הארצות של העולמות המוכרים
רקע כללי |  ארצות |  מפלצות |  אלים ואמונה |  דמויות |  גזעים

שושלת דה-אדריאן וחורבות טירת אדריאן

דברי ימי השושלת

שושלת דה-אדריאן, שושלת פיאודלית שמוצאה ממרכז ז'ראל, עקרה למחוז ראכנהורף במאה ה-22 לספירת הילאסיאס, ומשלה בעמק קראפהאולה כ-200 שנים, עד להשמדתה האכזרית בפשיטתו הגדולה של עקרב הירקן בשנת 2434 לספירה.

הבארון גיום דה-אדריאן, חבר בוגדני במסדר אבירי הכוכב ובעל טירה מדרום לעיר מינולר, חי בזמנו של המלך קלוד "זהוב הגלימה" לבית דה-אולגונד. גיום, אדם אופורטוניסט, ציני וחמדן, תמרן בזריזות ושינה צדדים מספר פעמים במלחמה הגדולה שהתנהלה בין קלוד זהוב הגלימה לבין צבאות סוחרי העבדים הסרים למרות הרוזן Cooperhand מזרה האיימים. למרות, שבסופה של המלחמה היה מצוי במחנה המנצחים, קרי, לצד המלך, חשש הבארון כי המלך לא יאחר להפרע ממנו על האופן בו החליף צדדים ואף עשה עסקאות טובות למדי עם חלק ממנהיגיהם של סוחרי העבדים.
אי לכך, בעוד המלך עסוק בשיקום ממלכתו לאחר מלחמת האזרחים הגדולה, מיהר גיום למכור את טירתו ואדמותיו, ועקר למחוז הדרומי והנידח ראכנהורף, שם החל לעסוק בעסקי מסחר עם ממלכת ווילסטראש, ואף רכש אדמות חדשות באיזור ראכרדורף.

אלא, שבימי בנו של גיום, פרנסואה, ניחתה השואה של ווילסטראש, אותו קסם אפל שרקחו ערפדים מהדרום, אשר השמיד מדינה זו על אוכלוסייתה בלילה אחד. גיום עצמו, שהיה במסע עסקים במדינה זו, נספה אף הוא, ועסקי המשפחה קרסו. אחיו הצעיר של פרנסואה, פרננד, נאלץ למכור את אדמות המשפחה כדי לכסות את חובותיו, ולהפוך לקצין-משמר נחות דרג של רוזן המחוז, המוצא את פרנסתו בדחק. פרננד מת, אדם קודר ואומלל, שני עשורים לערך לאחר מכן.

נכדו של פרננד, רוז'ר, גדל בטירת הרוזן דה-סילדור, שהמלחמה כנגד רפאי ווילסטראש החרבה ושלטונה ההדוק של המלכה הקוסמת ארלינד במחוז רוקנו את תפקידו מתוכן אמיתי. רוז'ר, שגדל בתוך אותה אווירה, הפך לאביר הולל וקל-דעת, רודף שמלות חסר תקנה, אשר היה עובר מגבירה לגבירה, כפי שסיפרו השמועות, כפרפר מפרח לפרח.
אלא שבשנת 2203, נפל דבר; רוז'ר חיזר אחרי עלמה מסתורית וזהובת שער שהגיעה לטירת דה-סילדור, ופעם נפל הצייד בעצמו ברשת, והתאהב ללא תקנה. אלא, שאותה עלמה מסתורית לא נטתה להעתר לחיזוריו, ומיהרה לעזוב את העיר במסגרת ענייניה שלה. רוז'ר מוכה האהבה יצא ברכיבה בעקבותיה באישון ליל, ועקבותיו נעלמו למשך למעלה מ-20 שנים.
בסתיו של שנת 2225 לספירת הילאסיאס, שב רוז'ר והופיע, כאשר עמו ילד קטן, ככל הנראה פרי אותו רומן מסתורי (או שמא אחר, אשר נשמר בסוד). בחזותו לא נותר זכר מהאביר הצעיר והעולל שהיה בראשית דרכו. כעת, הופיע רוז'ר כמלומד רציני ואפור שער, בלא שסיפר לאיש היכן היה, מה עשה והאם מצא את אהובתו. מכאן, החלה להלחש השמועה כי אותה עלמה מוזרה היתה פיה מסוג זה או אחר, ורוז'ר שהה שנים רבות בין פיות ויצורים על-טבעיים אחרים, אולי בטירת האלנשטייף המפורסמת.

רוז'ר לא חזר עוד לבירת המחוז, אלא השכיר את שירותו כ-Scribe ויועץ לאדון הפיאודלי של קראפהאולה, תפקיד בו שימש עד מותו בשנת 2248. בקראפהאולה, גידל את בנו הצעיר והיפיפה גאלן (יש אומרים, היפה מכל בני דה-אדריאן אשר חיו אי-פעם). גאלן נודע עוד מנעוריו המוקדמים לא רק ביופיו, אלא גם באהבתו הרבה לטבע, ביכולות המאגיות שלו ובלהיטותו אחרי דברים על-טבעיים. תכונות אלו, בצירוף השמועות על מוצאו, הדביקו לו ברבות הימים את הכינוי "גאלן ידיד הפיות". דמותו של גאלן זהוב השער ומעשיו הפכו עד מהרה רקע למרתקות ביותר באגדות המשפחה.

גאלן לא התעניין מעולם בתפקיד ה-Scribe, אלא הפך עד מהרה לאיש-חרב וצייד מוכשר ביותר, אשר הפך לאחד מאביריו הבכירים של הבארון המקומי בורלריך ווטאנהורסט ("עורף הפר"), עליו התחבב מאד, בין היתר בשל כשרונו המדהים בנגינה על קתרוס תוך שהוא שר בלדות וסיפורי אבירים.
הסיפור הידוע הראשון על אודות גאלן, היתה הצורה בה הקסים את הגבירה הילזה רונהלם (משושלתה של גבירת מטולרה דהיום, הבארונטה ריכילד רונהלם), כאשר ניגן רומנסה מקסימה מתחת לחלונה, ולפי האגדה אף זימן פיות זעירות שהקיפוהו במעגל ונשאו עבור הילזה פרחים ריחניים ונדירים מהיער. הילזה נישאה לגאלן, למורת רוחם של בני משפחתה, אשר רצו להשיאה לסוחר עשיר וזקן מראכרדורף. מספרים, כי בני משפחתה של הילזה רכבו אחרי גאלן לקראפהאולה כדי להתנקם בו, אולם הבארון בורלריך הגן על בן חסותו וגירש אותם בבושת פנים כלעומת שבאו.

אלא ששנים מספר לאחר מכן, זימן הגורל לאיזור אתגר קטלני, אשר הפך את היחסים בין גאלן לבארון מידידות ליריבות מרה. שנים מעטות לאחר שמת אביו של גאלן, עמד איזור קראפהאולה בסכנה גדולה. כוחות מוזרים ואפלים בקעו מהיער, וביקשו להשתלט על האיזור, אולי בדרכם להשתלטות כללית על חלקים נכבדים בראכנהורף. אותו צבא מסתורי היה מורכב מיצורים שעירים ומיללים שיצאו מיער ברונהוף, ובראשו עמדו אבירים-מכשפים הצועדים תחת נס נחש קסמים מוזר ופעור לוע.

הקרבות בין התוקפים לבין יושבי קראפהאולה וכוחות אחרים מראכנהורף ארכו שנים מספר, ובמשך זמן-מה היתה יד הפולשים על העליונה. הבארון בורלריך נכנע לפניהם, ונשבע למנהיגם שבועת נאמנות פיאודלית, תוך שהוא רודף את בעלי בריתו לשעבר כדי לשאת חן וחסד בעיני אדוניו החדשים. קומץ מאביריו לשעבר של הבארון, בהנהגת גאלן עצמו, סרבו להניח את נשקם ועברו למלחמת גרילה ביערות במשך שנתיים, עד אשר הגיעו תגבורות ממטולרה וראכרדורף אשר הציתו מחדש סדרה של קרבות מכריעים. גאלן לקח תפקיד מפתח באותם קרבות, ולפי האגדה, הופיע באחרונת המערכות הלורד האלנשטייף, מלווה בפמליה של שדונים ופיות, כדי לסייע לאכטולדים ולידידו גאלן לנחול את הנצחון הסופי אשר הכה את התוקפים שוק על ירך והניס אותם מקראפהאולה. במהלך קרב זה, הרג גאלן במו-ידיו את בורלריך, במהלך דו-קרב ארוך וקשה שניטש ביניהם. לאחר הנצחון (2256), מונה בידי שליט המחוז הטרי, דה-ליסיאל, לבארון החדש של עמק קראפהאולה. כך, זכתה העיירה בשליטים חדשים, ועד מהרה שונה שמה בהתאם לשם השושלת החדשה – אדריאן.

גאלן והילזה הפכו לבארון ולבארונית של האיזור, אולם עליה וקוץ בה; לפי האגדות, הסתבך גאלן עם פיה רבת עוצמה וקנאית, אשר חמדה אותו לעצמה. כאשר נדחתה, הטילה עליו ועל צאצאיו קללה קסומה, אשר טיבה לא הובהר מעולם, אף כי המקומיים נטו לשייך לה כמה וכמה מהאסונות שירדו על המשפחה בדורות המאוחרים, ואף את השמדתה בידי עקרב הירקן. לא נעדרו אף שמועות כי אותה פיה הטילה על גאלן קסם ביער, אשר גרם לו לדמותה לאשתו, וכך הביאה לעולם ממזר, אותו חינכה לשטום ולחרוש את רעתם של אביו ושל אחיו למחצה, שכן הילזה ילדה לגאלן בן ובת, אמלריך ואמאנדה.

כעשור שנים לאחר מכן, בעוד בנו ובתו גדלים אט-אט, ניסו אויביו של גאלן להתנקם בו על ההשפלה הקודמת שהנחיל להם. האגדה מספרת כי מלך אבירי הנחש המכושף, זאראנדיל, שלח רוכבים אפלים (לפי אחת הגרסאות, אותם רוכבים אפלים הידועים לשמצה בכל רחבי האיזור), אלו הגיעו לטירה באישון ליל, כאשר גאלן ואשתו היו בביקור בטירתו של ידיד, קטלו את השומרים וחטפו את בנו ובתו של הבארון. הללו נכלאו אי-שם במקום זר ומוזר, במבצר אכזרי של מאמיני הנחש המכושף על פסגותיהם של הרים חסרי שם.
גאלן, שרתח מזעם כאשר שמע את השמועות, לא נותר חייב; בגדול מבין מעלליו, הצליח אי-כה לאתר את נתיבם של החוטפים, למצוא את עירם האפלה ולחדור לתוך המצודה או המקדש שם נכלאו בניו. במהלך הקרב, מספרת האגדה, הפיל מאה מאביריו וכוהניו של זאראנדיל, והמלך האפל עצמו ברח כל עוד נפשו בו, כשהוא מייבב כעולל בן-יומו. גאלן חילץ את בנו ובתו בלא פגע, ומאז לא העזו מאמיני הנחש המכושף להתעסק עמו פעם נוספת, ולא הראו את קצה חוטמם במחוז כל ימי חייו של גאלן, ואף שנים רבות לאחר מכן. גאלן הביא עימו אוצרות רבים מאותם מחוזות רחוקים, ביניהם ידוע במיוחד יהלום כחול בגודל ראש תינוק, אשר על צלעותיו נחרטו רונות מוזרות ומהבהבות בכתב מסתורי. יהלום זה היה מוקד לשמועות רבות, אשר דיברו על כוחות קסם גדולים הטמונים בו, ובמשך שנים רבות היה היקר באוצרות בגנזכה שושלת דה-אדריאן.

גאלן זכה סוף-סוף לשקט ושלווה, אולם אט-אט, לכשהחל מזדקן, החל גורל מר ונטול רחמים פוקד אותו, והופך את אושרו ותהילתו ליגון. אשתו, הבארונטה הילזה, מתה בשנת 2278, והותירה את גאלן בודד ואבל. ביגונו, החל מזניח את ענייני השלטון, כשהוא מהלך ביערות ושר בלדות נוגות על אודות אהובתו המתה. לא עבר זמן רב, והוברר לכל כי אמלריך, בנו של גאלן, הושפע באופן מסתורי משהותו במבצר המרושע, ונמלא חמדנות ואכזריות, אשר הלכו וגברו ככל שהזדקן אביו. אמלריך החל מפיץ שמועות, כי דעתו של אביו נחלשה, והוא נאחז שיטיון-זקנה, וכן שמועות מטונפות אחרות כדי להלבין את פניו.
ליבו של גאלן נשבר בקרבו כאשר התבררו לו מעללי בנו. בשנת 2282, עזב את תפקידו ועזב את אדריאן ללא שוב. מספרים, כי בילה את שנותיו האחרונות בטירת הפיות של האלנשטייף.

עזיבתו של גאלן, שהכתה בעצב גדול את אנשי העיירה אשר העריצו אותו, פתח תקופה בת למעלה מ-25 שנים של התקוטטות בין צאצאיו. בצוואתו, הוריש גאלן את כל רכושו לבתו, אולם בידי אמלריך עלה להשמיד את הצוואה. בין השניים נפתח מאבק ירושה רבתי שכלל עימותים קשים בין שניהם בחצרו של רוזן המחוז, ועד מהרה אף קרבות בין תומכיהם. אמלריך, אשר התחזה לאדם אדוק, התחבב על הכנסיה, והצליח להבאיש את ריחה של אמאנדה, אשר היתה ונותרה אשה חופשיה אשר הרבתה, כמוה כאביה, להסתובב ביערות ולקשור קשרים עם בריות שנראו לכנסיה פגניות ובלתי מהוגנות. בשנת 2291, ילדה אמאנדה בן בלא שתנשא, דבר אשר הרתיח עוד יותר את אנשי הכנסיה. הכמרים ואמלריך שבו והגישו תלונה על אמאנדה בפני הרוזן והשליח הקדוש של המחוז, אשר הורו על נישולה מנכסיה ועל מאסרה, מתוך מטרה לשולחה אל מנזר "הערפילים העצובים" המפורסם שליד בירת המחוז. אלא שאמאנדה החופשיה ברחה מהמנזר לאחר שבועות מעטים, ועד מהרה שבה להאבק באחיה השנוא.

בינתיים, מאחורי מסווה אדיקותו הדתית, הפך אמלריך לשליט אכזרי יותר ויותר; הוא גבה מיסי עושק, וגייס שכירי חרב זרים, אכזריים ורבי עוצמה, בעזרתם רדה בתושבים ומירר את חייהם. שובה של אמאנדה אל המחוז, שנתיים לאחר הולדת בנה, הפך אות למרד גדול, שמוקדיו בכפרים ובחוות הרחוקות מטירת אדריאן. המלחמות בין הצדדים נמשכו, לסירוגין, במשך כמעט 15 שנים, כאשר השניים חותמים ומפרים לחליפין הסכמי שלום ושביתת נשק, מחלקים את השלטון במחוז ביניהם, מנסים להרעיל זה את זו, מתפייסים מן השפה ולחוץ, וחוזר חלילה. הכנסיה המקומית תמכה באמלריך ברובה, עד אשר במפתיע, בשנת 2306, הופיעו במחוז חוקרים כנסיתיים עוטי ברדסים, אליהם נלווה שליח קדוש בכיר מאיל דה לה-רוא. הללו, במפתיע, ובלא התראה, אסרו את אמלריך ושניים מהכמרים המקומיים, ושפטו אותם במשפט סודי וסגור-דלתיים. איש לא יודע על מה התנהל המשפט, ואיש לא יודע מה עלה בגורל הנאשמים, אולם משערים כי הם נגררו לצינוק עמוק באיל דה לה-רוא, ושם סיימו את חייהם. המשפט המפתיע והסודי גרר אחריו גל של שמועות, מהם על עיסוקים אפלים בהם עסק אמלריך (דבר שהתחזק בשל כך כי הכנסיה הורתה לחתום חלק ממרתפי הטירה ולמוטט את דרך הגישה אליהם). היו שדיברו על כך כי אמלריך הותיר אחריו קללה או סוד נורא, הקשורים אי-כה לעיר האפלה של מאמיני הנחש המכושף ולשהותה בה.

השלטון הוחזר לאמאנדה, אולם היא עצמה, לאחר שנחקרה ארוכות בידי אנשי הכנסיה, המלחמות שניהלה ומותם של שניים משלושת הילדים שילדה, היתה יגעה בגוף ובנפש, ולא החזיקה מעמד שנים רבות. בשנת 2312, חלתה במחלה חשוכת מרפא, וביקשה ממלוויה שישאו אותה אל טירת האלנשטייף, כדי שתוציא שם את ימיה האחרונים ותקבר לצד אביה. בדרך לשם, מתה אמאנדה בתוך אפריונה, והיא בת 53 בלבד.

את כסאה של אמאנדה ירש בכור בניה והיחיד מביניהם שהגיע לבגרות, אולריק, אשר כונה ברחבי אדריאן גם "אולריק הממזר", על שם מוצאו מאב עלום מחוץ למסגרת הנישואין.
אולריק, אשר גילה כשרון נגינה ופואטיקה מדהימים אשר הזכירו את סבו גאלן (אף כי מלבדם, גילה מעט מאד מיתר כשרונותיו של סבו המהולל), המשיך את המאמצים שעשתה אמו בשנותיה האחרונות לשקם את הדומיניון. אלא, שהוא לא היה שליט מוכשר, וחיי השלטון שעממו אותו. את זמנו בילה בטיולים ביערות ובחיבור שירה, או בליווי הרועים שבשירותו ועדרי הכבשים והפרות אל המרעה, כשהוא מנגן ושר על אודות אהבות רומנטיות, אבירים מהוללים מהעבר, ושאר נושאים היאים לרומנסות, מהן כתב שלושה ספרים. כמו כן, אהב אהבת נפש את תרבותם של בני הארלדארה, והרבה מאד לבקר בישוביהם. בינתיים, הלך מצבו של הדומיניון והדרדר, בין היתר בשל רעב, מגפה קשה ולהקות של שודדים אכזריים אשר עשו באדריאן כרצונם. האוכלוסיה החלה רוטנת, אולם אולריק ניצל במפתיע, כאשר שב מאחד ממסעותיו בליווית גבירה מהודרת וקורנת עוצמה בשם גליירה, שאיש אינו יודע היכן מצאה. גליירה, אשר חלק מהסיפורים על אודותיה טוענים כי היתה פיה, וחלק טוענים כי היתה עלפית למחצה, נצר לבית אציל ועתיק יומין, התגלתה כמשלימה היטב את חסרונותיו של אולריק, אשר נשא אותה לאשה בשנת 2326. אף כי לא היתה ידועה כאוחזת חרב בעצמה, הרי הצליחה לכלכל את ענייני המחוז בדרך יעילה ומוצלחת, אשר פטרו אותו מרבות מבעיותיו והביאו אותו לשנים ארוכות של שלווה ושגשוג יחסי. בין היתר, הודקו באותם ימים קשרים של ידידות וסחר עם בני הארלדארה, ואבירי הסערה של האחרונים תרמו מאד בטיהור להקות השודדים מהמחוז.

אולריק האריך שנים, ומשל במחוז עד לשנת 2353. לאחר מותו, עקרה גליירה מהמחוז, ואיש אינו יודע להיכן נדדה, אף כי משערים כי שבה אל מחוז מכורתה המסתורי. השלטון עבר לאחד מבניו של אולריק, שארל (או שארלומאן), ולאחר מותו של זה בשנת 2479, עברה הבארונות לרובר דה-אדריאן, או "רובר האמיץ", לפי הכינוי בו נרשם הלה בדברי הימים.
רובר, שירש את אהבת היערות של בני משפחתו, הצטרף עוד בטרם הפך לבארון למניינם של "נוטרי הנתיב הישן", והפך לאחד מבכירי מסדרם. הוא כרת ברית בין מסדר מסתורי זה לבין הרוזן המפורסם סנקלארד, דבר שהקנה לאחרון ול"אבירי האמתיסט" שלו בעלי ברית אשר סייעו רבות לרוזן ולאנשיו במלחמותיהם הגדולות. רובר עצמו זכה לכבוד גדול מידי הרוזן, אשר העתיר עליו תשורות ותשבוחות, ואף צרף אותו למועצת האמתיסט, לאחר שרובר הצטיין במאבק שניהל סנקלארד כנגד אחיו של מלך ז'ראל, הדוכס החמדני פרנסיס דה-אולגונד. רובר הוביל חבורה של בני מסדרו וקומץ אבירים להתקפת פתע מן המארב, אשר הצליחה להביס תגבורת גדולה של שכירי חרב, מלווים בענק מלחמה עצום ומפחיד, אשר היו בדרכם להצטרף לכוחותיו של פרנסיס ערב הקרב הסופי בינו לבין אביריו של אדון ראכנהורף.
רובר, שנחשב לגדול בבני השושלת לאחר גאלן המהולל, סיים את חייו בסוף טראגי בשנת 2419, ביחד עם יתרת אביריו של סנקלארד, באותו קרב נורא אל מול הדראו, אשר סיים את שלטונו של הרוזן (לפרטים, ראה ההיסטוריה של מחוז ראכנהורף). עמו נפלו רבים מנוטרי הנתיב הישן, דבר אשר הכה את המסדר העתיק מכה קשה מאד, ממנה לא התאושש עד היום.

את מקומו של רובר תפס בנו, שארל השני לבית דה-אדריאן, או "שארל הקטן", כפי שכונה בפי רבים מאצילי המחוז. שארל, ברנש מעודן אך חלוש אופי אשר התחנך באיל דה לה-רוא, לא אהב כלל וכלל את המחוז, ולא השקיע רבות בתפקידו. שארל נישא, עוד טרם עלה לכס הבארונות, לאשה בשם לואיז, אשר ריננו עליה כי היתה קרובת משפחה מרוחקת של בני דה-אדריאן, או אולי צאצא לממזר עלום של אחד מבני השושלת. בין אם היה הדבר נכון ובין אם לא, לואיז גילתה הרבה מתכונותיהם של בני השושלת. בנעוריה היתה הרפתקנית, ואף בתור אשה נשואה הרבתה לנדוד, וביקרה לא פעם, לפי השמועה בטירת האלנשטייף. במחוז היו מרננים, כי לואיז דמתה לאבותיו של שארל "הקטן" הרבה יותר ממנו עצמו. שארל, שלא היה שבע רצון מהתנהגותה של אשתו, הרבה להשקיע את זמנו בהתחנפות אל השליט החדש והאכזר של המחוז, סטפאן דה-ארז'ולי, ולבן חסותו הקנאי, השליח הקדוש (אז) אודו דה-פיראס, וזאת בעיקר כדי לנקות עצמו מ"חטאי" אביו, איש השלטון הקודם. בין היתר, כדי לגרום נחת רוח לאודו, לא שלח את בניו להתחנך בז'ראל כמסורת המשפחה, ואף סרב לתת לבנותיו ללמוד, אלא השיא אותן באל-כורחן, בעודן נערות בנות למטה מ-16. בשל עניינים אלו, נפלו כעס וניכור בין הבארון לבין אשתו לואיז, ואף כי שארל לא נענה להפצרותיו של אודו לגרשה בחרפה ולשאת אשה "אדוקה ממנה" תחתיה, התנהגו בני הזוג כזרים זה אל זה, ובמשך שנים ארוכות לא חלקו אף את אותו חדר שינה.

לואיז התרתחה במיוחד על הדרך בה חונך בנם הבכור ויורשו של שארל, הורנריך, אשר נלקח תחת חסותו של סטפאן דה-ארז'ולי מגיל צעיר, והפך לקנאי דתי משתולל בהתאם למיטב המסורת של הרוזן האכזרי. כאשר השתמט הבארון שארל מ"מלחמת הקודש" כנגד הארלדארה, יצא ידי חובתו כאשר שלח למלחמה פלוגה או שתיים מאנשיו, בראשות בנו הבכור, שהיה אז בן 17 בלבד. לואיז שקעה במרה שחורה כאשר הגיעו השמועות כי בנה הפך לאחד האכזריים ביותר בקציניו של דה-ארז'ולי, וכל חודש הגיעו שמועות על "מעללי גבורה" שחולל, כרצח נשים הרות, שיפוד ילדים על אנקולי ברזל, ועוד מעשים בסגנון זה. במר ליבה, ניבאה לואיז לבעלה, כי עליבותו שלו ובהמיותו של בנו הבכור יביאו לקץ השושלת, וכי פעמוני מותה כבר החלו מצלצלים.

נבואתה הנוראה של לואיז התגשמה במלואה. סופה של השושלת בא שנים מספר לאחר מכן, בעת פשיטתו הגדולה של עקרב הירקן על המחוז. שכירי חרב ראסטהופים בוגדניים שהעסיק הבארון פתחו לרווחה את השערים בפני התוקפים, ובאותו ליל אימים מצאו כל בני השושלת את מותם. הורנריך מת כשהוא לוחם כמטורף, צווח קטעי תפילות ומקלל את התוקפים עד שאחז אותו המוות. כאשר נפל ארצה גוסס, לפי שמועה שנפוצה בעמק מאוחר יותר, צייר בדמו את סמל הכוכב על הקרקע ונשק לו, וכך מת. הבארון שארל או "שארל הקטן", לעומתו, מת על ברכיו, כשהוא בוכה, מתחנן לרחמים ומנסה לנשק את רגליהם של אנשי עקרב הירקן. לואיז, אשר ברגעיה האחרונים אימתה את השמועות על כוחות הכשפים שלה, שיגרה קסמים קטלניים בתוקפים, אולם אלו היו רבים מדי, ופצעו אותה פצעי מוות. לואיז הגוססת התאבדה בקסם אחרון ורב עוצמה, אשר מוטט את הבודוואר שלה עליה ועל כמעט שלושים מתוקפיה. מתוך הקסם הנורא, נשמע קולה, אומר מילות עוצמה נוראות, אשר הבעיתו את אנשי עקרב הירקן וגרמו לרבים מהם לנוס בבהלה אל היערות (דבר אשר בתורו החליש את ההתקפה על העיירה עצמה, והציל רבים מתושביה).

חורבות טירת אדריאן כיום
כך, בדם ואש, הגיע סופה של שושלת האצולה הז'ראלית אשר משלה כ-200 שנים בעמק קראפהאולה והעניקה לו את שמה. במהלך הקרב, עלתה הטירה באש והושחתה, כאשר חלקים רבים ממנה מתמוטטים ונהרסים כליל בשל הלהבות, הקרב, וקסמה הקטלני של לואיז. כמה מהקירות ומהחומות שרדו, הופכות את טירת האבן הגאה לגל של חורבות מפוייחות ועצובות, ביניהם עלו וגדלו צמחים מוזרים, אשר אין למצוא כמותם בשום מקום באיזור אדריאן.
חורבות הטירה מעוררות פחד גדול בקרב כל תושבי העיירה, כולל מסדר "האבירים הלבנים של סטפאן הקדוש". המקום נחשב רדוף רוחות, והכמרים (ובמיוחד המורה הרוחני של מסדר סטפאן) טוענים כי עסקינן ב"בור כישוף שחור", אשר רוחה הרעה של לואיז "המכשפה הארורה" עודה שורה בו. ואכן, שמועות על קסמה האחרון של לואיז הגיעו לניצולים מקרב תושבי אדריאן, ואין הם בטוחים האם אין כאן קללה, והאם הוטלה זו אך ורק על התוקפים האכזריים, או שמא גם על האכטולדים עצמם. אודו פיראס, ובעקבותיו כמרים ונזירים רבים, מאשימים באסון שהתחולל את אורח חייה החילוני של השושלת ואת מגעיהם עם "פיות רעות ושאר יצורי תופת הבאים להשחית את נשמתם הזכה של המאמינים". לדעת אודו, עוררה התנהגות בני המשפחה, ובעיקר זו של לואיז, את זעם הזוהר, שאשר הפיל את טירתם בידי עובדי האלילים. רק מות הקדושים של "הצדיק היחיד" במשפחה, הורנריך, הכה את התוקפים בסנוורים, וגרם להם להמלט על נפשם מפני זעם "המלאכים והקדושים אשר שמעו את זעקתו האחרונה".

בני הארלדארה, לעומתם, חיבבו מאד את המקום ולא פעם היו עולים לשם כאשר יכלו, עד אשר נאסר עליהם הדבר בידי מפקד המשמר וולפליך, שטען כי "שם מתוועדים העבדים הארורים עם רוחות רעות ואנשי עקרב הירקן, וזוממים מזימות כיצד להביא רעה על ראש אדוניהם האכטולדים".

החורבות עצמן, מעבר לעגמומיותן ולאימת הקללה ורוחות הרפאים, אינם מקום נטול יופי מוזר ונוגע ללב, במיוחד בלילות בהירים וזרועי כוכבים. בצל הקירות הקודרים, החרבים והמטים לנפול, עלו וצמחו שיחים מרהיבים, בעלי עלים הנוטים לגוון כסוף-בהיר, ומפיצים ריחות צלולים המזכירים מנטה מבושמת. ידועים עוד יותר הינם פרחים גדולים ויפיפיים בעלי גוון לילכי-עמוק וזוהר במקצת באור הכוכבים. פרחים אלו, המפחידים מאד את המקומיים, קרויים בפיהם "אגרטלי נשמה", ומהווים מקור לשמועה, כי הם קשורים לרוחות המתים הרבים אשר נקטלו באותו מקום. בין אם נכונה השמועה או לא, פרחים אלו נסגרים ומשפילים קומתם אל תוך הדשא ביום, ומזדקפים ונפתחים אך ורק בלילה. שמעות סיפרו כי מדי פעם, נגלה "אגרטל נשמה" גדול מהיתר, המטיף טיפות טל בוהקות כפנינים כשהוא רכון מעל הפלג. השמועה מספרת, כי קול נשי רווי יגון נשמע אזי בין הקירות המטים לנפול, שר קינה איטית ומרטיטת לב הנישאת ברוח הקרה. היו שהוסיפו וטענו כי אי-מי ראה אף את פניה של לואיז משתקפות לעברו מתוך המיים, כשהם עטורים בדמעות בוהקות.

מעבר לכך, שמועות סיפרו על מעגלי פטריות מוזהבים, שאורות מוזרים מרצדים ומסתובבים מעליהן, קולות עמומים הדוברים ולוחשים דברים מוזרים מתוך עלטת השעות החשוכות של הליל, ושאר תופעות מוזרות, המקושרות בפי כל לא רק לטבח בטירה, אלא גם לעיסוקיהם הבלתי-טבעיים של רבים כל-כך מבני השושלת במהלך הדורות.

ממש במרכזן של החורבות, סביב אבני המגדל הראשי ההולכות ושוקעות משנה לשנה בתוך הצמחיה, נקווה מעיין מוזר, היוצר בריכה עגולה וקטנה שגוון מימיה כגוון הספיר העמוק. מאותה בריכה בוקע פלג קטן, היורד במורד הגבעה המתון ומשתפך במפלון קטן אל תוך נהר שטורמוואסר. בריכה זו, הקרויה "בריכת דמעות הספיר", ידועה אף היא כמוקד לקסם ומקור בלתי אכזב לשמועות. הדעה המקובלת היא כי על אנשים אדוקים להתרחק משם, משום שפירושה של התקרבות לבריכה היא חשיפה לעיניהן ולכוחן של פיות רעות ורוחות רפאים, דבר היכול להביא קללות רעות, לזרות טירוף ותאווה לחטאים (וחלק מהכמרים מוסיפים אף 'תאווה ללימודחוכמות אסורות, ישמור הזוהר ישתבח שמו').

אנשים אחרים, כגון הקוסמת לינדה פאלקנר, דווקא מחבבים מאד את החורבות, ולא פעם ניתן למצוא שם את הקוסמת, משוטטת בלילה בהיר כשהיא שקועה בהגיגיה הנסתרים. אחד מבעלי השדות, אשר חזר לביתו בשעת ליל מאוחרת, טען כי ראה שם אף כמה מנוטרי הנתיב הישן, כשהם עורכים מועצה שקטה ביניהם. למרות טענותיו החוזרות ונשמות של מפקד המשמר וולפליך, כי המקום מהווה מסתור לאנשי עקרב הירקן, לא נמצא שם איש מהם מעולם, ומרבית התושבים נוהגים להרים גבה למשמע טענה זו, באשר הם זוכרים יפה את הדרך בה נסו משם אנשי כנופיות הרצח לאחר קללתה של לואיז.

· חזרה לדף האינדקס של מדור מדינות בעולם הידוע

· חזרה לדף המבוא של ממלכת ז'ראל

· חזרה לדף המבוא של מחוז ראכנהורף

· חזרה לדף המבוא של העיירה אדריאן

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001
בניית האתר : The Pundak
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.