הגראנד-מסטר אוליבר דה-גלמיסיירט, שעלה לשלטון במרחץ דמים אכזרי,
נשען על תמיכת השבטים הפרועים ששמחו להתנקם באנשי הבירה על כל ההשפלות שהשפילו
אותם במשך מאות שנים, וכן על תמיכתם של שכירים פרועים מהורוסיליי, שתעבו את
ההידרוסטים ושמחו להשפילם עד עפר. הסיסמה "הצלת התרבות ההידרוסטית"
התגלתה במהירות ככסות לשלטון עריצות איום ובוגדני, שלא היה כמוהו מאז תקופת
הסאראו. המלך, המושל בעזרת קצינים מושחתים ממסדר סנט-קודור, חבריו לבגידה ושכירים
זרים התגלה כאדם הפכפך, בוגדני, שקרן מובהק שנטה יותר ויותר להאמין בשקריו שלו,
ובעל אכזריות נוראה שהלכה והחמירה ככל שעברו השנים – בקיצור, הטיפוס המושלם להיות טיראן מטורף.
לאחר הטיהורים הפוליטיים והפרעות בהם נפתח שלטונו, מיהר המלך לעשות
מעשה נבלה נוסף: צבא הידרוסט נסוג מהורוסיליי במהירות, מעניק לארץ הפרועה עצמאות
מחודשת, זאת תוך הפקרת אבירי סנט-קודור המחזיקים במצודת הכוכבים, שכותרו כהרף עיין
בידי צי ברבארי, ולאחר מצור בן שנה וחצי בו התגוננו בגבורה, נפרצו החומות, והם
נפלו כולם בחרב, וראשיהם הוקעו על חומות חרסיס, בלא שהמלך הנבל יעשה דבר למען
אנשיו שלו, אף לא לבקש את גופותיהם בכדי להביאם לקבורה. ככל שההתנגדות וההתמרמרות
על שלטונו הלכו וגברו, כך נעשה השליט העריץ מושחת, חשדן ורצחני יותר.
בשנים 1058-1053 נרצחו אחד-אחד מרבית גדולי המדינה, כולל מרבית
הקצינים הבוגדים שסייעו לדה-גלמיסיירט להתבסס בשלטון, וכעת נראו לו כאיום, או
לפחות כאנשים המסוגלים לתבוע תביעות או לפטפט ולגלות פרטים מיותרים על השליט
האכזר. על העם הושלט טרור איימים, וכל מי שהעז לפצות את פיו נגד המלך היה צפוי
להצתת ביתו באישון לילה, בדרך-כלל תוך רצח בני משפחתו וגרירתו לצינוק אפל, שם עונה
באכזריות עד מותו, או הושלך לפני אוכלי נבלות ושרצים רעים אחרים, כשקלגסי המלך
הפרועים, ולעיתים גם הוא עצמו, מתענגים על יסורי גסיסתו.
בשלהי 1058, פיזר המלך סופית את הקוריה רג'יס, והכריז על עצמו בתור
"אבי המולדת", תואר הקטיליאני-הילאסיאני נדיר, שהיה שמור רק למנהיגים
הדגולים ביותר של תרבויות אלו. בתור שכזה, לקח לעצמו המלך סמכויות נוספות. עד
מהרה, הורה להוציא להורג את שופטי עיר הבירה, אותם האשים בשחיתות, ומינה חבורה של
זקני שבט שיכורים ופרועים במקומם, מעליהם עמד הוא עצמו.
בינתיים, החל המלך עורך טיהורים גם במסדר סנט-קודור הנבוך והמוכה,
ומחסל או מגלה את מרבית קציניו הבכירים, במקום הציב פראים מהורוסיליי ומקרב
השבטים, להם העניק תארי אבירות. לגראנד-מאסטר מינה, למרבה החרפה איש-סוס מפלצתי
בשם גורופוס, שהיה קודם לכן תליין בבית הכלא. האבירים מהשורה, שלא היו שותפים
מלכתחילה להשחתת המידות בקרב הנהגת המסדר ולבגידתו של המלך, אבלים על מות חבריהם
במצודת הכוכבים ועל ההשפלה מצד המלך, החלו הוגים בעשיית מעשה, אותו הוציאו אל
הפועל בסתיו של שנת 1061.
בלילה אפל אחד של חודש פיאנהוטיאר, בעוד ה"מאסטרים"
הבהמיים של המסדר, בראשות גורופוס, שותים לשוכרה באולם הגדול של מצודת קודור,
הקיפו האבירים את האולם, והתנפלו על אדוניהם השנואים מכל עבר בחרבות שלופות, כשהם
קוטלים את גורופוס וכובלים את יתר המסטרים הפצועים והחבוטים. אלו נגררו אל רחבת
המסדרים של מסדר סנט-קודור ונתלו שם. האבירים, שמינו למנהיגם החדש עלף גלים בשם
סילינדיל, הכריזו על מרד במלך, ועוד בטרם עלה השחר פשטו על ארמונו, בתקווה ללכוד
אותו בהתקפת הפתעה, אולם בפעם זו נכשלו.
הרודן, שהוזהר בידי אביר בוגד מבעוד מועד, נמלט דרך מסדרון סודי,
אל תוך מצודה תת-קרקעית מבוצרת שהוכנה בדיוק למקרים כאלו, ובעוד האבירים מכלים את
זעמם בכל אחד מקלגסיו עליו הצליחו לשים יד, שלח דה-גלמיסיירט את שליחיו על בעלי
בריתו מקרב העלפים האפלים (Drow), והתחייב לשלם
להם סכום גדול בעד עזרתם.
שלטון המורדים בהיידרקרון החזיק מעמד בדיוק שבועיים וחצי, עד אשר
עלה עליהם צבא הדראו בראשות כוהנות זדוניות הסוגדות לאלי העכביש, שדיכא את המרד
באכזריות, תוך שהוא עורך מרחץ דמים בהיידרקרון, וחוטף אגב כך יותר מאלפיים גברים
ונשים לעבדות. את אשר החסירו הדראו, השלים המלך, ששב ממסתורו כשזעמו משתולל. מסדר
סנט-קודור פוזר, ויותר מ-150 אבירים שלא הצליחו להסתתר או להמלט במועד נאסרו, עונו
בצינוקי הכלא והוצאו בזה אחר זה להורג.
המלך העריץ השלים את המהלך ביסוד חגיגי של "מסדר אבירים
עממי", שיחליף את מסדר סנט-קודור. הלה לא היה מעולם אלא יחידה נוספת של
קלגסים פרועים, מהגרועים שבבני השבטים ואנשי הורוסיליי, המונהגת בידי קצינים שבאו
מקרב הדראו. עד מהרה, נשלח "מסדר אבירים עממי" זה לבצע מעצרים ולהלך
טרור על האוכלוסיה במחוזות. שמות בכיריו, כגון סר ברוק שתום-העיין, קורלר יד הברזל
ואחרים הפכו שמות נרדפים לרוצחים, רבי-טבחים וקצבים ששמם נודע לאימה במשך דורות
רבים.
בשנת 1064, היה גורל האקדמיה כגורל סנט-קודור, כאשר הורה המלך
לסגור את שעריה בהאשמות מהאשמות שונות, בעיקר חתירה תחת הכתר ומתן חסות למתנגדי
משטר. הרקטור, שנלכד בידי קלגסי המלך, הומת בזריקה אל שמן רותח בכיכר הראשית של
העיר, ועשרות מלומדים ומאות סטודנטים נאסרו, עונו והוצאו להורג, או הוחזקו בכלובי
בהמות בכדי לסחוט ממשפחותיהם כופר נפש שמן. סופרים בני התקופה ספרו כי נבלותיהם של
פרופסורים ידועים נותרו תלויות בחוצות העיר שבועות רבים, מרקיבות על עמודי ברזל,
ורק כאשר החלו פורצות מגפות שוכנע המלך להסירם משם.
המלך הלך והדרדר ככל שעבר הזמן, מתמכר לאלכוהול ונעשה אלים יותר
יותר. בקייץ 1066 חנק את רעייתו במו ידיו בשל עניין של מה בכך, ותחתיה נשא את
קראנדרה, מנהיגה אכזרית ושאפתנית של שבט דארקירי פרוע מהצפון. כמתנת נישואין, מסר
המלך לבנות שבטה את מצודת וויטדוון ומעברי ההרים שאין ערוך לחשיבותם, אותם כבש
פסאומון במאמץ רב מאתיים וחמישים שנים קודם לכן. כאשר מיחה מפקד הצבא, שילח המלך
את שכיריו לביתו באישון לילה, מורה להם לרצוח אותו ואת כל בני משפחתו.
בעודו מטביע את ארצו בדם, שלח המלך את בתו מאשתו הראשונה, הנסיכה
קלורינד, בראשות כח גדול, לכבוש את לינדוסטי מידי עלפי היער הבדלנים ושונאי האדם
(1068). כותבי דברי הימים חלוקים בדעותיהם, האם כוונתו הייתה לנסות ולהצטייר
כשליטם הגיבור של בני האדם בכדי לשפר אי-כה את תדמיתו, או האם התכוון למעשה לשלוח
את בתו הלא אהובה וקצינים הנאמנים לה למות, מתוך חשש כי קלורינד עשויה לנקום יום
אחד את נקמת אמה. הקרבות בלינדוסטי, בהם נחלה הנסיכה הצלחות מפתיעות, היו עתידים
להמשך שלוש שנים, עד נפילתו של המלך עצמו. שלטון עלפי היער זועזע, אך לא נשבר,
והיה עתיד להחזיק מעמד עוד כמאה שנים לאחר מכן.
המערכה האחרונה בהצגת הדמים עלה בשנת 1070, כאשר החל המלך לרדוף את
הכנסיה ההידרוסטית, מתוך שאיפה להחליפה באל בשם "נגיד העוצמה" שהגה מוחו
הקודח, שיש הטוענים כי לא הייתה זו אלא דמות אחרת להודון פטיש הסער. המלך המית
ביסורים נוראים את הכוהן הגדול של הידרוסט, כאשר סרב לנטוש את אלוהיו ולהשתחוות
בפני "נגיד העוצמה", והתכוון לפרסם צווים המבטלים את הכנסיה, כאשר פרץ
נגדו מרד כללי במספר מחוזות בעת ובעונה אחת. את המרד הנהיגה קבוצה של אצילים
פיאודליים צעירים, בראשות הרוזן סלדן לבית סטורמהולד, ואליה הצטרפו אנשי הכנסיה
ושרידי מסדר סנט-קודור.
הקרבות הפרועים נמשכו מעט יותר משנה. ככל שהלך המלך ושקע באכזריות בהמית יותר,
כשהוא טובח כפרים משתמש בנקרומנסרים שהפיצו מגפות ומגייס מפלצות אכזריות לשירותו,
כך הלך הזעם כנגדו וגבר,ואפילו שבטים רבים שתמכו בו בעבר הפכו פניהם והצטרפו למרד.
בסופו של דבר, כאשר פנה המלך בראש חיילו לטבוח את כל תושבי העיירה המסתורית
דיילבלייד, נפל חיילו למארב שהטמין לו הרוזן סטורמהולד (קייץ 1071). בקרב שהתחולל,
שנקרא "קרב פי העמק", הושמד חייל שכיריו של המלך העריץ, והוא נס
להיידרקרון, כשאוייביו דולקים אחריו. הידיעות על קרב פי העמק הציתו במהירות מרד
כללי של תושבי עיר הבירה, שתקפו את שארית אנשיו ופתחו את השערים בפני המורדים.
בראות המלך שהכל אבוד, הצית את ארמונו, והתאבד, כשהוא רוצח את משרתיו, בניו
ובנותיו איתו. רעייתו הדרקירי הצליחה להמלט בדרך לא דרך ושבה אל בנות שבטה, מארגנת
אותן למלחמה חדשה בהידרוסטים המותשים. עברו שנים רבות בטרם נהדפו פשיטות הדרקירי,
שהציתו תבערה נוספת בארץ המיוסרת, ובמשך שלוש מאות שנים נוספות נותרו מעברי ההרים
האיסטרטגיים, כולל העיר וויטדוון, תחת שלטונן.
מותו האלים של הטיראן לא סיים את השמועות הרבות שנסובו על אודותיו. עד היום, משמש
אותו עידן אכזר חומר המצית את הדמיון של הידרוסטים רבים. שמועות על קתדרלה שטנית
שבנה המלך בטירופו אי-שם מתחת לאדמה רדפו את הארץ במשך דורות. האגדה הידועה ביותר
על אודותיו הייתה כי כוהנים אפלים ערכו במצוותו ריטואל, כאשר קרב סופו: ריטואל
הנוגע לתינוק טמא שיוולד בבוא היום ויטיל את צילו על הידרוסט. יש הטוענים כי קיים
קשר בין המלך, הריטואל ועורב הנשמות, שהדיווחים הראשונים על קיומו החלו מגיעים
בשנים שלאחר סופו של דה-גלמיסיירט.
העריץ הותיר אחריו ארץ מוכת מהומה ושותתת דם. הפיאודלים לא הסכימו
ביניהם על מלך חדש, וכל אחד מהם עשה כטוב בעיניו, מותיר את הידרוסט לללא רועה.
אבירי סנט-קודור היו מועטים, לא מאורגנים ומבולבלים, ובמשך שנים רבות לא תפקדו כלל
כמסדר.
חרבה העקובה מדם של המלחמה קרעה את הארץ בלי הרף. שכירי חרב
מהורוסיליי, שסרבו לעזוב את הידרוסט, החלו שולחים ידיו בשוד ורצח, יוצרים כנופיות
גדולות ומאורגנות שהשביתו את המסחר, כאשר הרעב והמהומה שהן גורמות מביאות המון של
חסרי כל, נוודים ופושעים להצטרף אליהן ולהגדיל את שורותיהם. מינוטאור ברבארי בשם
זירוס, שהיה אחד הידועים במנהיגי הכנופיות, השתלט על העיר הקטנה הלאנס, והפך אותה
ל"חצר מלכותו", ומשם הטיל אימה על איזור נרחב, והוא לא היה היחיד.
הדרקיריות, בהנהגת אשתו של העריץ המת, שבו ופשטו לארץ, מנצלות את
שליטתן במעברי ההרים. מנהיגתן הקימה את ארמונה בוויטדוון, כשהיא טוענת לזכות על
כתר הידרוסט כיורשת של בעלה המת. הפשיטות התכופות הפכו את הצפון לכאוס משתולל למשך
שנים רבות מאד.
לצרה הוסיפו השבטים, שלא היו מוכנים לאבד את ההשגים והזכויות
שהוענקו להן כפרס על תמיכתם בעריץ, והגנו על נחלותיהם המורחבות בכח הנשק כנגד
יושבי ערי וכפרי הספר. המהומות, המלחמות והרעב עשו שמות באוכלוסיה, ובשנת 1100
הייתה אוכלסיית הידרוסט קטנה ביותר ממחצית ממצבה בשנת 1050. בהיידרקרון, ניטשו
רבעי העיר הצפונית כליל, והאוכלוסיה שבה והצטמצמה. הארץ מלאה חורבות, שמפלצות
משוטטות עשו בהן כרצונן.
והרע מכל עמד בפתח.
בעוד הפיאודלים לוחמים זה-בזה, בשודדים ובשבטים בלא הרף, ארע בשנת
1108 הסימן הראשון לאסון שירדוף את הידרוסט במשך למעלה מ-250 שנים. פלוגה
פיאודלית, שהייתה בדרכה לגבות מיסים בכפר מורד, שמעה תיפוף מוזר, אינטנסיבי, עולה
מהכפר. כאשר קרב אנשי הבארון למקום, ראו מראה מזעזע: הכפר הוצף בג'ל שמנוני,
מגעיל, ובתוכו היו שרועים כל תושביו מתים, משוספים וקרועים לגזרים, מתמוססים למחצה
בתוך הרעל. בעוד החיילים שולפים את כלי נשקם, תקפו אותם דמויות אפורות גלימה,
מוזרות, המלוות ביצורים קרומיים דמויי אוכלי נבלות המסוגלים לירוק אנרגיית קסם
קטלנית מפיהם. רק שלושה מהחיילים הצליחו לברוח, ולספר את הסיפור לאדונם הפיאודלי.
הייתה זו ההתקלות הראשונה בכת המוזרה שזכתה לכינוי "המתופפים
בשער", על שום קול התופים המיסטי שהיה מהדהד באוויר לפני התקפותיהם. אנשים
צנומים מאד, עטויים באפור, הנושאים עליהם צמידים של כסף, ושולטים במגוון של יצורים
מוזרים, ביניהם נחשים בעלי יכולת כשפים, אוכלי נבלות היורים אלומות אש ירוקה,
מרבדני יער נוראיים המסוגלים לזנק למרחק עצום, ועוד כהנה וכהנה.
המלומדים נחלקו ביניהם, ועודם חלוקים עד היום, האם מדובר היה בכת
שרכשה לעצמה כוחות דיאבוליים של רעל, עיוות והרס, או האם מדובר היה בצורת חיים
עויינת שלבשה דמות אדם והתכוונה לנצל את בני האדם לצרכיה השפלים. כך או כך, הכת
שלטה בקסמים שלא היו ידועים כלל לקוסמים ולכוהנים האנושיים, וברור היה כי לחבריה
יכולות על-אנושיות. הסיפורים על הכת סיפרו כי חבריה היו רוכשים כוחות חדשים
ע"י שהיה בתוך קאקונים נוטפים חומצה במערות חשוכות שמתחת לבסיסי הכת, וכי
כחלק ניכר ממזונם היו טורפים בני אדם שהומסו קודם לכן בתוך תערובת נוזלים מצחינה.
מדי פעם, הופיעו עם הכת פרפרי דרקון אפורים, כפי שנקראו יצורים אלו, שעקיצתם הייתה
גורמת לקורבנותיהם ליפול ארצה ולגדל סביבם קאקון ממנו בקע מאוחר יותר חבר חדש בכת.
בשנים 1123-1108 נחלו אנשי הכת נצחון אחר נצחון. הפיאודלים והשבטים
הוכו שוק על ירך, ורבים מהם הושמדו, על נחלותיהם. בשנת 1116 הגיע תורם של השודדים
בהאלנס, בהנהגת בנו של זירוס, פירסוס, שהוכרע לאחר קרב עיקש באולם הראשי של טירתו,
כאשר נעקץ בידי אחד מפרפרי הדרקון, הופך לאחר מכן למפלצת מתועבת שהטילה את אימתה
הנוראה בכל רחבי הידרוסט (Infested Pyrsos).
ערי הספר של הידרוסט נכנעו בזו אחר זו, שועבדו לכת והיו צריכות
להעלות קורבנות אדם רבים מדי שנה. רעלם של המתופפים בשער דבק גם באלו שהותר להם
להמשיך לחיות, וביחוד במנהגיהם, שהחלו בדרך מסתורית להפוך אט אט ליצורים עצלים,
מטושטשים ונרפים, שאינם מסוגלים להעלות בדעתם למרוד באדוניהם מהכת.
בתחילת העשור השלישי של המאה ה-12, הלך וקרב המאבק המכריע. אנשי
הכת הלכו וקרבו להיידרקרון. לעיר הבירה, של אוכולוסייתה נוספו כעת יותר מ-20,000
פליטים, הייתה שהות מספקת לבצר את חומותיה. בשנת 1120, בחרה אספת עם פרועה ולא
מאורגנת במכשף בשם גרהאם סטונשילד למפקד העיר, והלה עשה כמיטב יכולתו לאמן כח מגן,
להגן על חומות העיר בכשפים, ואף לשלוח צירים לכל המדינות השכנות בבקשת עזרה.
ב-1123, הטילו 10,000 אנשי כת, מלווים במספר כפול של מפלצות מסוגים
שונים, מצור על היידרקרון, תוקפים את החומות בקסמים, יצורים שטניים וגלים של רעל.
אנשי העיר השיבו מלחמה באומץ, והצליחו להדוף את ההתקפות בזו אחר זו. מנהיגם של
התוקפים, יצור שנקרא זולוק גראו (Grauu), הידק את טבעת
המצור, ולאחר שנכשלו התקפותיו, החליט להכניע את העיר בעזרת התשה ורעב, כשאנשיו
מנסים, מדי פעם, להפתיע את הנצורים בהתקפות פתע.
ארבע שנים ארך המצור על היידרקרון (1127-1123). האספקה כמעט וכלתה,
ורק מדי פעם הצליחו שיירות אספקה של גמדאים לחדור לעיר מהעולם התחתי. רעב נורא
השתולל בעיר, וגרם לתופעות נוראות של אלימות ואף קניבליזם.
אולם בראשית הקיץ של 1127 נראה היה כי הגלגל מתהפך. צבא טאלוריאני
נחת בחופי הידרוסט, בראשות הדוכס פייר ויל ד'אזור, שהוליך עימו למערכה אלפיים
לוחמים טאלוריאנים, שבראשם מאה וחמישים אבירים ממסדר הכוכב. בנוסף, תוגבר צבאו
בידי שלושה גדודים של קשתים עלפים ויחידה של ענקי מלחמה. למסע המלחמה הצטרף גם איש
הכנסיה הבכיר הנציב ויליאם דה-טירלור, מצאצאיו של מייסד טאלורי האגדתי, והלה דאג
להגן בקסמיו על הכוח מפני קסמי הרעל והתועבה של הכת. למרות מחאותיהם של האבירים
הטאלוריאנים, שרצו להתנגש מיד עם כוחו העיקרי של האויב, החליט הדוכס ויל ד'אזור
להמנע מכך, ולצעוד לעבר העיר קלווינג.
זולוק, שעשרים שנים של נצחונות גרמו לו לזלזל בצבאות אנושיים, וסבר
כי היידרקרון המותשת עומדת ליפול בידיו, שלח תחילה רק כח בן 1,500 אנשי כת
וכ-2,000 מפלצות, בראשות המינוטאור המעוות פירסוס (Infested Pyrsos). זולוק סמך על כך כי הרוזן קלווינג, ששלטון הכת הפכו לבהמה
מטושטשת ומשועבדת, יעכב את הטאלוריאנים ויגרום להם להלכד בין חומות העיר לבין כוחו
שלו.
אולם מנהיג הכת עשה מקח טעות. תושבי קלווינג, מרגע שראו את דגליהם
של הטאלוריאנים, התמרדו כנגד חיל המצב הקטן של הכת. חיילי הרוזן סרבו לדכא את
המהומה, ועד מהרה הצטרפו למורדים. הרוזן קלווינג, שהחל משתולל ומגיר ריר, טיפס על
מגדל טירתו בכדי לצעוק פקודות ולאיים בזעמו של זולוק, אולם בעודו צווח ומאיים,
הכתה בו בתו אלייזה בפטיש קרב כבד בראשו, והשליכה אותו מהמגדל למטה. הטאלוריאנים
מצאו את שערי העיר פתוחים לפניהם, וקיבלו צידה ותגבורת רבת ערך מהמיליציה המקומית.
פירסוס המעוות, שהפיכתו למפלץ של הכת הפחיתה עוד יותר את שכלו
(המוגבל גם כך), לא הבין את חומרת מצבו, והמשיך להתקדם אל עבר קלווינג, שאת שעריה
מצא סגורים בפניו. פירסוס נהם בלשונו העילגת על התקפה ("ל'רוג, ל'רוג,
ל'רוג!"), ואנשי הכת הסתערו בכל כוחם על החומות, נופלים בכך בדיוק לאותה
מלכודת אותה תכנן זולוק לטמון לבני האדם: בעודם תוקפים וסופגים אש קטפולטות, ברד
חיצים וקסמים מהחומות, איגף אותם מאחור עיקר כוחו של ויל'דאזור, ובקרב הקצר שניטש,
שנקרא "קרב הפרפרים המתים" הושמד צבא הכת כליל. פירסוס המשתולל מוגר
ארצה בחרבו של אביר הורד רולאן דה-פלאנדור, אחד ממנהיגי אבירי הכוכב. פרפרי
הדרקון, שניסו לעוט על חייל החלוץ של הטאלוריאנים, נוקבו בזה אחר זה בחיציהם
הבוערים של הקשתים העלפים, או הושמדו בקסמיו העזים של הנציב דה-טירלור.
זולוק הזועם היסס האם לצאת מיד במלוא כוחו כנגד הטאלוריאנים, אולם
איבד זמן רב, משום ששמע כי הגמדאים שבים ושולחים שיירות צידה ונשק גדולות לעיר,
שזולוק ידע היטב כי אם יצליחו להכנס אליה, יאפשרו להיידרקרון להחזיק מעמד עוד שנה
שלמה. בסופו של דבר, המתין זולוק עוד ארבעה חודשים, מה שהתברר במהרה כטעות פטאלית.
הקרב עשה רושם עצום. בפעם הראשונה, ספגו "המתופפים בשער"
מפלה מוחצת, והמיתוס על ברואי השטן הבלתי מנוצחים נשבר. ערי הידרוסט החלו מתמרדות
בזו אחר זו, ובעוד זולוק מהסס, הצטרפו אל ויל'דאזור בעלי ברית חדשים: צבא גמדים
זועם, חמוש מכף רגל ועד ראש, בא לעזרתו מהעולם התחתי. מהים, הגיעה מלכת הטריטונים,
סלדרינה, בראשות קומץ מאנשיה המסוגלים לשנות את צורתם לצורת אדם. לוחמים הידרוסטים
באו מכל כפר ועיר, חמושים מכל הבא ליד.
בסופו של דבר, בחודש סילדואיין 1127, יצא זולוק בכדי להלחם
באוייביו, מותיר רק כח קטן להוסיף ולצור על היידרקרון, הכת גם היא רכשה לעצמה בעלי
ברית חדשים: ענקי פומראן מעוותים מהעולם התחתי, בראשות מלכם הסדיסט והידוע לשמצה
דאראס המיובל, וכן להקות של צעירים אנושיים מופקרים מדרום הידורסט, שהשפעת הכת
סיממה אותם וגרמה להם לאבד כל צלם אנוש, ואלו הובלו בידי כוהני האל המרושע סיימר.
הקרב הראשון שניטש בין הצדדים במעיין טריגייט היה מבולבל ולא מסודר, ורק חלק
מהצבאות לקחו בו חלק, מה שגרם למערכה להסתיים בלא הכרעה.
בינתיים, פרצו מגיני היידרקרון את המצור, מכים את הכוח הקטן
שהשאירה הכת ליד החומות, ובראשות הקוסם סטונשילד צעדו לעזרת ויל ד'אזור. הלה עקף
את כוחו של זולוק, פונה לכיוון דרום-מערב, לעבר חורבות עיירה בשם גרייספורט השוכנת
על שפך היידראו. זולוק, נחוש בדעתו שלא לתת לטאלוריאנים להתחבר עם אנשי היידרקרון,
רדף אחרי אוייבו עד לפני החורבות, בעוד ההידרוסטים צועדים לאורך הנהר, בכדי להצטרף
לקרב.
וכך נפתח, ב-25 לגאלאדיין 1127 הקרב המכריע, שנקרא "קרב שבעת
הדגלים", על שם שבעת הצבאות שהשתתפו בו: מצד אחד הטאלוריאנים, ההידרוסטים,
הגמדים והטריטונים, ומהצד השני הכת האפורה, הפומראנים וצעירי סיימר המופקרים.
ביום הראשון למערכה, הסתער צבאו של זולוק בשיא כוחו על החורבות, שם
חנו אנשיו של ויל ד'אזור. פרפרי הדרקון מילאו את השמיים, מלווים בדרקוני עורב
ובמפלצות אחרות. בקרב הנורא שהתחולל, הייתה ידם של בני הכת על העליונה.
הטאלוריאנים נהדפו לאחור באבדות כבדות, בעוד אנשי סיימר ועדות של מפלצות נשלחות
מערבה, לחסום את ההידרוסטים מלהגיש סיוע. בקרב הנורא נפלו רבים מקציניו של ויל
ד'אזור כולל דה-פלאנדור, שהתמוטט ארצה בסופו של דבר, כשהוא מוקף בעשרות גופות של
אנשי כת ופומראנים, שהקיפוהו מכל עבר.
עם רדת החשיכה, נפלו החורבות בידי אנשיו של זולוק, בעוד ויל ד'אזור
נהדף דרומה, מוכה ותשוש, מופרד מבעלי בריתו. אנשיו של זולוק השתוללו בין החורבות,
מכים כל אויב חי או מת שגילו, צוהלים לקראת נצחונם הסופי, הצפוי למחרת.
אולם שמחתם הייתה מוקדמת מדי. בחצות הליל, החלה סערה איומה להכות
בשדה הקרב ובחורבות. הגאות עלתה מהים, מלווה בנחשולים אדירים שזימנה מלכת
הטריטונים, שהחלו מציפים את גרייספורט במהירות, ועימם הגיע כח חדש ורענן של
טריטונים שבא מהמצולות, מלווה בצלופחים חשמליים עצומים, מנצל את הגאות והשטפון
בכדי לעשות שמות בצבאם המופתע של המתופפים בשער. הפומראנים הכבדים נלכדו בתוך
הנחשולים והמפולת, ורובם טבעו או נקטלו כבר בדקות הראשונות. סלדרינה עצמה, שהובילה
את התקפת הפתע, קטלה במו ידיה את מלכם הנתעב דאראס, מפחמת אותו לאפר בברקים אדירים
שירתה בו מתלת-הקלשון שבידה. אנשי הכת, מוכים ומבוהלים, החלו נמלטים מהנחשולים,
ועטים ביאושם על הטאלוריאנים העייפים החונים מדרום. קרב חדש ועז התפתח מדרום לחורבות,
גובה אבדות כבדות משני הצדדים.
ממערב, שמעו ההידרוסטים את קולות הקרב, והיו בטוחים כי זולוק עורך
התקפה גדולה על ויל ד'אזור, וכי מצבם של הטאלוריאנים בכי רע. ביאושו, ציווה הקוסם
סטונשילד להסתערות רבתי על שורות אנשי סיימר, בקוראו לאנשיו להלחם עד האיש האחרון.
בקרב המבולבל והפרוע, נפל סטונשילד מפגיעת חץ מורעל, אולם ההידרוסטים לא הרפו,
לוחמים בקשיחות וביאוש.
זולוק ואנשיו היו אכזרים, קשוחים ומיומנים, אולם כשהחל השחר עולה
מעל הים, נחרץ גורלם. מוכים וחסרי סדר, אבדותיהם כבדות ואדמה מוצפת מגבם, מצאו
עצמם כמעט מוקפים. ביאושו, ניסה זולוק לסגת נסיגה לוחמת מזרחה, בכדי להתחבר עם
אנשי סיימר, אולם יריביו תקפוהו משני עברים בכוחות מחודשים. יחידותיו הופרדו זו
מזו, והושמדו אחת-אחת. מספרים כי זולוק עצמו הוסיף ללחום בטירוף, גם כאשר נפלו כל
שומרי ראשו מסביבו, והוא הוקף בגמדאים זועמים שתקפו אותו בגרזיניהם הגדולים.
האחרון בקסמיו הפך אותו ליצור קרומי ענקי, נושף רעל, ובצורה זו לחם, הורג בתוקפיו
עד שגדעו גרזיני הגמדים את רגליו תחתיו והוא התמוטט ארצה, בעוד אוייביו עטים עליו
ומשסעים אותו לגזרים.
כל אותה עת, לחמו אנשי סיימר כשהם מצפים לתגבורת מצד זולוק, אולם
לקראת הצוהריים, הגיעו מגבם לא כוחות הכת, אלא אבירים טאלוריאנים, מונהגים בידי
הנציב דה-טירלור, הממריץ אותם באור קדוש לבן ובקריאה נלהבת של פסוקים מספר מלחמות
הזוהר. אנשי סיימר נאחזו בבהלה, והחלו נסים משדה הקרב, כשיריביהם מזנבים בהם, ולוכדים
רבים מהם, אותם תלו על עצים בשמחה ובששון לאורך כל הדרך משדה הקרב ועד היידרקרון.
מנהיגם המבעית, כוהן סיימר אנטון בארקר "בארקי הגונח", פדופיל מעוות
וידוע לשמצה שהקים לעצמו הרמון של נערים ונערות פעוטים אותם היה מסמם באדי קנביס
לשם "שמחה וכיף בין הדורות", נתפס, ובפקודת הנציב דה-טירלור הוכנס לתוך
חבית מסומרת וגולגל מראש גבעה אל הים.
קרנה של הכת נגדעה, אולם "המתופפים בשער" היו רחוקים
מלהיות מושמדים לחלוטין. פייר ויל ד'אזור נכנס בראש צבאו להיידרקרון המוכה, החרבה
למחצה אחרי המצור הארוך, והכתיר עצמו למלך הידורסט, כשהוא מבטיח לעשות לשיקומה של
הארץ ולהוסיף לבער את הכת המתועבת, שאנשיה הסתתרו כעת במערות, חורבות ובסתרי יערות
חשוכים, כשהם פושטים מדי פעם באכזריות על ישובים ועושים מעשי טבח איומים כנקמה על
תבוסתם ומות מנהיגם.
להוסיף על צרותיו של השליט הטרי, הרי שמרבית אבירי הכוכב והלוחמים
הטאלוריאנים שבאו עימו שבו לארצם, אחרי שתמו עלילות הגבורה, ובהם הנציב דה-טירלור.
מלך טאלורי, מעבר לברכות הרשמיות שברך אותו, החל מקנא בהצלחתו וכועס על העובדה כי
הדוכס ויל'דאזור שם על ראשו את כתר הידרוסט במקום לתת אותו לו, ואי לכך מנע, בתירוצים
שונים, כל סיוע מהידרוסט וממנהיגה.
המלך הטרי, פייר ה-I
("המשחרר"), החל משקם בהדרגה את הארץ, נאבק מדי פעם באנשי הכת הנותרים
ובעדרי המפלצות והשודדים שהציפו את הארץ. הוא החל מחלק נחלות פיאודליות, מנסה לשקם
דרכים וערים הרוסות, ומקים מצודות הצופות על יערות חשוכים בכדי למנוע מאנשי הכת
לשוב ולהסתנן בכדי לבצע מעשי טבח נוספים. תחת חסותו, שב והוקם מסדר סנט-קודור,
שאביריו שבו לשכון במצודתם העתיקה, אם כי זמן רב לא היו הללו אלא צל חיוור של
גדולתם לפני תקופת דה-גלמיסיירט.
ימי שלטונו של המלך לא ארכו. בשנת 1136 התבשר כי חבורה מאנשי הכת,
בראשות צבא של עוגים ואורקים מהיער תוקפים את העיר בלאקטרי הרחוקה בכח גדול.
בניגוד לעצת יועציו, מיהר המלך לעזרת העיר עם כח קטן, ובדרכו לשם נפל למארב נורא.
כאשר ראה כי הכל אבוד, וכי הוא מוקף מפלצות, נפל המלך על חרבו בכדי לא ליפול בשבי,
וגופתו נגררה בידי היצורים לאחד ממבצריהם, שם נתלתה על השערים למשך חודשים ארוכים.
את פייר ה-I ירש בנו, ז'אן-לוק
ויל ד'אזור "הזר". הלה, אציל טאלוריאני טיפוסי ומשכיל שהתחנך לחיי שפע
בטור-רויאל, לא היה גיבור מלחמה ומנהיג כריזמטי כאביו, ובילה את רוב זמנו בארמונו בהיידרקרון,
כשאת ענייני המדינה מנהלים בפועל שר מלחמה ששכר המלך מטאלורי, שהיו זרים להידרוסט
ותרבותה, וכמה מהם נהגו באוכלוסיה בקשיחות רבה, מה שלא תרם ליוקרתו של המלך. הלה,
בניגוד לאביו, לא הסתיר את כוונתו ליבא להידרוסט את התרבות ואת הדת הטאלוריאנית,
מה שהתקבל בהתנגדות רבה מאד בקרב המוני עם והאצולה כאחד.
בעוד המחוזות ממשיכים להתענות במלחמות כנגד הכת והמפלצות, החלה
תסיסה הולכת וגוברת, בעיקר בדרום הארץ, מחוזות שנפגעו פחות בשנים החשוכות של
המלחמה, ומספרים כי מלך טאלורי תיכך מאחורי הכלאים, מימן את יריביו של המלך בסתר
והבטיח להם כי טאלורי לא תנקוף אצבע אם יפילו את אדונם.
בשנת 1147, התכנסו הפיאודלים של הדרום בהנינגלור, במועצה שכונתה
"מגיני המורשת", ודרשו מהמלך במפגיע לפטר את שרי המלחמה שלו, להמנע
מלהביא את כמרי הזוהר לארץ, ולפעול "בשיתוף פעולה" עם האצילים המקומיים,
דרישות שפירושן הברור היה הפיכתו לשליט בובה חסר כח. המלך סרב בתוקף, והגיב בצו
המחרים את אדמותיהם של המורדים ומחלק אותם לאצילים טאלוריאנים חסרי אדמות מנאמניו.
המורדים הגיבו על כך בגילוי דעת לפיה המלך הזר מודח, ועלו על היידרקרון.
צבאו של המלך, שהונהג בידי הרוזן הטאלוריאני שארל דה-בורג'ין, נתקל
במורדים בקרב חורשת הוקהאם, שהשתולל במשך יומיים בלא הכרעה, אולם התיש למדי את שני
הצדדים, שנסוגו לאחור בכדי ללקק את פצעיהם. בכך ניתן אות הפתיחה למלחמה ארוכה בין
המלך, שנתמך בידי אנשי עיר הבירה ואבירי סנט-קודור לבין מרבית הפיאודלים, שהטילה
את הידרוסט לתוך כאוס מחודש. כוהן קודור תמהוני, שכינה עצמו "הרועה
הטוב" הופיע בצפון, מחולל ניסים וממגר ביחד עם נאמניו קן גדול של כת
"המתופפים בשער", ולאחר מכן הכריז עצמו כמלכה האמיתי של הידרוסט, והודיע
כי יחזיר את המועצה הלבנה "הקדושה" על כנה. הדרקירי שבו ופלשו לעומק
הידרוסט, מונהגות הפעם בידי מכשפת קרח יפיפיה, אכזרית ורבת עוצמה בשם טראמיס,
שזכתה לכינוי "האיריני הלבנה", ובפעם זו נפלו ערים וכפרים לא מעטים
לידיהן. אנשי הכת, שהתבססו כעת סביב מבצר תת-קרקעי אדיר שכונה "מערות הזחל
הנוטף" (Larvadrip
Caverns) בראשות מנהיג חדש, אנושואיד למחצה
ופרפר מעוות למחצה בשם סורופ, הגבירו את פשיטותיהם. למהומה הוסיפו נזירים
אינטוריאנים קנאים ולבושי סחבות ממסדר רמיקנוס שנחתו בדרום הידרוסט. אותם
"אביונים קדושים" החלו מסתובבים בין הכפרים, עושים נפשות וטוענים כי בגלל
"חטאי ההשכלה" הולך סוף העולם ומתקרב. בשנת 1158, כבשו כוחותיה של
"האיריני הלבנה" את סאלאן ואת סטורמהולד, ושיעבדו את האצילים המקומיים,
שהוכרחו להשבע לה שבועות נאמנות ולהפוך לואסאלים שלה. לאחר מכן, בקרב סירילברידג',
הכתה האיריני הלבנה שוק על ירך את כוחות "הרועה הטוב", והוא עצמו נפל
בקרב. צבא הדרקיריות הקשוח, מתוגבר בשבטי פרא רבים, החל מתקדם כעת אל לב הארץ,
בעוד המלך והפיאודלים מוסיפים להלחם זה בזה בלא הכרעה. לאחר שהתעכבו לזמן קצר
להכריע ולהשמיד את אחד ממבצריהם של "המתופפים בשער" שעמד בדרכם, הוליכה
האיריני הלבנה את צבאה אל תוך מחוז האלאנס, כאשר קסמים של חורף נצחי מרחפים מעל
צבאותיה.
במאוחר, הבינו המלך והאצילים הנותרים כי עליהם להתפשר, ובשנת 1161
נחתמה ביניהם אמנת היידראו, בו הכירו האצילים בשלטונו של המלך, ונתנו לו יד חופשית
לעשות כרצונו בעיר הבירה, בתמורה לאוטונומיה מוחלטת בשטחם, זכויות יתר, צמצום
מסיבי במיסים פיאודליים, והכפפת המלך להחלטות הקוריה רג'יס, שהוכפפה לפי האמנה
לנציגיהם של הפיאודלים.
צבא הידרוסטי גדול שנאסף מכל חלקי מרכז ודרום הארץ נאסף סוף-סוף,
ונשכרו לגיונות של שכירי חרב מאיירנוסט הנשלטת בידי הקייסרית הלנוריאן, אינטוריה
ונורלאדה. בראשית 1162, צעד הצבא ההידרוסטי המאוחד, שהכיל כ15,000- רגלים וכ2,000-
אבירים למחוז קלורן המותקף, מונהג ע"י אחיינו ההססן של המלך, קונאר ויל
ד'אזור. האיריני הלבנה, שראתה את עוצמת הצבא הצועד לעברה, לא התכוונה להכנס לקרב
דמים, אלא מיהרה להסיג את צבאה לאחור, לעבר מחוזות הידרוסט המשועבדים לה, כשהיא
שבה לסאלאן, מגייסת תגבורות ומבצרת את המחוז. קונאר, שהבין יפה מאד כי אין לו
סיכוי לכבוש את סאלאן, נכנס לבירת המחוז בראש תהלוכת נצחון ראוותנית, כשהוא עורך
משתאות וטורנמנטים, ומבזבז הון עצום, כאילו נחל נצחון מפואר.
האיריני הלבנה, שהבינה היטב כי אין בכוחה להשלים את כיבוש הידרוסט
כרגע, מיהרה להציע שביתת נשק, שהתקבלה ברצון במחנה ההידרוסטי, שכל נכבדיו חשדו
ותיעבו זה את זה, ורבים מאציליו כבר תכננו את המשך המאבקים הפיאודליים בינם לבין
עצמם. מלכת החורף הנצחי שבה לבירתה שבוויטדוון, מחכה בסבלנות לשעת כושר טובה יותר.
בשנת 1172, מת המלך ז'אן-לוק השנוא, ואת מקומו תפס בנו, אודו ה-I. טיפוס
זה, שמן, כעור ושוטה, שזכה עד מהרה לכינוי "פני קוף", היה בריה רופסת
וחמת מזג, וככל הנראה לוקה בשכלה. הוא מעולם לא השכיל לשלוט במדינה, והשלטון בפועל
נוהל בידי הרוזן פרנסיס דה-קרומאל, יועץ זקן, שחצן ושנוא שהובא בידי המלך המנוח
ז'אן-לוק מטאלורי.
הרוזן פרנסיס, טיפוס גבוה וצנום, שהיה ידוע בפאה הנוכרית הלבנה הגדולה שעטה תמיד
על ראשו, ובגלימות המשי המפוארות שלו, בז בגלוי להידרוסטים כ"שוכני אי
פרובינציאליים, חסרי תרבות ועידון, שיש להתנהג אליהם כאל ילדים מטומטמים"
לדעותיו אלו נתן פומבי, לזעמם הרב של האצילים, ועד מהרה פרצו מרידות חדשות, הן
בדרום, בהנינגלור, והן במערב, בואלנסטון. שתי קואליציות של פיאודלים הרימו יד במלך,
וכל אחת מהן טענה לשלטון במדינה כולה. האיריני הלבנה מיהרה לנצל את המצב גם היא,
ושבה לתקוף את מחוזות הלאנס והלגון, נוחלת הצלחות לא מעטות.
בשנת 1183, נפל בידי האיריני הלבנה המבצר האדיר וורייסט, בירת מחוז וורייסט, השוכן
על צלע הר, מצודה שנחשבה בלתי ניתנת לכיבוש. הרוזן המקומי נכנע לכובשת, ונשבע לה
שבועת נאמנות פיאודלית. הידיעות על נפילת מחוז וורייסט הכו הן את חצר המלך והן את
האצילים בתדהמה, אולם המלך פטר זאת בנהמה אדישה, ושב לעיסוקים האהובים עליו – משתאות הוללות,
בעוד היועץ, הרוזן פרנסיס, נמצא הרחק מהיידרקרון, בפאתי יער השועלים שבדרום-מזרח
מחוז ואלנסטון, כשהוא לוחם שם באצילים המורדים.
המלך השוטה ועוזרו נעשו מבוזים ושנואים יותר מאי-פעם בעבר, ועד
מהרה השיג אותם גורלם. קבוצה של אנשי חצר, שתומרנה בידי בן דודו של המלך, שארל ויל
ד'אזור, חנקה את המלך בשנתו בעזרת כרית. יומיים לאחר מכן, נרצח היועץ פרנסיס
בדקירות פגיון מידי אשתו הצעירה, ז'ורז'ט, שניהלה רומאן סתרים עם שארל והיתה בסוד
ענייני הקשר. ז'ורז'ט ברחה ממחנה אנשיו של הרוזן המת באישון ליל, רכבה במהירות אל
היידרקרון, שם הכתיר עצמו שארל למלך הידרוסט, והשניים נישאו בפאר ובהדר, כשהם
מסווים את אופיים האמיתי וטוענים קבל עם ועדה כי מעשיהם נועדו לשחרר את הידרוסט
מעולו של המלך השוטה ויועצו הנבל, ולהשליט חוק וצדק בארץ המעונה.
בחזרה אל דף האינדקס של ארצות העולם הידוע
בחזרה אל דף המבוא
לאימפריה ההידרוסטית
כתב וערך: גדעון
אורבך, 2001
בניית האתר : The Pundak
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום