאד לכתב פאר'ילי, מה שמרמז על סמלים שקשורים לטבע פראי.

 

כך או אחרת, דקה קצרה לאחר מכן, עולות שאגות פרועות, וחיצים מתחילים לעוף לעבר החבורה והעגלה משני הצדדים, מתוך ומעבר למשוכות הפראיות ונוטפות הגשם. הילדים צועקים באימה, ואמם קוראת להם להשטח בעגלה. הפרדות נואקות ובוטשות בפרסות שלהן בפחד.

מטח החיצים הראשון, שנורה מקשתות קצרות ובסיסיות למדי, לא גרם נזק; והתוקפים שואגים, כאשר גל ראשון של שודדים פראיים, עם שיער ארוך, בגדים עלובים וחרבות בסיסיות יחסית, מסתער תחת חיפוי החיצים. אם התוקפים הללו הם אכן דומים לפאר'ליל – הרי שהניב בו הם צועקים הוא פראי מאד, ושונה למדי מהדיבור של רוב מוחלט של הפאר'ליל של בקעת קיירן. בחגורות שלהם, הם נושאים שקיקים של 'אדמה מבורכת' או משהו דומה – אולי למזל.

 

ההתקלות מתחילה עם שתי קבוצות בנות שישה שודדים כל-אחת, שמתקיפות את העגלה מצפון ומדרום, ומאלצות את החבורה להתפצל. כל קבוצה מורכבת משני קשתים וארבעה נושאי חרבות שרצים קדימה, כך שבשני הסיבובים הראשונים, רק דמויות ואויבים בעלי יכולת קליעה או הטלת לחשים יכולים לפעול, והיתר מתקדמים כדי לתפוס עמדות.

נאר'קירוס וליידי סיל'פיריאל מגנים על הכרכרה מדרום; אורון ודל'אנור מגינים על הכרכרה מצפון; מנדי נעלמת בצללים, ופונה צפונה כדי להפתיע את הקשתים שיורים ממשם.

הקרב הוא פראי וקשה, למרות שהשודדים מאבדים חלק ניכר מהקשתים שלהם, בעיקר בדרום, במהירות יחסית. אורון מוקף בידי אויבים רבים בצפון, וסופג נזק כבד, הגם שהוא מצליח להחזיק מעמד, בינתיים, באמצעות מגן הלגיונרים הכבד שלו (מה שלא מאפשר לו להשתמש באלת הבאארום האדירה, אלא להסתפק בחרב לגיונרים חד-ידנית); דל'ארנור מסייע לו בלחשים, ובשלב מסויים מנדי מופיעה מאחורי הקשתים, מוציאה אחד מהם במהירות מכלל פעולה עם דקירה כפולה מאחורה, ואז נאבקת פנים אל פנים בשני – שנלחם בפראות למרות לחשי הקללה של דל'ארנור והפגיעות שמנדי פגעה בו.

 

מדרום, לחשי האש (ולאחר מכן אגרופי האש) של נארקירוס, והחיצים המהירים של סיל'פיריאל עושים עבודה טובה, ומפילים חללים כבדים אצל התוקפים – קשתים ורגלים כאחד.

מסתבר שלגבירה יש יכולת להשתמש בלחש הצווחה של הפארזורג גם בצורה המקורית (צרחה שגורמת נזק הלם לכל היריבים הסמוכים ומקנה להם עונשין להתקפה לשני סיבובים – הגם שהיא נשמעת פחות כמו צרחה של ציפור יבשתית, ויותר כמו קריאה של יצור ימי), וגם בדרך אחרת, שהופכת את הצווחה למעין 'שירה של קיכלי סערה ימי', שמרפאת את בני הברית של הפארזורג באורח קל, ומקנה להם בונוב קל להתקפה ולנזק.

 

לאחר כמה סיבובים, השודדים מקבלים תגבורת – מכל אחד מהצדדים, מגיחים שני שודדים כבדים יותר, כמעט ערומים מלבד קעקועים וסחבות שהם עוטים על איזור החלציים וחלק מהחזה, צורחים כמו משוגעים ומצויידים בשתי חרבות כבדות יותר.

השודדים הללו איטיים יותר בקצב ההתקדמות, אבל מסוגלים להתקפות מהירות וקטלניות (כולל תמרון מיוחד שמאפשר להם, פעם בכמה סיבובים, לבצע התקפה ארבע פעמים בסיבוב).

 

מתחולל קרב קשה, שבו רוב הדמויות נפגעות; ואורון ומנדי (שדקרה מאחור את אחד השודדים המסוכנים יותר, אבל לא הצליחה להכריע אותו, וספגה התקפות מהירות ואכזריות בתגובה) נמצאים על סף נפילה.

בסופו של דבר השודדים מוכרעים – תחילה בצד הדרומי של המרכבה, ואחריו גם בצד הצפוני, כאשר סיל'פיריאל ונארקירוס חשים לסייע לדמויות האחרות.

 

 

סיום: אימה על הגבעה

בעוד הקרב מסתיים והדמויות העייפות והפגועות מנסות להתאושש, והפרדות המבועתות משתוללות ומנסות לקרוע את הרצועות ולהמלט, כשהן מטלטלות את העגלה ימינה ושמאלה, מופיעים מחלקה של עצים ושיחים עבותים יחסית מדרום מדרך (מתחת לצלע הדרומית של הגבעה), שלושה תוקפים נוספים:

ברנש עם זקן ועיטורים מוזרים, שמחזיק מטה ארוך שנראה כאילו עלים ופרחים ממש גדלים עליו; ומכל אחד מצידיו שומר ראש שנראה משוריין באורח מוזר לא פחות מאורון – רק שבמקום שריון לוחות, השריון שלהם כאילו מצמיח קוצים ועלים.

השלושה צועקים בשפתם, ונראה כאילו הם חוככים האם להכנס לקרב – אבל אז, כאשר הדמויות הפגועות מנסות להתארגן לקרב נוסף בשארית כוחן, האוויר כולו רועד מרעם של טפיחת כנפיים כבדות, שאחריהן צווחה מזעזעת; אחת הפרדות נמלטת, אחרת נאבקת ביצול כאשר העגלה נופלת על צידה. סיל'פיריאל צורחת, ומנסה להגיע אל הילדים שלה שלכודים בפנים ביחד עם באר'ריק, כאשר על הגבעה נוחתת צללית אדירה.

המבע על הפנים של שלושת התוקפים מתחלף לאימה טהורה, והם הופכים פנים ונמלטים אל תוך העלווה; היצור האדיר – מוטת כנפיו יותר מחמישה מטרים, גופו סגול-חום, זנבו מסתיים בעוקץ אדיר זוהר בירוק, ולועו חרטום לטאי עצום ומוארך מלא שיניים אדירות, צווח שוב ומטיל את עצמו לאוויר, כשהוא דואה לעבר הכרכרה.

הדמויות מסייעות להרים את הילדים המבועתים ולמשוך את באר'ריק הזקן והנאנח החוצה, ואז לנסות להטיל את עצמן מהדרך לפני שהיצור המזעזע מגיע אל העגלה.

 

למעשה, כל דמות בצעה גלגול הצלה נגד זריזות ברמת קושי של 3ק10; כל הדמויות, לרבות הדמות בלא שחקן של סיל'פיריאל, הצליחו בו, מה שאומר שאף אחת מהן לא היתה בטווח הרגליים או הזנב של היצור כאשר הוא חלף מעל הכרכרה.

היצור צורח בכעס, ובמקום להאט ולהסתובב, מאיץ בדיוק כדי לנחות על הפרדה שאחרה להשתחרר ולהמלט, ומול עיני הדמויות, הוא קורע את בהמת המשא לגזרים וטורף אותה עם החרטום המשונן שלו כשהיא עדיין מפרפרת ומתיזה דם לכל הכיוונים.

 

החבורה גולשת במורד מתלול בוצי לעבר המשוכות בהן הסתתרו קודם הקשתים שתקפו מדרום, ומוצאת את עצמה – בלא עגלה ופרדות, בליבו של אברש פראי, ואולי עדיין שורץ 'גננים', כאשר היצור – לאחר שסיים את הארוחה המהירה שלו, טופח שוב בכנפיו וממריא מחדש אל תוך הגשם שיורד מהרקיע האפור.

 

המשך יבוא!

 

 

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

 

 

חזרה אל אינדקס הקמפיינים של מלסטרה

 

מלסטרה_קאבר.png

חזרה אל האינדקס של מלסטרה

 

כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.