הארצות של העולמות הידועים: ההיסטוריה של הידרוסט

| מעבר לפרק הבא | חזרה אל הפרק הקודם | חזרה אל תוכן העניינים |


פרק VI: צללי החורף: הידרוסט בצל האיריני הלבנה
(1183-1412 לסה"ה)

בעת הכתרתו של המלך שארל ה-I ויל ד'אזור, שעד מהרה זכה לכינוי "החמקמק", היה האי ההידרוסטי אי שסוע מחלוקות ומלחמות. האצילים, שנחלקו לשתי קואליציות פיאודליות, לא מיהרו לשוב ולבטוח במלך החדש, ותבעו ערובות לכנות כוונותיו, אם כי איש מהם לא הלין על סילוקם של אודו הטיפש ויועצו השנוא. המלך הטרי, שחיסל או סילק במהירות את שארית תומכי המלך הקודם, היה צריך לתת את דעתו על חמישה כוחות חזקים, שעמדו בינו לבין שלטון חזק בארץ כולה.

הכח הראשון, והמסוכן ביותר, היה ללא ספק צבאותיה של טראמיס, האיריני הלבנה. בתקופת הכאוס, התחזקה זו עד מאד, וכעת הכילו צבאותיה לא רק דרקיריות ופראים חשוכים, אלא גם אצילים הידרוסטים שנכנעו לה ונשבעו לה שבועה פיאודלית. דמותה של טראמיס הצוננת והיפיפיה זכורה היטב-היטב באפוסים ההידרוסטים: מצביאה בוגדנית וערמומית, דיפלומטית מוכשרת ומארגנת מעולה, שאין סוף לתוכניותיה ונכליה, וכל אימת שהיא נכשלת, מצליחה לצאת יפה מהמיצר, מחכה מעט ושבה להטיל את צללי החורף הנצחי שלה. היא לא שאפה מעולם להשמיד את בני האדם, אלא לשלוט בהם לפי טעמה, והותירה על כנה אצילים שנכנעו לה, ואף העטירה עליהם כיבודים. עניין זה הגביר עוד יותר את סכנתה, שכן הכל ידעו כי פירוש נצחונה הוא אמנם שעבוד ואובדן העצמאות ההידרוסטית, אולם בשום פנים ואופן לא סוף העולם, ורבים היו אלו שחשבו כי הידרוסט אבדה קודם לכן, בימי דה-גלמיסיירט, ולא חשקו לשאת נשק נגד צבאותיה הקטלניים של גבירת החורף. האיריני הלבנה היתה משכילה מאד, היטיבה להכיר את חולשות אוייביה, ושלטה היטב-היטב בפוליטיקה הפנים-הידרוסטית. באותם ימים, שלטה האיריני באיזורים נרחבים בצפון. את בירתה הקימה במיצרי ווייטדוון האסטרטגיים, מקימה שם טירת כפור מפחידה המוקפת בעיר מבצר בה ישב המון של פראים, דרקיריות ופיות קרח שסרו למרותה. היא שלטה במחוזות סאלאן, סטורמהולד וורייסט, ולחצה קשות על מחוז הלגון, ועל צפון מחוז הלאנס, ממנו נהדפה בעבר בקושי רב.
הכח השני היה קואליציית אצילי המערב, שהונהגה בידי הדוכס אדוארד לבית וסטמורשילד, לוחם גדול וידוע, נשוא פנים ואצילי, שרבים מאד משאריות אנשי סנט-קודור חברו אליו. הלה, מבירתו שבעיר ואטרוויל, קיבץ סביבו סיעה גדולה של אצילים שנשבעה לו נאמנות. ווסטמורשילד היה מוכן להשלים עם מלך בהיידרקרון, בתנאים מסויימים, אולם ידו האוחזת חרב היתה דרוכה, והוא לא נתן אמון רב בשארל הראשון, או בבית ויל ד'אזור בכלל. תנאי ראשון ובל-יעבור שהציב היה הפסקתה המיידית של ההתנשאות הטאלוריאנית וההתנכרות למנהגי הארץ, וביחוד של הפקעת אדמות אצילים וחלוקתם לאצילים חסרי אדמות שבאו מטאלורי. בעלי בריתו ישבו ברחבי ולנסטון, הלגון וצלרהיים.
הכח השלישי היה קואליציית אצילי הדרום, שהונהגה בידי הדוכס ארנולד לבית קאלינגהאם. בניגוד ליריבו, הדוכס ווסטמורשילד, היה קאלינגהאם טיפוס שנוי במחלוקת, ערום ובוגדני, שחושיו הבריאים ידעו לעוט על כל הזדמנות להגביר את כוחו, בלא לבחול באמצעים, בעיקר לא בשקרים ובגידות. הוא היה מוכן להכיר בכל שליט שלא איים על מעמדו וזכויותיו שלו, כל עוד לא חשב כי משתלם יותר לבגוד בו. הוא ניחן בכריזמה מעולה, וידע לסחוף אחריו המונים, ולא רק אצילים. לא היה כמותו בתקופה זו בהסתת אספסוף זועם ויציקת אש מלחמה בעורקיהם. הוא תמרן היטב, ומעמדם של שאר האצילים לא עניין אותו, מלבד, אולי, זה של בעלי בריתו, אצילי הנינגלור ודרום פארנס. על חייו האישיים העיבו שמועות רבות על מעשי הוללות ופריצות, ואף קשר עם מאמיני סיימר, שכוחם בקאלינגהאם היה תמיד גדול, מאז ואף לפני ימיו של זולוק. אין מחלוקת, כי מעולם לא עשה מאמץ רציני בכדי לדכא אותם, והם מצידם נמנעו, לכל הפחות, מלחתור תחת שלטונו, ויש אומרים כי אף סייעו לו. הדוכס קאלינגהאם תעב את ווסטמורשילד בכל ליבו, ולא פעם לחם בו, עד שהצריכו ענייני מדינה דוחקים את שניהם לשתף פעולה כמי שכפאם שד כנגד המלך או כנגד האיריני הלבנה, אולם השנאה ביניהם בערה, מתחת לפני השטח, ורק חיכתה להזדמנות להתפרץ כלבה לוחשת.
הכח הרביעי, ששכן ביערות ובהרים התלולים שבצפון מזרח למחוז ואלנסטון, היה שבט גדול ופרוע בשם שבט היוג'קליף. שבט אכזרי ומרדני זה, ששיתף פעולה עם העריץ דה-גלמיסיירט בזמנו, שכן במערות ובמצודות גסות על המצוקים, שנראו כמעט בלתי ניתנות לכיבוש, ואף עמדו בזמנו, ברובן המכריע, בפני התקפותיהם הרצחניות של "המתופפים בשער". השבט, שנחשב החזק מבין השבטים העתיקים ששרדו בהידרוסט, שטם כל שלטון חזק באשר הוא, בין אם של המלך או של האצילים, והגיב בפראות רבה על כל נסיון לחדור לשטחו – אולם היה מוכן לכרות בריתות, אם וכאשר הדבר השתלם לו.
בעבר הרחוק, קיבל השבט את הדת ההידרוסטית כמעט באל-כורחו, אולם בימי התוהו שלאחר עידן הגיבורים חזר בו במהירות מכך, ושב לסגוד לאלוהיו, הונגאראק אל ההרים, לכבודו חגגו בני השבט בפולחנות פרועים, תוך שתיה לשוכרה, ולעיתים אף קורבנות אדם. כל יושבי הספר הסמוכים לאיזור היוג'קליף חששו לעורם, שכן לוחמי השבט רוקנו כפרים לא פעם, שוחטים ושורפים בלא רחמים, ואף מוכרים שבויים כעבדים לדראו בעולם התחתי. שבט היוג'קליף לא קיבל מעולם את מרות מלכי ויל ד'אזור, ואנשי היו פושטים אל מרחבי מחוזות קלורן וואלנסטון, למסעות שוד וביזה אלימים, והיו שאמרו כי נקשרה ברית חשאית, או לפחות הסכמה, בין מנהיגי השבט לבין הדוכס קאלינגהאם הערמומי.

כח חמישי, רצחני יותר מכל האחרים, היה כת המתופפים בשער. אף כי כוחה פחת בשל המכות הרבות שהוכתה, והאחרונה בהם חיסול מקדשם החשוב שבדרום מחוז וורייסט בידי האיריני הלבנה, עדיין הסתתרו שרצי הכת ביערות ובמחילות, חרשו מזימות והתעצמו בשקט, כשהם יוצאים מדי פעם למסעות מלחמה נוראים. פרפרי דרקון עדיין פלחו את השמיים בלילות חשוכים, עטים כינשופים על קורבנות בודדים אותם עקצו ברעלם המעוות, בכדי להפוך אותם ליצורי כת חדשים. במערות הזחלים[1], אי-שם עמוק מתחת להרים שבגבול מחוז האסטור וקלורן, בראשות איש הפרפר המעוות סורופ, רקמו מכשפי הכת המפלצתיים תוכניות רצחניות, שאיש לא יכול היה לחזות אל נכון מתי יתעוררו לפעולה. הכת לחמה והכתה בכל בני האדם ודומיהם, באשר היו, והיתה אוייב מושבע של כל הכוחות האחרים, אולם באותם ימים לא נראה היה כי מעבר להטרדות ומעשי טבח בודדים, תוכל לסכן אי-פעם את הארץ כולה, וכי ימיו הנוראים של זולוק חלפו לבלי שוב.

את ימי מלכותו, החל המלך שארל בהבטחות לכל דורש והצהרות מרגיעות, בכוונה להרגיע את המהומות והמרידות השונות. הוא ניהל משא ומתן עם גדולי האצילים, הדוכסים וסטמורשילד וקלינגהאם, בכדי שיקבלו את שלטנו ויתאחדו מאחוריו במסע מלחמה גדול שתכנן כנגד האיריני הלבנה.
אולם המשא ומתן התנהל באיטיות, ביחוד בשל דרישת וסטמורשילד לערובות מצד המלך, וכמו כן להחזרת רכוש שהחרימו אנשיו של השליט הקודם מבעלי ברית שלו ששכנו במערב צלרהיים, דבר שהעלה את חמתו של המלך, וכאן, התגלתה פעם ראשונה בוגדנותו של המלך החדש. בעודו נושא ונותן עם וסטמורשילד, התקשר המלך בהסכם חשאי עם קאלינגהאם ובתיווכו גם עם שבט היוג'קליף, להם הבטיח חלק מאדמותיו של ווסטמורשילד אם יתמכו בו. אי-כה, התגלה המידע לווסטמורשילד, והוא רתח מזעם, ונשבע ללמד את המלך הבוגדני לקח מר, כראוי לו.
בתחילת שנת 1186, חצה צבאו של ווסטמורשילד, שהכיל 800 אבירים חמושים, אלפיים קשתים וכמה אלפי רגלים קלי חימוש, את גבול מחוז צלרהיים. מולו, התאחדו צבאות המלך וצבאות קאלינגהאם, שמנו מספר לוחמים שעלה ביותר מפי-שניים על צבאות המערב, שכן המלך גייס שכירים רבים בטאלורי. אולם כאן הכשילה את המלך בוגדנותו של בעל בריתו, דוכס קאלינגהאם, שכן הלה תכנן להפיל את מלוא נטל המערכה על המלך, ובינתיים לשלוח מתנקשים אל ווסטמורשילד, כך שני מחנותיהם יהיו מותשים ומבוהלים בסוף הקרב, ולא יהיה מי שיעצרו להרחיב את נחלותיו על חשבון שניהם. אולם התוכנית נכשלה. המג של צבאות המערב, רנדולף "אדום המצנפת", איתר את המתנקשים והשמיד אותם, וחילו של ווסטמורשילד עט על אנשי המלך בקרב שזכה לכינוי "קרב סלע הדמדומים" (קונווינטיאר, 1186). חייליו של דוכס המערב, וביחוד אביריו, ביניהם נמנו רבים משרידי מסדר סנט-קודור, הביסו את אנשיו הנבוכים של המלך, ושכירי החרב החלו בורחים מהמערכה, גורמים לפניקה כללית, ועד מהרה, היו המלך וצבאו נסוגים באי סדר בחזרה אל היידרקרון, מותירים ציוד רב בשדה המערכה. ווסטמורשילד והואסלים שלו, במועצה שכינסו במקום הקרב, החליטו לשלוח כח עזר, בראשות הרוזן סטאפן סליידהולם, לצפון, בכדי לבלום פשיטות אפשריות של שבט היוג'קליף אל תוך מחוז ואלנסטון, ואילו רוב הצבא, תחת לרדוף אחרי המלך הנסוג, פנה דרומה, לעשות חשבון עם קאלינגהאם, אותו גידף ווסטמורשילד בזעם, ונשבע שיתלה אותו על מגדלי ארמונו כעונש על נכליו.
צבאו המבוהל של קאלינגהאם, שתוגבר בחיילות עזר לא ממושמעים מקרב האספסוף הסוגד לסיימר, הובס על נקלה בקרב קצר ליד הכפר קנוטווייל, לא הרחק ממקום הקרב הקודם, וצבאות המערב שעטו דרומה, אל תוך עמקי מחוז קאלינגהאם, ושמו מצור על בירתו של דוכס הדרום - אולם בחפזונם, לא עלה בידיהם להכין כלי מצור כבדים, ואילו קאלינגהאם היתה מבוצרת היטב, וגרוע מכך: מאחר שלדוכס המערב לא היה צי ראוי לשמו, לא עלה בידו לחסום את נמל קאלינגהאם, ממנו זרמה כל העת אספקה מבעלי בריתו בהנינגלור ואף מארצות אחרות. עד מהרה, החל דוכס המערב להבין כי לא יצליח למגר את אוייבו הפיאודלי, לפחות לא במסע מלחמה זה.
במצב זה, החל המלך, ששב להיידרקרון, לרחרח שוב בנעשה, אולם טבעו המפוקפק, שלא למד לקח מהמאורעות שקדמו למצב האומלל, גרם לו לנהל משא ומתן בו-זמני עם שני הצדדים, כשהוא מבטיח להם הבטחות שקריות, ובו בעת, המשיך במשא ומתן עם שבט היוג'קליף, ואף מימן את פשיטותיו של ואלנסטון. באותה המידה, מימן המלך פיראטים טאלוריאנים, לאיים על דוכס הדרום.

עבור האצילים, היה זה כבר יותר מדי. ווסטמורשילד וקאלינגהאם נשאו ונתנו ביניהם, והגיעו להסכם לפיו ישלם דוכס הדרום כופר עבור נסיון ההתנקשות הקודם שארגן, ושני מחנות הפיאודלים יתאחדו וישימו סוף למלך הנבל ולתעלוליו. בקייץ של 1187, עלה צבא פיאודלי מאוחד לעבר היידרקרון.

תחילה, נחלו האצילים המורדים נצחון נאה. בחודש מורודרויין 1187, העמיקו צבאותיהם חדור אל תוך מחוז הייסטור, הנאמן למלך, וב-22 לחודש, לאחר שהביסו את צבא המלך ונאמניו בקרב פלדינג, נפלה בידיהם בירת המחוז, פיורהייסט. אנשי הממשל הנאמנים למלך ברחו בבהלה אל היידרקרון, והדוכס ווסטמורשילד מינה על המחוז רוזן מנאמניו. קאלינגהאם חרק שיניים, אך לא עשה דבר באותה עת, אולם לא שכח את הדבר מעולם.
בשלהי הקייץ, הופיעו יחידות הצבא הפיאודלי באיזור היידרקרון, והחלו בהכנות למצור ארוך על עיר הבירה ההידרוסטית, כשהם נשבעים לא להתפזר עד שיתפסו את המלך ויתלו אותו, אולם הדבר לא עלה בידם. החורף הקדים לבוא באותה שנה, ועימו מגפות שעשו שמות בצרים ובנצורים כאחד. שבט היוג'קליף שב ופשט לעמקי הארץ, מחולל מעשי אכזריות, ואליו הצטרפו גם שבטים אחרים ממזרח מחוז הלגון. האיריני הלבנה שילחה את זאבי השלגים שלה בארץ, ואלו הוסיפו לכאוס המשתולל. יצורי הכת שבו ופשטו, וכל אלו אילצו את הפיאודלים לשלוח חלקים רבים מצבאם להלחם בכנופיות המפלצות השונות, וכך איבדו למעשה כל סיכוי ללכוד את היידרקרון, גם אם צבאות המלך המוכה היו חלשים יתר על המידה בכדי לנערם משם ולפרוץ את המצור, שעתיד היה להמשך חמש שנים (1192-1187).

האיריני הלבנה התכוונה לנצל את המצב, ולפלוש שוב לעמקי הידרוסט, אולם אותו חורף והשנים המרות שבאו בעקבותיו הביאו צרות גם עבורה. אורקים לבנים ממישורי הקרח הרימו יד בשלטונה, בראשות מלכם גולגוש שתום-העיין, ומפלצות שטניות עזרו להם. גולגוש נחל נצחון גדול על אנשיה של טראמיס, שהופתעו, וכמה משבטי הפרא האכזריים ביותר בצפון, שלא ראו בעיין יפה את העובדה כי האיריני הלבנה העדיפה לכפוף את ההידרוסטים לשירותה תחת לטבוח אותם, הצטרפו אל האורקים במריים.
כך, במהלך השנים הבאות, התחוללה מלחמה פרועה גם בדרום וגם בצפון, ואף צד לא הצליח לנצל את מצבו הרע של משנהו, אולם בתחילת העשור האחרון למאה ה12- לספירת הילאסיאס, החלה האיריני הלבנה מדכאת את מרד האורקים, ובהתקלות מכריעה בחודש היתלוניאר 1191, הצליח כח קטן של פיות קרח, בהנהגת בתה היפיפיה והנועזת של טראמיס, קאסילדה, לפשוט על מחנהו של המלך גולגוש, שהשתטה לשהות בערבת קרח מסוכנת בלא משמר מספיק, ובקרב שהתחולל, קטלה אותו קאסילדה, ונשאה את ראשו בגאווה אל ארמון אימה בוויטדוון. מרד האורקים הלך ודעך, בעוד בדרום ומרכז הידרוסט מוסיפה מלחמה עקרה להשתולל.

כאשר החלה שנת 1192, שבו האצילים והידקו את המצור על היידרקרון, ובינתיים שבו אנשי האיריני הלבנה ותקפו את מחוז הלאנס. חציו הצפוני של המחוז נפל בידיהם במהירות, וטירת הלאנס הושמה במצור. הזאבים ופראי הקרח פשטו הרחק מעבר למחוז המותקף, ולהקות מהם החלו מתפשטות במהירות ברחבי מחוז קלורן, אולם האצילים הזועמים לא סרו מהיידרקרון, נחושים בדעתה ללכוד אותה בכל מחיר, ואף תקפו התקפות נועזות שנהדפו בקושי. האספקה בעיר החלה להדלדל, והרעב החל מכה בנצורים.

אולם דווקא אז הגיעה למלך ישועה בלתי צפויה. כח חדש נחת על חופי הידרוסט, בדרום מחוז היידראו: עלפי ורד גבוהים וגאים, מגזע נגידי העלפים העתיקים. הללו, מספרם כשלושת-אלפים או מעט פחות, היו פליטים שנסו עשרות שנים קודם לכן מממלכת עלפי הורד, פלוריאל, כאשר נשטפה זדון, זמן קצר בטרם החריבוה נחילי אלמתים והשמידו את עמה כמעט כליל[2]. מנהיגם של עלפי הורד, או הונייר, בשמם העתיק, לא היה מבית הלנוריאן המושחת והמבוזה, שהוליך את פלוריאן לחורבן, אלא מבית עתיק ומיוחס הרבה יותר בתולדות נגידי העלפים[3], ושמו הנסיך ינגרוסט, או "הנסיך הזהוב" כפי שנזכר בפי ההידרוסטים, בשל מחלפות שערו הארוכות, הזהובות כאור השמש. עם ינגרוסט צעדו גדודי אבירים וקשתים של עלפי הורד, כ1200- במספרם. סיעתו של ינגרוסט ברחה תחילה מפלוריאן לאינטוריה, אולם שם לא התקבלו בעיין יפה, ומצאו עצמם נתונים לרדיפות האינקוויזיציה של כנסיית האש הקדושה. מאחר ולא היו מוכנים לקבל את מרותם של עלפי היער בטיר-וורלין[4], הפליגו לחופי הידרוסט, במטרה למצוא להם נחלה חדשה באי שטוף המלחמות.
ינגרוסט וסיעתו לא הבינו את המצב הפוליטי בהידרוסט, והתקלותם הראשונה היתה עם שכירי וחרב ואנשי אגרוף ממחוז פארנס, שסרו למרותו של הדוכס קאלינגהאם. הללו החלו נטפלים לזרים, והחלו מנסים לחטוף ולאנוס את עלמות העלפים מרהיבות המראה במחנה ינגרוסט. עלפי הורד הכו את הביריונים מכה ניצחת על נקלה, וחלק מפרשיו של ינגרוסט רדפו אחריהם לכיוון היידרקרון. למלך שארל נודע על בואם של העלפים ממרגליו, וכדרכו, מיהר לנצל את ההזדמנות בכדי לחלץ עצמו ממצב הביש בו היה תקוע. בעזרת עלפי קלאן הירח העתיקים השוכנים בהיידרקרון, השייכים אף הם לזרע נגידי העלפים[5], ניהל משא ומתן עם ינגרוסט, בה הציג את עצמו כמלך החוקי, החף מעוון, של הידרוסט, שאצילים חתרנים ממררים את חייו בנכליהם. העלפים, שמטיבם של האנשים בהם נתקלו לא יכלו להסיק מסקנה אחרת, הסכימו לברית, וצבאו של ינגרוסט עלה לכיוון צפון-מערב, אל עבר היידרקרון הנצורה.

בלילה בהיר, מלא כוכבים, של שלהי האביב, תקפו אביריו של ינגרוסט את צבאותיהם העייפים של הפיאודלים ליד היידרקרון. העלפים שעטו מהגבעות על סוסיהם הלבנים, קולעים חיצי אש תוך כדי רכיבה, ושולפים חרבות אדירות וארוכות, שהבהיקו באפלת הליל, כשהם תוקעים בקרנות ושיריונותיהם זוהרים לאור הכוכבים. קרב זה, שנקרא דגור אלאטיל (קרב קרנות הכוכבים), הוכרע במהירות. הונייר היו מעטים מהצרים במספרם, אולם חיילות האצילים, שלא ידעו מה נחת עליהם, לחמו במבוכה ובבלבול, הוכרעו ונשטפו בהסתערות פרשיו של ינגרוסט, ועד מהרה החלו נסים לכל עבר, בלא סדר ומשמעת כלשהי. המצור הארוך על היידרקרון נשבר לרסיסים.

אולם אפילו המלך הבין כי אין לו סיבה טובה לחגוג. אחד-עשר יום לאחר קרב קרנות הכוכבים, נפלה טירת הלאנס לידי האיריני הלבנה, וצבאה האדיר התקדם דרומה, משלים את כיבוש המחוז ופונה אל מחוז קלורן, כשענני החורף הנצחי שטים מעליו, מוחקים את האביב מכל מקום אליו הגיע צבא הדרקירי, הפראים והזאבים של טראמיס, אליו הצטרפו אצילים הידרוסטים משועבדים, ענקים וטרולים, ואף קומץ דרקונים לבנים. המלך והאצילים היו אובדי עצות, אולם שנאו זה את זה יתר על המידה מכדי לשאת ולתת ביניהם, והשעה הלכה והתקצרה. האיריני הלבנה שלחה את בתה קאסילדה לצור על עיר המחוז קלווינג, ועם עיקר צבאה, שמנה יותר משתי רבבות של מפלצות, דרקירי ואנשי פרא, חצתה את מחוז קלורן, כשהיא מתקרבת אל עבר היידרקרון.

במצב זה, נטל מנהיג קלאן הירח, העלף פיאנדרין, את היוזמה לידיו, והחל מתווך בין המלך והאצילים, מפציר בהם להתאחד ולשתף פעולה בינם לבין עצמם, ועם עלפי הורד שזה מקרוב באו, אחרת יהפכו עד מהרה כולם לעבדיה של גבירת החורף. איכשהו, בגלל חומרת המצב, הצליח פיאנדרין בנסיונו, ושני המחנות ההידרוסטים ארגנו את שורותיהם בכדי לצאת צפונה, אולם הפעם יצאו בשלושה מחנות, שכן האצילים והמלך שנאו זה את זה יתר על המידה מכדי לצאת בצבא מאוחד. ובין מחנותיהם העויינים זה לזה רכב צבא העלפים, מורכב מאביריו של ינגרוסט, ששמח על ההזדמנות לצאת לקרב כנגד צבא זדון של ממש, ורצה להוכיח את ערכו להידרוסטים כולם, ואליו הצטרפו קשתי קלאן הירח, כשקומץ אבירים-מכשפים, בראשות פיאנדרין עצמו, מוליך אותם.

המחזה של צבא נגידי העלפים, כך מספרים, היה מדהים, והזכיר תמונות מפוארות מעידנים קדומים. דגליהם הזהובים של הונייר ודגליהם האפורים-כסופים של הנולדור מקלאן הירח הבהיקו במישורי קלורן, ושיריונותיהם וחרבותיהם בהקו בהילה אדירה, עת שימשו כחוד החנית של התקפת הנגד של ההידרוסטים על צבאותיה האדירים של האיריני הלבנה, וכך, בבוא חודש סילדואיין של שנת 1192, נפתח הקרב הגדול והמפואר הנזכר בשמו העלפי, דאגור יאר-אגלרב (קרב התהילה העתיקה). האיריני הלבנה טרם נתנסתה בקרב כנגד נגידי העלפים, וסברה כי ההידרוסטים שכרו עלפי יערות או עלפי גלים לשירותם, ומכך לא התרגשה במיוחד. עד מהרה, למדה בדרך הקשה את גודל טעותה. אבירי האלדר שטפו במהירות אל תוך צבאות האיריני הלבנה, מבקיעים לעצמם דרך במהירות נוראה, מאיימים לפלג את כוחה של טראמיס לשניים. האורקים שבמחנה טראמיס הוכו שוק על ירך, ואם מפני שהתקפת העלפים עוררה אצלהם פחדים ישנים-נושנים, או שמא המורל שלהם היה ירוד מאז הכניעה טראמיס את מלכם המורד ושבה וכפפה אותם לשירותם, נשבר המון האורקים עד נקלה והתפזר בצרחות, כאשר אבירי האלדר רודפים אותו עד חורמה בזעם מלובן. הצבאות ההידרוסטיים התעודדו, ושעטו אל הקרב בצרחות התלהבות, מכים את טראמיס משני אגפיה. קרב עז השתולל, ובו נצחו ההידרוסטים נצחון מפואר. בסופו של דבר, קטל ינגרוסט בחרבו את פרותאנג, העצום בדרקונים הלבנים שליוו את צבאה של טראמיס, וכוחות האיריני הלבנה נפוצו בבהלה. האלדר וההידרוסטים רדפו אחריהם בחימה שפוכה עד הלאנס, ושחררו את בירת המחוז מידיה של טראמיס. דרומה משם, מצאה עצמה קאסילדה מבודדת ובסכנת כיתור, והצילה את כוחה מהשמדה כאשר הבריחה אותו ברפסודות וסירות לאורך החופים, אל עבר הצפון, אולם רבים אבדו במיים או נפזרו על החופים, ורק מחצית מאנשיה של קאסילדה מצאה את דרכה בסופו של דבר בחזרה אל הצפון הקפוא.
עם פרוס הסתיו של 1192, נכנס מלך הידרוסט כמנצח לטירת הלאנס, ומועצת מלחמה סוערת התכנסה שם, אורכת שלושה ימים. ינגרוסט ופיאנדרין הפצירו בפני ההידרוסטים לנצל את המצב, ולהוסיף לרדוף אחרי האיריני הלבנה, שצבאותיה היו מעטים ומבוהלים, בעוד היא עצמה נסה אל וויטדוון כשהיא אובדת עצות, אולם פעם נוספת, הכשילה האיבה בין ההידרוסטים לבין עצמם את השעה.
שמועה נפוצה בין האצילים, לפיה המלך שב והוגה בבגידה, בעזרת הונייר, להם הבטיח את מחוזות הדרום בתור נחלה, לאחר שיופקעו מאדונם, דוכס קאלינגהאם. לא הועילו הכחשות המלך שארל והנסיך ינגרוסט, והאצילים סרבו להתקדם צפונה, והכינו את חיילם לחזור לארצותיהם, בהציעם בלעג לינגרוסט להוסיף ולהחזיק בנחלה אשר כבש לעצמו, היא הלאנס האומללה, החרבה למחצה. האצילים פרשו דרומה, כשהם מאיימים על המלך כי חרבם עודה שלופה, ולא שכחו ולא סלחו לו על מעלליו הקודמים. בינתיים, התרבתה המרירות כלפי המלך גם בעירו, היידרקרון, והיו שדיברו בגלוי על הדחתו, ושליחת בית ויל ד'אזור כולו בבושת פנים בחזרה למולדתו. היו גם שהעיזו ודיברו על הרעיון לקרוא למנהיגם הנועז של העלפים הבהירים לבוא ולמלוך על הידרוסט, ולהשיב את ימי התפארת של המועצה הלבנה.

אולם לינגרוסט היו גם אוייבים רבים, קנאיים ונסתרים. אחת מהנכבדות בכוהנות הולקירי מרובע היסמין שבהיידרקרון, שלא אהבה את הרעיון כי המועצה הלבנה תכונס, אולם ללא שלטון בנות גזעה המובסות והעייפות, אלא תחת חסותו של נסיך מהאלדר, אצה אל המלך והלשינה על הדברים. המלך זעם, והחל חושד בבעל בריתו, והוגה תוכניות אפלות בדעתו.

ארבע שנים החזיקו הונייר במחוז האלנס, בעוד האצילים מכינים את כוחם שוב למלחמה, מחכים לשעת כושר חדשה, ומצפים לראות את המלך בוגד בבעלי בריתו החדשים. אולם המלך הבוגדני ניצל פעם נוספת בשל מקרה אומלל. במחוז האסטור, שסר כעת למרות ואסאל של הדוכס ווסטמורשילד, הרוזן קראוסטון, תכננו לחגוג את חגיגות האביב וראש השנה של שנת 1197 בחגיגה מפוארת של נישואי הרוזן לבתו הצעירה והאהובה של אדונו הפיאודלי, מדלין ווסטמורשילד.

החתונה התנהלה בפאר ובהדר, בנוכחות הדוכס וכל יתר האדונים הפיאודליים הנכבדים מהמערב, אולם בחצות הלילה, מעט לאחר תום הטקס, פלחה סדרת צרחות נוראות את אפלת הלילה. בני הזוג הטרי נמצאו מתבוססים בדמם, דקורים נוראות בפגיונות משוננים. דוכס המערב, מטורף בזעמו, אסר על איש משומרי הטירה לנוח בטרם ימצאו הרוצחים, ולא עברו אלא שעות מועטות בטרם נתפסו הללו: שלושה מצעירי סיימר המופקרים, עגילים באפם ובגבותיהם, המדדים בשדות ליד פיורהייסט, אדי סם בוקעים מפיהם, והם מהללים בשירה פרועה את הרצח שזה עתה ביצעו, והם בדרכם דרומה, לעבר מחוז קאלינגהאם.

דוכס המערב, שרתח מזעם, נשבע לנקום בדוכס קאלינגהאם, בו חשד כי ארגן את הרצח, כנקמה על כך כי המחוז לא ניתן לו. הדבר לא הוכח מעולם, אולם את ווסטמורשילד לא עניין הדבר כהו-זה, ועוד בטרם הורדו נבלות הרוצחים מעצי התליה, הסתערו צבאות המערב פעם נוספת על צבאות הדרום, והארץ התלקחה במלחמת פיאודלים נוספת, עזה ואכזרית מכל קודמותיה.

בעוד המלך חוגג בסתר את ישועתו (ויש רגליים לסברה כי את הרוצחים שלח הוא, ולא קאלינגהאם), בלא שיטרח לעשות דבר בכדי לבסס את מעמדו המעורער, פשטה מלחמה נוראה לאדמותיו הצפוניות של דוכס המערב. שבט יוג'קליף שב והרים את ראשו בפשיטה רבתי אל תוך מחוז ואלנסטון. בחודש גאלאדיין 1197, נערך טבח מזוויע בעיירה גדולה בשם לורהאן, שהושמדה ונשרפה כליל, על חמשת אלפים מתושביה. בני השבט הוסיפו לפשוט, כחלק מבריתם עם קאלינגהאם, אך יותר מזה בכדי לספק את אכזריותם ושנאתם להידרוסט הממוסדת, ובכל מקום הותירו חורבות עשנות וראשי אדם מוקעים על מוטות, מנחה לאליל ההרים האכזרי שלהם, ובפעם זאת היו אורקים וטרולים רבים מההרים עימם.

דוכס המערב, שלא יכול היה להדביר את הפולשים בצפון בעצמו, שכן היה עסוק במלחמתו כנגד דוכס קאלינגהאם, שלח את אחד מרעיו, הגראנד-מסטר של מסדר סנט-קודור הרעוע והפרוע של אותה תקופה, אביר בשם סר ג'ון קלודריק, אל הנסיך ינגרוסט בהלאנס, בהצעת ברית ותשלום גבוה, אם יואילו הונייר לבוא ולהגן על נתיניו האומללים מפני אנשי הזדון המשתוללים. ינגרוסט היסס, אולם בסופו של דבר הסכים, בעיקר משום שסבר כי אין למלך הידרוסט סיבה כלשהי להתנגד למלחמה אשר כזו, שלא כוונה, לעניות דעתו, אלא כנגד כוחות הזדון לבדם.

בכך כמובן טעה. שליח מהיר ששלח קלאן הירח הציל את חייו של ינגרוסט מנסיון הרעלה מתוחכם של סוכני המלך. שארל הראשון, רותח מזעם, פקד על אנשיו להתנפל על משכנות קלאן הירח, לאסור את כל אנשיו ולהרוג את מנהיגיו, אולם פיאנדרין, שניחש היטב את כוונתו של המלך הרשע, הקדים אותו, ובעזרת הגמדאים מהעולם התחתי נמלטו אנשי קלאן הירח מהיידרקרון בדרכי סתר, ועד מהרה הצטרפו לונייר שצעדו מהלאנס. למרות עצות אביריו, החליט ינגרוסט להבליג על נסיון ההתנקשות.
"חיי האומללים במערב חשובים יותר מכבודי שנפגע. שארל הנבל יענש על מעלליו, אך לא מידי" אמר בבוז "ודומני כי עונשו לא יאחר להגיע" נסיך האלדר הסתפק בהכרזה בה קרא למלך פושע, רוצח, בוגד ושקרן, שאינו ראוי למלוך אף על שבט פראים, קל וחומר שלא על אומת אדם. הונייר חצו את ההרים, ביחד עם קלאן הירח וכח גמדאים גדול שליווה אותם, ואסרו מלחמה על שבט היוג'קליף.
מערכת זאת, שנקראת מערכת דם ההר, נמשכה אחד-עשרה שנים, שכן השבט לחם בפראות ובמיומנות להגנת מחוזותיו, ואורקים וטרולים, ואף דראו מהעולם התחתי באו לעזרתו. שש שנים נמשכו קרבות מסביב לבוגונק, מבצרם הראשי של בני היוג'קליף, כי שערים וחומות נישאות רבות היו לה, מעל ומתחת לפני הקרקע, מוגנות על צלעות ההרים, ובידי כשפים אפלים ומכונות מלחמה יורקות אש, מעשי ידי הדראו, ומפלצות רבות לחמו שם, פרועות וחזקות.
אולם בסופו של דבר, בפרוס שנת 1208, נפל האחרון בשעריה של בוגונק, ונפלו האחרונים בנקיקיה האפלים. הונייר השמידו את מקדש האופל של אליל ההר, וקטלו רבים מכוהניו, וראש השבט התאבד באש טמאה, ביחד עם בניו, בכדי לא ליפול בשבי העלפים. יתרת בני השבט, ששרדו את האש מחד, ואת זעם העלפים מאידך, ברחו אל מעמקי העולם התחתי, לחסות הדראו, ושם, ברבות הימים, נתעוותה צורתם, והם הפכו למפלצים כעורים, שמנים ועקומי ידיים, אכולי מרירות על תבוסתם ועל גירושם מפני האדמה, ושמם בפי העלפים בודגול, בהמי המעמקים. ינגרוסט בחר במחוז ההררי אשר כבש בכדי להקים בו את ממלכתו, מעדיף זאת על פני העמקים המיושבים בני אדם, שכן הספיק להבין אל נכון את המצב בהידרוסט, ולא רצה להיות תלוי יתר על המידה באף אחד מהצדדים הלוחמים בתוכה.

את עירם בנו הונייר בעמק נסתר בינות לצוקים תלולים, שם נפלו מפלים מקסימים אל תוך אגם קטן וצלול הנחבא בין ההרים, ואת העיר החדשה, הנסתרת, שחלקה בנויה במנהרות מעוצבות היטב בדרך הגמדאים (ואשר דמתה במעט לנרתגורונד העתיקה בצורתה, אף כי נפלה ממנה בהרבה בגודל ובפאר), קרא ינגרוסט בשם קלסילדי החדשה, לזכר קלסילדי המעטירה, היא בירת פלוריאן שחרבה, ומעל העיר נבנה מגדל גרניט עשוי לתלפיות, לו קראו העלפים אוסטירלין – מצודת שומרי האגם, ושם קבע ינגרוסט את משכנו, אולם העלפים העסיקו את מלוא כוחם בהקמת עירם, ובמשך שנים רבות מיעטו להתערב בענייני בני האדם. הגמדאים של העולם התחתי, שהעריכו נכונה את ידידות בעלי הברית החדשים שנקרו להם, סייעו בידם במלאכת החציבה ובניית העיר, וקלאן הירח של פיאנדרין שכן אף הוא בעיר למשך זמן מה, עד מותו של שארל הראשון וביטול הגזירות שנגזרו עליהם, ואזי שבו למקומם הם שבהיידרקרון.

וכל אותה עת, כאילו עשתה קללתו של ינגרוסט את שלה, הלך שארל הראשון והדרדר, הלך ודעך. הצורה בה ניסה להרעיל את ינגרוסט, לאחר גבורתו של הלה בקרב, עשתה לה כנפיים, והוציאה את שמו לשמצה. נאמניו מרדו בו בזה אחר זה, ואף כי לאיש לא היה פנאי וכח להדיחו מכסאו, לא נותר המלך בעשר שנותיו האחרונות אלא ראש עיר להיידרקרון בלבד, ואף שם רבו מהומות ומרידות כנגדו. ככל שהלך כוחו ודעך, וביחוד לאחר מותה של המלכה ז'ורז'ט בשנת 1204, מוות בטרם עת, הלך המלך והפך טיפוס מר ובלתי נסבל, מכוער למראה ולמשמע, הולך ושוקע לחיי הוללות ופריצות, כמוהו כמעט כקודמו הבזוי, אותו ציווה לחנוק בכרית. בשנותיו האחרונות, חלה שארל במחלת מין חשוכת מרפא, שהעלתה יבלות וכתמים על עורו ופניו, עד שעצם חזותו עוררה פלצות. אומלל, כואב ומבוזה, מת המלך במיטתו בסתיו 1216, כשהוא גונח, רוטן ומקלל עד לרגעו האחרון עלי אדמות. הוא נקבר בהלוויה גלמודה וצנועה, ביום גשם אפור וקודר, ומלבד מספר מליצות ריקות מתוכן של כמרים שמילאו חובתם, לא ספד לו איש.

את כתר הידרוסט קיבל כעת בנו הבכור של שארל, ז'אן-לוק ה-II, שזכה לכינוי "החולני": אדם חיוור ומדוכא, שמחלות קשות רדפוהו מאז ילדותו, וגרמו לו להיות מרותק למיטתו רוב הזמן. הוא סבל בצילו של אביו הבלתי נסבל, ההולך ומתעוות, וכאשר עלה לשלטון, היה חולה במחלה חשוכת מרפא, שכוהנים לא הצליחו לרפאה, והכל ראו את צל המוות על פניו וידעו כי שלטונו לא יארך זמן רב.

המצב בהידרוסט בשנת עלייתו של ז'אן-לוק ה-II לשלטון כמעט ולא יכול היה להיות גרוע יותר. בצפון, הלכה האיריני הלבנה והתאוששה מהמכות שהוכתה מידי האלדר בקרב דגור יאר-אגלרב, וצבאותיה, ששלטו עדיין בצפון הלאנס, שבו לפשוט, והפעם תקפו גם בצפון מערב, מעמיקים חדור אל תוך מחוז הלגון המיוער, כשהיא עושה יד אחת עם שבטים פרועים ששרדו שם, ושטמו את השלטון הפיאודלי. האלדר היו עסוקים בעניניהם, ולא הרבו להתערב בענייני בני האדם.
בתוך הידרוסט עצמה, לא היה מצב העניינים טוב יותר. הקרבות בין שני הפיאודלים הגדולים נמשכו, ובשנת 1217 שוב הטילו כוחותיו היגעים של דוכס המערב מצור על קאלינגהאם. באחת מפשיטות הפתע שנערכו, פגע חץ בוער בעינו של דוכס קאלינגהאם שעמד על החומה, והוא נהרג, ואת מקומו תפס בנו הצעיר פטריק. הדוכס ווסטמורשילד, זקן ועייף, התרצה לאחר מות אוייבו הותיק. יגע ושבע מלחמות, רצה לשוב לעירו ולשקם את מחוזותיו, לכן הציע לדוכס הדרום הצעיר כי ירפה ממנו בעד כופר של חמישים אלף מטבעות זהב, והשלום ישוב לארץ. פטריק קאלינגהאם הסכים, וצבאות ווסטמורשילד נסוגו ממחוז קאלינגהאם החרוך, ושבו לבתיהם – אולם לאמיתו של דבר, עשה דוכס המערב הזקן טעות מרה, שכן קאלינגהאם עמדה על סף נפילה, וכעת התאוששה וצברה כוחות, ואילו פטריק הצעיר התגלה עד מהרה כגרוע פי כמה וכמה מאביו, שכן הוא סגד לסיימר בסתר, ועד מהרה האפילה רשעותו ומופקרותו על הממלכה הדוויה.

ווסטמורשילד שב לעיר בשלהי 1217, אולם עד מהרה הוחרדו הן הוא והן המלך החולני משמועות נוראות שבאו מהדרום. פטריק, שהתאושש במהירות מהמצור, ובעלי ברית אפלים ומסתוריים סייעו לו לשקם את עירו, הפך אותה למרכז פריצות ותועבה של סיימר. בשנת 1218, גירש את כוהני הדת ההידרוסטית מהעיר, ואזי, מסומם ושיכור כלוט, דידה עם קלגסיו לקתדרלה הגדולה, שזוהמה וחוללה, תריסר עגילים בגבותיו, אפו, לשונו ואוזניו, וסמל פריצות מקועקע באדום על מצחו, וקבל עם ועדה שם כתר על ראשו, והכריז על עצמו כ"מלך האהבה והחופש". להשלמת המהלך, נשא לאשה את אחותו גיזלה, סוטה מבחילה בפני עצמה, שזכתה לכינוי "גיזלה המרקדת", עד שם מנהגה לפזז ערומה על חוף הים בריקודי חשק בימי הצום והאבל של האומה ההידרוסטית.

המצב הלך והחמיר עם כל חודש שעבר. קאלינגהאם נראתה כאחד ממדורי התופת, ונמלאה סמים וצעירים מופקרים יותר מאי-פעם בעבר, וחלאות ארץ דידו לעברה מכל רחבי הארץ, ואף מארצות זרות. מהעיר והמחוז יצאו נחילים של סוטים אלימים, סוחרי סמים ועבדים, ושטפו את המחוזות הסמוכים, נושאים את מצוותו של "מלך החופש" לזהם את כל מחוזות הדרום. שמה של קאלינגהאם שונה ל"קול-ביי"[6], ושמה נודע לשמצה בכל צפון-מערב ואלנקאלד. הדוכס הזקן ווסטמורשילד הכין את צבאותיו לקרב פעם אחרונה, אולם כוחו לא עמד לו, והוא נפח את נשמתו תוך כדי הסתערות כנגד מחנה סוחרי עבדים באביב 1219, מותיר את הפיאודלים מהמערב בלא ראש ומנהיג. את מקומו תפס בנו בריאן, אדם טוב לב ונעים הליכות, אולם חסר את כשרון החרב והמנהיגות של אביו, ונוטה לאבד את עשתונותיו בעת לחץ. הקואליציה של אצילי המערב הלכה ונסדקה, חסרה הנהגה ולחוצה בשל מעללי "מלך החופש" וצרות אחרות. בשנים 1219-1218 הכו המוני שאוגינים טורפניים בחופי מערב הידרוסט, מחוללים קטל נורא בכפרים רבים וגורמים למחסור בדגים, שהיו המזון העיקרי ברבים מישובי החוף של מחוז ואלנסטון. באותה שנה, שב ונפל מחוז הלאנס לידי האיריני הלבנה, והרוזן המקומי שהחליף את שלטון הונייר, חלש ומפוחד, נכנע לפני טראמיס מדושנת העונג, ונשבע לה שבועת אמונים פיאודלית. שנה לאחר מכן, בשנת 1220, כבשה בתה של טראמיס, קאסילדה, את מבצר טמספט, החשוב במאחזי ההידרוסטים בצפון-מזרח מחוז הלגון. חודשים ספורים קודם לכן, התפרצו מפלצי הכת, בהנהגת איש הפרפר סורופ בכבודו בעצמו, אל תוך כמה מרבעיה של היידרקרון, דרך מנהרות תת-קרקעיות, ועשו שם טבח נורא.

המלך החלש, אף כי לא ירש את מידותיו המנוולות של אביו, היה חסר אונים, ולא מסוגל להתמודד ממיטתו, אליה היה רתוק, במאורעות הנוראים. הוא הוריד מיסי עושק שגבה אביו, וחילק רבים מאוצרותיו לאנשי היידרקרון, בכדי להבטיח את נאמנותם, וכבר בשנת שלטונו הראשונה ביטל את כל הצווים שהוציא אביו כנגד קלאן הירח, והתחנן בפניהם לשוב להיידרקרון, דבר אותו אכן עשו, שנה וחצי לאחר מכן. התערבות לוחמיו של פיאנדרין סייעה למלך עד מאד להדוף את שרציו המשתוללים של סורופ מהיידרקרון, אולם אחד מבניו של מנהיג קלאן הירח, מגלוריל, נהרג בקרב זה. אולם המלך החלוש, שקיצו הלך וקרב, הפתיע את נתיניו ויריביו כאחד בשיקול דעתו הצלול, כאשר מיהר לעשות שימוש נכון באישיות חדשה שהופיעה בהידרוסט באותה תקופה, שנודעה בשם קתריליה המהוללת, או קתריליה קלסטה.

דמות זו, שהופיעה לראשונה בוואטרוויל בירת ואלנסטון בראשית 1220, היתה נערת אצות ירוקה, אשר נטשה את בנות מינה האכזריות בכדי לחיות בקרב בני האדם. היא היתה לוחמת וקוסמת אדירה, שקולה ומרחיקת ראות, ששלטה בקסמי טבע עוצמתיים, וחרבה לא נפלה מקסמיה בכוחה. יותר מכך, קתריליה קלסטה ניחנה בכשרון מנהיגות מעולה, שלא נפל מזה של דוכס המערב המנוח, והתקרב לזה של הנסיך יגנרוסט בכבודו ובעצמו.

קתריליה קלסטה התפרסמה כאשר הצילה את טירת ואטרוויל מהתקפות השאוגינים, ולאחר מכן, בעזרת קומץ אבירים והרפתקנים שאספה, ניקתה קלאנים שלמים שלהם מהחופים. חודשים מספר לאחר מכן, כשכח קטן בלבד איתה, הדפה התקפת פראים גדולה, שגובתה בידי ענקי יערות פרימטיביים עצומים לגודל, כאשר היא קוטלת את מנהיגם בקרב פנים אל פנים. הדוכס בריאן הזמין אותה לטירתו והודה לה מקרב לב, אולם לא עלה בדעתו לעשות מעבר לכך, ולמנותה לשרת צבאו, תפקיד אותו מילא כעת אחיין מנופח וחסר כשרון שלו, בשם הרוזן רוברט בראונקלוק.

אולם למזלה של הידרוסט, היה אדם אחר שדמיונו ניצת למשמע מעלליה של קתריליה קלסטה, והלה החליט להשתמש בה בכדי להפסיק את מחול השדים באי האומלל. אדם זה היה, כמובן, המלך החולה, ז'אן-לוק ה-II, אשר הזמין את נערת האצות האצילית לארמונו בשלהי הקיץ הגורלי של שנת 1220, והתוועד איתה בארבע עיניים במשך שעות רבות, בסופן הכריז עליה כעל שרת צבאות הידרוסט, אשר הוטל עליה להושיע את הארץ מהרוע והכאוס המשתוללים בה באין מעצור.

את שארית שנת 1220 ותחילת 1221 הקדישה קתריליה קלסטה לארגון מחדש של צבאות המלך הכושלים, מוליכה אותם לתפוס במהירות וביעילות מחוזות שלא נשלטו בידי פיאודלים מאורגנים והיו נתונים בכאוס מוחלט. בתוך זמן קצר הוחזר הסדר למזרח פארנס והאסטור, ולרוב מחוז קלירינג, מצודות אוכלסו שוב, השודדים וסוחרי העבדים גורשו להלאנס ולקאלינגהאם, והאיכרים החלו נושמים לרווחה. מלך החופש, העסוק באורגיות פריצות בארמונו, לא התייחס ברצינות לאיום החדש, ובכך עשה טעות פטאלית.

שכן קתריליה קלסטה היתה פולטיקאית מוכשרת ובעלת חזון כשם שהיתה מצביאה והרפתקנית. בשלהי סתיו 1220, נאחזה כל הידרוסט פליאה, כאשר בטקס מרשים, אותו הובילה שרת הצבא, שבו אבירי סנט-קודור לטירתם הישנה, המוזנחת והחרבה למחצה, וניסי המסדר העתיק שבו להתנוסס בגאון מעל רובע קודור, דבר שלא נראה בהידרוסט מאז עלה העריץ דה-גלמיסיירט לשלטון, כ-170 שנה קודם לכן. קתריליה קלסטה, שהיתה המח המתכנן והמארגן מאחורי המבצע, הרוויחה כח נאמן ומסור, שהרבה לסייע לה בשנים הבאות. מעבר לכך, עשה הדבר רושם עצום בכל רחבי הממלכה, ופיאודלים רבים, ביניהם דוכס המערב, החלו מהרהרים מחדש ביחסם אל הכתר.
"מלך החופש" המופקר לא חש כיצד האדמה הולכת ובוערת מתחת לרגליו. אמנם, הוא הבין כי ההידרוסטים מתכננים דבר מה, וטרח לגייס שרצים ואנשי אגרוף מפה ומשם, החל מפיראטים אינטוריאנים וקיידרהרצים, וכלה במפלצים שחורים מהעולם התחתי, אולם צעדים אלו היו רחוקים מלהיות מספיקים, ועד מהרה הבין זאת בדרך הקשה.
בכל אותה עת, ניהלה קתריליה קלסטה משא ומתן עם פיאודלים שונים, וכן עם הונייר של ינגרוסט בכדי להבטיח לעצמה את תמיכתם ועזרתם, ובקייץ 1221, התאסף מול חומות היידרקרון, בפעם הראשונה מזה זמן רב, צבא מרשים הסר למרות הכתר, מורכב מלוחמי היידרקון ואנשיהם של חצי-תריסר פיאודלים חשובים, שבראשם דוכס המערב ששוכנע להצטרף לברית. הונייר וקלאן הירח שלחו יחידות קטנות משלהם להצטרף לכח, ומהנדסים מקרב הגמדאים עמלו ליצור עבורו מכונות מצור ומלחמה. ואזי, הורתה קתריליה קלסטה לצבאה לצאת לקרב, כשהיא נשבעת למחות את הפקרותם ורשעותם של "מלך החופש" ושל אשתו-אחותו.

המלחמה ארכה מעט יותר משנה. צבאות סיימר המופקרים, הלא מאורגנים וההוללים ניגפו שוב ושוב, בחצי תריסר קרבות גדולים שהתנהלו במרחבי פארנס הדרומית, האסטור וקאלינגהאם. עם תחילת חורף שנת 1222, נפרץ אחד משעריה של העיר קאלינגהאם, וצבאות הידרוסט פרצו לתוכה, הכו בזעם בצעירי סיימר המופקרים, קטלו אותם בהמוניהם בבריכות הפריצות ועל רחבות הריקודים רוויות הסמים, וקישטו בפגריהם התלויים את עציה ועמודיה הרבים של העיר. "מלך החופש" ואשתו-אחותו גיזלה "המרקדת" נתפשו בידי אבירי סנט-קודור, והובאו כבולים למשפטה של קתריליה קלסטה. זו ציוותה לעקוד אותם ערומים על שפת הים, במקום בו היתה גיזלה עורכת את ריקודיה המופקרים, ולצלוב את שניהם עד צאת נשמתם אל מול הגלים הסוערים. כל מקדשיו של סיימר הועלו באש, ופולחנו נאסר בעונש מוות, בעוד על העיר מופקד איש כנסיה חמור סבר בשם הבישוף מייקל סלנהיים בתור מושל, בכדי להשלים את טיהור העיר מטומאתה, אולם למרות הכל, ולמרות המכות שספגו מאמיני סיימר, הוסיף פולחנו המושחת להתקיים בסתר, וכל המאמצים לעוקרו לחלוטין לא הועילו.

בראשית 1223, שבה קתריליה קלסטה, עטורת נצחון אל היידרקרון, בכדי להתחיל ולתכנן את מבצעה הבא, מלחמה-רבתי כנגד צבאות האיריני הלבנה, שהעמיקו חדור בינתיים אל תוך הארץ, וכמעט כל מחוז הלגון נכבש בידיהם בעוד צבאות הידרוסט עוסקים במלחמה ב"מלך החופש". קתריליה קלסטה הצליחה להדוף בנקל פלישה קטנה של פראים מאנשיה של טראמיס, שניסו לחדור אל מחוז קלורן, וקבעה את מטה בעיירת המבצר וייטוואטר שבצפון המחוז, בכדי להכין את פלישתה הצפויה לצפון - אולם בעוד ההכנות בעיצומן, הגיעה אל קתריליה קלסטה הידיעה כי המלך ז'אן-לוק ה-II, פטרונה, הלך לעולמו בהיידרקרון, נכנע סוף-סוף למחלתו התמידית.

המלך המת היה חשוך צאצאים, והכתר עבר כעת לאחייניתו, מארי, עלמה שמנמנה וכעורה למדי, נכדתו של שארל ה-I, אשר עשתה את מרבית ימיה אצל קרובי משפחה בטאלורי, בפאר ותפנוקים. היא כמעט ולא ידעה הידרוסטית, ועל המון העם השקיפה אך ורק ככלי ממנו תוכל להפיק כספים לממן את חיי התפנוקים והמותרות שתכננה עבור עצמה. היא מעולם לא הבינה דבר בבעיותיו של האי ההידרוסטי, והאיריני הלבנה, על אף שבאותם ימים, בהם השלימה את כיבוש מחוז הלגון, משלה כבר במחצית מהאי ההידרוסטי, לא נראתה למלכה אלא כמטרד, או כאגדה רחוקה, חסרת משמעות מוחשית. ההתנגשות בין השליטה הטריה לבין קתריליה קלסטה היתה בלתי נמנעת.

בעוד המלכה מתבססת בשלטונה, שילחה טראמיס את מצביאה החרסיאני, הפרא הענק רוקסוס, בראשות צבא גדול של פראים, ואסאלים הידרוסטים משועבדים, דרקירי, אורקים, ענקי כפור ואנשי כלב-ים אל דרום מחוז הלגון. אל הצבאה נלוותה גם בתה קאסילדה, שכעת התעצמה מאד, והפכה לקוסמת יפיפיה ורבת כח, כמעט כאימה, גבירה לסופות שלג ממיתות ולרוחות רעות של קרח, שתחכומה וכוחה הלכו וגברו, אולם קאסילדה לא קיבלה את הפיקוד הראשי, לזעמה הרב, שכן שכירי החרב החרסים הרבים שצעדו עם הכח לא היו מוכנים לקבל מרות של אשה בשדה הקרב – וטעות זו עתידה היתה לעלות לכוחות הצפון ביוקר רב.

כאשר ערכו קציניה של האיריני הלבנה התייעצות, להיכן להפנות את כח הפלישה האדיר[7], הציעה קאסילדה לעלות על מחוז וואלנסטון, בטענה כי ניתן יהיה לכבוש את מישוריה בקלות, שכן הדוכס בריאן לא היה יריב ראוי, ואנשיו עייפים ומבולבלים, אולם יתר הנוכחים במועצה דחו את עצותיה בבוז, וקיבלו את דעתו של רוקסוס, שרצה לעלות על מחוזם של הונייר ולבוז אותו. קציניה של האיריני הלבנה, שרבים מהם זכרו היטב את התבוסה המשפילה שנחלו מידי האלדר בדגור-יאר-אגלרב, רצו נקמה, ואילו החרסים רצו בשלל העלפים, שיעלה פי כמה וכמה בכמותו ואיכותו על אוצרות הפיאודלים העייפים והמרוששים, ואף בעלמות עלפים זהובות שער לתענוגותיהם.

ואזי, עלה צבאה העצום של האיריני הלבנה על קלסילדי החדשה שבין ההרים, מציף את היערות שלרגלי ההרים במספרו העצום ומטנף אותם, והחלו עולים על צלעות ההרים. אנשיו של רוקסוס, שצעד בחלוץ, נתקלו במטח חיצים דליל של קשתים עלפיים, ואחד החיצים פגע בזרועו של הפרא הענק, פוצע אותו קלות ומעלה את זעמו. בשאגת איימים, הורה לאנשיו להסתער על הונייר ולמחוץ אותם, כאשר ראש אחר מאגף את עמדותיהם מדרום.
אולם רוקסוס לא היה בר תחרות לנסיך ינגרוסט, שעמד בתלאות רבות בשנותיו הארוכות, ובפעם זו הפיל את אנשי האיריני הלבנה במלכודת מעשה ידי-אומן[8]. עוד כוחותיו של רוקסוס מסתערים בשתי זרועות, הגיח מצללי ההר הסמוך כח גדול, מורכב מאבירים עלפים ומשכירים גמדאים האוחזים גרזיני ענק, והלה הסתער על הזרוע המאגפת של רוקסוס מאגפה, מכה בה מכה קשה. רוקסוס עצמו, שנכנס לנקיק צר בין ההרים במרדפו הפזיז, מצא עצמו לכוד תחת ברד חיצי אש ומפולת אבנים, ונאלץ לסגת בפחי נפש, אולם אז פגע חץ בעינו והוא נקטל.
ברגע זה, הוציא ינגרוסט לקרב את מיטב חילו: כח בן ארבע-מאות אבירים עלפים במלוא מדיהם, והללו תקעו בקרנות והסתערו ברכיבה פרועה על האוייב הנסוג, ושטפו אותו, למרות מספרו הגדול, ואחריהם באו בני אדם מקרב שבטים שכוחים שחיו בהר, שהעלפים גאלו אותם משעבוד אכזר וארוך שנים לשבט היוג'קליף המרושע, ואלו חומשו בחניתות ארוכות ובאלות כבדות.
המערכה היתה כבדה וקשה, אולם צבא האיריני הלבנה נאחז בפאניקה, ורבות מיחידותיו החלו מתפרקות ובורחות באי-סדר במורד הגבעות, ונתנו לאלו דוגמה ומופת ההידרוסטים המשועבדים, שרצונם להלחם בעלפים מעולם לא היה חזק במיוחד. כל אותו יום ולילה נכתשו צבאות האיריני הלבנה, ויחידותיה כלו בברזל ובאש בזו אחר זו.
ואחרונה מכולם, כך מסופר, עמדה ולחמה קאסילדה, רוחות הקרח מקיפות אותה במעגל כשפים אשר הקפיא כל עלף, אדם או גמד שניסה להכותה, והיא משלחת קסמים אדירים באוייביה המכתרים אותה מעברים. אולם לבסוף, הכריע אותה אינגרוד, אחד מבניו של ינגרוסט, שניפץ את הגנותיה ופצעה אנושות בחיצי קסם זהובים שירה מקשתו האדירה קולרוסט, אשר נוצקה במכורתם הקדומה של נגידי העלפים. קאסילדה נשמטה ארצה באנחה, דמה ניגר ממנה, ואבירי העלפים נטלוה בשבי, לוקחים אותה אל מגדל אוסטרילין. וכך נסתיים קרב נקיק האש, דגור קירלך בשפת עלפים (1223), ורק פליטים בודדים שבו צפונה, לספר לאיריני הלבנה על חורבן צבאה ואובדן בתה, שאיש לא ידע לומר בוודאות את גורלה. מספרים כי בפעם זו, האחת והיחידה, לא יכלה המלכה הצוננת לעצור בעד רגשותיה ופרצה בבכי מר, וכל צבאותיה הנותרים נאחזו במבוכה.

כאשר הגיעו השמועות אל היידרקרון, שמחה המלכה מאד, שכן חשבה כי האיום סר מעל הידרוסט, וכאשר באה אליה קתריליה קלסטה לבקש את הכספים אשר הבטיח לה אביה ז'אן-לוק בכדי לתגבר את הצבא ולהכין מתקפה עזה על מחוז הלאנס, סרבה המלכה בכל תוקף.

"בהה! ולמה אבזבז את אוצרותי הטובים להושיע איכרים מטונפים בצפון? מה על התכשיטים שלי? מה על משתאותי הנעימים?" געתה לעומת נערת האצות, שהביטה בה בתדהמה. עימות חריף התעורר בין השתיים, וכאשר הטיחה בה קתריליה כי מלכה מחוייבת לעמה ולארצה, ולא נועדה לשבת עליהם כטפיל ולמצוץ את דמם, סטרה המלכה על פניה בידיה הבריאות, הדיחה אותה מתפקידה והורתה לה להסתלק מעל פניה ולא לשוב עוד לארמונה ולעיר הבירה לעולם, פן יבולע לה.

קתריליה קלסטה לא אמרה דבר, בולעת את זעמה, ואך קדה בקרירות, ויצאה מהאולם. אצילותה הובילה אותה לדחות את כל ההצעות של תומכיה למרוד במלכה, והיא קיבלה עליה את הדין בקדרות, יצאה מהיידרקרון, וקיבלה מחסה בקלסילידי החדשה, שם ישבה במשך שנים רבות.

האיריני הלבנה ניצלה ממהלומה קטלנית, אולם גם כוחה שלה לא עמד לה לתקוף את הידרוסט פעם נוספת, וליבה הצונן נמלא פחד וספקות. את השנים הבאות, בילתה בביצור מחוזותיה, והקימה ארבעה צריחים אדירים, שניים בהלגון הדרומית ושניים בגבול הלאנס, בכדי לבלום התקפה הידרוסטית, אם וכאשר תבוא. הידוע ביניהם היה רינגרוסט, שדמותו הענקית, החרבה למחצה, עדיין מתנשאת ליד חופי הלאנס הדרומית, ועד היום, מעורר אימה בלב הכפריים היושבים באיזורים אלו.

וכל אותו זמן, ישבה המלכה, שזכתה עד מהרה לכינוי "קלת הדעת" בארמונה, חוגגת במשתאות חשק, מתהדרת בתכשיטים ובשמלות יקרות ועושקת את העם. תקופה ארוכה, לא היה מי שיאיים על שלטונה. הפיאודלים היו חלשים ומהוססים, שכן בריאן ווסטמורשילד מהמערב היה מרושש ומוכה, ואובדן בעלי בריתו במחוז הלגון החליש אותו מאד, ואף לא הוא היה האיש שירים את נס המרד כאביו. אצילי הדרום היו מרוסקים ומפורדים, ולא היה להם דוכס שינהיגם, מאז פרשת "מלך החופש". קאלינגהאם היתה נתונה עדיין למשטר קשוח של הכנסיה ההידרוסטית, ואיבדה את כל כוחה ועושרה. שבט היוג'קליף לא היה עוד, והאיריני הלבנה עסקה בענייניה בשקט.

מארי כינסה אצילים רבים בארמונה, ביחוד בנים קלי-דעת והוללים של פיאודלים, שלא היו מיועדים לרשת את נחלות משפחתם, ועימם בלתה את חייה, בעודם מסגלים לעצמם תרבות טלוריאנית דקדנטית ואת מנהגיה של המלכה. הארמון נמלא מחלצות משי ופאות נוכריות מהודרות ושחצניות, שאין הרבה מתחת להן. הכת פשטה והכתה בכפרים מדי פעם, אולם לא היוותה סיכון רציני בימים אלו. המיסים עלו פלאים, והרעב שרר בארץ. פה ושם, פרצו מרידות איכרים שדוכאו בנקל. אצילים רבים חיכו את מנהגה של המלכה, ואבירי קודור זכו להתנכרות ובוז בפי כל. גם היחסים בין ההידרוסטים לונייר הצטננו, וכאשר דרשה המלכה מינגרוסט שיבוא ויכרע ברך בפניה, ואף יכפיל את המיסים במחוזו בכדי להפריש לה מנה נאה, סרב נסיך הונייר לכל זאת, והחזיר כי המלכה מבזה את הכסא שהיא יושבת עליו ואת הכתר שהיא חובשת על ראשה, ואת ארצה היא מנהלת כזאב טורף שיצא משערי אנגבנד. המלכה מארי צרחה מזעם, רוקעת ברגליה ומנפצת כוסות למשמע התשובה, וזמן-מה הרהרה במלחמה כנגד העלפים – אולם בני פמלייתה, שזכרו היטב-היטב מה עלה בגורל צבאות האיריני הלבנה קודם לכן, הניאו אותו ממעשה טירוף זה, בו לא רצה איש מהם להספות.

ככל שעברו השנים, ומארי החלה להזדקן ולהתבלות, כך הלך מזגה ונעשה גרוע יותר. היא רדתה בבני משפחתה ובמקורביה בקפריזות בלתי פוסקות של צרחות, שתתה לשוכרה וצרכה עוד ועוד מותרות, עד שהסתבכה בצרה צרורה. בסתיו 1251 הסתבר כי אוצרה של המלכה התרוקן כמעט כליל, ואין ביכולתה לשלם את המגיע לגמדאי ההרים בעד משלוח תכשיטים ושכיות חמדה גדול שהללו הביאו לה. כאשר תבעו הגמדאים את שכרם בקול גדול, העליבה אותם המלכה השוטה, ואף סרבה להחזיר את אשר קיבלה, כשהיא צורחת עליהם "כלום בכך שזכיתם לכבוד לשרת אותי, את מלכת הידרוסט הגדולה, לא באתם על סיפוקכם ותשלומכם הראוי, רמשים מרוטי זקן?" בסופו של דבר, הורתה מארי לאסור את הגמדאים שלפניה, ביניהם שניים מרבי הצורפים הידועים ביותר לתהילה מהעולם התחתי, ולהשליכם לבור כלא אפל וטחוב.

כאשר שמע על כך מלך הגמדאים, דארמונד ברקת-סער, התמלא חימה, ונשבע לגבות את כל חובותיו בכח, וללמד את המלכה היהירה לקח שלא תשכח במהרה. צבא גמדאים גדול התאסף מתחת להרים, ובראשית 1253, נכנס לתוך הידרוסט. הונייר של ינגרוסט לא רצו להתערב במלחמה, הן מפני שעייפו מקטל, והן מפני שחששו כי אם יצטרף צבא העלפים לפלישה יבולע לנולדור של קלאן הירח המתגוררים בהיידרקרון, אולם הגישו לגמדאים צידה וסיוע בסתר.

צבאות הגמדאים התקדמו בסערה דרך מחוז ואלנסטון. את הדוכס בריאן וסטמורשילד הזקן, החולה והעייף הביסו כמעט בלא קרב, והלה נכנע להם מייד, ושילם בלא התנגדות את כופר המלחמה הגדול שהשיתו עליו. שישה חודשים לאחר מכן מת, עגום ונואש, בטירתו, ושמו נשכח עד מהרה מדברי הימים.
בדרום מחוז הייסטור, התחולל קרב גדול יותר, כאשר יצאו צבאות המלכה לקדם את הפולשים, וקרב זה נודע בשם קרב סערת הגרזינים, שכן הגמדאים הבקיעו להם דרך בחימה ובמיומנות עדיפה, וצבאות המלכה ניגפו בפניהם לאחר מספר שעות של לחימה. עד מהרה, ניצב צבא הגמדאים לפני חומות היידרקרון, ולב המלכה נאחז פחד, ולא עוד העיזה להתגרות בהם. היא מיהרה לשחרר בדחילו וברחימו את השבויים שבצינוקה, ושלחה אל הגמדאים את שארית אוצרותיה המדוללים, בעיקר כסף שנגבה בכח מאזרחי העיר הרוגזים, והבטיחה בהן צדקה כי תשלם הכל.

אולם המלך ברקת-סער לא השתכנע, וצבאו נכנס להיידרקרון, בלא שחייליה המפוחדים של המלכה ינסו לשלוף חרב או לירות חץ. הגמדאים נכנסו לארמון, ושם תפס מלכם את מארי קלת הדעת על כסאה, תלש מעליה את תכשיטיה, ובמשך שלוש שעות צעק, זעף ואיים עליה כי אנשיו יגררו אותה לעיר הגמדאים, ושם יכריחוה לעבוד בפרך כשולייתו של חוצב סלעים, אז אולי תלמד לכבד בעלי מלאכה הגונים, ולדעת שלא להלין את שכר עמלם ולהשפילם.

בסופו של דבר, לא מימש מלך הגמדאים את איומו אולם הוא החרים את כל תכשיטיה של המלכה מארי, ואף החליט להותיר את אחד מבניו כעוצר בהיידרקון, בליווית גדודי גמדאים, ואלו יפקחו על המלכה וידאגו כי אוצר המדינה ההידרוסטי ישלם את הקנסות ודמי הנזק הגדולים שהגמדאים חשבו כי מגיעים להם לאחר פרשה זו, וכך שב מלך הגמדאים אל עירו, מרוצה למדי מהשגיו, והמלכה יללה ומררה בבכי במשך ימים רבים על אובדן תכשיטיה, ומזגה נעשה רע ועכור עוד יותר מתמיד.

הגמדאים החלו מנהלים את גביית המיסים, כשהם מסלקים בלא עדינות יתרה את כל הפקידים המושחתים אשר מינתה המלכה קודם, ואת אוצרותיהם של רבים מהם החרימו, כעונש על מעילות וגניבה. למרבה הפליאה, הלך מצבה של אוכלוסיית העיר והשתפר בימים אלו, שכן למרות האוצר הרב שהחרימו הגמדאים, הרי כאשר הופסקו מיסי העושק של המלכה, ופקידיה המושחתים סולקו, הסתבר כי נותר בידי ההמון הון רב הרבה יותר מאשר קודם לכן.

מעט יותר משנתיים ניהלו הגמדאים את היידרקרון, ורבות מיתר ערי הידרוסט. אולם זעם האצילים כלפיהם הלך וגאה, משום שהללו הכבידו את ידם עליהם, וצמצמו מאד את זכויות היתר השונות והעצמאות הכמעט מוחלטת מהם נהנו הללו קודם לכן. והיו אוזניים ששמעו את הדברים, ולא אחרו לנצל זאת לטובתן, שכן בצפון הלכה האיריני הלבנה והתאוששה מהמכה הגדולה שספגה שלושים שנים קודם לכן, וצבאותיה הפרועים שוב התעצמו מיום ליום, ובסופו של דבר, נשלחו שליחים ערמומיים, שהבטיחו לאצילים תנאים טובים הרבה יותר תחת מרותה של טראמיס, והללו מצאו אוזניים קשובות.

בשנת 1256, בלא אזהרה, פלש צבא גדול מהצפון לתוך מחוז קלורן, והפיאודלים המקומיים עשו עימם יד אחת. הגדמאים נזעקו, וקראו למלכם לבוא לעזרה. הלה אמנם בא, אולם לא היתה לו שהות להתכונן למערכה גדולה כיאות, וצבאו היה קטן ולא מאורגן כהלכה. בקרב סנאופילד, ניגפו הגמדאים בפני צבאות האיריני הלבנה במרכז מחוז קלורן, ומיהרו לנוס על נפשם בחזרה אל העולם התחתי. טראמיס נכנסה לקלורן, במלוא תפארתה והחורף הנורא בא איתה.

המלכה נאחזה בפאניקה, והחלה צורחת ומגדפת, כשהיא מתרוצצת כמשוגעת בתוך ארמונה, זאת לאחר ששליחי טראמיס באו אליה, והודיעו לה כי היא מודחת מתפקידה, וכי גבירתם היא שליטת הידרוסט מכאן ואילך. אולם היו כאלו בעיר הבירה שהשכילו לחשוב במהירות, ולהתארגן למעשה הנכון, ואלו היו אבירי סנט-קודור ועלפי קלאן הירח, ששלחו את שליחיהם לאוסטירלין, והתחננו בפני קתריליה קלסטה כי תשוב, ובפני ינגרוסט כי יסייע להם להדוף את כוחות הזדון הפושטים בארץ.
ינגרוסט סרב להתערב, לפחות כל עוד לא תודח המלכה, ויוכח לו כי שלטון ראוי שב לארץ, אולם קתריליה קלסטה נעתרה, ורכבה במהירות מקלסילדי החדשה דרומה. כח קטן, שהורכב מחילותיהם ואביריהם של מספר בארונים נאמנים, אבירי סנט-קודור והנולדור מקלאן הירח התאסף במחוז האסטור, קיבל בתרועות את קתריליה קלסטה, ובראשותה מיהר לרכב לכיוון קלווינג.

האיריני הלבנה, שכוחותיה היו שקועים בחגיגות הוללות ביחד עם בעלי בריתה הפיאודלים, הוכתה בהפתעה, כאשר התנפל צבא אויביה הקטן על מחנה צבאה באישון ליל, ואך בקושי רב הצליחה למלט את עצמה. צבאות הצפון נאחזו בפאניקה, ונסו בחוסר סדר צפונה, כשאויביהם מזנבים בהם, עד שחצו עבדיה של טראמיס את גבולות הלאנס, ומצאו מחסה מאחורי הצריחים הקודרים שהקימה גבירתם להגנת המחוז, וכאן עצרה קתריליה קלסטה, שכן ידעה כי בכוחה הקטן לא תוכל לכבוש אותם. את רוזן קלווינג, ראש הבוגדים אשר הזמינו את טראמיס, תלו אנשיה מגג מגדלו, והדיחו את שושלתו מכסאה, כשהם ממנים במקומה את בני סילברקראסט, משפחת אבירים עתיקה הנמנית על סנט-קודור. הידרוסט הדרומית ניצלה לעת עתה.

שבועות מעטים קודם לכן, בא גם קיצה של המלכה מארי. כאשר שמעה זו על שובה של קתריליה קלסטה, נאחזה בפרץ זעם נורא על הפרת פקודותיה, והחלה צורחת כמשוגעת ונשבעת כי תתלה את נערת האצות במו ידיה על הפרת מצוותה, ובעודו צורחת ומשתוללת פקע ליבה, והיא מתה (שלהי סתיו 1256).

לאחר מות המלכה, התאספה בהיידרקרון מועצת גדולי המדינה, בכדי להחליט על יורש לכתר. קתריליה קלסטה סירבה בתקיפות לעצתו של פיאנדרין, בה תמכו רבים אחרים, לשים את הכתר על ראשה, שכן שושלת ויל ד'אזור איבדה כל זכות על הכתר בשל מעלליהם הרעים של בניה. קתריליה קלסטה סרבה להפר את שבועת האמונים שנשבעה לשושלת המלוכה בימי המלך ז'אן-לוק ה-II, ובסופו של דבר, לאחר התלבטות, המליכה המועצה את בנה הצעיר של המלכה המתה, ברנאר ויל ד'אזור, שנודע כאדוק בילדותו, ונשלח לטאלורי לקבל חינוך דתי שם, זאת מפני שאיש לא רצה להעלות את יתר בניה של המלכה, שהיו מפונקים, רעי-מזג וחסרי תועלת.

אולם במאוחר התברר כי גם ברנאר היתה בחירה אומללה. ברנאר, שהיה בן 26 כאשר יצאו שליחי הידרוסט לטאלורי בכדי לחפשו, היה אדם בור, מאמין גדול באמונות טפלות, ועקשן מאד במשוגותיו. הוא הצטרף לאחד הזרמים הקנאיים והחשוכים ביותר של דת הזוהר הטאלוריאנית, והיה נוהג להתהלך כששק חגור על מותניו, לאבל על כי עזב הזוהר, אלוהי טאלורי, את הארץ. אמונתו באותות ומופתים היתה מוחלטת, ודבר זה עתיד היה להביא עד מהרה אסון גדול על הארץ.

שנתיים לאחר המלכתו של ברנאר, שזכה לכינוי "האביון", בעיצומו של חורף קשה שהכה בדרום הידורסט, הצליחה קאסילדה, בתה של האיריני הלבנה, להמלט משבייה באוסטירלין, כאשר קראה בכשפיה לרוח החורף הקפואה, שנשאה אותה מחומות מבצרם של העלפים צפונה, אל תוך האפלה.

קאסילדה שבה אלאמה בוויטדוון, וזו קיבלה אותה בשמחה, וכעת מיהרה להפקיד בידה צבא גדול, כפיצוי על העוול שעשתה לה קודם לכן. קאסילדה נותרה נאמנה לאמה כל ימי שביה וגם כעת, והשתוקקה לשבת לצידה כאשר תמלוך בהידרוסט, אולם אי-כה, השתנתה במעט בימי שביה הארוכים. העלפים נהגו בה בכבוד רב, והיא הרבתה להתרועע עם בניו של ינגרוסט. תוך כדי כך, למדה רבות מחוכמת העלפים העתיקה, ואף לנגן מנגינות נפלאות בנבל, כמנהג עלמות העלפים, ואם כי הדבר לא הפחית מנאמנותה לאמה, כאמור, הרי שנפשה הושפעה עמוקות מכל שראתה ולמדה, ולדבר זה נודעה חשיבות רבה בימים מאוחרים יותר.

בינתיים, שם עצמו המלך הטרי ללעג ולקלס, כאשר הוסיף ללכת בבלואים בארמון, להסתגף ולישון על הרצפה, כמוהו כקבצן. האצילים בזו לו בוז גדול, ואילו הוא לא התחשב בכך כלל ועיקר, והיה מגדף אותם ומוכיח אותם כחוטאים שחצנים, שעד מהרה ישרפו בלהבות הגהינום.

ובינתיים, הלכו פשיטות האיריני הלבנה וגברו. האי ההידרוסטי הצטנן והלך, בעוד החורף לופת אותו אט-אט, ואיכרים רבים החלו זונחים את שדות החיטה, ומגדלים במקומם תפוחי כפור וצמחים אחרים אשר לא נודעו בימים כתיקונם אלא בהרים הצפוניים של וויטדוון. גידול הגפנים נזנח לחלוטין, ומחירי היין הרקיעו שחקים.

קתריליה קלסטה, ששמרה בידה את תפקיד שרת הצבא, עשתה ככל יכולתה לבלום את הפשיטות החוזרות ונשנות, בעוד האיריני הלבנה מתעצמת והולכת, והידרוסט הולכת ונחלשת. המלך הטריד את שרת צבאו כל העת בשטויות וחזונות, שילח נזירים קבצנים להטיף לחייליה והטיל גזירות צניעות ועוד כיוצא באלו, מה שגרם להתמרמרות רבה בקרב החיילים ירודי המורל, בעוד הצפון הולך ומאפיל.

ובבוא היום, שילחה האיריני הלבנה את מיטב צבאותיה לפשיטת ענק (חורף שלהי 1267), כאשר סופת בוראן נוראה נושבת לפניהם. בפעם זאת, הובילה היא עצמה את צבאה, נחושה בדעתה לסיים את המלאכה ולכבוש את הידרוסט כולה. מספרים כי זאבי הטרף, הוארגים, מילאו את מישורי ואלנסטון, ואורקים ופראים רכבו על גבותיהם, ולמעלה טסו הדרקירי, צמאות דם, ועם הצבא הזה היו אלף וחמש מאות אבירים הידרוסטים, שנתנו הואסאלים האנושיים של טראמיס מהלאנס, סאלאן וסטורמהולד, ועימם אלפי רגלים וקשתים. בפעם זו, ירדה טראמיס לאורך חופי מערב הלגון, ונכנסה לואלנסטון, כשהיא שומרת על מרחק של כבוד ממחוזם של הונייר, ואלו נותרו בתוך חומותיהם, שכן אימת הצבא העצום נפלה אפילו על ינגרוסט, והוא סרב להוציא את בני עמו למלחמה אשר סבר כי כולם יספו בה.

בתוך חודשיים, נכבש מחוז ואלנסטון הגדול כולו. מבצר וואטרוויל נפל בראש השנה של 1268, והשליט האחרון של בית ווסטמורשילד נהרג בקרב. אשתו וילדיו נלקחו בשבי, מובלים באזיקים אל וויטדוון, ובמקומו הציבה טראמיס שליטה מקרב הדרקירי.

קתריליה קלסטה הנואשת אספה את שארית צבאה, וחנתה בטירת צלרהיים, מדרום למחוז ואלנסטון, שם הצטרף אליה צבא מהיידרקרון, עימו בא המלך עצמו, וחילות עזר מכל הפיאודלים של דרום הידרוסט, ועדיין נפל מספר אנשיה מעבדי האיריני הלבנה ביחס של ארבעה לאחד. המצביאה עתירת הנסיון ידעה כי אין לצבאה סיכוי במערכה פנים אל פנים והתכוונה לבצר את מחוז צלרהיים, ולהדוף שם את התקפת צבאות החורף, תוך שהיא שולחת שליחים לכל מלכי צפון מערב ואלנקאלד, ממלך עלפי היער של טיר-וורלין ועד מלך טאלורי, ומבקשת עזרה, אולם המלך השוטה הכשיל אותה. באחד הלילות, ראה כוכב שביט זוהר טס צפונה, והתעקש כי זהו אות ששלח הזוהר הטוב, המורה להסתערות רבתי צפונה, על האיריני הלבנה, והבטחה אלוהית כי הוא, ברנאר החסוד והאביון, יכניע את כוחות הזדון בעזרת אדיקותו. המלך נאחז בזעם כאשר התנגדה קתריליה קלסטה, ולא אבה לשמוע כל סירוב. המצביאה הרכינה ראשה, וביאוש ציוותה על הצבא להתכונן לתקוף.

בחמת זעם פזיזה, התקיפו ההידרוסטים את גבעות צילדן, עליהן חנה חייל החלוץ של האריני הלבנה, ומלמעלה ניתכו עליהם להבות קרח נוראות, והמון משחר לטרף של אורקים ופראים המטיר בהם ברד חיצים, ובעוד הם סופגים אבדות כבדות, איגף אותם המון של רוכבי זאבים ודרקירי מעופפות מאחור.

קרב מתלול צילדן, כפי שהוא קרוי בפי ההידרוסטים, הסתיים באחת השואות הצבאיות הקשות ביותר שידעה הידרוסט, ללא ספק הקשה ביותר מאז ימי זולוק ועד ימי הפלישה הגדולה של אחוות הגולגולת. הצבא ההידרוסטי הושמד כמעט כליל, ויתרת לוחמיו נפלו בשבי, ונגררו בשלשלאות לחיי עבדות, כאשר האורקים והפראים רודים בהם ולועגים להם. קתריליה קלסטה האמיצה, שלחמה שעה ארוכה לבדה, מוקפת אוייבים, נספתה מכשפיה הנוראים של האיריני הלבנה, ואילו המלך ברנאר השוטה, שבשל איוולתו נגרם האסון, נלקח בשבי, והובא לפני כסאה של טראמיס הנוראה והצוננת, וכאשר גררו אותו הפראים, לועגים ולו ומספרים לו צורות הוצאה להורג שעלו בדעתם, החל המלך מיבב, ומתפלל לזוהר בקול בכייני, מפרפר כדג שנמשה מהמיים, וכל תפילתו מכוונת להשיג רחמים עבור עצמו, ואף לא מעט ממנה על אודות החיילים הרבים אשר מתו בשל איוולתו, או על קתריליה קלסטה הנאמנה שנספתה.

אולם לאיריני הלבנה היו תוכניות אחרות, והיא סילקה את הפראים מעליו, והורתה לו להתרומם ולהביט בעיניה, ואזי דיברה רכות אל המלך המיבב, והציעה לו שלום וחנינה, באומרה כי נקע ליבה מהקטל הבלתי פוסק, והיא תשיבו להיידרקרון, אך ורק בעד תנאי אחד: בעד הסכמתו לשאת לאשה את בתה, קאסילדה.

ואם תחילה התנגד המלך, הרי שעיניה של טראמיס הפנטו אותו, והוא נעטר, וחתם על מגילת השלום אשר הוגשה לו. ובהיידרקרון הנפחדת נערך, חודשים מספר לאחר מכן, טקס רב רושם בנוכחות טראמיס הנוראה בה נישאו ברנאר וקאסילדה, וכך היתה בתה של האיריני הלבנה למלכת הידרוסט.
ואחרי כל הדברים האלו, הלך המלך ושקע בדמדומי הזיות, מסתגף ומתפלל בטירופו, אולם המסורת מספרת כי אף אלוהיו שלו, הזוהר, אטם את אוזניו מלשמוע, כי כעס על כל המתים הרבים שנפלו בשל טפשות המלך, וקסילדה היתה השליטה האמיתית של הארץ.

אולם שלטונה של האיריני הלבנה בהידרוסט עוד לא הושלם, אף לאחר שהיידרקרון עצמה עטתה כעת את צללי החורף שלה. במרכז הידרוסט, על מדרונות ההרים, עוד שכנו היכלות קלסילדי החדשה, שם מלך ינגרוסט, שלא עלה על דעתו לקבל את מרותה. בדרום, עוד עמדו האצילים בחרב ובקשת כנגד צבאותיה, שרבים מהם שבו צפונה, או התפרעו ברחבי הארץ הכבושה, שמלאה כעת פראים, אורקים וזאבים. מאחר והאיריני הלבנה לא נחפזה, והחלה מייצבת את שלטונה בשטחים החדשים רחבי הידיים אשר נפלו לידה, לא מיהרה לגייס צבא חדש בכדי למחוץ את הדרום, ומחוזות פארנס, קאלינגהאם וצלרהיים נותרו חופשיים לזמן-מה.

מחשבותיה של טראמיס פנו כעת אל עבר האלדר בניו קלסילדי, אשר השפילו את כוחה פעמיים. תחילה תכננה לטבוח את קלאן הירח בהיידרקרון, ולאחר מכן, חשבה לגייס כח גדול, עם מכונות מצור אדירות שיקנו בעולם התחתי, בכדי להחריב את אוסטירלין, אולם בשתי הפעמים הללו הפיסה בתה קאסילדה את דעתה. לעניין קלאן הירח, טענה כי הדבר יזעזע את עיר הבירה ללא צורך, מאחר והנולדור מעטים מדי מכדי לסכן את שלטונה, ואילו לעניין קלסילדי החדשה, טענה קאסילדה כי הדבר יקיז את דם צבאותיה של טראמיס במשך שנים ארוכות ויחליש אותם, בלא שהצלחה תובטח, ואילו אוייבים אחרים ומורדים עלולים למהר ולנצל את ההזדמנות שתקרה להם ולהכות בה מאחור. אולם מעבר לנימוקים אלו, ידעו הכל כי קאסילדה חיבבה מאד את חוכמת העלפים, מהם למדה רבות, ורצתה להגן עליהם מפני חורבן, ורצונה זה עלה בידה. אולם טראמיס הוסיפה לחרוש רעות, גם אם ויתרה על כוונתה הראשונית, ושילחה את האורקים שלה ליערות קלסילדי, לפשוט, לארוב ולטנף. במשך כל שנות שלטון האיריני הלבנה, התכתשו האורקים עם האלדר, שהיו אורבים להם וצדים אותם בקשתותיהם, ואבדות רבות נפלו משני הצדדים.

בשנת 1274, שנים מספר לאחר השתלטות האיריני הלבנה על רובה של הידרוסט, באה סוף-סוף עזרה לאצילים הלחוצים בדרום. מלך אינטוריה, רודריגו ה-IV, שלח לעזרתם את שר צבאו, פאולו די-לידארז, בן לשושלת הבוארטיינית העתיקה, ועימו צבא שעלה במספרו על שתי רבבות, ובראשו שלושת אלפים אבירים, ונזירים וכמרים רבים מאד.

האינטוריאנים נחתו בחופי הנינגלור, והתקבלו שם בתרועות ברכה ובמתנות רבות. פאולו די-לידארז לא בזבז ולו רגע, ולאחר נאום סוחף שנשא בהנינגלור, במהלכו חנך כנסיה של האש הקדושה שהקימו שם האינטוריאנים, אסף את צבאו, אליו הצטרפו רבים מאצילי הידרוסט, וצעד לעבר היידרקרון.

בקרב הראשון שהתחולל בין האינטוריאנים לחייליה של קאסילדה, קרב פיג'נר, ניצח די-לידארז בקלות, ואיכרים רבים מרדו בעת ההיא, מצטרפים אל כוחותיו המתקדמים. די-לידארז וקציניו תכננו כעת לעקוף את עיר הבירה ולאגפה, בכדי למנוע מטראמיס כל אפשרות לבוא לעזרת בתה שבהיידרקרון, כאשר האינטוריאנים נשבעים לגמול "לשדת התופת ובתה הטמאה" בגורל היאה לשדים, עליה על המוקד. בפאתי מחוז הייסטור, ניצח די-לידארז, כשאך מעטים מאנשיו איתו, שלושה גדודי פראים, והניס אותם בבזיון צפונה.

השמועות על נצחונות האינטוריאנים עשו רושם עצום בהיידרקרון, ושני אבירים צעירים ממסדר סנט-קודור לקחו את המלך הנרגש בלילה חשוך אחד, הבריחוהו מהארמון ומהעיר במבצע נועז, והביאו אותו אל מחנה האינטוריאנים, שם קיבל אותו די-לידארז בכבוד גדול, והצהיר בשם מלך אינטוריה כי הוא יושיבו מחדש על כסאו בהדר ותפארת הראויים למלך.

אולם כאן קרתה צרה אותו לא חזה איש. בהיותו במחנה האינטוריאנים, מיהר המלך "האביון" והבור לחבור עם הבזויים והקנאים באנשי הדת האינטוריאנים, אנשי מסדר רמיקנוס. הללו "התאהבו" במלך מרגע שראו אותו, ועד מהרה שכנעו את המלך לקבל את מנהגיהם הנלוזים. בעודו שבע סיגופים, הכריז המלך קבל עם ועדה, כי אם יעלה לשלטון מחדש, ישלטו נזירי רמיקנוס לצידו, ולא עוד אצילים ואבירים, אלא "כל הארץ אביונים קדושים תהיה".

האצילים ההידרוסטים לא אהבו כלל ועיקר את הבשורות הללו, והלכו במר ליבם אל פאולו די-לידארז, והתלוננו על המלך, מזכירים את טפשותו שגרמה לאסון הגדול בקרב מתלול צילדן, וטוענים כי כעת עבר כל גבול, ואף הזהירו את די-לידארז כי נזירי רמיקנוס יבגדו אף בו וישלחו חזרה לארצו בלא תמורה הולמת על מאמציו. שר הצבא האינטוריאני, שתעב את אנשי רמיקנוס מאז ומעולם, השתכנע כי יש לעשות מעשה, והבטיח לאצילי הידרוסט כי עד מהרה ישחרר את המלך מהשפעתם הרעה של אנשי רמיקנוס.

בלילה חשוך אחד, בעוד נזירי רמיקנוס והמלך עושים הילולת סיגופים פרועה, מלווה בטקסים פרימטיביים ופרועים, התגנבו יחידות צבא אינטוריאניות והידרוסטיות, בראשות שר הצבא עצמו, והקיפו את המקום, ואזי, כשניתן האות, פרצו פנימה בחרבות שלופות ובקריאות "מוות לפראים ולבוגדים!" והמיתו בחימה שפוכה את כל נזירי רמיקנוס, עד האחרון שבהם, בטבח שזכה לשם "ליל הקדוש האדום". אולם, בשל ההתקפה הנמהרת נהרג בטעות גם המלך בידי אחד מבניו של לורד מפארנס, ואין יודעים האם היתה זו טעות, או שמא נקמה מכוונת על מותם של רבים מידידיו וקרוביו בקרב מתלול צילדן.

כאשר הגיעו הבשורות על הטבח לאינטוריה, רתח המלך על שר צבאו, והורה לו לחזור לפצ'ורנו ולעמוד שם למשפט הכתר והאינקוויזיציה, שהכל ידעו מה יהיה סופו. פאולו די לידארז סרב, בטוח בצדקתו, וכעת עלה בדעתו לנסות ולהקים ממלכה עצמאית משלו בדרום הידרוסט.

אולם הדבר לא עלה בידו. מהומות ומרידות קמו בין חייליו, ורבים התמרדו נגדו, ולאחר שדוכאו בכח, התפזרו בהידרוסט והפכו לכנופיות שודדים פרועות. רבים עוד יותר הצביעו ברגליהם, השתלטו בכח על אוניות בנמל הנינגלור, ושבו לארצם.

טראמיס, שלא אחרה להבין את גודל ההזדמנות שנקרתה בפניה, לא אחרה להנחית התקפת פתע של מיטב צבאה, אותה הובילה היא עצמה. בקרב הנינגדייל (ראשית 1275) נמחצו צבאותיו הלא מאורגנים של די-לידראז, והוא עצמו נפל בשבי, והובל בנחושתיים לצפון, לעבדות במכרות, ואיש אינו יודע מה עלה בגורלו, אף כי סבורים כי האינטוריאני הגאה לא האריך ימים בחיי עבדות, ויגונו קירב מאד את מותו. לאחר קרב הנינגדייל, נפלו בקלות כל מחוזות הדרום הנותרים בזה אחר זה בידי האיריני הלבנה, וסוף-סוף, לאחר יותר ממאה שנים של קרבות ודיפלומטיה כאחד, עליות ומורדות, היתה האיריני הלבנה שליטתה הכל-יכולה של הידרוסט כולה, מלבד מחוזם הנסתר של עלפי הורד.

שלטונה של האיריני הלבנה היה ארוך מאד, קשה ואכזרי. חורף נצחי שרר בהידרוסט כולה, ובמחוזות רבים נדרדרו התושבים עד מאד. בחלק מהמחוזות שלטו פיאודלים עריצים, בני חסותה של טראמיס, חלקם בני אדם, והחלק האחר דרקיריות ופיות קרח, ואילו במחוזות אחרים עשו שבטי פרא ואורקים כחפצם. היידרקרון הפכה לממלכתה הפרטית של קאסילדה, ואף כי המצב בעיר הבירה היה טוב יותר מאשר במקומות האחרים, עדיין היו חיי התושבים קשים ומרים. קלאן הירח, ואף אבירי סנט-קודור, כפפו את ראשם בפני האיריני הלבנה ונשבעו לה אמונים באל-כורחם. האבירות ההידרוסטית, מלבד תקומה קצרה בימי קתריליה קלסטה, היתה ונותרה מסדר קטן ושוקע, המטלטל בחוסר אונים בין גלי ההיסטוריה ונאבק על קיומו, וכך נמשך מצבה האומלל עוד שנים רבות מאד.

במשך יותר ממאה שנים, שלטה האיריני הלבנה ביד רמה בממלכה, ואך מעטים העזו למרוד בה, כאשר גורלם המר של אלו שניסו נתן אות ודוגמה לאחרים. רבים מהם הפכו בכשפיה לפסלי אבן אומללים, שחלקם קשטו את ארמונה הגדול בוויטדוון, וחלקם נותרו לעמוד בצידי הדרכים הקפואות, כעדים אילמים לכוחה של טראמיס האדירה. דורות של בני אדם נולדו ומתו לתוך מצב אומלל זה, והיו שחשבו כי נחרץ גורלה של הידרוסט לעד, אולם לא כך היה, ובראשית המאה ה-15 רבת התהפוכות, החל מתערער שלטונה הקפוא של טראמיס, בשורה של מאורעות מפחידים והרסניים, אשר לתוכם באה הגדולה בגיבורות הידרוסט, זו הידועה בתואר "מלכת ההרפתקנים", אשר הביאה את עידן התהפוכות והחולשה אל סופו.

בחזרה אל דף האינדקס של ארצות העולם הידוע

בחזרה אל דף המבוא לאימפריה ההידרוסטית

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום

---

[1] Larvadeep Cavrens.

[2] על גורלה של פלוריאן ראה ההיסטוריה של איירנוסט, פרק רביעי.

[3] ינגרוסט הוא נצר לשושלתו של ינגווה, מלך הונייר העתיק.

[4] שכן הונייר כינו אותם "עלפים אפלים" ובזו להם בוז עמוק, שהיה כנראה הדדי.

[5] אולם לגזע אחר, לנולדור.

[6] המפרץ המגניב, בתרגום שווה-ערך.

[7] שמנה, לפי הסיפורים, כ25,000- חיילים.

[8] אשר יודעי דבר אומרים כי דמתה דמיון מובהק למלכודת בה הפיל מלקור את ברית מיד'רוס בדגור נירנית ארנוידיאד.