המקום היחיד אשר לא סר למרותה של מכשפת הקרח היה קלסילדי החדשה,
בירתו של ינגרוסט, נסיך הונייר, שנותרה בזוהרה. במהלך השנים הוגדלה ושופצה העיר
התת-קרקעית שמתחת לאגם הנסתר, וקסמים עזים הגנו עליה. האולמות הרחבים מלאו פאר
וזוהר, כאילו שבו ימי נרתגורונד העתיקה, והונייר חיו את חייהם, כשהם סוחרים עם
הגמדאים, והודפים פעם אחר פעם את האורקים מגבולותיהם, אולם לא היה בהם כח לאיים על
שלטונה של טראמיס בשאר חלקי הארץ, והכל ידעו זאת. הנסיך ינגרוסט ישב על כס שלטונו המפואר, משקם ומאדיר את בני
עמו, ומחכה לעת השתנות הזמנים, ובינתיים הלכו בניו הצעירים והגיעו לפרקם. שמועות
רבות על תפארת נסיך הונייר ועמו הגיעו לבני האדם, אולם ינגרוסט, שפחד כי מרגליה של
טראמיס יחטטו בעניני עירו, הסתיר את שעריו, ורק מעטים ידעו כיצד להגיע לעירו, אם
כי שמועות סיפרו כי קאסילדה, בתה של טראמיס, ידעה גם ידעה את הדרך, אך סרבה לעשות
בכך שימוש לרעת האלדר.
והנה, בעשור הראשון של המאה ה15-, החל הכאוס משתולל שוב, עושה שמות
בממלכתה הקפואה של טראמיס. ראשית, פעם נוספת הרימו אורקים, ענקי כפור ושבטי פרא
רבים יד בשלטונה, והיא עצמה נמלטה מנסיון רצח פראי שהגו כמה מקציניה (1404),
והצפון נסחף במלחמה פרועה, משתוללת ועקובה מדם. בשנים הבאות, החלו עולים על חופי
הארץ מהגרים מארץ זרה: ברנשים כעורים וכהים, עקומי עיניים ורגליים, פוזלניים
ואלימים, ששבטיהם חדרו בעשור האחרון למאה ה14- לסוראגיה מהמערב הרחוק, עושים שם
מהומה והרס, ולאחר שקם הסולטאן הגדול קאראזי, אסף את צבאותיו וטאטא את בני העוולה
בסדרה של קרבות עזים, נמלטו הללו ובאו אל הידרוסט בדרך הים, בוזזים ואונסים,
שורפים ומשעבדים. חמש שנים לאחר מכן, פרצה לבה נורא מהר ארלוסט שבמרכז הארץ, הצופה
על מחוז הייסטור, ועננים נוראים בקעו מתוכו – שכן נפל דבר, ושלטונו המהוסס של איש הפרפר סורופ בכת נתחלף
בממשלתו של שאמאן תופת מפלצתי בשם בואזזאזגה, והלה הציף את הייסטור בלבה ורעל,
אחריהם פרצו חרקים מפלצתיים נוראים ואנשי הכת, ושעטו בדרכים, זורעים יאוש ומוות
בכל מקום. בעוד קאסילדה מוזעקת מהיידקרון ללחום בכת, ואבירי סנט-קודור המשועבדים
חשים, לפי פקודתה, לסייע לה, נפל דבר אף בעיר הבירה. שאמאן נורא של האל עיפוש,
ושמו אנדי גורב, פלש לעיר מהעולם התחתי, ועימו צבא נורא של צואנים, רפשנים ותולעי
דומן. גלים של זוהמה נוזלית סערו לפניו, וגשם של טינופת ירד על העיר במשך שבעה
ימים רצופים, הופך אותה, כדברי סופר בן התקופה "לבית שימוש אחד גדול".
קאסילדה חשה בזעם להיידרקרון, נוטשת את מלחמתה בכת, וצבאה תקף את
יצורי העיפוש. תחילה, נראה היה כי הצואנים והרפשנים נהדפים לאחור, אולם מהביבים
באה תגבורת נוראה של אנשי עכברוש וגלמים העשויים כולם דומן מעופש, ועימם צואנים
מטילי לחשים, הרכובים על זבובי ענק, והללו הכו את קאסילדה מכה קשה בקרב הסמטאות
החומות (1410). קאסילדה, ועימה קומץ מאבירי סנט-קודור ושאריות צבאה, התבצרה
באי-גלסטור במשך שנתיים, כאשר יתר העיר הופכת למשיסה בידי קלגסיו של גורב, שהתעללו
בתושביה בחדווה שטנית. האיריני הלבנה שלחה צבא להיידרקרון, בראשות אחד ממצביאיה,
איש הקרח גורוסק, אולם הלה הושמד בדרכו בידי חרקיו של בוזאזגה, ומעולם לא הגיע
לעזרת קאסילדה. דרום הארץ וצפונה נותקו כמעט לחלוטין זה מזה.
ואזי, בראשית הקיץ של שנת 1412, הגיעה להיידרקרון בראשות חבורת
הרפתקנים אשה לוחמת אדירת כוחות ואדומת שער בשם מירנדה אוקנברסט, אשר עתידה היתה
לחולל גבורות שלא נודעו כמותן מאז ימי פרסיליוס המהולל, ולחלץ את הידרוסט
מאומללותה.
מירנדה אוקנברסט נולדה בשנת 1386 בכפר דייגים קטן ליד הים, בשם
ווייבהורן (Wavehorn), ביתו של נפח צנוע בשם הנרי אוקנברסט. כבר מנעוריה המוקדמים,
נודעה כתקיפה ובעלת יד חזקה, אשר מאסה במשחקיהן של הבנות והתרוצצה ביערות ולאורך
החופים, מפילה את חיתתה על כל בריוני האיזור. את האורק הראשון שלה קטלה בגיל 11,
כאשר אחד מאותם יצורים החליט לרוצחה נפש על חוף הים. היא אהבה את אביה, ולמדה את
מלאכתו, מסייעת לו במפחה בחריצות רבה. בלילות, לאחר שהנרי העייף עלה על משכבו,
היתה מירנדה עובדת בעצמה, וחולמת על גדולות ונצורות. אי-כה, חישלה עבור עצמה
שיריון קשקשים, גרזן קרב ומגן גדול ועגול, והתהלכה עימם בגאווה בחוצות כפרה.
אולם כאשר מלאו למירנדה 15, החל הכאוס להעיב על וויבהורן. חבורת
מהגרים עקומי רגליים, כעורים וגסים, בראשות מנהיגם קוגודה, השתלטה על הכפר באלימות
רבה. קוגודה עצמו, גבר רע לב ותאוותן, אנס את אמה של מירנדה, לאחר שהכה את אביה
מכות נמרצות, בעוד מירנדה עצמה אינה בביתה. לאחר מכן, הותיר את הנפח האומלל לדמם
למוות, אחז את אמה של מיראנדה וגררה בכח, בעודה צורחת ונאבקת, אל הבית הגדול אשר
החרים לעצמו.
מירנדה עצמה נעדרה מהכפר באותו זמן לחודשים מספר, שכן אביה שלחה
להתלמד אצל נפח אחר, בעיירה מרוחקת בדרום המחוז. בתחילת הסתיו, כאשר שבה מיראנדה
לכפר בעגלתה, ראתה אותו מוזנח ומטונף, וכפריים הרכינו את ראשם ופחדו לברכה לשלום.
כשהתקרבה, תמהה וחוששת, חסמו את עגלתה שלושה גברים רעי-פנים, שעירים ומטונפים מקרב
המהגרים, ודרשו שתשכב עימם, וכאשר סרבה בזעם, סטר לה אחד מהם, ביריון בשם לולוק,
על פניה, שלף את סכינו ואיים לשוחטה. זה היה כבר יותר מדי עבור מירנדה, שתפסה את
קרדומה, והמיתה חיש-מהר את לולוק ואת שני ידידיו. כאשר תבעה בזעם מהכפריים אשר
נכחו בסמוך מה קרה, והיכן אביה ואמה, פרץ אחד מהם בבכי, וסיפר לה כי אביה מת, ביתה
נבזז, ואמה האומללה כלואה בהרמונו המטונף של קוגודה. חמתה של מיראנדה בערה בה,
והיא לעגה לכפריים וגידפה אותם בתור פחדנים מוגי לב, כשהיא נשבעת שתחזיר לקוגודה
כגמולו.
וכך היה. באותו לילה, ערכו המהגרים, שלא ידעו דבר על מירנדה, חינגה
גדולה בכיכר הכפר, כאשר בני המקום נאלצים לשרת אותם, שותים לשוכרה ושרים שירים
פרועים בלהגם המכוער. מירנדה התגנבה כצל חומק אל המקום, וכאשר היו קוגודה וחבריו
שתויים, הסתערה, קרדום בידה האחת וחרב גדולה ומשוננת בידה השניה, וקטלה את המהגרים
בזה אחר זה, בלא רחמים, ליבה אכול צער ושנאה. לאחר מכן, פשטה מירנדה על הרמונו של
קוגודה, המיתה כל אחד מבני סיעתו שמצאה שם, ושחררה את השבויות שהחזיק.
לאחר מכן, נמלטה מירנדה מהכפר, כשהיא לוקחת את אמה איתה, אולם זו,
מוכת יגון וכאב, חלושה וחסרת רצון להוסיף לחיות, לא החזיקה מעמד, ועד מהרה מתה
ביער הקפוא. מירנדה קברה אותה בתל על גדתו של פלג, והמשיכה במסעה לבדה, ליבה מר
עליה.
במשך כשנה, שוטטה מירנדה ביערות, כשהיא נודעת לתהילה כאמזונה קשוחה
ופרועה, שהטילה את אימתה על כל משרתי האיריני הלבנה ועל האורקים הנתעבים המשוטטים
ביערות של מערב הידרוסט. בשנת 1402, מעט לאחר שמלאו למירנדה 16 שנים, פשטה על מחנה
אורקים גדול, והמיתה את מנהיגם ליד מדורתו, באמצע התפארותו על מעשי זוועה שעשה.
אולם האורקים היו רבים משחשבה מירנדה, וכוחם הגדול אילץ אותה להמלט, כשהם דולקים
אחריה, וזאבים רבים עימם.
מירנדה נסוגה במהירות מזרחה, אולם רודפיה לא הרפו ממנה, שכן היו
נחושים בדעתם לחסל סוף-סוף את האמזונה הטורדנית, שהפילה רבים מחבריהם בשנה שחלפה.
למרות כל תושייתה והתמצאותה ביערות, היתה מירנדה נלכדת ונהרגת בלא ספק, אלמלא מצא
אותה סיור של עלפי ונייר שירד מהרי קלסילדי החדשה. העלפים, שהונהגו על-ידי אחד
מבניו הצעירים של ינגרוסט, הנסיך אורודין, הניסו עד-מהרה את האורקים באבדות כבדות,
ומאחר שרחמיו של אורודין נכמרו על האשה האדמונית הצעירה והיפה שמצבה התקרב לאפיסת
כוחות, ציווה על אנשיו לקחתה עימם, וכך באה לראשונה מירנדה אוקנברסט אל קלסילדי
החדשה, עירם של עלפי הורד.
עירם התת-קרקעית של הונייר, שצברה עוצמה ופאר עם השנים, היתה מעל
ומעבר לכל חלומותיה של האשה הצעירה, שגדלה בכפר צנוע על חוף הים, והיא נדהמה לראות
את ההיכלות האדירים, המצופים זהב וכסף, על פסלי הנגידים העלפים העתיקים המעטרים
אותם, את הגשרים המוכספים, העשויים פיתוחים עדינים, המזרקות היפיפיות המאירות
בנוגה כסוף ומגרשות את אפלת המערות, ומעל הכל, אולם המלכות האדיר של ינגרוסט, אשר
הזכיר בתפארתו עידנים שכוחים.
אולם קבלת הפנים לה זכתה מירנדה לא היתה נלבבת במיוחד, בתחילה. הונייר, שבמהלך
השנים האפלות החלו חושדים בזרים ומסתגרים בעירם, לא אהבו את האורחת, שנראתה להם
כבת כפר בורה וגסה, ורבים מהם התייחסו אליה בהתנשאות. מירנדה, שנאסר עליה לשוטט
בעיר, היתה גאה מכדי לסבול יחס כזה, והתכוונה לנטוש את העיר העלפית מיד כשישובו
אליה כוחותיה. מלבד אורודין עצמו, אחותו ינדיס וכמה מעטים אחרים, איש לא שם אליה
את ליבו, ומרבית הונייר אף סרבו לדבר איתה.
לאחר כחודשיים, כאשר התכוונה מירנדה לנטוש את קלסילדי, שמה את ליבה בדרך מקרה
לדמויות אפלות המתגנבות בתוך מסדרונות העיר. חשדה התעורר, למרות שהיו אלו עלפים,
והיא עצרה אותם ותבעה לדעת את מטרתם. בכך, הצילה את ינגרוסט מגורל אכזר, משום
שהללו היו מתנקשים מיומנים מזרע עלפים מושחת וידוע לשמצה אשר סגד לבלגורת', שטרם
נודע אז בהידרוסט. הללו הקיפו אותה בחרבות שלופות, אש נוראה בעיניהם, אולם מזלם
בגד בה, שכן זעקתה של מירנדה הקפיצה את שומרי הונייר ואת הנסיך אייגנור, בכיר בניו
של ינגרוסט, והללו חיסלו עד-מהרה את הואלארו עד לאחרון בהם.
העובדה כי ההרפתקנית בת האדם הצילה את ינגרוסט ממוות, וכן העובדה
כי הסתבר במאוחר כי אחד העלפים שהציקו למירנדה יותר מכל ומררו את חייה התמכר בחשאי
לצל והוא שהכניס את הרוצחים לעיר, שינה לחלוטין את היחס שזכתה לו בת הכפר הצעירה.
ינגרוסט הפציר בה שתשאר בעירו, ולא תשוב אל השממה הקפואה השורצת אורקים ואנשי
זדון, ומכאן ואילך, זכתה מירנדה ליחס היאה לנסיכה, ושכנה עם בניו ובנותיו של
ינגרוסט, מהם שמרה אמונים בעיקר לאורודין, שהציל את חייה מלכתחילה, ולינדיס היפה
והמשכילה, שלימדה אותה רבות.
מירנדה שהתה עוד ארבע שנים בקלסילדי החדשה, עיר הונייר המעטירה, ולמדה רבות
מחוכמות העלפים, אולם לא נטשה את הלחימה החביבה עליה. פעמים רבות, התלוותה אל בניו
של ינגרוסט בעת שפשטו אל העמקים מתחת לעירם, לארוב לאורקים ולצוד את זאבי הטרף,
ועד מהרה, הפכה ללוחמת אדירה, שזכתה לכבוד רב בשל מעללי הגבורה שלה. במצוות ינגרוסט,
חושלו עבורה שיריון וחרב קסומים, מהם לא נפרדה במשך שנים רבות, ועימם קסדת
כסף-כוכבים מכונפת, מדהימה ביופיה.
אט-אט, שבתה מירנדה את ליבו של הנסיך אורודין, והשניים יצאו להרפתקאות יחד ובילו
זמן רב בצוותא, עד שהלכו ונפוצו בעיר שמועות כי הם מאוהבים, ומתכננים לבקש את
רשותו של ינגרוסט להתארס, אך בין אם היתה בכך אמת ובין אם לא, החליטה מירנדה בתום
ארבע השנים לעזוב את עיר העלפים המעטירה ולשוב אל הידרוסט הקפואה והמסוכנת, למרות
הפצרות ידידיה. מירנדה עמדה על שלה, בטענה כי בניגוד לעלפים, אין היא בת-אלמוות,
ואין היא רוצה להזדקן ולכמוש במהרה, אלא לחפש את מזלה ולהרחיק להלחם בכוחות הזדון
השורצים בארץ. ינגרוסט הסכים בלב כבד, אולם אסר על בנו אורודין, למגינת ליבו,
להתלוות אליה במסעה, ומספרים כי הלה לא לקח לעצמו אשה עוד מאות שנים לאחר מכן, שכן
אף אחת לא דמתה בעיניו למירנדה.
זו, כשיצאה מעיר העלפים (1406), לא דמתה כלל ועיקר לאמזונה הצעירה
והפרועה שהיתה כאשר נכנסה לשם. היא עטתה שיריון עלפי בוהק וקסדה מכונפת, ואור
ועומק קרנו מפניה, כאילו הפכה לאחת מאבירות האלדר מהזמן העתיק. היא שמה את פניה
דרומה, חצתה את מחוז ואלנסטון, כשהיא רוכבת לעבר היידרקרון, ומחוללת מעשי גבורה
בכל מקום אליו הגיעה. כאשר עברה סמוך לעיר צלרהיים, נתקלה בכח מפוחד של חיילי
האיריני הלבנה, ועימם ואסלים הידרוסטים, מהם כמה מאבירי סנט-קודור[1],
הנסוג באימה מפני נחיל משחר לטרף של חרקי-מפלצת של כת המתופפים בשער, מהם טרמיטים
ענקיים היורקים ענני חומצה מבעיתים, אנשי פרפר מעוותים ויבחושים מכונפים נושפי אש
שגודלם כגודל סוס. מירנדה לא חשבה פעמיים, בטרם דהרה אל תוך הקרב. שיריונה העלפי
מגן עליה מרוב התקפותיהם המבעיתות של החרקים, זרעה בהם מוות על כל צעד ושעל, פילסה
את דרכה אל מנהיגם, דרקון החגב הידוע לשמצה סוגישה, ולאחר קרב ארוך וקשה התיזה את
ראשו מעליו, דבר שגרם לשארית יצוריו להתפזר בבהלה לכל עבר.
חודשיים לאחר מכן, בשלהי שנת 1406, נכנסה מירנדה להיידרקרון,
הנתונה בתוהו ובבהלה של ימי שקיעת שלטון האיריני הלבנה. תחילה, ביקשה להתגייס למסדר
סנט-קודור, והתקבלה בנקל, שכן שמה יצא לפניה, אולם רוחה הנועזת והחופשית לא התאימה
למסדר הדועך והמשועבד, הכפות בשבועת אמונים לאיריני הלבנה, ולמפקדיו הזקנים
והנוקשים, שניסו כל העת להטיף לצעירה הנמרצת ולהתאימה לדרך חשיבתם ולשיטותיהם.
לאחר חודשים ספורים, עזבה מירנדה את המסדר בפחי-נפש, לאחר עימות קשה בו תקפה
במילים חריפות את הגראנד-מסטר אדווין דה-רוליזון, וכינתה אותו קבל עם ועדה
"עבד רועד ונרצע, המשקשק מאחורי שיריונו המחליד".
ליבה מר עליה על השעבוד והחרפה בעיר, ומלאת תיעוב לאבירות המסואבת,
ניסתה מירנדה להצית בעיר מרד כנגד שלטונה של קסילדה, אספה תחת פיקודה חבורה של
גברתנים אלימים ופוחזים, ופשטה על בית הכלא הגדול של היידרקרון, קטלה את הסוהרים
(אורקים ברובם), ושחררה מאות אסירים. שניים מהם, יערן בשם ג'ורג לונגהאנד ואביר
אינטוריאני גאה בשם פדרו די-לידארז[2],
שנכלאו בשל נסיון לא מוצלח לארגן מרד שנתיים קודם לכן, נכרכו אחריה והפכו למלוויה
הנאמנים.
קסילדה הזועמת שלחה את צבאותיה אחריהם, ובהם דרקונים לבנים, קופי שלג רצחניים,
מאות פראי כפור משחרים לטרף ופיות קרח ודרקירי מלומדות מלחמה, אולם מירנדה, שהבינה
כי לא תוכל לעורר מרד כללי כעת, מה גם שאבירי סנט-קודור יצאו נגדה, וכינו אותה
בפומבי בוגדת, מופקרת ומפרת-שבועה, חמקה מהעיר עם שני מלוויה, לאחר שכבשה לרגע את
אחד השערים והכתה עשרים משומרי קאסילדה לפי חרב. במנוסתה, פגשה באחד מיריביה
ושונאיה הגדולים ממסדר סנט-קודור, אביר הבירית הזהובה סר ג'יימס גרייפולק, שחש
"ללכוד את הבוגדת" כי חמד את הפרס שהוצא על ראשה. מירנדה הביסה אותו
בקרב אחד על אחד, ובזעמה הרב, הכתה אותו מכות נאמנות, הפשיטה אותו משיריונו ונשקו,
קשרה אותו לאחוריו של חזיר מבוהל, וזה נס ונגרר ברחובות העיר המטונפים, כשהוא גורר
את סר גרייפולק ביש המזל אחריו "אמור לחבריך השפלים במסדר סנט-קודור"
לעגה לו מירנדה לפרידה "כי כולכם חזירים, וזה הגורל היאה ונאה לכולכם".
לאחר מכן, חמקה מירנדה אל תוך מרחבי הידרוסט, הגיעה עד קלווינג, ושם, בלילה אפל
תפסה ספינה קטנה, ועם שני מלוויה הפליגה מחופי הידרוסט, כשהיא שמה את פניה אל הארץ
אותה חפצה לראות יותר מכל: הקטיליאנה העתיקה, ארץ הגיבורים וההרפתקאות, מגיעה לשם
בסתיו של שנת 1407.
ארבע שנים שהו מירנדה אוקנברסט ומלוויה בהקטיליאנה, ושם הלכה
מירנדה מחייל אל חייל, ונודעה כקוטלת מפלצות שאין שני לה. בין היתר, חילצה את בנו
של מלך אריגרטה מידי שבט של קיקלופים-מכשפים, הביסה הידרה ענקית נושפת אש בקרב אחד
על אחד, ולקחה תפקיד מפתח בהגנת רוספוליס מהתקפת ענק של מינוטאורים, כאשר במשך
דקות ארוכות היא מחזיקה בשערי העיר כמעט לבדה אל מול עשרות רבות של מינטאורים
עצומים ומשחרים לטרף. בהקטיליאנה, הצטרף אליה אחד הלוחמים ידועי השם ביותר
בהאניתריאה, יוליוס קלאופאריס, שנודע בכינוי "מגן הכסף". ביחד, נלחמו
במפלצת ים אדירה שתקפה את נמל האניתריאה וגברו עליה. לאחר מכן, ערכו טובי האזרחים
של האניתריאה טריומפ לכבוד מירנדה: האישה הלוחמת הראשונה שזכתה בכבוד זה במשך כמעט
אלף שנים.
בהתקרב שנת 1411 לסיומה, היתה מירנדה הגיבורה הידועה ביותר בכל
רחבי איי הקטיליאנה. ערי פוליס שונות התחננו בפניה כי תשרת כשרת צבאן, וקלאנים
רבים של אמזונות הציעו לה להנהיגן, אולם מירנדה החלה מתגעגעת לביתה בהידרוסט,
ונדאגה כאשר שמעה על הידיעות ההולכות ורעות המגיעות מאי זה, שם היה שלטון האיריני
הלבנה גוסס, והכאוס חוגג. לאחר ששמעה על צבאות העיפוש המשתוללים בהיידרקרון, גמרה
מירנדה אומר לשוב להידרוסט ולהושיעה מהכאוס והרוע החוגגים בה.
בראשית הקיץ של שנת 1412, הגיעו אוקנברסט ושלושת מלוויה
להיידרקרון, שהפכה לתל מצחין של זוהמה, מגפות ורפש תחת שלטונו של גורב וחייליו
הרפשנים והצואנים. מירנדה נכנסה לעיר, והדהימה את התושבים כאשר קטלה כהרף עיין
דרקון עיפוש גדול שניסה לבולעה, מניסה את מלוויו הצואנים לכל עבר. אנשים נלהבים
החלו אוחזים בנשק, והחלה התקוממות עממית שאחזה ברוב חלקי העיר. שבעה ימים ארכו
הקרבות, ובסופם הובסו יצורי הרפש והמדמנה בידי המורדים, תחת הנהגתה הקשוחה של
מירנדה. המצור על קסילדה באי גלסטור הוסר, ואנדי גורב המבוהל ברח ביללה, והסתתר
בעמוק שבביבים שמצא.
לאחר שנחה מעט (והתרחצה!) מאימי הקרב, רכבה מירנדה לאי גלסטור,
וקראה לחיילי האיריני הלבנה להניח את נשקם ולעזוב את העיר. הללו התנגדו, וקראו
לתגבורת מהצפון, אך זו לא הגיעה בזמן. מירנדה חדרה לאי בקלות בראש חבורת ההרפתקנים
שלה, והנחילה לאנשיה המעטים והמבוהלים של קסילדה מכה ניצחת. לא עבר זמן רב וקסילדה
עצמה, כבולה בשלשלאות, הובלה למשפט בפני מנהיגת ההרפתקנים, כאשר המון אדם מגדף
אותה, ופדרו חם המזג מציע בעונג רב לערוף את ראשה של המכשפה, להעלותה אחר כבוד על
המוקד או גם זה וגם זה.
אולם מירנדה השתיקה את מלוויה ואת ההמון בתקיפות, וכאשר כרעה
קסילדה על ברכיה לפני הלוחמת האדמונית והתחננה לרחמים, ציוותה מירנדה לשחרר אותה
מכבליה, ושתיהן שוחחו שיחה ארוכה בארבע עיניים, ואיש אינו יודע על מה. להפתעת
כולם, כאשר שבה מירנדה ונגלתה, העניקה חנינה לבתה של טראמיס, וזו נשבעה לה נאמנות,
והבטיחה לשרתה לנצח ולסייע לה בכל אשר תלך. למרות כי דברים אלו התקבלו בתמיהה
ובחשדנות בקרב הסובבים, והיו שלחשו אף כי קסילדה כשפה את גבירת ההרפתקנים, הרי צעד
זה הסתבר לימים כנבון מאד. קסילדה, שהחלה מעריצה את גבירת ההרפתקנים האמיצה, נותרה
נאמנה לשבועתה, והעניקה למירנדה אוקנברסט סיוע רב ערך בקסמיה האדירים. היו ששיערו
כי החיבה שהגו שתיהן לתרבות וחוכמת העלפים קרבה ביניהן והידקה את בריתן.
לאחר הדברים האלו, נעשתה מירנדה שליטת היידרקרון, והחלה מגייסת
ומאמנת כוחות, מטהרת את הדרכים והכפרים הקרובים משודדים ויצירי זדון, ומאמנת
לוחמים לקראת אתגרי העתיד, וביחוד מלחמה בכת המתופפים בשער, שהפילה אימה נוראה על
הידרוסט המרכזית. את אבירי סנט-קודור, מכל מקום, סירבה לשתף בתוכניותיה, ואף לא
הסכימה לצרפם לחילה כאשר יצאה לקרב, קוראת להם בבוז "עדת פחדנים שפלים
ודלוחי-מוחין", ומציעה להם בארסיות למצוא את לחמם ביושר בתור דייגים או חוטבי
עצים, כך שיביאו לארץ תועלת רבה יותר.
לקראת שלהי 1412, התחולל העימות הצבאי הראשון בין כוחה של אוקנברסט לבין נחילי
המפלצות של כת המתופפים בשער. הקרב, שזכה לכינוי "קרב עץ הדבורים"
היה קשה ועקוב מדם, ותחילה נהדפו ההידרוסטים לאחור באבדות כבדות, ורק גבורת מירנדה
וחבריה ההרפתקנים, וכח כשפיה של קאסילדה, מנעו מהם מלהתפזר בבהלה. אולם לאחר
יומיים של נסיגה איטית וכואבת, באו לעזרת מירנדה הנולדור מקלאן הירח, בראשות
מנהיגם פיאנדרין, ועימם סיעה קטנה של אנורקיריות ששבה להידרוסט בשומען כי הארץ
מתקוממת כנגד טראמיס. בעזרת תגבורת זו, הצליחה מירנדה להפוך את הנסיגה לנצחון,
ולהפיץ את אויביה מעליה באבדות כבדות. מירנדה ואנשיה רדפו אחרי אנשי הכת הנסוגים
עד לפיורהייסט, ומצאו את העיר הרוסה כמעט לחלוטין, מלאה מבועי רעל ושלדים שלא הובאו לקבורה. ברוח עגומה
וקודרת, שבה מירנדה להיידרקרון, נשבעת למחות כל שריד וזכר לכת מעל פני האדמה.
לא עבר זמן רב, והחדשות מהדרום הגיעו לאוזני האיריני הלבנה. טראמיס
נמלאה ספקות ופחדים למשמע מעלליה של מיראנדה, וכן מכך כי החורף הנצחי הלך והתפוגג
מעל דרום הידרוסט. כמו כן, נבוכה מאד למשמע הבשורה כי בתה עשתה יד אחת עם אוקנברסט
והפכה למגית בשירותה. אולם לפי שעה, לא עמד כוחה של טראמיס לעלות על אוקנברסט,
הנהפוך הוא: האיריני הלבנה היתה עסוקה במלחמה אינסופית כנגד ענקי הקרח והאורקים
המורדים, שהחזיקו יפה כנגד התקפותיה, ואף לחצו אותה קשות, מוציאים שטחים רבים
בצפון הקפוא משליטתה.
לכן, שמה האיריני הלבנה הערמומית את פניה למשא ומתן, ובתיווכה של
קסילדה, הציעה למירנדה כי אם זו תסייע לה להביס את ענקי הכפור, תוותר לטובתה על
רוב מחוזות הידרוסט, עד גבולם הצפוני של מחוזות הלאנס וואלנסטון. אוקנברסט נטתה
לסרב תחילה, אולם מתק לשונה של האיריני הלבנה, שאף הבטיחה לבתה בשיחה אישית כי היא
מתכוונת לכל מילה מדבריה, שכנע אותה לבסוף, והיא עלתה צפונה, ביחד עם חבורתה,
ובמשך שנתיים סיעה למלכת השלג הערמומית במלחמותיה, הדפה את הענקים הפרועים, ובסופו
של דבר גברה על מלכם והמיתה אותו בשדה הקרב (חורף 1414).
האיריני הלבנה עמדה בדבריה, לעת עתה, אם משום שלא רצתה להסתכסך עם
בתה, שנותרה נאמנה למירנדה ושמרה עליה בשבע עיניים בכל ימי שהותה בצפון, ועם משום
שהאמינה כי כוחות הכאוס בדרום יכריעו או לפחות יתישו את ההרפתקנית הצעירה, ויאפשרו
לה לשוב ולפרוש את שלטונה מאוחר יותר. ואכן, כאשר חשה מירנדה דרומה בראשית 1415,
היה המצב בדרום רע ומר.
שאמאן העיפוש אנדי גורב שב והרים את ראשו. ממקדש עיפוש מוסתר היטב
מתחת לביבים שם שכן, באיזור מתחת לרובע הארובות דהיום ("ארץ הצואנים"), הקים
דרקון עיפוש אדיר בשם זובאקה, שהיה כה גדול עד כי מוטת כנפיו החומות יכלה להסתיר
את השמש. הלה חולל הרס נורא בהיידרקרון, מטביע רבעים שלמים ברפש רותח. בו בעת,
התפרץ הר ארלוסט בכח נורא, מציף את מחוז הייסטור ודרום-מערב מחוז קלורן בלבה
ובנחילי חרקים מפלצתיים, בעוד מאורות הזחלים והמפחות של הכת, בראשות בוזזאזגה,
נמלאות עבודת זדון, עד כי מיראנדה, למרות כוחה הרב, הצליחה אך בקושי רב לשוב
להיידרקרון. אי-שם בדרך נהרג ידידה, היערן לונגהאנד, ממארב של אנשי הכת, ומיראנדה
עצמה, שאיבדה את סוסה, כמעט ונפלה לתהום מלאת לבה.
מירנדה, זועפת ומרירה, הגיעה להיידרקרון באמצע 1415, והתעתמתה מייד
עם דרקון העיפוש העצום זובאקה – אולם השרץ הענק, למרות כל עוצמתו, לא יכל לגבירת ההרפתקנים האדירה
ולחבריה המיומנים, ונקטל, גופתו מרעידה את האדמה בנופלו. אנדי גורב שב ונמלט בפחד,
אולם בפעם זו גמרה מירנדה אומר לטפל בו אחת ולתמיד. ביחד עם ידידיה הנותרים, פדרו
די-לידארז, יוליוס "מגן הכסף" וקסילדה, רדפה אחרי גורב בתוך ביבי
היידרקרון, מתחקה על עקבותיו ככלב צייד, עד אשר מצאה את מקדש העיפוש הנסתר, פרצה
לתוכו, והשמידה את כל כוהניו הנתעבים. לשוא ברח גורב לעמוקים במרתפי הזוהמה והתחנן
משם לשלום וחנינה. מירנדה התנפלה עליו בחמת זעם, התיזה את ראשו המעופש והטמא,
הטילה אותו על מזבחו הטמא של עיפוש, והורתה לקסילדה לפוצץ את שניהם בעז שבקסמיה.
בלהבות כפור לבנות, קרס מקדש העיפוש למעמקי תהומות העולם התחתי, ושארית יצורי הרפש
והרקב נסה והתפזרה לכל עבר, עד כי במשך שנים ארוכות לא נראו צואנים בכל איזור
היידרקרון.
לאחר הדברים האלו, בחגיגה גדולה (23 בסילדואיין 1415), הוכתרה
מירנדה אוקנברסט למלכת הידרוסט[3], ושמה
את כתרם של בני ויל ד'אזור על ראשה. ידידיה נותרו עימה, ונשבעו לה אמונים, הפעם
בתור מלכה. יוליוס הפך לשר הצבא, פדרו די-לידארז קיבל תואר דוכס ואת תפקיד שר
הממלכה, וקסילדה, שהוכיחה את נאמנותה היטב בכל ההרפתקאות שעברו מאז, קיבלה לידה את
תפקיד המגית המלכותית.
אולם החגיגה לא ארכה, שכן כוחו של בוזזאזגה הלך וגבר. מחוזות
האסטור וקלורן הפכו לתופת של לבה ורעל, וכל יצור החפץ בחיים ברח מהם, בעוד כוחות
הכת מתגברים כמגפה מתפשטת והולכת. מיראנדה אספה את כל חילה, אולם הבינה במהירות כי
אין בידה די כח בכדי להתמודד עם בוזאזגה. תחילה, פנתה אל הונייר וביקשה את עזרתם,
אולם הללו היו נאבקים על חייהם מול התקפות נוראות של לבה ויצירי זדון מעוותים
שפשטו מההרים בהוראת בוזזאזגה, ולא יכלו לסיע בידה. רק פלוגה קטנה של אבירי ונייר,
בראשות ידידה של מירנדה משכבר הימים, הנסיך אורודין, באה לעזרת היידרקרון, אולם כח
זה היה רחוק מלהספיק, ומירנדה התעקשה בכל תוקף שלא לקרוא לאבירי סנט-קודור, שנואי
נפשה, ולא להזמינם להשתתף במערכה, והללו, פגועים וזועמים הסתגרו במבצרם, והודיעו
כי לא יצאו לקרב עד שתתנצל המלכה על המילים הפוגעות שהשמיעה בגנותם, ותזמינם
במפורש ובכבוד הראוי. לשוא ניסו יוליוס, קסילדה ואף פיאנדרין מנהיג הנולדור לתווך
בין הצדדים. שניהם נותרו עיקשים בעמדותיהם, ואפלת הכאוס הלכה והתעבתה.
הקרב הראשון בין מירנדה לחילות בוזאזגה, קרב עמק החומצה,
הסתיים בנצחון המתופפים בשער, אף כי עלה להם באבדות כבדות, ומירנדה נהדפה ממחוז
האסטור, ושבה מוכה ומובסת להיידרקרון. בצר לה, שלחה את קסילדה בשליחות בהולה לאמה,
האיריני הלבנה, ובקשה את עזרתה באגרת, בה כתבה כי כל החיים בהידרוסט יכמשו ויכחדו
אם לא יעצר בוזאזגה מבעוד מועד, ואף הצפון הקר לא יהיה בטוח מפניו. אולם האיריני
הלבנה לא נחפזה להעטר, ותחילה דרשה כי מירנדה תשבע לה נאמנות בתור ואסלית בתמורה
לעזרתה. רק לאחר שקסילדה הפצירה באימה והבהירה לה את חומרת השעה, נאותה האיריני
הלבנה לצאת לקרב, ואף זאת אך ורק בתמורה למחוז הלאנס וסכום כסף גדול.
מירנדה הסכימה בלית ברירה, והברית נכרתה. צבאות האיריני הלבנה התכוננו לקרב,
ודרקונים לבנים, דרקירי, אנשי פרא, אנשי קוף לבנים ושאר יצורי כפור שבו והתגייסו,
בעוד טראמיס רוקחת קסמי כפור רבי עוצמה, אולם בליבה זממה האיריני הלבנה לבגוד
במירנדה בבוא העת, ומאחר ולא עוד בטחה בבתה, שמרה את הדבר בסוד מפני קסילדה, ששבה
להיידרקרון בכדי לתפוס את מקומה לצד ידידתה ומלכתה בקרב המכריע.
וכך החל קרב האש והקרח, דגור הלקנאר בשמו העלפי. צבאה של
מירנדה צעד צפונה, נכנס למחוז הייסטור בתקיעת חצוצרות ובדגלים פרושים, כאשר לצד
גבירת ההרפתקנים צועדים חבריה הישנים, ולצידה מתנוססים דגליהם של אורודין
ופיאנדרין. צבאה היה קטן יחסית, קל וחומר לעומת נחיליו המשחרים לטרף של בוזאזגה,
שיצוריו ואנשיו עטו עליהם ברבבותיהם. שלושה ימים נמשך הקרב האדיר, כאשר אנשיה של
מירנדה נלחצים עוד ועוד לאחור, ומשלמים באבדות נוראות, עד שנשמעה הלמות תופי
המלחמה של צבא טראמיס הבא מצפון, ועימם שריקתו של בוראן שלגים עצום שרקחה טראמיס,
שטסה בעצמה אל תוך המערכה כשהיא רכובה על דרקון לבן עצום, וסערה של ברקי כפור טסה
בעקבותיה, עד כי רבים מהחרקים קפאו למוות מעצם נוכחותה.
הקרב נמשך עוד יומיים, והיה מחזה אדיר בו נאבקו כוחות הכאוס, הרעל והלבה הרותחת
בברזל המחושל של אוקנברסט וחבריה, ובכוחות הכפור האדירים של טראמיס. סערות של אש
וקרח נאבקו בשמיים, בעוד גלי מגמה ומי-כפור מקפיאי גוף ונפש נאבקים על פני האדמה.
אט-אט, התהפכה הכף, וכאשר קרב היום החמישי לקרב לסיומו, החלו נחילי המתופפים בשער
להיסוג מערבה, לעבר הר ארלוסט המקיא אש ורעל, ואויביהם רדפו אחריהם, אולם בתחילת
היום השביעי, לרגלי הר ארלוסט, שב ואיים בוזאזגה להפוך את הגלגל, כאשר הקיא ההר
נחילי לבה נוראים ונהרות אש ששצפו אל צבאות אויביו וקטלו רבים מהם. דרקונה של
טראמיס נקטל ממכה של סלעי מגמה שנפלו מהמרומים הלוהטים, והיא נפצעה, ונאלצה לסגת
משדה הקרב, בעוד רבות מיחידותיה הופכות עורף ונמלטות לאחור, והר ארלוסט מוסיף
לפלוט אש ועשן. למגינת ליבם של צבאות הידרוסט, עלו מתוך הלבה גלמים עצומים, ועטו
על שורותיהם של לוחמי אוקנברסט, גובים מהם מחיר יקר, בעוד כח של גמלי שלמה אדומים
וזחלים היורקים עיסה צהובה רעילה מפרידים בינה לבין שארית כוחה של טראמיס,
ומאיימים לכתרה. בפחי נפש, נתנה אוקנברסט אות לנסיגה, וכוחות הידרוסט נסוגו דרומה,
מתנתקים מצבאות טראמיס ומתרחקים מהר ארלוסט הנורא.
אולם בוזאזגה לא יכול היה לנצל את נצחונו ולרדוף את אויביו, שכן
הוא שילם באבדות איומות, ועל אף שיריביו לא ידעו זאת באותו רגע, בהתקפתו האחרונה
כמעט ורוקן את מחילות ארלוסט מנושאי נשק. לכן, לא הרחיקו נחיליו המצטמקים לרדוף
אחרי יריביו, ונותרו לחנות בסביבות ארלוסט. כך תם קרב האש והקרח, דגור הלקנאר,
שנמשך שבעה ימים תמימים.
באותו לילה, בעוד שני הצדדים מארגנים את שורותיהם הדלילות, קראה
מירנדה לחבריה, וסיפרה להם כי הגיעה להחלטה מכרעת - לחדור בעצמה אל מנהרות ארלוסט
ולמגר את בוזאזגה במאורתו, אחרת, טענה, במוקדם או במאוחר תצליח הכת לכלות את החיים
מהידרוסט כולה. החלטה זו הפחידה אפילו את רעיה הותיקים, האמיצים בהרפתקני הידרוסט,
אולם בסופו של דבר, הסכימו כולם לשוב ולצאת תחת הנהגתה לקטלנית והמסוכנת בהרפתקאות
שידעו מימיהם: לחדור אל בסיסם הראשי של "המתופפים בשער" בכדי לנסות
ולמגרם אחת ולתמיד. מירנדה הפקידה את הצבא תחת הנהגת פיאנדרין מקלאן הירח, ויצאה
אל הר ארלוסט. אליה נלוו שלושת ידידיה הותיקים, פדרו, יוליוס וקסילדה, ואליהם
הצטרפו הנסיך אורודין והגבירה דה-טרואר, שכירת חרב טאלוריאנית שלחמה בצידה של
מירנדה מאז שכבשה את היידרקון מידי גורב בשנת 1412. קסילדה אזרה את כוחות קסמיה,
והורידה ערפל כבד על ברכי ארלוסט, שהפך מיד לאד חם ומחניק כאשר בא במגע עם הלבה
הרותחת המבעבעת שם, וכך, בחסות האד והערפל, עקפה החבורה את צבאות בוזאזגה החונים
לפני ההר, וחדרה אל תוך נקבות הלבה הנוראות.
ואכן, היתה זו הרפתקאה נוראה וקשה, יותר מכל שידעה מירנדה קודם
לכן. מלכודות שטניות ושרצים מכל סוג ומין, רבים מהם בעלי כוחות קסם, חיכו בכל
פינה. במערות רבצו פרפרי דרקון רבים, ועימם שרצים קרומיים דמויי דיונון, שכנפי
עטלף נוטפות רעל בוקעות מגבם[4].
השערים הוגנו בנחלי מגמה וחומצה, ויצורים דמויי בלרוג, העשויים להבות גאז רעיל
הגנו עליהם. לפני שערי קומת המסד נפלה חלל הגבירה דה-טרואר, גופה מתמוסס ומתפורר
בקיטונות גאז ורעל, אולם יתרת החבורה לא נסוגה, אלא הצליחה לפלס לעצמה דרך עד
לאולם התחתון, שלא הגיע אליו איש לפניהם. שם הבהב באור מחניק וחולני פורטאל ירוק,
מעלי אדי רעל וצחנה, ושם, לפני השער, הונח ארטיפקט רב עוצמה בדמות תוף, ושמו
"תוף השערים הירוקים" - חפץ נורא שיצר אל הכאוס הקדמוני בכבודו ובעצמו
באחד העידנים השכוחים, שאין גבול לכוחות ההשמדה והעיוות שלו.
שם, לפני המזבח האפל והפורטאל, ניצב בוזזאזגה, והילה של לבה ורעל
מקיפה אותו, ולפניו עמדו עשרות פרפרי דרקון ומפלצות אחרות, מהסוגים הגרועים ביותר
שניתן היה להעלות על הדעת. כאשר ראה בוזזאזגה את יריבתו, צווח בקול גדול, ובעוד
ההרפתקנים מסתערים על יצוריו וקוטלים בהם, הכה בכל כוחו בתוף השערים. ההד הנורא
הפך לשאגה מפלצתית, והר ארלוסט רעד כולו, מטיס תמרות לבה לגבהים עצומים, עד כי
צבאות הידרוסט וטראמיס חשו את הארץ רועדת מתחתם, וכמעט שותקו מרוב אימה.
ולשמע קולו של התוף הבהב הפורטאל הנורא, ומתוכו יצאו הסוברוהקאר, האיומים
במפלצים שנראו אי-פעם בהידרוסט: תערובת נורא בין נחש-דרקון, עקרב ושפירית, מתיזים
ארס נורא ורוחשים בקול נתעב, קורנים הילה של מוות וכמשון מבעית סביבם.
הקרב הנורא נראה כנצח. מירנדה נפצעה פצים רבים, אולם מעכה בחרבותיה
האדירות כל רמש שהתקרב אליה, ופרפרי הדרקון והסוברוהקאר נפלו לפניה בערמות, אולם
רבים מהם נותרו, מגינים על בוזזאזגה בלחימה מטורפת, בעוד הלה יורה קסמים נוראים של
עיוות, כאוס ורעל שלא נודעו כמותם בהידרוסט קודם לכן או אחר-כך. אחד-אחד, הוכרעו
חבריה של מירנדה, ונפלו ארצה, כשהם מתכסים ברשת קורים מבעיתה, מפרפרים בדרכם להפוך
ליצורים בני בלי-שם בשירות הכת. מירנדה הוקפה מעברים, אולם אז, כאשר אפסה כל
תקווה, שיספו חרבותיה את כרסו של שומבוקאר, ענק-עכביש מעוות ועצום לגובה, והלה קרס
ארצה ביללה, נחבט במזבח וממוטט אותו תחתיו. אש ירוקה מאכלת פרצה, עולה לגובה רב,
והחרקים הנתעבים נרתעו מפניה, מותירים את בוזאזגה לרגע אחד ללא שומרים. בהרף עיין
זה, פרצה מירנדה בשארית כוחה קדימה, וניפצה את ראשו הנתעב של השאמאן האיום
בחרבותיה. בנופלו, התאדה הלה בענן רעל רוחש, ותוף השערים נשמט ארצה ונפל על הקרקע
לפני מירנדה, ובעוד המפלצות נרתעות לאחור, אזרה מירנדה את כוחה, ובקוראה קריאת קרב
עזה ונוראה, הלמה בחרב שנתן לה ינגרוסט בזמנו בכל כוחה בתוף. מעוצמת המכה, נעקרה
החרב העלפית מידה, והתנפצה לרסיסים, אולם המכה עשתה את שלה: התוף הנורא נשבר
לשניים, וחלקי החלו מתמוססים לנוזל ירוק, מאבדים כל כח וצורה.
באותו רגע, נפל דבר. האולם רעד, וסמלי הזדון נפלו ארצה והתפוררו.
כאב נורא אחז באנשי הכת ובחרקים המעוותים, והם נפלו ארצה, מפרפרים וצווחים
ביסורים, עד אשר מתו כולם, והתמוססו במהירות לנוזל ירוק, חסר צורה. גורל זה פקד
במהירות את כל צבאות בוזזאזגה, בהר ומחוצה לו, והאש בהר ארלוסט הבהבה ודעכה לנצח.
הקורים הנוראים התמוססו והתפוגגו מעל חבריה הגוססים של מירנדה, ואלו ניצלו ממוות,
או מהגרוע ממוות. הפורטאל הבהב, וירק אדים נוראים בזעמו, אולם מיראנדה לא חתה.
כאשר שבה ההכרה אל ידידיה, לא מצאו אותה בשום מקום, ורק לאחר שלוש שעות של חרדה
נוראה, שבה גבירת ההרפתקנים ונראתה, בוקעת מתוך הפורטאל הירוק. מירנדה אוקנברסט לא
סיפרה לאיש מה עשתה ומה ראתה במחוז הנתעב שמעבר לפורטאל, אף לא לבני חבורתה או
לינגרוסט. כל שהסכימה לומר אי-פעם היה כי וידאה שכת המתופפים בשער לא תשוב
להידרוסט - לנצח. ואכן, בכך
בא סופה של הכת הנוראה שהפילה את אימתה על האי ההידרוסטי במשך שלוש-מאות שנה, ואם
כי חרקים מפלצתיים ויצורי זדון אחרים שמקורם בכת הוסיפו להתגורר בנקבות מתחת
לארלוסט, ומטילים את אימתם מתחת להרים ובמערב מחוז הייסטור עד עצם היום הזה, לא
שבה הכת עוד לעולם, והתיפוף המבעית שבישר את מותם של הידרוסטים רבים כל כך הפך
לנחלת ההיסטוריה.
חלושה, מותשת וחולה, יצאה מירנדה מהר ארלוסט, ואחריה בני חבורתה,
כולם שרויים כמעט באפיסת כוחות. אוקנברסט שלחה את הנסיך אורודין להודיע לאביו,
אדון הונייר, כי הכת הובסה, ועם יתר אנשיה צעדה לעבר מחנה צבאות הידרוסט - אולם
כאן ארבה להם הבגידה. עבדי האיריני הלבנה התנפלו עליהם פתאום, ולכדו אותם בלא מאמץ
גדול, שכן כל ההרפתקנים היו מותשים לחלוטין. כפותים בשלשלאות, נגררה החבורה אל
טראמיס, והלה הלעיגה על אוקנברסט, והודיעה לה כי תוצא להורג במהרה, והיא, האיריני
הלבנה, תשוב ותשים את כתר הידרוסט על ראשה. כל חבריה של מירנדה, מלבד קסילדה,
נגררו לכלוב קסום במרכז המחנה, לקראת הוצאתם להורג, והאורקים מבסביב הרבו ללעוג
להם ולהתבדח על חשבונם בלהגם הגס. קסילדה הופרדה מיתר החבורה, שכן אמה לא רצתה
להוציאה להורג, והציעה לה לשוב לשירותה. אולם טראמיס לא נשתטתה לבטוח בבתה, לפחות
לא כל עוד אוקנברסט עודה חיה, ולכן, אף כי לא קשרה אותה בשלשלאות, הצמידה לה משמר
גדול של אורקים ואנשי פרא, שילוו אותה וימנעו ממנה להמלט מהמחנה או לנסות ולשחרר
את גבירתה. לשוא ניסתה קסילדה לשכנע את אמה לסור בה ממעשה הנבלה. האיריני הלבנה
היתה נחושה בדעתה להפטר ממירנדה, ולשוב ולשלוט שלטון עריצות וחורף נצחי בהידרוסט.
בצר לה, פנתה קסילדה מעל אימה, ופרשה לקצה המחנה, למקום בו צפו
אוהלי צבאות הצפון על פלג גדול, שמימיו הכהים רחשו באפלה. אולם האורקים הקיפו
אותה, ושמו עליה עיין. ובשמחתם כי רבה על כי גבירתם עומדת לכבוש מחדש את הידרוסט,
החלו חוגגים ומתהוללים ביחד עם אנשי הפרא, ובשמחתם הרבה, דרשו במפגיע מקסילדה כי
תשיר להם שיר, להטיב את ליבם.
אז, נזכרה קסילדה בדברים וחוכמות עתיקות שלמדה בימי שביה בקלסילדי החדשה. נוטלת את
הנבל לידה, החלה פורטת מנגינה עלפית עתיקה ושובת לב, ובין דבריה קראה בשמו העלפי
העתיק של אל הים; אזי, אם בשל כח קסמיה ואם מסיבה אחרת, המו מי הפלג, וערפל התערבל
מתוכם, מוזר ואפרורי, מבלבל את חושיהם של האורקים ואנשי הפרא, ומרדים אותם במהירות
עד אחד, אזי, פנתה קסילדה ונמלטה ממחנה אמה, ומיהרה לאורך הפלג בכדי לחפש עזרה. לא
עבר זמן רב, והיא מצאה את הנסיך אורודין. הלה, שחנה לא הרחק משם, שמע את שירתה של
קסילדה, והבין מנעימתה כי דבר-מה אינו כשורה. קסילדה סיפרה לאורודין את אשר התרחש,
והשניים התייעצו כיצד לשחרר את מירנדה אוקנברסט וחבריה מכלובם בטרם יוצאו להורג,
ובסופו של דבר הגו תוכנית נועזת ומתוחכמת. קסילדה הטילה קסם אשליה רב עוצמה, ששינה
את דמותה ואת דמותו של אורודין לצלמי אורקים, ובצורה זו, בעוד ערפילים ממשיכים
לעלות מהנהר, התגנבו בשעת לילה מאוחרת עד לכלוב, ואורודין אזר את חוכמתו והתגבר על
המנעול המכושף שהציבה טראמיס. אולם בנפול המנעול, התעוררו השומרים, זעקו בקול גדול
ושלפו את כלי נשקם. קרב חרבות קטלני התחולל במחנה, כאשר מירנדה וחבריה קוטלים את
השומרים תוך כדי מנוסה. חיצים טסו אחריהם, והם כמעט וכותרו, אולם ערפילי הנהר
סייעו בידם, והם צלחו את הפלג במהירות, בעוד גלים עצומים עולים אחריהם, ומטבעים
רבים מרודפיהם.
החבורה נסה במהירות דרומה, אל עבר מחנה צבאות הידרוסט, כאשר
האיריני הלבנה עצמה רודפת אחריהם בראש צבאה, כשהיא נשבעת להמית את כל יריביה בלא
רחמים, כולל את בתה הבוגדנית. כשהאויב כרוך אחריהם, הצליחה החבורה להגיע בעור
שיניה אל מחנה ההידרוסטים וקלאן הירח, וקשתיו של פיאנדרין יצאו לקראתם, וירו ברד
חיצים אשר הכריח את הרודפים לסגת לאחור ולחכות לתגבורת. צבאות הידרוסט התעודדו
והריעו בקול גדול כאשר ראו את מנהיגתם שבה, לאחר שהיו בטוחים כי נהרגה בתור הר
ארלוסט. כעת, נתמלאו חמת זעם למשמע בגידתה של טראמיס. מיראנדה, לאחר שעות מנוחה
ספורות, עלתה על סוסה, תקעה בקרן המלחמה והורתה לאנשיה להסתער צפונה, להעניש את
האיריני הלבנה ועבדיה כראוי להם. צבאות הידרוסט היו מותשים ומעטים, והיו נוחלים
מפלה מוחצת בלא ספק, אלמלא הגיעו למערכה אבירי סנט-קודור. בזו הפעם, לא היתה
למירנדה ברירה אלא להשלים איתם ולהכיר במעמדם, והצבא המאוחד פנה צפונה והסתער על
כוחות טראמיס.
כך נפתח הקרב האחרון של עידן הכאוס, שזכה לשם "קרב קץ החורף".
תחילה, נהדפו צבאות האיריני הלבנה בפחי נפש לאחור, אולם בסביבות באטרברוק הופיע כח
אויב חדש, מורכב מגמדאי שלג מרושעים, מכשפות כפור וברבארים שהסתירה טראמיס מבעוד
מועד, וזאבי אדם רבים איתם. כח זה איזן את המערכה, ואילץ את אוקנברסט לסגת ולהערך
מחדש. חמישה ימים השתולל קרב שקול בין הצדדים, כאשר יצורי זדון חדשים יורדים כל
העת מצפון ומתגברים את טראמיס. שלוש פעמים תקפו אנשי אוקנברסט, ושלוש פעמים נהדפו
לאחור מגבעות באטרברוק. טראמיס תקפה פעמיים, התקפות נגד נמרצות, ובאחת מהן הצליח
אחד מגדודיה, המובל בידי שאמאנים פרואים של זאבי האדם, לתקוע טריז בין הנולדור
מקלאן הירח ואבירי סנט קודור לבין מירנדה ועיקר צבאה, אולם ידידה של מירנדה,
יוליוס "מגן הכסף" הציל את צבאות הידרוסט ממכה מוחצת כאשר הסתער פתאום
על זאבי האדם, כאשר עימו רק קומץ אבירים אמיצים. יצורי הצפון הפרועים הופתעו,
ונהדפו לאחור לשעה, זמן שהספיק לצבאות הידרוסט לסגת קמעה ולשוב ולאחד את חזיתם.
והנה, ביום השישי לתיקו העקוב מדם, והוא היום השנים-עשר
למערכה, הדהדו ההרים במערב לקולן של חצוצרות ינגרוסט, כאשר באו הונייר סוף-סוף
למערכה בראשות מלכם, וכל בניו ובנותיו עימו, מוליכים צבא גדול מקלסילדי החדשה.
צבאות האיריני הלבנה נלחצו כעת מהאגף, ורבות מיחידותיהם הושמדו או ברחו. לעת שקיעת
השמש של היום השנים-עשר, נפגשו ינגרוסט ומירנדה אוקנברסט בעיצומו של הקרב, תשע
שנים לאחר פרידתם הקודמת, ופגישה שמחה היתה זו. החצוצרות שבו והריעו, ופחד נורא
נפל על טראמיס ועבדיה, בראותם כי יריביהם התאחדו, ופנו להסתער עליהם בחזית מלוכדת
ונוראה. עד מהרה, נשברו שורות צבא הצפון, ועמידתו התחלפה במנוסת בהלה. כך תם
הקרב הגדול, ממש לפני בוא השנה החדשה של 1416, וההידרוסטים מציינים אותו כל שנה,
כחלק מחגיגות השנה החדשה.
אוקנברסט, אחוזת זעם על טראמיס, הבינה כי באה שעתה, ואי-לכך, סרבה להרפות מיריביה
הנסים. אוספת לפיקודה כל איש מאנשיה שיכול היה לרכב, נתנה אות למרדף, ודלקה אחרי
עבדי טראמיס, כאשר ינגרוסט ובניו רוכבים מצידה האחד, וידידיה ההרפתקנים מצידה
האחר.
המרדף ארך שבועות ארוכים, והתמשך לאורך כל רחבי קלורן, הלאנס ומחוז
וורייסט. בכל מקום אליו הגיעה מירנדה, התמרדו ההידרוסטים, הרימו יד על חילות המצב
המבוהלים שהותירה האיריני הלבנה, שהיו מעטים ונבוכים, ונעלו את שערי הערים בפני
טראמיס וחייליה. מיראנדה, שתוגברה כעת בחיילים חדשים ונמרצים מבני המחוזות
הצפוניים, לא הרפתה מיריבתה, ולא נתנה בידה כל שהות להתארגן. בחודש היתרודיאן
1416, עלתה מירנדה אוקנברסט בראש כוחותיה על מיצרי ההרים, ולאחר קרב קצר, כבשה
סוף-סוף את מעברי וויטדוון שאין ערוך לחשיבותם, משיבה אותם לידי ההידרוסטים לאחר
350 שנים של כיבוש עויין, שהיה המקור לכל הצרות שירדו על הידרוסט מהצפון. כך,
תוקנה איוולתו הגדולה של העריץ דה-גלמיסיירט, ושארית כוחותיה המובסים של טראמיס
נסוגו באי-סדר לשממת הקרח. האיריני הלבנה, עייפה, מבוהלת ומובסת כליל, ניסתה לשוב
ולארגן את צבאותיה, כאשר התבשרה כי ענקי הכפור שבו והרימו ראש בשלטונה. אזי, אחזה
אותה אימה נוראה, והיא נואשה כליל וברחה מהידרוסט באישון לילה עם כמה מנאמנותיה
מקרב הדרקירי, ואיש אינו יודע להיכן נסה, ומה עלה בגורלה. כך, בקיץ 1417 לספירת
הילאסיאס, פטרה מירנדה אוקנברסט את הידרוסט מהצל הקפוא והמשעבד שהטיל אימה על
מחוזותיה במשך זמן רב כל כך.
אוקנברסט לא מיהרה לשוב להיידרקרון, אלא שלחה לשם את ידידיה יוליוס
"מגן הכסף" ופדרו די-לידארז להכין את שובה. היא עצמה, ביחד עם קסילדה,
סרה למנוחה רגועה של שלושה חודשים בעירו המקסימה של ינגרוסט, אותה רצתה מאד לראות
מחדש. רק סמוך לשלהי הסתיו, רכבה אוקנברסט, ועימה נגיד הונייר וקסילדה הנאמנה אל
בירת הידרוסט, שם נערכה לכבודה חגיגה אדירה ועצומה, בה שבה והוכתרה, הפעם כמלכה
האחת של האי ההידרוסטי כולו. חג הכתרה זה (25-21 בהיתלוניאר) נחגג עדיין בידי
ההרפתקנים ומאמיניה של אוקנברסט עד היום.
עידן הכאוס הנורא הסתיים, סוף-סוף, והידרוסט שבה לתפוס את מקומה
בין האומות כמדינה שלמה וחזקה, שבראשה מלכה אדירה. שלטונה של אוקנברסט נמשך 12
שנים, והיה שלטון נבון ותקיף. בין היתר, ביצרה המלכה היטב את מעברי ההרים בצפון,
חילקה שם דומיניונים לבתי אצולה שבחרה מקרב הלוחמים האמיצים ביותר בהידרוסט, וגבול
הצפון בוצר בשורה של מצודות גבול חזקות. בין היתר, הקימה המלכה את רוזנות
קאסטהיוואר בצפון-מערב הידרוסט, להגן על ההרים המתנשאים מעל הלגון. מאז, התמעטו
הפשיטות מהצפון והפכו למלחמה של פשיטות גבול עונתיות, שלא עוד סיכנו את הידרוסט
כולה.
בהידרוסט המקומית, השליטה המלכה סדר ומשטר. מאחר ובתי הפיאודלים
הגדולים היו הרוסים לאחר המלחמה, והמלכה, שזכרה אילו צרות הביאו הללו בזמנו, כשהיה
בידיהם הכח לכך, ארגנה מחדש את המחוזות. שטחיהם של מחוזות קלורן, פארנס וואלנסטון
והיסטור, הוגדלו על חשבון מחוזות אחרים ופקידי המלכות ניהלו אותם במקום אצילים
פיאודלים, שכוחם בדרום ומרכז הארץ נחלש מאד, ונותר אך ורק במחוזות הקטנים של
הנינגלור, קלינגהאם וצלרהיים, מהלאנס וצפונה, נותרו המחוזות פיאודליים לשנים
ארוכות לאחר תקופתה של אוקנברסט[5].
הונייר שמרו על האוטונומיה שלהם, בה הם מחזיקים עד היום, ותלותו של ינגרוסט בכתר
נשמרה מהשפה ולחוץ בלבד, אולם הוא הרבה לבקר בהיידרקרון בתקופה זו, ולסייע למלכה
בדרכים רבות ושונות.
כך, התנהלה הידרוסט על מי מנוחות עד שנת 1429. מספר המפלצות
המשוטטות פחת, הכפור הנורא נסוג בחזרה לשממה שבצפון, ישובים הרוסים והרוסים למחצה
נבנו מחדש, ואוכלוסיית האי החלה לעלות שוב ולגלות התאוששות מפגעי עידן הכאוס.
המלכה היתה אהובה מאד על העם, וביחוד על ההרפתקנים. בעיקר, עודדה מאד נערות צעירות
לחקות את דרכיה ולהפוך ללוחמות, דבר שנעשה נפוץ מאד בעידן שלאחר שנות שלטונה.
אולם, ככל שפחתו הצרות, כך הלכה מירנדה אוקנברסט והשתעממה מחיי
השלטון. המרחבים וההרפתקאות שבו וקראו לה יותר יותר ככל שעברו השנים, ובשנת 1429,
כאשר מלאו לה 43, נטשה את כס מלכותה, וקראה אליה את שלושת ידידיה הותיקים, שהצטרפו
אליה בשמחה. מירנדה נטשה את הידרוסט, ולזמן-מה עברה לאינטוריה, שם סייעה בידי אנשי
בוארטה במלחמתם בקנאי קונקורנה ובמסדר רמיקנוס, ועברה הרפתקאות רבות ומפוארות.
שלוש שנים לאחר מכן, עזבה את אינטוריה, ועימה הלכו יוליוס וקסילדה. פדרו, שזכה
בינתיים בראשות משפחת די-לידארז ובהון וכבוד גדול, ואף סידר לעצמו אירוסין לבת
המלך, נותר מאחור, וחי עוד שנים רבות כשליט בוארטה, עד מותו בשיבה טובה בשנת 1451.
מירנדה ושני ידידיה הנותרים עברו דרומה, לקרונפורד, שם נאבקו בכוחות טוטאנהאגן,
ומשם הפליגו דרומה, אל הלא נודע. מאז, לא נשמע דבר עליהם בהידרוסט, אם כי אגדה
מספרת כי הגיעו, זמן רב לאחר מכן, לאלדורניי, ושכנו בטירת נולווינגה הנישאת.
אי-כה, עם התקרב המאה ה15- לסיומה, זכו אוקנברסט ושני חבריה הנאמנים לסיים את דרכם
בהגעה לחיי אלמוות. מאתיים שנה לאחר מכן, בסוף המאה ה18-לספירת הילאסיאס, הוכרה
אוקנברסט כאלה השביעית בפנתאון ההידרוסטי, נגידת הלוחמים וההרפתקנים, וככזו היא
שומרת עד היום על גילדות ההרפתקנים, וכוהנותיה מעודדות צעירים וצעירות ממבחר העם
ההידרוסטי ללכת בדרכה, ובוחרות מהטובים שבהם את הגיבורים החדשים.
אולם לאחר עזיבתה של מירנדה האדירה נפלה מחלוקת גדולה בהיידרקרון
לגבי ירושת הכתר, שכן המלכה לא נישאה מעולם ולא העמידה יורש. בסופו של דבר, זכה
בכתר יוריק הערמומי, ראש עיריית היידרקרון רב התושיה, שנישא לאיזבל ויל ד'אזור,
מצאצאי בית המלוכה הטאלוריאני, ומיהר לאמץ לעצמו את שם משפחתה. כך החלה תקופת
שלטונו השניה של בית ויל ד'אזור, הקרויה "עידן הפאר".
בחזרה אל דף האינדקס של ארצות העולם הידוע
בחזרה אל דף המבוא
לאימפריה ההידרוסטית
כתב וערך: גדעון
אורבך, 2001
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי
ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום
והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום
[1] כזכור, המסדר היה משועבד לאיריני הלבנה במשך
כל תקופת שלטונה, ואף נשבע שבועת אמונים לה ולקסילדה.
[2] בן השושלת הבוארטיאנית המפורסמת, מצאצאי שר
הצבא פאולו די-לידארז.
[3] ארוע שהרפתקנים מציינים עד היום, והוא חג
למאמיני אוקנברסט.
[4] מפלצת ההקטובורף (Hektoborth), קיימת בנקבות מתחת
להרים עד היום.
[5] כיום, סאלאן והלגון אינן פיאודליות. נותרו הרוזנים
של וויטדון, קאסטהייוואר, סטורמהולד, וורייסט והלאנס.