"אמי טפאלי ומעגל אוכלי המוות"
פאנפיק פרי עטה של Liquid Venom

פאנדום: הארי פוטר
דירוג: 13PG

פרק 7: אמון

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף האינדקס של היצירה

Lost in a dream, nothings what it seems”

Searching my head, for the words that you said

Tears filled my eyes, as we said our last goodbyes

"This scene seems replays, of you walking away

[Trust - MEGADETH]

"טפאלי," נשמע קולו העמום של פרופסור וקטור; שקועה במחשבותיה, אמי לא שמה לב אליו, מוחה עסוק מכדי לשמוע אותו.

"טפאלי, חזרי בבקשה לשיעור," הוא חזר על דבריו, הפעם ביותר תוקפנות.

אלברט אדמס, תלמיד רייבנקלו בעל שיער חום בגוון קינמון, שגלש במורד כתפיו, שישב לצידה של אמי בשיעורי כשיפומטריה (אותם קסנדרה לא לקחה; כאשר היא שאלה את אמי מה היא לומדת במקום גילוי עתידות, ואמי ענתה לה כשיפומטריה, היא עיוותה את פניה בגועל, כמעט, וטענה שזה הדבר הגרוע ביותר שקרה להוגוורטס מאז ומעולם – אולי חוץ מהאגריד בתור מורה לחיות פלא) נגע קלות בכתפה בכדי לעורר אותה חזרה לשיעור.

מופתעת קלות, אמי התנערה ממחשבותיה, ונזכרה בעובדה שהיא אכן באמצע שיעור כרגע.

"אה?... מה?" היא אמרה, פונה במהירות לפרופסור וקטור, משתדלת להראות כאילו שהיא הקשיבה לו; היא ידעה שזה לא יעזור לה, בעיקר בשל העובדה שהוא ככל הנראה ניסה לתפוס את תשומת ליבה כבר במשך זמן מה ללא הצלחה – אך זה היה שווה את הניסיון.

"אני שמח שהחלטת לחזור אלינו," אמר הפרופסור, ולאחר כמה שניות בהן הסתכל אליה בתוכחה, המשיך ללמד את שיעורו. הפעם, אמי השתדלה להקשיב יותר טוב; תקופת המבחנים עומדת להתחיל, והמבחן בכשיפומטריה היה אחד מהראשונים, שלא לדבר על העובדה שהוא אחד מהקשים. אמי מעולם לא הייתה טובה בחומר תיאורטי, והיא לקחה את השיעור הזה פשוט כי אותו היא כבר הכירה מבית הספ הקודם שלה, שם הוא היה מקצוע חובה. החומר אותו מלמד וקטור עכשיו בוודאי יופיע בבחינה, וכדאי שהיא תדע אותו.

אלברט, מחייך קלות, דחף את גיליון הקלף המלא בסיכומי השיעור שלו לעברה, מאפשר לה להעתיק את החומר אותו הפסידה בעודו ממשיך לסכם על גיליון אחר. היא לקחה את הקלף עם חיוך קטן של תודה לעבר אלברט, והחלה להעתיק, משתדלת להקשיב באותו זמן.

רגע לפני שהיא סיימה, דלת הכיתה נפתחה, ופרופסור מקגונגל, חיוורת כולה, נכנסה. למרות שהיה ברור שהיא עשתה כמיטבה להראות רגועה לעיני התלמידים הסקרנים, ניכר היה עליה שהיא לא. היא עשתה את דרכה בכיתה הדוממת עד שהגיעה אל שולחנו של וקטור, והתקרבה אליו בכדי להגיד לו דבר מה. ברגע אחד אזל כל הצבע מפניו, והוא הנהן אליה קלושות; לאחר שראתה את הנהונו, יצאה מקגונגל מהכיתה בצעד מהיר, מבטיהם הסקרנים של תלמידי סלית'רין ורייבנקלו שלקחו את השיעור מופנים אליה, עוקבים אחר צעדיה עד אשר נעלמו מאחורי הדלת הסגורה; לאחר מכן הם הפנו את מבטם אל וקטור, דורשים תשובה לשאלה אילמת אך ברורה.

"אה..." הוא החל, מגמגם מעט. "אספו את חפציכם. אנחנו הולכים לאולם הגדול. דמבלדור או מקגונגל כבר יסבירו לכם מה קורה שם..." הוא מלמל, אוסף את חפציו שלו תוך כדי דיבור, ידיו רועדות, בזמן שהתלמידים אספו את הדברים שלהם במהירות, מפוחדים ושמחים בבת אחת.

"מה נראה לך שקרה שמקגונגל נראתה ככה?" שאל אלברט את אמי כאשר שניהם זרקו את חפציהם לתיקים – אמי בחוסר הסדר הרגיל שלה, לעומת אלברט שטרח לשים הכל בסדר מופתי.

"אין לי מושג," היא ענתה בכנות, מכתיפה את תיקה בחוסר שימת לב, ולאחר מכן מתחילה ללכת לכיוון היציאה מהכיתה, שהייתה חסומה בגוש של תלמידים רועשים; היא חיכתה בצד לפחות חמש דקות עד שהתפנה שם מספיק מקום כדי לצאת – ולהצליח שלא להימחץ למוות בדרך.

במסדרונות המצב לא היה טוב יותר; כל התלמידים מכל הכיתות התאספו שם, נדחפים במאמצים לעבור, שכן כיתת כשיפומטריה הייתה ממוקמת בדיוק ליד המעבר המוביל למדרגות לקומה הראשונה – בדיוק המקום אליו כל התלמידים שכיתותיהם היו מהקומה השניה ומעלה, בצידם הימני של הפרוזדורים הארוכים של טירת הוגוורטס, היו צריכים להגיע.

נדחפת גם היא, ומקבלת הרבה אוד מכות-שלא-בכוונה בדרך, אמי הצליחה לפלס לעצמה דרך כלשהי למדרגות, וירדה בהן, מגיעה לתחתיתן במזל שלא בנפילה על פניה.

היא החלה ללכת במסדרון המוביל לאולם הגדול, והגיעה לדלתות הכניסה שלו, אך כאשר רצתה לעזוב את אולם הכניסה ולהיכנס לאולם הגדול, יד חזקה עצרה אותה; היא החלה להסתובב, מתכוונת לבקש מאותו אחד שהיד הייתה שייכת לו שיעזוב אותה, אך קולה נבלע ביד נוספת – השייכת לאותו אדם, שכן התחושה שלה על עורה הייתה זהה – שהונחה על פיה, בדיוק במטרה לא להניח לה לדבר. הדבר גרם לאמי רק להיכנס לפאניקה, והיא ניסתה לדבר, לצעוק – כל דבר שאולי יגרום לאנשים סביבה לראות מה קורה, אך היד התהדקה על שפתיה, מונעות ממנה להוציא כל צליל שהוא מעבר להמהום קלוש.

הידיים סחבו אותה אחורנית מזרם התלמידים, מרחיקות אותה מהדלת לכיוון פינת אולם הכניסה, רחוק מספיק מכל הרעש וההמולה שהיו ליד הדלתות הגדולות הפתוחות לרווחה, ורק אז אמי הרגישה שהידיים עוזבות אותה. מבלי לחכות שניה נוספת, היא הסתובבה בכעס בכדי לראות מי זה היה.

"אתה!" היא אמרה, מופתעת, מסתכלת עליו. "בשביל מה עשית את זה? הבהלת אותי כהוגן!"

"הייתי חייב לעשות את זה, ואת יודעת את זה. את לא היית טורחת להקשיב לי, ובוודאי לא לבוא איתי, בדרך אחרת; לפחות לא לפני שהיית נכנסת לאולם."

"ומה הבעיה עם זה שאני אכנס לאולם? אני רוצה לדעת מה קרה."

דראקו חייך אליה חיוך מריר, ציני מעט. "אני יכול להגיד לך הרבה יותר טוב מהם," הוא החווה בראשו לכיוון דלת האולם הגדול, "מה קורה כאן עכשיו; ואני גם יכול להגיד לך שעדיף לך לבוא איתי עכשיו."

היא פלטה צחקוק לעגני. "ואני אמורה לסמוך עליך? אחרי כל מה שעשית לי? אני חושבת שהנשיקה ההיא גרמה לך לא להבין אותי כל כך."

"את זו שהסכימה להצטרף; אני לא הכרחתי אותך לעשות כלום, אולי רק לבוא איתי עד שם. ואני די בטוח שהבנתי את הנשיקה שלך כמו שרצית שאני אבין אותה; אמרת את זה בעצמך."

אמי נאלצה להודות, לפחות בפני עצמה, שהצדק היה איתו, במידה מסוימת. אכן, זו הייתה הבחירה שלה להסכים לבקשתו של אדון האופל; אם כי זה לא סתר את העובדה שבחירתה הייתה מושפעת מאוד מהאולטימטום שהוצג לה, אולטימטום שקבע שאם היא לא תיענה לבקשתו של וולדמורט, הוא יהרוג אותה. הדבר היה נכון שהיא רצתה למצוא לעצמה את הדרך שלה, אך היא מעולם לא הייתה אפילו שוקלת את הרעיון אם חייה לא היו תלויים בכך. והנשיקה... אז הוא צדק גם בנוגע לזה. מילא.

היא חייכה אליו חיוך ציני, ורכנה מעט קדימה, מצמידה את שפתיה אל שלו למשך קצת פחות משתי שניות, לפני שחזרה אחורנית, נשענת על הקיר שמאחוריה; היא יכלה להרגיש שדראקו היה מופתע מכך במקצת, אך הוא הסתיר זאת והסתכל עליה, מחכה לתשובה.

"אז מה קורה כאן?" היא תבעה לדעת, משלבת את ידיה על חזה.

הוא לא ענה מיד, מסתכל קודם לכיוון התלמידים ההולכים ומתמעטים בתור לכניסה לאולם. "זה הם," הוא אמר לאחר שווידא שכולם עסוקים מדי מכדי לשים לב אליהם. "הם ארגנו את כל זה... אני לא יודע למה. עדיין."

לקח לאמי זמן מה להבין את כוונתו במילה הם, אך לבסוף היא הבינה – הם, משמע, אוכלי המוות. היא בלעה את רוקה, מסתכלת לכיוון דלתות הכניסה המתחילות להסגר עם התמעטותם של התלמידים, אך במהרה היא החזירה את מבטה אל דראקו, מרסנת את עצמה; עכשיו, כשהיא חלק מכל זה, היא תהיה חייבת להתרגל לדבר מהסוג הזה.

"ומה הם רוצים? מה הם מנסים להשיג בכל זה?"

"כבר אמרתי לך שאני לא יודע," הוא עצר לרגע. "אולי הם סתם רוצים לעשות קצת רוח... את יודעת, להוכיח שהם באמת חזרו. רק בסוף שנה שעברה פאדג' טרח להתחיל להאמין לסיפורים של פוטר, כשהאדון בעצמו הופיע לפניו במשרד הקסמים."

"אז מה ההגיון?" שאלה אמי; לפי ההגיון שלה, הם היו אמורים להעדיף לפעול עם כמה פחות אנשים שיודעים על חזרתם, ועל אחת כמה וכמה שלא ליצור אירוע גדול כל כך רק בכדי להודיע על כך.

מבטו של דראקו חזר אליה, מחייך. "את באמת מנותקת מכל מה שקורה, אה?" הוא אמר, כמעט בלעג.

"אני לא מנותקת!" היא אמרה, מתגוננת; מה היה כל כך לא נכון בלחשוב שעדיף לצבא שכל מטרתו הרס לפעול במחתרת?

"את בהחלט כן, לפי התגובה שלך. מה קרה, כשחיית שם באיפה-שזה-לא-היה לא טרחת בכלל להקשיב לחדשות של הקוסמים? ועוד עם אבא הילאי... הייתי מצפה שתדעי הרבה יותר מזה."

"על מה אתה מדבר?"

"הם אוהבים תשומת לב. הם אוהבים למשוך אותה אליהם, זו המטרה שלנו – חוץ מ, כמובן, לטהר את העולם מכל אלה שלא ראויים לחיות בו." הוא חייך אליה שוב, חיוך שכמעט העביר בה צמרמורת – בהתחשב בנושא השיחה.

אמי הסתכלת לרצפה לשניה, לפני שהחזירה את מבטה אל דראקו כאשר ענתה לו, נזכרת במעומעם בסיבה שבגללה משפחתה עברה לאנגליה מלכתחילה – חזרתו של אדון האופל. היא נזכרה במה שאביה אמר לה על המלחמה שהייתה במשרד הקסמים, זו שגרמה לשר הקסמים להבין שוולדמורט באמת חזר.

"אבל... הם כבר 'הוכיחו שהם באמת חזרו', לא? היה את כל מה שהיה במשרד הקסמים בסוף שנה שעברה..."

דראקו משך בכתפיו, חוזר להבעה הרגילה שלו, לא מאפשר לה לדעת מה הוא באמת חושב באותו רגע. "אולי זה כי היה שקט במשך יותר מדי זמן, אני לא יודע, הם לא אמרו לי עדיין. רק אמרו לי שהם יערכו את הפשיטה הזו בהוגוורטס."

"מתי הם אמרו לך?"

"לא מזמן; בארוחת הבוקר קיבלתי ינשוף מאמא שלי..."

"אה." אמי אמרה, והסתכלה לעבר דלת האולם הסגורה. "הם לא... יהרגו שם את כולם, נכון?" היא שאלה, מהוססת.

"ברור שלא. אולי הם רק רצו לפנות את הדרך..." אמר דראקו, משפטו השני נאמר כמתוך תהייה. מבטה של אמי פנה אליו בבת אחת בחשדנות; אולי הוא כן יודע למה? ואפילו אם זה רק ניחוש, הוא יכול להגיד לה... היא צריכה לדעת, בתור חלק מהמעגל של זה-שאין-לומר-את-שמו.

היה שקט במשך זמן מה, ואז דראקו הלך לכיוון היציאה מאולם הכניסה. אמי רצה אחריו, מיד כשקלטה שהוא לא סתם מסתובב בכדי להעביר את השעמום, או משהו כזה, אלא מתכוון לצאת מהטירה וללכת לכיוון המדשאות.

"לאן אתה הולך?" היא שאלה כאשר ידו הונחה על ידית הדלת.

הוא לא ענה, פותח את הדלת ויוצא מאולם האבן, לא טורח לסגור אותה בחזרה; או שאולי הוא השאיר אותה פתוחה כדי לאפשר לאמי לצאת גם? לא טורחת אפילו לנסות לתהות על כך, היא יצאה דרך הדלת, כמעט טורקת אותה מאחוריה.

***

"זה היה מוזר." אמרה קסנדרה, בערך כשעה לאחר הפריצה להוגוורטס; מספר דקות לאחר שיצאו מאולם הכניסה והלכו למדשאות הריקות מאדם, אמי ודראקו יכלו לשמוע בעמימות את קולות התלמידים היוצאים מהאולם הגדול – כלומר, אוכלי המוות כבר היו מחוץ לתמונה. זה היה מוזר למדי. זה היה כאילו שהם באו במטרה מאוד מסוימת, ביצעו אותה באופן חלק, ועזבו מבלי להותיר עקבות; לגמרי ללא עקבות, שכן אפילו הריסה קטנה לא הייתה, שלא לדבר על כך שהם כלל לא התקרבו לאולם הגדול, בו היו באותו זמן כל התלמידים. למעשה, נפוץ החשד שלא היו יותר משלושה אנשים שנכנסו לתוך הוגוורטס...

"כן, מאוד." ענתה אמי, כנה לגמרי. אפילו דראקו הראה סימני הפתעה כלשהם כאשר שניהם גילו שצריך לחזור לחדרי המועדון (יום הלימודים, מן הסתם, בוטל), אם כי הוא מיהר להסתיר אותם ולעטות את הבעתו חסרת הרגש הרגילה.

קסנדרה הסתכלה סביב חדר המועדון, המלא בתלמידים מדברים, דנים באירועי הבוקר. כל תלמידי סלית'רין היו שם, חוץ מדראקו; כשמכירים אותו, הוא היה יכול להיות מאוד צפוי, המחשבה עלתה בראשה של אמי, בעודה לוגמת משקה בירצפת מכוס גדולה, שכן את ארוחת עשר שלהם הביאו להם לחדרי המועדון. זה לא היה הגיוני במיוחד, בהתחשב בעובדה שהם טרחו לסחוב את כולם לאולם הגדול לא זמן רב לפני כן – אבל אף אחד לא התלונן.

"איפה את היית, בכל מקרה? חיפשנו אותך כל הזמן שהיינו שם – אני ומדליין. אף אחד לא ראה אותך נכנסת." אמרה קסנדרה, מחזירה את מבטה אליה בעודה לוקחת עוגית דלעת מהצלחת שעמדה על השולחן לפניהן. "יכולת לפחות לבוא להגיד היי, או משהו. דאגתי."

"לא מצאתי אותך; היה שם צפוף מדי ולא הצלחתי לזוז..." ענתה לה אמי, משקרת מבלי להניד עפעף, אם כי היא לא יכלה להסתכל לחברתה בעיניים.

"אה... נו טוב, העיקר ששתינו בסדר עכשיו." קסנדרה חייכה, ולקחה את כוס הבירצפת מידה של אמי, לוקחת לגימה לעצמה. "את יודעת? אומרים שיהיה משחק קווידיץ'... עוד שבועיים. סלית'רין נגד רייבנקלו." היא שינתה את הנושא והחזירה לה את כוס הבירצפת, שהונחה כמעט מיד על השולחן.

"באמת?" קולה היה כמעט אדיש, שכן קווידיץ' לא היה אחד מתחומי העניין העיקריים שלה.

"כן. אם עוד פעם רייבנקלו האלה ינצחו..." מדליין, שבדיוק הופיעה כמו משום מקום, הניחה שלוש כוסות מלאו בבירצפת על השולחן מולן, שפתיה מחזיקות עוגית דלעת שאיימה לצלול לתוך אחת מכוסות הבירצפת עם כל מילה שלה.

"ברוכה השבה, מדליין," אמרה אמי, מודה לה על כוס הבירצפת ולוקחת אחת משלוש הכוסות לעצמה. היא לגמה מעט, ואז המשיכה לדבר, חוזרת לנושא הקווידיץ'. "הם כל הזמן מנצחים, אה?" לאמי לא בדיוק היה מושג; המשחק שעתיד להיות, לפי דבריהן של קסנדרה ומדליין, יהיה המשחק הראשון שהיא אי פעם תראה, באופן כללי ובהוגוורטס בפרט. "אולי יש לזה סיבה." דבריה נטפו סרקזם, דבר שנטה לקרות הרבה כאשר נושא השיחה לא היה נושא בו היא התעניינה.

קסנדרה הסתכלה עליה, מבט מופתע, כמעט כועס, על פניה. "את לא אמורה להיות בעדנו?"

אמי משכה בכתפיה. "בקווידיץ' זה לא ממש משנה לי, את יודעת."

ההבעה המופתעת הפכה להבעת תדהמה כמעט מיד, עיניה של קסנדרה ממוקדות, גדולות ועגולות, באמי.

"את לא אוהבת קווידיץ'?" שאלה מדליין באיטיות, כמו מתוך חוסר אמונה.

הנהון קצר, אדיש, הייתה התשובה.

"אני באמת לא מכירה אותך," אמרו שתי הבנות, בתיאום כמעט מושלם, וקסנדרה נשענה אחורנית בכיסאה, מניחה את עוגת הדלעת הנוספת שתכננה לקחת חזרה על השולחן, עוזבת אותה שם כדי לשלב את ידיה על חזה בהתרסה מאוכזבת.

אמי חייכה, משועשעת, ופלטה צחקוק קצר, כמעט לעגני. "רק כי אני לא אוהבת קווידיץ' הגעתן למסקנה הזו?" היא שאלה, הטון שלה מבהיר עד כמה שהיא חשבה שזה היה טיפשי.

"כן!"

התשובה הייתה מפתיעה מעט, וגרמה לאמי לפעור את עיניה בהפתעה, מסתכלת אל חברותיה, שמשום מה התנהגו כמו ילדות קטנות עכשיו. הן שתקו במשך זמן מה, קסנדרה כועסת (מסיבה שנראתה לאמי לא מוצדקת לגמרי), ואמי פשוט לא יודעת מה להגיד, לא מעונינת לפתוח בריב שוב. מדליין התנצלה, ואמרה שהיא חייבת ללכת לבית השימוש לרגע.

"את הולכת להיות ככה עכשיו כל היום?" שאלה אמי לבסוף את קסנדרה, שוברת את השקט המציק.

הנערה השניה העבירה את מבטה אליה. "לא, רק לעוד חמש דקות. עוד לא סיימתי לכעוס עלייך." היא ניסתה להסתיר חיוך משועשע, ללא הצלחה.

***

ארוחת הבוקר שבוע וחצי מאוחר יותר הייתה באווירה מתוחה ומתרגשת, מלאה במלמולים נרגשים, וכמעט סקרנים; היה זה בוקר משחק הקווידיץ', והלימודים התבטלו למענו. נראה היה כאילו סגל המורים השתדל מאוד לשמור על אווירה רגילה בטירה, לאור האירועים שהיו באותו יום של הפריצה. העובדה הייתה שהשתדלותם רק גרמה לאווירה יותר מתוחה בשיעורים ובין התלמידים באופן כללי, שיכלו לחוש בפחדם של המורים.

האווירה גרמה לאוויר להיות כבד, כל כך כבד עד שרבים מהתלמידים התקשו אף לנשום שם באופן כמעט מילולי, ולכן כאשר הודיע דמבלדור שכולם יכולים לצאת לכיוון מגרש הקווידיץ', הייתה זו הקלה לכולם. בזרם מלא מלמולים מתרגשים נהרו כמעט כל התלמידים (זמן מועט לאחר מכן הצטרפו גם המאחרים, שלקחו עימם את שאריות ארוחת הבוקר שלהם, עליהן התקשו לוותר) לכיוון היציאה מהאולם ואז למגרש הגדול. זו הייתה הפעם הראשונה בא אמי תהיה במגרש הקווידיץ' של הוגוורטס – ומגרש קווידיץ' באופן כללי. בבית הספר שלה בקליפורניה לא היה מגרש, ורק חברי הנבחרת הורשו לצאת מבית הספר למשחקים שנערכו כנגד בתי ספר אחרים – לרוב במדינות אחרות, בכלל. הדבר לא היווה מטרד עבורה, שכן מעולם לא אהבה את המשחק הזה במיוחד; ובכל זאת, היא הלכה לשם גם, ולו רק כדי לדעת על מה הייתה כל ההתרגשות.

היא הגיעה למגרש הקווידיץ', עטופה ברעש התלמידים המדברים בהתרגשות וציפייה. היא עצמה הייתה שקטה באופן שהטריד את חברתה הפוסעת לצידה.

"נו, באמת, אמי! את נראית כאילו את הולכת להוצאה להורג!" העירה לה קסנדרה, דוחפת אותה קלות במרפקה.

"מה לעשות שאני לא מצליחה להבין ממה כל ההתרגשות?" אמי ענתה לה, קולה אדיש כמו משכת הכתפיים שלה.

"ומה לעשות שאני לא מצליחה להבין איך את לא מתרגשת?" אנחה קלה נפלטה מפיה, ובדיוק אז הגיעו ליציע סלית'רין, מתיישבות בשורה השלישית.

במהירות כמעט מטרידה היציע התמלא עד אפס מקום, וקצת מעבר לכך – הצפיפות הייתה כמעט בלתי נסבלת, והרעש אף עוד יותר. לאחר מספר דקות, שנראו כנצח לשתיהן – לקסנדרה מהציפייה, לאמי מחוסר הנוחות המשווע – עלה קולו של הפרשן, מתנשא מעל לקולות התלמידים.

"כולם, שקט בבקשה! המשחק עומד להתחיל!" קולו של הנער שפירש את המשחק הדהד במגרש, שלאט לאט השתתק. כאשר השקט היה מוחלט, נשמע קולו של הפרשן שוב. הקול היה מוכר לאמי, אם כי לא הצליחה להוסיף פנים לצליל.

"קבלו את קבוצת רייבנקלו במחיאות כפיים!" אמר הקול, והחל להקריא את שמות שחקני הקבוצה, ועם כל שם יצא שחקן לבוש גלימות קווידיץ' כחולות, מלווה במחיאות כפיים מכל היציעים – פרט לזה של סלית'רין.

"זה שיימוס פיניגן, הפרשן. גריפינדורי מעצבן שנמצא בשכבה שלנו-"

"אני יודעת מי זה פיניגן. תזכרי, יש לנו כמה שיעורים משותפים עם גריפינדור. וסנייפ פעם שם אותי כזוג איתו." ענתה לה אמי בקור, שנבע מחוסר הנוחות שחשה.

"טוב, אני לא טורחת לצרוב כל שיעור ושיעור במוח שלי..."

"אולי זה יכול להסביר את הציונים שלך בחלק מהמקצועות-" מרפק שמצא את דרכו אל צלעותיה של אמי גרם לה לצחוק קלות, ולשפשף את המקום בו פגע בה מרפקה של קסנדרה בכאב מעושה.

"...והמחפשת, תלמידת שנה שביעית מצטיינת, צ'ו צ'אנג!" פיניגן אמר את שם השחקנית האחרונה, שיצאה גם היא למגרש לקול מחיאות כפיים סוערות במיוחד; עתה היו שבעת שחקני רייבנקלו במגרש, ממתינים ששחקני סלית'רין ייכנסו, ולתחילת המשחק.

אמי נשענה אחורה בכיסאה, מנסה למצוא תנוחה נוחה יותר. שחקני סלית'רין התחילו להיכנס למגרש בזה אחר זה; כולם היו הרי אדם, פרט לדראקו מאלפוי, וכולם לבושים בגלימות ירוקות שהתנופפו ברוח.

קריאות העידוד לקבוצת סלית'רין הגיעו אך ורק מיציע סלית'רין. אמי למדה לצפות לזה, לאחר שהייתה בסלית'רין במשך חודש וחצי. לבסוף, שלב הצגת השחקנים הסתיים, ושני הקפטנים הלכו למרכז המגרש, מלווים על ידי המורה לתעופה – שאת שמה אמי לא ידעה.

"קפטנים, לחצו ידיים בבקשה לאות משחק הוגן," פקדה השופטת, מבטה נודד בין דראקו מאלפוי והנערה הרייבנקלואית, המחפשת, צ'ו צ'אנג. במבטים עוינים באופן כמעט מפחיד, הם לחצו ידיים בחוסר רצון. המגע שרד במשך שניה בערך, רק כדי לספק את השופטת, וזה היה ברור לכולם – בוודאי כולל גם את השופטת – ואז כל אחד מהקפטנים לקח את ידו בחזרה. ניכר היה שהם שניהם מתאפקים שלא לנגב את המגע על גלימותיהם, אך מודעים לעובדה שאין זה מנומס כלל. הם חזרו אל קבוצותיהם, מחזיקים את המטאטאים בידיהם.

"כולם, עלו על המטאטאים."

לקול פקודתה של השופטת כל ארבעה עשרה השחקנים עלו על מטאטאיהם. מילה נוספת, והם בעטו באדמה בחוזקה, מתרוממים לאוויר. המשחק החל.

דראקו עלה באופן מיידי אל מעל לאזור המשחק, תר בעיניו אחרי הסניץ' הקטן והחמקני. צ'ו עלתה גם היא. הרחק תחתיהם התרחש המשחק; שיימוס הצועק את הפרשנויות לתוך המיקרופון, והקהל המעודד את הקבוצות.

אמי הרגישה כאילו שהיא כלואה בתוך בית משוגעים, בתוך חדר קטן, צפוף, מלא באנשים. לא שזה היה רחוק במיוחד מהאמת, ובכל זאת. אפילו קסנדרה ומדליין לא התחשבו בה וצעקו יחד עם כולם. אמי הייתה היחידה שישבה בשקט, בחיבוק ידיים שהסגיר את חוסר שביעות רצונה, ולא טרחה אפילו להקשיב לקריין. היא בהתה לתוך האוויר, שלעיתים היה ריק, לעיתים עברו מול עיניה השחקנים. לא שהיא הבחינה בהם. אלא אם קראו להם דראקו מאלפוי – אך הפעמים בהן הוא טס בגובה העיניים היו כה מעטות, עד שהן בקושי היו שוות ציון.

"הנה המחפשת של רייבנקלו, צ'ו צ'אנג, נוטשת את מקומה מעל המשחק ומתחילה לצלול – האם היא ראתה את הסניץ'? הנה גם מאלפוי שם לב לכך, הוא עוקב אחריה – הוא מתקרב... לא! גויל חבט בה במרביצן! היא איבדה את הסניץ'... נראה כאילו שגם מאלפוי איבד אותו. לפחות משהו טוב אחד יצא מזה!"

קולו של שיימוס פעם עמום ברקע, יחד עם כל הצרחות, אמי הרגישה כאילו שהיא עומדת להשתגע. לפתע, היא קמה ממקומה, מניחה את ידה על כתפה של קסנדרה כדי למשוך את תשומת ליבה. זו סובבה אליה את מבטה, ניכר בה שהיא מוטרדת מההפרעה.

"הממ?" היא שאלה אותה, מבקשת לדעת מדוע הסיטה את תשומת ליבה מהמשחק שכל כך עניין אותה.

"אני לא מסוגלת לסבול את זה, אני הולכת." אמרה אמי, דבריה נבלעים ברעש של ההרעות. סלית'רין בדיוק הבקיעו שער.

"מה?"

היא חזרה על דבריה, יותר בקול הפעם בכדי שתוכל להתגבר על הצעקות.

קסנדרה משכה בכתפיה. "זו בעיה שלך, את יודעת. לדעתי את רק מפסידה... אבל, מילא. אני אבוא אלייך לחדר מועדון מיד כשהמשחק נגמר."

אמי לא טרחה לענות, ופשוט פסעה משם, מנווטת את דרכה בקושי בין התלמידים. לבסוף, הצליחה לצאת מהמגרש, חבוטה מעט ועם כאב ראש מענה. היא החליטה שהיא תלך לאגם, להרגיע את עצמה מעט באוויר הקריר של צהריי החורף לצד מים שקטים, כמעט קפואים.

לאחר שגמלה את ההחלטה בליבה, כיוונה את צעדיה הרחק מהמגרש, לצידן השני של המדשאות. ככל שהתקרבה אל האגם, כך שקטו הקולות מהמגרש, עד שהיו לא יותר מלחישות עמומות כאשר הגיעה אל מושא דרכה. היא התיישבה על הדשא הרך מתחת לאחד העצים, מתעלמת מהקור; היא שכחה את הצעיף שלה במגרש, צעיף בצבעי סלית'רין אותו קסנדרה נתנה לה בשביל המשחק.

אמי נשענה אחורנית כנגד העץ, עיניה עצומות, והניחה לעצמה לפלוט אנחה של הקלה. היא הניחה את אצבעותיה בצידי ראשה, מעסה קלות בכדי להעביר את כאב הראש המענה. זה לא עזר יותר מדי, ולכן היא הפסיקה, מניחה לזרועותיה לנוח לצידי גופה. היא פקחה את עיניה קלושות, כיוון שהרגישה בדברים קרים הנופלים ברכות על פניה. היא ראתה פתיתים קטנים, לבנים... התחיל לרדת שלג. היא חשה כיצד הכרתה עוזבת אותה בעודה מהופנטת במסך הלבן שהחל להיווצר, מתחילה לרחף על כנפי גל מלטף, עטופה בחלום. היא הייתה עייפה, הו, כן, היא אכן הייתה עייפה. חיוך עמום נפרש על שפתיה, מברך את השינה שהשתלטה עליה...

משהו קר, כמעט מקפיא, שאחז פתאום ברגלה גרם לאמי לחזור מיד להכרתה המלאה ולפקוח את עיניה. מבטה פגש בזרוע ארוכה, חומה, שהקיפה את רגלה, מתחילה לסחוב אותה לתוך האגם.

סיוט.

היא נאבקה, ניסתה להיאחז בשורשיי העץ, אך דבר לא עזר לה; היא פשוט נגררה לעבר המים הקפואים, ותוך זמן קצר, שלא עלה על דקה, היא כבר הרגישה את המים עצמם נוגעים ברגלה. היא פלטה צווחה קצרה, חדה, לא מודעת לכך כלל בגלל הקור.

אמי נאבקה ביתר שאת, נחושה בדעתה שלא לתת לדיונון לסחוב אותה לגמרי לתוך האגם, אך דבר לא עזר לה. היצור גרר אותה על האדמה, עד שכבר הייתה לגמרי בתוך המים. היא חשה איך אט אט המים מכסים את ראשה... ונאבקה, נאבקה על כל שניה בה הצליחה להרים את ראשה אל מעל לפני המים ולשחרר צווחה, בתקווה קלושה שמישהו ישמע אותה לפני שזה יהיה מאוחר מדי... נאבקה על כל נשימה שהצליחה לשאוף.

מסך שחור החל לכסות על עיניה, היא ידעה שזהו זה, אף אחד לא יבוא... זה הסוף.

דמות החלה להתהוות בתוך השחור, דמות לבנה... לפחות, הפנים שלה היו לבנים. אמי אימצה את עיניה לראות מי זה היה; היא הצטערה על כך כמעט מיד. היא זיהתה את הדמות...

הוא חייך אליה, חיוך שהעביר בה צמרמורת, והתקרב. הוא כבר היה כל כך קרוב...

"אני רוצה אותך." הוא אמר, ידו השלדית, הלבנה, אוחזת בסנטרה בכוח, מותירה סימנים אדומים על עורה הלבן, מכריחה אותה להביט לתוך עיניו האדומות.

"ל... למה אתה מתכוון?..." היא מלמלה, קולה רועד בפחד.

פניו התקרבו אליה בעוד ידו, שלא אחזה בה עדיין, הונחה על זרועה, מושכת אותה... היא הרגישה את עצמה נופלת על אדמה, כולה קפואה מקור. היד הפכה אותה על גבה. היא הרגישה את שפתיו הנשכניות על שפתיה... בשלב הזה עיניה כבר היו עצומות מהאימה, מסרבות לצפות בה.

הוא עטף אותה בזרועותיו. והיא פקחה את עיניה, פולטת צווחה קצרה של אימה, מנסה להיאבק בו. עיניה פגשו בזוג עיניים תכולות, תמימות. היא הפסיקה להיאבק, מרכזת את מעט כוחותיה בלזהות מי זה היה.

כשזיהתה אותו, לא נאבקה בגלל ההפתעה.

"ווי... וויזלי?..." היא שאלה בקול חנוק, ספק מההפתעה, ספק מהעובדה שהיא עד לפני דקה הייתה בתהליכי טביעה.

***

דראקו היה בעיצומה של טיסה חדה כלפי מעלה. נקודה זהובה קטנה, מנצנצת בשמש העמומה של אמצע החוף תפסה את עינו. הוא לא נתן להזדמנות לברוח ממנו, לא כאשר עיניי כולם נתונות למשחק עצמו, שם התרחשה דרמה אחרת לגמרי – הריב על הקואפל הפך לאלים למדי, ופיניגן האידיוט היה עסוק בלסקר אותו – משמיץ ללא הרף את הסלית'רינים, מציג את הרייבנקלואים כמלאכים. צפוי.

רק כאשר היה במרחק של שני מטר מהנצנוץ הזהוב, שמו לב אליו; ידיים החלו להצביע עליו, צ'ו החלה לרדוף אחריו בטירוף, מנסה להשיג אותו. היא לעולם לא תצליח. הוא שמע בחטף את קולו של שיימוס המדבר בדיוק עליו... ואז הוא לא שמע דבר. הוא לא ראה דבר. הוא לא הרגיש בדבר, פרט לכנפיים החלושות המנסות להתחמק מאחיזתו...

הוא תפס את הסניץ'.

המשחק נגמר, וסלית'רין ניצחו. הוא שמע עכשיו את ההרעות מיציע סלית'רין, את קריאות האכזבה מיציע רייבנקלו, את שיימוס המסכם את תוצאות המשחק. שאר השחקנים היו בדרכם אליו, כדי שיוכלו לחגוג ביחד – ומול כולם – את הניצחון, אך הוא העדיף ללכת משם כמה שיותר מהר. הוא ראה את אמי יוצאת מהמגרש עוד בתחילת המשחק, והוא יכול היה להרגיש דחף לא רצוני בתוכו שרוצה ללכת ולבדוק איפה היא, לשאול אותה מדוע הלכה מהמשחק באמצע.

הוא נאלץ להתעכב עוד כמה דקות שם, וברגע שסיים את שיחתו עם הקבוצה על המשחק, שבה, למרות הניצחון, הוא העיר להם יותר מאשר שיבח אותם על הישגיהם, הלך משם, אפילו לא טורח להחליף את בגדי הקווידיץ' שלו.

הוא הלך, וצרחה קצרה גרמה לו להפנות את צעדיו לכיוונה. השלג, שהחל לרדת קצת לפני שנגמר המשחק, נפל ברכות על פניו, קר ומרענן – אם כי מעט קר מדי. היה לו חם ממשחק הקווידיץ', ולכן נהנה מהקור עכשיו.

צרחה נוספת נשמעה, גורמת לו להגביר את קצב הליכתו; נדמה היה לו שהוא מזהה את הקול, והדבר רק גרם לו למהר עוד יותר.

ערפל דק החל להתהוות, ודראקו שם על ראשו את הברדס של גלימתו, מתעטף היטב בבד הדק.

הוא שמע עכשיו את קולה המדבר. עכשיו הוא היה בטוח. כן, זו היא, זו בהחלט הייתה אמי. אך עם מי היא מדברת?.. הוא התקרב עוד לאגם; צעדיו עכשיו היו מתונים יותר. קולה נשמע, אולי, מופתע – אך בהחלט לא כזועק לעזרה, לא קול של אדם הנמצא בסכנה. הוא התקרב עוד, ועכשיו הוא יכל לשמוע, בערך, על מה היא ומי-שלא-היה אותו אדם איתו דיברה מדברים.

"מה... מה אתה עושה פה?" היא שאלה, קולה מבהיר שהיא מתאוששת מטראומה שעברה עליה. דראקו צרב לעצמו במוחו לשאול אותה על כך מאוחר יותר.

"סתם עברתי כאן במקרה וראיתי אותך... היית במצב די נואש, לא יכולתי להשאיר אותך ככה." הקול היה מוכר. מוכר למדי, ודראקו ידע שהוא שנא אותו... אך הוא לא הצליח להצמיד את הפנים הנכונים לאותו קול, וזה הטריד אותו.

הוא התקרב עוד קצת.

גיחוך קל נשמע, ככל הנראה של אמי; הקול בשום אופן לא יכל להתפרש כקולו של נער כלשהו. "תודה," הוא שמע אותה ממלמלת.

דראקו היה עתה קרוב מספיק. הוא יכל לראות בבירור מספק את מה שהיה על שפת האגם, אפילו למרות הערפל הדק שמילא את האוויר הקר. המחזה גרם לו לעצור, וכמעט להשתנק בהפתעה – דבר שבהחלט לא קרה לו כל יום. זה היה מאוד נדיר, אם לא כמעט בלתי סביר, שדראקו מאלפוי ישתנק. הדבר הראשון שהבין היה – הוא לא טעה בזיהוי הקול הראשון. אכן, זו הייתה טפאלי. ועכשיו הוא גם ידע מי היה בעל הקול השני, והידע הזה לא שימח אותו במיוחד. שיערה הארוך, של אמי נשפך על כתפיו הצנומות מעט כמי נהר שחורים הנשפכים כמפל ממעל לצוק. דראקו זיהה אותו עכשיו, זיהה את השיער הג'ינג'י – זיהה את העיניים הכחולות ששידרו תמימות נעורים מטופשת.

עיניו הצטמצמו בכעס, מאשימות את וויזלי על שהעז להניח את ידיו על טפאלי. שוב.

הוא מעד קלות אחורנית, פולט את האוויר שנכנס לריאותיו קודם לכן למען האנקה שבסוף נעצרה. הוא היה מופתע מהמחשבה שעברה לפתע בראשו. הוא החל להרגיש כמעט... בעלות עליה. לא, זה לא היה נכון; הוא ידע בוודאות שהוא לא היה מגיב ככה לו היה רואה אותה יושבת ככה עם מישהו אחר – כמעט כל מישהו אחר.

הוא המשיך להסתכל על שניהם מחובקים כך על שפת האגם עוד שניה, מייצב את עמידתו. ניכר היה באמי שהיא הייתה בתוך האגם מהדרך שבה שיערה גלש במורד ראשה; דראקו תהה אם זה לא קשור ל'טראומה' שעברה עליה קודם לכן באופן כלשהו.

הוא נשאר עוד כמה שניות, מחכה – כמעט מצפה – לרגע בו היא תנער אותו מעליה, תלך ממנו בגועל. אך הרגע הזה לא הגיע; היא נשארה, עטופה בזרועותיו.... למעשה, כלל לא נראה שהיא סובלת מכך.

עיניו הצטמצמו בכעס פעם נוספת, ואכזבה התפשטה בו – אם כי הוא סירב להודות בכך. דראקו הסתובב על עקביו, והחל לפסוע משם, מהדק את ברדסו עוד יותר.

***

"ווי... וויזלי?..."

הנער בעל העיניים בגוון השמיים שאחז בה חייך. "מספיק עירה כדי לזהות אותי, הממ?" הוא אמר, והיא יכלה להרגיש את ידו מלטפת קלות את שיערה. לעזאזל, היא חשבה, נגעלת מעצם המחשבה שהיא יושבת כרגע בזרועותיו של רונאלד וויזלי. היא שנאה אותו. היא אפילו לא ידעה למה, אבל היא לא חיבבה אותו במיוחד עוד מאז שראתה אותו ואת השניים האחרים בבית הקפה בסמטת דיאגון; כשחושבים על זה, היא לא חיבבה אז אף אחד מהם. והכל התברר כרעיון מוצלח להרגיש ככה; גריינג'ר, שהיא הצליחה לזכור את השם שלה רק כי היא כל כך מתחנפת למורים עד שזה גורם לאמי לבחילה, והג'ינג'י המעצבן, שהרס לה את נשף ליל כל הקדושים (היא בחרה כרגע להתעלם מהעובדה שדראקו הרס אותו לגמרי בכך שלקח אותה אז אל אדון האופל), ועכשיו העז גם להציל אותה. והיא לא יכולה לעשות כרגע דבר כדי לברוח מאחיזתו, היא הייתה חלשה מדי.

היא בחרה להתעלם מהשאלה שלו, ושאלה אחת בעצמה. "מה... מה אתה עושה פה?"

"סתם עברתי כאן במקרה וראיתי אותך... היית במצב די נואש, לא יכולתי להשאיר אותך ככה." הוא ענה, מושך בכתפיו מעט. העיניים שלו עצבנו אותה, עם החיוך שנדמה ללעוג לחולשתה. אם היא לא הייתה מרגישה כל כך חלשה, היא כבר מזמן הייתה מעיפה אותו ממנה וחוזרת לחדר המועדון של סלית'רין. הצעקות ממגרש הקווידיץ' כבר נעלמו; המשחק נגמר, כנראה.

"ת... תודה..." היא מלמלה, למרות שהיא כלל לא הודתה לו. היא הייתה מעדיפה לטבוע, אבל הוא לא נתן לה את האפשרות המעודדת הזו.

הוא חייך אליה שוב. "אין בעד מה."

אמי לא ענתה. השלג הרך שנפל מהשמיים מלאי העננים הלבנבנים, שאותם בכל אופן לא היה ניתן לראות דרך הערפל החורפי שאפף את המדשאות, הקפיא לה את כל הגוף, שהיה קפוא עוד בכל מקרה כיוון שהיא נפלה, לא, נסחבה לתוך אגם באמצע החורף.

רחשים קלים נשמעו, כמו של רגליים המטופפות על שלג רך נשמע. ואז אנקה קלה, כה בלתי מורגשת עד שנדמה היה שהיא רק דמיינה אותה. רפלקסיבית, אמי סובבה את ראשה לכיוון הקול, מנסה לפלח את הערפל בניסיון לראות משהו. שום דבר.

"קרה משהו?" וויזלי שאל, מפנה את עיניו לאותו מקום אליו אמי הסתכלה, מבולבל מעט.

לאחר כמה שניות שבהן אמי המשיכה לנסות לראות משהו מעבר לפתיתי השלג הרכים הצונחים ברכות מהשמיים ולא הצליחה, היא נדה בראשה. "שום דבר." ענתה, תוהה בעצמה האם זה באמת נכון. רון לא אמר דבר.

שאר הזמן עבר בשקט; דקות אחדות שנדמו להתארך לשעות באופן מטריד. אמי כבר הצליחה להשתלט על נשימתה שקיבלה קצב מהיר במיוחד כשוויזלי משה אותה מהמים, ועכשיו, לאחר שהצליחה להרגיע גם את פעימות ליבה ואת הרעידות הבלתי רצוניות בגופה, היא הרגישה שהיא יכולה ללכת משם.

היא ניסתה לקום, והצליחה – אם כי נאלצה להיעזר לשם כך בכתפו של רון. הוא הרים את מבטו אליה.

"את בטוחה שאת יכולה כבר ללכת?" הוא שאל. היא שקלה לרגע אם לענות לו או לא. לבסוף החליטה שכן.

"אני כבר בסדר," היא מלמלה, מנסה לגייס לקולה את כל הקור שיכלה; היא הצליחה לא רע. אולי היה זה הקור ששרר בחוץ ומהשלג שצנח על פניה וידיה שעזר לה. קולה עוד רעד במקצת, אך ניתן היה לייחס זאת בקלות לכפור.

וויזלי קם ממקומו במהירות, אוחז בידה. "אני יכול ללוות אותך, אם את רוצה. אני אשאיל לך את הגלימה שלי אם קר לך-"

"לא, זה בסדר," אמי קטעה אותו, מנסה לגייס חיוך. הדבר האחרון שהיא צריכה עכשיו זה שהוא יידבק אליה עד לחדר המועדון של סלית'רין. היא תוכל להתמודד עם הקור והדרך לבד, תודה. גם היא יודעת קסמים.

רון הנמיך מעט את מבטו, כנראה, לשם שינוי, מבין את כוונתה. "או קיי." הוא אמר, מושך בכתפיו. אמי לא חיכתה להזמנה כלשהי, והתחילה ללכת משם. היא תהתה מי ניצח במשחק; אולי המשחק עצמו לא עניין אותה, אבל היא בהחלט תשמח לשמוע שסלית'רין ניצחו. ולו רק כי הרייבנקלואים הצליחו לעצבן אותה, בחודשיים וחצי שהיא נמצאת בהוגוורטס. במעט השיעורים שהיו לה איתם, הם כבר הוכיחו את עצמם כלא שונים בתכלית מהרמיוני גריינג'ר – יודעי-כל מעצבנים שמתחנפים למורים.

היא עטפה את עצמה בגלימה שלה, מקווה שזה יעזור לה להתמודד עם הקור. המשימה לא עלתה יפה, והיא התחרטה שלא הביאה איתה את גלימת החורף שלה. אבל מצד שני, מאיפה היא הייתה אמורה לנחש שהיא תיסחף לתוך האגם ביום כזה?

***

דראקו ישב לבדו בחדר המועדון ההומה של סלית'רין. הוא ישב לבדו, על אף שניסו לסחוב אותו כבר יותר מפעם אחת אל החגיגה הקודרת של ניצחון הקווידיץ'; הוא פשוט השיב בקור הרגיל שלו, מסרב בכל פעם מחדש. הוא אפילו לא טרח לשבח את קבוצתו על המשחק הטוב ששיחקו. הוא תהה האם הוא אי פעם ישבח אותם על ניצחונות החל מהיום; הם עשו יותר מדי רעש וגרמו לו לכאב ראש. מה הטעם לחגוג כל כך אם הם עדיין לא הצליחו להביס את גריפינדור? הסיבה היחידה שהוא נשאר בחדר המועדון במקום לעלות לחדר השינה השקט והמרגיע שלו הייתה שהוא רצה לראות מתי טפאלי תחזור. עבר כבר זמן מה מאז שהוא ראה אותה על שפת האגם, והיא עדיין לא שבה. הוא שקל את האפשרות שהיא הלכה לספרייה או משהו כזה, אך שלל את הרעיון כמעט מיד; נזכר בעובדה שמדובר בטפאלי, נערה שכבר פיתחה מיומנות כה יוצאת דופן בהעתקות מרוב שהיא השתמשה בשיטה עד שהיא כבר יכלה לפתוח עסק. איכשהו, היא הצליחה שלא להיתפס כמעט תמיד. הוא קינא ביכולת הזו שלה, כמו כמעט כל תלמיד אחר ששם לב לכך. כמובן, אף אחד מהם לא אהב להכין את שיעורי הבית שלו. דראקו היה מוכן להתערב עם כל אחד על כך שהיה לה הרבה מאוד ניסיון קודם, ולא יכל שלא לתהות איך בכלל הסכימו לקבל אותה להוגוורטס עם כזו גישה ללימודים.

קול דלת הכניסה הנפתחת הסב את תשומת ליבו ממחשבותיו, והוא העביר את מבטו אליה; דמות שנראתה כאילו שבילתה מעט יותר מדי שעות בכפור שבחוץ, שיערה השחור מעיד על כך שהייתה בתוך מים, כנראה לא מזמן. טפאלי.

הוא הסב את מבטו, חוזר לבהות באחד מהקירות, כפי שעשה עד עכשיו. הוא לא התכוון להניח לה לדעת שהוא חיכה לה.

"אמי!!" דראקו שמע את קול חברתה הטובה קוראת לה, ואז שמע את קולה של אמי העונה. "איפה היית כל הזמן הזה? חיפשתי אותך בחדר ולא היית-"

יופי, ילדה מטומטמת, תגרמי לה לדבר. גם אני רוצה לדעת. חשב דראקו, לא מתיק את עיניו מהקיר, אם כי מקשיב בקפידה למה שייאמר בין השתיים. למזלו, הן התיישבו במקום קרוב, אם כי ברור היה שלא מולו או בשדה ראייה בכל אופן, כיוון שהן לא ראו אותו. הוא ידע את זה, כיוון שאם הן כן היו רואות אותו קסנדרה הייתה אומרת משהו על כך שהוא קרוב. הנערה הבלונדינית בוודאי חושבת שהוא פרש מזמן.

"אה... אני סתם הסתובבתי באזור..." הייתה תשובתה של אמי. שקרנית, חשב דראקו. הוא העיף מבט סביב החדר, סוקר אותו בחיפוש אחר מקום ישיבתן. הוא מצא אותן במרחק לא גדול ממנו, ושם לב לכך שגם הן בחרו להיות מחוץ לחגיגה. לפחות זה עוזר לו לשמוע אותן.

"היית יותר מדי זמן בחוץ," הוא שמע את דארק אומרת. ככל הנראה היא התייחסה לשיערה הרטוב של אמי, או לשאריות השלג שעוד ניתן היה לראות על גלימתה... דראקו שם לב אל הדברים האלה בשניה שבה הסתכל עליה כשנכנסה לחדר. היא בוודאי כמעט קפאה מקור, וחדר המועדון האפלולי לא עוזר יותר מדי במקרים כאלה, דראקו ידע מניסיון אישי. במיוחד אם נמצאים רחוק מהאח הבודדת שהייתה בחדר, דבר שהיה בלתי אפשרי בעליל להימנע ממנו כרגע כיוון שהמקום כולו כבר היה תפוס.

אמי פלטה גיחוך קל. "אני יודעת... רציתי לחשוב קצת."

הפעם הייתה זו שקסנדרה שגיחכה. "ומה, בדרך החלטת לחטוף צלילה באגם, או מה?"

"לא, לא... נפלתי לתוכו."

זה היה החלק שעניין את דראקו. הוא הסתובב עם חצי גופו, מסתכל על שתי הבנות ממקומו. אצבעה של קסנדרה שיחקה בשיערה של אמי, אם כי עכשיו היא עצרה, כנראה סקרנותה גורמת לה להפסיק.

"אוה? איך הצלחת ליפול לאגם?" חיוך משועשע היה מרוח על פניה, והיה ברור שעצם הרעיון של ליפול לאגם שבוע לפני חג המולד היה מגוחך.

"הדיונון סחב אותי." אמי משכה בכתפיה. מבטה היה ממוקד בחברתה, עיניה משדרות תמימות-מה.

"באמת?" קסנדרה הייתה מופתעת. אצבעה עזבה את שיערה של אמי, והיא שינתה את תנוחת ישיבתה. "הוא בדרך כלל לא עושה את זה. אז מה... איך נפטרת ממנו?"

אמי היססה. דראקו יכל לראות את זה בבהירות, אפילו שהיה מרוחק מהן. הוא תהה מה הולכת להיות התשובה של אמי, אם היא תשקר... או לא. הוא רצה לשמוע איך היא תתאר את האירוע. אבל היא החליטה לשקר.

"הוא החליט לעזוב אותי בסוף... אז ברחתי ממנו," דראקו שמע אותה ממלמלת בעודו מסתובב מהן. דראקו זיהה את המבוכה בקולה של אמי, וידע את הסיבה שהיא שיקרה. הוא צדק. אולי באמת היה שם משהו, הרי הם הלכו יחד לנשף ו-או, לכל הרוחות, זה כבר לא מעניין אותו. ובכל מקרה, לשבת שם כבר לא יועיל לו, קסנדרה לא ידעה איך אמי באמת ברחה מהדיונון והיא לא תלחץ עליה שתספר לה סיפור אחר כי היא פשוט לא יודעת שיש כזה.

הרעש מסביב גרם לכאב הראש שלו להפוך לבלתי נסבל. דראקו קם ממקומו, שומר על יציבתו היהירה הרגילה. הוא הלך לעבר אחד מהשולחנות, שהיו כולם מכוסים בערמות של כיבוד, ולקח לעצמו כוס בירצפת, אוחז אותה בידו בעודו עושה את דרכו לכיוון חדר השינה.

"דראקו! החלטת סוף סוף להצטרף אליי – זאת אומרת, אלינו?" הוא סובב את ראשו, רואה את פנסי עומדת ממש לידו. היא אחזה בידו, מוכנה לגרור אותו איתה.

***

אמי, שקועה בשיחתה עם קסנדרה, לא שמה לב למסיבה שהייתה בחדר המועדון. כלומר, ברור שהיא הייתה מודעת אליה; היא פשוט לא התייחסה אליה. אך היא הפנתה את מבטה אל חלקו הרועש יותר של חדר המועדון כששמעה את קולה של פנסי קורא לו. ואכן, הוא עמד שם, עיניו האפורות פונות אל עבר הנערה האוחזת בידו, עורו החיוור ושיערו הבהיר, הנוצץ באור האש הבוערת באח, בולטים בין קירותיו האפלוליים של החדר ובין התלמידים, שרובם – כולם פרט לשחקני הקווידיץ' – לבשו גלימות שחורות של הוגוורטס.

היא תהתה כמה זמן הוא היה שם. היא תהתה האם הוא שמע את שיחתה עם קסנדרה, האם בכלל איכפת לו... ואז היא שמה לב לרטיבות הכמעט בלתי מורגשת שבגלימת החורף שלו, טיפות מים זעירות המנצנצות על הפרווה שלה. סימנים של פתיתי שלג. אך השלג עצמו, ברמה שיוכל לגרום לכאלה סימנים, התחיל רק אחרי המשחק... כשכולם כבר היו בדרכם לטירה. כשוויזלי הציל אותה.

ואז היא נזכרה. הרחשים. ואז הקול... היא ידעה שהוא מוכר לה, באופן מסוים. זה... זה היה דראקו... הוא ראה. אמי בלעה את רוקה, גורמת לקסנדרה להחזיר את מבטה אליה. "אמי? קרה משהו?" היא שאלה. אמי מיהרה להתעשת, וענתה בשלילה. שום דבר לא קרה. היא רק גילתה הרגע שאולי... אולי דראקו לא ירצה לראות אותה יותר. דווקא עכשיו היא הייתה חייבת לטבוע ושוויזלי יחליט להציל אותה? דווקא עכשיו כשהיא התחילה... לחבב את דראקו?

דראקו, בכל אופן, כנראה השיב בסירוב לפנסי, כיוון שהיא נראתה מאוד מאוכזבת, ודראקו לא נראה באזור של המסיבה יותר. אמי סובבה את ראשה במהירות לכיוון חדרי הבנים, ושם הוא היה; הוא בדיוק התחיל לעלות במדרגות הלולייניות העולות לכיוון החדרים. והיא צריכה לדבר איתו. עכשיו.

היא קמה ממקומה, גורמת לקסנדרה להסתכל עליה שוב, ולשאול אותה מה קרה פעם נוספת. "אני רק הולכת לדבר שניה עם דראקו," היא ענתה לה בהיסח דעת, מתחילה ללכת לכיוונו. הוא כבר היה כמעט בחצי הדרך במדרגות כשהיא הגיעה לתחתיתן. היא התחילה לטפס.

"דראקו," היא קראה לו, מספיק בקול כדי שהוא ישמע אותה, אך לא מספיק בקול בכדי שיוכלו לשמוע אותה בחדר המועדון עצמו. היא לא רצתה שאנשים יתחילו לדבר על זה שהיא הולכת אליו – אם כי זה היה כבר מאוחר מדי, אחרי זה שהם ישבו יחד באותו תא ברכבת, אחרי שהם יצאו ביחד להוגסמיד בשבוע הראשון ללימודים, אחרי השיחות הקטנות שלהם באולם הכניסה או במקומות אקראיים בהוגוורטס בהם נתקלו אחד בשני. היא ידעה את השמועות, קסנדרה שאלה אותה עליהן בכל פעם שצצה אחת חדשה. השמועה הרווחת ביותר הייתה שהיה לה קשר כלשהו לדראקו עוד לפני כן ושהיא עברה בגללו.

מילא. שיחשבו מה שהם רוצים. אמי הייתה צריכה עכשיו לדבר איתו, ושכל האנשים בהוגוורטס יחשבו שהיא הולכת איתו לחדר השינה שלו מסיבות אחרות לגמרי מאשר לדבר. לא איכפת לה.

הוא עצר כשקראה לו, מסתובב לעברה. מעבר לזה, היא לא קיבלה שום תגובה ממנו, אפילו לא שינוי בהבעה היהירה וחסרת הרגש שלו; אבל היא כבר הייתה רגילה לזה. אמי טיפסה במעלה המדרגות עד שהגיעה אליו, מודעת למבטו העוקב אחריה.

"אה.. אני רוצה לדבר אתך רגע. אתה עייף מדי?" שאלה, מנמיכה את מבטה לרצפה ומסתכלת אליו מבין ריסיה, סקרנית לראות את תגובתו אך נבוכה מכדי להסתכל עליו ישירות. אולי כיוון שהיא ראתה את קסנדרה מסתכלת לכיוונם.

"לא, אני לא עייף," דראקו העיף מבט אחד סביב חדר המועדון, ואז מבט מהיר לכיוון חדר השינה הנמצא מעליהם. לבסוף, הביט עליה. "בואי," אמר, מתחיל לעלות שוב. אמי הייתה נבוכה לבוא איתו לחדר השינה שלו, אך היא הייתה צריכה לדבר איתו, לברר אם זה באמת היה הוא, אם הוא כועס עליה. היא עלתה יחד איתו, קולטת בזווית עינה את חיוכה הממזרי של חברתה מלמטה. היא ידעה שהיא הולכת לעבור תחקיר מתמשך יותר מאוחר, וידעה שלא יהיה לה דבר לספר.

הם עברו במסדרון קצר, ונכנסו לחדר השני משמאל. תלמידי שנה שישית, היה כתוב עליו. כמו בחדרים של הבנות.

דראקו התיישב על אחת המיטות, כנראה זו שלו. "את מוזמנת לשבת, אם את רוצה," הוא אמר, כמעט באדישות. היא היססה לרגע, ואז התיישבה לידו. הדלת נסגרה ברגע שאמי עזבה אותה.

"אממ..." אמי התחילה, תוהה איך להתחיל. היא העבירה את מבטה לרצפה, אצבעותיה מטופפות על ירכיה בעצבנות קלה. דראקו לא זירז אותה, לא אמר דבר, מחכה. "אז... סלית'רין ניצחו בקווידיץ', לפי המסיבה למטה, אה?" היא אמרה, מודעת לעובדה שהיא נשמעת טיפשית למדי.

"כן, לא שזה משנה יותר מדי. לא היית במשחק." הוא אמר. אמי תהתה האם החלק האחרון היה שאלה או לא; היה זה מן הרגל של דראקו, אף פעם לא לתת למי שהוא מדבר איתו לדעת אם הוא אכן שואל, או פשוט אומר דברים. היא החליטה לקחת את זה כשאלה.

אמי נדה בראשה. "לא, לא הייתי."

"אני יודע."

אמי הרימה אליו את מבטה, חוששת מפני התשובה לשאלה שהיא תכף תשאל. "איך אתה יודע?"

הוא הרים את ידו מעט, מעביר את אצבעותיו בשיערה הרטוב מעט עדיין, גורם לרעד קל לעבור בה. "כי את היית באגם. איך עוד תוכלי לגרום לשיער שלך להירטב כל כך?" הוא חייך, מוציא את אצבעותיו מבין שיערותיה.

"אתה כועס עליי?" היא שאלה בחשש, עדיין מביטה עליו.

"שלא היית במשחק? לא."

"אל תהיה אידיוט. אתה יודע למה התכוונתי." מבטה הפך מתוסכל מעט. להוציא מדראקו את מה שבאמת רוצים לשמוע זו משימה מייגעת.

הוא לא ענה במשך כמה שניות. "שיקרת לחברה הזו שלך," הוא ענה לבסוף. אמי כמעט והניחה לעצמה לפלוט אנחה קלה; לפחות היא לא טעתה. זה היה הוא.

"צותת לנו." היא אמרה, מחליטה קודם לנזוף בו, מחליטה לחכות עד שהוא ישאל בנוגע לוויזלי האידיוט ההוא.

"אני יודע." דראקו חייך שוב. "נהנית עם הוויזליון ליד האגם?" חיוכו הפך מרושע מעט, ציני.

אמי הייתה מוכנה לזה. היא הייתה מוכנה לזה, ובכל זאת, זה פגע בה כמו מכת ברק, גורם לה להתקפל לתוך עצמה. היא הנמיכה את מבטה לרצפה שוב. "הוא רק עזר לי להעיף את הדיונון הזה ממני, זה הכל."

"אז למה לקח לך כל כך הרבה זמן לחזור? לא נראית לי סובלת במיוחד."

"לקח לי זמן... לחזור לעצמי. לעזאזל, דראקו, אני כמעט טבעתי שם!"

"בסדר." אמר דראקו, קולו רגוע. הטון בו דיבר הפעם היה שונה מהטון שבו דיבר לפני כן, אך אמי הייתה שקועה מדי בניסיון ההסברה שלה מכדי לשים לב לכך, או לעצימת העיניים הרגעית שלו, כאילו שהוא נזכר בדבר מה שהכאיב לו.

"אני רצינית! אם הוא לא היה בא אני הייתי-"

שפתיו של דראקו שהוצמדו לשפתיה שלה גרמו להמשך המשפט להיבלע בנשיקה; עיניה של אמי נפערו בתדהמה, זה היה הדבר האחרון שהיא ציפתה שדראקו יעשה עכשיו. במיוחד בהתחשב בחיוך הציני שהיה לו קודם לכן.

מתרגלת לנשיקה, אמי עצמה את עיניה, נסחפת לתוך תשוקתו של דראקו. ידה ליטפה את שיערו קלות. הנשיקה המשיכה למשך עוד כמה שניות, ואז דראקו התנתק ממנה.

"מה... מה זה היה, פתאום?.." שאלה אמי, ממלמלת את המילים, מבולבלת מעט.

דראקו הניח את אצבעו על שפתיה, כאומר לה לא לחשוב על הנושא יותר מדי. "אמרתי שזה בסדר," הוא אמר, אם כי עכשיו היא שמה לב לקושי הקל שהיה לו באמירת המילים. אך היא העדיפה להקשיב לו, ופשוט... להניח לנושא. היא חייכה אליו, חיוך רך, כמעט סלחני.

אצבעו ירדה משפתיה בליטוף, אוחזת בסנטרה ברכות, גורמת לה להסתכל לכיוונו. היא לא אמרה דבר, מסתכלת לרגע לרצפה לפני שעיניה נחו עליו שוב. הערפל הקפוא שבעיניו מטביע את אמי, גורם לה לשכוח כל דבר שהיה מסביב.

"את יודעת... יש יציאה להוגסמיד בסוף השבוע. לכבוד חג המולד, וכל זה." אמר דראקו, מותח את מילותיו בעצלנות, ידו חוזרת לשחק בשיערה השחור הארוך של אמי.

"ב... באמת?.." ידה הונחה על ידו, שמלטפת את שיערה, נסגרת עליה. היא השפילה את מבטה שוב.

"יש שלט בחדר המועדון. תלו אותו אתמול בלילה, כנראה."

"או..."

"אז אני מניח שזה אומר שעדיין אין לך עם מי ללכת, הממ?"

אמי נדה בראשה. "ל... לא..."

"אז... את רוצה ללכת איתי?"

"אה... אה..." מלמלה אמי, מודעת לעובדה שהיא מסמיקה. זה הכל היה מוזר לה מדי; קודם הוא קר אליה, כועס עליה בגלל מה שקרה קודם לכן, באגם, מה שהוא ראה ולא פירש נכון... וכמה דקות אחר כך הוא מציע לה לצאת איתו שוב? משהו היה לא כשורה. אבל...

...לא היה לה לא כוח ולא רצון לחשוב על זה עכשיו. היא הניחה לעצמה לשקוע בערפל של עיניו שוב.

"כן, אין בעיה," היא אמרה לבסוף, מגייסת לעברו חיוך.

הוא חייך גם, ידו עוזבת את ידה. "יופי," אמר, קם ממקומו. מבטה עקב אחריו כשהלך לכיוון הארון הקרוב אליהם ביותר, מוציא מתוכו מגבת, חולצה ארוכה שחורה, שבוודאי הייתה מאוד רפויה לו הייתה על גופו אם לשפוט לפי המראה שלה, מכנס שחור ארוך גם הוא ו... זוג תחתונים. אמי הרגישה את עצמה מסמיקה אף יותר, והיא הסיטה את מבטה. דראקו לא שם לב לכל זה, או שבחר להתעלם.

"אני חושב שכדאי שתחזרי לחברה שלך, היא עוד עלולה להתחיל לחשוב... דברים." הוא אמר, פונה לכיוון דלת חדר האמבטיה שהייתה בחדר. "ואני רוצה להתקלח. לא הספקתי עדיין מאז המשחק ואני מרגיש... מלוכלך." אמי יכלה לראות חיוך כמעט ממזרי מתפשט על שפתיו, והיא הסמיקה אף עוד יותר, נושכת את שפתה התחתונה. "וגם האידיוטים בחדר המועדון עשו לי כאב ראש, אז אני אלך לישון אחר כך."

"או.. אמ, כן, אתה צודק. כדאי... שאני אלך." אמי קמה ממקומה במהירות, מסרבת להביט לכיוונו; הוא כבר החל לפתוח את כפתורי גלימת הקווידיץ' שלו. "נדבר כבר... מתישהו." היא המשיכה, וכמעט רצה לכיוון דלת היציאה, ויוצאת מהחדר.

***

דראקו נכנס לחדר האמבטיה וסגר את הדלת, מודע לאיך שהוא גרם לנערה הנבוכה להרגיש. הוא עשה את זה בכוונה, משחק איתה קצת לשם השעשוע. שלפחות הוא ייהנה קצת מבקשותיה המוזרות-לפעמים של אימו.

תביא את טפאלי לאחוזת מאלפוי בחג המולד, דראקו. אבא אמר לי לבקש ממך, למרות שכבר אמרתי לך, הוא ביקש להזכיר. זה חשוב.

או אביו. או אדון האופל. הוא כבר היה מבולבל מרוב אנשים שנותנים לו פקודות, והוא לא היה יכול לסרב לאף אחת מהן.