הדרקונים עשו שמות בכל רחבי האי ההידרוסטי במשך מעט יותר מעשר
שנים, גורמים לאסונות נוראים ומצמצמים את האוכלוסיה ההידרוסטית למחצית. המסחר
נפסק, הערים ניטשו למחצה, ובני האדם שבו במקומות רבים לברבאריות מוחלטת. שבטי פרא
הגיחו מהיערות, וגם הקלאנים ההידרוסטים המובסים שבו ומרדו בשלטון המרכזי, שלמעשה
חדל להתקיים כמעט לחלוטין.
האצילים שמשלו בעיר הבירה, מסוכסכים זה עם זה, ראו כיצד הארץ הולכת ונחרבת, ובשנת
792, כצעד של יאוש, קראו לארץ את אחד מהגיבורים ההקטיליאנים הדגולים וידועי השם
ביותר, אדם בשם פסאומון סרליסיס, שהיה ידוע בארץ מולדתו ומחוצה לה כלוחם וקוטל
מפלצות שאין שני לו.
פסאומון, מרגע שהגיע לארץ, הפך את מהלך העניינים. ביחד עם חבורת
הרפתקנים רמי-דרג שליוותה אותו, לחם בדרקונים הזדוניים העצומים, ומיגר אותם
אחד-אחד. בשנים 795-794, הדף שלוש פעמים פשיטות ברבארים רחבי היקף על דרום הידרוסט
ואיזור היידרקרון, והסכנה לעיר הבירה הלכה ודעכה בהדרגה. פשוטי העם ואצילים הביטו
בהשתאות בגיבור ההקטיליאני המחלץ את הארץ מהתוהו, וההמשך היה טבעי ובלתי נמנע.
בשנת 797, בחגיגה עממית גדולה, נשא פסאומון לאשה את ידידתו ושותפתו לקרבות, ליידי
אלכסנדרה פלייסגארד, פלדינית בכירה ממסדר סנט-קודור, והזוג הטרי הוכתר כשליטים
החדשים של הידרוסט. נפתח עידן חדש, שזכה להכנס להיסטוריה בכינוי "עידן
הגיבורים".
פסאומון, שהפך למלך הראשון של שושלת סרליסיס, לא התפתה לשבת בחיבוק ידיים לאחר
חיסול הדרקונים הההרסניים והפלישות, אלא התגלה כמלך מוכשר ונמרץ מאד. מרבית ימיו
של פסאומון עברו עליו במלחמות שמטרתן חיסול התוהו שפשט אל תוך הידרוסט וחסימתו
לעתיד לבוא. פסאומון הכריע בזה אחר זה שבטים סוררים ופרועים, ביער את קיני המפלצות
והשודדים ממרבית חלקי הארץ, כשהוא מחלק נחלות רחבות ידיים לנאמניו ומעודד אותם
לשוב ולהקים טירות וישובים שנחרבו או ניטשו למחצה.
בשנת 807, לאחר שתים-עשרה שנות שלטון, החלה הארץ שוקטת, ונכנסת לתהליך של שיקום
איטי מפגעי "עידן אש הדרקון". פסאומון שב לעיר הבירה, מתקבל בטקס נצחון
רב רושם, ושהה בה במשך שלוש שנים שקטות יחסית.
אולם השקט נקטע כשם שהחל. בקיץ של שנת 810, נהרגה המלכה אלכסנדרה כאשר נפלה למארב
של דרקיריות ברוכבה בראש כח קטן. פסאומון האבל רתח מזעם, ונשבע ללמד את בנות האופל
לקח אותו לא ישכחו לעולם. לאחר שנתיים של הכנות, יצא בראשות צבאו אל הצפון. זעמו
הבוער, גבורתו וגאוניותו הצבאית עשתה את עשר נכשלו בו כל המלכים ההידרוסטיים
לפניו, ובראשית שנת 814, בקרב ווייטדון, כבש צבא הידרוסטי-הקטיליאני בראשותו את
מעברי ההרים המבוצרים מידי הדרקיריות, רודף אחריהן ומניס אותן ואת השבטים החשוכים
שתמכו בהן אל תוך שממת הקרח הקפואה של האמראב.
פסאומון לא הסתפק בנצחונו, אלא נותר עוד כמעט שבע שנים בהרי הצפון, כשהוא מחלק
נחלות ומפקח על בניית ישובים ומצודות על גבול השממה הקפואה, בכדי למנוע מהדרקירי
ותומכיהן הפראים לשוב ולחצות את הגבולות. שלושה מבצרים אדירים הוקמו: אייסוואל
במערב, וייטדון החולשת על מעבר ההרים המרכזי, וריסוס במזרח.
פסאומון שב להיידרקרון בשנת 818, מפוייס ושבע מלחמות. לזכר אשתו
האהובה וכיד לנצחונותיו, בנה פסאומון את "היכל הגיבורים", מקדש מפואר
שיועד בעיקר להיות מרכז לאבירים ואנשי חרב, ולאמן צעירים הידרוסטיים בכל אומניות
המלחמה. ההיכל, שנבנה על מצוק מצפון לעיר (סמוך מאד למיקום הארמון דהיום) היה מבנה
יפיפה, עשוי שיש לבן, שצפה על העיר מגבוה, והיווה מוקד הערצה ומשיכה אף לאנשים
מארצות רחוקות. במשך יותר ממאתיים שנים, עתיד ההיכל לסמן את הידרוסט של בית
סרליסיס, ולשמש מקום הכשרה להרפתקנים, מקום אליו עולים מצביאים לתפילה לפני צאתם
לקרב, ומקום בו הונצח זכרם של גיבורים שמתו במערכה. כאשר נפטר פסאומון בשיבה
מופלגת, בשנת 845 לספירת הילאסיאס, נקבר לצד אשתו המנוחה, מתחת למזבח הראשי של
ההיכל.
את כס המלכות ירש בנם המשכיל והמיושב בדעתו של פסאומון ואלכסנדרה,
יוליוס ה-I. הלה, שגדל בארמונו של אביו ונשלח לקנות דעת בהקטיליאנה, ראה את
עיקר תפקידו בשיקומה של הידרוסט והפיכתה לאומה מפוארת. בראש מפעליו היה שיפוץ רחב
היקף של עיר הבירה, שנבנתה כעת בסגנון הקטיליאני מאד, והתמלאה פסלים, מזרקות
ומקדשים, הן לאלי הידרוסט והן לאלי הקטיליאנה, להם סגד המלך בגלוי. יוליוס הרחיב
את העיר, ובפעם הראשונה הוקמו רבעי מגורים חדשים בחופו הצפוני של האגם, מתחת
לאקדמיה ולהיכל הגיבורים. האקדמיה, שכמעט וניטשה בשנים החשוכות, שבה לפעול ולשגשג,
ויצירות חדשות החלו נכתבות שוב, רבות מהן תחת חסותו של המלך עצמו.
הדמות שהשפיעה על תקופה זו לפחות באותה מידה כמו המלך היתה הגראנד-מאסטאר המפוארת
של אבירי סנט-קודור, אלכנסדרה קלוסטמונד שכונתה "קסדת המגור", ונחשבה
לחביבתו ואשת סודו של המלך, האדם החזק ביותר בממלכה אחריו. קלוסטמונד היתה אבירה
ומלומדת כאחד, והשקיעה זמן רב לכתוב ולנסח משנה תיאלוגית סדורה למסדר סנט-קודור,
תוך שילוב אלמנטים הקטיליאנים רבים מאד בתוכו. פסגת השגיה האינטלטואליים של הגבירה
קלוסטמונד היה צמד בשם The Helm of Honor,
ו-The
Shield of Glory, שהפכו לספרי
הקודש של אבירי סנט-קודור, והחליפו כמעט כליל את הכתבים הקדומים והמבולגנים שנרשמו
בראשית ימי המועצה הלבנה, ואת השימוש בקודקסים של מסדרי אבירים מארצות זרות. ספריה
של קלוסטמונד ערבבו את תורתו של קודור עצמו עם תורות שבאו מכוהני מאנאריס ופולחן
הגיבורים ההקטיליאני, כמו גם אלמנטים שונים שגייסה מארצות שונות. ספרים אלו, עד
היום, נמצאים על מזבח הכבוד של סנט-קודור, כאשר הכרכים המקורייים עודם נשמרים
בגנזך העתיק של המסדר.
הספר הראשון, The
Helm of Honor, עוסק באביר הבודד, ומדריך אותו
בקפדנות איזה אדם עליו להיות בחייו האישיים, בשדה הקרב ובחברת אבירים אחרים, כיצד
עליו להלחם, ללמוד, לחיות ולמות. בין היתר, הקפידה אלכנסדרה להכניס ציוויים חריפים
מאד כנגד כל הקשור באמונתו של סארונגה, שהשתלטה על אינטוריה בתקופה זו, וביחוד
כנגד אמונת "בורות ולכלוך בשם האל". הספר מורה במפורש, כי אדם שמרשה
לעצמו להסריח כבהמה ולהיות בור כמוה, הינו בהמה, ולא אביר.
הספר השני, The Shield of Glory, עוסק
במסדר סנט-קודור, ומתווה את הדרך בה הוא בנוי ופועל עד עצם היום הזה. הוגדרו
סמכויותיה של המועצה המצומצמת והמורחבת, הדרגות במסדר, אופן ההתקדמות בהן, סמכויות
הגראנד-מאסטאר ועוד דברים רבים אחרים, שהקנו לאבירי סנט-קודור את הצורה בה הם
פועלים עד עצם היום הזה.
אחד הסיפורים על אודות אלכנסדרה קלוסטמונד הינו כי לאחר הקראתם הפומבית של ספריה,
נעלמה לשבועיים, והאגדה על אודותיה מספרת כי עלתה להיכלו של האל קודור עצמו, כרעה
לפניו ברך והגישה לו את ספריה, כשהיא זוכה לברכתו. לציון ארוע זה חוגגים אבירי
סנט-קודור את חג ההתעלות, הנחגג במשך שלושה ימים בתאריכים 12-14 בגאלאדיין.
בשנת 863, נדרשו המלך והגראנד-מאסטר להפגין את
כישוריהם לא רק בתחום הממשל והדעת, אלא גם בתחום החרב. אוייב חדש ושאפתן החל מאיים
על הידרוסט, והוא מארסוס "לביא הדמים", הטיראן האכזר והמטורף
מהורוסיליי, שגייס צי פלישה אדיר, אליו הצטרפו דרקיריות וברבארים רבים, בכדי לכבוש
את הידרוסט ולכפוף אותה לעריצותו. צי הפלישה נחת במערב הידרוסט, כשהוא מתקדם אל
העיר הקטנה וואטרוויל, אולם בסמוך אליה פגש את הצבא ההידרוסטי, בראשות אבירי
סנט-קודור, שהכו אותו שוק על ירך תחת הנהגתה המבריקה של קלוסטמונד עצמה, שידעה
לנצל את יהירותו של הטיראן בכדי לקרב את סופו.
המלך יוליוס הורה לאבירי סנט-קודור להחזיר לטיראן כגמולו,
והגראנד-מאסטר ביצעה הוראה זו ביעילות ומיומנות. ביחד עם סגנה הצעיר והמבריק,
ארתור קארלהולד, שרפה בשורה של פשיטות את נמלי הורוסיליי, וסיימה את המלחמה בפשיטה
אותה הובילה ביחד עם אנשים מעטים. קלוסטמונד הובילה את אנשיה ל"היכל
המפלצות", שם סגד הטיראן לאלילים אפלים, היה מגדל יצורי תופת ומקריב להם בני
אדם. קלוסטמונד סגרה על הטיראן וקטלה אותו לפני המזבח האפל, ופקדה להעלות את ההיכל
המזוויע באש. לאחר מכן, שבה לארצה, לקבלת פנים חמה ומפוארת שערך לכבודה המלך
(871).
לאחר הדברים הללו, שב השלום לשרור בהידרוסט, וקלוסטמונד, שהשתעממה
למדי, יצאה עם רבים מראשי המסדר לטאלורי, שהיתה אז בראשית דרכה, ומתיישביה שבאו
דרך פורטאל מז'ראל הרחוקה, לחמו על חייהם כנגד נסיכים קנאים ושונאי אדם של עלפי
היער. קלוסטמונד עברה הרפתקאות רבות בארץ זו, כשהיא מסייעת ליושביה, ומסייעת לאלץ
את עלפי היער לחתום על הסכם השלום של סילדוואר (882). תוך כדי שהייתה בארץ זו,
נחשפה קלוסטמונד בפעם הראשונה לתרבות הז'ראלית ומסדר האבירות הנוקשה שלה, שרבים
ממנהגיו לא נשאו חן בעיני הגבירה ההידרוסטית. בשנים שלאחר מכן, שבה קלוסטמונד
להידרוסט, ובטירת סנט-קודור עסקה בכתיבתו של ספר שלישי: The Spear of Enlightment, שהיה למעשה ספר פולמוס המתעמת עם כתביו של מייסד האבירות
הז'ראלית, רובין דה-קראל ועם צוואתו הנחשבת מקודשת בעיני ממשיכי דרכו. קלוסטמונד
גייסה את כל ידיעותיה בפילוסופיה בכדי לסתור חלקים רבים של כתובים אלו, כשעיקר
טענתה היא כי האבירות היא אוניברסלית, והיא מידה שברוח, בלא תלות בתואר או דרגה.
מסדר השולל הכרה במי שרוח זו מפעמת בקרבו בשל שיקולים של מין או מעמד מתכחש
לאבירות עצמה, וסופו הופך לגילדה צרת אופק שאינה מייצגת דבר מלבד את עצמה, וכל
המידות הנעלות עליה רצה לשמור יתנוונו ויהפכו למילים נואלות בלבד. הספר מתפלמס
בחריפות עם רובין דה-קראל, ומנסה להוכיח כי לתוך תורותיו השתרבבו מסורות שבטיות
רבות, שאינן יאות להולכים בדרכה של אלת האור. רובין דה-קראל, מסכם הספר, היה ונותר
תחנת ביניים בלבד, מעין הבטחה שלא התגשמה, שיהירות וצרות אופקים הכשילוהו מלהבין
באמת את האבירות והאור.
בשנת 887, לאחר שסיימה לכתוב את ספרה, ולהעביר רפורמות נוספות
במסדר, התפטרה הגראנד-מסטר מכל תפקידיה. שבעת ימים, למרות המראה הצעיר עליו שמרה,
הפכה להרפתקנית והפליגה להקטיליאנה, שם נעלמו עקבותיה לאחר שנים מספר. היו שטענו
כי נהרגה בידי אמזונות פרועות, והיו שטענו כי הפליגה משם לארצות המערב הנעלמות.
גורלה של "קסדת המגור" היה ונותר תעלומה. מסדר סנט-קודור הציב את פסלה
בהיכלותיו לימין פסלו של קודור, ורואה בה את הדגולה במנהיגיו אחרי הלה.
בכל אותם שנים, הוסיף יוליוס לפאר את עיר הבירה, והקים לצד האקדמיה
יד מפוארת לזכר הנצחון על הורוסיליי, המכונה "מפלת ההיבריס" לזכר שחצנותו
המחליאה של הטיראן. האנדרטה קיימת ברובע סילברפורט עד היום. כמו כן, הקפיד יוליוס
בשנות שלטונו המאוחרות לחזק מאד את הצי ההידרוסטי, ועמו את מעמדו של אל הים
הילדנור. יוליוס מת, מוקף כבוד ואהבה, בשנת 898, ונקבר בקריפט מפואר מתחת להיכל
הגיבורים.
את השלטון ירש בנו הרגשן, ההפכפך והבלתי יציב של יוליוס, אוליביוס
ה-I "האומן". הלה, אדם שמנמן, כעור ורדוף תסביכים, טען כי
האלים התגלו לפניו, והכריזו כי הוא האומן הגדול ביותר בעולם. אוליביוס החל ממלא את
העיר ביצירות משל עצמו, שהתגלו כיומרניות, גסות ומכוערות, אולם בעיני המלך היו
"הדבר היפה ביותר בעולם", ועל העירונים הוטל לכרוע ברך בפניהן ולשבחן
בפומבי, כאשר מאסר ואף מוות ציפו למי שנתפס כשהוא מעביר עליהן ביקורת.
שקוע בפרוייקטים הלא מרוסנים שלו, כילה אוליביוס עד מהרה את אוצר
הממלכה והחל מעלה את המיסים, מה שעורר זעם רב ואף מרידות שדוכאו באכזריות, ושימשו
כתירוץ לגבות קנסות ומיסים חדשים. כאשר למרות הכל לא הצליח אוליביוס לשלם את שכרם
של פועליו, החל משתמש באסירים הרבים שהציפו את בתי הכלא כעבדים נרצעים למען המשכת
הפרוייקטים שלו.
מעל הכל, תכנן אוליביוס ארמון חדש, אותו ראה בדמיונו כמבנה המופלא בעולם, שיתנשא
לגובה עצום כשם שהתנשאה מצודת האמרב בזמנה, והיה מפטנז כיצד מלכים וקייסרים מכל
רחבי העולם יעלו לרגל לראות את המקום, ולנשק את רגליו ביראת קודש. אוליביוס החל
מקיז את דמה של הממלכה למען המבנה, שבנייתו החלה באיזור בו עומד רובע הנצחון דהיום.
לפקח על המלאכה מינה אוליביוס מכשף זר בשם איחפאס, שבא מעיר תת-קרקעית מסתורית בשם
נאהאק-קהאוש. הלה נהנה מאד לפקח על המון העבדים, שהלך והתרבה מחודש לחודש, כשהוא
מתהלך עם שוט ומקל, רודה, נוגש ומשפיל, כשהוא מגדיל את התפוקה בלא לבחול בשום דרך
אכזרית.
בינתיים, שבו לגיונות הורוסיליי ופלשו לארץ בראשות בארוס, בנו של מארסוס ההרוג.
צבא הידרוסט, שכל מפקדיו הבכירים הודחו והוחלפו בחנפנים חסרי כשרון, כשל מלהדוף
אותם, אוליביוס, שרעד מפחד ולפי השמועות בכה וילל כתינוק מפחד כי אנשי הטיראן
יהרסו את יצירות האומנות שלו, מיהר להכנע ולחתום על הסכם בו הכיר באדונות הטיראן
מהורוסיליי, הסכים להעלות לו מס שנתי כבד, ומסר לו אלפיים עבדים ושפחות שנחטפו בכח
הזרוע מכפרי הידרוסט (906).
העם זעם ורתח, ומרידות פרצו בכל רחבי הידרוסט, מדוכאות שוב
באכזריות תהומית. אוליביוס, שזעם על הביקורת הפומבית שהטיחו בו אבירי סנט-קודור,
וחמד את טירת המסדר אותה רצה להפוך לסטודיו החדש שלו, פרסם צו המפזר את האבירות.
האבירים סרבו להתפזר, והתבצרו בטירתם, כאשר חיילי המלך שמים עליהם מצור של שלוש
שנים (911-908).
ככל שעבר הזמן, כך נעשה אוליביוס מטורף יותר ויותר. סחר העבדים הלך וגבר, והמיסים
הגבוהים הורידו את העם לעוני עלוב ומדכא. במחוזות שונים החל משתולל הרעב, בעוד המלך
זולל וסובא בארמונו, כשהוא מענג עצמו בעינוגים פרוורטיים, כותב יצירות רדודות
ומשכנע את עצמו כי הן פאר היצירה האנושית. אוליביוס החל מסגל לעצמו מנהג של הקראת
יצירותיו בפומבי, תוך כדי משחק מוגזם וגרוטסקי, כשהוא מאלץ המוני אדם לשמוע אותו,
וקלגסיו מכים מכות נמרצות ומשליכים לבית הכלא (תחנה בדרך לעבדות) כל מי שהעז
להראות כמזלזל או מעביר ביקורת. המלך, שכינה זאת "חינוך תרבותי ואומנותי
לעם", הלך והגביר את מנהגו זה.
סופו של שלטון הטירוף בא באביב של שנת 911. אחותו הצעירה של אוליביוס, פליסיה,
שברחה מהארמון שנים קודם לכן וחייתה בקרב האמזונות של הקטיליאנה, גייסה צבא קטן של
נשים לוחמות ושכירי חרב, ונחתה בחופי הידרוסט בכדי לקחת את השלטון בכוח כשהיא
מצהירה על כוונתה "לתפוס את המשוגע, להלקות אותו כהוגן ולקשור אותו במקום
היאה לו, בתוך כותונת".
אוליביוס, ששמע על בואה של אחותו, החל מגייס את צבאו, אולם בטרם צאתו לקרב, החליט
לערוך עוד הופעה גדולה אחת לפני ההמון "למען חסדם של אלי האומנות והיצירה
השמימית". בעודו עוסק במשחקו הקלוקל בפני ההמון הרוטן, התגנב כח מובחר של
אבירי סנט-קודור מהמצודה הנצורה, התחבר בחשאי עם גדוד צבא שבא ממחוז פארנס, והכח
המאוחד פנה להנחית מכה מפתיעה על העריץ המטורף. מתלבשים בבגדי ההמון, נכנסו הללו בחשאי אל תוך האצטדיון העומד
לרגלי ארמונו ההולך ונבנה של אוליביוס, ובהגיע האות, התנפלו לפתע פתאום על
אוליביוס ועל קלגסיו כשהם צועקים.
"חירות להידרוסט! באה שעתך לרדת מהבמה, עריץ!" אוליביוס המפוחד ניסה
לברוח, אולם נתפס, הוכה מכות נאמנות ונכלא במצודה, שם התאבד לאחר שנתיים. רב
הנוגשים השנוא איחפאס נקרע לגזרים בידי ההמון המשתולל, שהחל מתרוצץ בעיר כשלפידים
בידו, מחריב את יצירותיו של אוליביוס בזו אחר זו. ארמונו הבלתי מושלם של אוליביוס,
הסמל הגדול והשנוא ביותר לשלטונו, נהרס עד היסוד, ועל הריסותיו נבנתה מצבה, המתארת
בלעג את מידותיו של אוליביוס ומספרת בציוריות את סיפור נפילתו הבזויה.
תאריך נפילתו של אוליביוס, ה17- בקונוויניטיאר, הפך ל"חג היכל
התיאטרון", שנועד ללעוג לעריצים ולציין את שובם של החוק, הסדר והצדק. החג
נחגג במשך שמונה מאות שנים, עד שהתאחד עם חגיגות נפילתה של "נסיכת
הלהבות" במאה ה18-.
השלטון בהידרקרון הועבר כעת לידי אחותו הצעירה של אוליביוס,
פליסיה, שנכנסה לעיר עם האמזונות הנאמנות לה בראש המון חוגג, והודיעה, עוד בטרם
נכנסה לארמון, על שחרור כל העבדים, וביטול כל חוקיו המטורפים ומיסי העושק של
אוליביוס.
האתגר הראשון לפניו עמדה פליסיה היה הדיפת הטיראן מהורוסיליי, שהתרעם על התכחשות השליטה
החדשה לאדונותו וסירובה להמשיך להעלות לו מס, ושב לפלוש להידרוסט. בקרב סנדקליר
(913), הדפה פליסיה, שכוחה תוגבר בידי מאות אמזונות צמאות דם, את כוחות הורוסיליי,
קטלה בעצמה את בורפאם, המינוטאור הענק ששימש כשר צבא הורוסיליי, וגירשה את כוחות
הטיראן בחרפה מארצה. המלכה הטריה גייסה צי, פלשה בהתקפת בזק להורוסיליי, ושרפה את
עיר בירתו של הטיראן. לאחר מכן, טיהרה את האי הקטן והאיסטרטגי קלמינאריס ממושבת
המינוטאורים שעליו, והקימה את "מצודת הכוכבים" הנישאת, שהופקדה בידי חיל
מצב של מסדר סנט-קודור, בכדי לשמור על מבואות הים של הורוסיליי, ולפקוח עיין על
המתרחש באותה ארץ חשוכה (916).
פליסיה, ששבה כשאוניותיה עמוסות שלל מלחמה, התקבלה בתשואות, והחלה
משקיטה את הארץ, אולם בהיותה אמזונה ולוחמת נצחית בליבה, לא יכלה לשבת בשקט
בארמונה, אלא החלה מתערבת יותר ויותר בפוליטיקה של איי הקטיליאנה, כשהיא מסייעת
לידידותיה האמזונות במאבקן מול האניתריאה, אותה תעבה בשל החוקים הנוקשים כנגד נשים
ששררו בה. אנשי האניתריאה, שהחלו סופגים מפלות מהאמזונות שרבות מהן אומנו וחומשו
כעת בהידרוסט, לא הכריזו על מלחמה מיד, שאפו לנקום בפליסיה נקמה כואבת, אותה הנחיתו
בשנת 925. אחיינה של המלכה, בריאנוס, שהזדמן להאניתריאה בלא לדעת על הסכנה כאשר
נפגעה ספינתו בסערה, נאסר, הולקה בשוט ונכלא במבצר, כאשר כתנאי לשחרורו דורשת אספת
העם של האניתריאה סכום כופר עצום, וכמו כן כי פליסיה תחדל מלסייע לאמזונות ותמשוך
את ידה מאיי הקטיליאנה.
פליסיה הזועמת לא הרהרה להכנע אף לא לרגע. היא גייסה את צבאה,
והפליגה באביב של שנת 926 להקטיליאנה, כשהיא מותירה את השלטון בידי סוחר עשיר בשם
רוברט גאלפין, שמונה ל"שר הממלכה". פליסיה כרתה ברית עם מלך אריגרטה,
ואספה שבטי אמזונות רבים מאד תחת פיקודה, כשהיא פותחת בסדרה של מסעות מלחמה,
שנמשכו חמש-עשרה שנים, בהם מיעטה מאד המלכה לבקר בארצה היא. כשרונה וגבורתה של
פליסיה זיכו אותה בנצחונות, ופוליס זוטרות רבות נכנעו לה מפחד, וקיבלו את דרישותיה
לשנות את חוקיהם, ולהעמיד לרשותה מיסים, צידה וחיילים במלחמתה כנגד האניתריאה.
פליסיה שאפה ליותר מנצחון ומשחרור אחיינה מהכלא. היא שאפה לאחד את האמזונות משבטים
לאומה, שתקים ערים משלה ותמשל בידי מלכה עליונה שתכניע את הפוליס הסוררות.
בשנת 939, נראה היה כי חלומה של פליסיה מתגשם. בכינוס רב רושם בעמק הסודי
דיאנופיליי, בו השתתפו נציגי מרבית השבטים, הוקמה באופן רשמי "אומת
האמזונות" ופליסיה הוכתרה כמלכה העליונה הראשונה שלה. מחוזקת ונערצת, פנתה
פליסיה שוב כנגד יריביה, אולם אנשי אריגרטה, שפחדו מאד מ"אומת האמזונות"
החדשה ערקו מצבאה והצטרפו אל אויבייה, ופוליס אחרות הלכו בעקבותיהם. פליסיה מצאה
עצמה עומדת מול צבא אוייב חזק מאד, ונמצאת בנחיתות וסכנת כיתור.
בינתיים, רבו גם הצרות מביית. השר גאלפין התברר כאדם חמדן, צבוע
וציני, שביסס את שלטונו על הסוחרים העשירים וכוהני גלימרדון, וביחד איתם החל עושק
את העם, ומרושש את האיכרים במיסים גבוהים בכדי לתת לבעלי אחוזות עשירים להשתלט על
אדמתם. המחאות והמרידות החלו גוברות, ואגדות רבות מספרות על גיבורים עממיים
שהתמודדו עם קלגסיו המדושנים והחמדנים של גאלפין. פליסיה, שלא אבתה לחזור
להידרוסט, הסתפקה במחאות וצווים ששלחה, שהורו לגאלפין לחדול לרדות בעם, אולם השר החמדן
והדשן, מעבר למס שפתיים ושקרים צבועים, המשיך בשלו.
עם תחילת העשור החמישי של המאה ה10-, הלך וקרב העימות המכריע בין פליסיה
ו"אומת האמזונות" שלה לבין אויבייה. הלה התחולל בסתיו של שנת 941, ליד
נמל קנוטוס, בתנאים של גשם זלעפות. יריביה של פליסיה, שסמכו על עדיפותם הרבה בציוד
ומספר, התפתו לרדוף אחריה ולנסות לכתרה לאחר שכבשה ובזזה את נמל קנוטוס הסמוך מאד
להאניתריאה. פליסיה, שצפתה צעד זה, חמקה מאוייביה ופיתתה את האיסטרטג של
האניתריאה, פסורדיס, להכנס לגיא צר, שם ארבו לו כוחותיה והכו אותו מכה קשה, כשהוא
מנותק מבעלי בריתו.
תיאומאזיס מלך אריגרטה חש למקום במאוחר, כשהוא מוליך 10,000 לוחמי פלנקס, קשתים
ופרשים מעשר ערי-פוליס אחריו. האמזונות חיכו לו בנמל קנוטוס, בעוד מרגליה של
פליסיה מפיצים שמועות כאילו מלך אריגרטה התפאר כי לאחר שיביס את האמזונות, יכנס
להאניתריאה המוכה, יבטל את הדמוקרטיה שלה ויכפוף אותה לעירו.
השמועות עשו את שלהן, ואנשי האניתריאה התבצרו בעירם, כשהם מסרבים לשלוח תגבורת
לשדה המערכה, שתיים מערי הפוליס, שפחדו מאד פן תתחזק אריגרטה יתר על המידה, ערקו
מחילו של תיאומאזיס. הלה, זועם ומשתולל, הורה על התקפה רבתי על קנוטוס, כשהוא נשבע
להעניש את הבוגדים והפחדנים כגמולם לאחר הקרב.
אולם האמזונות התגלו כיריבות נחושות יותר מאשר ציפה תיאומאזיס,
ובקרב הנורא שהתחולל בקנוטוס תקפו את כוחותיו מהים ומהיבשה, כשהן מסתייעות בתגבורת
של אנורקיריות שבאו מהידרוסט זמן מועט קודם לכן. הקרב היה קשה ועקוב מדם, אולם
האמזונות נצחו, ותיאומאריס נפל חלל. אנשי האניתריאה מצאו עצמם מוכים וחלשים,
נתונים במצור מהים ומהיבשה כאשר המזון בעירם הולך ומתמעט, וכל קווי האספקה שלהם
מנותקים. במצב זה, לא ראו ברירה אלא להכנע לפליסיה, לשחרר את אחיינה מהכלא, לשלם פיצויי
מלחמה ולהענות לדרישות המלכה לשנות את חוקי העיר.
גאלפין, שקיבל איגרת מהמלכה כי היא נשארת בהקטיליאנה לשנה נוספת,
בכדי לארגן את "אומת האמזונות" המשיך בשלו, מארגן משתאות חשק לכל ידידיו
העשירים, בהם דנו, לפי האגדה, כיצד ניתן להעלות את המיסים עוד יותר, ולהוסיף
ולהשפיל את העם הפשוט – אולם לשר המושחת ציפתה הפתעה מרה. פליסיה שבה בחשאי להידרוסט,
במסווה, ולפי האגדה, התפרצה עם חבורה של חיילים ואבירים לתוך המשתה, האשימה את
גאלפין בשחיתות מידות והפרת צוויה, כשהיא מורה להדיחו מכל תפקידיו, להחרים מחצית
מרכושו ולהגלותו לנצח מעיר הבירה.
הארץ שקטה, ופליסיה פנתה לנוח מעט בארמונה מהמלחמה הממושכת, שכילתה
את כוחותיה ואת שנותיה הטובות, אולם גם בפעם זו, לא האריכה השלווה יותר משלוש
שנים. בשנת 944, התבשרה פליסיה כי סכסוך שנפל בין מנהיגות "אומת
האמזונות" מאיים לקרוע את חזונה לגזרים, וכי האניתריאה ופוליס אחרות ניצלו את
המהומה בכדי להתכחש להסכם שחתמו עם פליסיה, ושבו לשלול מהנשים את זכות ההצבעה
באספת העם. פליסיה רתחה מזעם, ושבה להקטיליאנה. הפוליס, שהספיקו להתארגן בינתיים,
קידמו את פניה בצבא מאוחד ומאורגן, שפליסיה לא הצליחה להביסו. בקרב שהתחולל סמוך
לרוספוליס בשנת 945 נהרגה פליסיה. בת 62 היתה במותה.
לאחר מותה של פליסיה, התאיינו במהירות כל השגיה. האמזונות שבו
להלחם ביניהן, חוזרות במהירות לתפקד כשבטים פרועים, ו"אומת האמזונות"
התפוגגה והפכה לנחלת ההיסטוריה. כל הפוליס ההקטיליאניות התכחשו להסכם שחתמו עם
פליסיה, והענישו את הנשים המקומיות שתמכו בה, מגרשים רבות מהן להידרוסט. פליסיה
נותרה גיבורה דגולה באגדות שבטי האמזונות, ושנים רבות לאחר מכן, הפכה דמותה למודל
החיקוי של קלאן אמזונות חדש ותרבותי שהקים פוליס שנקאה על שמה, פליסאריה.
המהומות לא פסחו על הידרוסט. בעוד ה-Curia Regis דנה
במינוי יורש למלכה המנוחה, התפרצה לארמון עדה של אמזונות אלימות ושיכורות בראשות
אחת ממצביאותיה של פליסיה, מיהאם, שהורתה לחבוט באנשי המועצה ולאסור את כולם,
וכאשר בקבוק יין בידה האחת וחרב מגואלת בדם בידה השניה, הוכתרה למלכת הידרוסט.
שלוש שנים משלה מיהאם בהיידרקרון, מטעימה את העיר טרור ברבארי,
בעוד כאוס מוחלט משתולל במחוזות. השבטים השכוחים שבו והרימו את ראשם, ביחד עם
אצילים פיאודליים שסרבו לקבל את מרותה של "הבריוניות המקועקעת והנבערת
כבהמה". המורדים הלכו והתרבו, עד שנאחזה המדינה כולה במרד כללי. מיהאם נאחזה
בפחד, ונמלטה מהיידרקרון בספינה עם נאמנותיה, כשהיא בוזזת את אוצרות הארמון
ומשחיתה יצירות אומנות רבות בכדי להתיכן לזהב. ספינתה הכבדה, עמוסת האוצרות, נקלעה
לסערה בים הפתוח, אי-שם ממזרח לחופי הידרוסט, וירדה תהומה על כל אנשיה (חורף 948).
השלטון עבר כעת אל בנה הצעיר של פליסיה, יוליוס ה-II, שזכה
לכינוי "מחזיר החוקים". יוליוס, אדם מעודן ואנין טעם, בעל אופי נוח
ואוהב סדר, בילה את ימיו בארמונו, כשהוא מארגן את הממשל הכושל, מחולל רפורמות
ומתעניין בעיקר בהגברת סחר הים של הידרוסט. הצי ההידרוסטי תוגבר ואורגן, ואציל
הידרוסטי בשם הרוזן הלמר הנינגלור, בעלה של אחיינית המלך, מונה לגראנד-אדמיראל,
והחל מעצב ביד אומן את ממלכתו הפרטית, כשהוא מציב יסוד לחוקיו ומסורתו של הצי
כיחידה עצמאית ונפרדת מצבא היבשה.
אדמיראל הנינגלור ניהל בשם המלך קרבות ים רבים כנגד הפיראטים, וביער רבים מקיניהם
באיזור הורוסיליי וקיידרהרץ, כשהוא לוחם בלא פחד כנגד כוחות עלפי הסערה האכזריים
מקהאראן-וול. הקריירה המפוארת של הנינגלור הסתיימה כאשר טובעה אונייתו בסופה
דאמונית שזימנה רילאנדירי, מלכת קאהראן-וול, שאל חופיה התקרב הנינגלור יתר אל
המידה במרדף אחרי ספינות פיראטים (968). לאחר מותו, העניק יוליוס ה-II תואר דוכס
לצאצאיו, הגדיל את נחלתו ומימן מאוצר המלכות את הקמת "מקדש הצי" המפואר
בהנינגלור, יד למצביאו המהולל ומקום בו יקברו גיבורי הצי ומפקדיו מכאן ואילך.
בכל אותה עת, המשיך המלך לארגן את הממשל. בשנים 973-965 נעשתה
רפורמה רבתי בכנסיה, שקיבלה את השם "הכנסיה ההידרוסטית הלאומית". קארליסיי,
דארנלור וקורוונט נוספו לפאנתאון כאלים זוטרים, ונעשתה הפרדה בין הפולחן האישי, כל
אזרח לפי האל בו הוא מאמין, לבין הפולחן הלאומי, הסוגד לכל האלים גם יחד. הידנלור,
אל הים, נקבע באופן כמעט רשמי כאל הראשי של הידרוסט, המדינה שתתבסס מעתה ואילך על
שליטה בימים – דבר
שהרגיז מאד את כוהני קודור ואביריו, שהודחו מהבכורה, דבר שיאפיל שמונים שנים לאחר
מכן את שמיה של הידרוסט.
בין יתר מעשיו, דאג יוליוס לדחוק ככל האפשר את רגליהם של השבטים הנחלשים, בהם ראה
גורם פלגני החותר תחת השלטון, דבר שהרגיז אותם מאד. יוליוס חילק נחלות בספר, בלא
להתחשב בגבולות שבטיים ישנים, וגרם בכך למספר מרידות, שדוכאו במהירות. קרנם של
השבטים נגדעה, והם החלו נחלשים במהירות.
לאחר מותו של יוליוס ה-II בשנת 997,
ירש את הכתר אחד מאחייניו, פרסיליוס, שהועדף בצוואתו של המלך המנוח על בניו שנראו
לו מפונקים וחסרי כשרון. בחירתה זו העניקה להידרוסט את אחד המלכים המהוללים ביותר
בתולדותיה.
פרסיליוס, מדינאי, מצביא, מלומד ולוחם צדק כאחד, היה הרפתקן בנעוריו, ולאחר הכתרתו
נישא לחברתו להרפתקאות, הקוסמת קלאריס. צמד זה הוביל את הידרוסט לשגשוג מבית
ולנצחון אחר נצחון מחוץ. הצי ההידרוסטי משל בימי מערב ואלנקאלד בים רמה, הביס את
קאהאראן-וול, והנחית צבא הידרוסטי שכבש את הורוסיליי בסדרה של קרבות מזהירים.
פרסיליוס חזר להיידרקרון בראשות מסע ניצחון, במהלכו נעשה משתה מפואר לכל תושבי עיר
הבירה, וחולקו מתנות נדיבות לכל בית אב
(1016).
בימי פרסיליוס, עלתה רמת החיים בהידרוסט יותר מאשר אי-פעם בעבר. בכל עיר הוקמו בתי
ספר, וההשכלה התפשטה בעם במהירות, חודרת אל תוך שכבות אוכלוסיה שלא ידעו מעולם
צורות אות. ביחד עימה, פשטה התרבות ההקטיליאנית, יותר מאי-פעם בעבר, ואנשים
בהיידרקרון היו מתהלכים בטוגות, כאשר בני המעמד הגבוה מדברים וכותבים בהקטיליאנית.
האקדמיה גדלה והורחבה, הופכת לאוניברסיטה מפוארת וידועה לתהילה. פרסיליוס ורעייתו
נצחו על המלאכה, יושבים בראשות חצר מפוארת שתהילתה מושרת בארצות רבות מספור, והיו
שדיברו על אימפריה חדשה שתקום בהכרח בעתיד, בה יאוחדו הידרוסט ואיי הקטיליאנה
בראשות קייסר אחד, אשר יפיץ את החוכמה והתרבות ברחבי העולם.
בשנת 1029, קם אוייב חדש לשלטונו של פרסיליוס. מלך אינטוריה האדוק והנבער, איגנסיו
ה-II "הקבצן", מעריץ של דת האש הקדושה ותורת הבורות בשם האל.
הקים צבא של "אביונים קדושים" והכריז מלחמה על הידרוסט והקטיליאנה. צבא
האש הקדושה, שהונהג בידי איגנסיו "הקבצן" והכוהן הקנאי והחשוך מנואל
רמיקניו[1],
לכד סוחרים ומלומדים הקטיליאנים והעלה אותם על המוקד, ולאחר מכן התנפל על המושבה
ההידרוסטית השלווה באיי קרינג, העלה אותה באש, העלה מאות אנשים על המוקד, והמיר
בכפיה את דתם של האחרים. האינטוריאנים, בהנהגת רמיקניו בכבודו ובעצמו, השתוללו
ברחבי העיר, העלו בצהלות באש את הספריה המפוארת כשהם דורכים באקסטזה על הספרים
המפוחמים ומפוררים אותם לרמץ.
פרסיליוס, שחמתו עלתה כאשר שמע על המעשה, החליט ללמד את הברבארים ואת מלכם הקבצן
לקח שלא ישכחו לעולם. צי הידרוסטי-הקטיליאני עצום הוכן, עוקף את קרינג בכדי להטעות
את האינטוריאנים, ונוחת בהפתעה גמורה בחופי אינטוריה, ליד העיר בוארטה, כשהוא
מטביע את הצי האינטוריאני המופתע, ותוקף את העיר הגדולה מהים ומהיבשה.
צבאו הלא מאורגן של "המלך הקבצן" ספג מפלה קשה בקרב קוראנדס (סילדואיין
1031), והתפזר בבהלה. העיר בוארטה נכנעה, ופתחה את שעריה בפני הפולשים. בו בעת,
חדרה המלכה קלאריס ברשות כח של אבירים וקשתים לעומק אינטוריה, תקפה בהפתעה את עיר
הכנסיה אלדיסימו דה לה-לוס, ולכדה במהירות את רמיקמניו, באמצע נאום קנאי ונוטף
בערות שנשא, בה כינה את ההקטיליאנים וההידרוסטים "עולליו של השטן, ימח
שמו". המלכה הורתה לתלות את רמיקניו מעל מגדל השער של העיר, ונסוגה עם כוחה
בטרם הגיעה תגבורת אינטוריאנית שגוייסה בחפזון מכפרי הסביבה.
הצבא ההידרוסטי התקדם כעת אל עבר הבירה האינטוריאנית פצ'ורנו. איגנסיו
"הקבצן" שב וגייס צבא גדול, ויצא לקרב נוסף, שניטש בין הצדדים בעמק
פיאנצ'לה (אביב 1032). האינטוריאנים, למרות עדיפותם במספר, הוכו שוק על ירך,
ואיגנסיו נפל בשבי, נאלץ לחתום על הסכם כניעה. לפי הסכם זה, שכונה "חוזה
השלום של פיאנצ'לה" הוכרחו האינטוריאנים לפרק את צבאם בכדי שלושה רבעים, לפזר
את מסדר רמיקנוס, להתיר את פולחנות הידרוסט והקטיליאנה, ולהוציא את האינקוויזיציה
אל מחוץ לחוק. כמו כן, ניתנה לעיר הנמל הגדול בוארטה אוטונומיה, תחת חסות
הידרוסטית, וחמישים בנים של אצילים אינטוריאנים, ביניהם פרננדו ווורוניקה, בנו
ובתו של המלך, הועברו להידרוסט בתור בני ערובה לקיום ההסכם, והן בכדי שילמדו שם את
"תרבותם וחוכמתם" של המנצחים.
פרסיליוס ורעייתו שבו להידרוסט, מתקבלים בחגיגה שלא היתה כמותה
מעולם, כאשר האסטרטג של האניתריאה, מלך אריגרטה ועוד תריסר מלכים ושליטים
הקטיליאנים אחרים באים להיידרקרון בכדי לקבל את פניהם. פרסיליוס ורעייתו הוכתרו
בהיכל הגיבורים כ"יקירי האלים ומלכי הגיבורים", והחגיגות, כך מספרים,
נמשכו חודש שלם. הקייסרות ההידרוסטית-הקטיליאנית מעולם לא נראתה קרובה יותר להשגה.
אולם בתוך נצחונו הגדול של פרסיליוס נזרעו זרעי הפורענות. נאמן
להבטחתו כי יקנה לשבוייו חוכמה ודעת, התייחס אליהם המלך בסבר פנים יפות, מעניק להם
חופש וכבוד כלאורחים בני חורין – ולא כל בני הערובה היו ראויים ליחס זה, כפי שלמד המלך בדרך הקשה.
בשנת 1035, מת בפצ'ורנו "המלך הקבצן" ממחלה ושברון לב. פרננדו הצעיר,
הנבער והקנאי, בנו של המלך המנוח, היה ונותר בליבו חסיד של נזירי רמיקנוס. זעמו
הלך וגבר בקרבו, כשהוא מאשים את מארחיו בליבו במותו בלא עת של אביו. במיוחד, תעב
את המלכה קלאריס, לה לא סלח על תליית רמיקניו הנערץ, וזעמו הלך וגאה כאשר ראה כיצד
היא מושכת את אחותו ורוניקה אל חסותה, ומכשירה אותה כאבירה-קוסמת, כשהיא מקנה לה
דעת ואינה מסתירה את שאיפתה להמליך אותה על אינטוריה. בטירופו ההולך וגובר, חלם
פרננדו חלום, בו נגלה אליו רמיקניו, מעוטר בכנפי מלאך, וציווה עליו לעשות מעשה
נורא, אותו הגשים עד מהרה. שם מסווה אל פניו, קרב אל המלכה הלא חושדת, בעת שהסבה
עם אחותו ואציל נוסף לארוחת ערב, כשהם דנים בכתביו של אחד הפילוסופים של
הקטיליאנה. אזי, ברגע הנכון, הוציא סכין מורעלת, ודקר את קלאריס שלוש פעמים בליבה.
המלכה מתה מיד. פרננדו המשתולל פנה לתקוף כעת את אחותו, כאשר האציל שנכח במקום, סר
טילמור, שלף את חרבו והמיתו.
פרסיליוס התאבל על רעייתו האהובה במשך חודשים רבים, כשהוא מסתגר
בקפלה האפלה בה נקברה זו, מתחת להיכל הגיבורים, מסרב לצאת ומסרב כמעט לחלוטין
לשתות ולאכול. טובי הכוהנים בממלכה ניסו להחיות את קלאריס, אולם לשווא - הרעל בו
נוגעה היה קסום וקטלני, והכשיל אף את קסמי החיים החזקים ביותר. גם כאשר הכריח עצמו
פרסיליוס לחזור לכס המלכות, לא שב עוד לעצמו. הוא הזקין מאד, והיה מתהלך בחשיכה,
גלמוד ואומלל, והוגה ביאוש את שמה של רעייתו. בסופו של דבר, עזב את הידרוסט ופנה
להקטיליאנה, בכדי לזכות בעצת האורקאל. האגדה מספרת, כי למרות עצת הכוהנת הגדולה
לצאת מאבלו ולהנשא מחדש, החליט פרסיליוס לחדור אל עולם המתים בכדי להוציא משם את
רעייתו. ממסע זה, לא חזר המלך מעולם, ולא נראה עוד בעולמם של החיים. בשנת 1042,
הוכרז כמת, ובנו הומלך תחתיו. העם בהידרוסט ומחוצה לה התאבל מרה על מותו של המלך
הגדול, ועל אובדן ההזדמנויות הגדולות שצפן שלטונו. מקרב מעריציו שרדה עדיין כת
מסתורית ותמהונית שאנשיה נקראים פרסיליאניים, הטוענים כי המלך האהוב יחזור בסופו
של דבר מעולם המתים כשרעייתו לצידו, כשכוחות אלוהיים בידו, ישוב לשלוט בהידרוסט
ויקים את האימפריה ההידרוסטית-הקטיליאנית האדירה. הכת, ששרדה עד היום, עוסקת במחקרים
מיסטיים וריטואלים מוזרים בכדי לנסות ולקרב את יום חזרתו.
את הכסא תפס כעת בנו של פרסיליוס, מנלוריס "התם" – לוחם אידיאליסטי
ותמים מאד, שגדל בצילו של אביו המפואר, ורצה בכל מאודו להמשיך את דרכו, אולם חסר
את כשרון ההנהגה, הכריזמה והכשרון העילאיים של פרסיליוס. שליטי הקטיליאנה, שראו
לעצמם כבוד גדול לקוד לאביו, סרבו לקבל את מרותו, ושבו להלחם זה בזה. החלום להקים
אימפריה אדירה, הידרוסטית-הקטיליאנית נגוז, אם כי מנלוריס לא חדל מלקוות להגשימו.
בינתיים, החלו צרות ומהומות בשולי הממלכה. תושבי הורוסיליי התמרדו, ומלך אינטוריה,
אחיו של פרננדו הרוצח, התכחש להסכם, ושב לתמוך ולתת כוחות בידי באינקוויזיציה ומסדר רמיקנוס.
מנלוריס הזועם הצליח, לאחר נצחון דחוק, לדכא את המרד בהורוסיליי, והתכוון כעת
לעלות על אינטוריה, אולם בינתיים קמו לו אוייבים מסוכנים יותר מבית. שרידי השבטים
שבו והרימו ראש, והפעם מצאו להם בן ברית חדש וערמומי, אוליבר דה-גלמיסיירט,
הגראנד-מסטר השאפתן של מסדר סנט-קודור, ששנאתו כלפי בית סרליסיס העבירה אותו על
דעתו. דה-גלמיסיירט חתר תחת המלך, כשהוא נעזר בידי קומץ בכירים במסדר סנט-קודור,
ומעלים את בגידתו מרוב האבירים. הגראנד-מאסטר פרט היטב על נימי המרירות בקרב
השבטים ואנשי המחוזות על השלטון ההקטיליאני, לוחש כי התרבות ההידרוסטית נזנחה כליל
והיא הולכת ונכחדת, כי האנשים בעיר הבירה הולכים בטוגות ומדברים הקטיליאנית, ובגדו
במורשת המפוארת של האומה, וכי מנלוריס הוא מטורף, כמוהו כאוליביוס, שיקיז את דמם
של ההידרוסטים במלחמות חסרות פשר בארצות זרות למען הפץ את התרבות ההקטיליאנית
הזרה. לברבארים מהורוסיליי הבטיח הבוגד עצמאות ועזרה אם יסייעו לו להפיל את מלך
היידרקרון.
בשנת 1046, הופתע מנלוריס למשמע הידיעה כי פרץ מרד כללי של השבטים, שהתפשט במהירות
במחוזות הספר. לא מודע לבגידתו של דה-גלמיסיירט, התפתחה לרכב עימו בכדי לשאת ולתת
עם המורדים, והובל הישר לתוך מארב שטמנו לו שכירי חרב מהורוסיליי. עודו מנסה ללחום
בתוקפים, נדקר המלך בגבו בידי הגראנד-מאסטר הנבל והתמוטט ארצה כשהוא מתבוסס בדמו.
דה-גלמיסיירט, מלווה בצבא של פראים מהורוסיליי ואנשי שבטים זועמים, המונהג בידי
אבירים בוגדים, רכב במהירות אל היידרקרון, שאנשיה לא ידעו את אשר התרחש, לכד אותה
וחולל בה מרחץ דמים, בה טבח באכזריות את כל משפחת המלוכה ואת מרבית נאמניה, מלבד
המעטים שהצליחו להסתתר אי-כה. ההורסיליאנים ואנשי השבטים השתוללו בעיר הבירה,
משחיתים ומחריבים את המקדשים ההקטיליאניים.
ביום השרב הלוהט של ה-20 במורודרויין, 1046 לספירת הילאסיאס, הועלה היכל הגיבורים
באש ונשרף כליל. תם עידן בית סרליסיס, הוא "עידן הגיבורים". העידן
ההידרוסטי-הקטיליאני נגדע בתמרות בגידה ואש, ובנחלים נוראיים של דם.
בחזרה אל דף האינדקס של ארצות העולם הידוע
בחזרה אל דף המבוא
לאימפריה ההידרוסטית
כתב וערך: גדעון
אורבך, 2001
בניית האתר : The Pundak
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום