"אמי טפאלי ומעגל אוכלי המוות"

פאנפיק פרי עטה של Liquid Venom

פאנדום: הארי פוטר
דירוג: 13PG

פרק 5: תאונות לא קורות לעולם

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף האינדקס של היצירה

This body will change, even if it dries up completely”

Let it dry before this passion becomes a sin

If it's a kiss which I won't reach, if it's a love story that will never bear fruits

At least within my dream, let me embrace you.

“If I think, as I think, as I get closer to you I also get far...like the moon and the sun

[Senior Seniora Seniorita - Miyavi]

קרן שמש עמומה המגיעה מהחלון הפתוח למחצה חדרה דרך עפעפיו של דראקו, מעירה אותו. הוא התעטף בשמיכתו, כמתגונן מפני הרוח הקרה הנושבת לתוך החדר דרך החלון, והתיישב במיטתו, בודק מה השעה בשעון שעל שידתו. שש בבוקר. הרבה יותר מדי מוקדם בשבילו, אך הוא ידע שגם אם ינסה הוא לא יצליח לחזור לישון, ובכל מקרה עוד חצי שעה הוא ארגן אימון קווידיץ' לקבוצה של סלית'רין – אשר הוא היה הקפטן שלה, החל מתחילת השנה הזו.

דראקו שלח את ידו לעבר החלון, ובתנועה מהירה סגר אותו. לאחר שהיה בטוח ששום משב רוח מקפיא של כמעט סוף נובמבר לא יוכל לחדור לתוך החדר, הוא קם מהמיטה, מותיר את השמיכה מבולגנת עליה, והלך לקחת מארונו את מדי הקווידיץ' הירוקים-אפורים שלו, לאחר מקלחת בוקר קצרה במים רותחים, כמעט, הוא יצא מחדר השינה וירד במדרגות המובילות לחדר המועדון המואר באור עמום שהפיצו הנרות התלויים מהתקרה, ואז הוא יצא מהחדר דרך דלת האבן הכבדה, פוסע מעלה לכיוון היציאה מהמרתפים – ואגב כך מהטירה עצמה.

הוא דחף את דלת היציאה למדשאות בכוח, יוצא מאולם הכניסה למרחבים מוצפי האור הכתמתם-עמום הגובלים בקו השחור של עצי היער האסור, עם האגם המנצנץ באור הזריחה הכתום עליו, ששיווה לו מראה של מיץ דלעת צלול. דראקו סגר מאחוריו את הדלת, והמשיך ללכת לתוך המדשאות עצמן, מסתכל על השמיים החצי כתומים חצי כחולים כהים, לא שם לב לאן הוא הולך, ומעד על משהו בגלל חוסר שימת הלב שלו. הוא הסתכל מטה בכעס, והופתע לראות שהיה זה אדם שעליו מעד, לא חפץ כלשהו. מבט מחודד יותר גרם לו להבין מי זה היה – וזה לא רומם את מצב רוחו.

"מה את עושה כאן בשעה כזאת, טפאלי?" הוא שאל במה שקיווה שלא היה ברור מדי שהוא כעס קודר את הנערה שחורת השיער שהסתכלה מעלה אליו בכעס.

"לא משהו שאתה צריך לדעת," ענתה לו היא בקור, מזהה אותו וחוזרת להסתכל על המדשאות. נראה היה שהיא כבר הספיקה לשכוח את מה שקרה במרפאה. "מה אתה עושה כאן, בכל מקרה?" היא אמרה לאחר כמה שניות של שקט זועם.

"קווידיץ'," ענה בקצרה, קולו עכשיו בבירור קר, חותך את אוויר הבוקר הקריר כלהב מושחזת.

"בשעה כל כך מוקדמת? לא נראה לי." היא קמה ממקום מושבה על המדרגות מלפניו, נעמדת מולו בהתרסה.

"זה לא עניינך מתי אני קובע את אימוני הקווידיץ' של הקבוצה שלי," הוא הדגיש את המילים בגאווה, "את הרי לא בקבוצה, ואת גם בחיים לא תהיי. את נקבה, את סתם מעצבנת, ובאופן כללי אני לא יכול לסבול אותך יותר." הוא פנה ללכת, אך שם לב שהיא חוסמת אותו, ונאלץ להישאר במקומו.

"אם אתה כל כך שונא אותי, למה אתה הצעת לי ללכת אתך לנשף?"

מלותיה עברו בו, מחזירות את הזיכרון של מה שאביו ציווה עליו – תתחבר איתה, תגרום לה לסמוך עליך. הוא לא אמר דבר כמה שניות, מנסה לחשוב על תשובה מספקת לשאלה הזו שלה, תשובה שעדיין תגרום לה ללכת איתו, אבל לא תפגע בכבודו.

"כי אני מרחם עלייך," הוא אמר כשהגיע למסקנה שאין לו רעיון טוב מזה מה להגיד לה. "אם אני לא הייתי שואל אותך, את היית הולכת לבד. ואת עדיין חייבת לי תשובה." הוא המשיך בקור.

"אני יודעת." היא ענתה, ותפסה את צדי ראשו בידיה, מצמידה את שפתיה לשלו. הוא היה מופתע, אך התגבר על כך בתוך שניות, מחזיר לה את נשיקתו ומעביר את ידיו מאחורי גבה, מחבק אותה, מצמיד אותה אליו.

הם נשארו ככה מספר שניות, ולבסוף היא עזבה אותו, לוקחת צעד אחורה ותיק שחור קטן שנח על הרצפה. "ואני אענה לך היום בצהרים, כמו שסיכמנו אתמול." היא דחפה אותו קצת הצידה, ונכנסה לטירה.

דראקו נשאר עומד במקומו עוד מספר שניות, מסתכל על הדלת הנסגרת באיטיות, בחריקה קלה, ואז המשיך בדרכו למגרש הקווידיץ', מעביר את לשונו על שפתיו, טעם שפתיה המתוקות של אמי עוד עומד על שלו.

***

היא הייתה עייפה. עייפה מאוד. בכל ליל אמש היא לא ישנה אפילו דקה בודדת, ולא כי היא לא ניסתה. היא ועוד איך ניסתה, מסתובבת מצד לצד במיטתה ללא הרף, מנסה להוציא מראשה את המחשבות המטרידות אודות דראקו, ומה ששאל אותה.

כאשר התייאשה מהניסיונות חסרי ההצלחה שלה להירדם, היא יצאה מחדר השינה הדומם, יורדת במדרגות המפרידות את הקומה בה היו חדרי השינה, קומה שהייתה גבוהה מחדר המועדון בלפחות עשרה מטרים, שכן היא כבר הייתה על פני האדמה, מספקת חלונות הפונים למדשאות הרחבות, ממש ממול לאגם. לאחר שחצתה את חדר המועדון החשוך כמעט לגמרי, ויצאה דרך דלת האבן הקרה, היא החלה ללכת במסדרונות המובילים למחוץ למרתפים, מסדרונות שלמזלה על קירותיהם החשופים כמעט לגמרי בערו מנורות השמן, מספקות מעגלים קטנים של אור מרצד.

אמי פסעה באותם מסדרונות שקטים להחריד, צעדיה מהדהדים בקול חזק פי כמה וכמה מבדרך כלל, מפרים את הדממה, מקווה שאף מורה לא עורך סיורים בטירה בשעות האלה – להסתובב ברחבי הטירה באמצע הלילה היה דבר שהיה אסור לעשותו, ואם היו תופסים אותה, במיוחד עכשיו, היו מעיפים אותה, קרוב לוודאי.

וככה היא מצאה את עצמה לאחר פרק זמן של כעשר דקות, יושבת על מדרגות הכניסה להוגוורטס לבדה, וחיכתה לזריחה. ואז, כשהשמש כבר סיימה לזרוח, נראית גדולה וכתומה על רקע האגם המנצנץ באורה ועצי היער האסור, שנראו כעת שחורים ומאיימים מתמיד, ואמי החלה לשקול לחזור לטירה, דראקו הופיע ונתקל בה. ואז הם התחילו לדבר. והיא הייתה חייבת להזכיר את עניין הנשף, והוא היה חייב להיות כזה ציני, ולגרום לה לרצות כל כך... והיא באמת עשתה את זה, לא מסוגלת לשלוט בעצמה, היא נישקה אותו, ואפילו הוא לא ציפה לזה. היא יכלה להרגיש את זה בשפתיו, אם כי הוא נרגע מאוד מהר, לפחות לפי זה שהוא נישק אותה בחזרה.

וככה היא מצאה את עצמה יושבת על הרצפה הקרה שליד הדלת המובילה למדשאות, שנסגרה בחריקה איטית מאחוריה, לא מאמינה שהיא באמת הרגע עשתה את זה. היא באמת נישקה אותו הרגע, או שהייתה זו רק הזיה רגעית? הטעם על שפתיה, והעקצוץ הקליל בישרו לה שלא הייתה זו הזיה.

הדלת השמיעה בום קטן כאשר פגשה בקיר, מעוררת את אמי ממחשבותיה. היא קמה מהרצפה, מחזיקה את התיק שלה בידה, והחלה ללכת לכיוון המרתפים של סלית'רין.

כאשר הגיעה לחדר המועדון, שהיה עדיין ריק, היא התיישבה על אחת הספות השחורות, מכורבלת בעצמה, ועצמה את עיניה בעודה מניחה את ראשה על ברכיה, מחכה שחברתה קסנדרה תתעורר.

***

"דראקו, יוהו, ד-ר-א-ק-ו-!"

יד האוחזת בכתפו, מנערת אותו בכוח כדי לתפוס את תשומת ליבו, עוררה אותו ממחשבותיו. דראקו הרים את מבטו, רואה מולו את שאר חברי קבוצת הקווידיץ'. היד שהונחה על כתפו הייתה שייכת לוינסנט קראב, שעמד הכי קרוב אליו.

הוא קם מהספסל, מנער את ידו של קראב מעליו כמעט בכוח.

"מה אתם רוצים ממני?" הוא אמר בקור, לוקח את המטאטא שלו מהקיר לידו ומתחיל ללכת לכיוון היציאה מביתן הקווידיץ'. "בואו כבר, אתם מבזבזים זמן אימון."

"אבל –"

"שתוק ובואו כבר. יש לי הרגשה שבקרוב יתחילו המשחקים, מה שאומר שאנחנו צריכים להשקיע את כל מה שאנחנו מסוגלים כדי לנצח," הוא קטע את גויל בגסות, ושמע את צעדיהם הכבדים של חברי הקבוצה באים אחריו.

בתוך כמה דקות כבר היו כולם על המטאטאים, דראקו מפקח על האימונים, מאמן את עצמו בטקטיקות למציאת הסניץ' שהמציא.

אבל הוא לא התרכז באימון, ולא בטיסה שלו. מוחו היה טרוד בהרבה דברים אחרים – רובם, עד כמה שהוא שנא להודות בכך, קשורים בדרך זו או אחרת לטפאלי. הוא לא יכל להרשות לעצמו שהיא תסרב ללכת איתו, והוא לא ידע מה לחשוב – אמנם כן, היא נישקה אותו, מיוזמתה שלה, אבל... משום מה העובדה שהיא נשקה אותו רק נתנה לו תחושה חזקה יותר שהיא דווקא תסרב לו. ואם התחושה שלו צודקת, הוא לא ידע מה הולך לעשות עם עצמו. הוא ינחל בכישלון נוסף איתה, ודבר כזה לא יתקבל בברכה אצל האדון, במיוחד כשהאדון טרח לקרוא לו עד לטירה שלו כדי למסור לו שהוא רוצה שדראקו ילך דווקא איתה, ושהוא צריך איכשהו גם לבודד אותה מכולם, ביחד עם ניסיון להתחמק מההילה הקוסמית של הוגוורטס שמונעת התעתקויות, ולדאוג לכך שכשהוא ישתמש באות האפל שעל ידו כדי להתעתק לאדון היא תתעתק לשם יחד איתו. לא שהיה לו מושג קלוש למה הלורד רוצה שהיא תגיע לשם, בסך הכל, איך שדראקו ראה אותה, היא הייתה סתם מכשפה קטנה ועלובה, חוצפנית ומעצבנת, ועם כמה שהוא לא רצה להודות בזה – יפה. אבל זה לא מספיק בשביל שמישהו כמו אדון האופל יטרח כל כך הרבה רק כדי להשיג.

הוא אפילו לא שם לב כשהמטאטא שלו נחבט ממרביצן, אלא הבין רק שהוא נותק מהמטאטא שלו, שהיה עכשיו שבור במקצת בקצהו, ושכרגע הוא היה באוויר, צונח במהירות מטרידה כלפי מטה, והדשא המכסה את מגרש הקווידיץ' הולך ומתקרב אליו. כל זה ארך בדיוק שניה – והוא מצא את עצמו על אותו דשא, שרוע על גבו, ורגל שמאל שלו כואבת כאילו מישהו לקח יתד עץ והתחיל לדקור אותו בעזרתה, בדיוק בחיבור בין כף רגלו המסתתרת בתוך מגף הקווידיץ' השחור, לבין קרסולו.

דראקו הביא את עצמו לכדי ישיבה, וקילל בלחש את טפאלי על זה שבגללה הוא לא יכל להתרכז בתעופה שלו ונפל, בעודו מוריד מעל רגלו את המגף, שהחל להיות גורם מעיק, ויכל לראות את צלליותיהם של כמה מחברי הקבוצה האחרים המתקרבים לעברו מהשמיים.

"דראקו – אתה בסדר?" הוא שמע את קול הבס של קראב, וראה את צלליתו הענקית נוחתת לצדו, מועדת קלות בעוד האדם בעל הממדים העצומים לו הייתה שייכת ניסה לרדת מהמטאטא שלו.

"לא, אידיוט. הרגע נפלתי מגובה מי-יודע-כמה-מטרים, ואתה מצפה שאני אהיה בסדר גמור?" הוא אמר בקור, מתחיל לשים לב גם לכאב בידיו ובצד ראשו, ובגבו. כנראה הרגל לא הייתה הדבר היחיד שנפגע.

הוא ראה את גויל נוחת לצדו של קראב. באופן מאוד לא מפתיע, שאר חברי הקבוצה ירדו מטה באיטיות נינוחה, כאילו רק כדי להגיד "הנה, באנו. מרוצה?" אז, ובכן, לא היה לו איכפת.

"אתה צריך שנביא לך משהו?" אמר גויל, הבעה דאגנית ומטומטמת על פניו. שתי הגורילות המטומטמות האלה כבר החלו ממש לעלות לדראקו על העצבים, אך הוא שלט בעצמו. הוא תמיד שלט בעצמו. או, כמעט תמיד שלט בעצמו.

"מה דעתך על פשוט לעזור לי ללכת אל המרפאה, כדי ששם אנשים שיכולים להביא תועלת יעזרו לי?" הוא אמר בקור, מחליט שהוא באמת לא יצליח להגיע לשם לבדו. אפילו לקום הוא לא יצליח לבדו.

לקח לקראב ולגויל כמה שניות להבין מה הוא רוצה, אך לבסוף הם הבינו. קראב הושיט לו יד, ודראקו, עם כל הגועל שהיה כרוך בכך, לקח אותה, נעזר בה כדי לקום, ולאחר מכן בכדי להגיע למרפאה.

***

קסנדרה הגיעה כעבור פרק זמן שנדמה כשעות, אם כי במציאות היה בסך הכל שלושת רבעי שעה, שבהם אמי לא זזה ממקומה על הספה. היה לה נדמה שהיא אפילו נרדמה מדי פעם, אך היא לא הייתה בטוחה בכך.

כאשר היא הגיעה, קסנדרה התיישבה לצידה של אמי.

"בוקר טוב..." היא אמרה, ישנונית, ופלטה פיהוק.

"בוקר," ענתה אמי, מרימה את ראשה מברכיה, מסתכלת לעבר קסנדרה. "מה נשמע?"

"אני ב... בסדר..." היא אמרה, מנסה – ללא הצלחה מרובה – להחניק את הפיהוק העייף שפרץ מבין שפתיה בדיוק כשדיברה. "ואיך איתך?"

"לא הכי טוב שיכול להיות," אמי עצרה לרגע, והמשיכה בדיוק כאשר קסנדרה פתחה את פיה כדי לשאול מדוע. "נישקתי את מאלפוי."

קסנדרה הייתה משהו בין המומה למתרגשת משמחה. "מה?!"

"שתקי קצת... את עוד תעירי את כולם... וחוץ מזה שאני לא בדיוק גאה בזה."

"הייתי חולקת עלייך, אבל, טוב, אני כבר מכירה אותך מספיק טוב בשביל לדעת שזה לא יעזור. במקום זה, אני אשאל אותך – מתי הספקת לנשק אותו בכלל?"

"היום... מוקדם יותר. זה באמת משנה משהו?" קולה של אמי היה חסר טון, אדיש כמעט.

קסנדרה, שכבר הספיקה מעט להירגע מהחדשות המרעישות, הרימה את גבתה בתהייה. "אממ... לא יודעת. אז את החלטת שאת הולכת איתו לנשף, אני מניחה."

"לא."

"מה לא?" עכשיו, קסנדרה כבר נראתה מבולבלת לגמרי. "אבל את-"

"זה לא אומר כלום, אני עוד לא החלטתי."

"א- אבל-"

פתיחתה של דלת חדר המועדון קטעה את השיחה בינהן. נשמע קול חבטה עמום של אבן הפוגעת באבן אחרת, והפתאומיות שלו גרמה לאמי לקפוץ בבהלה בספה, ולהסתכל לכיוון הדלת ממנה נשמע הרעש.

ארבעה בנים לבושים במדי הקווידיץ' נכנסו בזה אחר זה. מאלפוי, קראב וגויל לא היו בניהם.

"לקבוצת הקווידיץ' היה היום אימון מאוד מוקדם, או שהם סתם חוזרים ממש מאוחר מהאימון הקודם?" שאלה קסנדרה, עוקבת במבטה אחר חבורת הנערים העושים את דרכם לכיוון מגורי הבנים.

"היה להם היום אימון מוקדם, אבל... לא הגיוני שהם כבר סיימו אותו." ענתה אמי, חוזרת לישיבת הקירוס שלה על הספה.

"מעניין מה קרה..." קסנדרה, בהתקף של סקרנות פתאומית, קמה מהספה, והלכה לעבר חבורת הבנים.

אמי לא יכלה, או לא רצתה, או שילוב של השניים – לשמוע את השיחה בין קסנדרה לבין נוט, בעוד שהשלושה האחרים ממשיכים בדרכם ועולים במדרגות שהובילו לחדרי השינה של הבנים. לאחר פרק זמן קצר – דקה, שתיים, לא יותר – קסנדרה חזרה אל אמי, פניה דאוגים למדי.

"דראקו מאלפוי נפל מהמטאטא שלו!" היא אמרה לה, מעבירה אליה את המידע שקיבלה מאותו חבר קבוצה איתו דיברה.

אמי הרגישה צביטה קטנה של דאגה בליבה, אך התעלמה ממנה, נחושה בדעתה שלא איכפת לה מדראקו, או מהעובדה שהוא נפל. היא השתלטה על תווי פניה, מאלצת אותם להתוות הבעה אדישה, והרימה את גבתה. "אז?"

"אני מקווה שהוא בסדר..." מלמלה קסנדרה, כמו לא שמה לב כלל לזה שאמי אמרה משהו. היא התיישבה בכורסא שמאחוריה – שרק המזל גרם לכך שהייתה שם, אחרת הייתה עלולה למצוא את עצמה על הרצפה – מבטה קפוא בהבעה של דאגה.

***

מספר שעות לאחר נפילתו, דראקו שכב באחת ממיטות המרפאה, בוהה בתקרה בשעמום. מדאם פומפרי התעקשה שהוא יישאר שם עד למחרת בבוקר, למרות שהתעקש שהוא מסוגל ללכת כבר. הוא היה לבדו, רגלו השמאלית חבושה לאחר שהיא טיפלה בה, והיה לו משעמם. אף אחד, אלא אם מכלילים את קראב ואת גויל שבאו לא מזמן להביא אליו את ארוחת הצהרים, לא בא לבקר אותו. לא שהוא ציפה שמישהו יטרח להגיע – לסלית'רינים אף פעם לא היה איכפת מאף אחד פרט לעצמם, ושאר הבתים תיעבו אותו בשל מי שהוא, דראקו מאלפוי, בנו של לוציוס מאלפוי, אוכל מוות שישב כרגע באזקבאן, באשמתו של לא אחר מג'ון טפאלי, אביה של הנערה אותה היה אמור דראקו להביא אל אדון האופל, אביה של הנערה בה היה מאוהב.

הוא עצם את עיניו בכאב כשחשב את המחשבה הזו.

זמן שהייתו המבודדת במרפאה פינה לו הרבה מקום למחשבות, מחשבות על כל מה שקרה עד היום, מאותו רגע ברכבת. ומכל אותן מחשבות, רובן ככולן מבולבלות ומבלבלות, הוא הגיע למסקנה אחת, בודדה, מסקנה אותה ניסה להדחיק, וסירב לקבלה. הוא היה מאוהב בה. לקח לו הרבה זמן להודות בכך, לקבל את המחשבה הזו, אבל זה היה נכון, ולא היה דבר שהוא היה יכול לעשות בנדון. כמובן שזה יסבך את הכל – אך הוא החליט שהוא יתעלם מהרגש הזה, רגש שהיה כמעט חדש לו.

הוא הופתע כששמע את דלת המרפאה נפתחת. מדאם פומפרי הבטיחה לו שהיא תחזור רק בעוד רבע שעה, ולא היו עוד אנשים פרט אליו במרפאה, כלומר, מישהו בא לבקר אותו. צעדים עמומים, קלים, התקרבו אליו, והאדם שיצר אותם נעמד ליד מיטתו, מסתכל עליו.

"דאגת לי ובאת לראות מה שלומי שוב, טפאלי?" הוא אמר, קולו קר, מחייך אליה חיוך קריר ומשועשע.

"אל תהיה מגוחך. הבטחתי לך משהו, ובאתי לקיים את ההבטחה שלי," היא ענתה בקור, עיניה התכולות לא מסגירות אף רגש. כשהיא הייתה ככה, קרה אליו, היא הזכירה לו את איך שהוא עצמו נהג להיות – קפוא, לא מסגיר אף רגש. הוא תכנן להישאר ככה, וקיווה שיצליח במשימה, למרות הרגשות המטופשות האלה.

"כן. אז את הולכת איתי לנשף, או לא?" הוא הביא את עצמו למצב ישיבה, יודע שהתשובה תהיה חיובית. היא חייבת להיות.

"לא." היא שלחה יד לעבר המגש העמוס דברי אוכל הנח על השידה לצדו, ולקחה תפוח אדמה אפוי בעזרת מזלג הכסף שנח בצלחתו, בה כמעט לא נגע.

"מה? אבל..." הוא החל, שוכח לגמרי מהחזות הקרה שאמורה להיות לו.

"אמרתי לך שאני אחשוב על זה, וביקשת שאני אענה לך כשארוחת הצהרים מסתיימת, וזה בדיוק מה שעשיתי." ברגע שסיימה להגיד מילים אלו, היא הניחה את המזלג חזרה על המגש שלו, ליד צלחת הכסף, עם שלושה רבעים מתפוח האדמה שלקחה מתוך הצלחת, ואז יצאה מהמרפאה, שיערה השחור מתנופף מאחוריה, נעלם בהדרגה מבעד לדלת הנסגרת לאיטה,לוקח איתו גם חלק מליבו של דראקו בכאב בלתי נסבל.

למה היא עושה לי את זה? הוא שאל את עצמו בראשו, נשען חזרה במיטה כשהדלת נסגרה בבום! קטן.

***

לאחר שיצאה מהמרפאה, אמי הלכה לכיוון המדשאות, רוצה להיות קצת זמן לבדה, לסדר את המחשבות שלה. זה רק נדמה לה או שבאמת עבר בתווי פניו של דראקו הבזק של כאב ברגע שאמרה לו לא? אולי הוא באמת רצה ללכת איתה, בגלל זה שהיא עצמה, ולא בגלל... אבל זה לא נראה הגיוני. וזו בעצם הייתה הסיבה שהיא לא רצתה ללכת איתו – כלומר, היא רצתה, אבל החליטה שלא. משהו בכל הסיפור הזה, בכל העניין הזה שהוא כל הזמן רוצה שהיא תצא איתו לא הריח טוב, כאילו היה לו איזה מניע סודי שאיש לא ידע עליו מלבדו, ומלבד האדם שהשפיע עליו ככה.

היא פתחה את דלת חדר הכניסה של הוגוורטס, יוצאת למדשאות שטופות באור שמש הצהרים החמימה. היה עכשיו הרבה יותר נעים להיות בחוץ מאשר בבוקר, כשהכל עוד היה מלא טל וקרני השמש לא הספיקו לחמם את האוויר. המדשאות היו מלאות בתלמידים שיצאו מחדרי הטירה הקרה כדי ליהנות מתכונות אלו בדיוק של אותו יום ראשון חמים, מזג אוויר נדיר בתקופה זו של השנה. חלקם, כלומר, רוב הבנות, שכבו להן פרקדניות על הדשא החמים, מרכלות, מדברות על בנים ותופסות קצת אור שמש. אחרות ישבו מתחת לעצים המספקים מחסה, לרוב בחברתו של נער, בוודאי החבר. הבנים היו עסוקים בלשחק משחקי ספורט למיניהם, או שדיברו עם הבנות.

היא העבירה את עיניה ביתר דקדוק על הבנים, מחפשת מישהו. משלא מצאה אותו, הפנתה את מבטה כמעט בייאוש לעבר האנשים היושבים תחת העצים. הוא היה שם, יושב עם הנערה הזו, גריינג'ר משהו. לרגע אמי חששה מכך שהם ביחד, שמתישהו, בזמן שהפסיקה בהדרגה לשבת איתם בארוחות, הוא והיא נהיו זוג. אבל לא, הם נראו יותר כמו שני אנשים המשוחחים על דבר מה חשוב, שיחת נפש, מאשר זוג. אמי חייכה לעצמה, והתקדמה לעברם.

"הי," היא אמרה, וכלל מבלי לשאול התיישבה ליד הארי פוטר. גריינג'ר הפנתה את מבטה אליה, כמעט בכעס, ורק עכשיו אמי שמה לב שהיא בוכה, ושידו של הארי כרוכה סביב כתפיה בניחום. מילא, זה לא באמת שינה לה. היא לא מתכוונת להיות שם יותר מחמש דקות.

"אמ, שלום, אמי," ענה הארי בהיסוס; הוא בטח תוהה אם היא לא רואה את העובדה שהוא עסוק כרגע בלנחם את ידידתו. ובכן, שימשיך לתהות.

היא הרחיבה מעט את חיוכה, מתעלמת לחלוטין מגריינג'ר.

"אנחנו קצת עסוקים עכשיו," הוא אמר, כמעט בהיסוס, הטון שלו מבהיר שהוא מנסה להיות מנומס כמה שאפשר כשמסלקים מישהו.

"זה בסדר, אני רק רוצה לשאול אותך משהו. אם זה בסדר, כמובן," עכשיו, אמי טרחה להעביר את מבטה אל גריינג'ר, הנימוס מחייב אותה לבקש את רשותה. הארי הסתכל עליה גם לפני שענה, בהתאם להנהון שלה.

"אני, אה, רק רציתי לשאול – אתה רוצה ללכת איתי לנשף?" היא לא הסתכלה עליו כששאלה, והיא ייחסה לכך את הרוגע בו דיברה. הוא חייב להסכים, הוא חייב להגיד לה כן – אסור שדראקו יראה שמאחר וסירבה לו, היא הולכת לבד. הוא בטוח יבוא עם מישהי, רק כדי להוכיח בדיוק את אותה נקודה. אסור לה להפסיד. והארי פוטר היה מושלם לתפקיד.

אמי יכלה להרגיש את מבטו מונח עליה כשדיברה, ובשקט ששרר לאחר מכן. היא יכלה להרגיש את הבעתו משתנה למן התנצלות, יכלה לשמוע את החיוך המעודד בקולו, כשדיבר לבסוף.

"אני מצטער," הוא אמר, והיא שמעה את המילים, מניחה להן לעבור דרכה. "אני... כבר הולך עם מישהי."

"זה בסדר," מיהרה אמי לומר, מרימה את מבטה אליו. זה הרס את התכניות שלה. אבל היו לה עוד אופציות. כמובן שהיו לה.

"אני באמת מצטער-"

אמי קמה ממקומה, וניקתה את האדמה מגלימתה. "זה באמת בסדר," היא חייכה, אותו חיוך מעושה שחייכה אל קלוד כשניסתה להגיד לו שהם צריכים להיפרד, אז, לפני שעברה לכאן. "אני לא אפריע לכם יותר," ולפני שמישהו מהם הספיק להגיד עוד משהו, היא הלכה משם.

היא הלכה לכיוון האגם, והתיישבה ליד עץ שהיה נטוע לידו, קרוב מספיק בכדי ליהנות מהקרירות הנעימה שהפיצו המים, ועם זאת רחוק מספיק כך שהאדמה לא הייתה לחה ממנו, וענפיו עמוסי העלים הסתירו ממנה את השמש, יוצרים מעין סככה.

צופה במשחק האור על פני המים השקטים של האגם ושקועה במחשבותיה, תוהה איך תתקן את המצב, היא לא שמה לב לצעדים ההולכים ומתקרבים אליה.

"אה... היי..." היא שמה לב לנער בעל השיער האדום המתיישב לצידה רק כאשר החל לדבר איתה. היא הנהנה אליו, מתיקה את מבטה אך בקושי מהריקוד החינני של האור והמים.

"מה נשמע?" הוא אמר, נחוש בדעתו לפתוח עמה בשיחה. זה היה אותו חבר של הארי פוטר, רון וויזלי. הוא לא פנה אליה כבר חודש; אמי תהתה למה הוא טורח עכשיו.

"בסדר." היא ענתה, קרירה מעט. היא קיוותה שהוא יבין את הרמז ויעזוב אותה לבדה, אך היא ככל הנראה פשוט שכחה עד כמה שהוא היה נודניק שלא מבין דבר אלא אם אומרים לו את זה ישירות.

"אני... אה... יש לך בן זוג לנשף?" הוא שאל, מגמגם מעט, ביישן. היא ראתה את מבטו פונה אליה, עוטה הבעת נחישות, כמעט.

"לא."

"אה... אממ... יופי..." הוא אמר, וההקלה בקולו הייתה ברורה. "אז... אממ... את רוצה ללכת איתי?"

הוא אמר את המשפט האחרון במהירות, כמו ניסה לגמור עם זה כמה שיותר מהר לפני שיאבד את האומץ, ולקח לה כמה שניות לפענח את ערמת העיצורים שהנחית עליה.

אמי לא ידעה מה לענות לו. מצד אחד, היא ממש לא רצתה ללכת איתו, אבל היא גם לא רצתה ללכת לנשף לבדה. היא לא יכלה שלא לחשוב על כך שאסור לה ללכת לבדה, ובהתחשב במצב החברתי שלה בהוגוורטס, הסיכויים שלה להשיג לעצמה מישהו היו קלושים. אז, אפילו אם זה אמר שהיא נאלצת ללכת עם הנער המעצבן – היא תסבול כמה שעות. זה יהיה שווה את זה.

"בסדר." היא אמרה, מושכת בכתפיה. מדהים כמה השפעה הייתה למילה הפשוטה, בעלת שלושת ההברות, על הנער הג'ינג'י. בן רגע הבעת המבוכה הביישנית-אך-נחושה שלו הפכה להבעת הקלה, וכמעט שמחה. בתוך ראשה, אמי הרימה גבה, תוהה על כך.

"יופי. אז... אה... אני אאסוף אותך-?"

"אני לא איתך בבית, זוכר?" היא העירה, לא טורחת אפילו לנסות להסתיר את הקרירות. היא עכשיו נזכרה בעובדה שהוא וגריינג'ר ביחד – או לפחות, היו ביחד, שכן לא הגיוני שהוא יציע לה לצאת איתו אם יש לו את הרמיוני. אז זו הסיבה לכל זה... לזה שהיא בכתה, ולזה שהוא היה נחוש לצאת איתה. מילא. זה ישרת את מטרותיה בכל מקרה, ובהיעדר פוטר...

"אוה, נכון. אז, אמ, ניפגש בכניסה לאולם?"

"אוקיי." היא אמרה, ושמה את ידה על ירכו כדי לעזור לעצמה לקום. ברגע שהייתה שוב על רגליה, היא הלכה מהמדשאות, מחליטה לחזור לחדר המועדון של סלית'רין.

***

דראקו השתחרר מהמרפאה למחרת בבוקר, לאחר ששכנע את פומפרי שהרגל שלו בסדר גמור ושהוא מסוגל ללכת עליה. הוא הלך לארוחת הבוקר, באיחור-מה, שכן היא התעקשה לעשות לו בדיקות אחרונות לפני שהורידה את התחבושת המגוחכת מעליו.

הוא פסע בצעד יהיר לתוך האולם הגדול, גלימות הוגוורטס השחורות שלו מתנופפות מאחוריו בגאון, כהרגלו עוד משנתו הראשונה, והתיישב במקומו הקבוע בשולחן סלית'רין, ליד קראב וגויל.

לא נותר לו הרבה זמן לאכול את ארוחת הבוקר שלו, שכן עוד היה צריך להספיק להגיע לשיעור שיקויים במרתפים.

"תעזבי אותי כבר, פנסי" הוא אמר לפנסי, שברגע בו התיישב קמה ממקומה ורצה לעברו, מחבקת אותו ותופסת את המושב לידו תוך כדי דחיפה גסה של אותו תלמיד שנייה שישב שם.

"אבל דראקו, חשבתי... טוב, אתה יודע שיהיה את הנשף..."

"ולא, אני לא הולך איתך." הוא ענה בקור מיידית לקולה החנפני, המתחנחן, הכמעט מתחנן.

היא הסתכלה עליו במבט עצוב, כמו של גור כלבים המתחנן שתיתן לו חתיכה קטנה מהלחמנייה-עם-נקניקיה שלך.

"מה, אתה כבר הולך עם מישהי?" היא אמרה בקול שבור, אך עם זאת שומר על אותו טון מתוק-עד-בחילה בו השתמשה קודם.

"כן," הוא אמר, מתעלם מהעובדה שזה שקר. הרי הוא דראקו מאלפוי, הוא ישיג בת זוג עד הנשף. והייתה עדיפות לטפאלי, ולו רק בגלל העובדה שזה מה שהאדון ביקש.

ההבעה על פניה הפכה בן רגע מחנפנית לזועמת. "מי?" ירתה, עיניה מצומצמות לכדי חריץ. היא סרקה את שולחן סלית'רין בקפידה, מחפשת מבט הפונה לעבר דראקו הנושא הבעה מאוהבת עד דמעות, הבעה שתתאים למישהי שתצא איתו – לדעתה, לפחות.

"זה לא עניינך." עדיין כמעט מתעלם ממנה, הוא קם מכיסאו והלך לכיוון היציאה מהאולם, מותיר את פנסי המאוכזבת יחד עם ארוחת הבוקר שלו, בה הוא לא נגע. דראקו יצא מהאולם, והלך בכיוון המרתפים, לכיוון כיתת השיקויים.

"שלום לכוכב של סלית'רין, אדון מאלפוי הבלתי-מעורער," הוא שמע קול מעצבן, ועצר מלכתו, נשאר במקומו ביהירות, מחכה שפיבס, המפחידן של הוגוורטס, יתגלה לעיניו.

"שתוק, פיבס. אתה יודע מה קורה אם אתה בוחר להתעסק איתי," הוא ענה בקול קר ומתנשא לדמות הכסופה, החצי שקופה, שהופיעה לנגד עיניו, כערפל המתעבה באמצע המסדרון.

"אוו... מישהו עצבני... מה, ביקשת ממישהי ללכת איתך לנשף ובפעם הראשונה בחיים שלך היא לא הסכימה?"

דראקו ידע שהרוח המעצבן לא יודע דבר וחצי דבר על כל מה שקרה עם אמי – אחרת הוא כבר מזמן היה דואג שכל בית הספר יידע על כל דבר קטן שהם אומרים זה לזה, אך בכל זאת, הוא עדיין הצליח לפגוע בדיוק בנקודה הנכונה. אבל דראקו ידע שאסור לו להראות את זה.

הוא חייך חיוך ציני וקר. "אני רציני, פיבס, ואתה יודע שאני מסוגל ללכת לברון המגואל, הרוח של הבית שלי, מתי שאני רק רוצה, ולספר לו ש... אה, אני לא בדיוק מרוצה מההתנהגות שלך. ואתה יודע שלי, בתור מאלפוי, הוא תמיד מקשיב."

למלותיו הייתה ההשפעה שלהן. פיבס, בעודו משמיע קולות מעצבנים במיוחד, נעלם לו מעבר לקיר, ודראקו המשיך את דרכו בצעד יהיר לכיוון המרתפים.

***

אמי קיפלה חתיכת קלף חלקה לכדור, וזרקה אותו על קסנדרה. היא מצידה, התכופפה לרצפה בכדי להרימו, וזרקה אותו חזרה על אמי, שלקחה עוד חתיכת קלף וזרקה שוב.

הן עשו את זה כבר במהלך רבע שעה מהשיעור, משועממות עד מוות ומנצלות את העובדה שאליס הייתה חולה שוב, וכבר הייתה ערמה מכובדת של חתיכות קלף מכווצות על הרצפה לרגלי כיסאה של אמי. היא פשוט התעצלה להרים אותן, כפי שקסנדרה עשתה, ובמקום זה פשוט הכינה 'תחמושת' חדשה.

למזלן, סנייפ עדיין לא שם לב. הוא היה עסוק בלציין לשבח את שיעוריו של דראקו מאלפוי, כפי שעשה בכל שיעור, ולהטיח בהארי פוטר עד כמה שהחיבור שלו על השיקוי מה-שמו שאמור היה לגרום לכל מה שנוגע בו להתנפח, או משהו בסגנון, היה גרוע. לאמי לא היה מושג, היא העתיקה הכל מקסנדרה.

"הגברות טפאלי ודארק, אם יורשה לי לדרוש את תשומת לבכן לרגע ותועילו בטובכן להפסיק ממלחמת הניירות ה... אה... מאוד מעניינת שלכן," אמר סנייפ בקולו השקט, המסוכן.

אמי, שבדיוק עמדה לזרוק על קסנדרה חתיכת נייר נוספת עצרה קפואה באמצע התנועה.

"תודה לכן. עשר נקודות מסלית'רין, על התנהגותכן הלא ראויה. העלמה טפאלי, בסוף השיעור את תישארי כאן ותנקי את מה שלכלכת, ובאותה הזדמנות נדון בעונשך. כעת אני מבקש משתיכן להפנות את תשומת לבכן לנעשה בשיעור, ולהשתמש בניירות בדרך הנאותה להם לרשימת סיכומי השיעור."

אמי צמצמה את עיניה בכעס לעבר סנייפ, זועמת על כך שהוא מעניש רק אותה, אך לא אמרה דבר. סך הכל, היא הייתה חייבת לקסנדרה הרבה על כל הפעמים בהן נתנה לה להעתיק את שיעורי הבית שלה.

לאחר דבריו לקסנדרה, ובעיקר לאמי, חזר סנייפ לנאום בפני הכיתה על שיקוי כלשהו. הסלית'רינים שהסתכלו על שתיהן במבט מלא שנאה קרה פנה לסנייפ, והם המשיכו לכתוב את סיכומם. מבטו של דראקו לא היה בין אלו המסתכלים עליהן, ואמי שמה לב לכך. לא הגיוני שהוא לא שם לב. עד כדי כך השפיעה עליו העובדה שהיא סירבה לו אתמול? הרי בדרך כלל כאשר היא גרמה להורדת נקודות מסלית'רין הוא היה הראשון להפנות אליה מבט כועס. היא החליטה שלא להקדיש לנושא מחשבה, והחלה לעשות עצמה כמסכמת את הנאמר בשיעור.

***

טפאלי הטיפשה, הוא חשב לעצמו ברגע ששם לב לעיסוקיה של אמי בשיעור. היא לא יכולה שיעור אחד להתנהג כמו בן אדם נורמאלי. עוד רגע סוורוס ישים לב וילכו עוד נקודות בית. בגללה. וכמו כתשובה למחשבותיו, סוורוס ניגש אל שתי הבנות, וערך להן נאום קצר, שניתן היה לסכמו במשפט אחד: "את לא מקשיבה בשיעור ומתנהגת כמו ילדה בגן, ולכן את, אני וכל בית סלית'רין נצטרך לשלם." ודווקא בה הצלחתי להתאהב. אנחה קלה נפלטה ממנו, והוא הסתכל לעבר גיליון הקלף המכיל את סיכום השיעור שלו. לא היה כתוב שם הרבה עד עכשיו, שכן בסך הכל עברה כרבע שעה מאז החל השיעור, ושאר הזמן הועבר בהערותיו של סוורוס לגבי העבודות על השיקוי הממס, וכרגיל הוא שיבח את עבודתו המצוינת של דראקו, משווה אותה לעבודתו של פוטר אליה התייחס בבוז מוחלט, כתמיד.

דראקו עצמו נמנע מלהסתכל אל אמי, אך היה מודע לכך שכל השאר כן – הסלית'רינים הזועמים, הגריפינדורים שהסתכלו אליה כמעט בבוז, לועגים לה על זה שהיא מצליחה בכל פעם מחדש לקרב אותם צעד נוסף לעבר גביע הבתים הנכסף.

"דראקו, אתה מרגיש טוב?" הוא שמע את קולה החנפן של פנסי מדבר אליו בלחישה רכה לתוך אוזנו. הוא הרים את מבטו מהקלף, והסתכל אליה.

"כן," ענה בקור, מעביר את מבטו לסוורוס שהחל לרשום את אופן ההכנה של השיקוי הממס על הלוח.

"אתה מתנהג מוזר." היא אמרה, והחלה לרשום את ההוראות שכתב הפרופסור.

הוא לא ראה כל צורך לענות. דראקו כתב גם הוא את הוראות ההכנה, וכאשר סיים להעתיקן, קם ממקומו, יחד עם עוד מחצית מתלמידי הכיתה, והלך בצעד יהיר לכיוון ארון החומרים לשיקויים, מגיע לשם ראשון ולוקח באלגנטיות את הדברים הדרושים לו להכנת השיקוי, אותו הוא תכנן, כרגיל, שפנסי תכין.

ברגע בו התיישב על כיסאו בחזרה, עם החומרים הנחוצים מונחים על השולחן, פנסי החלה בהכנות לקראת הכנת השיקוי. הוא כבר אפילו לא היה צריך להגיד לה לעשות את זה – היא הייתה כל כך רגילה לעניין, שהיא עשתה את זה אוטומטית.

"מטומטמת, איך זה קרה?!" אמר דראקו בטון מרוכז, זורק את המילים לעבר פנסי המכוסה, כמוהו, באותו חומר כתמתם שעד לפני זמן לא רב היה השיקוי שלהם. הוא היה עצבני עכשיו. דראקו מאלפוי לעולם לא מאבד שליטה על עצמו; אבל היו הרבה יותר מדי אירועים שגרמו לו לאבד את עצמו – הוא נכשל, ויותר מפעם אחת. מה הוא עשה לא נכון בהתחלה? או שאולי הבעיה היא באמי המטופשת הזו, שלא מסוגלת להחליט מה היא רוצה.. והחבר הזה שלה, שאדון האופל לא סיפר לו. והוא ידע עליו. הוא פקד על בלטריקס עצמה לומר לו את זה, והיא צחקה, והסבירה לו את ההגיון. זה היה היגיון מטופש שהרס את הכל, עוד פעם.

"אני..." היא מלמלה, מוחה את הנוזל מלחייה בתנועת יד גדולה.

"ההוראות היו ברורות מספיק!" הוא אמר, מודע היטב לעובדה שאם הוא ימשיך לצעוק עליה ככה סוורוס בסופו של דבר לא יוכל להתעלם, שכן כבר רבע כיתה – מהחצי של סלית'רין, בעיקר – הסתכל לעברם.

"אה, באמת?! אז למה אתה לא הכנת את השיקוי הזה?!" התפרצה פנסי, ופרצה בבכי בעודה קמה מכיסאה בכעס, ורצה לעבר סוורוס.

"מפגרת..." מלמל דראקו אחריה, וקם גם הוא, הולך לעבר סנייפ ומנקה את הנוזל הדוחה משיערו הבלונדיני-בהיר החלק בעזרת קסם. הוא קיווה שהשיקוי לא יעשה לשיער שלו שום דבר שיגרום לו להראות מוזר, מקווה שניקה אותו מוקדם מספיק, והיה מרוכז מדי בכעס שלו מכדי לשמוח על העובדה שהנוזל התפרץ בעיקר על פנסי, ושעליו היו רק נתזים פה ושם על גלימתו השחורה ועל שיערו.

הוא הגיע לסנייפ, שלפי המבט על פניו, כעס. מאוד. בפעם הראשונה בחיים שלו, השיקוי שהכין בשיעור לא הלך, ולמרות הפתגם הישן האומר כי תמיד יש פעם ראשונה, הוא העדיף כי במקרה זה אותה פעם ראשונה לא תתקיים בכלל.

הוא היה מודע לגמרי לכל פרצופי הגריפינדורים המסתכלים לעברו, מגחכים בלעג בינם לבין עצמם, ולכך שהסלית'רינים כבר חזרו לשיקויים שלהם.

"פרופסור סנייפ, אדוני, השיקוי שלי ושל חברתי לעבודה התפוצץ." הוא אמר, ונראה כי פנסי כבר אמרה לו את זה לפניו, ואפילו כבר הספיקה לגרום לו לכשף אותה בכישוף הנגד לשיקוי שהיא הכינה בטעות, מפני שפניה ובגדיה כבר לא היו מכוסים בו.

"אני יודע זאת, דראקו." ענה לו פרופסור סנייפ בקולו השקט, ובנפנוף שרביט אחד גם דראקו כבר היה נקי – והתחושה המעקצצת בשיערו חלפה. "וכבר אמרתי לגברת פרקינסון שתישארו כאן בסוף השיעור בכדי לנקות את כל הלכלוך."

דראקו הרכין את ראשו בייאוש, והתיישב על הכיסא שלו, יודע שאסור לו להתווכח עם סוורוס לגבי ההשארות שלו שם בסוף השיעור.

***

אמי ניקתה את שיירי השיקויים שמילאו את רצפת החדר, יחד עם מאלפוי ופנסי, שנשארו גם הם לאחר סיום השיעור מפני שהשיקוי שלהם התפוצץ. ליתר דיוק – אמי ניקתה את החדר יחד עם פנסי. מאלפוי רק ניקה קצת את השולחן שלו ושל פנסי, וגם זה בקושי, ועם הבעה מתנשאת בעלת מבט המסתכל בבוז על הספוגית שבידו, כאילו שזה לא היה לרמה שלו. וקרוב לוודאי שאכן זה היה מה שהוא חשב. סנייפ, אשר עד לפני פרק זמן שהיה כחמש דקות אמי הייתה איתו בשיחה מוכרת עד דמעות, אותה שיחה אותה הייתה עוברת כמעט כל הזמן בבית הספר שלה בקליפורניה, ברך כלל יחד עם קלוד, והנה היא התחילה להופיע גם בהוגוורטס. זו הייתה אותה שיחה שגרמה לאמא שלה לצעוק עליה כל כך הרבה שאמי כבר פיתחה את היכולת פשוט לחסום את השמיעה שלה למשהו מסוים – שיחה שאומרת שאם היא לא תפסיק להפריע, ואם היא לא תתחיל להשקיע, היא תיאלץ להפסיק ללמוד שם. זה היה בעייתי, ובמיוחד כאן היה אסור לה לתת לזה לקרות.

אבל מה לה ולשיעורי בית?

היא הסתכלה על השעון שהיה בקצה הכיתה. היא, מאלפוי ופנסי כבר מאחרים בחצי שעה לשיעור שינוי צורה – וזה היה היתרון שבעונש. היא יכולה להבריז משינוי צורה בלי לקבל עונש, שהרי זה היה פרופסור סנייפ שעיכב אותם, והוא ייתן את האישור על האיחור. היא תמיד תוכל פשוט... לחכות לסיום השיעור, ולהביא לה את הפתק רק בסוף... אבל מצד שני, היא שכחה לרגע את העובדה שייתכן שהפרופסור יציין את השעה המדויקת בה הוא שיחרר אותם לשיעור הבא. זה כל כך התאים לו, מהחודש וחצי שהכירה אותו.

ריח נוראי הציף לפתע את הכיתה בעודם עובדים. אמי זיהתה את הסרחון הנוראי כריחה המזוויע של פצצת סרחון מאיכות נמוכה. היא ופנסי הפסיקו את עבודתן, מזועזעות מעצמת הריח שהתפשט במהירות כה רבה. מבט מהיר במאלפוי גילה לה כי גם הוא שבת מ"עבודתו" – שכן לא ממש ניתן היה להגדירו כ"עובד", ואילו פרופסור סנייפ קם ממקומו.

"המשיכו לעבוד.," פקד בקולו השקט והציני. הוא היה מפחיד מתמיד, דבר שגרם לפנסי לחזור לקרצף את הרצפה במהירות הבזק, ולמאלפוי לחזור להעביר את הסמרטוט על השולחן בנינוחות שבה עבד מקודם, אם כי בצורה מעט יותר מושקעת – לפחות עד שהיה בטוח שסנייפ לא מסתכל עליו. אמי עצמה חזרה גם למשימת הניקיון שלה, אם כי בחוסר רצון בולט, בעוד סנייפ עשה את דרכו לעבר דלת היציאה מחדר הכיתה, הגלימות השחורות שלו מתנופפות מאחוריו וגורמות לו להראות מאיים עוד יותר מבדרך כלל. אמי לא יכלה שלא לרחם על חסר המזל שניסה להתעסק איתו – או שהוא היה מאוד, מאוד אמיץ, או מאוד טיפש. האפשרות השניה הייתה ההגיונית מביניהן, אבל אף פעם אסור לשלול לחינם את הכל.

ברגע שהוא יצא, כולם, כמו היה זה סיכום כלשהו שאותו סיכמו עוד לפני כן, הפסיקו לעבוד.

פנסי הלכה אל מאלפוי, שנשען על השולחן אותו היה אמור לנקות בשעמום, ואמי ישבה השולחן הקרוב ביותר אליה (לאחר, כמובן, שווידאה שהוא נקי משיקויים למינהם), המגב שהחזיק עליו את סמרטוט הרצפה בו ניקתה נשמט בידיה בחוסר שימת לב ונופל על הרצפה, קול פגיעתו ברצפת המרתף הקרה מהדהד בחדר.

"מאלפוי... עם מי אתה הולך לנשף?..." אמי שמעה את קולה החנפן עד בחילה של פנסי המדבר אל מאלפוי, שמצידו נראה אדיש כמעט לגמרי אליה.

"כבר אמרתי לך שזה לא עניינך," קולו העונה היה קר ואדיש, משקף כמעט אחד לאחד את הבעת פניו הקפואה.

אמי תהתה האם הוא באמת הולך עם מישהי, או שהוא ממציא את הדבר רק כדי לסלק מעליו את פנסי. היא הניחה שהוא באמת הולך עם מישהי – סך הכל, ממה שהיא הצליחה להבין עד עכשיו מתגובותיהן של קסנדרה ומדליין לכל מה שידעו על היחסים ביניהם (יחסים? אין בינינו שום מערכת יחסים, טרחה אמי להזכיר לעצמה בכעס עצמי), מאלפוי היה אחד מהנערים המבוקשים ביותר בקרב בנות סלית'רין.

"אבל חשבתי שאתה מעריך אותי קצת יותר מזה! עד השנה מעולם לא התייחסת אליי ככה..." אמרה פנסי בקול נעלב. בטח היא רצתה לדעת מי אותה נערה עמה הלך מאלפוי בכדי ללכת אליה, ולהבהיר לה חד משמעית שתתרחק ממנו. כאשר דבריה של פנסי לא זכו לתגובה ממאלפוי, שנראה משועמם למשעי, היא הלכה ממנו, ויצאה מהכיתה במה שככל הנראה היה אמור להיות סצינת כעס פגוע. היה ברור כשמש שהיא לא הייתה טובה בכך – הדרך בה היא יצאה אילצה את אמי להחניק צחקוק לעגני.

גם כאשר יצאה, מאלפוי היה אדיש כמעט לגמרי.

***

יופי, פנסי הלכה. לפחות למשך שארית העונש הוא לא יצטרך לסבול את נוכחותה, ואת ההתחנפויות שלה. הבעיה היחידה הייתה, שעכשיו הוא נשאר לבד עם מי שהוא הכי פחות רצה להישאר איתה לבד – טפאלי.

הם שהו בכיתת השיקויים הריקה דקות מועטות בשקט, דבר פרט לנשימותיהם הרכות מפר את הדממה, ואז, "אז עם מי, באמת, אתה הולך לנשף?" היא שאלה אותו, קולה קריר, מסתובבת להסתכל עליו.

הוא החזיר לה מבט קר. "זה לא עניינך. עם מי את הולכת?"

היא חייכה אליו, מן חיוך קר ומרושע כזה. "אם זה לא ענייני עם מי אתה הולך, אז למה שזה יהיה עניינך עם מי אני הולכת?"

"סתם, אני פשוט רוצה לדעת מי הפראייר שהסכים ללכת איתך." דראקו התיישר במקומו, ונשען על הקיר שמאחוריו.

"להזכירך, גם אתה רצית ללכת איתי."

"אז מה?" הוא ענה לה, בהיעדר תשובה מחוכמת יותר, והתנתק מהקיר, הולך לעברה, ונשען אחורנית על השולחן שעמד מלפניה, מסתכל אליה.

"אז זה אומר שגם אתה פראייר."

"אני פשוט ריחמתי עלייך, שלא תצטרכי ללכת לבד ולעשות מעצמך צחוק."

היא חייכה בלגלוג.

"אני לא צריכה את הרחמים שלך, תודה. אני מסתדרת יופי בעצמי."

"אז אולי פשוט תגידי לי עם מי את הולכת?"

הוא היה בטוח שהיא משקרת, אחרי הכל, מי כבר היה הולך איתה? היא מכירה בקושי שליש מהשכבה שלהם, וגם זה אלו אנשים רק מסלית'רין ומגריפינדור. אבל גריפינדורי לעולם לא יצא עם סלית'רינית. לא בעתיד הקרוב. והיא הכירה בעיקר בנות, למיטב ידיעתו.

היא רכנה קצת קדימה ממקום מושבה על השולחן שמולו, מחייכת חיוך שהיה בחציו שובב באופן מרושע, וחציו מלגלג.

"ואם לא בא לי?"

הוא לא ענה. במקום זה, הוא החליט לזרוק את העובדה שהיה לה עדיין חבר – עד כמה שהוא ידע – לעזאזל, והוא סגר את חצי המטר שהיה ביניהם, אוחז את פניה בשתי ידיו בעדינות, ונישק אותה. הוא יכל להרגיש שהיא הייתה מופתעת מעט, אבל היא נישקה אותו בחזרה; ידיה שעזבו את קצה השולחן נעו לכיוון פניו, נכרכות סביב עורפו, הצמידו אותו אליה, סוגרות בפניו את האפשרות של לחזור אחורה, לברוח ממנה. בהדרגתיות, מכורך הנסיבות – הוא לא ידע אם זה היה הוא, היא, או שניהם – היא נשענה אחורה לשולחן, מושכת אותו אחריה, עדיין מנשקת אותו בתשוקה.

צעדים ההולכים ומתקרבים בקצב מזעזע גרמו לדראקו ולאמי לחזור אל המציאות.

במהירות, כאילו עבר ביניהם זרם חשמלי, הם ניתקו זה מזה, והתרחקו שוב.

אמי העבירה את ידה על פיה, כמוחה את הנשיקה בגועל. "אל תעשה את זה שוב," אמרה בטון מצווה, וקמה מהשולחן, מתכופפת כדי להרים את המגב עם הסמרטוט איתו הייתה צריכה לנקות את הרצפה שסביבה. דראקו, מצידו, פשוט חזר לשולחן שלו מקודם, והמשיך לנקות-לא לנקות אותו. הוא כבר התרגל אליה, ולעובדה שהיא עושה משהו אחד, ואז מאשימה אותו. זה היה חלק ממה שהוא אהב בה, והוא לא יכול להסביר את זה.

***

אמי הוציאה את המתח והכעס שחשה על המגב המסכן, שבעצם לא עשה לה כלום.

הוא היה חייב לנצל את זה שהם לבד כדי לנשק אותה? עכשיו הוא יודע שהיא כן אוהבת – לא, היא לא אוהבת אותו. היא אוהבת את קלוד, עדיין. המחשבה עליו גרמה לה צער, אך היא לא העזה לשלוח לו מכתב לפני שישלח לה ויאמר שסלח לה. היא כבר ביקשה סליחה, טוענת בפניו שאין לה על מה אך בתוכה יודעת היטב שיש, והרבה. אבל ככל שזה נגע לדראקו (מאלפוי, היא תיקנה את עצמה), היא רק רצתה אותו. אבל אולי, זה בעצם זה מה שהיא רצתה, אי שם במעמקי מוחה, בחלקים הנסתרים של התת מודע שלה, היא כן רצתה שהוא יחשוב שהיא אוהבת אותו. אבל מה שבטוח – היא ידעה שהוא, בלי קשר אליה, כן אוהב אותה, אחרת לא היה מנשק אותה שוב. לא אחרי קלוד. אם בפעמים הקודמות היא עוד איכשהו יכלה למצוא תירוץ להתנהגות שלו כדי להוכיח לעצמה אחרת, הפעם כבר באמת שלא היה אחד כזה. הוא הסתכן כשנישק אותה – סנייפ היה יכול לחזור בכל שניה ושניה מכל אותן שבע-עשרה השניות שבהן התנשקו. והוא באמת חזר.

בערך שתי שניות לאחר שנפרדו, פרופסור סנייפ פסע לתוך החדר, רגוע וקר, בדיוק כפי שעזב אותו לפני חמש דקות כדי לטפל באותו אחד ספק-אמיץ ספק-טיפש שהטיל את פצצת הזבל מקודם. הריח, היא שמה לב רק עכשיו, התנדף כבר מזמן ולא נותר לו זכר.

הפרופסור פנה אליהם.

"היכן פרקינסון?" שאל, קולו נשמע מסוכן למדי.

אמי נשכה את שפתה התחתונה, חצי בכדי למנוע את עצמה מלחייך חיוך שמח לאיד, וחצי בחשש מפני פרופסור סנייפ, בעודה מפסיקה ממלאכת הניקיון. מאלפוי היה זה שענה לו.

"אני לא יודע, אדוני. היא הלכה לפני כמה דקות."

סנייפ החווה הנהון קל בראשו, ואז אמר, "יפה מאוד. היא תטופל. אתם משוחררים, לכו לשיעורכם הבא. אימרו למורה שאני עיכבתי אתכם, ושאם היא לא מאמינה לכם, שתבוא לדבר איתי."

דראקו עזב את המטלית שהייתה בידו, משאיר אותה במקומה על השולחן מבלי לטרוח אפילו לסדרה, ויצא מהכיתה בצעד יהיר. אמי עשתה כמעט כמוהו – היא הלכה לעבר הקיר הקרוב ביותר אליה, והצמידה עליו את המגב, אספה את דבריה במהירות שגרמה להם להידחס בבלגן לתוך תיקה, אותו הכתיפה על כתף אחת, ויצאה מהחדר בצעד מהיר, פונה לעבר המסדרון המוביל החוצה מהמרתפים, אך ידה של נערה אשר תפסה אותה בחוזקה, מצמידה אותה בכוח לקיר שליד הדלת בחוסר עדינות משווע, גורמת לכתפייה הבודדת של התיק להחליק ממעל כתפה של אמי וליפול לרצפה בבום! מהדהד.

"את התרחקי ממנו, ברור, כלבה?!" אמר קולה התקיף של פנסי בכעס בעוד פניה, העוטות הבעה זועמת שנפגעה כתוצאה מהאדמומיות והנפיחות סביב עיניה שהעידו שעד לא מזמן היא בכתה, מופיעות לנגד עיניה של אמי.

"להתרחק ממי, למה, ולמה את חושבת שאת יכולה לקבוע עם מי לדבר ועם מי לא?" ענתה לה אמי בקול רגוע, למרות שידעה למי הכוונה, וידעה גם את התשובות לשאר השאלות.

"את יודעת טוב מאוד על מי אני מדברת! על דראקו!" פנסי הטיחה את אמי פעם נוספת בקיר.

"מה לי ולדראקו?" אמי שמרה על טון יציב ורגוע.

"את יודעת יפה מאוד! אני... אל תשקרי לי! אני יודעת מה הולך ביניכם!"

"אז זהו, שלא הולך בינינו כלום."

"אל תשקרי לי! אני... אני ראיתי!" הרטט בקולה העיד על כך שהיא עומדת לפרוץ בבכי בכל רגע נתון. "אני ראיתי איך נישקת אותו! מקודם! כשהלכתי! איך את לא מתביישת, את - זנזונת קטנה!"

נראה היה שהמתח היה גדול מדי בשביל פנסי, ועוד לפני שהצליחה לסיים את המשפט שלה היא פרצה בבכי, מפסיקה את אחיזתה באמי, שבכל מקרה כבר הפכה לכואבת במקצת, וכבשה את פניה בידיה הפנויות עתה.

או קיי, אז היא יודעת. אין טעם להסתיר, להתכחש, אלא רק לנסות וללכת משם כמה שיותר מהר ולהגיע לשינוי צורה, ובדרך לגרום לפנסי לבכות כמה שיותר; אמי מצאה את זה מהנה-משהו לראות אותה סובלת, ולדעת שהכל בגללה, ושיש לה שליטה מסוימת על משהו במקום הזה.

היא ניצלה את חוסר האחיזה של פנסי כדי להתרחק מהקיר ולקחת את התיק שלה מהרצפה.

"רק לידע כללי," היא אמרה, מכתיפה את התיק שלה לאחר שסידרה את חלקו העליון של חלוק בית-הספר השחור שלה, ופנתה ללכת, "הוא זה שנישק אותי."

לדבריה הייתה התוצאה הרצויה – ברגע שהיא סיימה לדבר פנסי פלטה יבבה קולנית ביותר, ונשענה על הקיר בכדי לא להתמוטט סופית.

אמי החלה ללכת מעלה במסדרון, ויכלה לשמוע את בכייה של פנסי נפסק בפתאומיות. היא עצרה במקומה, והסתובבה להסתכל, לראות מה הייתה הסיבה להפסקה הפתאומית, ומיד הבינה – סנייפ עמד מולה, והיא הסתכלה עליו בפחד.

"העלמה פרקינסון, התוכלי בבקשה להסביר לי מדוע יצאת מעונשך מוקדם ממה שהיית אמורה?" הטון בו דיבר גרם לשערות על עורפה של אמי לסמור מעט, וגרם לה להיות מאושרת מתמיד על כך שהיא מי שהיא, ולא מישהו אחר – פנסי פרקינסון, לדוגמא.

מחייכת כפי שלא חייכה מזה די הרבה זמן, אמי הטיבה את כתפיית התיק שלה והמשיכה להתקדם, מותירה את פנסי להתמודד עם סנייפ לבדה.

***

כמעט שבועיים לאחר שנישק את אמי בעונשם המשותף בכיתת השיקויים עברו, ודראקו כבר השיג לעצמו מישהי לנשף. רק כדי להוכיח את הנקודה שלו, רק כדי שאמי לא תחשוב שהוא לא מסוגל. הוא ביקש ביום האתמול מאאריס, הנערה שנמצאת באותו חדר כמו טפאלי, לצאת איתו – והיא כמובן הייתה מאושרת. הוא פשוט ייאלץ לנער אותה מעליו איכשהו כדי להגיע לטפאלי.

דראקו ישב לבדו בחדר המועדון הריק כמעט לגמרי, לאחר שהחליט שהבלגאן שהלך בחדרי השינה של הבנים זה לא בשבילו. אם כי לאחר שיצא מהחדרים של הבנים לחדר המועדון שמח על היותו זכר, שכן הרעש וההמולה מחדרן של הבנות היה חזק עוד יותר, והגיע עד לחדר המועדון. הוא לעולם לא יצליח להבין את זה, את ההתלהבות הזו שהייתה לבנות בכל פעם שהיה משהו שעירב בתוכו שילוב בינן לבין הבנים. וכששמע את הרעש המזמזם באופן מעצבן בחדר המועדון, לא התפלא למצוא שם את טפאלי, יושבת על אחת הספות הקרובות לאח הבוערת, עוטפת את עצמה בחוזקה בגלימת החורף שלה בעודה קוראת בספר כלשהו.

הוא לא יכל שלא לתהות למה היא מתחפשת – הרי הנשף היה נשף תחפושות. הוא חשב שכל הקטע היה טיפשי לגמרי, ולא ראה כל סיבה הגיונית מדוע לשנות את מסורת הסעודה החגיגית בהוגוורטס. ובכל זאת, הוא התחפש. הוא זכר הצגה שאליה הוריו לקחו אותו,בחופשה שבין שנתו הרביעית לחמישית; הוא ידע שהמקור היה מוגלגי, אך העיבוד הקסום להצגה היה כל כך טוב; הוא ידע שהדבר היחיד שנלקח מהמוגלגים שם היה קו העלילה הכללי ביותר, ולכן הוא לא החשיב אותו.

אאריס הייתה זו שאיפרה אותו. היא עשתה את זה אפילו די טוב – והרבה יותר טוב ממה שהוא היה יכול לעשות. כמעט כל הצד הימני של פניו היה מאופר בלבן, ושיערו היה מוחלק אחורנית. בסך הכל, הוא בחר בזה מאחר וזה היה כל כך פשוט – מבלי לכלול את הזמן שלקח לו להתקלח, הכל לקח בסך הכל עשר דקות. וזה מה שהוא רצה – לצאת ידי חובה במינימום זמן.

דראקו קם ממקומו והלך לעבר טפאלי, גלימתו השחורה מתנופפת סביב גופו בשעה שעשה זאת, והתיישב על הספה שעמדה מולה. היא, מצידה, בקושי טרחה להרים את מבטה מהספר, ראתה שזה הוא, וחזרה אליו כמעט בעצלות. בשניה בה היא הרימה את מבטה אליו, רפלקסיבית היא סגרה את הספר, מותירה את אצבעה בין דפיו בכדי לסמן לעצמה היכן הייתה, ובשעה שעשתה כך עטיפת הספר נגלתה לעיניו. על כריכתו הקדמית התנוסס לו ציור מוזר, לא יפה במיוחד, של אדם בעל פני זאב, אותן הוא הסתיר עם מסכת פני אדם. בכיתוב אדום בוהק (שהיה, לטעמו, מזעזע ממש) היו כתובות שתי המילים "דברים שצריך", שככל הנראה היוו את שם הספר, ומעליהן, בראש העמוד, היה כתוב שם הסופר ("סטיפן קינג") באותיות צהובות. הוא התחלחל רק מלראות את עוביו של הספר – הוא קרא ספרים בעלי מספר עמודים רב לעיתים רחוקות בלבד, וגם אלו היו רק הפעמים בהן אביו הכריח אותו, ואלו היו, מן הסתם, ספרים על אומניות האופל הרבות והמגוונות.

"מה אתה רוצה?" היא שאלה; הפעם הראשונה שהם מדברים מזה עשרה ימים, אלא אם מכלילים פעם אחת בה עבדו יחד בכיתת תורת הצמחים.

הוא משך בכתפיו, לא אומר דבר, והפנה את מבטו לאח המלחששת.

"שאלתי אותְךָ משהו."

בתנועה איטית, מתמשכת בעצלות וביהירות, הוא החזיר את מבטו אליה, ופגש בעיניה הכחולות המסתכלות אליו, בוהקות בלהבה כלשהי. איזה רגש בער בה הוא לא יכל לדעת, אך הוא לא טרח להשקיע בכך מחשבה.

"ממך? אני לא רוצה כלום." הוא ענה לה בקול קריר.

"אז למה באת לפה?" היא הניחה את הספר שלה לצידה, ושילבה את ידיה על חזה בהתרסה, מסתכלת עליו בקור.

"זה גם חדר המועדון שלי, כמדומני, וזכותי לשהות כאן כרצוני." הוא ענה לה בקור, שהקביל למבט שבעיניה.

"מה שת... היי! תעזוב את זה!" היא אמרה כשדראקו ניצל את חוסר תשומת הלב הרגעית שלה בכדי לקחת את הספר המונח לצידה.

דראקו, מצידו, לקח את הספר אליו וקם מהספה, מתחיל לדפדף באקראיות בין דפיו הרבים של הספר, מנסה לקלוט משפטים רבים ככל האפשר כדי שיוכל ללמוד על עלילת הספר. אמי קמה מהספה גם, והלכה אליו במהירות, ידה מושטת בכדי לקחת את הספר מידיו.

"שניה, קודם אני רוצה לנסות לקרוא פה משהו..." הוא ענה, מתרחק ממנה בכל פעם שהיא התקרבה אליו.

הוא לא ממש הצליח לקלוט משפטים רבים, שכן הוא התרכז יותר בלברוח ממנה, אך פה ושם הוא הצליח למצוא משפטים כמו "באסטר הניח את ידו על הצופר..." "אף אחד לא השאיר את המעטפה הזו עבורה" "אז פולי, בואי תיכנסי..." לא שהם עזרו לו במיוחד. הוא לא יכל להבין את הקשר שלהם, מפני שלא בדיוק היה לו הזמן כדי לקרוא קצת מעבר למשפט פה משפט שם.

הם המשיכו ככה כמה שניות, הוא בורח – והיא באה אחריו, עד שהוא בטעות נשאר יותר מדי זמן באותו מקום (הוא היה עסוק בקריאת פסקה שלמה – משהו על התאבדות של ילד אחד, לא ממש היה לו מושג מי זה), ואמי הצליחה להגיע לספר שהיה אחוז בידיו, אך לא הצליחה ממש לתפוס אותו, מפני שבדיוק אז היא מעדה עליו, ושניהם נפלו לרצפה, הספר של אמי עף מידו של דראקו ונוחת על הרצפה היכנשהו מימינו. שיערה השחור של אמי נכנס לעיניו, והוא ניער קלות את ראשו כדי לנסות למנוע ממנו להיכנס לעיניו שוב, ואז הוא יכול היה לראות את פרצופה מעליו, מסתכל אליו עם חיוך צוחק, ובוהק תכול של שעשוע ושובבות ניצנץ בעיניה.

הוא עצמו השתדל לשמור על ארשת פנים נייטרלית, אך טובע בעיניה המסתכלות לתוך עיני הקרח שלו, הוא הצמיד את שפתיו לשלה בנשיקה, בעוד הנערה מעליו עוצמת את עיניה ומנשקת אותו בחזרה, והוא העביר את ידיו מאחורי גבה, עוצם את עיניו גם הוא. אמי הניח לגופה לנוח על גופו שלו, חופנת את שיערו בין אצבעות ידה האחת, בעוד ידה השנייה התחפרה תחת חולצתו, עוברת על בטנו...

"אמי! בואי רגע תר-" הם שמעו קולה של נערה, קולה של קסנדרה המגיע מכיוון מגורי הבנות. קולה נקטע כשראתה אותם, שוכבים שם על רצפת חדר המועדון שהיה ריק מלבדם עד שהיא הגיעה, והרסה את הרגע.

אמי ודראקו ניתקו את הנשיקה, ואמי קמה מן הרצפה, מסתכלת אל קסנדרה, ודראקו, שבינתיים קם גם הוא וסידר את שיערו, שם לב לאדמומיות של סומק המופיעה על לחייה הבהירות של אמי.

"אני מצטערת..." מלמלה קסנדרה, בקולה ניתן היה לשמוע שהיא מתאפקת שלא לצחוק בקול, או פשוט לצרוח בהתרגשות – דראקו לא היה יכול להגיד מי מהשניים היה נכון.

דראקו לא אמר דבר, אלא הלך ביהירות לעבר הספה שעמדה מלפני האח, והתיישב עליה, פניו פונות לעבר האש הכחולה המלחששת, ואמי הלכה לעבר קסנדרה.

"זה בסדר..." היא מלמלה בשקט, ויחד עם קסנדרה הלכה לעבר חדרי הבנות.

"שכחת את הספר שלך." אמר דראקו בקול קריר, לא מפנה את מבטו מריקוד הלהבות הממכר. הוא יכל לשמוע את אמי רוטנת משהו, ואת צעדיה החוזרים לכיוון חדר המועדון, והוא הניח, כשהם פסקו, שהיא הרימה את הספר מהמקום בו הוא נפל מידו של דראקו, ואז יכל לשמוע את צעדיה, קטנים ומהירים, היוצאים מחדר המועדון שוב.

כל זה, והיא עדיין לא רצתה ללכת איתי לנשף. הוא חשב בעגמומיות, וחיכה לאאריס.

***

גם אחרי שאמי וקסנדרה נכנסו לחדרי הבנות של השכבה שלהן, וסגרו את דלת החדר שלהן ושל שלושת הבנות האחרות (שהיו כרגע עסוקות מאוד בלהתאפר, להתאים שמלה-נעליים-צבע של סרט לשיער ודברים שוליים שכאלה), פיה של קסנדרה עדין היה פעור בתדהמה, והיא לא הייתה מסוגלת להוציא מילה מפיה.

עברו כמה שניות של שקט ביניהן, אם לא מכלילים את הרעש הרב שמילא את האזור בגלל הבנות האחרות.

"אז מה רצית להראות לי?" שאלה אמי לבסוף, שוברת את המתח במלותיה כמו סכין החותכת בנייר, בעודה מסתכלת על בבואתה שבמראה.

"חשבתי שאמרת שאת לא אוהבת אותו!" התפרצה קסנדרה, ללא כל קשר לשאלה של אמי, אם כי נראה היה כי היא הייתה הדבר שהחזיר אליה את יכולת הדיבור.

"טוב, אממ..." החלה אמי, לא כל כך בטוחה איך להתחיל לספר לקסנדרה – אם בכלל.

"נו?" קולה של קסנדרה היה חסר סבלנות.

"מה נו? אני לא."

"שקרנית. ספרי לי הכל! איך לעזאזל מזה שאמרת לי שאת שונאת אותו הכל התגלגל לזה שהתנשקתם ככה..."

אמי שתקה למשך כמה רגעים קצרים, כמתלבטת. "בפעם אחרת," אמרה לבסוף. "עכשיו, את תספרי לי את מה שרצית לספר לי." היא הסתובבה להסתכל על קסנדרה במבט סקרן, דורש תשובה.

"טוב..." אמרה קסנדרה בקול נכנע, והתיישבה על מיטתה, לא לפני שלקחה נרתיק בד שחור וגדול מאוד – כמו האלה שיש בחנויות הבגדים האלגנטיות, היוקרתיות, כמו אותם נרתיקים בהם אותן חנויות מכרו את שמלות הערב היקרות מדי שלהן. ואכן, כעבור כמה שניות, קסנדרה פתחה את הרוכסן, והוציאה דרכו את הגלימה אותה היא ככל הנראה התכוונה ללבוש בנשף.

מוציאה את קצות הגלימה מתוך הבד שחור בו הייתה כלואה, קסנדרה קמה ממיטתה, והחזיקה את הגלימה מלפני אמי, מראה לה אותה.

היא הייתה גלימת נשף מהודרת למדי, עשוית בד קטיפה שחור ללא רבב. שרווליה השחורים גם הם היו ככל הנראה אמורים להיות צמודים לזרוע – כאשר היו תלויים כך ברפיון הם בכל זאת נראו דקים למדי, ובהחלט לא משהו שאמי התכוונה ללבוש. אף פעם. היא קיוותה – בעיקר בשביל קסנדרה, שכן אם זה אכן בשבילה היא, אישית, תדאג שקסנדרה תזכור לנצח שאמי לא אוהבת דברים בסגנון הזה – שהגלימה-שמלה הזו היא עבור קסנדרה עצמה. והיא גם הייתה ארוכה מאוד; שוליה השתרכו על הרצפה, אפילו שקסנדרה הגביהה אותה בלפחות עשרה סנטימטרים מהגובה בו תהיה אם תהיה מונחת על גופה של אחת מהן.

"מה זה?" שאלה אמי, מסתכלת על הגלימה במבט שהבהיר את חוסר החיבה שלה.

"מה זה נראה לך?" אמרה קסנדרה בהתרגשות מופרזת. "זו גלימת הנשף שלי!"

"אה," אמרה אמי, חצי באדישות חצי בהקלה. "למה את מתחפשת שאת הולכת ללבוש את זה?"

"לפנתרה שחורה." קולה של קסנדרה היה מלא גאווה.

אמי הרימה גבה אחת בפליאה מפקפקת.

"אני רצינית!"

הגבה חזרה למקומה, וחיוך משועשע עשה את דרכו לזווית פיה של אמי. "לואי יודע על זה?"

לואי היה הנער איתו קסנדרה תכננה ללכת לנשף. הוא היה תלמיד שביעית מסלית'רין, בלונדיני, בעל עיניים בצבע דבש, ובאופן כללי 'חתיך מושלם' – לפחות לפי דבריה של קסנדרה. אמי מעולם לא ראתה אותו.

בכל מקרה, לפי מה שקסנדרה סיפרה לה בערך לפני ארבעה ימים, על אותו עונש משותף שלה ושלו. היא אמרה משהו על זה שהמורה התרגזה עליה – אמי כבר לא זכרה מה – והודיעה לה חגיגית על 'הענקת' העונש שלה, ואז, ברגע בו חזרה קסנדרה מהעונש שלה, שהתקיים בערב אותו יום, רועשת ונרגשת, היא סיפרה לה שהיה לה עונש משותף עם אותו לואי, ששמו המלא היה לואיס בלקהארט, ושבסיום אותו עונש הוא הציע לה ללכת איתו לנשף, ושהיא הסכימה.

"לא," חיוך תחמני הופיע על שפתיה של קסנדרה, מלווה בניצוץ בעיניה הירוקות. "זו הפתעה."

אמי, שממש לא רצתה לדעת את שאר פרטי ההפתעה, התעלתה על עצמה בכדי לגרום לחיוך לעלות על שפתיה. "אה... היא נחמדה."

החיוך שעל שפתיה של הנערה השניה התרחב, מקבל גוון מאושר; היא ככל הנראה לא ממש שמעה את הציניות וחוסר הכנות שבקולה של אמי. "תודה."

שקט שרר ביניהן למשך כמה שניות.

"אז למה החלטת להתחפש בכלל?" שאלה קסנדרה לבסוף, מעבירה את ידה על בד הקטיפה הרך בפעם העשירית לפחות.

"אני לא מתחפשת. זה מטומטם, ואין לי כוח לזה."

"אני לא מאמינה לך!"

"חבל."

***

"דראקו."

"עזבי אותי, פנסי."

"אבל דראקו..."

דראקו קם מהספה עליה ישב כבר בערך שעתיים. הוא לא זז משם מאז שאמי נכנסה לחדרים של הבנות, אלא רק ישב והסתכל לתוך הלהבות, מחכה בדממה לשעתו של הנשף – שלמעשה הייתה עוד חצי שעה פחות או יותר; הוא לא ידע במדויק, הוא כבר מזמן איבד תחושת זמן.

הוא קם במטרה להתרחק מפניה הצבועים ביותר מדי איפור של פנסי, והדבר לא עלה בידו כפי שקיווה; ברגע בו היא קלטה שקם ממקומו, היא התיישרה מהישענותה על משענת הספה, ובאה אליו, נעמדת מולו, פרצופה נמצא הישר אל מול פניו.

"אמרתי לך, אני הולך עם מישהי." הוא הסתכל עליה במבט קר, שתאם את הטון בו דיבר, שכל כך עמד כניגוד למבטה החנפני של פנסי ולקולה החנפני עוד יותר.

"ואתה לא יכול לבטל?..."

"לא. אני רוצה ללכת איתה."

שרירי פניה של פנסי התכווצו, וניכר היה שהיא עומדת לבכות. למעשה, הוא היה הולך עם פנסי בפעם אחרת – אבל לא כשהמטרה העיקרית שלו היא להתחמק מבת הזוג שלו ולתפוס את אמי.

"בסדר!" היא התפרצה לפתע, קולה רועד בכעס ובכאב. דראקו היה בטוח שאם היו אנשים בחדר המועדון כרגע, הם היו עוצרים ממלאכתם ומסתכלים לעברה, אבל עוד חצי שעה היה הנשף, וכל האנשים היו בחדריהם, מתכוננים אליו באובססיביות פתטית. "תלך עם הטפאלי הזו שלך! בסוף אתה תבין שאני היא זו שאתה הכי רוצה! ואני אחכה לך עד שתקלוט את זה כבר!" היא פרצה בבכי, ורצה אל חדרי הבנות, מותירה את דראקו לבדו שוב, והוא היה אסיר תודה. היא באמת החלה לעלות לו על העצבים, אם לא כבר גרמה להם להתפקע ממזמן.

אאריס הגיעה זמן לא רב אחר כך, ודראקו הודה לה על כך. הוא לא רצה להגיע לשם יחד עם כולם, יודע מה יהיה העומס בכניסה לאולם. הוא שנא הידחקויות כאלה. לאחר שיחה של שתי דקות בערך, הם יצאו מחדר המועדון והלכו לכיוון האולם.

במהלך כל הדרך כאב עמום, אך עם זאת חד ותקיף בזרועו הזכיר לו את מטרתו של הנשף הזה בעבורו; אדון האופל דאג שדראקו יזכור טוב טוב את זה שעליו להביא את טפאלי לאדון, אם כי דראקו עצמו לא ידע איך, לכל השדים והרוחות שיש בעולם, הוא הולך לגרום לה לבוא איתו.

כעבור משהו כמו עשר דקות הליכה, הם הגיעו לכניסה לאולם הגדול; הדלת הייתה פתוחה למחצה, ודרך הפתח שהיה בין העץ המלא והכבד שהיווה את הדלת לבין קיר האבן, דראקו יכל לראות את האולם, מקושט בעטלפים חיים שעופפו ברחבי האולם וגרמו לאור הנרות בתוך פנסי הדלעת לרקד, מותיר צללים על רצפת האולם, שבחציה הייתה מלאה בשולחנות זוגיים או ליותר אנשים, ובחציה השני הייתה ריקה, מאפשרת רחבת ריקודים. ארבעת שולחנות הבתים הגדולים הוצאו מהאולם.

דראקו ואאריס לא היו הראשונים שהגיעו; הוא יכל לראות כבר כמה זוגות יושבים ומפטפטים ליד השולחנות. הם היו מעטים, אבל, בהתחשב בעובדות הקיימות, זה לא היה מפתיע. הרוב היו רוצים כמה שיותר זמן להתכונן, ואלה שהגיעו עכשיו היו ככל הנראה אלה שרצו, כמו דראקו, להתחמק מההמולה שעתידה להיות בכניסה לאולם כאשר השעה שש תגיע.

כשנכנסו לתוך האולם, צעדיו מהדהדים בכמעט-דממה ששררה שם, כמה ראשים הסתובבו אליהם, והוא ידע שהם היו מופתעים – הוא ידע את השמועות. כמעט כל בית הספר כבר ידע עליו ועל אמי טפאלי, ולכן כולם ציפו שהיא תהיה זו שהוא ילך איתה. הוא היה מאוכזב כמעט כמוהם שזה לא מה שקרה. החלק השני, לעומת זאת, חשב שפנסי תהיה בת זוגו. חבל. הראשים חזרו לדבר בינם לבין עצמם בשקט, בעוד הוא פוסע לתוך האולם בצעד יהיר, ומתיישב ליד שולחן כלשהו, מתכוון להישאר שם עד שהנשף ממש יתחיל, ועוד יותר חשוב מזה – עד שהוא ימצא את ההזדמנות לגרום לטפאלי לבוא איתו לאדון האופל. אאריס ישבה לצידו, והחלה לדבר איתו.

***

אמי ישבה ליד אחד השולחנות באולם הגדול, שקושט לקראת הנשף, ומולה ישב רון וויזלי, לבוש בבגדי מוגלגים בעלי התאמה איומה. הוא החליט להתחפש למוגל, וכמוהו גם רבע מהאנשים שהופיעו לנשף; שאר התחפושות היו מאוד מגוונות, חלק התחפשו למיני חיות כלשהם, חלקם מוכרים יותר וחלקם פחות, והיו גם כאלה שהתחפשו לסוגי צמחים, או חפצים. זה היה מאוד מוזר, לראות, למשל, חבצלת רוקדת עם כדור זיכרון מהבהב.

רון לא עשה דבר פרט ללהסתכל עליה ועל רחבת הריקודים לסירוגין, מנסה לרמוז לה שהוא רוצה לרקוד איתה.

באופן כללי הנשף הזה היה די עינוי בשבילה; המוזיקה הייתה נוראית, כל כך לא הסוג אליו היא הייתה רגילה, אלא הרבה, הרבה יותר איטית. אבל זה היה סוג המוזיקה שרוב התלמידים אהבו ככל הנראה; הם לא עזבו את רחבת הריקודים, מדי פעם הזוגות שהיו שם התחלפו, כאשר אלו שהיו ראשונים התעייפו, או סתם רצו לשתות או לאכול דבר מה. אפילו את סגל המורים ניתן היה לראות על רחבת הריקודים, מנקדים את הרחבה מלאת הצבעוניות של התלמידים בנקודות שמרניות יותר.

אמי העיפה מבט לאחור, בוחנת את כל התלמידים היושבים ליד שולחנות העץ אחד-אחד. אך לא, היא לא יכלה לראות אף אחד מהם מסתכל עליה. אז מדוע היא מרגישה כאילו מישהו נועץ בה את מבטו במשך כל החצי שעה האחרונה; למעשה, מהרגע שבו היא נכנסה לאולם היא יכלה להרגיש באותו מבט שהחליט שלא לעזוב אותה. היה לה חשד שהיא יודעת מי זה, אבל היא לא יכלה לראות את דראקו בשום מקום; לא על הרחבה, ולא בשום מקום ליד השולחנות. או שהוא החליט שלא להיות שם, דבר שיכל להסביר את פרצופה החמוץ עד מאוד של פנסי, או שהוא היה כל כך בלתי נראה וכל כך לא רצה לפגוש בה עד שהוא ממש הצליח. או שהיא פשוט לא חיפשה אותו מספיק טוב, והוא היה שם איפשהו, לא מתייחס לקיומה בכלל. היא תהתה לפתע אם העיניים היו עיניה של אימה, ולפתע היא שמחה שהלכה עם וויזלי – אולי הוא יוכל להוריד מעליה את אימה.

"אני... אה... הולך שניה להארי." אמר רון, מדבר איתה בערך בפעם הראשונה מאז שנפגשו בכניסה לאולם, שם סיכמו להיפגש עוד מההתחלה. קולו היה מהוסס, כמעט ביישני, וניכר היה שהוא חשב הרבה מאוד זמן לפני שהעיז להוציא את המילים מפיו.

"בסדר," אמרה אמי בהיסח דעת. "אני הולכת גם. אני לא חושבת שאני אוכל לסבול עוד הרבה זמן את המוזיקה הנוראית הזו." ללא מילה נוספת, היא קמה ממקומה, לקחה איתה את כוס השתייה שלה (שהכילה ליקר דובדבנים, פרי אליו הייתה לאמי חולשה מסוימת), ויצאה מהאולם, לגמרי לא מודעת לעובדה שעוד אדם קם ויצא מהאולם בדיוק באותו הזמן כמוה, והלך אליה בצעד נחוש.

***

הוא הסתכל עליה במהלך כל הערב, מהרגע שהיא נכנסה לאולם עם הוויזלי ההוא. הוא לא האמין שהיא הסכימה לצאת עם וויזלי – זה היה לחלוטין שפל המדרגה. הוא תהה אם היא עושה את זה רק כדי לעצבן אותו, והחליט שלא איכפת לו. למעשה, הוא לא ממש הסתכל עליה, פשוט לא היה לו שום מקום אחר להסתכל אליו, והייתה לו נטייה להזדקק למשהו - חפץ כלשהו, אדם כלשהו, לא ממש משנה מה זה היה, העיקר שזה יישאר במקומו – כדי שיוכל לבהות בו כשהוא חושב. בעיקר אם מחשבותיו הן בעיקר על אותו דבר, כמו מה שקרה לו עם טפאלי; את כל זמן הנשף דראקו בילה בלהסתכל עליה כמעט מבלי לראותה, מנסה למצוא דרך לגרום לה לבוא איתו.

כאשר היא קמה ממקום מושבה, דראקו ניעור ממחשבותיו; הוא קם מכיסאו גם, והלך אחריה.

דראקו מצא אותה יושבת בחוץ על העשב הרך ליד האגם, שבמימיו השחורים הקטיפתיים ניתן היה לראות את זרועותיו של הדיונון הענק השלוחות אל מחוץ למים במן תנוחת שיזוף כזו, למרות שהיה זה ערב, והירח היה מכוסה חלקית בעננים האפורים שמילאו את השמיים. אמי לא שמה לב לכך שהוא הגיע בכלל; היא הסתכלה למעלה, כל תשומת ליבה נתונה לשמיים האפרפרים-כחולים, וידיה מחבקות את גופה, כמו מנסות לחמם אותו. בהתחשב במה שלבשה, זה היה הגיוני.

הוא התיישב לצידה, מנסה שלא להראות נגעל מדי מהעובדה שהוא מתיישב על עשב, שעוד עלול ללכלך את בגדיו. אך המטרה שלו הייתה חשובה מדי בכדי לשים לב לקטנות שכאלו.

"מה קרה, טפאלי? אפילו וויזלי זרק אותך אז באת לבכות בחוץ?" הוא אמר בטון עוקצני, מעלה חיוך צונן על שפתיו, והסתכל על השמיים גם, נשען לאחור על ידיו.

הוא ראה בזווית עינו את מבטה הפונה אליו בקור. "לא." קולה היה קר ומרוחק.

הוא הסתכל אליה, והופתע לגלות עד כמה העיפרון השחור שקישט את עיניה הדגיש את הכחול בהן, ואת הניגוד שבינן לבין שיערה.

"אז מה את עושה כאן?" קולו עוד היה עוקצני, וכעת הוא טרח להוסיף לו גם נימה צוננת, תואמת את חיוכו.

"אם לא שמת לב, המוזיקה בפנים פשוט איומה. באתי לכאן כדי ליהנות קצת מהשקט."

"את צודקת. המוזיקה בפנים באמת מאוד המונית." הוא החזיר את מבטו לעבר השמיים, מודע לכך שמבטה עוד נח עליו, כבר לא כל כך קר כפי שהיה בהתחלה, כי אם יותר סקרני ומופתע.

"אז איזה מוזיקה אתה אוהב?" היא שאלה, מחבקת את ברכיה, מעבירה את מבטה ממנו ונועצת אותו באגם.

"איזו מוזיקה את אוהבת?" הוא החזיר לה בשאלה, לא מסיר את מבטו מהשמיים הכהים.

"אתה לא תכיר את זה," היא ענתה לו, משפילה מעט את מבטה לאדמה, ונושכת את שפתה התחתונה; היא ידעה שהוא לא יכיר, הרי מיאבי זו להקה מיפן, ולא הרבה הכירו מחוץ לשם. היא עצמה הכירה אותו רק במקרה.

"נסי אותי."

"סמוך עליי." היא הסתכלה אליו, עיניה נוצצות בתכול, ופיה מתוח בחיוך משועשע. "אתה לא תכיר אותו."

"מה שתגידי. זה ממלא לא מעניין או-"

"מיאבי." היא קטעה אותו, לא מסוגלת לשמור את זה בתוכה.

דראקו הסתכל עליה, גבה אחת מורמת בבוז. "מי אלה?"

"זה הוא. ואמרתי לך שאתה לא תכיר אותו..." אמי החזירה את מבטה לאגם המנצנץ. "זמר יפני. סוג של רוק. משהו כזה שגורם לך לרצות לצרוח ולרקוד עד שלוקחים אותך לבית משוגעים – או לאנוס את הזמר. זה תלוי במצב הרוח."

הוא הרים גבה. "יפני? מאיפה הצלחת להשיג מוזיקה מוגלגית, יפנית, לכל הרוחות?"

היא פלטה נחרת צחוק חלושה, ועצמה את עיניה, מנידה בראשה. "זה שונה, באמריקה. שם כולנו הרבה יותר פתוחים לתרבויות אחרות. אמרתי לך שאתה לא תבין."

משיכת כתפיים, והוא הוריד את מבטו אליה. "אם זה משהו שקשור למוגלגים, ועוד יפנים, זה בטוח לא מעניין."

היא גלגלה את עיניה. "אתה כל כך אטום."

"-ואוהב להיות כזה."

שתיקה מילאה את החלל כמה דקות, לפני שמישהו מהם דיבר פעם נוספת.

"אז מה אתה רוצה ממני, בעצם?" שאלה אמי, מחזירה את מבטה אליו פעם נוספת; ההבעה הקרירה שלה הוחלפה בהבעה מסוג שונה, יותר נוטה לכיוון... דראקו לא הצליח להגיד איזה כיוון, למעשה; היא לא הייתה הבעה אוהבת, אך בהחלט קרובה לזה, אם כי הוא יכל לראות בוודאות שאמי מנסה להסתיר את הפן הזה שבפניה כמיטב יכולתה, מסתתרת מאחורי העיפרון השחור, כמו מקווה שהוא יבליע את הניצוץ שבתוך הכחול.

"את האמת?" הוא אמר, מותח את מילותיו, מנסה להרוויח זמן. לא היה לו מושג מה לענות לה, ואז הוא חשב על משהו; ויכול להיות שזה ממש יעבוד. "רק רציתי להציע לך ריקוד אחד." הוא משך בכתפיו, מעניק לדבריו נימה של חוסר אכפתיות, של דרך-אגביות שכזו.

מבטה הכמעט-לא-מוגדר של אמי התחלף בן רגע למבט מופתע. "אממ... בסדר..." היא קמה מהאדמה, מצפה ממנו לקום גם.

"מי אמר שזה עדיין נכון?" הוא אמר בתשובה למבטה הפונה אליו מלמעלה.

"נו באמת..." מבטה היה חסר סבלנות, והיא הושיטה את ידה כדי לגרום לו לקום; מסרב לתת לה להקים אותו, דראקו קם בכוחות עצמו.

"בסדר." דראקו אמר בקצרה, קולו קר; הוא הושיט את ידו אליה, מניח אותה על מתנה, מוודא שידו לא פורעת את החצאית הקצרצרה שהיא לבשה, וקירב אותה אליו, מתעלם מהרתיעה הקלה שעברה בה. הוא אחז בידה, וחיכה.

"אממ... אני לא בדיוק יודעת איך..." היא אמרה, קולה ביישני, ומבטה הושפל לרצפה ועלה חזרה לפגוש במבטו.

הוא גלגל את עיניו. "את אמורה לשים את היד שלך על הכתף שלי."

מחייכת חיוך עמום, אמי הניחה את ידה על כתפו של דראקו. "אבל אין מוזיקה." ציינה.

"אפשר לשמוע מכאן את המוזיקה שבאולם." הוא ענה לה. בתשובה לדבריו, אמי משכה בכתפיה.

"בסדר. איך שאתה רוצה... אבל אתה תצטרך ללמד אותי איך."

הוא לא ענה; הוא פשוט החל לרקוד, יודע שהתנועות שלה פשוט יתמזגו בשלו, מתאימות את עצמן באופן טבעי. הוא, את תנועותיו שלו, ניסה לשלוף מזיכרונו, מאותן השנים בבית שאימו התעקשה שילמד ריקודים סלוניים מהסוג הזה, למקרה שיזדקק להם; והוא זכר עד כמה שנא אותה על זה.

צעד קדימה, אחורה, ואז הוא צריך לסובב את בת הזוג... ולתפוס אותה. כשהסיבוב הסתיים, הוא שלח אליה את ידו כדי לתפוס אותה שוב, אך, להפתעתו הרבה – אמי פשוט לקחה צעד מהיר אחורה, חומקת ממנו. הוא נעצר, והסתכל עליה.

"מה זה היה?" הוא שאל, המום; אף אחת מבנות הזוג שלו במהלך השנים, אפילו לא אותן בנות שהיו בעלות שתי רגליים שמאליות ושבאופן כללי רקדו נורא במהלך שיעוריו, לא ברחה ממנו באמצע הריקוד.

אמי הסתכלה לרצפה, והוא יכל לראות ניצנים של סומק מבליחים על לחייה, מצליחים לעבור אפילו את אותה שכבה לבנה ונוראית.

"אני.. מצטערת. אני לא יודעת למה ברחתי..." הוא יכל לשמוע בקולה שהיא מתאפקת שלא לצחוק.

דראקו הרים גבה. "אז תפסיקי עם זה." הוא הושיט את ידו לעברה שוב, והיא לקחה אותה, והם נתנו ניסיון נוסף לריקוד.

הפעם הלך יותר חלק; אמי עדיין נרתעה בכל פעם שהוא עזב את מתנה והיה צריך להניח את ידו עליה שוב, והיא אפילו ברחה ממנו עוד פעמיים-שלוש, אך פרט לכך הכל היה בסדר.

הם רקדו במשך זמן מה, איש מהם לא טרח לבדוק כמה זמן בדיוק. דראקו היה חייב להמתין שהכל ילך חלק לגמרי לפני שיעשה משהו; הוא חייב לתת לה תחושת ביטחון, לחכות עד שיוכל להיות בטוח שהיא מרגישה בטוחה בזרועותיו. ואז הוא יוכל לעשות את זה; הם היו רחוקים מספיק מהילתה הקוסמית של טירת הוגוורטס, והאות האפל שעל ידו צרב מזה זמן רב, מוכן בכל רגע להעבירו אל אדון האופל.

בשלב מסוים, הם כבר רקדו כל כך צמוד, עד שאמי הניחה את ראשה על כתפו, עוצמת את עיניה, ופשוט זורמת עם המנגינה החלושה המגיעה מכיוון האולם הגדול, שם היו אותם זוגות אחרים שרקדו, או ישבו לצד השולחנות ודיברו, או, במקרים מיוחדים, הסתתרו בחוץ מאחורי השיחים, או במקומות מסתור הידועים רק להם, והתנשקו באוויר הערב הקריר.

דראקו הניח לה להניח את ראשה עליו, אם כי הדבר לא מצא חן בעיניו במיוחד. הוא הסתכל קדימה, על המדשאות שטופות האור הרך, וידיו כבר מזמן לא היו בצורה הרגילה של הריקוד, אלא היו מונחות על גבה, מצמידות אותה אליו מעט, וגם ידיה שלה היו על גבו, עושות את אותו הדבר בדיוק.

מניח לעוד קצת זמן לעבור, דראקו החליט שהגיע הזמן; אחת מידיו – יד שמאל, שכן את ימין הוא יצטרך כדי להגיע אל האות האפל – עזבה את גבה של אמי, ופנתה אל פניה, אוחזת בה בעדינות מופתית... כשנשמעה קריאה מכיוון האולם.

"אמי!" דראקו זיהה את הקול, וכמובן – גם אמי זיהתה. הוא היה יכול גם לראות אותה, רצה לעברם, ולצידה עוד דמות, שאותה הוא זיהה רק בערך... החבר ההוא שלה. קלוד. הוא שמח שאמי לא יכולה לראות אותו, יודע שהיא תחזור בעצמה אם תראה שהוא בא.

הוא היה יכול כמעט לראות את המחשבות שעברו בראשה כשנישקה אותו בפתאומיות, בתשוקה בה נישקה אותו רק פעם אחת בעבר, אז, בחדר שלו. אישה מטומטמת, או את לא יכולה לעזוב אותי רגע לבד?, או הנה, תראי! אני עם מאלפוי ואת יכולה ללכת להזדיין!. למען האמת, לא היה לו ממש איכפת. הוא רק ידע שהאירוע החדש היה יכול או להרוס לו את כל התכנית, או לעזור לו. הוא החליט לנסות בכל זאת.

יד ימין שלו עזבה את גבה, ופנתה לעבר ידו השמאלית, מתחפרת תחת השרוול השחור הארוך, ונוגעת באות האפל; מאותו רגע, הכל קרה במהירות מסחררת.

אותה תחושה מציקה, כמו קרס הנאחזת במרכז בטנו ומושכת אותו קדימה, אחזה בו; שפתיו ושפתיה של אמי ננעלו בנשיקה, ובמבט אחרון לפני שעצם את עיניו, הוא ראה את הלהבה בעיניה של אמי דועכת במהירות, מתחלפת בלהבה מסוג אחר: אש בוערת בשנאה, ויותר מכך בחוסר הבנה וחוסר אונים; אמי לא ידעה מה קורה, אך ידעה שזה קורה בגללו. קולה של אימה נשמע ברקע, עכשיו כועס, ואז קריאה נוספת, של פאניקה, כשהיא ראתה שהם כמעט נעלמו. הקריאה התפוגגה לתוך הערפל שהקיף אותם כשעברו, ודראקו ידע שכדי לתקן את הנזק לו גרם באותה שניה בה נגע באות האפל הוא יזדקק להרבה מאוד כוחות, והרבה, הרבה זמן. אבל לא הייתה לו ברירה. זה היה או זה – או להסתכן בלהמרות את מוצא פיו של אדונו, אדון האופל, אותו אחד שרבים חששו להגות את שמו בקול.

שניהם, אחוזים זה בזרועותיה של זו וזו בזרועותיו של זה, נחתו על רצפה קרה, עשויה אבן, לאחר שהיו אחוזים באותה סחרחורת ומערבולת של המעבר המהיר. דראקו פקח את עיניו, לגלות את אמי שוכבת תחתיו, עיניה, שהיו עצומות, נפקחות לאט ובחשש; שפתיהם נפרדו ברגע בו התאפשר הדבר מבחינת הקסם, ועכשיו אמי הסתכלה אליו במבט מבוהל, ועם זאת מריר וקר.

"קום ממני," היא אמרה בטון מצווה, ברגע שקלטה בערך מה מצבם. דראקו, בתגובה, התגלגל על צידו, נותן לה את המרחב שלה.

ברגע בו הוסר משקלו מעליה, אמי קמה, והסתכלה סביבה. דראקו קם שניה אחריה, מסתכל גם; דמות בצללים משכה את תשומת ליבו, וחששו הלך והתגבר ככל שהדמות התקרבה, וכאשר הוא הוריד את הברדס ממעל פניו: הלורד וולדמורט.

אמי בהתה בו, מזהה את הדמות המאיימת אך עם זאת לא מבינה מה היא עושה שם.

"מה לעזא-" היא החלה, קולה חנוק בפחד, תדהמה, ומעל הכל: חוסר אמונה.