עם חורבן סורו-קוראנגו-המראב נכון שלטון
הואלקיריות באי ההידרוסטי. הגוף העליון של השלטון בתקופה זאת, היה המועצה הלבנה,
שם ישבו נציגי כל הגזעים התרבותיים של הארץ, אשר בחרה מלכה ואלקירי למשך תקופת
כהונה של עד 400 שנים. חלוקת הסמכויות בין המלכה למועצה מעולם לא היתה ברורה, אולם
כל עוד התנהלו העניינים כשורה, לא הבחין איש בליקוי זה.
בני האדם במהלך התקופה נשלטים ע"י קונפדרציה של שבטים אוטונומיים בחסות
המועצה הלבנה, כאשר מעל נציגי השבטים עומדים האבירים, שהלכו והתנתקו מהמורשת
השבטית וזיהו עצמם כמעמד נפרד של לוחמי צדק, הסרים למרות הואלקיריות בלבד. למנהיג
האבירים, הגראנד-מאסטר, היה מושב במועצה הלבנה, והשפעה רבה על ענייני השלטון.
המלכה הנערצת קלריליה ריילארד, לאחר
שהשיגה את מטרתה הגדולה, מיגור אש הצללים, מאסה עד מהרה בחיי שליטה של ימי שלום. היא
נישאה לידידה ויד ימינה, הפלדין סר קודור, התפטרה מתפקידה והצמד עזב את הידרוסט
בכדי להלחם למען אלי האור במקומות אחרים, כששניהם משיגים ביחד את הנעלה בהישגים – דרגת האלמוות. בתור
שכזה, פרש קודור את חסותו על בני האדם של הידרוסט ובעיקר על האבירים, העצים את כוחותיהם
ואת קסמי הקדושה של הכוהנים שסגדו לו, שהחליפו בהדרגה את האלילים העתיקים של
השבטים, להם היו בני האדם סוגדים בחשאי בתקופה בהם אולצו לקבל את דת אש הצללים,
ולא סרו מהם במהירות גם לאחר שסולקה דת האופל והוחלפה באמונת האור של הואלקירי.
בתוך כמה מאות שנים, היו כמעט כל בני האדם בהידרוסט מאמיניו של קודור, שנחשב לאבי
האבירות ואבי האומה ההידרוסטית, ופולחנו הפך עד מהרה, כמוהו כדת האור הקדוש, לחלק
ממשפחת דתות האור, הקשורות בטבורן לאלת האור הגדולה של הואלקיריות ולעקרונות היסוד
של אמונתה.
לאחר עזיבת קלריליה, בחרה המועצה הלבנה
את אחת ממצביאותיה, קסוריניאה, ואלקירי אצילית ומיושבת, נאמנה לדרכיה של קודמתה,
שהשקיעה מאמצים רבים לביסוס השלווה, השגשוג והאור ברחבי ממלכתה, והארץ זכתה לצדק
ושגשוג, שהיו למקור רבות מהאגדות המסופרות על תקופת הזוהר של שלטון המועצה הלבנה.
קסוריניאה היטיבה להנהיג, דאגה לכל נתיניה, ועזבה את כסאה ב24- לפנה"ס, כאשר
חלפו ארבע-מאות שנים, כנהוג בקרב שליטות הואלקירי. סופר כי לאחר מכן נדדה עד
הילאסיאס הרחוקה שבמזרח ואלנקאלד, ותרמה שם רבות למלחמה כנגד כוחות הזדון, בסיומה
הועלה קייסר עליון מבית פלאורידיס לשלוט על האימפריה הצעירה - ושנת הכתרתו הוכרזה
כשנת תחילת רישום דברי הימים של הילאסיאס, או שנת 0 לספירת הילאסיאס.
את מקומה של קסוריניאה תפסה המלכה
רילדאריה "הבלתי מתפשרת" –
מצביאה וגיבורת מלחמה מהדרגה הראשונה, שהיתה מקורבת מאד אל
האנורקיריות ואל האבירים. רילדאריה הכפילה את מספר האבירים מקרב בני האדם, ונהגה
לאמן את המוכשרים שבהם בעצמה. בין חניכיה הרבים בלט אדם אחד בשם ביירון, שבואו
לאיירנוסט הביא לארץ זו את גאולתה משלטון הסאראו, את עצמאותה ואת הגדול בגיבוריה,
שנודע בשם "ביירון חרב הזהב".
מלחמותיה הראשונות של רילדאריה היו מלחמות הגנה. הדרקיריות שבו להתפשט בשממה
הצפונית הקפואה, והתאחדו תחת שלטונה של אריניה דארקליר, צאצאית רחוקה של
דארקלורינד הנוראה. פשיטות חוזרות ונשנות שהגיעו לעמקי הממלכה השלווה והפכו את
עמקיה הפסטורליים למאכולת אש ומוות היו רק עניין של זמן. רילדאריה בלתה עשרות שנים
בקרבות חוזרים ונשנים מול כוחות שלא נפלו משלה במספר ומיומנות, אולם בסופו של דבר
נחלה שרשרת של נצחונות נאים, שהגדול והמכריע ביניהם היה קרב "רכס הכסף"
(128 לספירת הילאסיאס). אריניה הובסה, נלקחה בשבי ונאלצה לחתום על הסכם כניעה,
שהבטיח את נסיגת כוחותיה לצפון לאחר שהתפרקו מבליסטרות וכלי מלחמה כבדים אחרים,
שילמו פיצויי מלחמה והבטיחו שלא לשוב ולתקוף שוב את ארצות המועצה הלבנה - הבטחה
אותה קיימו פחות או יותר, בעיקר מתוך יראה, במשך כל ימי שלטונה של רילדאריה, ששבה
עטורת נצחון לבירת המועצה הלבנה בויילורין (כיום היידרקרון).
אולם דווקא לאחר נצחונותיה הגדולים, החלו
קמים על רילדאריה אוייבים מביית, כאשר קם פלג חדש מקרב הואלקירי הלבנות עצמן שהחל
לנסות ולהצר את צעדיה.
פלג זה, שנקרא "סיעת השושן הלבן" הונהג בידי הכוהנת הגדולה של אלת האור,
פלאוריניה, שטענה בתוקף כי הואלקירי הלבנות סיימו את תפקידן כלוחמות ואבירות עם
מיגורם הסופי של הסאראו, שהקרונגו האחרון שלהם באיירנוסט, יורטה קרונגו דופאדור,
היה נאבק באותם ימים על קיומו, וכעת עליהן להניח את חרבותיהן ולחיות חיים של טוהר,
יופי, שלום ואהבה, ולחנך את בני האדם ללכת אף הם בדרך זו. סיעת השושן הלבן חתרה
בין היתר לשלטון במועצה הלבנה, מתוך נסיון עקרוני להגביל את כוחה של המלכה, ביחוד
לעניין הכרזת מלחמה, והטרדותיהן ומחאותיהן התמידיות של פלאוריניה ותומכותיה הרגיזו
תדיר את המלכה, והפכו להתנצחויות בלתי פוסקות במועצה הלבנה, אמו מולידתו של
הפרלמנט ההידרוסטי.
יריבים נוספים, אם כי מסוכנים פחות לעת עתה, קמו לרילאדריה מקרב בני האדם – סוחרים עשירים
בווילורין מחד, ושוחרי עצמאות מקרב השבטים הישנים מאידך מאסו בהגמוניה המוחלטת של
האבירים וכוהני קודור על בני גזעם, והחלו טוענים כי בני האדם צריכים לשאוף להרחבת
האוטונומיה שלהן כלפי הואלקיריות, ואולי גם לעצמאות, בעיקר מתוך מגמה לצמצם את
כוחם של האבירים, שכבר באותם ימים נקראו מסדר סנט-קודור, שהיו נאמנים מוצהרים של
המועצה הלבנה. כוהני דת וכמה כותבי היסטוריה במהלך השנים טענו שוב ושוב כי סוכניהם
של אלי זדון פעלו מאחורי הכלאים בכדי להרחיב ולהעמיק את הקרע, אולם ספק גדול אם יש
בכך אמת. מה שלא יכלו הודון מקבת הסער ואלי זדון אחרים לעשות, הצליחו הואלקיריות
לעשות היטב בכוחות עצמן.
הלחץ ואי השקט, ביחוד מצד סיעת
"השושן הלבן" גברו מאד לאחר מיגור הסאראו במארמולו שבאיירנוסט, שנראה
כאילו הוא מאמת את טענתן כי תפקידן של הואלקיריות כאומת לוחמות תם ונשלם. פה ושם
פרצו מהומות ומחאות, שרילאדריה טיפלה בהן ביעילות ובנחישות, בלא להזדקק לשפיכות
דמים. לפי שעה, לא פרץ מרד גלוי ואמיתי, שכן איש לא העז להרחיק לכת עד כדי כך, או
לפחות לא להיות הראשון שיעשה זאת. רילדאריה, למרות כל מגרעותיה, היתה רחוקה מדרכיו
של עריץ, ולא זנחה את מאמצי קודמתה קסוריניאה לגמול לנתיניה על נאמנותם בהגנה ושפע
כלכלי יחסי. מרבית בני האדם הגו עדיין חיבה לשלטון הולקיריות, מה שהכריח אפילו את
הקיצוניים שבין אנשי השבטים שוחרי העצמאות להזהר. סיעת השושן הלבן הסתפקה במחאות,
ויכוחים והטרדות. הן, ששמו את השלום והשלווה בראש תורתן, לא יכלו להרשות לעצמן
להיות הראשונות שיפתחו במעשי אלימות, לפחות עדיין לא, והן המתינו לשעת כושר טובה
יותר לקדם את מטרותיהן.
בשנת 366 לספירת הילאסיאס הגיעו אל
רילדאריה אורחים מארץ זורנאו הנמצאת הרחק בצפון ואלנקאלד, שהיתה פרובינציה נדכאת
ומשועבדת של גזע הקראן השחצני מקרוזנורק. השלוחים, נציגים של שבטי אנורקירי
וברבארים צפוניים, התחננו בפני המלכה הלבנה כי תבוא לגאול אותם מהשעבוד, האכזריות
והחושך, כפי שגאלה קלריליה המהוללת את הידרוסט לפני כשמונה-מאות שנים. היתה זו
הצעה שהמלכה האבירית והגאה לא יכלה לסרב לה, והיא ענתה בשצף קצף לפלאוריליה
ותומכיה, שהשתוללו במועצה הלבנה כנגד "שפיכת דמן של ולקיריות צעירות במלחמה
טפשית ומיותרת", כשפלאוריליה מאשימה את רילדאריה בשאפתנות אישית מטורפת היאה
למנהיגת קלאן אפל של דרקירי, אולם לסיעת השושן הלבן לא היה עדיין רוב במועצה
הלבנה, שאשרה בסופו של דבר את רצונה של רילדאריה, וזו יצאה לזורנאו בראש צבא גדול,
פותחת במאבק קשה ועקוב מדם כנגד הקראן, בו נצחה בסופו של דבר, ויצקה בברזל ובדם את
יסודותיה של ממלכת זורנאו העצמאית הקיימת עד היום. לאחר נצחונה בקרב המכריע של
האגלפראו (379), ברור היה לכל הצדדים המעורבים כי שלטונם של בני זור-קראן בזורנאו
הסתיים, אם כי שנים ארוכות של מלחמות בלתי פוסקות עברו עד שהקראן נאלצו להכיר בכך.
אולם באותו זמן, בעוד המלכה והגראנד-מאסטר של אבירי סנט-קודור שוהים מחוץ
להידרוסט, חתרה פלאוריליה בהתמדה תחת שלטונם, כשהיא מאחדת תחת הנהגתה את כל
מתנגדיה השונים של רילדאריה, ומבטיחה זכויות מרחיקות לכת לשבטי האדם שוחרי העצמאות
אם יתמכו בה, כשהיא חותרת מבלי דעת מתחת לעצם יסודות שלטון המועצה הלבנה. בפעם
הראשונה, התייגסו לשורותיה גם מלומדים בני אדם, שהחשוב ביניהם היה הפילוסוף
הפציפיסט ארלנהיים, שהפך אלפיים שנים מאוחר יותר לדמות הקדוש המעונה של
פרופסור הנקן הקנאי וממשיכיו מהסיעה הרדיקלית. בדרכי נכלים ותככים, כולל מתן שוחד,
שלא נראו כעולים בקנה אחד עם תורת האור שעל בסיסה טענו בנות "השושן
הלבן" כי הן פועלות, יצרו חזית גדולה, שנקראה "ברית היונים
הלבנות", שמאחורי הפציפיזם המוצהר שלה עמדו למעשה מטרות שונות ומגוונות,
ולעיתים גם נוגדות, אך כל חבריה היו מאוחדים בהתנגדותם לרילדאריה. באותה שנה של
קרב האגלפראו, זכתה ברית היונים הלבנות, סוף-סוף, לרוב במועצה הלבנה, דבר אותו
מיהרה פלאוריליה לנצל להכרזה בגנות המלחמה, ושיגרה דרישה בשם המועצה הלבנה למלכה
רילאדריה לשוב מיד להידרוסט ולהפסיק את המלחמה, מתוך ידיעה ברורה כי רילאדריה
האצילית תסרב להפקיר את בעלי בריתה לשיניהם של הקראן. בעודה משלה את המתונים
שבתומכיה, כי היא מקווה להגיע לפשרה של שלום עם רילדאריה, היתה לפלאוריליה תוכנית
אחרת, אותה הוציאה עד מהרה אל הפועל.
רילדאריה רתחה מזעם כאשר קבלה את האיגרת,
והחזירה, כצפוי, בסירוב מוחץ, כשהיא לועגת לפלאוריליה ולתומכותיה, ומכנה אותן
"צבועות, שפלות ופחדניות כעדה של גובלינים", ורומזת כי סבלנותה כלפיהן
הולכת וקרבת לקיצה.
היה זה בדיוק הרגע לו חיכתה פלאוריליה זמן כה רב. מציגה את תשובתה של רילדאריה
בהקצנה, נטעה בקרב תומכיה ההססניים וכן בקרב שבטים וסיעות שנותרו נייטרליות עד
עתה, את הפחד כי רילדאריה הולכת ומשתגעת, וגמרה אומר בדעתה לכונן שלטון יחיד
ועריצות לכשתחזור, לנשל את השבטים מהאוטונומיה שלהם, ולעשות טיהור דמים
"כמיטב המסורת של הודון". דבריה שנאמרו בכריזמה ובשכנוע פנימי עמוק
השפיעו על כל המהססים כמכת ברק, ובישיבת המועצה הלבנה בראשית שנת 380 לספירת
הילאסיאס, הציעה פלאוריליה כי מכיוון שמועד ארבע-מאות השנים לכהונתה של רילדאריה
עבר כבר בשנת 376, וכי המלכה העריצה לא תתפטר מרצונה הטוב, הרי שעל המועצה הלבנה
להדיחה. ההצעה עברה ברוב עצום, ורק נציגי האבירים והאנורקיריות התנגדו לה
בשצף-קצף, קוראים לה שפלות ובגידה במסורת, שגרסה כי התקופה של ארבע-מאות שנים
לעולם אינה מדוייקת, וכי על המלכה לעזוב מרצונה הטוב לאחר שתשלים את משימותיה,
אולם לשווא. החלטת ההדחה עברה ברוב גדול, ופלאוריליה הכתירה עצמה עוד באותו יום
כ"מלכת היופי, האהבה והשלום", מורה לצבאות הלבנים לשוב הבייתה מזורנאו
מיד באגרת ששלחה כשהיא משתמשת בחותם המלוכה, תוך הפצרה ב"אחותה היקרה
רילדאריה" שלא לחזור, משום ש"לצערה העמוק ועקב הנסיבות, אין היא רצויה
עוד בווילורין". פלאוריליה הביעה באגרתה "תקווה ואמונה עמוקה"
ביכולת בני זוראנו לכונן את עצמאותם בכוחות עצמם, תוך שאיפה לפתרון של שלום
ולדו-קיום עם הקראן, שהכרזת מלכם כי יערום את המורדים ובני עמם בהרים של גולגלות
מרוטשות היתה ידועה לה היטב. צביעותם המכוערת של הפציפיסטים הגיעה לשיא שפלותה.
האבירים והאנורקירי הוכרזו באופן לא רשמי כ"אוייבי השלום", והמועצה
הלבנה עשתה ככל יכולתה להתנכל להם ולהצר את צעדיהם באמתלות שונות, שמעל כולן
התנוססו חיוכים מתממים והצהרות צדקניות ותמימות למשמע אוזן.
אולם פלאוריליה שכחה לקחת בחשבון עניין
חשוב אחר. רילדאריה רתחה מזעם, וצבאותיה, שהלכו מאחוריה באש ובמיים במשך שנים כה
רבות, נשמעו לפקודותיה, ולא לפקודות שהגיעו מהמועצה הלבנה השוכנת בווילורין, הרחק
מהחזית. האפשרות כי צבאה של רילדאריה פשוט יסרב להוראות המועצה הלבנה, למרות
סמכותה החוקית עליו, נעלמה מעיניה של מנהיגת "ברית היונים הלבנות".
מאחורי תחכומה ועורמתה של פלאוריליה, הסתתרה, למעשה, איוולת מוחצת, שכמעט ולא נפלה
מטפשותם של הוראקו ובאגארוק בזמנם. רילדאריה היתה אבירה ואשה של כבוד, ולא רודנית
צמאה לדם כפי שהקפידה פלאוריליה לתאר אותה במשך שנים ארוכות, עד שהחלה מאמינה
בקנאות בסיפור זה שהיא עצמה המציאה. סביר היה מאד להניח כי לאחר תום מלחמת זורנאו,
היתה רילדאריה פורשת מרצונה הטוב בתוך שנים ספורות, ופלאוריליה, שהלכה והשיגה רוב
במועצה הלבנה כך או כך, היתה יכולה לרשת אותה בדרכי שלום. אולם הכוהנת הגדולה של
אלת האור, מעבר לאמונתה בתדמית של עריצה שהיא עצמה יצרה, רצתה יותר מאשר את כסאה
של רילדאריה. היא רצתה להשפיל אותה ואת תומכיה. כמו הוראקו, רצתה נצחון מוחץ
ומצלצל, וכמו הוראקו, עתידה היתה איוולתה לעלות לתומכיה ולה אישית במחיר יקר מאד.
רילדאריה, הרותחת על "מעשה הנבזות
האורקי" שנעשה מאחורי גבה, כפי שכינתה זאת, פיצלה את צבאותיה. חלק הושאר
בזורנאו להמשיך במלחמה כנגד הקראן, וחלק קטן יותר, אך נחוש, בראשותה היא, הפליג
בחזרה להידרוסט, לשם הגיע בתחילת הסתיו של שנת 381, נוחת בחופי מחוז קלורן, ושם
הצטרפו אליו האבירים, שתעבו את פלאוריליה ונרדפו על ידיה, אך בשאננותה התמוהה, לא
דאגה המלכה החדשה לשים את מתנגדיה אלו מאחורי סורג ובריח. עד הסוף, היתה פלאוריליה
בטוחה כי היותה מושלת לפי החלטת המועצה הלבנה תגן עליה מכל רע.
רילדאריה התקדמה אל עבר היידרקרון, נחושה בדעתה להפרע מיריביה. צבאה העצל, הפחדני
והלא מוכשר של פלאוריליה יצא להלחם בה מצפון להיידרקרון, והוכה מכה ניצחת במספר
שעות של לחימה סוערת, כאשר, בפעם היחידה בהסטוריה של הגזעים האנורקיים, נלחמות
ואלקיריות אלו באלו, אם כי לא במידה רבה כל כך כפי שקוננו עליה היסטוריוניות
ואלקיריות מאוחרות יותר. מכיוון שהולקיריות של פלאוריליה לא ששו במיוחד להקריב את
חייהן בשדה המערכה, ביחוד לא כלוחמות מהשורה, מילאה פלאוריליה את צבאותיה בבני
השבטים האנושיים, ואלו, מרגע ששבה רילדאריה מעוררת היראה, לקו במוראל נמוך, ועד
מהרה נסו מהקרב כשהם מתפזרים לכל עבר, ורבים מהם נכנעים לכוחותיה של רילדאריה
ומתחננים למחילה ורחמים.
לאחר קרב איירלינט בו נמחצו צבאות
"ברית היונים הלבנות" (27 בפיהאנהוטיאר 381), כבשה רילדאריה את עיר
הבירה בלא כל התנגדות רצינית. פלאוריליה, שניסתה להמלט, נתפסה, נשפטה על בגידה
בפני בית דין צבאי, ונתלתה בכיכר השוק של ווילורין בהוראת רילדאריה. המועצה הלבנה
פוזרה, ושני מנהיגיה הבולטים הנותרים של "ברית היונים הלבנות", סגנית
הכוהנת הגדולה אליריה והמלומד האנושי ארלנהיים נזרקו לכלא, שם מת הפילוסוף האומלל
לאחר שנים מספר, אומלל ומובס, כשעד רגע מותו הוא מסרב להודות כי חזונו להקים
"הידרוסט חדשה של שלום" היה עורבא-פרח נפסד. האיוולת, כמסתבר הינה כה
חזקה לעיתים עד כי אפילו התבוסה המשפילה ביותר אין די בה בכדי לערערה.
רילדאריה שבה לשלטון, כשיריביה נעלמים
מהזירה לעת עתה, והשבטים האנושיים ההפכפכים כרגיל חוזרים ונשבעים לה נאמנות, אולם
שלטונה נקנה במחיר כבד, והכוונה לא היתה להרוגים בלבד. הפצע שנפער בין הולקיריות
לבין עצמן ובינן לבין האנורקיריות לא התאחה עוד מעולם. רילדאריה, הבטוחה בצדקת
דרכה, לא השכילה להבין בזמן כי מרבית הולקיריות תמכו בפלאוריליה, וכעת התייחסו אל
רילדאריה במרירות ובשנאה, והדביקו לה כינויים לא מחמיאים כגון "עריצת
הדמים", "דארק-רילדארי" או "רילדאריה פטיש הסער".
ואלקיריות רבות הצביעו ברגליים, ונטשו את הידרוסט באותן שנים, ושלטונה של רילדאריה
הסתמך בעיקר על תומכיה העיקריים, האנורקיריות ומעמד האבירים האנושיים, שראו בה את
מנהיגתם הנערצת והבלתי מעורערת. רילדאריה הכניעה בקלות את מתנגדיה, אולם לא יכלה
לאלצם לאהוב אותה, וככל שהבינה את מימדי הקרע שנפער בינה לבין בנות עמה, כך נעשתה
אומללה יותר. לאחר שידידה הותיק ויד-ימינה במלחמת זורנאו, הגראנד-מאסטר קלורנפולק,
מת שבע ימים בשנת 410 לספירת הילאסיאס, התפטרה רילדאריה, ועזבה לזורנאו, שם התקבלה
כמעט כאלה, והיתה עתידה להנהיג ארץ זאת עוד מאות רבות של שנים, ולהזכר כגיבורה
הנערצת ביותר של אנשי הצפון והאנורקיריות המקומיות.
בהיסטוריה של הואלקיריות הלבנות, מנגד,
היתה רילדאריה ונותרה הדמות השנויה ביותר במחלוקת מאז ועד היום, ורובן המוחלט של
הולקיריות הלבנות זכר אותה בשנאה ותיעוב. אלו מהואלקריות שתמכו בה והמשיכו את דרכה
נטמעו עד מהרה בקרב האנורקיריות, ולא נותר מהן כיום אלא אגודת לוחמות קטנה ורופפת
בשם "אבירות האש הלבנה", הזוכה עד היום לבוז ולהתנכרות מצד יתר
הולקיריות הלבנות. כמו כן, נפער פער גדול בין הולקיריות הלבנות לאנורקיריות, שהחלו
בזות לאחיותיהן כמנוונות וצבועות, וראו עצמן כממשיכות האמיתיות של קלריליה
והלוחמות האפיות שהצמיח הגזע האנורקי בימים מאושרים יותר. שיתוף הפעולה בין
אנורקיריות וואלקיריות, שהיה הדוק מאד קודם לכן, הלך והתרופף.
רילדאריה הותירה את השלטון בידי מנהיגת
האנורקירי, הגבירה ויידה פון זארדן, והגראנד-מאסטר החדש של מסדר האבירים, סר בריאן
קונינגטון, אולם איש מצמד זה של אנשי צבא מבריקים לא הצטיין במדינאות, או במאבק
בתככים ערמומיים של יריבים מביית, ושלטונם היה חלש ולא יציב. בשנת 418, ברחה
אליריה מהכלא, וארגנה מחדש את "ברית היונים הלבנות", כשהיא יוצרת מפגני
כח מרשימים של המוני ולקיריות שנאספו למחות בזעם כנגד שלטון יורשיה של רילדאריה,
קוראות בלעג לאנורקיריות ולאבירים "לבוא ולטבוח אותן, כפי שעשתה עריצת הדמים
לפלאוריליה הקדושה והיקרה". אף אחד מהשניים לא רצה או היה מסוגל למעשה כזה,
והם נכנעו בלא קרב להפיכה הלא אלימה שהנהיגה אליריה, יוצאים עם מרבית אנשיהם לגלות
בזורנאו, שם שלטה עדיין רילדאריה. זו גמלה לנאמניה בכיבודים ומשרות בכירות בפיקוד
הצבאי של מדינת הצפון הפרועה, שהתאימו לצמד הרבה יותר מאשר השלטון הפוליטי
בהידרוסט. רילדאריה סרבה בבוז מעושה להצעה שהועלתה לשוב ולכבוש את הידרוסט, דבר
שיכולה היתה לעשות בקלות, אולם מכריה ידעו לספר כי מאחורי הבוז הסתתר כאב עמוק.
"אחיותי הפכו לגזע מנוון ושמן, שעד מהרה יאבד כל כח, וההיסטוריה תבעט אותו מעל
פניה" אמרה "אולם בכל זאת, אינני רוצה לשפוך את דמן שוב. תהנינה עלובות
הנפש מהשלטון בווילורין. אני אינני חפצה בו עוד".
השליטה החדשה, אליריה, שבה וכינסה את
המועצה הלבנה, שנתנה מיד גושפנקא לשלטונה. מהמועצה נעדרו, כמובן, תומכיה של
רילדאריה, האבירים והאנוקיריות, שהודחו מחברותם בה, ובמקומם הועצם כוחם של הסוחרים
האנושיים העשירים שישבו בווילוריין ובתקופה הזו כבר חדלו מזמן מלהזדהות עם השבטים
במחוזות, וראו עצמם נעלים עליהם. אליריה סברה כי תוכל לבסס את "ממלכת
השלום" שלה עליהם, ולתמרן בעזרתם בין יתרת הכוחות, החלטה שהסתברה מאוחר יותר
כטעות. כמו כן, הוכנסו למועצה בפעם הראשונה כוהני אל הים הידנלור, למרות שבאותה
תקופה לא היה מקובל כלל על אוכלוסיית הידרוסט שרובה המוחלט האמינה בקודור,
ומאמיניו הכמעט יחידים היו מהגרים הקטיליאנים שישבו בויילורין ומספר עיירות חוף,
וקומץ של מלחים וספנים, אולם אליריה רצתה בצירופם למועצה בכדי שיהוו כח נגדי
לכוהני קודור, שרבים מהם נותרו בליבם תומכיה של רילדאריה.
אליריה הכתירה את פלאוריניה המנוחה בתור
קדושה של דת פיורינה, צעד שמנע כל סיכוי לאיחוי הקרע בתוך הגזעים האנורקיים, והחלה
מושלת בארץ, כשהיא נושאת בתואר שלקחה פלאוריניה "מלכת היופי, האהבה
והשלום". אולם מערכת השלטון, שזועזעה ונחלשה בשל המאבקים הבלתי פוסקים, כמו
גם אופיה העצל ואוהב המותרות של אליריה, הפכו את שלטונה המחודש של המועצה הלבנה
לחלש ונרפה יותר ויותר, בעוד מכות מבחוץ שבות ונוחתות על הידרוסט.
הקלאנים של הדרקירי שבו לפלוש אל תוך
הידרוסט, עושים שמות במחוזותיה השונים, ביחד עם שבטי ברבארים פרועים מהרמות
המושלגות. כשמיחתה אליריה על הפרה זו של ההסכמים שחתמו בזמנו עם המועצה הלבנה,
קיבלה מהדרקירי את התשובה המוחצת "חתמנו הסכם עם המלכה הלוחמת רילדאריה, לא
עם פרה עצלה ופחדנית כדוגמתך. הכנעי את לנו, או שכל מחוזות הארץ יבערו!",
והדרקירי, נמרצות ואכזריות כתמיד, אכן ניגשו להגשמת הבטחתן המפחידה הלכה למעשה,
כשהן חומקות מצבאות המועצה הלבנה, שנוהלו כעת בידיים נרפות וחסרות כשרון, ולא פעם
הנחילו להם אף תבוסות משפילות. אליריה, בטפשותה, קנתה לעצמה שנאת מוות מצד
האנורקיריות, אותן השפילה ורדפה, ועד מהרה הצטרפו שבטי אנורקירי חסרי רסן וזועמים
אל הפשיטות של הדרקירי, והפכו את הארץ לתוהו-ובוהו. אליריה הזועמת נשאה נאום צדקני
ומלא תוכחה על "האנורקיריות הבוגדניות, שכעת חשפו את טיבן האמיתי ואת קרבתן
לאחיותיהן הדרקיריות", ותחת לתקן את מדיניות הרדיפה, הציעה למועצה להוציא
צווי גירוש מהידרוסט כנגד האנורקיריות כולן, דבר שהוסיף כמובן מורדות זועמות
חדשות, אולם אליריה, כדרכם של שליטים נגועי-איוולת ומבושמים מעצמם, לא למדה דבר.
ככל שקרבה המאה ה5- לספירה לסיומה, כך
הלך המצב בהידרוסט והורע. שבטים רבים החלו בזים בגלוי לשלטון המועצה הלבנה, והחלו
להלחם בקלאנים אנושיים אחרים תוך התעלמות גלויה משלטונה של אליריה. לגיונות של
שודדי ים מהורוסיליי, חופי סוראגיה וקיידרהרץ פשטו על ערי החוף וניתקו את סחר הים,
גורמים לרעב כבד בהיידרקרון בשנים 498-494, אסונות חדשים נפלו חדשות לבקרים, והיה
ברור לכולם, מלבד לאליריה, כי שלטון המועצה הלבנה פשט את הרגל, ואכן, בתחילת המאה
ה6- קם האדם שעתיד היה להחליף את השלטון הרקוב, להיות למלך האנושי הראשון של
הידרוסט ולהוציא את הממלכה מהבוץ. אדם זה היה סוחר ומכשף ערמומי ורב עוצמה בשם
ג'ון גלימרדון, שעתיד היה להטביע את חותמו על הידרוסט לנצח.
בחזרה אל דף האינדקס של ארצות העולם הידוע
בחזרה אל דף המבוא לאימפריה
ההידרוסטית
כתב וערך: גדעון
אורבך, 2001
בניית האתר : The Pundak
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום