"אמי טפאלי ומעגל אוכלי המוות"
פאנפיק פרי עטה של Liquid Venom

פאנדום: הארי פוטר
דירוג: 13PG

פרק 4: בלתי צפוי

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף האינדקס של היצירה

“So then,

Call me... call out my name

Tell me... tell me even the painful things

Kiss me... watch more by my side

"Let me laugh at any time

[GigPig Boogie - Miyavi]

כשאמי יצאה מהחדר, נסערת כמו שלא ראה אותה מעולם, דראקו העביר את ידו בשיערו בתסכול ובלבול שאותו לא חש מעולם, ובהה בדלת הסגורה. הוא לא ידע מה לחשוב; הוא לא ידע אם מה שקרה עכשיו היה לטובה או לרעה; הוא לא הבין למה היא התכוונה כשביקשה ממנו להתרחק ממנה, אם היא באמת מתכוונת לכך או שהיא רק רוצה לראות כמה הוא מוכן להשקיע. ובכן, בהתחשב בעובדה שלא הייתה לו ממש ברירה – הוא היה מוכן להשקיע די הרבה. אבל הוא הניח שעדיף לחכות זמן מה, לכל מקרה. שניהם היו צריכים להירגע.

הוא היה מבולבל. הוא לא ידע איך להתמודד עם המצב החדש. מעבר למצב הנוכחי עם אמי, היה עליו לתת דיווחים לאבא שלו, בכל פעם שהיה שינוי במצב. אבל, הוא לא ידע מה להגיד לו הפעם. 'הי, אבא, שמע, קרוב לוודאי שדפקתי את הכל כי אני נער בן שש עשרה והעבודה שלי היא להתחבר לזנזונת חסרת כושר החלטיות. אני מקווה שאתה לא כועס מדי,' נשמע אווילי, ודראקו עיווה את פניו לגועל לנוכח המחשבה על מכתב כזה – גם אם לא יהיה בדיוק בנוסח הזה; הוא יכל לראות את פניו הלועגות של אביו כשיקרא על זה, הוא יכל לראות את עיניו האדומות, הבוערות בלהבה של כעס. לא, זה לא יהיה רעיון טוב. דראקו ידע שהוא לא יהיה מסוגל לכתוב את זה. הוא ידע שהם ידעו בכל מקרה. הם תמיד ידעו.

לאחר שהחליט מה יעשה, הוא הלך לכיוון שולחן העבודה שלו, וסיים את החיבור שהיה עליו ועל אמי – טפאלי, הזכיר לעצמו – להגיש לסוורוס; הוא הרגיש שזה רק הוגן שהוא יעשה את זה. ואז הוא שאל את עצמו למה, לכל הרוחות, איכפת לו פתאום מהגינות, והחליט שזה לא איכפת לו.

***

עבר פרק זמן מכובד עד שאמי הצליחה להקים את עצמה מהרצפה, ולסחוב את עצמה למקלחת. לאחר ששטפה את פניה מספיק כדי לא להרגיש את צריבת הדמעות על עורה יותר, היא חזרה אל החדר, וקרסה על מיטתה, נרדמת כמעט מיד.

היא התעוררה כשחשה ביד המלטפת את כתפה בעדינות, כפי שאף אחד לא ליטף אותה מעולם; הליטופים של קלוד היו תמיד מיניים מדי, ואמא שלה מעולם לא טרחה להראות לה כל חיבה. אמי פקחה את עיניה באיטיות, מבטה נופל על רגליה של קסנדרה שהיו על מיטתה. זה נראה לה מוזר, ואז היא הבינה שחברתה פשוט יושבת על מיטתה, ושככל הנראה היא הייתה זו שליטפה אותה.

"בוקר טוב," היא אמרה ברכות, מחייכת אל אמי שהחלה להתיישב במקומה.

"ממ."

שרר שקט לכמה שניות, ואז קסנדרה שברה אותו. "אמ, איך היה לעשות את העבודה עם דראקו?" קולה היה מהוסס, והיא הנמיכה את מבטה לסדין, שיערה הבלונדיני מכסה קלות את פניה.

אמי אפילו לא טרחה להסתיר את עצבנותה. "סיוט," היא אמרה, וקמה; היא הלכה לעבר המראה שהייתה תלויה ליד הארון שלה, בדרך שמה לב לגיליון קלף אותו חברתה החזיקה. היא יכלה לשמוע אותה פולטת צחוק קצר.

"עדיין לא מסתדרים, הממ?"

"כמובן שלא. הבחור אידיוט," וגם את, אמי חשבה לעצמה, עוצמת את עיניה כמעט בכאב כשנזפה בעצמה על אירועי הצהרים המוקדמים. היא הזעיפה את פניה אל דמותה במראה, שנראתה סתורה כמו כרגע חזרה מטיול ביער האסור: שיערה השחור, שהגיעה עד קצת מעבר לכתפיה, היה מבולגן לחלוטין, והיא מיד ידעה שייקח לה לפחות חצי שעה לסדר אותו; עיניה, שהיו בצבע דבש, היו אדומות מהבכי שלה, ומהעובדה שהתעוררה לפני רגע. היא התחילה ללכת לכיוון חדר האמבטיה.

"הוא מושלם," אמי יכלה לשמוע את קולה של חברתה אומר את המילים, כמעט באנחה, והיא יכלה כמעט לשמוע את החיוך החולמני שהיה על פניה. היא גלגלה את עיניה.

"הוא אפילו לא נראה מספיק טוב כדי לחפות על האופי הדפוק שלו. כלומר, כן, יש לו עיניים מדהימות," אמי עצרה כאן כדי לשטוף את פניה, "והשיער שלו יכול להיות יפהפה, אם הוא ישקיע קצת פחות בסידור שלו. אבל חוץ מזה אין לו כלום." היא נגבה את פניה במגבת שלה, משכה בכתפיה וחזרה אל קסנדרה, שעכשיו היא יכלה לראות שכבה על מיטתה לרוחבה, בוהה בתקרה.

"אז את מודה שהוא מוצא חן בעינייך."

"כרגע אמרתי לך שלא," ענתה אמי, מלווה את מילותיה בצחקוק מריר וקצר.

"וקלוד? איך הוא? מעולם לא סיפרת לי עליו."

"קלוד נפלא... רגע, איך את יודעת עליו?" האסימון ירד במוחה של אמי באיחור קצר, אך כשהבינה שהיא באמת מעולם לא סיפרה לקסנדרה על קלוד, כך שלא הייתה לה שום דרך לדעת עליו.

"אני... אה..." הנערה הבלונדינית החלה, מגמגמת. "היה על הרצפה גיליון קלף... אז, אני, כזה... לקחתי אותו כדי להסתכל... את מבינה?.. רק כדי לראות של מי זה. וזה היה שלך... ובטעות המשכתי לקרוא..." היא השפילה את מבטה, מסמיקה באופן כמעט ברור.

אמי הסתכלה עליה, לא ממש יודעת איך להגיב. "זה, אה..." היא התחילה במהוסס, "זה... בסדר, אני מניחה... זו אשמתי שהשארתי אותו על הרצפה. אני מניחה." היא העבירה את אצבעותיה בשיערה באי נוחות, מבטה עובר בין חפצים שונים בחדר, לא מתמקד באף אחד מהם.

"אני מצטערת אם זה היה אישי מדי, לא התכוונתי שזה יפגע בך. זה היה זרוק כזה וחשבתי שזה יהיה בסדר-"

"זה בסדר, באמת," קטעה אותה אמי, כמעט בגסות, והיא הכריחה את עצמה להסתכל על חברתה ולחייך. "אני לא כועסת."

קסנדרה הסתכלה עליה גם, וחיוך של הקלה נפרש על שפתיה. היא הגישה לאמי את הקלף שאחזה בידיה לפני כן – שעכשיו אמי ידעה שהיה בעצם המכתב שכתבה לקלוד.

"אני שמחה שאת לא. ואני ממש ממש מצטערת, אני לא אעשה את זה שוב..."

"כן, אמרתי לך, זה בסדר..." נבוכה, אמי התיישבה על מיטתה, ליד חברתה.

"אה, מילא," אמרה קסנדרה, ולאחר מכן שרר שקט קצר. שוב, הייתה זו הנערה הבלונדינית ששברה אותו. "אז, זה באמת כזה סיוט לחיות איתי בחדר?" היא קרצה.

"או, כתבתי את זה לפני שהכרתי אותך. האחרות די מעצבנות. אני חושבת שהן שונאות אותי."

"זה בסדר, הן שונאות גם אותי. ואני סובלת אותן כבר חמש שנים, אז אני חושבת שאת תהיי בסדר. הן לא ממש נחמדות; החדר השני הרבה יותר כיפי. חוץ מפנסי, אבל היא פשוט מטורפת על דראקו אז כל דבר קטן מחרפן אותה-"

"אז אני מבינה שאת פשוט ניסית לגרום לי להשיג אויבת בשכבה, וריב עם החבר שלי, הממ?" אמי חייכה, כמעט בציניות.

"מה פתאום! דראקו בקושי סובל אותה. ולא ידעתי על קלאוד."

"קלוד."

"...על קלוד. אם הייתי יודעת, לא הייתי מציקה לך." היא פלטה צחקוק קצר. "הוא חייב להיות ממש חתיך כדי להתעלות על דראקו ולגרום לך ככה לא להסתכל עליו אפילו. תביאי אותו לכאן מתישהו, אני מתה לפגוש אותו."

"א-אני לא בטוחה שזה יהיה אפשרי..."

"מה? למה? הפלו עובד גם ברשת בינלאומית," היא חייכה. "אני מבטיחה לא להפריע לכם יותר מדי."

אמי בחרה להתעלם מהקריצה שבאה אחרי המשפט הזה, ותחת זאת השפילה את מבטה במבוכה. "אני.. אה... נראה," היא העלתה חיוך מזויף על שפתיה, מקווה שהוא לא נראה יותר מדי כזה. השיחה הזו גרמה לה להתגעגע אליו, ולהרגיש את התחושה המוזרה ההיא בבטן, והיא הרגישה לפתע נורא מטופשת.

"אמי?" שאלה קסנדרה, כמעט בזהירות, והיא התקרבה אליה , מסתכלת עליה בעיניים גדולות, כחולות. "אמרתי משהו לא במקום? את לא... נראית שמחה במיוחד לרעיון שהוא יבוא לכאן. מה, הוא מוגל או משהו כזה?"

"מוגל? לא, לא... למה שאני אהיה עם מוגל? הם ממש משעממים..."

"אז מה קרה? רבתם? הוא נפרד ממך כי עברת לכאן?"

"לא, זה שום דבר כזה-"

"אז זה בגלל דראקו." הציעה קסנדרה. פיה נפתח בתדהמה, ועיניה התרחבו עוד יותר כששקט התפשט בחדר; אמי חששה לרגע שאם היא תזרוק משהו לתוך העין של חברתה, במקום שזה פשוט יכאב לה הוא יטבע בים שהיה בעיניה. "אני לא מאמינה..." היא אמרה, קולה מלא נימת ניצחון.

"לא, לא, זה לא דראקו –" ניסתה אמי להגיד במהירות, אך קסנדרה קטעה אותה.

"הא! קראת לו דראקו – אני חושבת שזה אומר שאני צודקת." התדהמה עזבה את פניה של הנערה הבלונדינית, מוחלפת במהירות בחיוך מלא גאווה עצמית וניצחון. "למה שיקרת? את כן רוצה אותו. את סתם נלחמת בגלל קלאוד-"

"קלוד."

"...שהוא כרגע החבר שלך. וזו גם הסיבה שאת לא רוצה שהוא יבוא, כי את לא רוצה שדראקו יידע עליו."

"לא, זה לא נכון." אמרה אמי, והכעס בקולה היה די ברור למרות שהיא ניסתה לשלוט בו כמיטב יכולתה. היא לא ידעה על מי היא כועסת, אם זה היה על עצמה, שידעה שקסנדרה יכולה להיות מאוד צודקת, עד כמה שהיא יודעת, על קסנדרה, שהצליחה לנחש כל כך טוב ולהגיד דברים שאמי ידעה, אך לא העזה מעולם אפילו להודות ששקלה את נכונותם, או על מאלפוי. היא הניחה שזה היה שילוב של כל השלושה. "מאלפוי לא מעניין אותי. אני אעריך את זה מאוד אם תפסיקי להציק לי בנוגע לזה, זה מתחיל לעצבן."

"בסדר, בסדר. אני לא אדבר עליו יותר." היה גוון של התנצלות בקולה, אך בעיקר השלמה. פעם נוספת, שתי הבנות ישבו בשקט.

קול נקישות על החלון שליד מיטתה של אמי שבר את הדממה, ואמי פנתה לעברו, מופתעת לגלות שם ינשוף מעופף, מנקר את הזכוכית. היא פתחה את החלון ואפשרה לו להיכנס. לאחר שהתעופף פנימה, הוא התיישב על כתפה, והיא מיד זיהתה אותו – ואת הכתב על גיליון הקלף שהיה קשור לרגלו. הוא ניקר את אוזנה בחיבה, מצפה למעט יותר תשומת לב; אמי ליטפה את נוצותיו ביד אחת, בזמן שבידה השניה התירה את המכתב. כשסיימה, ג'אקו – ככה קראו לינשוף – התעופף ממקום מושבו על כתפה ובמקום עף אל השידה שליד מיטתה, מתיישב שם ומחכה. זה הפתיע את אמי, אך היא הניחה שהמכתב יהווה תשובה לעניין. כשסיימה לפתוח את גיליון הקלף, היא התיישבה בכבדות על קצה מיטתה, עוצמת את עיניה בכאב לרגע לפני שקראה בו. הוא היה, כפי שחשבה, מקלוד.

"אֵם שלי,

אני לא יודע אם המכתב הקודם הגיע אלייך, ושלוקח למכתבים יותר מדי זמן להגיע, או שהינשוף ששלחתי מת בדרך. אבל אני הייתי חייב לשלוח לך את המכתב הזה כמה שיותר מהר, או שזה עלול להיות מאוחר מדי.

אני טס לבריטניה שבוע הבא, ואהיה בצפון בעשרים ובעשרים ואחת בספטמבר. אם נוכל להיפגש... את לא יודעת כמה אני מתגעגע אלייך. תודיעי לי הכי מהר שאת יכולה, בסדר?

אוהב ולעולם לא שוכח,

קלוד."

כשסיימה לקרוא, אמי נשכבה על גבה על מיטתה, עוצמת את עיניה ומכסה אותן בעזרת ידיה; היא יכלה לשמוע את גיליון הקלף פוגע ברצפה כשהחליק מידה, ואת קסנדרה, שצפתה בה בסקרנות מהרגע בו ג'אקו הופיע. היא ידעה שחברתה קוראת את המכתב, ולהפתעתה גילתה שזה כלל לא איכפת לה.

"את תיפגשי איתו?" קסנדרה שאלה, שוברת את השקט שהופרע רק מנשימותיה השנוקות של אמי.

היא הסירה את ידיה מעיניה, והסתכלה ישירות על התקרה, כמו מקווה למצוא שם רמז לתשובה הנכונה. "אני לא יודעת. אני חושבת... שכן. כמובן שכן."

***

אני מאוכזב ממך.

השורה היחידה במכתבו האחרון של לוציוס נותרה טרייה במוחו, לא עוזבת אותו לרגע. הוא אכזב אותו. כן, הוא כבר עשה את זה הרבה פעמים בעבר – דראקו לא היה הבן הכי מושלם בעולם. אך תמיד היה מקבל עונש. הוא היה יכול להתמודד עם זה טוב יותר לו אביו היה שולח לו צרחן, או – במידה ולוציוס לא היה כרגע בתאי הכלא המדכאים שבאזקבאן – אילו היה נותן לו עונש אחר. אבל כשזה היה כתוב ככה, שורה אחת, בודדה וגלמודה במכתבו של אביו, זה פגע הרבה יותר. הרבה יותר מכל עונש פיזי שהיה יכול לקבל. ינשופו השחור כפחם הביא לו את המכתב כיומיים לפני זה, בדיוק שבוע לאחר אותו טיול להוגסמיד.

השעה כעת הייתה מאוחרת בלילה, אחרי אחת לפנות בוקר, והוא ישב על מיטתו בחדר הבנים של שנה שישית, היחיד בחדר שעוד היה ער. אך דראקו ידע שהוא לא יצליח להירדם – לפחות לא בחדר השינה של הבנים, עם הנחירות של קראב וגויל.

הוא הכניס את גיליון הקלף המקומט והמלוכלך לכיס גלימתו, ונשכב על גבו, מתעלם מחוסר הנוחות הקלה שהקלף גרם לו ובוהה בתקרה בשעמום, תוהה על כל מה שעבר עליו מאז הגיע להוגוורטס – לא הרבה, למען האמת. הוא הניח לזמן לעבור, ולאט לאט חש שעפעפיו נהיו כבדים, שמרגע לרגע הוא מתקשה להחזיק את עיניו פקוחות. דראקו עצם את עיניו, ונרדם מיד.

כאב חד בזרועו השמאלית העיר אותו. הוא הרגיש כאילו רק לפני רגע קל הוא עצם את עיניו, אך תחילתה של הזריחה מבעד לחלון, צובעת את המדשאה בכתום, אמרה לו שעכשיו כבר שש בבוקר ושהוא ישן ארבע שעות מבלי ששם לב בכלל. דראקו עצם את עיניו, פקח אותן, ואז עצם אותן שוב, חזק, הצריבה על זרועו מתחזקת. הוא ידע את המשמעות של זה, אבל הוא שנא אותה. והוא לא הבין למה זה חייב להיות בשש בבוקר, אבל לא הייתה לו ברירה אלא לציית.

במהירות ובשקט כמה שיכול, דראקו פתח את מגירת המיטה שלו, מוציא מתוכה חפץ כסוף. הוא החביא אותו בכיס גלימתו, מודה למי שלא היה אחראי על עולם בני התמותה על כך שגרם לכך שלגלימות הוגוורטס יהיו כיסים כל כך גדולים, ואז קם ויצא מהחדר – ומחדר המועדון.

הוא עשה את דרכו במסדרונות הוגוורטס, דרך אותה שינן עוד בשנה שעברה, כשמצא את פוטר והחבורה המטופשת שלו מתאמנים שם על שטויות שהם חשבו שיוכלו לעזור להם בקרב נגד אדון האופל. הוא חייך לעצמו בציניות כשנזכר בזה, חושב עד כמה הם יכלו להיות מטומטמים, עד כמה יכלו להמעיט בערכו של הקוסם הגדול ביותר בכל הזמנים. כשהגיע אל אותו מסדרון בקומה השביעית, הוא ניסה להיזכר במה שדודתו לימדה אותו, אז, בחופשת הקיץ, כשרק קיבל את מעמדו כאוכל מוות. לצעוד שלוש פעמים מול הקיר, ולבקש חדר שבו יוכל להשתמש בכפתור המעבר המטופש הזה. מרגיש כמו אידיוט, אך יודע שאין לו ברירה, דראקו עשה את זה. הוא לא היה מופתע אפילו במעט כשגילה שם דלת, והוא לא בזבז אף שניה לפני שנכנס לשם, והשתמש במכשיר הקסום – עובד בדיוק כפי שבלטריקס לימדה אותו. זה עבד.

דראקו מצא את עצמו, כעבור פחות מעשרים שניות ולאחר שנמחץ והתרחב ונמעך, ושמע את עצמו צועק בשקט מחריש אוזניים, והוא התעוור מהבוהק של החושך המוחלט, ונזרק, לבסוף, על רצפת שיש קרה וקשה, מחוץ להוגוורטס. הוא אפילו הכיר את המקום; זה היה בדיוק אותו החדר בו קיבל את האות האפל. הוא הצליח. הוא כמעט חייך, אבל אז נזכר בעובדה שאם היה עליו לבוא לכאן, משהו לא טוב עומד להתרחש, ופניו קדרו שוב. הוא שם לב לכך שהכאב בזרועו פסק, אך הוחלף בכאב כללי בכל גופו – כתוצאה מהנפילה, בוודאי.

"פעם הבאה, דראקו יקירי, תהיה זהיר יותר," דראקו שמע קול נשי, מוכר, מדבר אליו מקרבת מקום. הוא הרים את ראשו לכיוון הקול, כלל לא מופתע לגלות שם את דודתו. "אל תסתכל עליי כאילו שזו הפעם הראשונה שאתה רואה אותי; קום. האדון ביקש ממני למסור לך הוראות, ואני לא רוצה לעשות את זה כשאתה שוכב על הרצפה כמו כלב פצוע."

מסרב להניח לעצמו להיעלב, דראקו קם מהרצפה וניקה את גלימתו מהאבק שנדמה היה לו שיש עליה. המחווה רק גרמה לדודתו לחייך אליו, כמעט ברשעות.

"הוראות?" הוא שאל, לא מופתע, לא מנסה להראות מופתע. הטון שלו היה עסקי, כמו היה מדובר בהשכרת דירה ולא בחיים שלמים של בן אדם. אבל לדראקו מעולם לא היה איכפת מאנשים אחרים, והוא החליט שהוא לא רוצה שיתחיל להיות לו איכפת. זה נראה כמו טרחה רבה מדי.

"כן, דראקו. אל תילחץ, זה לא משהו שבחור כמוך לא יכול לבצע," היא אמרה, ודראקו היה מופתע כמה קרובה היא הייתה אליו למעשה, שכן היא ליטפה את לחיו וצווארו כשאמרה את זה. הוא בלע את רוקו, תוהה למה היא בכלל טורחת. היא דודה שלו, בשם מרלין.

"אני לא נלחץ. אני מקשיב," הוא ענה, מישיר את מבטו אליה כשדיבר. היא חייכה, וליטפה את ראשו.

"ילד טוב. תקשיב לי, והאדון ישקול לסלוח לך על הטיפשות הנערית שלך."

***

דראקו הלך את הדרך חזרה ממדשאות בית הספר, אליהן הגיע בעזרת מפתח מעבר שנתנה לו דודתו בסיום שיחתם (כפתור המעבר היה ככל הנראה לא יעיל לדרך חזרה, לפחות לפי דבריה של בלטריקס) , לטירת הוגוורטס הגדולה שהייתה כבר מוארת כמעט לחלוטין.

אדון האופל רוצה שהוא יביא אליו את טפאלי בנשף ליל כל הקדושים שעתיד היה להתרחש בעוד חודש וחצי, נשף שדראקו אפילו לא ידע עליו עד שאדון האופל לא אמר לבלטריקס – שסיפרה לו. הוא אפילו לא עצר לתהות איך הוא יודע על זה – הלורד ידע כמעט הכל, ובוודאי הוא זה שמעביר ללוציוס את המידע שיש לו על כל מה שדראקו עושה.

השאלה האמיתית הייתה – איך, בשם מרלין, הוא הולך לגרום לטפאלי לבוא איתו?

בברור שהוא לא יגיד לה מה באמת קורה. זה יגרום לה ללכת ממנו כשהיא צועקת עליו שוב, או במקרה היותר גרוע, היא תלשין לאבא שלה. לא, הוא חייב להמציא לה משהו אחר.

בתור דבר ראשון – הוא חייב לדאוג לכך שהיא תלך איתו לנשף. רק זה יכול היה להעסיק אותו במשך כל החודש וחצי שהיו לו – לגרום לזנזונת העקשנית להיכנע לו סוף סוף.

זה היה יום שבת היום, כלומר – לא היו לימודים. וזה היה הדבר היחיד שהיה טוב היום, שכן הוא יוכל להשלים את שעות השינה שלו. אבל קודם, עליו ללכת ולהביא את כפתור המעבר מהחדר בקומה השביעית, או שהכל ייהרס עוד לפני שהתחיל.

***

עברו כבר שבועיים מאז יום הטיול להוגסמיד, ודראקו לא שב להציק לה. הוא לא התקרב אליה, התעלם ממנה, כמעט. והיא עצמה ניסתה גם לשמור על מרחק ממנו, אך מקום כלשהו בתודעה שלה רצה בקרבתו, רצה שהוא יציע לה לצאת איתו שוב. היא לא יכלה לשלוט בתחושה הזאת, אבל כן יכלה לשלוט בתגובות שלה אליה; והשיעורים בהוגוורטס לא עזרו. אדרבה, הם רק הגבירו את משך הזמן שחשבה על הנושא, שכן לאחר שבועיים בהם עמדה בהבטחתה לעצמה להשקיע, היא לא הצליחה להתמיד, והיא לא עשתה בהם כלום פרט ללבהות בדברים שונים בחדרי הכיתות, מדי פעם ניהלה שיחה קצרה עם קסנדרה בשיעורים שלמדו ביחד, וזה הכל, בעצם. היא מצאה את עצמה מסתכלת לעבר דראקו הרבה יותר מדי פעמים במהלך שיקויים ושינוי צורה, אותם למד גם הוא. והיא ידעה שהוא יודע, והיא ידעה שהוא חייך כשהכריחה את עצמה להסיר את מבטה ממנו.

הזמן עבר במהירות יחסית, והיא כבר הצליחה להתאקלם בהוגוורטס – או לפחות להכיר את המקום מספיק טוב כדי לא להתבלבל בדרך לשיעורים. אך תלמידי סלית'רין נשארו בגדר אויבים לגביה; היא ניסתה להימנע מלהתראות איתם עד כמה שיכלה, והם, מצידם, לא ניסו לשלב אותה מרצונם – דבר שהיה בסדר לחלוטין מבחינתה. יותר מבסדר; היו לה את קסנדרה ומדליין – אותה חברה של קסנדרה שגרה בחדר הבנות השני של סלית'רין ושאצלה בילתה קסנדרה את ההערב הראשון - שיארחו לה חברה בתוך הבית (והיא הופתעה למצוא שם שתי בנות נחמדות שבאמת אפשר לדבר איתן), וכשהצליחה למצוא אותו – היא דיברה עם הארי פוטר, שבאופן מטריד הסתובב בעיקר עם שני הנערים המעצבנים ההם. היא סיפרה לקלוד עליהם – על העובדה שהיא פגשה את הארי פוטר, ועל כמה שהיא הופתעה ממנו ומהחברים שלו. היא כתבה לו שהיא מחכה בקוצר רוח שיבוא, ושכשיוכל, ישלח לה ינשוף, והיא כבר תדאג להגיע להוגסמיד באותו יום. היא התגעגעה אליו, במיוחד עכשיו.

"הי," אמרה אמי, ביום שלישי בערב, כשישבו היא, קסנדרה ומדליין בחדר המועדון ועשו שיעורי בית.

"הממ?" נשמעה תשובה משתיהן בתיאום מדויק. הן בהחלט חיו יותר מדי זמן ביחד.

"יש דרך להגיע להוגסמיד כשאין טיול להוגסמיד?"

קסנדרה הרימה אליה את מבטה. "בטוח יש, רק שאני לא יודעת מה היא, וזה גם נגד החוקים. לא אמרת שהם ממש מחמירים איתך על זה?"

"כן, אבל..."

"דראקו מאלפוי יודע," אמרה מדליין, לפני שאמי הספיקה להשלים את המשפט. עיניה, שעד עכשיו היו מקובעות על נקודה לא מוגדרת בקיר האפרורי, פנו בחדות אל מדליין.

אמי שילבה את ידיה בהתרסה, והעניקה לקולה גוון קר וכמעט מתנשא."לא איכפת לי שדראקו מאלפוי יודע. הוא לא מעניין אותי, ולעולם לא יעניין אותי."

קסנדרה גלגלה את עיניה, ומדליין משכה בכתפיה. היא ידעה כבר על מערכת היחסים של אמי ומאלפוי; קסנדרה טרחה לספר לה בפעם ששלושתן ישבו ודיברו באמצע הלילה, יושבות לבדן בחדר המועדון, למרות שאמי ניסתה לרמוז לה שלא תעשה את זה.

דלת חדר המועדון נפתחה, ואוטומטית מבטה של אמי פנה אליה. היא החזירה אותו אל השולחן שעמד לפניהן, ערמות של גיליונות קלף מבולגנים עליו, כשראתה את שיערו הבלונדיני, ועיניו הקפואות כשמאלפוי נכנס לחדר המועדון, מלווה בקראב וגויל כרגיל.

"איך שאת רוצה. אני לא מכירה עוד אף אחד שיודע איך לעשות את זה מבלי להיתפס, לא מסלית'רין בכל מקרה. אני לא יודעת מה יש לך לחפש שם, אבל אני ממליצה לך לשכוח מזה. בכל מקרה אם את לא מוכנה להקריב קצת כנראה שזה לא משהו חשוב..."

"למה באמת את צריכה להגיע להוגסמיד בלי טיול?" שאלה קסנדרה, סקרנית.

"קלוד," ענתה אמי בקצרה. היא קיבלה את המכתב ממנו בדואר הבוקר, והוא אמר שהוא יוכל להיות שם למחרת בערב, פשוט כי אבא שלו סחב אותו להרבה יותר מדי מקומות משעממים ולא נתן לו ללכת לאן שהוא רוצה.

בדרכו לחדרי הבנים, ככל הנראה, מאלפוי עבר על פניהן, מתעלם מהן לחלוטין.

"אוה, והוא לא חשוב לך מספיק כדי ללכת לרגע ולדבר איתו. אני חושבת שזה מוכיח את התיאוריה שלי..."

אך אמי לא הספיקה לשמוע את המשך המשפט, שכן היא קמה ומיהרה לעבר דראקו, מקווה להספיק לתפוס אותו לפני שייכנס לחדר שלו. היא לא רצתה להיכנס לשם שוב. כשהדביקה אותו, עוד לפני שהתחיל לעלות במדרגות למגורים, היא תפסה בזרועו, עוצרת אותו. הוא הסתובב, והיא ידעה שהוא היה מופתע לראות אותה שם, למרות שלא הראה את זה.

"כן?" הוא שאל.

"אני... אני רוצה לדבר איתך רגע," היא מלמלה, עדיין לא מאמינה שהיא עושה את זה. היא הסתכלה לכל מקום פרט אליו, מכריחה את עצמה להתעלם מהעובדה שזה דראקו מאלפוי, ובכל זאת לא פספסה ניצוץ בעיניו, שבער למשך שניה כשאמרה את המילים האלו, אך נעלם כמעט מיד.

"דברי."

"לבד," היא הוסיפה, דוחפת את ידיה לכיסי גלימתה בחוסר נוחות.

למשך שניה הוא לא אמר כלום, ורק הסתכל עליה, כשוקל מה לעשות איתה. "אז בואי," הוא אמר לבסוף, והחל לעלות במדרגות. אמי עצרה אותו שוב.

"לא בחדר שלך."

"יש לך הרבה מאוד דרישות יחסית למישהי שצריכה ממני טובה, את יודעת?"

אמי הסתכלה לצדדים באי נוחות, מודעת היטב למבטן הסקרני של שתי חברותיה המונח עליה ועל מאלפוי, יודעת שקרוב לוודאי שהן מצחקקות להן, מחכות לראות מה יקרה. טוב, שיחכו.

"אמר זה שדרש שאני אצא איתו בתמורה לזה שהוא יגיד לי איך להגיע לשיעור!" היא אמרה, מדגישה את האבסורד. "מה, אתה לא מצליח למצוא לעצמך מישהי שתצא איתך מרצונה החופשי, אז בחרת אותי ברנדומליות כדי להכריח אותי?"

מאלפוי חייך בנבזיות. "את נהנית מזה."

אמי פתחה את פיה כדי לענות, אך הוא פנה ממנה עוד לפני שהספיקה להוציא הגה מפיה. "אם רצית לדבר איתי, אז בואי. אין לי את כל היום."

מגלגלת את עיניה, היא באה איתו, מתעלמת באלגנטיות מההבעה שהייתה על פניהם של קראב וגויל כשמאלפוי אמר להם שלא יבואו אחריו כשהחלו לעלות יחד איתם במדרגות.

***

ליבו של דראקו רצה לדפוק במהרה, וריאותיו כמעט שסירבו לקבל אליהן את האוויר שנשם; אבל הוא לא נתן לגופו את האפשרות להחליט בעצמו מה הוא רוצה לעשות, והכריח את עצמו להשתלט על עצמו בזמן שהוא וטפאלי טיפסו במדרגות לחדרי הבנים. הוא לא ידע מה היא רצתה להגיד, אבל הוא לא יכל שלא לקוות שהוא סוף סוף הצליח, שאדון האופל יהיה גאה בו – שאביו יהיה גאה בו.

במשך כל הדרך עד לחדרו הם לא החליפו מילה. כשהגיעו למעלה סוף סוף, דראקו פתח את דלת חדרו, ונכנס, מוודא שאין שם איש. לא היה. הוא זז מהפתח, מאפשר לטפאלי להיכנס. לאחר שהיא סגרה את הדלת ופנתה אליו, הוא הסתכל עליה, וחיכה.

"רצית לומר לי משהו?" שאל, כשעבר כבר זמן מה וטפאלי לא אמרה דבר. היא הייתה כל כך מטופשת; דראקו לא הבין מה אדון האופל מצא בה. היא לא תוכל להועיל לו בכלום, היא רק עלולה לסכן אותו. אבל דראקו לא העז לפקפק ברצונותיו של אדון האופל; אם הוא יידע, אם הוא רק יחשוד...

דראקו כלל לא רצה לחשוב על זה. זה נשמע נוראי מכדי לדמיין את זה.

"מה? כן, כן," ענתה טפאלי, מלמלת את המילים כמו נאלצה לשכנע את עצמה שהיא באמת מאמינה בהן.

"מוזר, כי פעם שעברה שדיברנו נתת לי את הרושם שאת לא רוצה לדבר איתי..."

"אני לא."

"אז לכי מכאן."

למשך כמה שניות היה שקט, ודראקו כבר לא הצליח לשלוט בקצב פעימות ליבו, מבטו בוחן את הנערה המטופשת, לא מסוגל שלא לקוות שהיא תלך ושהיא לא תלך, רוצה לנשך אותה ויודע שזה עלול להרוס משהו שאולי יוכל לעבוד סוף סוף.

"אני צריכה שתעזור לי," אמרה טפאלי לבסוף, מבטה נע בחוסר נוחות מצד זה של החדר אל האחר, לעולם לא עובר על פני דראקו. הוא שם לב לזה, מבין כמה נבוכה היא הייתה לבקש את זה. הוא יכול היה להבין אותה.

"במה?"

"אני צריכה להגיע להוגסמיד."

דראקו חייך קלות. "אני מוכן להקריב את כולי ולא לדבר איתך בשיעורים של סנייפ כדי שלא תאבדי את היציאה הבאה."

עכשיו, היא הרימה את עיניה אליו. הוא ידע שהיא לא אהבה את הטון שבו דיבר, והכעס בעיניה שעשע אותו. הוא ידע גם שאסור לו לגרום לה לשנוא אותו שוב, ובכל זאת הוא לא יכול היה לשלוט בטון הציני והלעגני בו דיבר.

"אני צריכה לצאת להוגסמיד בלי יציאה להוגסמיד."

דראקו הרים גבה. "למה? לא יאה לאמריקאית המושלמת והנעלה לצאת יחד עם כל שאר תלמידי כיתתה?"

"אידיוט, פשוט אין יציאה מתי שאני צריכה. עכשיו, אתה מוכן לעזור לי, או לא?"

"מה ייצא לי מזה?" הוא נשען אחורנית על הקיר, משלב את ידיו, הטון שלו כמעט עסקי.

"התודה שלי?" ניסתה טפאלי, והיה ברור מהטון שלה שאפילו היא לא מאמינה שזה יעבוד. אבל תקווה יכולה להיות דבר יפה; או פתטי, תלוי את מי שואלים.

"שכחי מזה."

"אז אני לא יודעת. מה אתה רוצה? ושום דבר שיכלול את הגוף שלי, אני לא כזאת." ההערה הזו גרמה לדראקו כמעט לצחוק, אבל הוא שלט בעצמו, מניח רק לחיוך קטן להתפרש על שפתיו. "כסף? " היא ניסתה. היא הייתה מטומטמת; ממתי לדראקו מאלפוי חסר כסף?

"יש בהוגוורטס נשף בהאלווין. האדון רוצה שתביא אליו את הנערה באותו יום..."

לדראקו עלה רעיון. הוא חייך לעצמו, מרוצה מעצמו.

"אני רוצה שתזכרי שאת חייבת לי."

טפאלי נראתה מופתעת, אך הוא הניח שהיא תסכים; היא בוודאי ציפתה שהוא יגיד משהו הרבה יותר נוראי. כמה חבל שהיא לא יודעת כמה נוראי הוא יכול להיות.

"בסדר. עכשיו, אתה מוכן לעזור לי?"

"מתי את צריכה להגיע לשם?"

"זה לא עניינך."

***

"אמי, מה הוא אמר?"

"עזבי מה הוא אמר, התנשקתם?"

"לא, מטומטמת!"

אמי נשכבה על מיטתה של מדליין בכבדות, משלבת את ידיה מאחורי ראשה ומסתכלת על התקרה. מדליין התיישבה לידה, בזמן שקסנדרה סגרה את הדלת והתיישבה על המיטה לידן.

"אז מה קרה?" דרשה קסנדרה לדעת, מצפה, ככל הנראה, לשמוע על פרשיית אוהבים סוערת. אמי כלל לא תצטער לאכזב אותה.

"הוא הסכים להגיד לי איך אני מגיעה להוגסמיד בלי טיול לשם."

"זה טוב, לא?" קסנדרה ירדה אל הרצפה, מתיישבת בין אמי ומדליין כשראשה מונח על המיטה.

"כמובן שזה טוב," ענתה אמי, מסובבת את ראשה כך שתוכל לראות גם את קסנדרה.

"רגע, אבל לא הבנתי בכלל למה את צריכה להגיע להוגסמיד. מה יש שם כל כך חשוב שאין שם ביום של טיול?"

"קלוד," ענו אמי וקסנדרה ביחד, כמו התשובה ברורה מאליה.

"מי זה קלוד הזה?" המשיכה מדליין, הקול שלה נעשה מתוסכל מרגע לרגע.

"החבר שלי."

"רגע, אז אם הוא החבר שלך, אז למה את עם דראקו מאלפוי?"

"אני לא עם דראקו מאלפוי, זה הרעיון. תפסיקו כבר להגיד את זה, בסדר? אין בינינו כלום, לא יהיה, ואני גם לא רוצה שיהיה. בסדר?"

"בסדר, בסדר. אל תהרגי אותי."

***

"בסדר. עכשיו, אתה מוכן לעזור לי?"

"מתי את צריכה להגיע לשם?"

"זה לא עניינך."

"זה דווקא כן ענייני, כדי שאני אדע אם אני יכול בזמן הזה."

היא הסתכלה עליו, המומה. איך הוא העז בכלל לחשוב שהוא יכול יבוא?!

"אתה לא בא."

"את לא תצליחי להגיע לשם לבד."

"אתה גורם לזה להישמע כמו... כמו פריצה מכלא או משהו."

"לא, דווקא את זה עדיף לעשות לבד..."

"מחר. בערב. מיד אחרי הלימודים."

"מה?"

"זה הזמן. אבל אתה לא תבוא איתי. בסדר?"

"אני חייב."

"אז תראה לי את הדרך ותסתלק. אני לא רוצה אותך שם."

דראקו חייך, והחיוך שלו ממש לא מצא חן בעיניה. היא תהתה אם הוא יודע...

"כמובן שלא..." ענתה אמי לזיכרון שלה בזמן ששרכה את הנעליים שלה. זה לא שהיה לה איכפת שהוא יידע; אדרבא, אולי אז הוא סוף סוף יעזוב אותה במנוחה. מצד שני, אם הוא לא עזב אותה אחרי שהבהירה לו מעל לכל ספק שהיא לא מעונינת, זה שיש לה חבר לא יהיה מה שירתיע אותו.

"אמרת משהו?"

אמי הסתכלה לכיוונה של קסנדרה, אפילו לא טורחת להתרומם מהנעל שלה. "לא, לא, סתם חשבתי על משהו. תתעלמי," היא חייכה, והמשיכה לשרוך.

היא שמעה צעדים, ואז הרגישה את משקלה של קסנדרה על מיטתה. "מתרגשת?"

"כמובן שכן. לא ראיתי אותו כבר כמעט חודשיים. הייתי בטוחה שתעבור שנה לפני שנתראה שוב. אני מרגישה כאילו שעוד שניה יתפוצץ לי איזה עורק או משהו."

אמי שמעה את צחוקה הקל של קסנדרה, והתרוממה, בדיוק מסיימת עם נעליה. "אני חושבת שאני מוכנה עכשיו," היא אמרה, יודעת שהמשפט חסר ערך לחלוטין ובכל זאת אומרת אותו.

"את יודעת איך להגיע לשם?"

"...בערך."

קסנדרה הרימה גבה בספקנות, אך הורידה אותה וחיבקה את אמי. "אני סומכת עלייך שתגיעי לשם," היא עזבה אותה, מאפשרת לה לסדר את הגלימה ולקום לעבר הדלת. "תיהני, ובהצלחה. תיזהרי לא להיתפס."

"אני לא אתפס," וכדאי לו מאוד שאנחנו לא ניתפס, חשבה אמי, כמעט בכעס, "ותודה," סיימה, ויצאה מהחדר.

כשהגיעה לחדר המועדון, עיניה חיפשו מיד את מאלפוי, ומשלא מצאו אותו, היא בדקה את השעה. לא, היא לא הקדימה. האידיוט הזה... היא חשבה בכעס, כמעט רצה את הדרך למגורי הבנים ופותחת את הדלת של חדרו בחוזקה.

"מאלפוי, אתה יודע שאני לא יכולה לאחר-"

"הוא לא כאן עכשיו," שמעה אמי קול, שלאחר שהרימה את מבטה והסתכלה על הדובר, ידעה שזה נוט. מבטה גם גילה לה דבר נוסף, שאותו היא קצת פחות רצתה לדעת – קלובר הייתה שם, צמודה אל נוט כמו חייה היו תלויים בכך; אם לשפוט לפי כתפיה החשופות, והעובדה שנוט היה עירום למחצה, אמי הסיקה שגם היא הייתה ללא חולצתה. פניה האדימו מיד, והיא הפנתה את פניה אל הרצפה במהירות. היו כמה שניות של שקט מביך, ורק פעימות ליבה החזקות – בחלקן מהריצה, חלקן מהמבוכה, נשמעו בהן.

"לא שמעת את מה שנוט אמר? דראקו מאלפוי לא כאן," אמרה קלובר, קולה עצבני במקצת,ובעיקר רומז ונוזף.

"כן, כמובן... לא משנה," מלמלה אמי, ויצאה מהחדר, מתרחקת ממנו במהירות. לאחר שנרגעה, והצליחה להשכיח מעצמה את האירוע ועדיין יודעת שלעולם לא תוכל לשכוח את המבוכה שבו, היא חזרה אל חדר המועדון. עברו כמה שניות לפני שנזכרה בקלוד, וחשוב מכך – במאלפוי, כי בלעדיו היא לא תוכל להגיע לשם לעולם. כשנזכרה, העבירה את מבטה במהירות על פני החדר האפלולי, תרה בעיניה אחרי ההבזק הבלונדיני שתמיד היה לשיערו; היא לא מצאה אותו.

עצבנית, היא יצאה מחדר המועדון, מקווה שתמצא אותו באולם הגדול – שכן עכשיו הייתה ארוחת הערב. ברגע בו עמדה לפנות באחת הפניות המובילות לאולם הגדול, אמי נתקלה במישהו. היא מלמלה קללה, ופנתה להמשיך ללכת, כשיד עצרה אותה.

"מה לעזאז-" היא התחלה, והסתובבה לבדוק מי זה היה, וכמעט נפלה לרצפה כשגילתה שהיה זה לא אחר מאשר דראקו מאלפוי. "אתה," אמרה אמי, הכעס ניכר בקולה.

"...בכבודי ובעצמי. חשבתי שאת רוצה ללכת להוגסמיד עכשיו; למה את הולכת לארוחת הערב? כדי לבזבז לי את הזמן?"

שוב, הציניות המתנשאת והנוראית שלו. לאמי התחשק להטיל עליו כישוף כלשהו שיגרום לו להבין שהוא לא יותר טוב ממנה – או מכל אחד אחר, לצורך העניין; או פשוט להכניס לו אגרוף לפרצוף. שתי האפשרויות נראו מושכות למדי, ובכל זאת, אמי שלטה בעצמה. בכל זאת; היא זקוקה לו כרגע.

"לא, אידיוט," היא אמרה במקום, מתאמצת לשלוט בקול שלה – דבר שלא העלה הצלחה מרובה, אך היא המשיכה לנסות בכל זאת, "הלכתי לחפש אותך. היינו אמורים לצאת לפני עשר דקות."

"ואת באמת מצפה שאני אפסיד ארוחה בשבילך? חבל שלא חשבת על זה לפני כן, טפאלי, כי אני לא."

היא הסתכלה עליו, תוהה איך יכלה לחשוב בכלל שתוכל להוציא ממנו תשובה חכמה. היא לא מצאה לזה תשובה, והחליטה לעזוב את הנושא.

"אז אתה מוכן לקחת אותי לשם, או לא?"

"זו את שמונעת מעצמך ללכת עכשיו."

"ארג!" אמי קברה את פניה בידיה בייאוש, מתחרטת על הרגע שבו ביקשה ממנו עזרה. מאלפוי יכל להיות כל כך מעצבן וחסר תועלת כשהוא רצה. לרוע המזל, ככל הנראה שהוא תמיד רצה. "אולי נלך וזהו?"

"כמובן. אני לא מונע בעדך."

"מאלפוי, אתה יודע טוב מאוד שבין שנינו, אתה זה שיודע את הדרך; לא אני. בבקשה, תפסיק לעצבן אותי, ולך למקום הנכון."

להפתעתה הגמורה של אמי, לאחר שאמרה את המשפטים האלו, מאלפוי חייך אליה, והתקרב. אוטומטית כמעט – תגובה שנוצרה מההיכרות איתו – אמי פסעה אחורנית. הוא לא עקב אחריה.

"בואי."

הוא הוביל אותה. היא לא ידעה כמה זמן זה לקח, או כמה דרך הם עברו – היא רק ידעה שזה היה מעצבן, ושבכל שניה היא הסתכלה אחורה, לבדוק אם אחד המורים ראה אותם ועכשיו מנסה לתפוס אותם. כמובן, לא היה שם אף אחד. הם יצאו מהמערה לתוך מחסן, שמאוחר יותר התברר כמחסן של חנות הממתקים של הוגסמיד, והם יצאו משם בזחילה, כמעט, כדי שלא יראו שהם באו מהמחסן ויאשמו אותם בגניבה. רק כשהיו בחוץ, אמי הרגישה בטוחה סוף סוף, והיא נעצרה מטרים ספורים מהכניסה, מסדרת את גלימתה שהתבלגנה במהלך הדרך. דראקו הסתכל עליה, משועמם.

"לאן רצית ללכת?" הוא שאל כשסיימה, מהטון שלו ברור שלא באמת איכפת לו. אמי ניסתה להיזכר מהמכתב האחרון, הקצרצר, שקלוד שלח לה. בית קפה כלשהו. משהו עם מטאטא.

"יש כאן בית קפה עם מטאטא בשם שלו?" היא שאלה, מעט לא בטוחה בעצמה

"שלושת המטאטאים, את מתכוונת?"

אמי חשבה לרגע. כן, זה צלצל מוכר. היא הנהנה.

"כמובן שיש. שלושת המטאטאים זה בית הקפה הכי מפורסם בכל העיירה הזו," הוא אמר, קולו משדר לעג כלפיה – אבל היא כבר למדה להתעלם ממנו, ולמעשה, הייתה מתעלמת גם ממאלפוי אם היא לא הייתה צריכה אותו עכשיו כל כך. כשהחל ללכת, היא מיהרה אחריו, ליבה מגביר את קצב פעימותיו עם כל מטר שעברו, והיא לא יכלה למנוע מעצמה חיוך שהתגנב אל שפתיה. היא תראה אותו שוב. התחושות שלה שיקרו לה; הכל יהיה בסדר.

"מה כל כך דחוף לך כאן?" שאל מאלפוי, יד אחת מונחת על ידית הפונדק.

"זה לא עניינך. ואתה יכול ללכת עכשיו, אני בטוחה שיש לך דברים טובים יותר מאשר לעקוב אחריי." אמי הסתכלה סביבה, כמעט בחוסר נוחות; קלוד אמר לה לחכות בחוץ כדי שיהיה להם קל יותר למצוא אחד את השני. אבל איפה הוא?

מישהו פתח את הדלת מבפנים, ומאלפוי אפשר לו לצאת. הוא השאיר את הדלת פתוחה, כמחכה.

"את לא נכנסת?"

"לא. עזוב אותי, בסדר? עזרת לי להגיע לפה וזה כל מה שרציתי. תודה. עכשיו לך... תמצא לך משהו לעשות." אמי שילבה את ידיה על חזה, מסתכלת על הרצפה כשאמרה את המילים האלו.

הוא עזב את הדלת, ופנה אליה. "קצת לא מנומסים, אה? בזבזתי מהזמן שלי כדי לבוא איתך לכאן."

"אמרתי לך תודה. ואתה היית זה שהתעקש לבוא איתי לפה במקום פשוט להסביר לי ושאני אעשה את זה לבד."

ידו של מאלפוי נגעה בסנטרה, ואמי הרימה את מבטה, מופתעת. לא, הוא לא באמת הולך לנשק אותה עכשיו... אידיוט... אמי הפנתה את מבטה ממנו, מקווה שיבין את הרמז. "אל תעשה את זה," היא ביקשה, יודעת שהוא טיפש מכדי להבין רמזים. לרוע המזל, גם את זה הוא סירב להבין.

מאלפוי חיזק קלות את אחיזתו וגרם לה להסתכל אליו שוב. "למה לא?" הוא שאל, שפתיו נוגעות-לא נוגעות בשפתיה, ולפני שהיא הספיקה לענות הוא הצמיד את שפתיו לשפתיה. אמי דחפה אותו מעליה מיד.

"אמרתי לך לא לעשות את זה, נכון?" היא אמרה בכעס, שוב מסרבת להסתכל עליו. "אני רוצה שתלך."

"את יודעת כמה בנות בסלית'רין היו נותנות את החיים שלהן כדי להיות במקומך עכשיו?"

"אף אחת, אם הן היו מבינות כמוני כמה שאתה מטומטם."

הוא סגר את המרחק ביניהם שוב, מנשק אותה פעם נוספת, ולרגע היא לא נאבקה, מופתעת מדי; איזה מן בן אדם, כאשר אומרים לו שהוא מטומטם, ינשק אותך?

"אמי?"

אוי ואבוי. אמי זיהתה את הקול, וברגע שהבינה את המשמעות של זה, היא דחפה את דראקו מעליה בכוח, מפילה אותו לאדמה בטעות. היא הפנתה אליו את מבטה, יודעת כמה רע זה בוודאי נראה. שיזדיין המאלפוי הזה; לא מספיק כמה שהוא מטריד אותה בבית הספר, אם עכשיו מערכת היחסים שלה עם קלוד תרד לטמיון... היא לעולם לא תוכל לסלוח לו.

"קלוד..." היא מלמלה, לא מסוגלת להסתכל לתוך עיניו. היא ידעה מה תראה שם – כאב, חוסר אמונה, אכזבה. שנאה, אולי; אבל הוא לא ישנא אותה לפני שיברר הכל... נכון?

***

"זה כואב, מטומטמת..." אמר דראקו, וקם מהרצפה הרטובה מגשם; מימיו הוא לא הושפל כל כך. אולי רק אז, בפעם ההיא שהענק למחצה המטופש ההוא החליט להכניס אותו לתוך היער האסור. הוא סידר את שיערו, מקווה שהוא לא נהרס יותר מדי.

"אמי, מי זה?" הוא שמע קול שואל; קול שהוא לא זיהה, והוא זיהה בו כמעט עוינות. ומעבר לכך, הוא הכיר את טפאלי, והיה לו אותו מבטא מעצבן. מכר שלה מאיזו-ארץ-באמריקה-שהיא-לא-באה-ממנו?

דראקו הפנה לעברו את מבטו, מגלה בחור שנראה בגילם – מה שהיה רק הגיוני - הוא היה גבוה ממנו, לפחות בחמישה סנטימטרים, והיה לו שיער בלונדיני, אך כהה משל דראקו, וגם קצר משלו – אך רק במעט. והעיניים שלו היו ירוקות. דראקו התחיל לתהות על מערכת היחסים של הבחור – קלאוד, קלוד, נדמה היה לו שזה היה השם בו טפאלי השתמשה – ושל טפאלי.

"הוא.. אה.." מלמלה טפאלי, ותהיותיו של דראקו התעמקו. האם ייתכן שיש פרט כל כך חשוב עליה שאוכלי המוות לא טרחו לספר לו?..

"קוראים לי דראקו מאלפוי," אמר דראקו, חוזר אל החזות המתנשאת שלו. "מי אתה?"

"אני לא חושב שאני זה שצריך לתת פה תשובות," אמר הבחור בתשובה, "אדון דראקו מאלפוי."

דראקו הרים גבה. לא מצאה חן בעיניו הדרך בה ביטא קלוד את שמו. הוא בדיוק עמד לומר זאת כשהנער השני דיבר שוב.

"למה נישקת אותה?"

דראקו אפילו לא ידע מה לענות. הוא לא רצה להיגרר לקטטה עכשיו – זה היה מטופש, אחד הדברים המטומטמים ביותר שיכול להעלות על דעתו, במיוחד בגלל טפאלי. היא לא שווה את זה. הוא היה בטוח שאפילו האדון יבין את זה.

"קלוד..."

"אמי, למה הוא נישק אותך?"

"כי הוא אידיוט –"

ילדה מטומטמת. לפחות הוא היה חכם מספיק כדי לא להגיב; והיא חייבת להגיד את הדבר המטומטם ביותר? כלומר, כן, זו אשמתו... היא אמרה לו, בערך; אבל הוא לא יכול לדעת, נכון?

הוא ידבר עם בלטריקס על כל זה.

"-והוא יחזור עכשיו להוגוורטס. הוא רק עזר לי לבוא לפה," כשאמרה את המשפט הראשון, היא הסתכלה אליו, ואילו בחצי השני של דבריה היא פנתה אל הנער השני. דראקו לא היה יכול שלא לחוש בצביטה קטנה בלבו, בנוסף לבחילה למראה המבט שהיה בעיניה כשהסתכלה אליו.

"נכון?" ועיניה פנו אליו שוב, כמו מאתגרות אותו לא לפעול לפי המילים. זה לא שינה לו יותר מדי.

"את תפקידי מילאתי," הוא אמר, מוודא שהציניות בקולו תהיה ברורה, בזמן שסב על עקביו והלך משם.

הזנזונת הנצלנית הזו, הוא חשב בדרכו חזרה אל הדובשנרייה והטירה. היא עוד תשלם על זה... אבל קודם כל, אדון האופל חייב לדעת מזה. והוא חייב לדעת אם אדון האופל כבר ידע, וסתם לא אמר לו.

***

היא ניסתה לחייך. באמת שכן. זה שהיא הייתה מבולבלת מכדי להצליח בכך, זו לא הייתה הנקודה.

"קלוד..." היא מלמלה, ונצמדה אליו. היא התגעגעה אליו, למגע שלו; כל כך התגעגעה, ורק עכשיו היא הבינה כמה. הקול שלו... היה בו די כדי שהיא תיזכר כמה שהיא אוהבת אותו שוב.

"אמי," הוא אמר, והתנתק ממנה, מכריח אותה להסתכל עליו. היא הרימה את מבטה אליו בשאלה, אם כי היא כבר ידעה מה הוא הולך לשאול. זה היה בלתי נמנע. "תגידי לי את האמת. מי זה היה?"

"אמרתי לך את האמת. זה דראקו מאלפוי. הוא לומד איתי בכיתה, ואני שונאת אותו."

"זה לא נראה ככה. לא מרחוק."

"...דברים רבים נראים מרחוק מה שהם לא, וברגע שבוחנים אותם מקרוב רואים את האמת," היא חייכה אליו קלושות.

"אמי, בבקשה... אני יכול להבין את זה, אני רק רוצה שתגידי לי את האמת."

"אמרתי לך אותה," היא ענתה, החיוך נמחה מפניה. אמי התנתקה ממנו, מתרחקת ממנו מעט ומשלבת את ידיה על חזה. זה העליב אותה, פגע בה שהוא לא האמין לה. היא יכלה להבין אותו, כמובן; היא הייתה חושבת בדיוק אותו הדבר, וגם לה היה קשה להאמין, אבל... זה היה שונה. כי היא שונאת את דראקו, והוא סתם רודף אחריה... "למה אתה לא מאמין לי?"

היא הרגישה בידו של קלוד על כתפה, והיא נאבקה ברצון לנער אותה משם, נאבקה ברצון להשעין את ראשה כנגדה.

"את לא נראית סובלת במיוחד כשנישקת אותו."

"לא נישקתי אותו. הוא נישק אותי," מיהרה אמי לתקן אותו, מנערת את ידו מעליה ותוהה עד כמה זה נכון; נכון שהוא היה זה שיזם את הנשיקה, אך עד ששמעה את קלוד היא שיתפה איתו פעולה. היא ידעה שהיא הייתה לא בסדר, אבל... היא לא יכלה לשמוע אותו אומר לה את זה. היא הייתה צריכה שלפחות הוא יאמין לה, ויסדר את המחשבות שלה כמו שצריך – כי עכשיו הן היו מבולגנות לחלוטין, והיא ידעה מה היא צריכה לעשות איתן, אבל הייתה זקוקה ליד מכוונת.

לא לעוד מישהו שיבלבל אותה.

"אמי, תסתכלי אליי," ביקש קלוד, ואמי צייתה, מביטה בו. "את רוצה שנמשיך בקשר הזה? כי... אני מרגיש שאני יוזם את הכל. ועכשיו זה... אם קשה לך ככה, זה בסדר. ניפרד עכשיו, ואולי נחזור... כשתחזרי."

אמי הרגישה צריבה בעיניה, והדמעות חנקו את גרונה כשהוא אמר את זה. היא לא תוכל לשרוד בלי הידיעה שהוא שם... שיש לה לאן לחזור. היא זקוקה לעוגן הזה, שיישאר בבית שלה, במקום שבו היא באמת שייכת, כדי לשרוד את התקופה כאן.

"לא..." היא מלמלה, נאבקת ברטיבות בעיניה, מפנה את מבטה מקלוד כדי שלא יראה.

"אני דווקא חושב שזה עדיף. בשביל שנינו. תחשבי על זה, את תגיעי בדיוק לאותה מסקנה. זו רק פרידה זמנית. אני לא רוצה להיפגע יותר."

אמי לא אמרה דבר במשך כמה שניות, חושבת על דבריו ונאבקת בצורך הנוראי לבכות. רק כשהייתה בטוחה שכשתדבר קולה יהיה יציב, היא דיברה.

"בסדר," היא אמרה, יודעת שאין טעם להתווכח איתו, ושהוא צודק, ושאין דבר שהיא יכולה לעשות בנוגע לזה. "פרידה זמנית..."

קלוד חייך, וחיבק אותה. "תחזרי לבית הספר שלך," הוא אמר לה, מלטף את שיערה, והמילים השפיעו עליה הרבה יותר קשה ממה שהיא חשבה שארבע מילים פשוטות כל כך ישפיעו עליה אי פעם. "אם היית צריכה שמישהו יביא אותך לפה, ועוד הבחור ההוא... אז אני יכול לנחש שאת לא אמורה להיות פה. תחזרי, לפני שהם יבינו שאת לא שם ותסתבכי. אנחנו לא רוצים שיעיפו אותך משם, נכון?"

אמי, למען האמת, הייתה עכשיו בספק אם זו האמת. הם לא ביחד רק כשהיא כאן. אם יעיפו אותה, היא תחזור, והם יהיו יכולים...

אבל היא חייבת לחשוב גם על אבא שלה. זה יצור הרבה יותר מדי סיבוכים, אסור לה לעשות את זה. אסור לה להיות כל כך אנוכית. זה רק שמונה חודשים הרי; זה לא נצח.

היא התנתקה ממנו, למרות שזה היה הדבר האחרון שרצתה לעשות עכשיו.

"נתראה," אמר קלוד, ואמי כבר הספיקה להכיר אותו מספיק טוב כדי לזהות את העצב בקולו. הוא נישק את שיערה, והתעתק משם.

לאחר שהייתה בטוחה שהוא לא שם, אמי הרשתה לעצמה לצנוח לרצפה, ידיה אוחזות את פניה כשהיא בוכה.

***

כשחזרה לחדר המועדון, היה כבר די מאוחר; היא נאבדה קצת בדרכה חזרה, הסתבכה עם הכניסה לחנות הממתקים, ואז לדעת בדיוק לאן להיכנס מהמחסן – כל זה מבלי שידעו שהיא שם. אך לבסוף היא הצליחה לעשות את זה, וישר ברגע שהגיעה למרתפים היא עלתה לחדר שלה, ומיד הלכה לישון, מתעלמת מהמבטים המשתאים כמעט של אאריס ושרלין.

"טפאלי..."

אמי התעוררה לקול מוכר שלחש את שמה, עייפה מכדי לזהות של מי הוא – או למי שייכת היד שניערה את כתפה והעירה אותה. אמי הסתובבה על צידה השני, מנסה להתעלם מההפרעה ולחזור לישון.

"טפאלי! תקשיבי לי!" הלחישה הפכה נמרצת יותר, מצווה.

"עזבו אותי, אני רוצה לישון!" ענתה אמי, כלל מבלי לשים לב לכך, וניסתה לסלק את המפריע בעזרת ידה, דבר שלא עלה בהצלחה מרובה. היא הסתובבה לצידה השני שוב, ודרך עפעפיה הסגורים יכלה להרגיש באור השמש. היא פקחה את עיניה, וראתה שהשמש אכן זרחה זה מכבר, והאירה על הטל שעוד כיסה את המדשאות, מנצנץ. ואז הנצנוץ פסק, והאור נעלם, כשמי שניסה להעיר אותה כבר במשך כמעט עשר דקות רכן מעליה שוב, מסתיר את החלון.

"התעוררת סוף סוף. את ישנה ממש חזק, את יודעת?" אמי הצליחה לזהות את הקול כקולה של קלובר, והיא התיישבה במקומה, ממצמצת בניסיון להעיר את עצמה לגמרי – שכן לחזור לישון היא לא תצליח בכל מקרה עכשיו. קלובר לא תיתן לה.

"מתחילת השנה אני תוהה איך דארק מצליחה לסבול להעיר אותך כמעט כל בוקר. עכשיו אני עדיין לא מבינה."

אמי פיהקה. "מה את רוצה ממני שהיה כל כך חשוב שהערת אותי באמצע הלילה?"

"תדברי יותר בשקט, טיפשה; האחרות עוד ישנות-"

"דבר שאני אשמח לעשות גם..."

"זה לא חשוב עכשיו. את שקרנית."

אמי מצמצה פעם נוספת, הפעם בהפתעה, והיא הפנתה את מבטה אל קלובר, בוהה בה. "שקרנית?"

הנערה השניה הנהנה. "שקרנית."

"ולמה הגעת למסקנה הזו? ומעבר לזה, למה את חושבת שזה מספיק חשוב כדי להעיר אותי?"

"שתי מילים – דראקו מאלפוי."

אמי פלטה אנחה מיואשת. הם לעולם לא יניחו לה ממנו? "מה איתו?" היא שאלה, הטון שלה משקף היטב את מחשבותיה.

"את לא יכולה לעבוד עליי יותר, את יודעת. לא אחרי אתמול."

"אתמול?..." אמי אימצה את מוחה להיזכר. היא נזכרה, לבסוף. "אוה. זה. תקשיבי, זה ממש לא מה שאת חושבת, ולמען האמת, גם ממש לא איכפת לי מה את חושבת. באיזו זכות את מעירה אותי?"

"אני רוצה את האמת."

"אמרתי לך אותה מזמן, בתחילת השנה, כשאת ושתי הכלבות האחרות שלך שאלתן אותי –"

פלאפ! ידה של קלובר מצאה את דרכה אל לחיה של אמי, בכוח. שתי הבנות התנשפו, האחת מכעס, והשניה מתדהמה – אמי לא חשבה שלדבריה תהיה השפעה עד כדי כך חזקה; כלומר, כמובן, היא ידעה שהיא תעליב את הנערה השניה – אבל זו הייתה הכוונה.

"את שקרנית."

"לא, האמת שאני לא, אבל את יודעת מה? ממש לא איכפת לי ממה שאת חושבת."

קלובר שתקה במשך כמה שניות, ואמי, שהניחה שהנקודה הועברה, קמה ממיטתה והלכה לעבר המקלחת. אם היה לה זמן פנוי בבוקר, היא תנצל אותו כדי להתקלח. זה היה הדבר ההגיוני היחיד שהיא יכלה לחשוב עליו כרגע.

"לאן את חושבת שאת הולכת?" אמי שמעה את קולה של הנערה השניה קורא אליה, בשקט, בכעס.

"להתקלח. לא בא לי להסריח כמוך, את יודעת, היגיינה זה דבר חשוב..."

"למה אני בכלל טורחת?.."

"...גם אני תוהה. הייתי הרבה יותר שמחה אם היית פשוט נותנת לי לישון ועוזבת אותי מהאובססיות שלך," אמי פתחה את דלת חדר האמבטיה, והופתעה כשקלובר מיהרה אליה וחסמה את דרכה. "מה את רוצה ממני עכשיו?"

"בנוגע לאתמול..."

אמי גלגלה את עיניה, וכשהחזירה את מבטה אל הנערה השניה, הופתעה לגלות שזו איבדה מחזותה, והייתה עכשיו מסתכלת על הרצפה, ואמי הייתה די בטוחה שהיא ראתה את לחייה מסמיקות מאחורי שיערה.

"מה שראית. אל תספרי לאף אחד. במיוחד לא לדראקו מאלפוי-"

"מה שקרה אתמול?.." תהתה אמי, מנסה להיזכר, ואז נזכרה. אוי ואבוי. "היית חייבת להזכיר לי?.."

"כי אם תספרי, אני אספר לכל בית הספר שאת סתם שקרנית ושאת יוצאת עם דראקו מאלפוי, בזמן שיש לך חבר שמחכה לך-"

"אני רוצה לשכוח מזה כמה שיותר מהר, תודה לך על התזכורת..."

"ודראקו מאלפוי ידע שאת בוגדת בו, או יותר נכון – בוגדת איתו... ו... ואני אהרוס אותך אם תספרי."

אמי גלגלה את עיניה שוב. "אין לי שום סיבה לספר. עכשיו, את מוכנה בבקשה לעזוב אותי ולתת לי ללכת להתקלח?"

***

באותו בוקר, אמי הייתה עייפה במיוחד. היא כמעט נרדמה בכשיפומטריה, וניצלה את החלון שהיה לה בשעות השניה והשלישית כדי לחזור לחדר שלה לישון; לא שזה עזר בהרבה. היא הפסידה יותר מדי שעות שינה. לשיעור שיקויים היא הגיעה כשהייתה במצב לא הרבה יותר טוב מאשר בכשיפומטריה.

"אמי, אמי תתעוררי!" העירה אותה קסנדרה כש, לפי מה שאמי גילתה שניות מאוחר יותר, אליס הסתכלה עליה וחיכתה. לעזאזל איתה, חשבה אמי, מזדקפת במקומה, ומתאמצת להקשיב לשאר השיעור. כשהוא נגמר, אליס קראה לה.

"אמי," היא התחילה, כשהכיתה התרוקנה מאחרון התלמידים (שהיה קסנדרה דארק, לחלוטין שלא במקרה) ואמי התיישבה על הכיסא מולה. "מתי הלכת לישון אתמול?"

"זה לא עניינך," ענתה אמי, מסרבת להסתכל בעיניה של אימה. היא שנאה כשהיא עשתה את זה, שנאה כשהיא התנהגה כאילו שבאמת איכפת לה כשבעצם היא רק מחפשת דרכים להעניש אותה.

"אני דווקא חושבת שזה מאוד ענייני, אמי. במיוחד כשזה גורם לך להירדם בשיעור שלי, ואני בטוחה שנרדמת גם בשיעורים הקודמים שלך. במיוחד כשאני יודעת שהסיבה לזה היא לא שנתנו לך שיעורי בית, וזו סיבה שמאוד לא מוצאת חן בעיניי."

"...חבל."

"אני רצינית, אמי. זה מספיק גרוע מבחינתי שלא התקבלת לגריפינדור, ושדווקא לסלית'רין את מתאימה. אבל אני מוכנה לקבל את זה. זה החינוך שנתתי לך, הוא לא היה מושלם-"

"כן, מה עם 'קבל את הילד שלך כמו שהוא ואל תנסה לשנות אותו' ו'אל תגרום לילד שלך להרגיש רע לגבי עצמו'..."

אליס התעלמה מהערותיה של אמי. "אבל כשאת מפסידה שעות שינה כדי להיות עם בנים, ועוד בן למשפחת מאלפוי..."

אמי הרימה את מבטה, פעם ראשונה מתחילת השיחה, אל אימה. "על מה את מדברת?"

"ראיתי אותך, אמי. וזה מאוד לא מוצא חן בעיניי שבחרת דווקא בו; ועוד כשקלוד מחכה לך בבית, בטוח שהכל בסדר..."

כן, בטח 'ראית אותי'. קלובר הזו – חשבה אמי, ואז הכריחה את עצמה להירגע. "זה שקר. ואני מאוד מקווה שאת לא מתכוונת להשאיר אותי כאן עוד הרבה זמן, כי יש לי עוד שיעור להגיע אליו ואת הרי לא רוצה שאני אפסיד שיעורים כאן, נכון?..."

"זה מאושר. אני מעכבת אותך, ואני, לא רק שאני אמא שלך, ומאוד כדאי שתתחילי להתנהג אליי בכבוד, אני גם מורה שלך. ואל תקראי לי שקרנית, במיוחד לא כשאת יודעת שהאמת היא חמורה מזו. חשבתי שהחוק של לשמור על החוקים היה מספיק ברור-"

"על מה את מדברת, לעזאזל?"

"על היציאה שלך אתמול להוגסמיד. ראיתי אותך יוצאת לשם עם המאלפוי הזה. אל תנסי להכחיש, ואל תנסי להגיד שזה לא מה שעשיתם. שאלתי בין התלמידים מה היציאה הזו; אלה שהכירו אותה, לא הרבה, אני חייבת לציין, אמרו לי שזו יציאה להוגסמיד. רייבנקלו זה בית כן ומאוד טוב, אמי. אני לא מבינה איך לא הגעת לשם-"

"את לא יודעת כלום, בסדר? אני לא יצאתי אתמול להוגסמיד עם מאלפוי – "

"שקרנית! שתינו יודעות שזה לא נכון –"

"אני יודעת מה נכון, את יודעת רק מה שקלובר סיפרה לך-"

"קלובר?"

אמי הסתכלה עליה, ההפתעה מסיטה את הכעס שלה הצידה לרגע.

"איך קלובר קשורה לכל זה? מי זו קלובר?"

"היא... לא משנה. אני יכולה ללכת עכשיו? כואבת לי הבטן."

"אולי כדאי שתלכי למרפאה-?"

אמי קמה ממקומה, ממלמלת משהו על מחזור בזמן שיצאה מהכיתה כמעט בריצה.

***

"דראקו," אמרה אמי. דראקו הפנה את ראשו, מופתע; הוא כלל לא ידע שהיא שם. הוא היה מופתע גם מהעובדה שהיא פנתה אליו באופן כללי; אחרי מה שקרה בהוגסמיד...

"כן?"

"אנחנו צריכים לדבר."

"אנחנו?"

"אני ואתה. זה, בדרך כלל, מה ש'אנחנו' אומר."

דראקו גלגל את עיניו. "בסדר. דברי."

אמי הסתכלה סביבם, על חדר המועדון שהיה, בהתחשב בעובדה שהשעה הייתה קצת אחרי ארוחת הערב, מלא כמעט לחלוטין. "לא כאן," היא אמרה, פעם שניה בשלושה ימים. זה שעשע אותו מאוד.

"חשבתי שאת לא רוצה לדבר איתי יותר."

היא שתקה למשך כמה שניות, מסתכלת עליו, כשוקלת את דבריו. "...אז טעית. עכשיו, אתה מוכן לדבר איתי?"

הוא משך בכתפיו, וקם מהספה עליה ישב. "בואי," הוא אמר, לא בדיוק יודע מה לחשוב. יחד, כמעט, הם יצאו מחדר המועדון.

ברגע שיצאו דרך דלת האבן, אמי הצמידה אותו לקיר המסדרון, מנשקת אותו, כמעט בכוח. דראקו היה מופתע; מאוד מופתע. זה היה הדבר האחרון שהוא ציפה לו – למעשה, הוא ציפה שהיא פשוט תגיד לו שלא יעז להתקרב אליה עוד פעם, שידבר עם החבר ההוא שלה כדי לתקן דברים ביניהם, אם הוא הרס משהו...

אבל שהיא תנשק אותו?

מילא. דראקו הניח לעצמו להירגע ולהתגבר על ההפתעה. מי הוא שיגיד לא לנערה שרוצה אותו כל כך?

הם נשארו ככה במשך כמעט שתי דקות, לפני שהיא ניתקה ממנו, מתרחקת ממנו בלפחות חצי מטר. דראקו ניתק את עצמו מהקיר, מסדר את בגדיו שהתבלגנו מעט כשהיא תפסה בו.

"בשביל מה זה היה?" הוא שאל, מעביר את ידו בשיערו.

"התחשק לי."

"חשבתי שאמרת שאת רוצה... לדבר?"

היא משכה בכתפיה. "אז אמרתי."

"חשבתי שתרצי להגיד לי לצאת לך מהחיים, או משהו כזה. אין לך חבר עכשיו? אמריקאי, בלונדיני כזה... יותר גבוה ושחום ממני?"

"לא."

כשאמרה את המילה הזו, קולה היה קר ונוקב, והיא הנמיכה את מבטה כשאמרה את זה, ו, האם היה זה רק דמיונו, או שבאמת דמעה אחת התנפצה על רצפת האבן?

הוא הרים גבה אחת, מסתכל עליה בספקנות. "אתמול היה לך. קלוד, אני חושב. ראה אותי מנשק אותך?"

"...וזרק אותי בגלל זה. אתה יכול להיות גאה בעצמך."

בליבו, דראקו היה שמח בגלל זה; זה יקל עליו את העבודה. עכשיו, כשכבר אין לה חבר...

"התגובה הטבעית של בן אדם שבן הזוג שלו זרק אותו בגלל אדם אחר, היא לא ללכת ולנשק את האדם השני בגלל זה. יותר בכיוון של לפגוע בו, או ממש לכעוס עליו."

אמי הרימה את מבטה אליו, מחייכת בקור. החיוך שלה עכשיו הזכיר לו, משום מה, את החיוכים שלו. זה היה מטריד במקצת. "זה לא עניינך, מה המניעים שלי לעשות את מה שאני עושה. אתה לא אמור להתלונן על זה, בכל מקרה. קיבלת את מה שרצית."

דראקו בהחלט לא התלונן. זה היה בסדר גמור מבחינתו. לא היה לו איכפת מה המניעים שלה, כל עוד היא לא יודעת מה המניעים שלו. לא היה לו ספק בכלל שאם היא רק הייתה יודעת על העובדה שהיא רק בגדר משימה מבחינתו, היא לא הייתה עושה את כל זה. למעשה, הוא היה די בטוח שהיא הייתה אפילו עוד יותר שונאת אותו. ואם זה היה תלוי רק בו, לא היה לו איכפת. הוא שנא אותה, גם.

"רצית עוד משהו?" הוא שאל, משתדל להיות כמה שיותר ענייני. זה לא היה קשה במיוחד.

"לא, לא ממש, למען האמת."

"אז אני יכול ללכת עכשיו?"

"...אני לא מחזיקה אותך פה."

מקודם את דווקא כן, הוא חשב, והיה אומר את זה – לו לא היה חושש להרוס את מה שהצליח להשיג עד עכשיו. תחת זאת, הוא פנה חזרה אל חדר המועדון, ונכנס אליו, הולך לחדרו. היה לו מכתב לכתוב – בהנחה שעוד לא הגיעה התשובה על מכתבו הקודם.

***

הא! נראה אותך עכשיו! חשבה אמי לאחר שמאלפוי נעלם מאחורי דלת האבן. השיחה עם אמא שלה גרמה לה לעשות את זה, גרמה לה לרצות להיות איתו – אם היא שנאה אותו כל כך.. היא לא יכולה להיכנס לה לחיים הפרטיים. זה מספיק גרוע שהיא צריכה לגור איתה באותו בית ספר... ומספיק גרוע שהיא מנצלת כל הזדמנות שיש לה כדי לנזוף בה על זה שהיא הגיעה לסלית'רין, במקום לגריפינדור או רייבנקלו, כמו שהיא רצתה.

היא הניחה שמאלפוי יהיה עכשיו מאוד מבולבל, מההתנהגות שלה. אבל זה לא היה לה איכפת; הוא התחיל בכל זה. עכשיו, הוא יצטרך לשאת בתוצאות.

אמי נשענה על הקיר, המומה ממעשיה של עצמה. מהמחשבות של עצמה. לאיזו רמה היא הגיעה?..

מילא. זה לא שבאמת איכפת לה יותר. קלוד אמר שהם נפרדו. אין לה יותר בשביל מה לטרוח לחזור לשם בכלל; תחושת הבטן שלה צדקה. ברובה, לפחות. היא נכנסה לחדר המועדון שוב, ולאחר מבט מהיר גילתה שלא קסנדרה ולא מדליין שם – וגם שמאלפוי לא שם. לא שהיא חיפשה אותו, או משהו כזה. היא עלתה לחדרי הבנות של השנה השישית, ונכנסה לחדר של מדליין, בתקווה למצוא שם את קסנדרה, או מדליין. היה לה חיבור בשינוי צורה לעשות, והיא לא באמת ידעה את החומר.

"אמי!"

או, אז היא כן כאן, חשבה אמי, מחייכת לעצמה כשקסנדרה זרקה את זרועותיה סביבה בחיבוק.

"ערב טוב, קסי."

"את חייבת לי סיפור," המשיכה קסנדרה כשהתנתקה ממנה, חיוך ענקי על פניה. "התחמקת ממני היום כל היום כששאלתי, ועכשיו אין לך תירוץ –"

"האמת שיש לי. מי יותר טובה בשינוי צורה – את או מדליין?"

"מדליין, אבל – אני רוצה לדעת את הפרטים על אתמול! מה עשיתם? לאן הלכתם? דראקו מאלפוי הפריע יותר מדי?" הטון שלה בשאלה האחרונה היה משהו בין תוכחה, לבין חיבה, לבין סקרנות – אמי לא ממש יכלה להחליט מה מהם היה שם יותר.

"יש לי חיבור בשינוי צורה-"

"נו באמת, שתינו יודעות שלא איכפת לך מזה. ספרי לי ספרי לי ספרי לי!"

"אני לא רוצה, בסדר?"

קסנדרה הסתכלה עליה, מופתעת מתוקפנותה הפתאומית של אמי.