מאחורי מסכה

 

 

פרק 5: מאחורי הפרגוד

 

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

 

 

 

 

פתיחה: תגלית בלתי נעימה

כאשר הדמויות מגיעות אל טירת קור-אומת'יר, הן מגלות מיד שמשהו לא בסדר; ריח כבד של עשן עומד באוויר, והזקיפים בשער קודרים ומבולבלים.

משיחה עם הזקיפים מסתבר, שבזמן שהדמויות היו במסע בהרים, כנופיה מאורגנת של בוגדים בטירה הרימה ראש ותקפה בהפתעה. התוקפים היו שבעה, בתוכם השלישיה שהדמויות הרגו מאוחר יותר במעבר ההרים, אחד הסוהרים ושלושה אחרים.

התוקפים חתכו את הגרון של 'הדוכס' בתא הכלא שלו, הציתו אש, בזזו סחורות, הרגו שלושה מאנשי המשמר ופצעו רבים אחרים, כולל שני פצועים קשה מאד, שהמלומד טור'בה נאבק על חייהם כבר שעות, ומפקד המשמר שנפל או גולגל במדרגות אגב הקרב, ושבר את הרגל.

שניים מהתוקפים עצמם נהרגו במהלך המהומה – אחד מהם כנראה נקטל בידי קוט הזקנה, כאשר ניסה להכנס למגדל של מאל'רי; חמשת האחרים ברחו – מהם שלושה נקטלו בידי הדמויות אחר-כך, ושניים שעדיין מסתובבים חופשי.

 

פורי הלבלר מנסה לנצל הזדמנות, מיבב ומשקר בלי בושה בנסיון לסבך את הדמויות, ובעיקר את לינטרה (הוא מסגיר בקולי קולות את העובדה שהיא עבדה אצל ברוג); הוא מציג את עצמו בבכי תמרורים כקורבן תמים שהפושעים ניסו לרצוח גם כן, ויותר מרומז שהחבורה עבדה עם הפושעים, ורבה איתם רק בסוף 'על השלל'.

החבורה משיבה בלגלוג מלא בוז להאשמות של פורי ומפריכה אותם, אבל השומרים מבולבלים, והמפקד שלהם אומר שהלורד יצטרך להחליט מי אשם במה; ועכשיו הוא "במצב רוח רע אפילו מכדי להשתכר כמו שצריך".

לאחר זמן-מה, הדמויות נלקחות – לא להיכל השתיה אלא לאחד מחדרי הזקיפים (שכרגע הוא ריק מיושביו), שם הלורד ראל'היר מקבל את פניהם ביחידות. ממלמולים של השומרים בדרך לשם, הדמויות מבינות שהמצב גרוע עוד יותר – הלורד היה שיכור לגמרי וישן שינה עמוקה בזמן הקרב, ורק שעתיים לאחר מכן הצליחו להעיר אותו – מה שיצר מרירות גדולה אצל רבים מהשומרים, שחלקם בז לו כמעט בגלוי; המורל בטירה ירוד מאד, ולא בכדי.

 

הלורד, שנראה כעת כמו דוב אדום ורגוז שמהלך סחור-סחור בחדר (וכנראה, היובש היחסי שגזר על עצמו גובה ממנו מחיר), מאזין לסיפור של הדמויות. החבורה מספרת לו, פחות או יותר, את כל הסיפור על מעלליהם של פורי ואביו, ומה שגילו בפשיטה למרתפי האחוזה של מור'דריל, וגם על הסמלים המוזרים בהרים).

בסופו של דבר, לאחר שהסחורות המוברחות והפסלון המאיים מוצגים בפניו, הלורד משתכנע פחות או יותר באשמה של פורי ואביו בעניין הזה, הגם שהוא מעיר שהברחות תמיד היו ותמיד יהיו, וכל עוד המבריחים לא עברו את הגבול, הוא לא יצא מגדרו כדי לרדוף אותם. אבל אין ספק שהבאה של חפצים מקוללים – כנראה מבקעת טולו – עוברת את הגבול ומעמידה את האיזור בסכנה.

הלורד מעיר שאם אביו של פורי היה הגיוני, הוא היה יכול לסגור את העניין בכך שמור'דריל ישלם כופר יפה עבור הבן-יקר שלו, והלורד היה מתחלק עם הדמויות בשלל; אבל מאחר שמור'דריל הוא חלאה יהירה ש"רגיל שמלקקים לו מאחורה, עד שהוא חושב שהתחת שלו צחור כמו חזה של עלמה", הלורד מוכן להתערב שכבר ביום-יומיים הקרובים הוא ישלח מכתב איומים שידרוש את השחרור של פורי ואת הראשים של הדמויות; ואם לא די בכך, שהאנשים של מורד'יל מיומנים יותר מהמשמר של קור-אומת'יר, אז למור'דריל יש כמה וכמה חברים ותיקים ומבוססים בסביבות חצרות הגרניט, שלפחות לאחד או שניים מהם יש מספיק אנשים כדי 'להלוות' אותם למור'דריל– מה גם שהלורד מוסיף במרירות, שכבר שנים 'הוא לא בדיוק האדם הכי אהוב' בחצרות הגרניט – מאז 'כמה מאורעות' שהוא לא מפרט עליהם.

 

הלורד מקדיר עוד יותר, כאשר החבורה מתארת לו את הכלא התת-קרקעי לא הרחק מבית הקברות של קור-אומ'תיר, עם רמזים לשם "גלירת'רה", וסימנים שמשהו לא מהעולם הזה היה כלוא שם – עשרות שנים קודם – ושרט עמוק בקירות עם הטפרים שלו; ושסמלים של ההשתקפות הצהובה משולבים עם סמל קור-אומת'יר התגלו בחורבות גבוה בהרים, גם כן עם אותו שם.

הלורד מספר לחבורה שלסבא שלו – ששלט כאן לפני ההתנפצות הגדולה –היתה אחות לא נשואה בשם גלירת'רה או שם דומה, שנדמה לו שאכן הסתובבה עם כל מיני כוהנות. הוא עצמו לא הכיר אותה, משום שעד שעמד על הרגליים בתור ילד, היא כבר לא היתה בטירה. הלורד לא יודע מה קרה לה ומה עלה בגורלה, ורק אומר שבאותם ימים אנשים – ובעיקר כוהנות ומי שהיה קשור בהן - נעלמו, חלקם בורחים אחרי שחלו במחלה איומה, וחלקם גרוע מזה; הסיפור שהחבורה מביאה על גליר'תרה הוא מבשר רעות ולא מוצא חן בעיניו בכלל, אבל כרגע יש לו עניינים עכשוויים ודוחקים יותר מאשר תעלומה אפלה בת עשרות שנים.

אמנם, החבורה (כפי שפאג ממהר להזכיר ללורד) הצליחה כנראה לתקוע טריז בין ברוג 'הגבעה המהלכת' והכנופיה שלו לבין קפטן מור'דריל, ששקוע כעת בצרות משל עצמו; אבל אם הם יתאחדו בכל-זאת, או אם מורד'ריל יביא תגבורת מאחד מידידיו ליד חצרות הגרניט, הטירה אבודה.

 

לאחר כל זאת, הלורד שולח את החבורה לנוח, ואומר שיחשוב על הדברים – לא לפני שהוא אומר לאל'מי שקוט הזקנה מסרה שהיא מבקשת את שירותיה מחר; העלמה מאל'רי עודה חולה וחלושה, אבל התאוששה מהקדחת וההתקף של הלילה בו הופיע החזיר המעוות מתחת למגדל, והיא מבקשת את חברתה או שירותיה של אל'מי.

 

 

המפגש עם קוט ומאל'רי

למחרת, אל'מי מגיעה לחצר לפני מגדל העלמה ופוגשת שם את קוט הזקנה. קוט חוקרת את אלמ'י בכמה נקודות שקשורות למסע של החבורה, אבל לא מזדרזת לענות לשאלות שאל'מי מציגה לה בעניין הסמל של הצלב השחור על רקע לבן – וודאי לא מתוודה בעניין חליפת השריון שאל'מי יודעת שהיא מסתירה.

קוט מסתפקת בכך שהיא אומרת שהסמל מייצג תבוסה נוראה, השפלה ומוות; חלק מהסיפור העגום על המלחמה והחורבן של שער חורף.

קוט מודה בכך שהיא הרגה את אחד התוקפים שניסה לפרוץ לעבר החדר של מאל'רי, ומתייחסת לכך באדישות מופגנת: 'בניגוד למה שאנשים בטירה הזו חושבים, חלאות-אורווה ומפשילי מכנסיים הם יריבים עלובים למדי'.

לסיום, קוט אומרת לאל'מי שתשמור על החרבות שלה חדות; יתכן שהיא תזדקק לכך בקרוב.

אל'מי מתרשמת שלמרות הטון והארשת הנוקשה שבה קוט פונה אליה, האישה המבוגרת מבליעה חיוך של הערכה שלא היה על פניה קודם.

 

מאל'רי מקדמת את אל'מי כשהיא יושבת זקופה במיטתה, ומביעה שמחה על כך שאל'מי חיה ובריאה, ולא מוטלת מתה בשלג, כמו שלחשו לה הקולות האפלים בחלומות שלה. היא צלולה מאד, אבל חלושה ומלאה בפחדים –קוט הרגה את החלאה שניסתה להתגנב אל החדר שלה, אבל מה יקרה אם הם החלאות יחזרו שוב, והפעם במספר גדול יותר, ועם אנשים חזקים ומיומנים יותר מהקודמים?

אל'מי מנסה להרגיע את מאל'רי, ולהזהר מאד בתשובות שלה לשאלות שמעלה העלמה החולה; אולם זו מתעניינת מאד בחרבות של אל'מי, ונזכרת במעורפל ש"החרבות של המסדר הלבן היו כל-כך יפות", ושהיא ביקשה מאבא שלה שיצווה שיעשו גם לה אחת כזו, אחרי שראתה אותן. אבל אם היתה לה חרב, זה היה פעם, והיא אבדה כאשר הם נמלטו מ"האדומים" ומאנשי הדוב, או אחר-כך, כאשר נמלטו ממשהו אחר וגרוע יותר, שמאל'רי לא זוכרת או מסרבת לתת עליו פרטים, ורק המחשבה עליו גורמת לעיניה להתמלא בדמעות.

אל'מי מתבקשת להתחיל לקרוא מהספר האהוב על מאל'רי שמתאר עלילה בין הארמונות והנשפים של שער חורף. מא'לרי, עדיין בהמשך לדיבור על החרבות, נזכרת באותו פרק בספר שבא נאר'טילסה מתגרה בנסיך אנרילסריון, לפני שהוא רוכב לקרב בראש הפרשים של המסדר הלבן, ואומרת שלו היתה מסתירה את השיער שלה, היתה יכולה לעשות את הדברים לא פחות טוב ממנו (אבל אז היא שוכחת מזה, כי מגיעה שמלת הנשף מקטיפת ערפל שהזמינו לה...); ובלא התראה, מאל'רי נזכרת באביה עומד בפנים קפואות, כאשר הביאו בפניו את הגופות של שני הבנים שלו שנפלו בקרב – הם נראו כמעט כאילו הם ישנים, אבל הם היו מתים וקרים כמו השלג; ומאל'רי אומרת שהיא יודעת שאבא שלה רצה להתייפח, אבל לא התיר לעצמו – אולי כי היא היתה נוכחת שם; וגם אז היא נזכרה בדברים שאמרה נאר'טילסה לנסיך, לפני שיצא לקרב.

 

אל'מי מנסה להסיח את דעתה של מאל'רי בסיפורים קלילים יותר עליה ועל האחיות שלה; מהצגות התאטרון שאחותה רוסילפיר היתה כותבת, וכולן היו משחקות בהן; וגם הסיפור המכאיב יותר (גם אם הוא מסופר בקלילות); כמה מעלילותיה של אל'מי עצמה בארועים אצל בעלי בתים אמידים בואריטרובסקה, ועד הדרך בה אחותה הבכורה של אל'מי השתטתה ללכת לנשף עם נעליים לא מתאימות משום שנראו יקרות מאלו שיכלה להרשות לעצמה, ובסוף נקעה את הקרסול (וכולם ריחמו עליה!).

מאל'רי שותה בצמא את הסיפורים על אל'מי והאחיות שלה, ומעירה שאם היתה יכולה לעמוד על רגליה, היתה שמחה לבקר אצלן ולצפות באחת מאותן הצגות מפורסמות.

 

בסופו של דבר, ולאחר עוד כמה פרקים שאל'מי מקריאה לה, מאל'רי מתעייפת ומודיעה שהיא רוצה לישון, ואל'מי יכולה לעזוב, בכדי לשוב ולפגוש את וארדו ופאג ולעדכן אותם, פחות או יותר, במאורעות היום ובמה שגילתה.

 

 

צלילה אל הסיוטים

המלומד טור'בה מקבל את פניו של פאג ומשוחח איתו; הוא מודע בהחלט לכך שההברחות האחרונות מעמק טולו כוללות חפצים מסוכנים בהרבה מאשר גלילי צמר ומשקאות חריפים; וכי חודש קודם לכן, עבר כאן מלומד עמית מהמולדת הישנה – אדם בשם אורנ'ריג, "שהיה פעם טיפוס חריף, לפני ששקע כל-כולו בהבלים על דם קופים"; והוא התעלם מאזהרותיו של טור'בה, ורכש ממקורות מפוקפקים חפץ שנראה כמו ביצה גדולה מאמבר – להיכן לקח אותו ולשם מה, טור'בה אינו יודע.

וכעת, הגיע הפסלון המקולל בדמות זאב.

טור'בה יודע משהו על "שלוש השירות" של הרועים מעמק טולו; ועל כך שהשירה השניה כוללת מלחמה בין בני טולו לאנשים שישבו בטירות קודרות, ויכלו כנראה ללבוש באופן מלא או חלקי צורה של זאב; וכן על כך שהשירה השלישית כולל מלחמה בדרקון שהתנחל בעמק טולו – במערות האפלות שהמנודים המעוותים של היום מתגודדים לפניהם.

לדעתו של טור'בה, כנופיה של מבריחים או מישהו מטולו חפרו באפלה שם, ומצאו 'מציאות' שעדיף היה שהיו נותרות בחשיכה; לשאלתו של פאג הוא אומר שאמנם לא סביר לדעתו שבחודש הבא יתעופף דרקון חדש מעל ההרים – אבל טוב לא יצא מהסיפור הזה; לא מביצת האמבר ולא מהפסלון; או אולי מסחורות נוספות ולא ידועות שהוגנבו לחצרות הגרניט או למקומות אחרים מעבר לטירת קור-אומת'ל.

טור'בה לא מפתיע במיוחד את פאג באומרו, שהנוכל המנוח לא גילה לו את כל האמת לגבי הקסם המסובך של חזיונות שעושה שימוש באיזוב קברים; וכנראה גם לא ממש שלט בקסם. לעומת זאת, טור'בה עצמו שולט בקסם הזה ויכול לשגר את החבורה לתוך הצללים שרוחשים ביסודות הטירה – אולם הוא מזהיר את הדמויות שמדובר בקסם מסוכן מאד; הדמויות יותקפו בידי צללים חשוכים בתוך החזיון, והגם שהצללים האלו לא יכולים ממש להרוג את הדמויות, הם עדיין יכולים להזיק מאד.

 

החבורה מחליטה לקחת את הסיכון, ולבקש מטור'בה להפעיל את ריטואל איזוב הקברים, מיד לאחר שהחבורה תתאושש ותחליף כוחות.

 

הלחש המורכב שהמלומד טור'בה מטיל באמצעות אידוי של תערובת בין איזוב הקברים לרכיבים אחרים, מסחרר את הדמויות לתוך מה שנראה כמו גרסה סיוטית מעוותת של חלקים בטירה (בדיעבד החבורה תבין, שהגוף של הדמויות נשאר בחדרים של המלומד, ורק התודעה שלהן 'הלכה לטייל' בין הצללים).

המדרגות והחדרים של הטירה גדולים באופן קיצוני, כאילו הפכו להיות היכלות ארוכים של מקדש; הקירות שקופים למחצה, עם נצנוצים חולניים וצורות אפלות שיוצאות ועוברות דרכן, וחלק מהן לובשות צורה של רוחות רפאים מעונות שתוקפות את החבורה באמצעות מגע שואב חיים וקסמי צל קטלנים כנגד דמויות שעומדות במרחק.

החבורה מפלסת דרך למה שנראה כמו גרסה ענקית ומעוותת של הסדנה של אומן העור; אל'מי, שמנסה להתקרב לדמויות המוצללות שעומדות ומשוחחות שם (שהן שברי זכרונות וצללים של אומן העור הישן ואחיו המנוח של הלורד), מגלה ברגע האחרון שהנצנוצים החולניים הם עיניים מזוייעות, ומצליחה לקטול אחת מהן לפני שה'דברים' האלו מתעופפים לאוויר ויוצאים מטווח פגיעה של נשק פנים אל פנים.

העיניים הסיוטות ש'צופות' ופולחות את הנשמה של הדמויות, הן חלשות מאד (כלומר, כל פגיעה בהן הורגת אחת מהן), אבל קשות מאד לפגיעה – הן מרחפות מחוץ לטווח פנים אל פנים, ודורשות גלגול גבוה מאד של קסם או התקפת חיצים כדי להפגע.

בהמשך, מופיע צל רפאים גדול ומאיים יותר מהקודמים, שמסוגל מדי כמה סיבובים לשלוח מטח (Volley) של חזיזי צל שפוגעים בכל אחת מהדמויות לנזק גבוה.

 

הערת השה"ם: הקרבות האלו בתוך הסיוט שונים בכמה מובנים, לטובה ולרעה, מקרבות רגילים. כך למשל, למרות שבמצב רגיל, רפאים יכולים להפגע רק מנשק קסום, אזי בחלום כל התקפה של הדמויות היא 'קסומה' מעצם טיבה וגורמת להם נזק מלא; כמו כן, כאשר הדמויות השונות צוברות מספיק פגיעות גבוהות, הן מתחזקות ומסוגלות להלך בחלום באופן יעיל יותר – מה שמתבטא ביכולות מיוחדות חזקות לבחירה, שאין לדמויות בקרבות במציאות. למשל: לינטרה יורה יותר חיצים ומהר יותר; פאג מסוגל לזמן שתי בבואות של עצמו שיכולות ללכת לכיוונים שונים לפי רצונו, ולהטיל גרסאות חלשות יותר של הקסמים שהוא מטיל, על מטרות שונות; וארדו מוסיף לא פחות מ-25 נק"פ לשריון הקרח שלו; ואל'מי מסוגלת מדי פעם להפעיל מעין 'דלת מימד' שבא היא מעתיקה את עצמה למרחק של עד 10 מטרים, מופיעה מאחורי יריב ומסוגלת להכות בו מכה מיוחדת וחזקה עם שיסוף כפול של שתי החרבות שלה.

מנגד, היצורים קטלניים בהרבה מיצורים מציאותיים; ההתשה של הדמויות עובדת מהר בהרבה מהתשה רגילה, ועוד.

 

לאחר שהחבורה ממגרת את הרפאים והעיניים הסיוטיות, הדמויות שומעות הדים של שיחה שניהלו לורד ואל'היר ואומן העור בסדנה, כעשר שנים קודם לכן.

מסתבר, שהשניים ניהלו מעין רומאן; אבל היו מלאי טענות אחד כלפי השני. אומן העור התלונן שבן הלורד מתייחס אליו כמובן מאליו ("כאילו אני איזה זונה שאפשר להשאיר כאן ולבוא אליה מתי שרוצים"), וואלהיר התלונן, שהחברים של אומן העור מנצלים את הקרבה של אומן העור אליו כדי "להשתולל בטירה ולעשות מה שהם רוצים", ושיש כבר תלונות, ואח שלו בוחש בעניין.

הסצנה נקטעת בהד של צעקה זועמת של אישה שגילתה את שני הגברים בסדנה, וטפיפות של רגליים נמלטות במהירות.

 

בנקודה הזו, הסיוט מתגבר, כאשר הדמויות מותקפות בידי תפלצת שלא מהעולם הזה, שמייצגת ככל הנראה את יסורי המוות של 'הכנופיה מהמטבח' – מעין ענק מטפטף רעל עשוי מעורות מתים שנתפרו זה אל זה, בעל שני ראשים מעוותים – אחד של הולם הטבח ואחד של עושה הנקניקים בורן. היצור מחזיק שרשרת הורגים ביד אחת וגרזן ענק ביד השניה, ומסתער על החבורה כשהוא נוהם משהו על זה ש"המשחק הקודם לא היה הוגן, עכשיו נשחק שוב".

למזלה של החבורה ולרוע מזלו של המפלץ, וארדו לא רק מפעיל את להב הקרח שלו ומבצע תמרון התקפה מעגלי שמסוגל לפגוע פעמיים ביצור ענקי כזה, אלא גם פוגע בשתי ההתקפות בפגיעה קריטית, ובכל אחד מהגלגולים הקריטיים מגלגל את האפשרות החזקה ביותר (נזק מקסימלי כפול) – מה שמסתיים במכה אדירה מעל ומעבר לכל מה שוארדו יכול היה לחלום עליו, שמורידה יותר מ-150 נקודות נזק. המפלץ קורס ומתפוגג לכלום לפני שהספיק להתקיף, ווארדו יכול לציין בינו לבינו בסיפוק, שמחץ את היריבים שלו בטירה פעם שניה וסופית – לא רק בקרב במציאות, אלא גם בקרב בתוך צללי החלומות.

 

הדמויות יוצאות אל מה שנראה כמו חצר פנימית של הטירה, שמפרידה בינם לבין המגדל של מאלרי; בראש המגדל מכים ברקים, ומאל'רי צורחת באימה, מתחננת שיניחו לה.

קוט מופיעה כמו רוח רפאים בעצמה – הגם שהיא זוהרת בהילה לבנה, להביל מההילה השחורה-אפורה של הרפאים שהדמויות ראו קודם; והיא נלחמת בהמוני זומבים של חיילים וארת'ארים משוספי גרון שקמו מהשלג. כמה מהזומבים עוקפים אותה, ומתקדמים לעבר המגדל; החבורה מתקיפה אותם, ומצליחה – באמצעות היכולות של לינ'טרה ופאג, להשמיד את חלקם לפני שהם מגיעים את הדמויות; אל'מי מתעתקת מאחורי זומבי נוסף ומשספת אותו מאחורה – מה שגורם לו להתפוצץ עליה באופן שיכול להסב נזק כבד; וזמן קצר לאחר מכן, הדמויות גוברות בלא נזק ממשי על הזומבי האחרון.

 

מאל'רי צורחת; רעם מתגלגל, ולרגע, כאשר הדמויות מנסות להתפרץ אל תוך המגדל המסוייט, הן רואות שברי חזיון מפחיד, של יצורים שהם ספק אנשים וספק משהו חייתי, לבושים עדיין בקרעים של מדים או ציוד של לוחמים, רוקדים והולמים בתופים, כאשר אחד מהם במרכז, משייף צורה של שולחן או חפץ דומה, שרונות אפלות מוטבעות בו בזו אחר זו.

ואז, החזיון נקרע לגזרים, כאשר משהו שלא מהעולם הזה תוקף את החבורה; מעין אנושואיד גדול עם פרווה חולנית, לבנה-אפרפרה, מלתעות עצומות באופן לא פרופורציונלי, שמדיפות כל-כולן את ריח הרקבון החמוץ שהדמויות זוכרות מההתקלות עם החזיר הנגוע מתחת לחלון של מאל'רי כמה ימים קודם; וקרני איל-הרים מסולסלות.

היצור תוקף באכזריות ובמהירות הולכת וגוברת בטפרים ובנשיכה שלו, כאשר כל פגיעה מחזקת אותו יותר; מנגד, במהלך הקרב מתחילים זומבים של חיילים מתים לדדות ממרחק לעבר היצור והדמויות; והחבורה מגלה במאוחר שכל פעם שאחד מהם מגיע אל המפלצת, היצור בולע אותו ויכול להתרפא בסך של 21-50 נקודות פגיעה. הדבר מאלץ את החבורה להורות ללינטרה לעזוב את הקרב עם היצור, ולירות חיצים בזומבים שמתקרבים, בנסיון לגרום להם לדדות אחריה במעגלים – וכך למנוע מהיצור 'ארוחות' נוספות.

בסופו של דבר, למרות פגיעות קשות בוארדו ובאל'מי, שכבר מותשים מקרבות קודמים, היצור מוכרע ומתפוגג לאיין; והחזיון כולו מתעוות, נחלש ומתפוגג.

 

הדמויות מתעוררות יומיים לאחר מכן בחדרים של המלומד, לאחר שהיו חסרות הכרה וקודחות; ולמרבה ההפתעה של אל'מי, כאשר היא פוקחת את העיניים מתוך האפלה – היא מגלה את מאל'רי יושבת, רדומה למחצה, ליד המיטה שלה (יסתבר לה במאוחר שמאל'רי התעוררה בצרחות בזמן הסיוט אליו החבורה נקלעה, אבל באורח מוזר – זה גרם לה לא לקרוס, אלא לקפוץ על הרגליים ולרוץ כשהיא בוכה לעבר המגורים של המלומד, חרף כל ההפצרות והנזיפות של קוט).

 

 

בחזרה אל הלורד

לאחר שהדמויות מתאוששות, הן משוחחות פעם נוספת עם הלורד קור-אומ'תיר, ששומע על החזיונות שלהן, והגם שהוא במפורש לא שש לספר על הנושא, הוא מתוודה בפניהם על מה שהוא יודע ועל חלקו שלו במה שקרה בטירה לפני עשר שנים.

ראל'היר מדבר בבוז נוקב על אחיו 'הנאה והמוכשר', אהוב ליבו של אביו והיורש של הטירה, שלמד כנראה מאצילים בעיר הגדולה איך 'לקחת מישהו מהצד'; אבל מילא אם היה עושה את זה בשקט וממלא את החובות שלו כלפי אשתו והמשפחה שלו.. מה שקרה בפועל, זה שאומן העור ההוא, ובעיקר החברים המטונפים שלו (אותם שלושה חותכי גרונות שהחבורה פגשה והרגה קודם לכן), התחילו להרגיש 'בעלי הבית' בחצר של הטירה ולעשות שם מה שהם רצו; הגיעו אליו תלונות, והוא הפציר ולחץ על אחיו להתעשת ולהעמיד את אומן העור והחברים שלו במקומם- אבל הוא לא עשה כלום.

הפיצוץ הגיע כאשר אשתו של ואל'הירן (ואמו של קוראדאן הצעיר) גילתה את בעלה והמאהב שלו; היא היתה בת של נכבד כפרי ממרומי ההרים, שבנעוריו הגיע מהכפר טולו (או ככה אומרים); הגאווה המפותחת שלה נפגעה, והיא הסתלקה זועמת ונמלטה בחזרה אל ביתו של אביה.

ראל'הירן מעיד שהוא עצמו רצה להרגיע את המהומה ולפייס את אשת אחיו לאחר מספר ימים, אבל באותו לילה, השתוללה סופת שלג –והרעיה מעולם לא הגיעה אל בית אביה; וגם כל הנסיונות למצוא אותה, או את הגופה שלה, נכשלו. לאחר הדברים האלו, הוא לקח את העניינים לידיו, תקע ארנק כסף לידיו של אומן העור, והפציר בו "להתנהג כמו גבר" – לקחת את הכסף ולהעלם, אחרת הוא יצטער על זה. אומן העור נעלם, אבל אחיו של ראל'הירן לעולם לא סלח לו, ושנתיים אחר-כך השיב לו בתעלול אכזרי כדי לקלקל את האירוסין של ראל'היר - תעלול שיצא משליטה וגרם לתוצאות מרות בהרבה ממה שואל'הירן צפה; אבל על כך הלורד לא מוכן לדבר. ממילא, הם כולם מתים; אמו של קוראדאן הצעיר מתה; אומן העור נעלם; וואלהירן גם הוא כבר מת.

אולם, לסיפור הזה על הליידי שנעלמה בשלג יש השלכה אחת, מיידית יותר:

ראל'היר אומר לדמויות שמכתב האיום של קפטן מור'דריל אכן הגיע כצפוי, בזמן שהחבורה היתה חסרת ההכרה; ושהוא הפך בדברים, והדרך היחידה של טירת קור-אומת'יר לשרוד, היא להעזר בלוחמים הכפריים החסונים והמיומנים מהישוב במעלה ההר, מסביב לבית המידות הקודר של אבי הגבירה נעדרת; אלא שהלה – זקן גאה ועקשן – מאשים את שושלת קור-אומת'יר באובדן בתו, ובעשר שנים שעברו מאז, סירב להחליף איתם ולו מילה.

ראל'היר מבקש מהדמויות לעלות במעלה ההר לעבר הכפר ההוא; גם כדי להתחקות אחרי עקבותיהם של שני הבוגדים האחרונים מהחבורה שתקפה בטירה, שיש רגליים לסברה שנמלטו בכיוון ההוא; ובעיקר כדי לנסות להתקבל אצל האדון הזקן של הכפר ולנסות להטות אותו לצידם.

 

 

עבודות יצירה

את הזמן לפני ובעיקר את ימי ההתאוששות אחרי הסיוט, הדמויות מנצלות כדי לסחור בחפצים ובחומרים שמצאו, ובעיקר בכדי לאפשר לוארדו להשתמש במעטה הקשקשים של לעסן הצללים, ביחד עם הפרווה המשובחת ותמציות הצמחים שהפיק פאג.

וארדו, גם בגלל ההצלחה בעבודה עצמה, ואולי גם בגלל ששקע בצללים קרוב לשרידי זכרונות וסודות של אומן העור הקודם, מצליח להשתלט על המתכון ליצירת כפפות שיריון מעור לעסן אפור (חלק מסט השריון של הלעסן האפור), ששקולות לכפפות ממתכת קלה – וניתנות בסופו של דבר לאל'מי.

(כפפות הלעסן האפור מקנות 3+ לנקודות הפגיעה ו-1+ לנזק של התקפת נשק או קליעים של הדמות; והם יכולות להתחבר לחלקים נוספים של הסט ליצירת בונוסים קסומים חזקים יותר); מנגד, הן מכוערות למדי בצורה האפורה-מקושקשת שלהן, שמזכירה זרועות של שרץ, מה שגורם לאל'מי לעקם את האף ולהבטיח לעצמה שתמצא דרך ליפות אותן – בוודאי עד שתגיע הביתה.

במקביל, אחד מאנשי הטירה מצליח לשייף את אבן הבורניט שהדמויות מצאו, ולשבץ אותה בלהב של חרב האבירים של וארדו (באופן שמוסיף לו 2+ לנקודות פגיעה ולכוח חיים); טור'בה עצמו משתמש באבקת האבנים הצהובות שהדמויות מצאו כדי לשפץ את האצבעון המוזר עם חריטות הנחשים שנמצא בתא הכלא ליד בית הקברות, ולהחזיר אותו לפעולה – זהו אצבעון אש, שמסוגל פעם בשני סיבובים לשגר לחש אש חלש מאד (2-4 נקודות נזק) בבונוס 3+ לפגיעה, ביריב עד טווח 25 מטרים.

 

 

 

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

 

 

 

מלסטרה_קאבר.png

חזרה אל האינדקס של מלסטרה

 

כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.