ההיסטוריה הקדומה של האי ההידרוסטי קשורה בקשר בל ינתק לגזע הקדום
והמסתורי של הסאראו
(Sarau), אותם טיטאנים ארציים רבי עוצמה, בנים לגזע של לוחמים אדירים
ומאגים תקיפים, שמשלו בכל רחבי צפון-מערב ואלנקאלד בעידן שקדם למלכויות האדם.
ההיסטוריה והאמונה הקדומה של הסאראו
שרויים במסתורין כמעט מוחלט, אולם נראה כי ממלכותיהם הגדולות התהוו אי כה בין
האלפים השישי והשביעי שלפני ספירת הילאסיאס, כאשר בני האדם היו עוד חזון של עתיד
רחוק, והעלפים טרם נודעו בצפון מערב היבשת. הסאראו, מפולגים ככל הנראה לנסיכויות
פיאודליות רבות ושונות, פלסו את דרכם לגדולה, כשהם לוחמים בגזעים קדומים אחרים – דרקונים וענקי אש, שבטי
האופל של המאנדוראק האכזריים, וככל הנראה עוד רבים אחרים, שנכחדו מעל פני האדמה
לפני אלפי שנים, ונשכחו מלב, ביניהם, אולי גם התרבות המסתורית ששכנה בלב מדבר דורק
בימים בהם היה עדיין מישורים פוריים ומלבלבים, והקסמים האפלים בהם עסקה, לפי
האגדות, קרבו את קיצה והפכו את האיזור רחב הידיים שבין פלוריאן וטאלורי במערב
לטאדאפוס ודירלין במזרח למצב החרב, הלוהט והעגום בו הוא נתון עד היום. אחת
הנסיכויות הפיאודליות של הסאראו, אשר שלטה במצודת האמראב שבצפון האי ההידרוסטי,
נשלטה בידי בית אצולה שנקרא סטאומורד, שלחם תדיר כנגד נסיכות סאראו אחרת ששכנה
באיזור היידרקרון ומחוז פארנס דהיום, נסיכות ראוקראט.
באמצע המחצית הראשונה של האלף הרביעי לפני הספירה, עלה בהאמראב
שליט שעתיד היה להעלות את הסאראו לגבהים שלא ידעו כדוגמתם - הודון סטאומורד, מי
שעתיד היה להיות ידוע בשם "הודון מקבת הסער", תחילה כמצביא ורודן כל
יכול, ולאחר מכן כאל אפל ומזרה איימים.
הודון, שילוב בין אישיות שאין גבול לשאפתנותה למצביא ומדינאי גאון, הגשים את חלומה
העתיק של שושלתו במלחמה בת פחות מעשרים שנה, בה חיסל לחלוטין את נסיכות ראוקראט,
וטבח את כל בני השושלת האוייבת שהשיג באכזריות חסרת פשרות. אכזריותו של הודון
ותאוות הדמים שלו, שהדביקה את משרתיו וחייליו, עתידה היתה להוציא שם מזוויע לכל
בני גזעו, ובסופו של דבר לתרום למפלתם, אולם צרות אלו לא נראו באופק באותה תקופה,
כאשר תוך מאתיים שנים, עלה בידי הודון לאחד את כל נסיכויות הסאראו תחת שלטונו
בנחלים של אש ודם, שמתוכה עלתה אומת טיטאנים אדירת כוחות, נחושה ונוראה, שצבאותיה
הכו את יריביהם ומיגרו אותם אחד אחד בתוך מאות שנים ספורות. בסביבות 3400 לפני
הספירה, בערך, נחל הודון את הגדול בנצחונותיו, כאשר מיגר את מלך הדרקונים ששלט
באיזור דרום אינטוריה דהיום, מוחץ את צבאותיו שהתבססו בעיקר על דרקונים ושבטי אדם
פרימטיביים, ותלה את ראשו לקישוט על שער טירתו הגדולה בצפון הידרוסט, כשהוא הופך
את בירת הדרקונים הקדומה, סורמאג, לתל חורבות עשן. תאריך זה, החל ב-20-18
בדראוונטיאר, מצויין עד היום בידי מאמיני אש הצללים ב"חג הלבנה השחורה".
במאה שלאחר מכן, חדר הודון בראש צבאו לאיי קיידרהרץ, הכה את השבטים הפרימיטיביים
שחיו שם, שרף את כל מקדשיהם, השמיד את כוהניהם והפך אותם לעבדים נרצעים של הסאראו.
לא עברו עוד חמישים שנה, והודון הכה גם את ענקי האש, כשהוא מוביל את מלכם הגדול
להמראב כשהוא קשור בשלשלאות פלדה.
בפרוס שנת 3200 לפנה"ס בערך, שלט הודון באימפריה הגדולה ביותר
בכל הזמנים, שהשתרעה מהידרוסט וטאלורי בצפון ועד קיידרהרץ ורוזאד בדרום, ומחופי
סוראגיה שביבשת ארקוויליירי במערב ועד דירלין וטאדאפוס במזרח. תוך כדי כך, הפנה
משאבים עצומים לשפץ את טירת האמראב הצנועה, כשהוא הופך אותה למבצר האדיר שנקרא סורו-קוראנגו-האמראב
"היכל מלך-המלכים מהאמראב" –
מצודת איימים שמעולם לא קם מבנה אנושי שהתקרב למימדיה, ולפי חלק
מהאגדות, עלו מגדלי השיניים השחורים שלה בגובהם על שני קילומטרים. מצודה זו עתידה
להיות, במשך אלפיים השנים הבאות, בירתם מזרת האיימים של בני סטאומורד, והסמל הראשי
של שלטון הסאראו בכלל.
הודון, מפואר במעלליו ונורא באכזריותו, השיג בשנת 3100 בערך את
יעדו האחרון והמפואר מכולם, כאשר עזב את עולם בני התמותה בסופת ברקים נוראה,
והצטרף אל האלים (מאורע שכנסיית אש הצללים מציינת בתאריך 12-14 ברינגהאסטיאר
ב"חג סופת האופל"). בנו, טוראג, תפס את השלטון אחריו, מושל בשלווה
יחסית במשך כמה מאות שנים, ואחריו בא נכדו של הודון, גרמוסט. שני שליטים אלו שמרו
כמיטב יכולתם על השגיו של הודון הגדול, שקודש בידי הסאראו והפך לאל הגדול של רובם
המכריע של בני גזע זה, שאליו הקדומים, אם היו כאלו, איבדו את כוחם ונשכחו מלב.
כנסיית אש הצללים המשיכה את מסורתו של הודון בכל הנוגע לאכזריות ורודנות, ביחוד
כלפי כל הגזעים הרבים הכפופים לשלטון הסאראו, ובשלב זה פעלה בשיתוף פעולה הדוק עם
השלטון החילוני, כשלעת עתה היא מכירה בעליונותו עליה.
שלטונו של בית סטאומורד החל מתערער בסוף האלף השלישי לפנה"ס.
בשנת 2238 עלה לשלטון סאהארג ה-II, נינו של הודון
הגדול - טיטאן עצלן, הולל, שתיין וחסר כשרון, שהצטיין רק במידה אחת: אכזריות
תהומית שעלתה בהרבה על כל מה שידעו הסאראו עד אז. סאהארג, אומן גדול בכל סוג של
עינויים חולניים, איחד בידו את תפקיד מלך המלכים של הטיטאנים וראש כנסיית אש
הצללים, ומסופר כי רובם הגדול של טקסיה היותר סאדיסטיים ובהמיים של כנסיה זו,
שהוציאו את שמה לזוועה לאורך כל הדורות, היו פרי המצאתו שלו. בין היתר, נודע
סאהארג בקניבליזם חסר המעצורים שלו, והיה נוהג לטרוף טיטאנים שהעלו את חמתו
באכזריות, איבר-איבר בעודם בחיים, צווחים ומפרפרים.
עד מהרה החלו מרידות ומהומות - כמה מהן, כגון המרד הטראגי
בקאזאד-הלדרין, היו של בני עמים משועבדים, כגון עלפים, גמדאים ושבטי אדם קדומים,
אולם עד מהרה התפשטו המרידות אל קרב הסאראו עצמם. גבירת סאראו בשם ארנפליי, נצר
לשושלת ראוקראט העתיקה, שבה לואלנקאלד ממקום גלותה אי-שם במערב, והחלה רוקמת קשרים
כנגד שושלת סטאומורד. אכזריותו התהומית של סאהארג, שעלתה בהרבה על זו של הודון
עצמו, אך לא לוותה בכושר מנהיגות וכריזמה כלשהי, רק ליבתה את האש, ובסופו של דבר,
נוצרה קואליציה חזקה של "פורו" (שליטים פיאודליים) של סאראו שהתאחדו
בראשות ארנפליי. נס המרד הונף שוב, חזק ותקיף יותר מאשר בעבר.
בסדרת קרבות במאה ה21- לפני הספירה, הוכו צבאות סאהארג ה-II שוב
ושוב, נסוגו והתארגנו מחדש בכדי לצאת לפעולות נגד ותגמול עקובות מדם, אולם המלך
האכזר היה שוטה מדי ואחוז כולו בבולמוס סאדיסטי מכדי להבין כי כל זוועה שחוללו
קלגסיו רק חיזקה את נחישות אוייביו להלחם בו עד הסוף. הקרב המכריע בין הצדדים נערך
בעמק ראלסייל שבמערב פלוריאן (2026 לפנה"ס), וארנפליי, שכרתה ברית עם עלפי
הורד הראשונים שהגיעו לאיזור בתקופה זו, הפגינה שילוב מנצח בין גבורה לתושיה
צבאית, ומחצה את צבאות סטאומורד, למרות שאלו עלו עליה במספרם. סאהארג ברח בפחד
בחזרה אל האי ההידרוסטי, וארנפליי הכריזה על עצמה כמלכת העל החדשה של הסאראו.
ימי שלטונה של ארנפליי היו קצרים, וארכו פחות מ30- שנים. המצביאה
מבית ראוקראט היטיבה להבין כי התעלמות מהגזעים החדשים שהחלו מתבססים ביבשת תהיה
הרת אסון, וגמרה אומר לשנות עד היסוד את דרכי השלטון, למתן את הדיכוי ובעיקר לסלק
את פולחן אש הצללים, אותו תעבה הן משום סגידתו לרוצח משפחתה, הודון הנורא, והן בשל
אכזריותו החולנית. "כנסיה זו, אש הצללים" נהגה לומר "תוליך עד מהרה
את בני גזעינו אל בין הצללים השנואים והנשכחים של ההיסטוריה" - אולם כוהני
הודון ומנהגיהם האכזריים היו מושרשים מדי בקרב הסאראו, וארנפליי לא היתה חזקה די
הצורך בכדי להתמודד עימם. כמו כן, הרגיז ריסון שלטון הדיכוי את אצילי הטיטאנים,
שבזו בכל מאודם לגזעים החדשים כאל "חיות שדה נחותות ועלובות" ופרצו
בצחוק מזלזל למשמע אזהרותיה של מלכתם.
שלטונה של ארנפליי התמוטט במהירות. בשנת 1998 לפני ספירת הילאסיאס, נרצח סאהארג
השנוא בידי בנו מאראגור, והלה מיהר לחתור תחת ארנפליי, בסיוע כוהני אש הצללים. הוא
הציע לשליטים המקומיים השאפתנים הכרה בעצמאותם כ"קרונגו" (מלכים)
עצמאיים למחצה, בעודו ממשיך לשלוט בהידרוסט ולהנות מתואר "מלך המלכים"
של הודון, כשהוא סומך על כנסיית אש הצללים כי תפעל כגורם מאחד בקרב בני גזעו ותחזק
את שלטונו הרופף לאחר מעשה.
רובם המכריע של אדוני הסאראו, שמאסו באדונותה של ארנפליי וברפורמות שלה, והיו
קמהים לשוב בגלוי לרצח, שפיכות דמים ומעללי זוועה שנאסרו עליהם, התמרדו כנגד מלכתם
בישת המזל בזה אחר זה. ארנפליי נאלצה להמלט ממקום מושבה בפלוריאן עם נאמניה המעטים,
ועקרה בסופו של דבר לאיי הקטיליאנה, שם נודעה בפי בני האדם המקומיים בכינוי
"נסיכת הטיטאנים הכחולה", ובכינוי זה היא עתידה לקחת חלק חשוב בהיסטוריה
העתיקה ובמיתוסים של בני הקטיליאנה.
ימי שלטונו של מאראגור (1546-1998 לפנה"ס), נודעו מחד כימי
זוהר ותפארת של סורו-קוראו-המראב, ששופעה בעושר, פאר ומאגיה יותר מאי-פעם בעבר,
ונודעה למרחקים ככרך העצום והמפואר של הסאראו, המונהגת בידי מלך המלכים העוטה זהב
ופלטינה, היושב בראש חצרו המפוארת ואין גבול לאוצרותיו ולמשתאות המפוארים שהוא
עורך, בהם נטלו חלק לא פעם יותר מאלף וחמש-מאות טיטאנים, אולם מאחורי החזות
המפוארת, לא היה למאראגור כל כח אמיתי, וחזונו כי כנסיית אש הצללים תצליח למשוך
אליו את שליטי הסאראו האחרים התבדתה. מאראגור לא משל מעולם אלא על הידרוסט בלבד.
האלף השני לפני הספירה החל שוחק בהדרגה את כוחם של הסאראו האכזריים
אך הבלתי מאוחדים. באיירנוסט נוצרה ברית אור הכוכבים של המלכה הדרואידית קארייל,
שקראה תגר את שלטון הטיטאנים באיזור זה. צפונה משם, בליינהיים (לינדוסטי), גירשו
עלפי היער את הסאראו מחלק ניכר ממחוזות הצפון של אותה ארץ, מיסדים שם נסיכות עלפית
עצמאית תקיפה. הדרקונים בדרום אינטוריה שבו והרימו את ראשם. זמן לא רב לאחר מכן,
גורשו הסאראו כמעט לחלוטין ממערב סוראגיה.
מאראגור, באיוולת בלתי מובנת, לא נקף אצבע לסייע למלכי הסאראו
הלחוצים במחוזות השונים של האימפריה המתפוררת, אלא ישב מדושן עונג בטירתו, מוקף
בכל טוב. סבור היה, ככל הנראה כי כאשר ימשיכו השליטים המקומיים הבוגדניים להלחץ,
ישובו ויקראו לו לקחת את השלטון העליון עליהם, תחזית שהוכחה מוטעית בדיוק כמו
תחזיותיו הקודמות בעניין אש הצללים. איש לא קרא למאראגור כי ימלוך עליו, וזה
האחרון היה עצלן ורפה מדי מכדי ליזום מהלכים כאלו בעצמו.
בנו של מאראגור, הוראקו (שלט 1546-1487 לפנה"ס) היה שליט לא
מוכשר, הפכפך ומגלומן, שחלומותיו היו בלא כל התאמה לכוחו האמיתי, ובלא שמץ כשרון
שיעמוד מאחוריהם. הוראקו חלם לחדש את ימי התפארת של הודון הגדול, ובטפשות
וקצרות-רואי בל יאמנו, במקום לעזור לקרונגו המקומיים של דרום אינטוריה ודירלין,
שנלחצו קשות בידי מרידות וצבאות אוייב, פנה להכין פלישת ענק אל ממלכות האדם שבאיי
הקטיליאנה שבצפון, שמעולם לא היו שייכות למלכות הסאראו. הוראקו, המוקף שרי צבא
חנפנים שלא התעייפו מעולם לספר למלך את גדולתו, סבר כי הוא זקוק לנצחון אפי מפואר
בנוסח ימי הודון בכדי לעשות רושם עצום על יתר שליטי הסאראו, ואז, כך היה בטוח,
יחושו כולם לצפון הידרוסט בכדי לנשק את רגליו ולסור למרותו.
בשנת 1501 לפנה"ס, יצא לדרך צי פלישה גדול בהנהגת הוראקו, שהכיל 1,000 ספינות
קרב ענקיות, שנשאו כ500- טיטאנים חמושים מכף רגל ועד ראש, ואלפים רבים של עוגים,
אורקים ויצורים דומים. תחילת המלחמה היתה מוצלחת למדי. הוראקו בא לעזרת הקרונגו של
איירנוסט, והעניק לו סיוע רב ערך במלחמתו כנגד ההקטיליאנים שישבו בחופים, שמרכזם
בעיר המגדלור סלמאריס (איזור שלארטמונד דהיום), וברית אור הכוכבים המבולבלת וחסרת
ההנהגה של עמק ריינשטאוף. תשע שנות מלחמה השיגו הצלחות עקובות מדם. מקדש אור
הכוכבים הגדול בריינשטאוף הוחרב ונשרף עד היסוד, ובשנת 1492 נפל המעוז האנושי
האחרון והגדול מכולם, סאלמאריס, והפך לאיי חורבות עשנים.
הוראקו שב לפוש מעט בהאמראב, כשמשרתיו גוררים אלפי עבדים נרצעים בשלשלאות אחרי
מרכבתו. בטפשות ושחצנות בל יאמנו, הניח הוראקו לקרונגו של איירנוסט לחמוק מהבטחתו
הקודמת לסור למרותו ולתת לו סיוע צבאי בהתקפה הצפויה כנגד הקטיליאנה, הלה התחמק,
באומרו כי הוא בטוח כי מלך המלכים הדגול אינו זקוק לצבאותיו הקטנים והעייפים בכדי
לנחול נצחון על בני אדם עלובים בהקטיליאנה, וכי לאחר שישוב מנצח, ישמח הוא,
הקרונגו של איירנוסט, לבוא להידרוסט ולכרוע ברך בפניו בהכנעה.
בשנת 1489 הופיע סוף-סוף צי הפלישה של הוראקו ליד חופי הקטיליאנה,
אולם השהות הארוכה מדי שלקח לעצמו, ביחד עם התפארויותיו של הוראקו נתנו לאוייביו
די זמן להתכונן לקראת ההתקפה הצפויה. שתי ערי המדינה החשובות של הקטיליאנה,
האניתריאה ואריגרטה, הפסיקו את המלחמה הנצחית ביניהן והתאחדו בכדי לבלום את צי
הסאראו: קיאומאריס ה-I, מלך אריגרטה, בא
למערכה בראש צי של 600 ספינות משוטים זריזות וחמושות היטב, וליד רוספוליס התאחד עם
2,500 לוחמי פלאנקס מהאניתריאה בראשות הגיבור הנערץ קרילאוס. אל הצבא המאוחד
הצטרפו חיילות קטנים יותר מערי מדינה אחרות, וכמו כן יריבתם הישנה נושנה של בני
סטאומורד, ארנפליי, ששכנה בטירת עננים מפוארת שהקימה מעל מרכז האניתראיה, ועמה
חבורה של ענקי עננים מאומנים היטב, שהונעו מהשנאה עתיקת היומין שלהם כלפי הודון,
ביתו וכנסייתו.
הוראקו, שקיבל מידע על צבא האוייב המתארגן, הונע בשחצנותו לעשות
משגה פטאלי נוסף, כאשר סרב לדעת אלו מיועציו שהמליצו לו להתחמק מקרב עם הצבא
העיקרי של האוייב, לעלות את נחילי האורקים והעוגים שלו לאיים המרכזיים ולהחריב את
מאות הכפרים והעיירות הלא מוגנות ששכנו בהן. הוראקו, נחוש בדעתו לנצח נצחון אפי
מפואר, ולא "נצחון של גנב בלילה" כפי שקרא לכך, הפליג עם ציו לתקוף את
מצודת האיים האדירה של רוספוליס, שם התאספו יריביו.
כך החלה מערכה בת יותר משנתיים, שנכנסה למיתולוגיה ההקטיליאנית
בתור "האפוס של רוספוליס", שתוארו מאות פעמים בידי אנשי
הקטיליאנה בכתיבה, שירה, ציורים, פסלים ומחזות, והפכה למיתוס ידוע מאד, שלפי כמה
מגרסאותיו, השתתפו ולחמו בו גם האלים בכבודם ובעצמם.
האמת היתה פרוזאית פחות. הוראקו, בטפשותו, בחר לתקוף דווקא את העיר
המקודשת לאל הים הידנלוס (הידנלור בפי ההידרוסטים), וצירף לשורות אוייביו גם את
הטריטונים השוכנים במצולות סביב איי הקטיליאנה, שהיטיבו לתקוף את ספינותיו בהפתעה
ולחבל בהן.
הקרבות ארכו עד שלהי
1487. האורקים והעוגים בהנהגת הסאראו ערכו התקפות אדירות על חומות רוספוליס
הגבוהות, המטירו עליהן אש ממכונות מלחמה, כשהמאגים הטיטאנים משתמשים בקסמי מלחמה
אדירים, ופעם אחד הצליח כח שלהם בראשות קוגאר, חתנו של הוראקו, לחדור פנימה, אולם
נהדף באבדות כבדות, לאחר שנתקל בכח עילית בהנהגת קיאומאריס, שהמג שלו קטל את קוגאר
בירי של ברקים אדירים. מלבד מקרה זה, החזיקו חומותיה האדירות של רוספוליס מעמד.
הפור הוטל בחורף של 1487. סערה אדירה, שלדעת ההקטיליאנים זומנה בידי אל הים, פגעה
קשות בצי הספינות הגדולות והמגושמות של הסאראו, טבעה רבות מהן, והטילה בהלה וכאוס
באחרות. ההקטיליאנים, שידעו לשמור את ציים בטוח מפגעי הסופה, מיהרו לנצל את
ההזדמנות, והנחיתו מתקפה ימית אמיצה ומהירה בהנהגת קיאומאריס, בה השתתפו כל גיבורי
המערכה של הקטיליאנה, ולמעשה "כל גבר שידע לאחוז חנית" כפי שתאר זאת
אי-מי. הסאראו המופתעים הוכו שוק על ירך, והגיבור קרילאוס מצא את הוראקו וקטל אותו
בקרב פנים אל פנים.
שאריות צי הפלישה
האדיר לשעבר נאחזו בפאניקה ומיהרו להפליג ללב ים, בדרכם בחזרה אל האמראב, אליה זכו
אך מעטים מאד מהם לחזור בחיים. ארנפליי, שידעה כי תומכי בית סטאומורד נמצאים בבהלה
ובכאוס מוחלט, הפצירה בהקטיליאנים לאסוף צי פלישה ולמגר את מצודות הודון
בסורו-קוראנגו-המראב, אולם תוכניות אלו, בהם תמך קרילאוס הדגול בכל מאודו לא
התתמשו מעולם, בעיקר בשל המתח והעויינות בין אריגרטה להאניתריאה, ששבו לתכנן
מזימות ותוכניות מלחמה זו כנגד זו, ובכך מצילים את בירת הסאראו מאובדן בטוח,
ומעניקים לה אלף שנות קיום נוספות.
התוהו והמאבקים
הפנימיים בהאמראב נמשכו כמעט 300 שנים, כשהמבצר האדיר עובר מיד ליד, כשצאצאים
שונים של הוראקו ושרי מלחמה מחזיקים בה לחליפין, וכמעט כולם מתים מוות אלים, בשנת
1167 לפני ספירת הילאסיאס, תפס את השלטון הכוהן הגדול של כנסיית אש הצללים,
באגארוק, משתמש בקרבת משפחה רחוקה שהיתה לו לשושלת סטאומורד, דרך נישואי קרוב
משפחתה לאחת מבנותיו של הוראקו, כשכוונתו העיקרית לכונן בהאמראב שלטון תאוקראטי של
כנסייתו האפלה של הודון. באגארוק הצליח ליצב את המצודה האדירה בידיו, בעיקר
ע"י רצח אכזרי של כל המתנגדים, וכונן שלטון טרור דתי אפל וקשוח, לפי מיטב
המסורת של אש הצללים, כשהוא מכניע את שבטי האדם הפרועים והלא מאוחדים שהסתננו
לדרום הידרוסט בתקופת התוהו, משעבד אותם ומכריח אותם לסגוד להודון. היתה זו הפעם
הראשונה בה קיבלו בני אדם את דת אש הצללים על עצמם, וכמה מהשבטים אכן הפכו עורם
והושחתו עד היסוד בידי כוהני האופל שנשלחו אליהם, הופכים לחבורות אכזריות של
קניבלים רצחניים. רוב השבטים הפרה-הידרוסטיים, מנגד, חרקו שיניים, וקיבלו את הדת
האפלה להלכה בלבד. עד מהרה, בבוא ההזדמנות, היו עתידים להשיל דת זו מעליהם בעודם
מתמרדים כנגד אדוניהם השנואים מהאמראב.
באגארוק, למרות
שאיפתו מהשפה ולחוץ, מעולם לא חלם עוד להיות שליט עליון על הסאראו. האפשרות
האחרונה לכך כלתה ונעלמה עם כשלונו ומותו של הוראקו, ולמען האמת, בימיו הלכו ונצטמצמו
במהירות המחוזות בהם שלטו הטיטאנים – הם גורשו
סופית מדרום אינטוריה, קיידרהרץ ודירלין, וביבשת ארקוויליירי לא נותרו להם אלא
מאחזים מועטים מאד באיזור הלודיה ותרמינסאל דהיום. גם בהיותם על סף הכליון, לא
חשבו אדוני הסאראו להתאחד - כל אחד מהם היה שבוי מדי בגאוותו האישית, וביריבויות
קטנוניות עם יתר בני מעמדו. אחד אחד התמוטטו וכלו מבמת ההיסטוריה, כאשר אכזריותה
התהומית של דת אש הצללים המושלת בבני הסאראו מונעת כל משא ומתן או פשרה בינם לבין
יריביהם. נבואתה של ארנפליי החלה מתגשמת, אולם באגארוק כלל לא נתן את דעתו לחומרת
השעה, ולא חזה כלל ועיקר כי המקום הבא בו עומד שלטון הסאראו ליפול היה הידרוסט
עצמה - מפלה שעתידה להסתייע מאד בידי מעשי האיוולת של באגארוק עצמו.
החל מהמאה ה8- לפני
ספירת הילאסיאס, הופיעו בצפון מערב ואלנקאלד הגזעים האנורקיים - גזעים של נשים
לוחמות יפיפיות בעלות כנפיים עשויות עוצמה מאגית, בלתי מוחשיות, שהקנו להן את
היכולת לעופף באוויר. בנות הגזעים האנורקיים, מראשית ההיסטוריה שלהן אי-שם במקומות
אחרים, היו מפוצלות לשלושה תת-גזעים: הואלקיריות של האור (הואלקיריות הלבנות) בעלות
כנפי האור הבוהק, שנודעו בפי כל כגזע של אבירות אציליות הסוגדות לאלת האור,
האנורקיריות (הואלקיריות הכחולות) הלוחמות הנועזות והמוכשרות ביותר מבין הגזעים
האנורקיים, הסוגדות לאלי מלחמה מהצפון, והדרקיריות (הואלקירי השחורות) האכזריות
והפרועות, הסוגדות לאלים אפלים, וידועות בכנפיהן העשויות מאפלה טהורה.
הואלקיריות
והאנורוקיריות פלשו לדרום הידרוסט מדי פעם במהלך המאה ה8-, בעוד שבטים פרועים של
דארקירי מטרידים את הצפון, ומשליטות טרור ובהלה באיזורי הספר.
למעשה, המרחק בין אלי
האופל של הדרקירי לכנסיית אש הצללים לא היה רב, אולם באגארוק הקנאי כשל מלהבין זאת,
הכריז מלחמה על הדרקירי בצפון, שהצליחו בכמה התקפות עקובות מדם על הטיטאנים שלו,
וסרב להפסיקה ולהתפשר עם הפולשות האפלות כל עוד לא יקבלו עליהן את דת אש הצללים
ואת שלטונו הוא, ולכך סרבו הדרקירי בתקיפות. באגארוק, שגאוותו נפגעה, ולאחר ששמע
על מותו של אחד מקרובי משפחתו בהתקפה נוספת של דרקירי על מצודת ספר (577
לפנה"ס), נשבע למחות אותן מעל פני האדמה, שבועה אפלה בה דבק, למרות התוצאות
הרות האסון.
בשנת 535
לפנה"ס, לאחר מספר כשלונות
ונסיונות נפל, עלה בידי באגארוק לארגן צבא התקפה מכובד בגודלו, שעלה על מצודות
הדרקירי בצפון מערב הידרוסט, והחל משמיד אותן עד היסוד בזו אחר זו, כשהוא אינו
משאיר אף אחת מיריבותיו בחיים, ומעלה עשרות מהן לקורבן על מזבחו של הודון. כאשר
פנה לעבר מצודת הדרקירי הגדולה דארקהולסט בראשית שנת 528 לפנה"ס, התבשר
באגארוק כי צבא פלישה אדיר של ואלקירי לבנות ואנורקירי פלש לדרום הידרוסט, חיסל את
נציבו שם, וכי מרבית שבטי האדם השילו מעליהם את שלטון הסאראו ודת אש הצללים,
והצטרפו בגלוי אל צבא הפלישה. על רקע זה, באה גם הצעת שלום ממצודת דארקהולסט, בה
הסכימו הדרקירי למרבית הדרישות אותן דרש בזמנו, כולל כפיפות לשלטונו - מלבד סירובן
המתמיד לקבל את דת אש הצללים, שכן לא עלה על דעתן של הלוחמות האפלות לקוד למזבח
עליו הועלו קורבן רבות מאחיותיהן.
באגארוק עשה כעת
איוולת בל-תאמן, דוחה בבוז את הצעת השלום של הדארקירי, ותוקף בכל כוחו את מצודת
דארקהולסט תחת לחוש דרומה להדוף את הפלישה, כשהוא נאמן לשבועתו למחות את הדרקירי
מעל פני האדמה קודם, ולטפל בפולשות החדשות אחר-כך. לאחר ארבעה חודשי לחימה, בהם
ספג צבא הסאראו אבדות כבדות, הובקעו חומות דארקהולסט, וטבח נורא נעשה בתוכה.
הדרקירי מעולם לא שכחו לסאראו את מעלליהם, ואם כי לא הצטרפו ליריבותיהן העתיקות,
הואלקיריות הלבנות, צפו בשמחה לאיד בחורבן הטיטאנים, כאשר רק טפשותם של באגארוק
ושבועתו מנעה מהסאראו ברית ועזרה לה היו זקוקים ביותר.
לאחר חורבן דארקהולסט, טרח באגארוק סוף-סוף לתת דעתו למצב בדרום, אולם השעה
התאחרה. הפולשות היטיבו להתבסס בתוכו, בנו מבצרים וכרתו בריתות אמיצות עם שבטי
האדם, כשהן מוחצות את משרתי הסאראו, בעיקר אורקים ועוגים, בכל מקום עליו השתלטו.
באגארוק ירד דרומה בראשות צבא פגוע ועייף, אולם מעולם לא הגיע לקרב המכריע. במיצרי
ההרים של מרכז הידרוסט, בדרום-מערב מחוז הלאנס דהיום, ארב לו כח קטן של
אנורקיריות, שהמטיר חיצי נפץ ודרדר סלעים על החלוץ של כוחות הסאראו העייפים,
והפילו בהם אבדות רבות. באגארוק עצמו נפצע קשה, וביקש כי יחזירו אותו להאמראב,
אליה לא הגיע מעולם. בדרכו חזרה לבירתו חלה ומת באפיסת כוחות (526 לפנה"ס).
המסך עלה כעת על
המערכה האחרונה בהיסטוריה של בית סטאומורד החלש, המעורער והמבודד. בהאמראב עלה
לשלטון נכדו של הוראקו, הודון ה-II, מצביא ולוחם טוב בפני עצמו, אך רחוק מתעוזתו האפלה, חזונו
וגאוניותו של הודון הגדול. עם עלייתו לשלטון, אסף את שארית כוחם של הסאראו, ובקרב
סירבאן שהתרחש מעט מצפון למקום עליו עומדת כיום העיר ווייטדוון, הביס את כוחות
הואלקירי והאנורקירי שפלשו לצפון הידרוסט. היה זה נצחונם האחרון של הסאראו
בהידרוסט, שעלה להם באבדות כבדות, כאשר הכל, כולל הם עצמם הבינו כי דרום הידרוסט
ומרכזה אבדו להם לנצח. הודון ה-II לא היה מעולם אלא מושל מקומי של השליש הצפוני של
האי ההידרוסטי, ממלכה דומה מאד במימדיה, למרבה לעגו של הגורל, לממלכה המקורית ממנה
החל הודון הגדול את מסעות הכיבוש שלו שלושת-אלפים שנים קודם לכן. הודון ה-II ניסה לשמור כמיטב יכולתו על השטחים שנותרו בידיו,
והיה סמוך ובטוח כי מבצרו האגדי והעתיק, סורו-קוראנגו-האמראב, יגן עליו מכל רע.
עשרות השנים הבאות היו שקטות יחסית, והודון ה-II טעה לחשוב כי הואלקיריות מיצו את כוחן בכיבוש דרום
ומרכז הידרוסט, ונואשו מלתקוף את הצפון לאחר המפלה שספגו. הפולשות שזה מקרוב באו
מעולם לא ויתרו על תוכניתן למגר את פולחן אש הצללים האפל, וניצלו את השקט לבסס את
שלטונן, שנוהל בידי מלכת הואלקיריות שעמדה בראש "המועצה הלבנה", בה
שותפו נציגי האנורקיריות, בני האדם והעלפים המקומיים. בשנים שחלפו, השקיעו השליטות
החדשות זמן רב בעיצוב שבטי האדם הפרועים לפי דרכן ומטרתן, כשהן מפיצות בקרבם את
אמונת האור, ומקנות לצעירי האדם תרבות, השכלה, ולבסוף גם את האבירות. האבירים
הראשונים, בתור כאלו, קיבלו את מקומם הראוי במועצה הלבנה, ששלטונה הקורן הלך
והתחזק, מבשר את סופו הקרוב של שלטונה האכזרי, חסר האונים והרקוב של מצודת האמראב.
בשנת 459 לפני ספירת
הילאסיאס עלתה לשלטון על הואלקירי הלבנות מלכה חדשה - קלריליה ריילארד, אישיות
תקיפה ומהוללת, הנערצת באגדות הואלקירי עד היום, אבירה אידיאליסטית רבת כשרונות,
שבמזגה הנוח והרחמים שיכלה להפגין גם כלפי אויב מנוצח היתה היפוכו המוחלט של הודון
הגדול, אך יש הטוענים כי לא נפלה ממנו בהרבה בכשרונה. בתור סגנה הלא רשמי של
קלריליה ויד ימינה עלה אדם בשם קודור, הראשון באבירים האנושיים שזכה בכוחות מלאים
של פלדין, ובאגדות זכה לא פעם לכינוי "אבי האבירים". מרגע שהתבסס צמד זה
בשלטון, היה ההמשך ברור מאליו. מטרתה העיקרית של קלריליה היתה לבער עד היסוד את
נגע אש הצללים, ולא עבר זמן רב עד שניגשה לביצוע משימתה. צבאות האור, כפי שכונו
בספרי ההיסטוריה, עלו צפונה, מאחדים בקרבם כוחות גדולים של ולקירי, אנורקירי, בני
אדם, עלפים וגזעים אחרים, כשהם מונהגים בידי קלריליה וסר קודור, וכוחותיו העייפים
והמסורבלים של הודון השני לא הצליחו לעמוד בפניהם.
בשנת 455 לפנה"ס
הוכו כוחות הטיטאנים מכה ניצחת באיזור וייטדוון, וצבאות קלריליה השלימו את כיבוש
מעברי ההרים החולשים על צפון האי ההידרוסטי. כעת, שלחה קלריליה את שליחה להודון
השני, והציעה לו ולבני עמו חנינה ושלום, בתנאי שיכנעו לשלטון המועצה הלבנה, יזנחו
את פולחן אש הצללים, ויסגירו לידיה כמה מהאכזריים יותר בכוהני כנסייה אפלה זו,
לרבות עוזריו של באגארוק שהיו אחראים למעשי הטבח בדארקהולסט.
הודון השני, שהשכיל להבין כי הוא במצב אבוד, היסס, אולם הגאווה, כרגיל אצל הסאראו,
גברה על ההגיון, ביחוד לאחר שכוהני אש הצללים מיהרו לחסל באכזריות כמה בכירים
בהאמראב שרצו לקבל את הצעת השלום, וכוהנם הגדול, זאמורב, הלהיב את הודון בדברי
גאווה ואופל, טען כי רוחו של הודון הגדול התגלמה בשליט הסאראו האחרון, וכי האל
הגדול והאפל לא יטוש את מאמיניו ויחולל ניסים אפלים שיכו את קלריליה שוק על ירך.
הודון השני השתכנע, ותלה כמה מתומכי הכניעה על פחדנות ובגידה. ההזדמנות האחרונה
להציל את האמראב נגוזה.
יתרת
ה"קרונגו" של הסאראו, רחוקים מהידרוסט, לחוצים וחלשים, לא עשו דבר בכדי
לסייע להודון השני, ובשנת 453, לאחר הפוגה קצרה, חידשה קלריליה את המלחמה. הודון
השני הובס פעם נוספת בקרב במישור פלאדייר, ובראשות שארית כוחותיו נסוג להאמראב
והתבצר בה.
המצור ארך שש שנים, והטיטאנים התגוננו בחמת יאוש ואפילו בגבורה, אולם הבלתי נמנע
ארע לבסוף, ובקייץ של שנת 447 לפנה"ס הובקעו חומות המצודה האדירה שיסד הודון
הגדול. הטיטאנים, גאים באמונתם האפלה ומטורפים מזעם, רצחו את נשיהם וילדיהם ולחמו
בטירוף עד האחרון שבהם, כשאיש מהם אינו נופל בשבי. קלריליה, שהנהיגה את התוקפים,
קראה להודון השני לדו-קרב, והפילה אותו חלל. במהלך הקרבות, נחרבה מצודת האמראב עד
היסוד, ומחורבותיה יצא קסם אפל, האופייני לערי סאראו גדולות, שהקפיא את כל הארץ
מסביבו עד הרי ווייטדוון, הופך במהירות את צפון הידרוסט לשממת קרח קוטבית, שורצת
קסם אפל ומפלצות נוראות - אולם עידן בית סטאומורד חלף בלא שוב, במידה רבה הודות למעשי
האיוולת החוזרים ונשנים של בני בית זה. תאריך נפילת מצודת האמראב הפך לחג לאומי
ודתי של ההידרוסטים (חג הנצחון והתפארת), הנחגג בעת סיום הקציר, בתאריך 26-30
בהיתרודיאן, עד עצם היום הזה.
בחזרה אל דף האינדקס של ארצות העולם הידוע
בחזרה אל דף המבוא לאימפריה
ההידרוסטית
כתב וערך: גדעון
אורבך, 2001
בניית האתר : The Pundak
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום