ג'ון גלימרדון, שתפס בתחילת המאה ה- את השלטון בממלכה הרופפת, נודע
כאישיות מיוחדת במינה, שטרם נודעה בהידרוסט. מחד, היה ידוע כערמומי והמתוחכם
בסוחרים שישבו בווילורין, שתמיד ידע כיצד להפיק רווחים מכל דבר, ולחזות צעד או
שניים לפני כל יתר מתחריו, ומאידך, הצטיין אדם זה בהשכלה רחבה להדהים. בנעוריו היה
ככל הנראה חניך של הואלקיריות, אולם לאחר שלמד את תורותיהן, מאס בהן במהירות,
והעדיף לימוד קסמים, עיסוק בו הצליח מאד, ושמו התפרסם בתוך שנים ספורות כקוסם דגול
ומוכשר. מגדלו, ששכן על הגבעות במקום בו עומדת היום העיר העילית, קנה שם כבר בשנים
הראשונות של המאה ה6- כמאגר בלתי נדלה של עושר, אומנויות ומסתורין. לבד מכשרונותיו
אלו, היה גלימרדון ידוע כאדם תרבותי, סמכותי ומשכנע, שדבריו, הנאמרים תמיד בקול
שקט, חודרים עמוק, בכשרון המסוגל לשכנע כמעט כל אדם בצדקתו. רבים מכותבי דברי
הימים כינו אותו "הג'נטלמן ההידרוסטי הראשון", וסיבתם עימם.
כשרונותיו של גלימרדון הפכו אותו עד מהרה למנהיגם הכמעט מוכרז של סוחרי ווילורין
העשירים, וככזה, תפס החל משנת 506 לספירת הילאסיאס מקום במועצה הלבנה. משלב כשרון
ומרץ, החל מנהל יותר יותר עניינים, כשהמלכה אליריה נשענת עליו יותר יותר, ומפקידה
בידיו סמכויות רבות. בין היתר, נעשה גלימרדון האחראי על אספקת המזון וסחר הים,
אחזקת רבעי עיר הבירה, ועוד כהנה וכהנה.
עד מהרה, זימן הגורל לגלימרדון אתגר קשה שעתיד היה להוכיח את יכולתו לתפקד בשעות
קשות. בעודו שוהה באחת מערי המחוז בשנת 509, הכתה בהידרוסט פשיטה עצומה של שודדי
ים, בראשות מצביא שודדים ומג רב עוצמה בשם ג'והאק. הללו נחתו כמעט באין מפריע
בדרום הידרוסט, בוזזים את ערי החוף ועושים ככל שליבם חפץ, כשצבאה הפחדני של המועצה
הלבנה נסוג מפניהם כמעט בלא קרב.
המלכה אליריה, בריפיון ידיים ופחד, עשתה משגה חמור, כאשר הזמינה את ג'והאק לשיחות
שלום בעיר הבירה, ושלחה אליו מתנות יקרות בכדי לפייסו, דבר שאך עשה את הפיראט חמדן
יותר, והלה לא אחר לדרוש שוחד בסכום עצום בכדי להתייצב למשא ומתן. אליריה נענתה
מייד, ושלחה אל ג'והאק תכשיטים ושכיות חמדה בשווי של 50,000 פ"ז. לפחות מחצית
הנטל נפל על הסוחרים העשירים הזועמים והממורמרים, אולם הללו לא העזו לעשות דבר,
ולא הפרו את צו המלכה. ג'והאק מדושן העונג הגיע בראשות כח צבאי קטן לעיר הבירה,
שפתחה את שעריה לפניו. הלה, שחזה בתפארת רבעיה העשירים של ווילורין, פיתח תאבון
גדול עוד יותר, והוא כלל לא הטה אוזן רצינית להצעתה של אליריה "לבוא בנועם
ובשלום להיות חלק מהקהילה המשגשגת ושוחרת השלווה שלנו", אלא הפליג בדרישות,
עד כדי כך שדרש שלושה-רבעים מאוצרות העיר, וכן את מפתחות שתיים משלוש המצודות של
ווילורין ואדמות נוספות ליד האגם, שתכנן להופכם לנמל ביית לפיראטים שלו. ג'והאק,
שהפירטים שלו מתפרעים בינתיים בעיר, נתן למלכה שבוע אחד בלבד בכדי להחליט, באיום
כי ישרוף את העיר אם יסורב.
אליריה לא הטתה אוזן לדרישות אזרחיה הממורמרים, אלא החלה לנסות
ולשכנעם לקבל גם את הדרישות הללו "למען נפלאות השלום" כשהיא פוטרת את
המחאות, ביחוד על מעללי הפיראטים בעיר, באמרת שפר נוספת "הכל יפסק, אם רק
נעשה לעברם מעט צעדים בוני אמון. מהם אוצרות זהב קרים לעומת שלום אמת ונצח?"
העיר זעמה וגעשה, ותושבים נושאי לפידים החלו תופסים נשק מאולתר, רבים מהם קוראים
קריאות בגנות המלכה, והיו אף שנשאו את שמה של רילדאריה וזעקו שיש להחזיר את השליטה
האמיתית לאי. בפעם הראשונה מאז בואן לאי ההידרוסטי, נקראו קריאות גנאי לעבר
הולקיריות הלבנות והושלכו אבנים ופירות רקובים אל עבר חלונות הבתים ברובעיהם. פה
ושם היו מקרי התנפלות, תקיפה ואונס. כאשר שלחה אליריה את משמר העיר לאסור את
"הפורעים כפויי הטובה" שקראו בשמה של רילדאריה, נראה המצב כעומד בפני
התפוצצות רבתי. רבים מחיילי משמר העיר ערקו והצטרפו למחוללי המהומות. ג'והאק הורה
לפיראטים לסגת לעת עתה מהעיר, מלבד מצודת הנמל שהספיק לדרוש ולקבל מאליריה, ולחכות
עד תום השבוע, כשהוא מתכנן כבר את ההתנפלות האכזרית על העיר שיחולל אז, בראשות כח
פיראטים נוסף שהיה בדרכו למקום בדרך הים.
כח זה לא הגיע מעולם. ג'ון גלימרדון, ששמע בינתיים על שעת החירום
בווילורין, נטש את עסקיו בעיר המחוז בה שהה וחש דרומה, כשהוא מגייס כח צנוע בממדיו
של חיילים אנושיים ועלפיים, ושוכר את אחד משבטי האנורקיריות לעזרתו. הכח, שהניף
בדרך מקרה נס מלחמה עליו רקום אריה לבן, הפליג בדרך הים לווילורין, פגש את ספינות
הפיראטים העושות דרכן במעלה נהר היידראו על עבר העיר, הפתיע אותן והטביע אותן עד
האחרונה שבהן. ג'והאק שמע על מה שארע במעלה הנהר במאוחר, והבין כי הוא נתון בסכנה
להלכד בנמל בין כוחות גלימרדון לעירונים הזועמים. כשהוא נשבע להתנקם נקמה נוראה
בעיר ותושביה, מיהר לסגת עם אנשיו דרומה, לאיזור הנינגלור, שם התהולל עדיין כח
הפיראטים העיקרי, שמנה כ1,000- לוחמים מאומנים.
ג'ון גלימרדון נכנס לווילורין בראשות אנשיו, כשדגל האריה הלבן
מתנוסס מעליהם. הוא לא איבד זמן, והחל משתמש בכשרונו הפוליטי בכדי להרגיע את
המהומות, כשהוא נוזף במלכה נזיפה חמורה על דרך טיפולה במשבר, אולם פועל לעת עתה
להרגיע את ההמון הזועם הדורש את הדחתה, כשהוא מפצה ביד נדיבה אזרחים שניזוקו בידי
הפיראטים, ומנגד, מעניש ביד קשה את הבוזזים המקצועיים, הפושעים והאנסים שנטפלו
לרבעי הואלקיריות, ומצווה לתלות כמה מהם בכיכר העיר.
האתגר הבא לא אחר להגיע: ג'והאק הזועם ארגן כעת פלישה בדרך היבשה, כאשר את אנשיו מלווים נחילים של
אורקים וגובלינים, ששילשו את מספר קלגסיו, כשהוא נחוש בדעתו להעלות את ווילורין
באש ולעשות שמות בתושביה. גלימרדון לקח את העניינים לידיו, מתעלם מעצותיה הטפשיות
של המלכה, ארגן צבא בן 1,500 איש, כשהוא מגייס במהירות עירונים ומלחים שאומנו
בחיפזון, ולזעמה של אליריה מחזיר לעיר את אבירי סנט-קודור שגורשו ממנה עשרות שנים
קודם לכן, וכן קלאנים של אנורקיריות, כשהוא אינו מסתיר כי הבטיח להם הבטחות
מרחיקות לכת בתמורה לכך שישרתו תחת הנהגתו במאבק העומד לבוא.
הצבאות נתקלו זה בזה ליד הכפר לורנוויל בסתיו 509, כשהפיראטים
הבטוחים מדי בנצחונם נופלים למלכודת שהטמינו להם יריביהם, ולמרות יתרונם המספרי
הניכר, סופגים תבוסה כבדה ומשפילה. ג'והאק נס משדה המערכה אל הנינגלור, ועד מהרה
נאלצו צבאותיו המוכים לפנותה בחיפזון ולהמלט אל תוך הים. פשיטת הפיראטים הגדולה
תמה, אם כי ג'והאק עתיד היה להטריד את הידרוסט עוד פעמים רבות הן בתור פיראט בן
תמותה, ומאוחר יותר, לאחר שהשיג חיי אלמוות, ונעשה לאחד מפטרוניהם של הפיראטים, במזימות
נצחיות המבוצעות בידי מאמיניו ומשרתיו.
לאחר קרב לורנוויל, הפך ג'ון גלימרדון לאדם החזק בממלכה, ויותר
ויותר הרשה לעצמו להתעלם מדעת המועצה הלבנה והמלכה אליריה, החל מהחזרת אבירי
סנט-קודור לעיר וביטול צווי הגירוש כנגד האנורקיריות, וכלה בהטלת מיסים על תוצרת חקלאית
שבידי הואלקיריות. המלכה וחברותיה רטנו וזעמו, אולם גלימרדון היה כבר חזק מדי מכדי
לסלקו, שכן הפך למנהיגם הכמעט מוחלט של כל בני האדם, וצעד נגדו היה מעורר לבטח מרד
כללי, שלאליריה לא היו כל כוחות בכדי לדכאו. אולם אליריה לא השכילה לשתף פעולה עם
מנהיג הסוחרים, דבר שהיה מאריך ללא ספק את ימי שלטונה, ותחת זאת בחרה לנסות להכשיל
את צעדיו בתעלולים קטנוניים במועצה הלבנה ומחוצה לה, ניסתה להפיץ עליו שמועות
מלוכלכות בחשאי, ועוד כהנה וכהנה תרגילים שלא הועילו בדבר לעצור את גלימרדון, אולם
הרגיזו אותו שוב ושוב, עד ששוכנע כי יש להדיח את המלכה, אתגר אותו חצה בקלות
מדהימה באביב שנת 512.
ב7- בלינדלאנטיר 512, היתה המלכה שקועה בטקס דתי של הואלקיריות
המוקדש לפרחי האביב בגן ארמונה, כאשר התבשרה כי המון של בני אדם זועמים שהתאסף
והצטייד בלילה הקודם מתחת לאפן של הואלקיריות נכנס לאי גלאסטור, עליו היה הארמון
בנוי באותם ימים, והקיף את חומות הארמון כשהוא אוחז לפידים בוערים ומנופף בקלשונות
ונשק מאולתר, קורא קריאות בגנות המועצה הלבנה, הואלקיריות הלבנות והמלכה, וקורא
לאחרונה להתפטר או שיועלה הארמון כולו באש. שומרי הארמון נערכו להדוף את המתקפה
הצפויה, כאשר הופיע גלימרדון בכבודו ובעצמו, וקרא למלכה אליריה לשיחה, בה סקר
באוזניה בלשון צינית ועסיסית את כל כשלונותיה הרבים, הסביר לה כי שלטונה שנוא בידי
בני האדם, הסבורים כי הגיעה העת שיהיו אדונים לגורלם, וכי תפקיד המועצה הלבנה תם
ונשלם, ומזה שנים רבות שהיא אינה שולטת בארץ למעשה. גלימרדון הביע את תקוותו כי
"מלכת השלום והאהבה" לא תתחיל בשפיכות דמים בכדי לשמור על שלטונה, כפי
שעשתה רילדאריה לפניה, והוסיף במתק שפתיים כי במקרה כזה, יקראו המורדים מניי-וביי
לרילדאריה לשוב, שהרי עם מוכרחה הארץ להשלט בידי עריצת דמים, הרי וודאי שההמון
יעדיף גיבורת מלחמה שהרבתה להכות את אוייבי הידרוסט על פניה שליטה שהניחה למנהיג
כנופיית פיראטים להכנס לעיר הבירה ופינקה אותו בכבוד מלכים.
אליריה התנגדה בתחילה, אולם הרעיון כי רילדאריה תחזור ותירש אותה,
הגם שלא היה מעשי במיוחד באותה תקופה, הילך עליה איימים, והיא העדיפה, בסופו של
דבר, להתפטר מרצונה ולהעביר את השלטון לידי בני האדם, מאשר לראות את יריבתה השנואה
שבה ותופסת את השלטון. נטייתה זו התחזקה לאור הבטחות מתק-השפתיים של גלימרדון,
שהציע את מילת הכבוד שלו כי לואלקיריות לא יאונה כל רע תחת שלטונו, והוא אף ידאג
לשתף אותן בממשל. עוד באותו יום, הכריזה המלכה על התפטרותה, ובשבוע שלאחר מכן
הוכתר ג'ון גלימרדון למלכה האנושי הראשון של הידרוסט בטקס פומבי רב הוד והדר.
שלטון המועצה הלבנה הפך להיסטוריה. אליריה נותרה בארץ לזמן מה, והיתה חברה במועצה
המלכותית
(Curia
Regis) שהקים המלך החדש בכדי להחליף את המועצה
הלבנה - מועצה שמנתה 20 איש, ולאליריה לא היתה בה מעולם השפעה ממשית כלשהי.
לאחר מספר שנים, התפטרה אליריה מחברותה במועצת המלך, ועזבה מרצונה
את הידרוסט, כשחלק גדול מהולקיריות מתלוות אליה, פותחת במסע ארוך על פני שתי יבשות
בכדי לחפש ארץ שלווה ושקטה שתתאים למגורי בנות עמה, כשהיא מתיישבת בסופו של דבר
בצפון-מזרח יבשת אסטארנה הרחוקה, ומקימה שם את ממלכת ריילנברג. ולקיריות רבות עזבו
את הידרוסט גם בשנים לאחר מכן, וביחוד לקראת סוף המאה, כאשר התגלגלה השמועה כי
אליריה כוננה ממלכה שלווה של ולקיריות לבנות אי-שם בפאתי המזרח. לאחר סוף המאה
ה6-, נותרו בהידרוסט רק ולקיריות לבנות מעטות מאד, ולאלו נותרו עד היום מספר
קהילות ברחבי הארץ כשהגדולה ביניהם נמצאת ברובע היסמין שבדרום היידרקרון. יום
תפיסת השלטון, 7 בלינדלאנטיר, הפך לראשית "חג עטרת הזהב", הנחגג שלושה
ימים, ומציין את עליית המלך האנושי הראשון של הידרוסט.
את השנים הראשונות לשלטונו, בילה גלימרדון בפעילות ענפה ליצוב
המשטר החדש והארץ. מועצת המלך הועלתה לתקן של 25 חברים שנבחרו בידי מגזרים שונים,
וביניהם נמנו גם 5 נציגים של אבירי סנט-קודור ו4- נציגים של קלאנים חשובים של
אנורקיריות, אולם גלימרדון הקפיד היטב כי הרוב במועצה יהיו נאמניו מקרב הסוחרים
העשירים. נס המדינה שונה מסמלה העתיק של אלת האור, שיצג בעיני כל את השלטון הקודם,
והוחלף לנס האריה הלבן, תחתיו נכנסו גלימרדון ואנשיו להושיע את העיר בשנת 509.
גלימרדון, בעזרת הונו העצום ותושייתו, כמו גם בעזרת אבירי סנט-קודור, החל מטהר את
הארץ מפגעי חולשת השלטון הקודם. מבצרים רעועים שופצו ואויישו מחדש, דרכים חדשות
ורחבות נסללו, ערים בוצרו, מערכת מסודרת לגביית מיסים החלה פועלת בכל רחבי הממלכה,
ומקרב אבירי סנט-קודור נבחרו אנשים בעלי השכלה, אשר נדרשו ללמוד את ה"Code Hilasium", ספרי החוקים ההילאסיאנים המפורסמים שהגיעו להידרוסט במהלך
המאה ה6- (ורובם אומצו בידי גלימרדון, תוך התאמתם לתנאי הארץ). אבירים אלו קיבלו
את תואר "אבירי הקולמוס" ושימשו כשופטים נודדים המסיירים בין המחוזות
ואוכפים שם את חוקי המלך.
באותה עת, הלכו כוחות הכשפים של גלימרדון והתעצמו, והוא החל, ביחד עם רעייתו
קארליסיי, לצבור לעצמו עושר אגדי וכוחות מאגיים אדירים. את מגדלו החליף, החל בשנת
543, בטירת עננים נשגבת המרחפת מעל היידרקרון, שחלקה בנוי בתוך מימד אחר, כשהוא
חוקר עולמות לא ידועים, וסוחר עם בני אלמוות ויצורים נשגבים ומסתוריים אחרים,
כשהוא נראה כאילו כוחות קסמיו שומרים עליו ועל רעייתו מהזדקנות. אחרי שנת 560,
מיעט הצמד יותר ויותר להראות בציבור, ומשל דרך הוראות שהועברו למועצת המלך. בעיני
העם, שהביט בפליאה ויראה בטירת העננים האדירה שהיתה נראית מדי פעם בשמי עיר הבירה,
הפך גלימרדון לדמות אגדית ונערצת, ולאט לאט החליפו האגדות את הסיפורים ההיסטוריים.
בשנת 589, פרש גלימרדון סופית מהשלטון, כשהוא ממשיך את עסקיו השמימיים מטירת העננים
שלו, בעוד הכתר עובר לנכדו, וילפריד ה-I לבית
גלימרדון.
ימי מלכותו של וילפריד היו המשך שליו לתקופת שלטונו של אביו הנערץ,
העוסק בענייניו מעל העיר, וילפריד נודע כאדם שליו ורגוע שלא הרבה ליזום יוזמות
משלו, ומת בשנת 613, מעביר את הכתר לבנו רוג'ר ה-I
"המלומד". שלוש שנים לאחר שקיבל הלה את השלטון, ב21- בדרמינלות 616 קרה
אחד המאורעות הזכורים והמדוברים ביותר בהיסטוריה של הידרוסט. סערה של ברקים זהובים
הקיפה את טירת העננים המתנשאת מעל העיר, אפפה אותה, והיא הבזיקה ונעלמה לעד משמי
עיר הבירה, כאשר הענן העצום הופך לגשם של מטבעות זהב שירד על כל רבעי העיר,
למצהלות התושבים הנדהמים. ארוע זה, שפרושו היה ככל הנראה הגעת גלימרדון וקארליסיי
לאלמוות, נחגג בידי מאמיניהם כל שנה במשך ארבעה ימים בתור "חג המטבעות".
עד מהרה, החלו רבים מההידרוסטים לסגוד לגלימרדון בתור אל המסחר, ולרעייתו בתור אלת
הפאר, היופי והשמלות.
רוג'ר ה-I, למרות כי מעולם לא הצטיין בקסמים ולא הגיע לדרגת אלמוות, קנה
לעצמו שם בדברי הימים בדרכו הוא. בהיותו מלומד ואיש ספר גדול לא פחות מהיותו מארגן
מוכשר, ניגש לעצב ביד אומן את פני הממלכה, וכדבריו הוא "לחזק את היסודות
הנעלים שהציבו קודור האמיץ ואבי-סבי הדגול, למען יתנו קורת גג מפוארת ומהוללת לבני
עמינו לעד".
מעשהו הידוע ביותר של רוג'ר ה-I היה
הקמת "בית חוכמות נעלות" מצפון לאגם היידראו[1],
כשהוא מציב בכך את היסוד לאקדמיה העתיקה והמפוארת של הידרוסט. רוג'ר ליווה את
המפעל בכל כוחו מתחילתו, והשקיע כסף רב, בין היתר, בהבאת מלומדים מהקטיליאנה למוסד
החדש. לאחר שהושלמה האקדמיה והחלה לפעול, לקח המלך לעצמו את תפקיד הרקטור הראשון
שלה, כשהוא מבלה מחצית זמנו באקדמיה כמלומד מהמניין, מעביר הרצאות במשפטים,
היסטוריה ואומנויות השלטון. לאחר מותו, הוצב פסלו, העשוי משייש לבן, באולם המרכזי
של בית האקדמיה, והמוסד כולו נקרא על שמו. במאות השנים הראשונות לקיומה, מכל מקום,
הועברו רוב הלימודים באקדמיה בשפה ההקטיליאנית.
מלבד הקמת האקדמיה, פעל רוג'ר רבות לעיצוב הממלכה במישורים שונים.
הוא הסדיר את סמכויות אבירי סנט-קודור ככח הלוחם העליון בממלכה, בעל אוטונומיה
מוחלטת בענייניו הוא, אך חסר השפעה פוליטית משמעותית מעבר לנציגיו במועצת המלך.
רוג'ר הנהיג קודיפיקציה של החוקים והמנהגים בהידרוסט, ויצר כרך שנקרא על שמו
"חוקי המלך רוג'ר", שתפס מעמד בכורה מעל הקוד הילאסיום והמשפט המנהגי
הקדמון שרובו עדיין שבטי למחצה.
הרפורמות של רוג'ר הגיעו גם לתחום הכנסיה ההידרוסטית, שהועמדה כעת באופן רשמי על
שלושה אלים: קודור אל הצדק והאבירות, גלימרדון אל המסחר והידנלור אל הים, שכמות
מאמיניו עלתה מאד מאז הוכנסו נציגי כוהניו למועצה הלבנה, ככל שגברו הספנות וסחר
הים בהידרוסט, והתגברה ההשפעה ההקטיליאנית על תושביה. רוג'ר הלך לעולמו בשנת 671,
שבע ימים, אהוב ומרוצה בחלקו.
בנו של רוג'ר, אדמונד ה-I
"הגאה", נודע כגבר נאה ופיקח, בעל חוש אסתטי מצויין, אולם לוקה בקוצר
רוח וגאווה מוגזמת, שהשניאו אותו פחות על המוני העם, ויותר על אנשי החצר המלכותית,
בהם רדה במזגו הרגזני ויחסו המתנשא. אדמונד לא התעניין בחוכמות נעלות במיוחד
כאביו, אולם חיבב מאד את אומנות הארכיטקטורה, ועד מהרה נתן פומבי לאהבתו זו, כאשר
ערך שיפוץ יסודי לא רק בארמונו הוא, אלא בכל רחבי העיר, כשהוא מעטר חלקים רבים
ממנה במבנים חדשים ומפוארים, יצירות אומנות וגנים מרהיבים בעלי מזרקות מקסימות.
אדמונד הניח יסודות ראשונים לעיר הצפונית, כולל קתדרלה גדולה ומפוארת לאלי
הידרוסט, החליף את גשרי העץ הישנים של האי גלאסטור בגשרי אבן רחבים ובטוחים,
מעוטרים בפסלים, ולא התבייש להציב את פסליו שלו במקומות רבים ברחבי העיר, אם כי
מעולם לא נמצא יסוד לטענות מקטרגיו כי התכוון בכך לדרוש אלוהות לעצמו. מנגד, החליט
אדמונד לשנות את שם העיר, שנראה לו בלה ועבש מזוקן, ותחילה התכוון אכן לקרוא לה על
שם עצמו "אדמונדהול" או "פורט אדמונד", אולם מעשה שחצנות זו
הקים גלים של מחאה, שיריבי המלך דאגו להעצים ולהקצין. המלך פחד ממרידות וצרות,
אולם גאוותו מנעה ממנו מלוותר כליל על תוכניתו ולחזור לשם ווילורין. בסופו של דבר,
קיבל המלך באי-רצון הצעת פשרה מצד אחד מאנשי הכנסיה, שהציע לקרוא לעיר על שם הנהר
העובר לידה (לימים בתוכה), נהר היידראו, וכך קיבלה עיר הבירה ההידרוסטית את שמה
המלווה אותה עד היום, היידרקרון.
אדמונד ה-I
העסיק גדודים של אדריכלים, אומנים ובעלי מלאכה, שאת שכרם שילם בעיין
יפה, ובפעם הראשונה הגיעו להיידרקרון והתיישבו בה גמדאים. באותם ימים נפוץ בעיר
לראשונה גם פולחנו של האל דארנלור, אל האומנות והארכיטקטורה, אם כי עתידות היו
לעבור כ300- שנים לפני שיתקבל אל זה רשמית אל הפנתאון ההידרוסטי. מעשיו של אדמונד
נשאו חן בעיני בני העם היושב בהיידרקרון, שהעריצו את המראה החדש שניתן לבירה, אולם
השנאה כלפיו בקרב האצילים הלכה והתעצמה. בסופו של דבר, בעת משתה שנערך בארמון
(698) התנפלו עליו ארבעה בני אצילים בחרבות שלופות, ודקרו אותו למוות.
העם לא סלח לרוצחי המלך אדמונד, שניסו לתפוס את השלטון, כשהם
טוענים כי המלך חטא בכך כי ניסה להכתיר עצמו לאל. לא עבר זמן רב והמון זועם תפס
אותם באיזור רובע הצבעים דהיום, ועשה בהם ובתומכיהם משפט לינץ'. היידרקרון שוסעה
במהומות דמים למשך כשבע שנים, כאשר מנהיג הפורעים, נפח חסון בשם קונור ברץ', הכתיר
עצמו לעוצר ושליט הממלכה, ולחם בפראות באצילים שזעמו על רצח חבריהם וניסו
"לדכא את האספסוף המטורף" אך לשווא. בינתיים, שבו הדרקיריות והברבארים
לפלוש לממלכה מבסיסיהם שבהרי וויטדון, וחוללו נזקים רבים.
שנות התוהו הסתיימו בשנת 705, כאשר שב להידרוסט אחיינו של אדמונד
המנוח, אדוארד, לוחם-הרפתקן מוכשר שבילה את חייו במסעות הרחק ממולדתו, בעיקר בשל
חוסר החיבה שלו לדודו הרודני והשחצן, ולאחר מכן בשל אהבתו לגבירה עלפית בלינדוסטי
וחיזוריו הנלהבים אחריה, שהיו לצנינים בעיני מנהיג העלפים הקנאים בארץ זו, שניסו
לרוצחו מספר פעמים בלא הצלחה. העם והאצולה כאחד, שהיו עייפים ממלחמות, קיבלו את
אדוארד ברצון, והלה מיהר לפשר בין הניצים. ברץ', שנתפס בעיני העם כלוחם הנאמן לבית
המלוכה מול האצילים החתרניים, זכה בכבוד ותשורות יקרות, אך המלך נזהר מלהרגיז את
האצילים יתר על המידה בהשארתו בעיר הבירה, ועד מהרה העמיד את הנפח לשעבר בראש צבא
וצי שנועדו לתפוס את האי הסלעי סטורמהולד מידי הפיראטים, הברבארים והעוגים שהחזיקו
בו. קונור ברץ' הצליח במשימתו, למרבה הפלא, לאחר שלוש שנים של קרבות, והמלך גמל לו
בתואר הרוזן של האי שכבש, מכתיר אותו בתור הרוזן קונור הראשון לבית סטורמהולד.
לאחר שהרגיע את המהומות בקרב נתיניו, חש אדוארד ה-I, שזכה
לכינוי "מגן הכסף", לבלום את נחילי הפולשים הפרועים המשתוללים במחוזות
הספר. בסדרת קרבות, טיהר אותם ממחוזות הלאנס, סאלאן וורייסט, ופעל לחזור ולהקים
מבצרים שיבטיחו כי מחוזות אלו ישארו חלק מהידרוסט. אדוארד המשיך את מסע הכיבושים
שלו צפונה, אולם כאשר ניסה צבאו לכבוש את הרי וויטדוון, נחל תבוסה קשה מידי גבירת
הדאקיריות קלודריה דארקלאסט, בקרב זינקפורג' (717 לספירה), לא רחוק מהמקום בו הדף
הודון השני בזמנו את הואלקיריות בקרב סירבאן כ1500- שנים קודם לכן. בכך, הסתיים
מסע המלחמה, ואדוארד שב להיידרקרון, ומשל שם עוד 12 שנים עד מותו בשנת 729 לספירת
הילאסיאס.
בנו של אדוארד, ג'ון ה-II
"הזאב האפור", חניך מסדר סנט-קודור בנעוריו, גדל להיות לוחם אמיץ כמו
אביו, ועוד בטקס הכתרתו, שם לעצמו מטרה "לבער את נגע הפשיטות מהצפון המנגע את
חיי נתיני הטובים בפחד, אש ומוות". ג'ון החל את ימי שלטונו במסע מלחמה חדש
צפונה, וכמו אביו, נהדף אף הוא בידי הדרקיריות (734), ששמרו בקנאות על מעוזיהן
בהרי וויטדוון, ונאלץ לשאת ולתת עימן, להכיר בשלטונן על ההרים ואף לשלם להן כופר
בתמורה להבטחה מצידן להפסיק את הפשיטות אל המחוזות שכבש אביו.
ג'ון השני למד לקח מתבוסתו, ולא ניסה עוד את כוחו במסעות מלחמה בצפון, אולם מנגד,
קיבל את עצתם של הסוחרים העשירים והאצילים נשואי הפנים במועצתו, שכמה וכמה מהם
הספיקו לשרת גם את אביו במסעות המלחמה הגדולים שערך הלה באותם איזורים, ועבר
ממסעות כיבוש למבצעי ישוב המחוזות ההידרוסטיים, והחל מקים בזו אחר זו ערי מחוז
חדשות, או משפץ ומגדיל את הישנות, שעד זמנו לא היו יותר מעיירות ספר קטנות
ובינוניות. בימיו נוסדו הערים וואטרוויל, האלנס ופורט סאלאן, בעוד קלווינג,
הנינגלור וקלירינג מכפילות את מספר תושביהן, ומוקפות בחומות ותעלות. ג'ון חילק שדות
לעניים מהיידרקרון וצלרהיים במחוזות הספר וישב אותם בישובים שהקים, הגדיל את הצבא
והצי, שיפץ את הדרכים וניסה להגביר את המסחר, נחוש בדעתו כי רק בדרך זו יוכל לדאוג
לבלימת מסעות הפשיטה מהצפון ולהשאיר את המחוזות הללו בידי הידרוסט לאורך זמן.
אולם ג'ון ה-II לא נזכר בהיסטוריה בשל
מבצעי העיור שלו, אלא בשל התוצאות האלימות שעוררו הללו מכיוונים לא צפויים. שבטי
הספר ההידרוסטיים רגזו בשל מה שראו כפלישות זרים לנחלותיהם העתיקות, ולאחר שלא
נענו דרישותיהם מהמלך להפסיק מדיניות זו, החלו נוקטים פעולות גרילה אכזריות כנגד
המתיישבים החדשים, שנענו בפעולות עונשין קשות של צבא המלך. השנאה והזעם משני
הצדדים גאו, ובחורף של שנת 748 פשטו מאות לוחמי שבטים על כפר חדש לא רחוק
מוואטרוויל, העלו אותו באש ושחטו את רוב תושביו בלא רחמים. בכך ניתן אות למרד
שבטים רחב היקף, שניתק ערים רבות מהיידרקרון, ואיים לקרוע מחוזות שלמים מהידרוסט.
המלך היה נחוש בדעתו להביס את השבטים הסוררים, והוליך בעצמו את צבאותיו למתקפת
נגד, כשהוא משתמש בכשרונות הסיירות הניכרים שפיתח מנעוריו בכדי לחוש מראש את
תוכניות יריביו ולהקדים מהלומות נגד מפתיעות. דמותו של המלך בשיריון, אוחז חרב ביד
אחת ומפה ביד שניה, וזקנו הארוך והאפור נופל על שיריונו, הונצחה בציורים
הידרוסטיים רבים מאותה תקופה. הקרבות כנגד השבטים המורדים ארכו כשמונה שנים
(756-748), עד שהוכרעו השבטים העיקריים אחד-אחד. המלך הכריח את אנשיו לנקוט בריסון
יחסי, ואסר עליהם נקמה אכזרית מדי, כשהוא מעניק חנינה לרבים ממנהיגי המורדים
ושבטיהם. היחידים שנתלו היו מארגני הטבח של שנת 748, ושני שבטים שלוחמיהם היו הרוח
החיה באותו ארוע נעקרו מאדמתם ופוזרו על פני מחוזות שונים. יתר השבטים הרכינו ראשם
והשלימו עם הערים החדשות, גם אם מפחד ובאי-רצון. ג'ון ה-II שב
להיידרקרון, להנות מתקופה של שקט ושלווה יחסיים בשארית ימי מלכותו, עד מותו בשיבה
טובה בשנת 771 לספירת הילאסיאס.
בנו של וילפריד, נאוויל ה-I "ביש
המזל" היה מכשף צעיר ושאפתן, שנטה להזניח את ענייני השלטון לטובת עיסוק
אינטסיבי בקסמים ומיסטיקה. הוא היה להוט אחרי ריטואלים רבי עוצמה, כשהוא מפנטז על
כוחות אגדיים שלא נודעו כמוהם על פני האדמה, אולם עצלן מדי ובעל כשרון שאומנם עלה
על הממוצע, אך היה רחוק מלהתאים לחלומותיו הנפוחים. נאוויל סרב להכיר בכך, ועד
מהרה, עתיד היה אופיו לעלות להידרוסט במחיר יקר מאד. בקיץ הרה הגורל של שנת 786
לספירת הילאסיאס, השתבש ריטואל רב עוצמה שניסה נאוויל בצורה הרת אסון, כשהוא מזמן
להידרוסט עשרות של דרקוני זדון מגודלים ועצומים בכוחם, שהחלו משתוללים בארץ,
מחריבים ערים וכפרים, ומחריבים בלא רחם את השגי שושלת גלימרדון, עד כי היה מי
שהעיר כי הארץ נראתה כאילו שבה לתקופת מלחמות הסאראו. המלך השוטה נגרר מארמונו
כבול באזיקים, והועמד למשפט לפני המועצה המלכותית ואבירי סנט-קודור. גזר דינו נחרץ
להדחה שלו ושל צאצאיו מכס המלכות, והוא עצמו גורש מהידרוסט, נדד לדרום אינטוריה
ונהרג שם לאחר מספר שנים בריטואל נוסף שהשתבש ושאב את נשמתו לתוך מימד אפל. שנתיים
לאחר מכן, נפגעה היידרקרון קשות בהתקפת דרקונים, ומרבית המלאכה שנעשתה בימי אדמונד
ה-I
כלתה באש והיתה לאיין. להבות הפרא המשתוללות של עידן אש הדרקון, כפי
שנקראה אותה תקופה עקובה מדם, סיימו את קורות שושלתו של ג'ון גלימרדון.
בחזרה אל דף האינדקס של ארצות העולם הידוע
בחזרה אל דף המבוא
לאימפריה ההידרוסטית
כתב וערך: גדעון
אורבך, 2001
בניית האתר : The Pundak
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום