"אמי טפאלי ומעגל אוכלי המוות"
פאנפיק פרי עטה של Liquid Venom

פאנדום: הארי פוטר
דירוג: 13PG

פרק 6: חרטה

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף האינדקס של היצירה

Within the spreading darkness”

We exchange vows of revolution

Because I must not allow anyone to stand in my way

One day, I'll show you...

“A brilliant world.

(The WORLD - Nightmare)

הוא הסתכל עליה, הבעתו מביעה בעיקר ספק. "אני לא חושב שזה יעבוד. אני לא חושב שזה צריך לעבוד." הוא תחב את ידיו עמוק יותר בכיסי המעיל שלו. "חשבתי שאת שונאת אותי, בכל מקרה."

חיוך קטן, כמעט בלתי נראה, עלה על שפתיה. "דברים משתנים, קלוד. אנחנו באותה סירה עכשיו."

הוא טפח קלות ברגלו על הרצפה, נע בחוסר נוחות. "זה לא נראה לי..."

"...לפחות בוא תראה בעצמך פעם אחת. ליל כל הקדושים. אני אכניס אותך, זה לא בעיה."

***

"מה לעזא-" החלה אמי להגיד, קולה חנוק בפחד ותדהמה; היא בהתה ביצור שהוריד את ברדסו השחור מעל ראשו, חושף עיניים אדומות, בוהקות כנגד הלובן הלא טבעי של פניו הנחשיות, ומילותיה נעתקו מפיה לכמה שניות של הלם וחוסר הבנה. כן, היא כל הזמן חשדה במאלפוי. אז למה דווקא כשהיא התחילה לסמוך עליו הוא עושה לה את זה? היא לעולם לא תוכל להבין, ומאלפוי לעולם לא יהיה יכול להסביר לה. בעיקר כי היא לא מתכוונת לסלוח לו על זה אי פעם.

אבל עכשיו היו לה דברים חשובים יותר לטפל בהם, כמו, למשל, למצוא דרך לברוח מכאן, ומהר. מהר מאוד היא הבינה שכרגע, במצבה הנוכחי, היא לא תצליח לחשוב אפילו על דרך לפתוח שקית של ביסלי.

אמי זיהתה את הלורד וולדמורט מתוך הספרים; היו שם תיאורים של איך שהוא נראה בעבר, לפני שש עשרה שנה, והוא לא בדיוק השתנה. רק נראה מפחיד יותר ממה שאפילו הדמיון שלה תיאר לעצמו.

חיוך קר, מרושע, וחסר כל הומור נפרס על פניו השלדיות של הלורד וולדמורט.

"סוף סוף את כאן, טפאלי," אמר, קולו היה קר ומאיים כמו חיוכו, וגרם לשערות על ערפה לסמור.

מכריחה להסב את מבטה מאדון האופל – בעיקר כדי למנוע מעצמה את הזוועה שבמראהו - היא הסבה את מבטה באיטיות אל מאלפוי, שואלת אותו שאלה אילמת, אותה לא יכלה להעלות על דל שפתיה. בין אם שם לב לכך ובין אם לאו, מאלפוי לא הראה כל תגובה. למעשה, הוא נראה די שקוע במחשבותיו – למרות שברור היה שהשתדל להיראות כמה שיותר חסר הבעה. יכול להיות שהיא הסתובבה איתו יותר מדי, עד כדי כך שהצליחה לזהות אפילו את ההבעות האלו שלו... אבל אמי החליטה שהיא בהחלט מעדיפה שלא זה יהיה הנימוק. הוא פשוט לא טורח להיות זהיר כשאינו בחברת עדת המעריצים – ובעיקר מעריצות – שלו. היא החזירה את מבטה אל זה שאין לומר את שמו, או, יותר נכון – אל הרצפה שלרגליו.

בכל מקרה אחר אמי הייתה כובשת את פניה בידיה, ורצה מהחדר בדמעות עכשיו; אבל לא הפעם, לא בסיטואציה הזו. זה לא היה הזמן לסצינות ולניסיון פריטה על מצפונו של דראקו – לא שהיא הייתה בטוחה שיש לו בכלל אחד כזה. פרט לעובדה שהיא הייתה מודעת היטב לעובדה שלברוח מחדר שבו נמצא אדון האופל לא היה רעיון חכם במיוחד, רגליה פשוט לא היו נותנות לה לזוז; לא כשעיניו של המכשף החזק והמרושע ביותר שידוע עליו מונחות עליה.

מאלפוי, אשר בינתיים הספיק לקום מהרצפה ולסדר את בגדיו ואת שיערו שהתבלגנו מהנפילה. הוא לא עשה דבר בתגובה למבטה של אמי, המתחנן לתשובה; מאלפוי רק עמד שם בדממה, אפילו לא מסתכל לכיוונה. פניו היה מופנים בנחישות לעבר אדונו, על מבטו הפונה לרצפה ביראה מלאת כבוד.

"מה אתה רוצה ממני?" היא שאלה, משתדלת לגרום לקולה לרעוד כמה שפחות ותוהה איך, לעזאזל, היא הצליחה להוציא את המילים האלו מפיה – שני דברי שלא עלו בהצלחה מרובה, אך היו שווים את הניסיון.

שאלתה נענתה בנחרת צחוק קרה ומרושעת שנפלטה מבין שפתיו של זה שאין לומר את שמו, אם כי לא ממש ניתן היה לקרוא לאותו חריץ דק ששימש לו כפה 'שפתיים'. הוא התקדם צעד אחד לעברה.

"מה אני רוצה ממך? לא, טפאלי. אני לא רוצה ממך כלום. אני רוצה אותך."

איפה שהוא מצידה הימני, דראקו בלע את רוקו. אמי כמעט והתפתתה להביט לעברו שוב, ולו רק כדי לשאוב נחמה כלשהי מהעובדה שאולי גם הוא – כמוה – היה מופתע. אולי הוא לא התכוון שזה ימשיך בכיוון הזה, אולי - אולי לא. אמי מצמצה בעיניה פעם אחת, ואז הכריחה את עצמה לדבר שוב. "מה זאת אומרת, אותי?"

החיוך המרושע נמתח על שפתיו של זה שאין לומר את שמו, והוא התקרב אליה עוד. היא רצתה לברוח משם, להימלט מפניו, אך רגליה היו מרותקות לרצפה בפחד, מונעות ממנה להתרחק ממנו, והוא כבר היה במרחק של קצת פחות ממטר ממנה, וידו אחזה בסנטרה, מכריחה אותה שלא להפנות את מבטה, מתעלמת מהרעד שעבר בגופה, מתעלמת משרירה הנדרכים בתחושת סכנה בלתי ניתנת לריסון.

מימין, היא יכלה להרגיש את דראקו נע באי נוחות שוב. אמי יכלה להרגיש את המתח שחש גובר עם כל צעד שעשה לכיוונה, ונקודת השבירה שלו הייתה ככל הנראה כאשר הוא נגע בה.

"אדוני," הוא החל, בקולו ניכרים ההיסוס והיראה, ובמטו עוד פנה לרצפת האבן. "האם תעדיף שאעזוב אותך לבד איתה עכשיו?"

אמי, שהפחד חדר כבר לכל פיסת עור ובשר בה, רצתה לצעוק לו, להתחנן אליו שלא ישאיר אותה כאן לבד; אך הפחד המשתק עשה את שלו, והיא לא יכלה להוציא מילה מפיה.

אדון האופל אפילו לא טרח להסתכל, או לענות, למאלפוי שהעמיד פני אדיש למתרחש, אם כי את המתח שנבע ממנו ניתן היה לחתוך בסכין.

תנועה מימין, וכמה שניות מאוחר יותר קול פתיחת וסגירת הדלת בישרו לאמי שמאלפוי פירש את חוסר התגובה כתשובה חיובית, וניצל אותה במהירות האפשרית, משאיר אותה לבד עם אדון האופל – האדם האחרון שאיתו רצתה להישאר לבד בחדר.

***

דראקו יצא מהחדר אליו הקסם שבאות האפל הוביל אותם, ועכשיו הוא החל לחוש בצביטה קלה של אשמה – דבר שדראקו מאלפוי חש רק לעיתים רחוקות, אם בכלל – אשמה על כך שהביא אותה לכאן מלכתחילה. אשמה על כך שלא ראה הכל לפני כן, שנכנע לרצונותיו של אביו. לא היה לו מושג מה הלורד יעשה לה עכשיו; הוא לא שקל את כל האפשרויות – עוד דבר שהיה נדיר לדראקו מאלפוי לעשותו. הוא שכח אפשרות אחת, אותה אפשרות שעכשיו נראתה כל כך הגיונית, ועם זאת דוחה באופן בלתי נתפס. האפשרות שהלורד וולדמורט רצה אותה, באופן הכי מילולי שיש.

בנקודה זו, אפילו מוות נשמע מלבב למדי.

הוא סגר מאחוריו את הדלת וניסה לראות היכן הוא נמצא. לא שהוא הצליח בכך יותר מדי – מצודותיו של אדון האופל היו רבות, ותמיד כמעט בלתי-ניתנות לאיתור. בהכרח, הן ניצבו באזורים מרוחקים ומבודדים כמה שרק אפשר, דבר שהפך גם את ניסיון איתור המיקום שלהן אפילו מעיניו של אדם הנמצא בתוכן לכמעט בלתי אפשרי, אלא אם הוא יודע בערך היכן הוא אמור להימצא. כמובן שלדראקו לא היה את המידע הזה; היו רק מעט מאוד אוכלי מוות שידעו את מיקומן המדויק של כל אחת ואחת מהמצודות הללו, ודראקו לא היה אחד מהם.

מתייאש, דראקו החל ללכת לאורך המסדרון והתיישב על הספסל עשוי האבן שראה שם, אשר בשבילו הלך לשם מלכתחילה. הוא הניח שוולדמורט לא רוצה שהוא יעמוד בצמוד לדלת, מצוטט לשיחתו עם אמי. ללא כל קשר, כמובן, לעובדה שדראקו עצמו לא היה בטוח שהוא רוצה לעשות את זה.

***

"זאת אומרת, ילדה, שאני רוצה שתצטרפי לאוכלי המוות שלי, ותסגירי לידי את אביך."

בבת אחת כל שריריה של אמי נרגעו, עד כמה שיכלו בהתחשב בסיטואציה המאיימת; העובדה שאדון האופל דרש ממנה להיות חלק מהצבא שלו, להפוך לעוד בובת סמרטוטים בידיו, ועוד לבגוד באביה, הייתה מאיימת רק במעט פחות מאשר אם היה אומר לה שהוא רוצה אותה.

היא צעדה צעד אחד אחורה, מנתקת את המגע ביניהם בחדות. "לעולם לא." אמי הסתכלה עליו במבט יציב, עכשיו כשידעה שחששה הראשוני לא יתממש; בעיניה בער הזעם בלהבה זהובה.

החיוך הקר והמרושע לא נמחק מפניו השלדיים של הלורד אפילו בתגובה לקול התקיף והכל כך בוטח בעצמו של אמי. להפך. הוא אף התרחב, מערער קמעה את הנחישות שבה.

"אתה יכול לשכוח מזה," היא אמרה, מנמיכה את מבטה לרצפה לשניה בודדת, מנסה למצוא את האומץ שאבד; זה לא עבד, אך היא לא התכוונה להניח לוולדמורט לדעת את זה, והיא החזירה את מבטה אליו, מקווה שהפחד לא משתקף בפניה.

אדון האופל נשאר במקומו, הילת הכוח והעוצמה שלו עוד מקיפה אותו, בלתי ניתנת לראייה אך בהחלט ניתנת לחישה, והיא נטפה מדבריו, מכל מילה ומילה שיצאה מבין שפתיו הדקיקות, הכל כך לא טבעיות. "אני חושש, ילדה טיפשה שכמותך, שאין לך יותר מדי ברירות." הוא התקרב אליה פעם נוספת, וידו אחזה בשיערה, כמעט בעדינות; אך אז הוא הידק את אחיזתו, וגרם לראשה של אמי לפנות אליו, עיניה מתחילות לקבל את הרטיבות שנגרמת מדמעות.

"תמיד יש ברירה." קולה היה חנוק, מקוטע, ועל לחייה כבר זלגה אותה אמי ניסתה לעצור. "אני מעדיפה למות ולא לשרת אותך."

אדון האופל חיזק את אחיזתו עוד יותר; עכשיו אמי כבר הרגישה שהעור המכסה את גולגולתה עלול להיקרע מעליה, והיא לא יכלה לשלוט באותן דמעות מלוחות על לחיה – אך היא לא בכתה. הדמעות האלו לא היו דמעות של בכי, כי אם מן סוג של רפלקס, תגובה גופנית בלתי רצונית לכאב פיזי. בעיניו האדומות של הלורד ניתן היה לראות שהוא מרוצה מדמעותיה, במן סיפוק חולני-סדיסטי שכזה.

"את זה אנחנו עוד נראה." הוא דחף אותה ממנו, עוזב את שיערה בכוח; מההדף, אמי נפלה לרצפה, שכובה על צידה עם פניה פונות לרצפה ושיערה השחור מכסה אותן חלקית. היא הרימה את מבטה אל וולדמורט העומד מעליה, מסתכל עליה בעיניו הנחשיות.

"לכי עכשיו, טפאלי. אני נותן לך בדיוק שבוע להחליט באיזו מהאפשרויות את בוחרת – במותך שלך, או במותו של אביך."

מבוהלת, מפוחדת, ונחושה בדעתה ללכת משם כמה שיותר מהר, אמי קמה מהרצפה במהירות ויצאה מהחדר, מועדת, ויודעת היטב שאדון האופל לא יניח לה באמת לעשות את הבחירה שלה, אלא שהוא כבר עשה אותה במקומה, הרבה לפני שידעה שהיא תועמד בסוגיה.

***

פתיחת הדלת שהובילה לחדר בו הוא, אמי ואדון האופל היו עד לא מזמן גרמה לדראקו להרים את מבטו מהרצפה במהירות; הוא הפך לפקעת עצבים בעקבות מה ששמע באותו חדר זמן לא רב לפני כן, הדברים שגרמו לו להסתכן בלפנות אל וולדמורט ללא פניה מוקדמת מצידו של הלורד ולבקש אישור לצאת מהחדר. אותם הדברים בדיוק עליהם חשב בעודו יושב בדממה על אותו ספסל אבן במסדרון האפל הממוקם בדיוק ליד הדלת.

מתוך הדלת, חלקית לצערו ולרוב להקלתו הרבה, הוא ראה את אמי יוצאת, נסערת כולה, והוא יכל לראות שרידי דמעות תחת עיניה; הדמעות יצרו נתיב של צבע אפור, ולעיתים גם שחור, שנזל מהשחור שצבעה תחת עיניה. היא כנראה עדיין לא ראתה אותו או שמה לב לכך שהוא מסתכל עליה, מפני שהוא ידע כמעט במאת האחוזים שלו ראתה אותו הייתה באה אליו בצעקות זועמות, אולי מתפרצת עליו בבכי, מרביצה לו – אמצעי כלשהו להבעת כעס עצור. אך היא לא עשתה את זה, עדיין. או בכלל לא.

דראקו קם מהספסל והלך אליה; הוא ידע שזה היה ככל הנראה צעד טיפשי במקצת, בהתחשב בכל הסיטואציה, אך היה עליהם לשוב להוגוורטס לפני שמישהו ישים לב שהם נעדרים.

הוא לא אמר דבר, מניח לאמי להיות זו שתדבר.

"אני שונאת אותך." היא אמרה, עומדת בגבה אליו, קולה קר, רועד במקצת, אולי מהטראומה אותה עברה לפני זמן כה מועט, אולי משנאה. אמי אפילו לא טרחה להסתובב אליו, להראות סימן שהיא יודעת שהוא שם, חוץ מהעובדה שהיא דיברה אליו, כמובן. היא בהתה בנקודה מרוחקת ברצפה, עיניה מושפלות, ידיה משולבות בכוח על חזה, מחצינות את מאבק השליטה העצמית שמשתולל בתוכה.

דראקו עצם את עיניו לשניה, כמעט בכאב; אז, יודע שאסור לו להראות לה שהמשפט הבודד פגע בו כל כך, הוא פקח אותן בחזרה, ודיבר.

"אנחנו צריכים לחזור להוגוורטס," הוא שמר על טון קר ומרוחק ככל שיכל, ובהתחשב בכך שהוא היה כה מאומן בנושא, הוא בהחלט הצליח לשמור על טון שכזה; הוא היה כל כך טוב בכך, עד שהצליח כמעט לשטות גם בעצמו שהוא באמת מרוחק ממנה. אבל הוא ידע טוב מאוד – טוב מדי – עד כמה שהוא היה קרוב אליה, רצה להיות קרוב אליה.

"בסדר. אני יודעת." קולה עוד היה קר ושקט, מרוחק; דראקו ניגש אליה, ואחז בה ביד שמאל, יד ימין שלו נוגעת באות האפל, וחיכה שהקסם יתחיל לפעול.

דראקו עצם את עיניו, וראה שגם אמי עושה כמוהו בשניה שבה נגע בה – אולי בגלל המגע, אולי בגלל שגם היא ידעה שבעוד רגע שניהם ייזרקו לתוך מערבולת של צבעים וירגישו באותה תחושה של קרס המושך אותם מהבטן; התחושה שבאה בעקבות מעבר ממקום למקום על ידי מפתח מעבר, אבקת פלו, היתעתקות – והאות האפל.

והתחושה לא איחרה לבוא, וברגע שדראקו חש באותה תחושה מושכת ובלתי ניתנת לשליטה, כבר היה מאוחר מדי לחזור, או להתחרט, וכעבור כמה שניות, שנראו כאילו הן היו הרבה יותר זמן ממה שהיו באמת, שניהם נזרקו על אדמה חצי קשה-חצי רכה. הם היו במדשאות הוגוורטס פעם נוספת.

ברגע בו נגמר הקסם, דראקו שיחרר את ידה של אמי, כמעט מכריח את עצמו לעשות כן; והיא, מצידה קמה מהאדמה, ובתנועות חדות, שהעידו על הסערה הרגשית המתחוללת בתוכה, היא ניקתה את האדמה מבגדיה, שהשחור שלהם כעת היה מנוקד בחום ובאפור – אותם כתמי אדמה שסירבו להתנקות, והאבק מרצפת המצודה של וולדמורט.

דראקו קם גם הוא מהקרקע, בהפרש של פחות משניה מאמי, וניקה את עצמו גם הוא, זוכר להשתמש בקסמים בכדי לבצע את המשימה.

לאחר שהיא הורידה מעליה כל פיסת אדמה שהסכימה לרעיון, אמי הלכה לכיוון הטירה המרוחקת, צעדיה מהירים בעודה מתרחקת ממנו, ודמותה ההולכת וקטנה לא מטילה אף צל באותו ערב מעונן, ועד מהרה היא נעלמה מטווח ראייתו.

וכאשר הוא כבר לא יכל לראות את אותה דמות בודדה ההולכת, כמעט רצה, במדשאות הרחק ממנו, דראקו קרס לישיבה על האדמה, מתעלם לגמרי מהעובדה שכל הבגדים שלו יתלכלכו שוב, יודע שהוא לא יהיה מסוגל לעשות שום דבר במשך הרבה זמן, פרט ללחשוב על תיאוריות שונות למה שקרה בתוך אותו חדר במצודתו של הלורד האפל, וניסיונות למצוא דרכים לתקן את היחסים שלו עם טפאלי, יחסים שנקטעו כשרק התחילו לבצבץ אל פני השטח; הוא היה מודע היטב לעובדה שאף אחד לא ינסה למצוא אותו בנשף – אולי חוץ מפנסי, אבל לא היה לו איכפת ממנה – ולכן ידע שיש לו הרבה מאוד זמן לבלות באותה חלקה קטנה ומרוחקת מטירת הוגוורטס הגדולה, חלקה הנמצאת אי שם בין האגם לבין היער האסור.

***

בערך שעתיים אחרי אותו מקרה עם דראקו ועם אדון האופל, אמי עוד שכבה על מיטתה שבחדרי הבנות במרתפי סלית'רין, בוהה בתקרה במחשבותיה, מנצלת את העובדה שכולן היו עוד בנשף באולם הגדול, רוקדות להן, נהנות, לא מודעות כלל לכל מה שקורה מסביב, מה שקורה לה; והיא לא יכלה להאשים אותן. לא הייתה להן כל דרך, וגם לא תהיה, בהתחשב בכך שאמי כלל לא תכננה לספר להן דבר. זה לא עניינן, ואפילו לקסנדרה היא לא הייתה בטוחה שהיא תספר משהו.

נחלי השחור-אפרפר שהיו על פניה כבר מזמן נשטפו והתנקו, ואת מקומן תפסו שאריות הדמעות היבשות, שכן היא בכתה בשקט כאשר הגיעה לכאן, מיד אחרי שהיא ודראקו שבו להוגוורטס, לאחר שלא יכלה לשאת את זה יותר – את כל מה שקרה מאז הסכימה לרקוד עם דראקו - בתוכה.

וכך היא בילתה את כל חצי השעה הראשונה מאז שהגיעה לחדרה – בוכה על הכרית שלה. אחר כך, כשנגמרו לה הדמעות, ונגמר לה הכוח לבכות, ובאופן כללי כשהיא הרגישה שהוא פשוט לא מסוגלת להישאר ככה עוד, אמי קמה ממיטתה, הולכת לחדר המקלחת של מגורי הבנות, ושטפה את פניה. אמי נשארה שם זמן רב יותר ממה שהייתה צריכה; כל התנועות שלה הואטו, בעוד מחשבותיה נדדו ללא הרף בין דבריו של וולדמורט אליה, ובין דראקו מאלפוי, וכל הרגשות המעורבבים שלה אליו.

היא קרסה לישיבה על רצפת האבן הקרה, ואחזה את פניה בידיה, עושה כמיטבה למנוע מעצמה לפרוץ פעם נוספת בבכי; היא כבר יכלה להרגיש את העקצוץ באפה, את הדמעות בעיניה, אך היא עצרה אותן, מסרבת להניח לעצמה להתפרק פעם נוספת.

קולות צעדים עמומים נשמעו מרחוק, ואמי מיד זיהתה את הגוון העצי של עקבי נעליה של קלובר. לא רוצה שמישהו – ובעיקר לא קלובר – יראה אותה כך, היא קמה מהרצפה, ובתנועה מהירה סגרה את הדלת, לוחשת במהירות "סילנציו!" כדי להשתיק את קולה של הדלת הנסגרת בכוח על האבן. לא היה כל טעם בכך שקלובר תדע שהיא רק עכשיו טרחה לסגור את הדלת, מה שאצלה היה מתפרש כאילו שהיא הרגע הגיעה לשם, או שקלובר בכלל תהיה מודעת לעובדה שאמי נמצאת שם; ואם היא תדע, אז, ובכן, לא נורא. היא פשוט תוכל להבהיר לה כמה שזה לא עניינה מה היא עושה מחוץ לנשף המטופש הזה.

אמי נשענה על הכיור השחור מלפניה שוב, והרימה את מבטה להסתכל על עצמה במראה. פנים חיוורות מעט, עיניים בגוון חום צהבהב, מימיות, אדמומיות ונפוחות מעט מבכיה נשקפו אליה, ממוסגרות בשיערה השחור, החלק.

"ממש הולך עם מישהי! כל הערב הוא ישב שם לבד ועקב אחרי הטפאלי המטופשת הזו!"

נשמע קולה של קלובר מבעד לדלת האבן, עמום במקצת, אם כי עדיין ניתן היה לזהות בו את קווי הזעם, הקנאה והעצב המעורבים זה בזה במערבולת של כאוס, אותו כאוס המשתקף מתוכה של קלובר. אמי הניחה שאם היא תצא מהחדר עכשיו, היא תיאלץ לבלות במרפאה זמן מה, שכן קלובר לא תוכל לחשוב בבהירות, והדבר הראשון שיעלה במוחה יהיה לפגוע באמי, כביכול על גניבת ה'חבר' שלה. אמי בכלל לא הבינה מה היא מוצאת בו, פרט לעובדה שהוא באמת היה, איך לומר – חתיך. עם העובדות היא לא יכלה להתווכח; אבל בכל השאר, דראקו מאלפוי היה אחד מהאנשים שהיא הכי תיעבה בעולם כולו, והיא הצטערה על כל שניה שהייתה איתו.

אמי הלכה לאסלה שבחדר, סגרה עליה את המכסה, והתיישבה; היא ידעה שהיא הולכת לבלות שם זמן מה, עד שמישהו יגיע לחדר, או עד שקלובר תלך. והייתה לה תחושה שזה לא הולך לקרות יותר מדי בקרוב.

***

הגשם אילץ אותו לחזור לתוך הטירה מוקדם מהצפוי; בעיקרון, לדראקו לא היה איכפת עכשיו להירטב קצת, להתלכלך מהבוץ. היו לו עניינים חשובים יותר. אבל כשהגשם הפך ממטר קל לכמעט סערה ממש, שגרמה לאגם לאבד את פניו השלוות כל כך בדרך כלל, הוא ידע שכדאי לו, לפחות בשביל הבריאות שלו, לחזור לטירה.

הוא טייל בחוסר מעש בטירה, נתקל מדי פעם ברוחות רפאים; רובן לא בירכו אותו לשלום. אף אחד, חוץ מהסלית'רינים, לא אהב אותו, וזה היה ברור. גם הוא לא אהב אותם, ולכן לא היה איכפת לו כשרוחות הרפאים לא טרחו אפילו להגיד לו סליחה אם עברו דרכו בטעות, שלא לדבר על להגיד לו שלום; רק ניק כמעט בלי ראש, הרוח המעצבן של גריפינדור, והכומר השמן – הרוח של בית הפלפאף, אמרו לו שלום. הוא לא טרח לענות, ורק חיכה שהם ייצאו מדרכו, מסתכל עליהם במבט קר כמו קרח, מבהיר את עמדתו בנושא דיבורי הנימוסין. הם, כפי שציפה, חיכו כמה שניות, מאפשרים לו להגיד להם משהו בכל זאת, ואז המשיכו בדרכם, ספק-אדישים ספק-נעלבים; לא היה לו איכפת במיוחד מהנושא.

דראקו הלך לעבר הספרייה, מקווה, למרות שידע בוודאות של כמעט מאה אחוז שהוא יגלה שתקוותיו היו לשווא, שהיא תהיה פתוחה, ותספק לו מקום להיות בו למשך השעתיים הקרובות. הוא ידע שאין טעם לחזור לאולם הגדול, שם התקיים הנשף; לא יהיה לו שום דבר לעשות שם, המוזיקה הייתה פשוט נוראית, ומעל להכל – פנסי ואאריס יהיו שם, ובוודאי הן ידרשו ממנו לרקוד איתן. לא, האפשרות הזו בהחלט הייתה מחוץ לתחום. אבל הוא לא רצה גם לחזור לחדר המועדון של סלית'רין, שהסיכויים שיפגוש שם בטפאלי היו גדולים למדי; דראקו העדיף להימנע מפגישות איתה בזמן הקרוב ככל שיכל.

וכך הוא הגיע לדלת הספרייה, שהייתה, כצפוי, סגורה ונעולה. קול נשימותיו היה הדבר היחיד שהפר את דממת המוות ששררה שם, וצלו המרקד על הקיר לידו היה הדבר הקרוב ביותר ליצור חי שהיה שם מלבדו. הוא לא הבין אפילו איך יכול היה להעלות בדעתו שהיא תהיה פתוחה. דראקו סב על עקביו, והחל ללכת משם, צעדיו מהדהדים במסדרונות הריקים, החשוכים; לא היה לו מושג לאן הוא יכול לנסות ללכת עכשיו, ולכן האפשרות של שוטטות חסרת מטרה נראתה לו ההגיונית ביותר.

***

Can’t you stop the lies?

Falling from the skies

Down on me

I’m still standing

Can’t you hold the dice?

I might be surprised

Conscience clear

I’m still standing here

Still Standing / The Rasmus

עבר זמן מה עד שקלובר הואילה בטובה לעזוב את חדר השינה, ואמי יצאה מחדר האמבטיה של בנות השנה השישית, בזהירות, אמנם – היא לא הייתה לגמרי בטוחה עוד בדבר.

היא התיישבה על מיטתה, מסתכלת דרך החלון שלצידה, דמותה משתקפת אליה חלושות על הזכוכית השקופה, המראה את מדשאות הוגוורטס הגדולות, עכשיו חשוכות כמעט לגמרי ללא אור הירח שניקד אותן למעלה משעתיים קודם לכן, ורחש הגשם היורד מן העננים השחורים כל כך נשמע בעמימות דרך החלון שבצדו השני של החדר – אחת הבנות הותירה אותו פתוח, שכן לא הייתה לה כל דרך לדעת שירד גשם מאוחר יותר. אמי לא טרחה ללכת לסגור אותו; הקור הנכנס לחדר דרכו לא השפיע עליה, המכוסה בבגדי החורף שלה, אליהם היא החליפה עוד מקודם, כשנכנסה לחדר, לפני שההבנה של כל מה שעבר עליה באותה חצי שעה חדרה למודעות שלה.

היא העבירה את מבטה מקצבו המהפנט של הגשם, מהטיפות הממכרות הנוחתות על האדמה הלחה, והסתכלה על השעון שעל שידתה; אחת-עשרה בלילה. כבר מאוחר, בטח תכף יחזרו כולם, ואיתם הרעש הרגיל שנוצר באותו שילוב קטלני של חמש בנות עשרה קולניות במיוחד, ושיגבר כתוצאה מהנשף שהתקיים רק רגעים ספורים קודם לכן.

וכמו בתשובה למחשבותיה הלא-כל-כך מעודדות, החל להישמע הרעש המוכר ההולך ומתקרב מכיוון חדר המועדון, הנמצא כמה מטרים טובים תחתיה. במהרה נשמעו גם צעדים העולים במדרגות האבן, צעדים חלולים, שיצרו הד מזעזע שהעביר באמי אסוציאציות של טירה נטושה, ולא את אותה טירה מלאת חיים ונטולת דאגות כמעט לגמרי בה שהתה כרגע, אם כי לגביה העובדה שהדאגה הגדולה ביותר של רוב התלמידים האחרים שם הייתה זה שחסר להם סנטימטר להשלמת חיבור מטופש על איך הופכים צב לבקבוק מים הייתה כמעט חסרת משמעות.

דלת החדר נפתחה, ובבת אחת כל הקולות הפכו להרבה יותר חזקים, גורמים לאמי להסיט את מבטה שחזר להסתכל דרך החלון לעברם. שלוש בנות נכנסו, אאריס, שנראתה מאוכזבת, אך העמידה פנים שהיא בסדר, שרלין, והאחרונה – קסנדרה.

"אמי!" הייתה המילה הראשונה שיצאה מפיה של קסנדרה כשנכנסה לחדר, וראתה את מבטה של אמי הנח על הכיוון שלה בערך. היא הלכה לכיוונה במהירות, והתיישבה לצידה על המיטה, שמלת הקטיפה השחורה שלה נפרסת כמעט על כל השטח. היא הסתכלה אל אמי, מחייכת חיוך מאושר וקורן; ברור היה שלא שמה לב למצב רוחה העגמומי של אמי, ואמי לא התכוונה להניח לה להבחין בו, עכשיו, כשנזכרה בכך, ועשתה כמיטב יכולתה לנהוג כרגיל.

היא אילצה את עצמה להעלות חיוך על שפתיה. "היי קס." היא אמרה, שומרת על טון קליל.

זה עבד על קסנדרה; נראה היה שהיא כלל לא שמה לב לעובדה שהכל מזויף.

"את לא תאמיני איזה כיף היה בנשף הזה!" עיניה נצצו בלהבה ירוקה שריקדה בעליצות.

אמי התרוממה לישיבה, רגליה משולבות תחתיה על מיטתה, מחייכת את אותו חיוך מזויף לעבר קסנדרה. "נו, אז ספרי לי," היא אמרה, מגייסת את כל ההתרגשות שרק הייתה יכולה.

עיניה של קסנדרה עזבו את אמי לרגע, מביטות סביב החדר; שאר הבנות לא התייחסו אליהן כלל, עסוקות בענייניהן, שכללו בעיקר הורדת האיפור שלהן, דיבור על קורות הנשף, והתלבשות מחדש. איש לא שם לב אל אותן שתי בנות היושבות בפינת החדר המרוחקת, מדברות, מתעלמות מהשאר.

"לא יכולתי לתאר לעצמי שלואי יהיה כזה.... אוף, אפילו אין מילה לתאר את זה," אמרה קסנדרה בעוד מבטה חוזר אל אמי, והיא מרימה את רגלה האחת למיטתה של אמי לאחר שהורידה את נעל העקב ממנה, והניחה אותה על רגלה השניה, שנותרה על הרצפה. "הוא היה פשוט כזה נהדר," סיכמה, נדה בראשה במחווה החלטית.

"אה. אני שמחה בשבילך," ענתה לה אמי, עדיין מחייכת את אותו חיוך מזויף, אם כי הטון בו דיברה העיד בעמימות על מצב רוחה העגום. לשמוע את קסנדרה מדברת על החבר שלה לא עזר לאמי לשמור על ההצגה שלה.

"כן... איה!" ראשה של קסנדרה נחבט באחד מעמודי הכילות כאשר היא נשענה אחורנית, שקועה במחשבותיה במהרה נדדו לעבר קורותיה עם לואיס בלאקהארט מוקדם אותו ערב. היא התרוממה במהירות, חוזרת לישיבה, מעסה את אחורי ראשה בכאב.

לשניה בודדת, חיוכה של אמי היה אמיתי, משועשע; אך הוא חזר במהרה לחיוך העגמומי שלה, והיא הסיטה את מבטה לעבר החלון בעודה מדברת.

"היזהרי."

צחקוק קל נשמע מכיוונה של קסנדרה. "כן, אני יודעת... אבל קצת מאוחר מדי בשביל זה."

"מממ."

"תגידי, את בסדר?" אמי סובבה את ראשה לעבר הנערה האחרת, שפניה שיקפו את הדאגה הקלה שבקולה, למרות שעדיין ניתן היה לראות בבירור שמצב רוחה טוב למדי; לפחות יחסית לזה של אמי.

"כן... למה שאני לא אהיה?" היא משכה בכתפיה, מנסה לשוות לעצמה הבעה אדישה ככל שיכלה.

"לא יודעת... לא ראיתי אותך בנשף בכלל. היית שם?"

"אה, כן, בערך."

"בערך?" קסנדרה הסתכלה עליה במבט שואל. "מה זאת אומרת בערך?"

"טוב, אה... יצאתי לבחוץ רוב הזמן, ואז חזרתי לפה... כי היה משעמם."

היא לא שיקרה. לא לגמרי, בכל אופן; היא תיארה את האירועים, בדיוק כפי שהיו, ורק... השמיטה את אותו פרט קטן שהיה כל מה שעבר עליה מהרגע שמאלפוי בא. אמי הורידה את מבטה למיטתה לרגע, מנתקת את מבטה ממבטה של קסנדרה. היא מצאה את עצמה משקרת לקסנדרה הרבה מאוד לאחרונה, או לפחות לא מספרת לה הרבה מאוד דברים; כשהיא חשבה על זה, לא היה לה עם מי לדבר באמת. היא קיוותה, אי שם בתחילת השנה, שקסנדרה תהווה את חברת הנפש שהייתה לה במודסטו, אותה נאלצה לעזוב כאשר עברה לבריטניה, שעכשיו, כשהיא חושבת על זה, הייתה הרבה פחות מושכת, כשהיא קצת יותר מכירה אותה, מאשר איך שהיא נראתה לה אז, לפני חודשיים. יותר מדי עבר עליה כאן, יותר מדי דברים שהייתה מעדיפה שלא לחוות לעולם.

או שאולי כן. אחרי שהיא עברה את הטראומה הראשונית, אמי החלה לשקול ברצינות שהפתיעה אפילו אותה, את הצעתו של אדון האופל, זה שרבים פחדו לומר את שמו. איזו ברירה יש לה, בעצם? למות, ולהשאיר את אביה חי חיים חצויים, חיים של אבל וחורבן, או להציל אותו מהעולם הזה, שעם כל היותו נפלא ונהדר ויפיפה, היה גם כל כך נוראי ומכוער ומלא ברשע, רשע, שבלי ידיעתה כמעט, החל להתגנב לתוך ליבה שלה, ובעצמה להמשיך לחיות כאן. אם כי הדבר היה בספק; זה לא נראה הגיוני במיוחד שוולדמורט יעמוד בהבטחתו, וישאיר אותה בחיים. לכאן או לכאן, לא היה לה איכפת. היא הפכה אדישה כמעט להכל, בעקבות אותם אירועים שעברו עליה.

אמי הרימה את מבטה אל קסנדרה, שומרת על ארשת פנים שהיא כל דבר, פרט למה שהיא באמת הרגישה בתוכה; ערבוב שלם של רגשות, כולם סותרים את כולם, לא מסוגלים להיות יחד בהרמוניה, יוצרים מערבולת וסערה ענקית בליבה.

המשפט שאמרה כהסבר להיעדרותה מהנשף עבד על קסנדרה, ופרט לחקירות קטנות ונוספות, בעיקר בכיוון של 'אבל את לא הלכת עם וויזלי?' ודברים בסגנון, היא לא ניסתה להגיע לעומק הדברים, לנסות לדלות מאמי את כל אותן מחשבות, שמעולם לא היו בה.

***

"Mirror, oh, mirror, answer me please

How can I not be myself?

-it's so easy...-"

[Jibun Kakumei - Miyavi]

אמי באה אליו מיד אחרי הלימודים ביום בו חזרו ללמוד אחרי חופשת ליל כל הקדושים הקצרה, מחכה לו שעונה על הקיר סמוך לכניסה לאולם הגדול עד שיסיים לאכול את ארוחת הצהרים שלו. לרוע מזלה, למרות שזה היה צפוי למדי, הוא לא היה לבדו כשיצא; מלווה בקראב וגויל, הוא הלך בהליכתו היהירה הרגילה, עושה כמיטבו להתעלם מנוכחותה שם, כשפנסי משתרכת מאחוריו, מנסה להדביק אותו, לקרוא לו שיעצור.

אמי תפסה אותו בכתפו מיד ברגע ששמה לב לכך שעוד שניה הוא כבר יהיה מחוץ להישג ידה, מתנתקת לשניה מהקיר אך חוזרת לשם כמעט מיד. שם לב למגע, ולעובדה שהיא עצרה אותו, הוא עצר, והסתכל מעבר לכתפו, פוגש במבטה. קראב וגויל כבר הספיקו להתקדם כמה מטרים טובים לפני ששמו לב שהוא כבר לא איתם, ופנסי הסתכלה עליו בכעס.

"דראקו, למה אתה מחכה? בוא כבר!" אמרה פנסי, כעת מבטה עובר לאמי, והופך באופן כמעט מיידי למבט קר של שנאה טהורה. "תעזוב אותה ובוא!"

"אני צריכה לדבר איתך." אמי התעלמה לחלוטין מדבריה של פנסי, או מעובדת קיומה באופן כללי. לדראקו הספיק פחות ממבט אחד כדי להחליט מה הוא מעדיף לעשות.

"אני אבוא אחר כך, לכי עכשיו," הוא אמר לפנסי, ושחרר את כתפו מאחיזתה של אמי, מעביר אחר כך את ידו לעבר פניו ומוציא קצוות שיער שנכנסה לו לעין.

נראית כאילו היא הולכת להתפוצץ כל רגע מזעם, פנסי פלטה משהו לא מובן, והלכה משם בכעס, דוחפת איתה גם את קראב וגויל שנעצרו, מסתכלים בטמטום על אמי ודראקו.

ברגע שהם נעלמו מטווח ראייה, דראקו הסתובב להסתכל על אמי, לוקח צעד אחד רחוק ממנה, כך שיכל להסתכל עליה, ולא רק על שיערה. הוא לא אמר דבר, מחכה לה, שומר על יהירותו הרגילה.

"זה בנוגע למה שקרה בליל כל הקדושים," היא אמרה כעבור כמה שניות של שקט מעיק, למרות שתלמידים מפטפטים עברו שם כל הזמן, יוצאים מהאולם הגדול, שמחים שיום הלימודים נגמר סוף סוף.

משהו עבר בפניו של דראקו לשניה, אם כי זה נעלם כל כך מהר עד שאמי כמעט שלא הספיקה לראות את זה, ובוודאי שלא להבין מה זה היה. הוא הנהן הנהון קצר לפני שדיבר.

"החלטת?" הוא אמר, מנסה לשמור על קול כמה שיותר חד גוני, חסר רגש; אבל מבפנים, הוא פחד מהתשובה. הוא מעולם לא היה מודה בכך, כמובן – אפילו לא בפני עצמו; אבל הוא ידע שמה שהיא תחליט ישפיע גם עליו, ולא רק בכך שאם היא תסרב אדון האופל ייפגע בו, כאדם שהביא אותה אליו; כמובן, שהאדון יתעלם לחלוטין מהעובדה שדראקו מהרגע הראשון לא סמך עליה ולא רצה לעשות דבר מכל זה.

"כן."

דראקו שתק, מחכה להמשך התשובה שלה.

"אתה מצפה ממני להגיד לך עכשיו, עם כל האנשים האלו?" אמי העיפה מבט על העוברים ושבים, שחלקם מדי פעם העיפו מבט סקרן לעברם, והמשיכו בדרכם. היא בהחלט לא רצתה לתת לאנשים נוספים, פרט אליה ואל דראקו, לדעת על כל העניין – שום פרט, ולו הקטן ביותר ממנו.

"אם את לא מתכוונת לענות לי עכשיו, אז למה עצרת אותי והטרדת אותי סתם?"

היא חייכה חיוך קר, שגרם לצמרמורת חדה לעבור בעמוד השדרה שלו; החיוך הזה הזכיר לו במעט את חיוכו של אביו כשדראקו שאל אותו שאלה שתשובתה נראתה לו כמובנת מאליה. רוב המקרים האלו הסתיימו בכך שדראקו עזב את השאלה, והלך משם, מצטער על כך שחשב על לשאול את זה בכלל, או בקללת העינוי, כשהיה קטן יותר ועדיין לא ידע שאסור לעשות את מה שאבא לא מרשה.

אמי משכה בכתפיה. "תראה... אם זה לא כזה חשוב לך, אני יכולה ללכת עכשיו; חשבתי שיהיה לך איכפת, אתה יודע – זה ישפיע עליך גם, ובלעדיך הוא לא יוכל בכלל לקבל את התשובה שלי," היא ניתקה את עצמה מהקיר פעם נוספת, הפעם לא חוזרת אליו. "אבל אני רואה שזה לא ממש משנה לך, אז תבוא כשיתחשק לך. אתה יודע איפה אתה יכול למצוא אותי." היא הניחה את ידיה על לחייו, מונעת ממנו לזוז, והצמידה את שפתיה אל שלו בנשיקה. בשניה שבה הוא התחיל לנשק אותה בחזרה, ברגע שבו הרגישה את לשונו מחפשת דרך להפריד את שפתיה, היא עזבה אותו, והלכה לחדר המועדון של סלית'רין, משאירה אותו שם להבין את מה שאמרה לו.

***

"כלבה..." דראקו מלמל מיד כשדמותה של אמי נעלמה בהמשך המסדרון, לא שולט בעצמו מלהגיד את זה. כן, הוא כמה לנשיקה הזו, רצה אותה, אחד הדברים היחידים שציפה להם כל כך הרבה; אבל הוא לא חשב שזה יהיה ככה, ושמאורעות ליל כל הקדושים ישפיעו עליה בצורה כזו.

היא ניסתה אותו, בחנה אותו, לעגה לו – והוא ידע את זה. הוא ניסה להלחם בה, ללעוג לה בחזרה, אך ליבו לא נתן לו, מקווה בהיחבא שאם הוא לא יחזיר לה בציניות הרגילה ישנו סיכוי, ולו הקלוש ביותר, שאיכשהו הוא יצליח להחזיר את המצב ביניהם לקדמותו, להחזיר את מה שהיה בליל כל הקדושים לפני שעשה את הטעות הזו ולקח אותם אל וולדמורט.

הוא העביר את גב ידו על שפתיו, כמבקש למחות את הנשיקה, והלך משם, מתכוון לחזור למועדון סלית'רין, ולהתכונן לאימון הקווידיץ' שאמור היה להיות לו בעוד כשעה.

פנסי חיכתה לו בכניסה לחדר המועדון, על פניה נסוכה הבעה של התרסה. "מה לקח לך כל כך הרבה זמן?" היא שאלה אותו בתוכחה דורשת תשובה, וסחבה אותו איתה לתוך חדר המועדון, אומרת את הסיסמא בהיסח דעת.

דראקו, מצידו, השתחרר מאחיזתה בכוח מיד כשנכנסו לתוך חדר המועדון הקר והאפלולי, וסידר את שיערו שהתבלגן מעט. "זה לא עניינך," הוא ענה לה בקור יהיר, ועלה למעונות הבנים, מתכונן לקראת אימון הקווידיץ'.

עד שסיים לסדר את כל הדברים הנחוצים לו, כבר הגיע הזמן ללכת למגרש; הוא לקח את התיק שבו שם את הכל, והלך לחדר המועדון, יוצא ממנו תוך התעלמות מהפצרותיה של פנסי לבוא איתו ולהסתכל על האימון.

כאשר הגיע למגרש, חלק מהנבחרת כבר היו שם. הוא קרא להם לתוך חדרי ההלבשה, מבהיר את ההוראות לאימון עד ששני השחקנים האחרונים הגיעו, ואז הם יצאו למגרש, מיד לאחר שהוא הסביר להם את הטאקטיקה החדשה שעבד עליה בכמה ימים האחרונים; הוא עבד עליה כשלא היה לו חשק לעשות דבר, משתמש בה כמסיח דעת מכל מה שקרה בליל כל הקדושים – וכמובן, גם מטפאלי.

הם עלו על המטאטאים, והחלו להתאמן על המערכים שדראקו בנה.

הם סיימו את האימון רק כשהשמיים הפכו כמעט לשחורים לגמרי, והשמש כבר שקעה מזמן.

תשושים, הם השתרכו לתוך חדרי ההלבשה, והחליפו לבגדים הרגילים שלהם, שמים את המטאטאים בבקתה המיוחדת לכך לפני שחוזרים לחדר המועדון.

דראקו לא יכול היה להגיד שהאימון היה גרוע, אבל הוא בהחלט לא היה טוב; קראב וגויל לא הצליחו להבין מה משמעות לשמור על, ודראקו עצמו היה יותר מדי לא מרוכז. ועדיין, בשיחת הסיכום הוא האשים אותם; כמו תמיד.

***

היא החליטה את זה כבר באותו לילה, אחרי הנשף, כששכבה ערה במיטתה שעות אחרי שכל האחרות כבר מזמן נרדמו. היא החליטה שהיא תחכה לפני שהיא תגיד לו, שתניח לו לסבול מהספק עוד יומיים, עד שיחזרו ללימודים – והיא עשתה את זה. היא בהחלט השתנתה בעקבות אותו לילה. אמי חזרה למועדון סלית'רין, משאירה שם את דראקו, לא לגמרי בטוחה במה שהיא עשתה הרגע. היא לא הייתה לגמרי בטוחה בהחלטתה, למרות שכבר הלכה אל דראקו ותכננה להגיד לו שהיא מצטרפת אליהם. היה זה אותו ספק קטן בליבה שגרם לה ללכת משם ככה, להרוויח לעצמה עוד קצת זמן; היא ידעה שבמשך כל היום דראקו לא יטרח לבוא אליה, שכן היה לו אימון קווידיץ', ואלה בדרך כלל היו מסתיימים מאוחר, כשכבר כמעט הגיע הזמן ללכת לישון, ועד שהוא היה מסיים לנוח מהאימון, כבר יהיה בהחלט מאוחר. וחוץ מזה – היא ידעה שהוא לעולם לא ירצה לגרום לכך שהוא ייראה נואש, אפילו לא אם החיים שלו תלויים בכך.

היא הגיעה לכניסה לחדר המועדון, ורגע לפני שנכנסה היא שמעה המהום ממורמר.

"את." היא שמעה מישהו אומר, ושניה לאחר מכן היא ראתה את בעלת הקול יוצאת מצללי המרתף: פנסי.

"ממ. כן, כשמדברים אל מישהו בגוף שני, זה יהיה בדרך כלל מילה כמו 'את', או 'אתה'. עכשיו, אם לא איכפת לך, אני אלך," היא ענתה לה בקור חסר סבלנות, ממשיכה ללכת לכיוון דלת האבן הכבדה; פנסי חסמה אותה.

"אני יודעת שזה מה שאמרתי!" אמרה פנסי, ואחרי שניה של חשיבה, היא המשיכה. "לא משנה. אני רוצה שתגידי לי מה לכל הרוחות יש לך מדראקו."

"לי? בעיקרון כלום. עכשיו תני לי לעבור, אני רואה שזו לא הולכת להיות שיחה אינטיליגנטית במיוחד."

הנערה השניה חסמה את ניסיונה של אמי לעבור אותה ולהגיע לדלת. "אני לא מאמינה לך. אם אין לך כלום איתו, אז למה את כל הזמן רוצה לדבר איתו?!"

אמי פלטה נחרת צחוק קר, והסתכלה על פנסי בבוז. "את סתם פרנואידית. אם זה כל כך מטריד אותך, למה שלא תדברי איתו?"

בזמן שפנסי ניסתה להבין את דבריה, ולחשוב על תשובה הולמת, אמי דחפה אותה, אומרה את סיסמת סלית'רין ונכנסה לחדר המועדון.

היא ידעה בדיוק על מה פנסי דיברה; עם כמה שהיא לא אהבה את הדרך בה פנסי התנהגה, היא הצליחה להבין אותה, בערך, לפחות. הייתה לה אובססיה כלשהי לגבי דראקו, ובכל זאת, אמי ידעה שהיא כן צודקת.

היא חיכתה לדראקו בחדר המועדון, יושבת בצד, שוקלת שוב ושוב את כל הגורמים שאמורים לגרום לה להגיע להחלטה.

"אמי?" הגיע קולה של קסנדרה משמאלה, ואמי יכלה להרגיש את הספה שוקעת מעט תחת משקלה של חברתה כשזו התיישבה לצידה. אמי ענתה לה בהנהון קל של ראשה, לא טורחת להתיק את עיניה מהלהבות המלחששות באח שמולה, מהופנטת-כמעט בידי הריקוד הקבוע של לשונות האש.

"קרה משהו?" אמי הרגישה את ידה של הנערה השניה נכרכת סביב כתפה שלה בניחום.

"לא." היא אמרה בקרירות, מנערת מעליה את ידה של קסנדרה.

קסנדרה פלטה אנחה קצרה לפני שדיברה. "זה עדיין הדבר הזה שאת לא רוצה להגיד לי מה הוא? נו באמת, אמי! כבר עבר איזה שבוע מאז... עוד לא התגברת?"

"יומיים, קסנדרה, ולא, כי אין לי על מה להתגבר." היא קמה מהספה, והלכה עד שהגיעה למאחוריה, מניחה את מרפקיה על המשענת, נשענת עליה. "אני בכלל לא מבינה מאיפה הבאת את זה."

מבטה של הנערה השניה עלה מהספה, והיא הסתכלה לעברה. "אני מכירה אותך כבר כמעט חצי שנה, ואני יודעת שמשהו לא בסדר. אם תספרי לי, אולי אני אוכל לעזור ל-"

הפעם, אמי לא טרחה לתקן את תפיסת הזמן המעוות משהו של חברתה. "אבל הכל בסדר!" התפרצותה של אמי גרמה כמעט לכל חדר המועדון להסתכל לעברן, והם המשיכו להסתכל כאשר הנערה עזבה את הספה והלכה, עצבנית למדי, לכיוון המדרגות המובילות לחדרי הבנות.

***

קול דלת הנפתחת ברכות גרם לאמי למשוך את השמיכה מעל לראשה; היא לא רצתה שמי-שזה-לא-יהיה ידע שהיא בוכה, או בכתה – מאחר והיא הכריחה את עצמה להירגע.

"אמי?.." זו הייתה קסנדרה, בדיוק כפי שאמי ניחשה. אף אחת אחרת לא פתחה ככה את הדלת, או סגרה אותה בזהירות ובעדינות כמוה. אמי לא ענתה לה, מפחדת שאם היא תגיד משהו הקול שלה ייצא שבור, וקסנדרה תוכל לדעת שהיא בכתה. המיטה שקעה מעט תחת משקלה של קסנדרה כאשר היא התיישבה לצידה.

"אני מצטערת, לא התכוונתי לעצבן אותך ככה."

"אני בסדר. תעזבי אותי עכשיו," ענתה לה, וכמו שהיא חשבה, אכן הקול שלה יצא שבור וחנוק, עם כל מאמציה לגרום לו שלא יהיה כזה.

"בכית?" קולה של הנערה השניה נשמע דאגני במקצת, ואמי הרגישה את ידה המונחת על שכמה, והשניה הסיטה את השמיכה מעל לראשה.

"לא." אמי ניסתה להחזיר אליה את השמיכה, אך אחיזתה של קסנדרה הייתה חזקה מדי. היא הסתובבה להסתכל על קסנדרה, רואה אותה בטשטוש-מה בגלל מסך הדמעות שכיסה את עיניה, שהיו עכשיו אדומות ונפוחות. היא יכלה לראות במעומעם ששפתיה של קסנדרה נמתחו בחיוך רך.

"אל תשקרי לי."

"בסדר. אז בכיתי. עכשיו תתני לי להמשיך לבכות בשקט." היא קברה את פניה בכרית שלה פעם נוספת, משתמשת בתנופה של הגוף שלה בכדי לקחת את השמיכה מידיה של קסנדרה.

היא יכלה לשמוע אנחה רכה מגיעה מקסנדרה איפשהו מעליה. "את באמת חושבת שאני אתן לך?"

"אני לא רואה שום סיבה למה לא." אמי הסירה מעל עצמה את השמיכה, מתיישבת במקומה בשילוב רגליים.

"בסדר!" קסנדרה אמרה, מרימה ידיים. היא קמה ממיטתה של אמי. "אם את כל כך רוצה, אני אעזוב אותך. אבל רק בשביל שתדעי – אני כאן אם את רוצה לדבר."

***

אתה יודע איפה אתה יכול למצוא אותי. כן, לכל הרוחות, הוא ידע איפה למצוא אותה. היא לא הייתה מאלה שמסתובבים בכל מקום, לא הייתה מאלה ששניה אתה רואה אותם כאן, אבל רגע אחר כך אתה יכול למצוא אותם בצד השני של הטירה. היא תמיד הייתה בחדר המועדון – או בחדרי השינה של הבנות.

אבל הבעיה הייתה שדראקו לא ידע איך הוא יוכל לפנות אליה בלי שזה ייראה חשוד. לפנות לחברה שלה יגרום לה לחשוד שמשהו קורה, שכן היה לו קשה להאמין שאחרי שלושה ימים שאמי לא סיפרה לה, היא תספר לה דווקא עכשיו, והוא עצמו לא רצה לערב בזה יותר אנשים ממה שכבר היו. מצד שני, ללכת ולדבר עם טפאלי באחת הפעמים הבודדות שהיא נמצאת בחדר המועדון יגרום לכל שאר הילדים שם לחשוד. הוא שקל לדבר איתה אחרי אחד השיעורים, אך פסל את זה גם – לאף אחד מהם לא יהיה מספיק זמן, או כוח, בשביל לנהל את השיחה הזו. ובנוסף, הסיטואציה תהיה בין הפחות מתאימות.

קול דלת נפתחת, ומיד לאחר מכן צעדים שקטים גרם לו לעצור את הרהוריו ולהסתכל לכיוונם – המדרגות המובילות לחדרי השינה של הבנות. לא היה לו קשה לנחש מי זו; אחרי כמעט חמש וחצי שנים שהוא היה בסלית'רין, שמדי פעם הוא בהחלט בילה את השעות הקטנות והחשוכות של הלילה בחדר המועדון, עושה בדיוק את מה שהוא עשה עד לרגע זה – לבהות בלהבות המלחששות באח ולהיות שקוע במחשבות – הוא כבר ידע שאף אחת מהבנות לא באה לחדר המועדון אם היא לא הצליחה להירדם; הן תמיד העדיפו להישאר בחדר. ולכן הוא יכל להגיד בוודאות, אפילו לפני שראה את הצל הדקיק שלה מרקד לאור הנרות הקלוש, שזו טפאלי. והוא צדק.

לקח לה זמן מה עד שהיא ראתה אותו, אבל כשהיא ראתה, מיד היה אפשר לראות שהיא הייתה מעדיפה להישאר בחדר שלה עם שאר הבנות, מאשר לבוא לכאן. אבל היא באה בכל זאת, מסרבת להראות לו שיש לו השפעה כלשהי עליה, והתיישבה באחת הספות הנמצאות בחדר.

עברו כמה דקות בשקט מעיק לפני שדראקו דיבר. "עכשיו זה זמן מספיק פרטי בשבילך?" הוא הדגיש את המילה פרטי בלעג-מה, מפנה את מבטו את הנערה השקטה מולו. בתגובה לדבריו, אמי הסיטה את מבטה אליו; במספר השניות הבודדות שמבטיהם נפגשו, דראקו ראה את המבט הריקני בעיניה, כאילו שכבר לא היה לה איכפת מדבר. האדישות שבמבט הזה, האטימות שמילאה את עיני הענבר שלה, העבירהו צמרמורת בעמוד השדרה שלו.

לפני ששתי שניות יכלו לעבור, אמי החזירה את מבטה לאח הבוערת, ומשכה בכתפיה. "אתה רואה כאן עוד מישהו חוץ משנינו?" היא ענתה לו בקור, גוון של לעג בקולה גם.

הוא גלגל את עיניו, ונשען אחורנית בכורסא שלו. הוא לא טרח לענות על המובן מאיליו. "אז את מתכוונת להגיד לי עכשיו מה החלטת, או להשאיר אותי במתח עוד הרבה זמן?" מבלי שהוא שם לב, מבטו חזר אליה, כמעט בתקווה. יותר מדי היה תלוי בתשובה שלה מכדי שיהיה לו זמן לשים לב להבעות פניו.

"כן."

הוא חיכה להמשך; הוא לא הגיע. "ובכן?.."

"מה? עניתי לך: כן."

ברגע אחד דראקו הרגיש כאילו אבן ענקית ירדה מעל ליבו, אך באותו זמן בדיוק תפסה חדשה את מקומה – איפשהו במעמקי תת המודע שלו, הוא קיווה שהיא תסרב, שהיא לא תכניס את עצמה עוד יותר עמוק בתסבוכת-ללא-מוצא אליה הוא סחב אותה.

"יופי," הוא אמר, שומר על טון קריר ויציב, אומר את המילה ששיקפה את דעתו האמיתית בערך כמו שהתכונה הבולטת ביותר בתלמידי סלית'רין הייתה נאמנות; שקר מוחלט.

"אני שמחה שאתה מרוצה."

תשובתו הייתה נהמה קצרה, וחזרה למצב האדיש בו היה שרוי לפני הגעתה.

***

אמי התקשתה להתרכז בשיעור תורת הצמחים, מוחה עסוק מדי באירועי ליל אמש, ובדברים שייקרו מעכשיו. היא ידעה שההחלטה שלה תשנה את כל מהלך חייה עד עכשיו; אבל אולי השינוי, שנראה כל כך מאיים עכשיו, יהיה דווקא דבר טוב. עכשיו לא יהיו לה נקיפות מצפון על כך שהיא רוצה להיות עם דראקו... ואולי היא תוכל להתחמק מהרצח שאדון האופל רוצה שהיא תבצע, פעולה כל כך נוראית – לרצוח את האבא שלה, את האדם היחיד אותו כיבדה באמת.

ואולי לא. אבל זה היה סיכון שהיא הייתה חייבת לקחת.

"העלמה טפאלי!", נשמע קולה המצווה של פרופסור ספראוט, מחזיר את אמי למציאות. היא הסתובבה לכיוון הפרופסור, מפסיקה להאכיל את צמח הדודא שלה, שעכשיו היא שמה לב לכך שהוא החל לקבל צבע כחלחל.

"ממ?..." היא ענתה, מנסה להתנהג כאילו שהיא הקשיבה למהלך כל השיעור.

"הסבירי לי בבקשה, מדוע הנך ממשיכה להאכיל את הצמח המסכן למרות שאמרתי בפירוש בתחילת השיעור שכאשר הוא מתחיל להתנגד לקבלת האוכל, זה סימן שהוא לא רעב יותר, ואילו הדודא שלך התנגד להאכלה כבר מלפני עשר דקות?"

"לא שמתי לב שהוא סיים," ענתה אמי; זה היה חצי אמת, כי, אחרי הכל, היא באמת לא שמה לב לכך. בנוגע לסיבה שהיא לא שמה לב... ובכן, זה כבר היה סיפור אחר לגמרי.

"טוב. חמש נקודות מסלית'רין כי כמעט חנקת אותו. עכשיו הפסיקי להאכיל אותו ועברי למשימות הבאות."

"אהא." אמרה אמי בחוסר שימת לב, והסתובבה חזרה אל הצמח בעל פני התינוק שעמד על השולחן מלפניה, והמשיכה להאכיל אותו, לא מתייחסת כלל אל מה שספראוט אמרה לה הרגע.

שתי דקות מאוחר יותר, הדודא פלט את כל עיסת הדשן שהיא דחפה לו לפה במשך רבע שעה. בבת אחת, אמי קפצה אחורנית במהירות, מתרחקת מהדודא שהשתעל, מנסה להחזיר לעצמו את נשימתו.

"טפאלי!" צווחה ספראוט ורצה בדאגה לעבר הדודא. עכשיו כל הכיתה – תלמידי סלית'רין הצוחקים בלעג ושעשוע, ומהצד השני תלמידי רייבנקלו הדאוגים והמזועזעים – הסתכלו על מה שהתחרש.

אמי סובבה את מבטה לעבר ספראוט בכעס, מתעלמת מהעובדה שכל מה שקרה הרגע היה לגמרי באשמתה.

"אמרתי לך להפסיק להאכיל אותו!" היא טפחה על גבו בעודה מדברת, נואשת לעזור לו להחזיר לעצמו את הנשימה ולפלוט את שאריות המזון האחרונות.

"המטומטם הזה ירק עליי הכל!" צעקה עליה אמי בחזרה, מראה לה את החלק הקדמי של הגלימה השחורה שלה, שעכשיו היה מלא בתערובת ירקרקה-ורדרדה שיכלה לגרום לכל אחד להקיא בקלות. "אני לא מוכנה לטפל בדבר הזה יותר!" ועם מילים אלה, היא לקחה את התיק שלה, שהיה חצי פתוח, ויצאה מהכיתה, מתעלמת מצעקותיה הכועסות של ספראוט הפוקדות עליה להישאר במקומה.

ברגע שהיא יצאה מטווח הראיה של החממות, היא פתחה בריצה, ונתנה לעצמה להתפרק לגמרי. היא ידעה שמה שהיא הרגע עשתה יעלה לה ביוקר אחר כך, ושהיא תצטרך לבלות הרבה שעות בעונש, אבל לא היה לה איכפת מהפרט השולי הזה. היא לא יכלה לסבול להיות בשיעור יותר, והייתה חייבת הפסקה.

"מאלפוי, לך וקרא לה בבקשה." אמרה פרופסור ספראוט כשההלם הראשוני פג. היא הסתכלה לכיוון הדלת הפתוחה, מבטה חושף רגשות רחמים וכעס מעורבים. דראקו הנהן ואסף את דבריו באיטיות אופיינית, שם את התיק שלו על גבו ויצא מהכיתה בצעד גאה ומתנשא, כפי שעשה תמיד.

זה לא היה קשה במיוחד לדעת לאן טפאלי הלכה; למרות שדראקו לא בדיוק יכול היה להגיד שהוא הכיר את אמי, הוא ידע שני דברים עליה – הראשון היה שהיא לא הרבתה לצאת מחדר השינה של הבנות אלא אם התקשתה לישון, והשני היה שכאשר היא במצב רוח רע היא הלכה לשבת ליד האגם כדי להירגע. הוא הניח שהיא אהבה לראות את משחק האור על המים השקטים, או לפעמים לצפות בדיונון הענק המשתכשך לו במים הרדודים. דראקו מצא את עצמו מחייך בציניות כשחשב על המשפט הספרותי הזה, משועשע; אבל הוא היה חייב להודות שאפילו הוא מצא את התכונות האלה של האגם מרגיעות לעתים.

***

אמי הייתה כה שקועה בעצמה, עד שלא שמעה את צעדיו המתקרבים של דראקו, שהלך לעברה, חיוך קטן וכמעט בלתי נראה על שפתיו כאשר ראה שניחושו היה נכון. משום מה, הוא מצא את זה מספק קמעה כאשר ניחושיו לגבי טפאלי התבררו כנכונים.

רק כאשר הוא דיבר אליה, היא שמה לב לכך שהוא לידה.

"ספראוט רוצה שתחזרי לשיעור," הוא אמר, משתדל לשמור על טון מרוחק.

"אז תגיד לה שאני לא רוצה לחזור אליו." קולה רעד מעט מהבכי, אך היא הצליחה לשלוט בו די טוב, בהתחשב בחוסר השליטה המשווע שלה מקודם.

"לא נראה לי שכדאי לך," ציין.

"וממתי איכפת לך ממה שכדאי לאנשים אחרים?"

"לא איכפת לי. רק אמרתי את זה כדי שתדעי," הוא אמר בקור, אם כי ידע שיש משהו בדבריה. ממתי, באמת, איכפת לו מאנשים אחרים?

"בסדר. אני כבר ידעתי את זה לפני כן, אז היית יכול לחסוך לעצמך את הטרחה."

הוא החליט לוותר, מגיע למסקנה שגם אם הוא יצליח לשכנע אותה לחזור לשיעור, זה ייקח לו הרבה יותר מדי זמן; וחוץ מזה, הוא רצה לדבר איתה, וזו הייתה הזדמנות נהדרת. "סצינה נחמדה עשית לה שם," הוא אמר, מנסה באופן כמעט נואש לפתוח בשיחה כלשהי, אם כי מנסה להישמע מרוחק עדיין.

היא הרימה את ראשה, והשעינה אותו כמגד העץ תחתיו ישבה, תחילה מסתכלת לכיוון האגם, ואז מעבירה את מבטה אליו. למרות שעיניה היו מעט אדומות, וקצת נפוחות, דראקו לא יכל שלא להודות – לפחות בפני עצמו – שהיא הייתה עדיין יפה.

היא העלתה חיוך מריר על פניה, וחזרה לבהות אל תוך האוויר הריק, מוחה דמעה מליד עינה. "כן, אה? אני ההצגה שלכם, תמיד המורים כועסים עליי וזה מצחיק אתכם..."

"זו הייתה הבחירה שלך לעשות את זה."

"מעניין למה..." היא גלגלה את עיניה ומתחה את רגליה, נשענת על העץ לגמרי ומשלבת את ידיה על חזה. עכשיו, דראקו שם לב, הגלימה שלה כבר הייתה נקייה לגמרי. לא נותר שום זכר לכך שהדודא ההוא ירק עליה תערובת של דשן ולשלשת ינשופים.

הוא העביר את מבטו אליה, כמעט בתהייה, מבקש הסבר.

"ואתה יכול לקחת לעצמך את כל הקרדיט שאתה רוצה לעובדה שבטח יעיפו אותי מהוגוורטס בקרוב." היא חייכה אליו חיוך מריר, מלא תוכחה, שגרם לו לחוש צביטה קטנה של חרטה, והוא שוב תהה אם הוא היה צריך לעשות את מה שעשה. כנראה שלא, אבל לא הייתה דרך להחזיר את הגלגל אחורה; אבל לפחות עכשיו הוא הבין על מה היא מדברת.

הוא חשב למשך זמן מה, אך לבסוף החליט שעדיף לו לא לענות על זה; כל תשובה שעלתה במוחו תוביל, בסופו של דבר, להתרחקות נוספת בין שניהם. אז הוא התיישב על הדשא לידה, ונשען אחורנית, נתמך בידיו.

הוא פלט אנחה בכבדות. "אז למה בכלל נכנסת לכל העסק הזה?" שאל בפשטות, מביט בפניה.

"אה, כן, אתה והאדון הזה שלך גם ממש נתתם לי אפשרות לבחור," היא ענתה בקור, מסתכלת אליו גם.

"או." אמר דראקו, לא מצליח לחשוב על תגובה יותר חכמה מזה; בסך הכל, היא די צדקה.

שניהם שתקו במשך כמה רגעים, מסתכלים זה על זה. לבסוף, דראקו העביר את מבטו אל האגם, אך בדיוק אז הוא הרגיש את ידה של אמי המונעת ממנו לעשות זאת, מכריחה אותו להחזיר את מבטו אליה.

שניה מאוחר יותר הוא הרגיש את שפתיה על שלו, ואת לשונה העוברת עליהן. הוא, בתגובה, הפריד את שפתיו, נותן ללשונה להיכנס לפיו, לחקור אותו, ללטף את לשונו שלו.

הוא לא זכר כמה שהוא התגעגע לשפתיים האלה, לטעם שלה, עד עכשיו; הוא התמסר לנשיקה, מניח לה לסחוף אותו במערבולת של רגשות שהוא לא ידע שהוא בכלל מסוגל להרגיש.

באופן אוטומטי כמעט, ידיו עזבו את הדשא, ובעוד גופו באופן אינסטינקטיבי מייצב את עצמו, ידיו עברו להחזיק במתניה של אמי; שום התנגדות. להפך, נראה היה שהיא חכתה לזה. ידיה נכרכו סביב צווארו, מצמידות אותו אליה, והוא הרגיש גם בגופה המתקרב אליו. כמעט מבלי שהוא שם לב, ידיו של דראקו עזבו את מתניה, והחלו לטפס בצדי גופה, מלטפות-לא מלטפות את בטנה החלקה, השטוחה באופן כמעט לא טבעי, עולות אט-אט כלפי מעלה. פיו עזב את פיה, עובר בנשיקות כלפי צווארה, והוא יכל לשמוע את אמי פולטת אנחת עונג קלה כשהוא נשך אותה קלות בשקע שבין צווארה וכתפה.

הוא העביר את אחת מידיו אל גבה, מחפש אחר סוגר חזייתה, והוא מצא אותו די בקלות; אך ברגע שהוא עמד לפתוח אותו, אמי השתמשה בידה בכדי להזיז את ידו משם, ובידה השניה היא הרימה את ראשו מכתפה, גורמת לו לחזור לנשק אותה על שפתיה. הם התנשקו עוד מספר שניות, ואז היא שברה את הנשיקה לגמרי, מתרחקת ממנו רק במעט.

שרר ביניהם שקט במשך כמה רגעים ארוכים. ואז אמי חייכה, והתנתקה ממנו סופית, מחזירה את המרחק הראשוני ביניהם.

דראקו הסתכל עליה, לא אומר דבר; הוא עוד היה מופתע מעט מהנשיקה שלהם, אך הוא לא הראה את זה.

"והצטרפתי גם כדי שאני אוכל לעשות את זה," אמרה אמי, ולקחת לו כמה שניות לקשר את זה לשיחה שניהלו לפני שהיא נישקה אותו ככה – אם בכלל ניתן היה לקרוא לשתי החלפות המשפטים הללו שיחה.

הוא הרים גבה אחת. "ולא יכולת לעשות את זה לפני כן?"

היא נדה בראשה קלות. "לא. כלומר – פיזית, כן... תמיד כן." היא חזרה להסתכל על האגם. "אבל לא יכולתי לעשות את זה כי... לא משנה. אתה בכל מקרה לא תבין. אתה לא יכול פשוט לקבל את המצב כמו שהוא ולשתוק לפעמים?" מהטון שלה הוא יכול היה בקלות להבין שהיא לא רצתה לדבר על זה. אבל היו לו כמה ניחושים שנדמו די קרובים לאמת בנוגע לזה. כמו למשל, העובדה שאבא שלה היה הילאי, ודראקו היה אוכל מוות מהמעגל הקרוב של אדון האופל. הוא יכול היה לנחש שאם היא הייתה מרשה לעצמה להיות איתו אז, לפני כן, היא הייתה מרגישה כאילו שהוא מנצל אותה רק כדי להשיג מידע על מערך ההילאים בעבור צד האופל, או שהוא תכנן לתקוף את אבא שלה איכשהו. אבל כאשר היא נמצאת איתם גם... ובכן, אם מישהו ינצל את עובדת היותה בת של הילאי, היא תוכל להאשים בכך רק את עצמה.

הם שתקו למשך עוד כמה דקות, וקולות של ילדים החלו להישמע מרחוק; השיעור נגמר. דראקו תהה מה ספראוט תאמר על כך שהוא הבריז מכל שארית השיעור, אך במהרה מחשבתו עזבה את הנושא, כאשר ראה מזווית עינו את אמי הקמה מהאדמה. הוא הרים את מבטו אליה.

"אני צריכה ללכת עכשיו," היא אמרה בתגובה למבטו, ומבלי לפרט יותר מדי, היא רכנה לעברו ונישקה אותו נשיקה קצרה על שפתיו, והלכה.

הוא צפה בדמותה המתרחקת עד שהיא התערבבה עם כל שאר התלמידים שמילאו את המדשאות כעת, ורק אז קם, מנקה את גלימתו מהאדמה, והלך משם גם הוא, מתקדם לכיוון האולם הגדול.

***

"אמי! אמי, אמי, אמי!!" קולה הצועק בהתרגשות של קסנדרה נשמע מהכניסה לחדר המועדון, וכשאמי סובבה את ראשה להביט בחברתה הצועקת אליה היא ראתה אותה רצה לעברה ברגע שזיהתה את מיקומה המדויק בחדר, חיוך מתרגש מרוח על שפתיה. היא הגיעה אליה בתוך פחות משתי שניות, ומיד התיישבה לידה, עיניה מורחבות בסקרנות וממוקדות באמי.

"מה ההתרגשות?" אמי שאלה אותה, מסתכלת עליה באדישות-מה. נראה היה שזה לא צינן, ולו במעט, את התרגשותה של הנערה השניה.

"שמעתי שיצאת באמצע השיעור, ושדראקו הלך לחפש אותך, ושאף אחד מכם לא חזר לשיעור אחר כך!"

אמי הרימה גבה לעברה. "מי סיפר לך את זה?"

"לא זוכרת... מה זה משנה? בכל מקרה כמעט כולם כבר יודעים את זה. שמועות, ובעיקר כאלה על דראקו מאלפוי, מתפשטות בבית ספר הזה יותר מהר מאש בשדה קוצים ששפכו עליו חומר דלק," היא חייכה. "אז זה נכון?"

אמי נשענה אחורנית בספה הגדולה, שוקעת בה, וחיוך עלה על שפתיה בלי שהיא אפילו שמה לב. עיניה של קסנדרה התרחבו עוד יותר, אם הדבר היה אפשרי בכלל. "אז זה נכון?!"

"לא אמרתי את זה..."

"לא היית צריכה! רק תסתכלי על עצמך!" היא קמה בקפיצה מהספה, ובדרך היא אחזה בידה של אמי, מקימה אותה מהספה. "את מספרת לי את הכל, ועכשיו!" היא אמרה, וסחבה את אמי איתה לחדר השינה של בנות השנה השישית. למזלה של קסנדרה, ולחוסר מזלה של אמי, הוא היה ריק לגמרי; כולן היו עכשיו או בחדר המועדון, או בספריה מכינות שיעורי בית, או בחצר בית הספר, מנצלות את היום היפה כדי לתפוס קצת שמש.

היא הושיבה את אמי על מיטתה, והתיישבה לידה, מסתכלת עליה בסקרנות תובענית.

"אני מקשיבה."

"אבל אין לי מה לספר." ענתה לה אמי בקול יציב, אדיש במקצת. כן, היא הייתה שקרנית טובה; היו לה הרבה פעמים להתאמן, בעיקר מאז שהגיעה לאנגליה. אך בכל זאת, היא לא יכלה לעצור בעד חיוך קטן שהתגנב לשפתיה, למרות שנאבקה בו בכל כוחה. בפני עצמה היא יכלה להודות – זו אכן הייתה תחושת הקלה ענקית עכשיו, שהיא לא צריכה יותר לדאוג לעניינים כמו העובדה שהיא בוגדת בעקרונות שלה בכך שהיא מאוהבת בדראקו; היא הרי החליפה את העקרונות שלה ברגע שאמרה שהיא מוכנה להצטרף לאוכלי המוות. היא החלה לחבב את ההרגשה הזו, שהיא כבר לא כפופה לאבא שלה כמו בובה על חוט, שהיא בחרה את הנתיב שלה לבד. עכשיו, היא חשבה, היא סוף סוף אדון לעצמה, עושה את הבחירות של עצמה. וחוץ מזה – אחרי שהיא התגברה על הפחד הראשוני שלה מהעובדה שזה דבר חדש, היא הגיעה למסקנה שזו ממש תחושה טובה להיות חלק מהצד האפל.

"הפנים שלך דווקא אומרים לי משהו אחר. רגע, מה זה?" היא אמרה בקול חשדני וסקרני כאחד, בעוד מבטה נוחת על נקודה מסוימת בצווארה של אמי. היא שלחה את ידה ונגעה שם קלות, וכתוצאה מהמגע אמי פרצה בצחוק – היא מאז ומתמיד הייתה רגישה יתר על המידה לדגדוגים, עד שלעיתים המגע הקל ביותר יכל לגרום לה לצחוק. בתגובה, קסנדרה החזירה את ידה למקומה הקודם.

עיניה חזרו לגובה עיניה של אמי, פוגשות אותן. "נראה אותך משקרת לי עכשיו בנוגע למה שקרה." עיניה נצנצו בשובבות מתרגשת, והיא שילבה את ידיה על חזה בתוכחה. "את לא יכולה לשקר, הסימנים מדברים בעד עצמם. אם את לא רוצה להגיד פשוט תגידי לי, אני אעזוב אותך, אבל אל תשקרי לי כי את כבר לא יכולה!"

אמי שקלה את העניין לרגע. "אז אני לא רוצה לספר." היא אמרה בקצרה, וקמה מהמיטה, מתכננת ללכת לחדר האמבטיה כדי לראות מה כל כך משך את תשומת ליבה של חברתה.

"אהא! צדקתי!" הכריזה קסנדרה, מילותיה מלוות בתנועת ניצחון. "אבל לא באמת התכוונתי למה שאמרתי. ספרי לי!" היא כמעט התחננה עכשיו.

"קודם תני לי ללכת שניה," ענתה אמי בטון מתחמק, מסירה מעל עצמה את ידיה של קסנדרה, שאחזו בה באותה תנועה מתחננת כאשר היא ביקשה ממנה בפעם האחרונה לעת עתה שאמי תספר לה על אירועי הבוקר.

הן הלכו, אמי מובילה וקסנדרה משתרכת אחריה ככלב המצפה שיזרקו לו עצם, לחדר האמבטיה עשוי השיש של בנות השנה השישית בסלית'רין. מבט אחד במראה המעוצבת נתן לאמי את הסיבה להתנהגותה של קסנדרה; סימן אדמדם הופיע על צווארה. כשראתה אותו, היא לא יכלה לעצור את עצמה מלחייך חיוך קטן, כמעט בלתי נראה, לנוכח ה"מתנה" שדראקו השאיר לה.

"עכשיו את כבר לא יכולה לעבוד עליי. מה באמת קרה עם דראקו כששניכם הברזתם מהשיעור?"

אמי הסתכלה על פניה של קסנדרה המשתקפות במראה לצידה, וכששתיהן חזרו לחדר היא סיפרה לה; בסך הכל, היא צדקה. לא הייתה לה ממש אפשרות להגיד לה שלא קרה כלום.

***

דראקו ידע שהשמועה עליו ועל אמי רצה בין תלמידי השנה השישית, ובעיקר בין תלמידות סלית'רין שבשנה השישית, אך לא היה לו איכפת. הוא צפה את זה מראש, מניח שזה בדיוק מה שייקרה כשהוא לא חזר לשיעור אחרי שספראוט ביקשה ממנו לקרוא לטפאלי. המבטים שתלו בו בארוחת הבוקר לא ממש הפריעו לו, דבר שלא יכול היה להגיד על טפאלי – היא ישבה בשורה מולו, כמה כיסאות לצד ימין, ומזווית עינו הוא יכל לראות את מבוכתה תחת כל המבטים; אם כי היה ברור שהיא ניסתה להסתיר את זה ולהתנהג כרגיל, דבר שדווקא די הצליח לה. לדראקו פשוט הייתה עין לקלוט דברים כאלה, בתור בן למשפחת מאלפוי והיורש הישיר של לוציוס.

רעש החלונות הנפתחים ומשק הכנפיים של מאות ינשופים הנכנסים לאולם הגדול, נושאים במקורם מכתבים לתלמידי הוגוורטס גרם לכל המבטים לפנות ממנו ומטפאלי, ולכל הקולות המתלחששים לשקוט, פונים בציפייה אל הינשופים. דראקו טרח להרים את מבטו מארוחת הבוקר שלו רק כאשר ינשוף אפרפר נחת על כתפו, מושיט לו גיליון קלף מגולגל בקפדנות, סרט סטין שחור קושר אותו בכדי שיישאר כך.

מופתע במקצת מכך שהוא מקבל מכתב בדואר הינשופים של הבוקר, דראקו לקח את הקלף, מתיר את הקשר ופתח אותו, מתחיל לקרוא. מבט אחד בכתב המסודר, המעוגל מעט, בישר לו שהמכתב הגיע מאימו. הוא תהה מדוע היא שולחת לו מכתב – במשך כל ששת שנותיו בהוגוורטס, הוא לא יכל לזכור אפילו פעם אחת בה זו הייתה נרקיסה ששלחה לו מכתב ולא אביו. המחשבה על אביו גרמה לו לחשוש שאולי המכתב מנרקיסה הוא בעצם מכתב מלוציוס, שלא יכול היה לשלוח לו מכתב באופן ישיר, והוא סגר חזרה את גיליון הקלף, מכניס אותו לכיס וקם מהשולחן, יוצא מהאולם הגדול. הוא הוציא את המכתב מכיסו ופתח אותו פעם נוספת רק כאשר כבר היה במדשאות הריקות, הקרות, מכוסות הטל הלבן. הוא קרא אותו.

ובדיוק כפי שחשד, מתחת למעטה הנחמדות והאהבה האימהית של נרקיסה, המסר הסופי של המכתב היה מאביו; עוד משימה, עוד פעם בה אביו מכתיב לו את יחסיו עם טפאלי. הוא נאנח, משעין את ראשו כנגד קיר האבן הקר של הוגוורטס.

הפעם, הוא היה צריך להזמין אותה אליו לאחוזה בחג המולד. הוא תהה למה הם טרחו לכתוב לו כל כך מוקדם – עד חג המולד היה עוד לפחות חודש וחצי. הוא תהה גם מדוע אביו רוצה בכך. בוודאי היה קשר כלשהו לוולדמורט, אך הוא לא הצליח לחשוב על שום דבר.

הוא חזר לאולם הגדול, מוצא את קראב וגויל עוד יושבים ליד השולחן, זוללים כמו תמיד. מגלגל את עיניו, הוא הלך אליהם, מכניס בדרך את המכתב לכיס גלימתו בשנית.

"אתם מתכוונים לבוא לשיעור או להישאר כאן ולגמור את כל האוכל של הוגוורטס?" הוא אמר בקור ובהתנשאות. הם הרימו את מבטם אליו בטמטום אופייני, בקושי מוכנים לעזוב את צלחות המזון העמוסות שלהם.

מבלי לחכות לתשובה, יודע שהם יבואו אחריו, דראקו הסתובב ויצא פעם נוספת מהאולם הגדול, הפעם הולך בכיוון ההפוך אליו הלך לפני עשר דקות - לכיוון המרתפים, לשיעור שיקויים.

הוא נכנס לכיתה, מתעלם לחלוטין מהעובדה שהדלת נסגרה על פרצופו של גויל, והתיישב במקומו; פנסי כבר ישבה במקום שלה לידו, הספר שלה והקדרה שלה כבר מונחים מסודרים על מרכז שולחנם; זה היה הסכם קבוע ביניהם, שהם תמיד ישתמשו בדברים שלה. דראקו פשוט היה עצלן מכדי להוציא את הספר והקדרה שלו, אז הוא ניצל את נכונותה של פנסי לעשות בעבורו כל דבר שרק יכלה.

הוא התיישב במקומו, ורק אז שם לב למשהו מוזר; פנסי נראתה מדוכאת למדי. לא שזה היה איכפת לו, לפחות לא ברמה האישית, אך זה אמר שרוב הסיכויים שהיא לא תסכים לעשות לו את כל העבודה. מבט אחד נוסף עליה בישר לו שהיא גם בוכה – בשקט, אך הדמעות שזלגו על לחייה, והעובדה שלשם שינוי היא לא ניסתה להימרח עליו הסגירו אותה.

הוא לא טרח לשאול מה קרה, זה לא עניין אותו; הוא רק קיווה שהיא תהיה מוכנה לעשות לו את כל העבודה גם הפעם, הוא לא היה במצב רוח לעבוד. לא שהוא אי פעם היה במצב רוח כזה.

כמה דקות אחר כך, סנייפ הגיע לכיתה, והתחיל בשיעור, מסביר להם על שיקוי הרדמה כה חזק שאם שותים טיפה ממנו האדם יכול להירדם למשך שבוע, ולאחר מכן אמר להם להכין אותו.

כפי שדראקו חשד עוד מההתחלה, פנסי בהחלט לא הסכימה הפעם לעשות את כל העבודה.

"למה אתה לא יכול לעשות את זה לפעמים?" היא אמרה בכעס, דוחפת לעברו את המגש עם עיני הזבובים החצי-ממוינים, דורשת ממנו שהוא יהיה זה שיסיים את משימת המיון שלהם לצבעים, שכן לתוך השיקוי היה עליהם לקחת רק את העיניים הירוקות והכחולות.

"כי את יותר טובה ממני בזה," דוחף את המגש חזרה אליה, הוא חזר על השורה הרגילה שלו, זו שבדרך כלל עבדה; לכמה שניות נראה היה שזה עזר, ושהוא הצליח להיפטר מעוד עבודה מלוכלכת, אך אז התברר לו שהוא טועה. במאמץ מסוים, היא החזירה לו את המגש בפראות, גורמת למעט שכבר היה ממוין להתערבב בשנית.

"אה, באמת? אני בטוחה שאתה מסוגל להבחין בין כמה צבעים!" היא הרימה את קולה, שהיה חנוק מעט, כאילו שהיא עומדת לבכות- דבר שלא נראה כל כך חסר הגיון עכשיו.

"מה קרה לך פתאום?" שאל אותה דראקו, יותר בתוכחה מאשר בדאגה; הוא קיווה שהיא תפרש את הטון שלו לא נכון, או שהיא עלולה להמשיך לצעוק בכיתה, ובסופו של דבר סנייפ ייאלץ להוציא אותם מהשיעור.

"כלום! כלום לא קרה לי!" היא צעקה, בדיוק ההפך ממה שקיווה. ראשי התלמידים הסתובבו לעברם, חלקם ממשיכים להעמיד פני עובדים, האחרים אפילו לא טורחים לעשות את זה.

"תפסיק להתנהג כאילו שאיכפת לך ממני! אני כבר יודעת שזה לא נכון! כולם יודעים!" היא פרצה בבכי, מניחה את ראשה על השולחן, קוברת את פניה בידיה.

"על מה את מדברת?" הוא שאל, הפעם משתדל קצת יותר לשמור על קולו, לא רוצה שהיא תצעק ככה שוב; זה לא עזר.

"אתה יודע טוב מאוד!" פנסי הרימה את ראשה מהשולחן, פניה אדומות ורטובות לגמרי מדמעותיה.

סנייפ הסתובב אליהם, מסתכל על פנסי בכעס. "היי בשקט." הוא אמר בקולו הקר והשקט. כאשר הוא דיבר כך זה היה סימן מסוכן ביותר, כולם ידעו את זה; אם כי ככל הנראה פנסי שכחה מזה, או התעלמה ממנו לחלוטין. דבר שבהחלט לא התאים לה.

"תפסיק לנסות לנצל אותי כל הזמן! עכשיו אני יודעת שאתה... שאתה עם הכלבה ההיא!" היא קמה ממקומה, והצביעה על אמי, שישבה בחצי השני של הכיתה, כמו תמיד; גם היא הסתכלה על הנעשה בסקרנות אדישה במקצת, וכאשר פנסי הצביעה עליה, היא חזרה לשיקוי שלה ושל חברתה, מנסה להתעלם מתשומת הלב הבלתי רצויה אותה קיבלה באופן כה פתאומי.

דראקו לא ענה.

"ידעתי!" היא המשיכה, מתעלמת ממבטו, או מעצם קיומו באופן כללי, של סנייפ. "זה... זה נכון.." קולה הפך לחנוק לגמרי, נבלע בבכיה, והיא קרסה חזרה לתוך הכיסא שלה, קוברת שנית את פניה בידיה, בוכה ללא שליטה.

"צאי מהכיתה בבקשה," אמר סנייפ, ובפעם הראשונה בשיעור הזה היא התייחסה לקיומו. היא קמה מכיסאה שוב, ויצאה מהכיתה, עדיין בוכה.

דראקו חזר לעבודתו, מודע היטב לעובדה שתשומת ליבם של כולם הייתה מופנה אליו, ולכל הסיטואציה שהייתה שם לפני רגע. עברו כמה דקות לפני שכולם חזרו לעבודתם גם, שוכחים, לבינתיים, את האירוע. מן הסתם, ברגע שיסתיים השיעור כולם ייזכרו בכך וידברו על זה, מעבירים את הפרטים גם לילדים מהבתים האחרים.

השיעור נגמר כחצי שעה לאחר מכן, ודראקו ניגש אל סנייפ עם השיקוי שלו, שבפעם הראשונה מאז הגיע להוגוורטס היה כולו פרי עבודתו של דראקו. אולי חוץ מהחלק של הבאת החומרים, אותו פנסי הסכימה לעשות בכל זאת, לפני שהתפרצה.

השיקוי היה טוב, או לפחות מספיק טוב כדי לקבל את הצבע הנכון, ומיד לאחר שסנייפ כתב ברשימת הציונים את ציונו ה'ראוי לשבח' הקבוע, כפי שניסח זאת סנייפ, הוא אסף את דבריו ויצא מהכיתה.

דראקו שם את ידיו בכיסים, והרגיש את מכתבה של אימו - הוא שכח ממנו לגמרי. הוא הוציא אותו ופתח אותו שוב, מעיין בו בזמן שעשה את דרכו לשיעור הבא, שהיה גילוי עתידות.

מתחת לכל המעטה הוא ידע שזה היה לוציוס שדרש ממנה לכתוב לו את זה. היא ריפדה את המסר הסופי בכל כך הרבה מילים רכות וסיפורים, עד שכל המכתב היה חסר תועלת לגמרי, חוץ מהפסקה האחרונה שלו.

דראקו יקירי, אני מקווה שאין לך תכניות מיוחדות לחג המולד. קיוויתי שתוכל לחזור הביתה כמו בכל שנה, למרות מה שקרה, כדי שאני אוכל להכיר את החברה החדשה שלך. אני סקרנית לדעת במי בחרת הפעם.

שלך,

אמא.

אביו בוודאי סיפר לה על העובדה שטפאלי הצטרפה לאוכלי המוות; למרות שדראקו כלל לא סיפר לו עדיין, הוא היה בטוח לגמרי שאיכשהו, גם וולדמורט כבר יודע על זה. הוא למד על בשרו שהם יודעים על הכל מאוד מהר.

ואז הוא הבין למה זה היה להם כל כך חשוב שהוא יחזור הביתה עם אמי בחג המולד; הוא לא הבין איך לא עלה על זה מוקדם יותר, הרי זה היה כל כך ברור...

הם רצו לארגן עוד פגישה עם וולדמורט. הם רצו להפוך אותה לאוכלת מוות באופן רשמי.

הפעם וולדמורט יחרוט עליה את האות האפל, בדיוק כפי שעשה לו בסוף השנה שעברה.

המחשבה על כך גרמה לאות האפל שעל ידו שלו לצרוב בכאב עמום, כפי שקרה בכל פעם שחשב עליו, ועל הרגע בו קיבל אותו. אפלוליות החדר, מבטו של אדון האופל המרוכז בצריבה, שהפכה אותו מידית מנער, תלמיד הוגוורטס רגיל לגמרי, לאוכל מוות במעגלו הפנימי של וולדמורט, יורשו הישיר של לוציוס מאלפוי.

הוא פלט אנחה, מנסה להחזיר את התמונה הנוראית ההיא למעמקי מוחו, לשכוח ממנה, והחזיר את המכתב מאימו לכיס גלימתו, מגלגל אותו בקפידה. באותו רגע בו הכניס אותו לכיס, שם לב לכך שהיה שם עוד גיליון קלף, שהוא לא ראה מקודם. הוא הוציא אותו, וקרא אותו; הוא בלע את רוקו לנוכח התוכן, והוציא את השרביט שלו.

"פַיְרוּמַה," הוא אמר, ומקצה השרביט נפלט ניצוץ שחור, שהצית את גיליון הקלף, שורף אותו עד היסוד. הוא צפה בלהבה השחורה-אדמדמה המאכלת את המכתב שהיה מצורף למכתב מאימו, מתבונן בחתיכות הקטנות נופלות לרצפה, יוצרות ערמה קטנה ושחורה על הרצפה. דראקו לחש את מילותיו של עוד קסם אחד, שגרם להן להתעופף באוויר, נישאות לכל עבר על גבי הרוח הקסומה שיצר הלחש.

בהנהון מרוצה, אך עם זאת חרד, דראקו נכנס לכיתת גילוי עתידות, חסר מצב רוח יותר מתמיד.