"אמי טפאלי ומעגל אוכלי המוות"
פאנפיק פרי עטה של Liquid Venom

פאנדום: הארי פוטר
דירוג: 13PG

פרק 3: הוגסמיד, מכתבים וצרות אחרות

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף האינדקס של היצירה

“I'm tangled up in something; I'm getting a little sick of myself --
tangled up in the feelings to convey to those days that have been left behind...
The heart I've forgotten somewhere is starting to hurt a little.

“I keep searching for you in a night lit by the stars that are bound to that time.

[Anti Nostalgic - Kotani Kinya]

ברגע שהנערה הזו נכנסה לתא שלו, הוא ידע שזו היא. בערך שבוע לפני כן אביו שלח לו מכתב מכלאו באזקבאן בנוגע אליה. הוא אמר לו שהיא אמורה להגיע, הוא אמר לו את שמה. הוא שלח לו תמונה שלה, אם כי היא הייתה מעט מיושנת. הוא כתב שהיא ביתו של הילאי, ושעל דראקו למצוא אותה ברגע שהוא מגיע להוגוורטס. כשדראקו שאל למה, ומה כל כך מיוחד בה, הוא רק ענה לו שהיא עוד תעזור לאדון, ושדראקו צריך להוציא את האף שלו מעניינים שאינם שלו.

אבל, לעזאזל, זה כן היה עניינו. ברגע שהוא ביקש ממנו לחקור אותה זה נעשה עניינו. הוא רצה לדעת למה הוא צריך לטרוח – דראקו מאלפוי לא טורח להתחבר לאנשים סתם. חייבת להיות לכך סיבה, והוא צריך לדעת אותה. אבל הוא לא העז להמרות את פיו של אביו – גם מהמרחק שלו באזקבאן הוא הפחיד אותו. היו לו עדיין קשרים, והוא תמיד יכול היה לשלוח מישהו שיראה לדראקו שעליו לציית להוראות של אביו. והדרך הזו בוודאי לא תהיה נעימה.

בלב כבד, דראקו נאלץ להמשיך ולציית הוראותיו של אביו, נהנה אך מעט מהחופש שניתן לו. למעשה, קשה היה לקרוא לכך כלל חופש, שכן אביו טרח לציין באוזניו שהוא יכול לראות אותו תמיד, ושהוא מפקח על כל דבר שהוא עושה. זו הייתה תחושה נוראית, אבל דראקו כבר התרגל אליה.

לוציוס, וההוראות המוזרות שלו. זו הייתה הסיבה היחידה שהוא טרח לדבר איתה. היא נראתה טיפשה והיא גם הוכיחה את עצמה ככזו בשיחה שניהלו, ובמקרה רגיל הוא היה בקושי מסתכל עליה פעם שניה. והפעם הראשונה הייתה רק כי איכשהו, היא נראתה טוב; אם כי טיפה רזה מדי לטעמו. והרבה יותר מדי אמריקאית. הוא לא אהב אמריקאיות, הן תמיד היו שחצניות כל כך. דראקו מאוד קיווה שכל העסק הולך להשתלם, כי הוא שנא לבזבז את הזמן שלו.

היא לא שמה לב לכך, אך גם כשלכאורה הסתכל דרך החלון, למעשה בחן אותה. את ההתנהגות שלה, ניסה לקלוט כל סימן למה אביו פקד עליו להכיר אותה. הוא לא מצא כלום, וזה תסכל אותו.

שיהיה. הוא ימשיך לציית להוראותיו של אביו, מה שאומר שעליו לשלוח לו מכתב ברגע שיוכל, כדי להודיע לו שהוא פגש אותה. המכתב יהיה ענייני; אין כל צורך לפרט כל עוד אביו לא ציין בפניו שיש. ולכן, כשהאידיוט הגריפינדורי ההוא, לונגבוטום, נכנס לתא בו שניהם ישבו ואמר שאמא שלה קוראת לה (דראקו, כמובן, גם ידע כבר שאימה תלמד אותם שיקויים בבית הספר, מה שאומר שסנייפ קיבל סוף סוף את המשרה לה הוא חיכה כל הזמן; לדראקו כבר נמאס לתהות מאיפה אבא שלו מוציא את כל המידע) הייתה לו הזדמנות נהדרת.

כשהדלת נסגרה אחרי שני הנערים, הוא פתח את מזוודתו הקטנה (הגדולה יותר חיכתה בתא עם פנסי, יחד עם הינשוף שלו. זו הייתה הדרך היחידה להיפטר ממנה) והוציא עט נוצה שחור, קסת דיו שחורה וגיליון קלף, וכתב את המכתב המתומצת לאביו. ברגע שסיים, החזיר את הכל למקומו וכשהמכתב מגולגל בתוך כיס גלימתו, יצא מהתא והלך לעבר התא שבו השאיר את פנסי והאחרים בתחילת הנסיעה.

"דראקו!" קראה פנסי, מחייכת חיוך שהסתיר בתוכו גם תוכחה על כך ש'נטש' אותה לכל כך הרבה זמן וגם שמחה על כך שהוא חזר.

"פנסי, אני לא כאן להרבה זמן, רק באתי לשלוח את וויליאם למשימה." הוא אמר בקור, סוגר את דלת התא ופותח את דלת כלובו הכסוף, המעוטר, של הינשוף שלו. וויליאם פלט קריאה רכה, מלאת כבוד, כשאדונו ליטף את נוצותיו השחורות, לוחש באוזניו את מטרתו מבלי שהאחרים ישמעו. לאחר שסיים, דראקו קשר לרגלו את המכתב שכתב לאביו, ושיחרר את וויליאם מבעד לחלון הרכבת, יודע שהוא יוכל להתמודד עם המהירות שבה היא נסעה. למעשה, הרכבת כבר החלה להאט,מה שאמר שני דברים: הראשון, הם מתקרבים להוגוורטס. השני: לוויליאם יהיה יותר קל לתפוס את עצמו בכיוון הנכון. שני הדברים היו טובים, ודראקו לא התלונן.

לאחר שוויליאם נעלם באופק, דראקו הזדקף, ופנה לצאת.

"אבל דראקו, מה כבר יש לך לעשות כל כך הרבה-"

"זה לא עניינך, פנסי. נתראה בארוחה." הוא אמר, ויצא מהתא, מקווה שהם דווקא לא יתראו בארוחה. פנסי יכלה להיות מעצבנת מאוד כשרצתה.

כשהגיע לתא, אמי עדיין לא חזרה. מה טוב, חשב. ככה היא לא תוכל לדעת שהלכתי. אם כי היו לו לפחות חמש סיבות אפשריות לכך שנעלם מהתא לזמן מה, אך הוא בכל מקרה לא התכוון לחלוק איתה אף אחת מהסיבות המומצאות האלו, ולכן עדיף גם שלא תשאל.

הוא חזר לשכב למלא אורך הספסל, וקרא בספר שלו שוב. האמנות האפלה. הוא היה משעמם, ודיבר על היסטוריה של קסמים אותם אביו לימד אותו לפני זמן מה. אך אביו גם ציווה עליו לקרוא אותו, בטענה שהוא חייב לדעת את המקור של הכל כדי להבין טוב יותר – ולכן לבצע טוב יותר. דראקו עצמו חשב שזה שטויות, אבל הוא לא העז להמרות את פי אביו.

הרכבת כבר כמעט עצרה לחלוטין כשאמי שבה אל התא, נראית עצבנית למדי.

"שתלך להזדיין, גם כן..." היא מלמלה בינה לבין עצמה, גורמת לדראקו לתהות מה אמא שלה כבר עשתה לה שגורם לבת שלה לדבר ככה. היא התיישבה על הספסל מולו בכבדות, מסתכלת דרך החלון. דראקו הסתכל גם הוא לשניה דרך החלון, ושם לב שכבר רואים את אורותיה של טירת הוגוורטס, מנצנצים במרחק.

בדרך כלל, הוא לא היה נחמד. אל אף אחד; אלא אם יצא מזה משהו בשבילו. ולכן, הוא היה מאוד מופתע כשהעיר, "עוד מעט מגיעים לטירה. את לא רוצה שפילץ' יתפוס אותך מסתובבת בלי מדי הוגוורטס בזמן הארוחה הרשמית."

מזווית עינו יכל לראות את מבטה המופנה אליו, והוא יכל להרגיש שהיא הייתה מופתעת – כאילו היא שכחה שהוא היה שם גם, מרוכזת מדי במחשבותיה.

"מה?" היא שאלה, כאילו שהוא אמר דבר מה מופרך. מילא, הוא חשב. עם הזמן היא תלמד להכיר אותי, ותדע לא לזלזל במה שאני אומר. נכון לעכשיו זה לא היה איכפת לו במיוחד.

"ארוחת תחילת השנה. כדאי שתחליפי למדי הוגוורטס." אמר, עדיין קורא בספר. הוא לא התכוון להעניק לה יותר תשומת לב ממה שכבר נתן לה – היא לא הייתה ראויה לה.

למשך כמה שניות שרר שקט, ואז היא דיברה שוב. "אז צא." היא אמרה, והטון המצווה שבקולה שעשע אותו. לא, היא עוד לא למדה מי הוא.

"זה התא שלי, ואני לא רוצה לצאת עכשיו. אם לא נוח לך להתלבש פה כשאני פה, שני מטרים מהתא הזה יש את השירותים של הרכבת. את יכולה להשתמש בהם בשביל זה."

שוב שקט, ואז הוא שמע את קול צעדיה, ופתיחת הדלת וסגירתה. הוא חייך לעצמו, מכיר את השירותים של הרכבת; היא תחזור לתא בעוד ארבע... שלוש... שתיים...

דלת התא נפתחה שוב. דראקו איחר מעט בספירה שלו, אבל הוא העדיף לשכוח מכך.

"אני לא נכנסת לשם."

דראקו לא טרח לענות. היא ככל הנראה הבינה את הרמז, מאחר והמשפט הבא שלה היה בקשה שהוא לא יסתכל לכיוון שלה עד הודעה חדשה. מהטון שלה, היה ברור שהיא הייתה נבוכה מאוד; זה לא היה מעניינו, בכל מקרה. הוא לא ענה לה, ממשיך לקרוא; משום מה, הוא שם לב פתאום שהוא קורא את אותו המשפט כבר בפעם העשירית לפחות. הקללה הומצאה תוך כדי קרב, כשהקוסם אשר כינה את עצמו קרואנטו עמד על סף מוות והפסד. הקסם הזה היה מה שהציל אותו... לעזאזל, זה משעמם... חשב דראקו בעודו קורא, והוא נכנע, מחליט שאין לו כוח להמשיך עכשיו. הוא מצמץ, ו, שוכח לשניה את בקשתה של אמי, עמד לסובב את פניו אל החלון; הוא יכל לראות אותה סוגרת את כפתורי הגלימה שלה מעל למה שנדמה להיות... אותה חולצה שהיא לבשה לפני שניה? היא דרשה ממנו שלא להסתכל על גלימה שהיא שמה מעל לבגדים כבר לבושים? ילדה מטומטמת, חשב, מסיט את מבטו, ולו רק כדי שלא יהיה לה על מה להתלונן. הוא חיכה להודעה ממנה שהיא סיימה להתלבש. היא הגיעה, זמן לא רב אחרי כן, ואז הרכבת כבר עצרה כמעט לחלוטין, ורעשי פתיחת דלתות נשמעו מבחוץ, יחד עם קולותיהם של התלמידים.

דראקו קם, והלך לכיוון היציאה מהתא; באופן צפוי לחלוטין, טפאלי קמה גם היא, וככל הנראה התכוונה לעקוב אחריו. חבל. היא יכולה לנסות, אבל בספק אם היא תצליח, בהתחשב בכמות האנשים שהיו במעבר. אבל הוא היה צריך להגיע אל המזוודות שלו לפני שפנסי תתחיל לצרוח בכל הרכבת שהוא נעלם ומי ראה אותו, ובכך לגרום לעצמה רצח מיידי על ידו. כפי שחשב, ברגע שהלך עם זרם התלמידים הענקי, טפאלי איבדה אותו. לפחות, הוא לא שמע אותה יותר, אז הוא נתן לעצמו להניח שהיא איבדה אותו.

אבל זה לא היה לו איכפת בכל מקרה; הוא רק רצה לוודא שפנסי לא נגעה לו בדברים ולצאת משם. עם כל האנשים שהחליטו בדיוק עכשיו לצאת, נעשה מאוד צפוף, ודראקו לא אהב את זה.

"דראקו!" קידמה אותו קריאתה של פנסי, ממש שניות לפני שהספיק להגיע אל דלת התא. היא פילסה את דרכה אליו בכוח, וכרכה את זרועותיה סביבו; הוא שנא כשהיא עשתה את זה. הוא שנא כמעט כל דבר שעשתה ושהיה קשור אליו. הוא התחמק מחיבוקה, אומר בהיסח דעת משהו על כך שהגיע הזמן לרדת מהרכבת, ולא מקשיב למה שהיא ניסתה להגיד לו. זה לא היה חשוב במילא; והוא יכל לראות שכל הדברים שלו שלמים ולא נגועים, וזה מה שהיה חשוב.

הם יצאו מהרכבת כשעצרה, נדחפים בין עשרות התלמידים שכבר רצו לצאת משם גם, והלכו לעבר הכרכרות. כשמצאו את הכרכרה בה ישבו קראב וגויל (שאיכשהו הצליחו לרדת מהרכבת לפניהם) הם נכנסו לתוכה, דראקו לא טורח אפילו להנהן לעברם. למעשה, הוא די שנא אותם. הם תמיד היו מסריחים ומגעילים – ההפך ממנו, המסודר, הנקי תמיד. הוא התחבר איתם רק כי ההורים שלהם אוכלי מוות, והם עצמם היו עתידים להפוך לאוכלי מוות גם. כשחשב על כך, הניח את יד ימין שלו על האזור קצת מתחת לכתף של יד שמאל בכאב. האות האפל, שנחקק בו כבר לפני למעלה מחצי שנה כשאביו אמר שסוף סוף הוא יכול להפוך לאוכל מוות, עדיין כאב לו. הוא הניח שזה התפקיד שלו – פרט לכמובן שאוכלי המוות יידעו מתי האדון זקוק להם.

"היי דראקו," הוא שמע את קולו של וינסנט קראב אומר לו, ואת גרגורי גויל חוזר אחריו.

הוא הנהן, רק להראות להם ששמע אותם. הם כנראה הבינו את זה שאין לו חשק לדבר איתם – אחרי כמעט עשר שנים שהם מכירים אותו, זה היה רק הגיוני שמתישהו הם יידעו מתי לא כדאי להתעסק איתו, בעיקר בשל העובדה שהוא תמיד הטיל עליהם קללה כלשהי אם עשו את זה. הנסיעה בכרכרות בית הספר, המובלות על ידי סוסי הגיהנום המבעיתים – הת'רסלרים, הייתה שקטה, פרט לקרקוש הגלגלים על דרך האפר רצופת האבנים וניסיונותיה של פנסי למשוך את תשומת ליבו – מהם הוא התעלם. לאט לאט, הם התקרבו להוגוורטס, לטירה הענקית, המפוארת. דראקו לא היה יכול להגיד שהוא לא התגעגע, במובן מסוים. כמובן שהוא העדיף את הנוחות והיוקרה שהיו לו בבית, באחוזת מאלפוי, אבל אחרי חודשיים שלמים בהם היה צריך לסבול את גמדון הבית החדש שלהם – את הקודם פוטר האידיוט שחרר. לא שהוא היה כזו אבדה – דובי היה מעצבן. הוא כל הזמן נכנס לחדרו של דראקו, מפריע לו, בטענה שלוציוס אמר לו לנקות. דראקו לא ידע אם הוא שיקר או לא, אבל הוא עדיין התעצבן עליו בכל פעם שעשה את זה.

ובדיוק כשדראקו חשב שהוא נורא רוצה להגיע כבר להוגוורטס, הכרכרה עצרה מול השערים הגדולים, הפתוחים לרווחה. הוא ירד מהכרכרה, יודע בוודאות שקראב וגויל יבואו אחריו. הוא פסע בצעדים יהירים לתוך הטירה הגדולה.

כשנכנס לאולם הגדול ופסע לעבר שולחן סלית'רין, הוא לא הופתע כשמצא שם את טפאלי. אבא שלו כבר טרח ליידע אותו גם על העובדה שהיא התקבלה לסלית'רין, ולדראקו היו סיבות לחשוד שלעובדה שהיא שם יש קשר כלשהו לעניין שאדון האופל מצא בה. הוא התעלם מנוכחותה, והתיישב במקומו הרגיל, לצידם של קראב, גויל ופנסי.

משפטי הפתיחה של דמבלדור והמיון היו, כרגיל, משעממים. דראקו רק בקושי טרח למחוא כפיים כמו כל שאר השולחן כשתלמיד שנה ראשונה נוסף הצטרף לשורותיהם, והוא חיכה שהארוחה תתחיל. הוא לא אכל דבר מאז עזב את ביתו באותו בוקר, והוא היה רעב.

***

כשירדה מהרכבת סוף סוף, אמי לא יכלה שלא לפלוט אנחת רווחה קלה. הוא היה מעצבן, וכל כך... יהיר, ובטוח בעצמו, במן דרך מטרידה שכזו. את המסע בכרכרות היא עשתה בחברת שני תלמידי שנה שניה; עד שהבינה שהיא בעצם אמורה ללכת לכרכרות האלו ופשוט למצוא מישהו לשבת איתו, כבר כולם כמעט הלכו, והכרכרה עם שני הילדים הייתה האחרונה וסירבה לזוז לפני שהתמלאה.

לאחר מכן היא הגיעה אל האולם הגדול – הוא בהחלט היה מרשים. היא מעולם לא ראתה מקום כה מושקע וגדול – אך מצד שני, היא לא הייתה מהאנשים שיתלהבו ממקומות כאלה. כאשר טקס המיון החל, היא זיהתה את המצנפת שהונחה על השרפרף – אותה מצנפת שהיא עצמה נאלצה להניח על ראשה, אותה מצנפת שאותה שנאה כל כך מאז שהיא החליטה שהיא שייכת לסלית'רין. לא רק שהיא פגעה אז בכבוד שלה, אלא שהיא גם הרסה לה את התכניות. דבר שעליו אי אפשר לסלוח.

הישיבה בשולחן סלית'רין הייתה מענה כמעט; לשבת בין אנשים שמעולם לא ראתה, שנדמה היה שכלל לא איכפת להם מכך שהיא יושבת שם ושלו הייתה נופלת ומתה במקומה, לאיש לא היה איכפת; הצורך הבלתי מוסבר למחוא כפיים יחד עם כולם כשהמצנפת צעקה סלית'רין! ותלמיד נוסף הצטרף. הארוחה הסתיימה ודמבלדור נשא את דבריו האחרונים, שהיו מוזרים וכלל לא הולמים מנהל של בית ספר גדול וחשוב כל כך, והם נשלחו לחדריהם, לישון לקראת יום הלימודים למחרת. הייתה זו הקלה גדולה לקום משם, להיות מסוגלת להתרחק מעט מכולם – ולו רק לכמה מטרים, כדי שתוכל לעקוב אחריהם לחדר המועדון.

כשנכנסה מיד אחרי כולם, ראתה את החדר הקר, המואר בעמעום על ידי נרות שנתלו בשלשלאות ברזל מהקירות, ואח עשויה אבן שחורה עם אש כחולה ומלחששת ששימש כחדר המועדון של תלמידי סלית'רין. המקום לא היה מלבב במיוחד, ונראה כאילו שלא יהיה כלל יותר חם מן המדשאות שאותן ראתה בדרכה לטירה בימים הקרים של החורף הבריטי, לא בשבילה, שהייתה רגילה לחום של קליפורניה.

לאחר שהצליחה למצוא את חדר השינה שלה, ומצאה את מיטתה – אחת מתוך חמש - שלידה נחו הדברים שלה, היא גילתה גם ינשוף אפור, מוכר, שנח על השידה שהייתה צמודה למיטה שלה, גיליון קלף מגולגל קשור לרגלו. קלוד.

נשימתה נעתקה לרגע, ספק מפחד, ספק מהתרגשות, והיא ניגשה אל הינשוף כמעט בהיסוס, מלטפת אותו קלות על ראשו שעה שפתחה את המכתב.

אֶם היקרה שלי,

אני שמח שטוב לך שם. פחדתי שיהיה לך קשה, וזה טוב שאני שומע ממך שזה לא ככה.

רציתי לכתוב לך מוקדם יותר, אבל פחדתי שאפריע לך עם ההכנות והכל, אז תכננתי לשלוח את המכתב הראשון בסוף השבוע, אחרי שתספיקי להסתגל, אבל הקדמת אותי אז שיניתי את התכניות שלי.

אני מצטער שאני לא יכול להגיד יותר מ'מזל טוב' על תוצאות המבחן שלך; אין לי מושג מה המשמעות של זה. אני רק אניח שזה אומר שעברת. אבל, מבחן שכולל רק להניח מצנפת מיושנת על הראש ולחכות שהיא תגיד את שם אחד מהבתים? זה נשמע מאוד מוזר.

מילא.

אני יודע שיש עיירת קוסמים מאוד קרובה לבית הספר שלך – הוגסמיד, או משהו בסגנון. אני תוהה האם נותנים לכם ללכת לשם מדי פעם?

אוהב,

קלוד.

נ.ב.

תשמרי על עצמך ואל תשכחי אותי. אני מחכה לך כאן.

כשסיימה לקרוא את המכתב, עיניה כבר היו מלאות בדמעות. אני מחכה לך כאן. המשפט נותר חקוק במוחה, והתחושה הנוראה שהיא לעולם לא תחזור לראותו המשיכה לנקר בליבה, חזק מתמיד. היא כבר החלה להבין – גם אם היא כן תראה אותו, יהא זה כדי להיפרד סופית. הם לא התאימו; לא, אם הם היו אמורים להיות ביחד היא לא הייתה קופצת על כל הזדמנות להתקרב להארי פוטר. היא לא הייתה...

אך סוף המחשבה נבלעה בקורי השינה שכבר נטוו סביב מוחה, מערפלים אותו, והיא נרדמה כשהמכתב עדיין אחוז בידה.

"...ברכבת."

"מה? ומה פרקינסון אמרה?"

"היא לא יודעת. את חושבת שאם היא הייתה יודעת היא הייתה נשארת כל כך רגועה?"

קולות דיבור העירו את אמי משנתה. היא תהתה האם זה כבר בוקר, אז זה נראה כל כך לא הגיוני. היא רק עצמה עיניים לכמה דקות...

"את צודקת. רגע, אבל לא אמרת ש-"

"שהוא היה זה שהתחיל? כן. אבל זה לא כאילו שפנסי הייתה מתעלמת מכל זה רק בגלל זה."

"שקט! היא התעוררה!"

המשפט הזה, שנאמר בלחישה נמהרת, לא הפתיע את אמי; אכן, עכשיו היא התיישבה במיטתה, והשיחה נדמתה להיות משהו אישי. בהחלט לא משהו שקבוצת בנות הייתה רוצה שהילדה החדשה תשמע. הן לא מכירות אותה עדיין.

מבט מהיר לכיוון החלון הראה לה שהיא צדקה; זה עוד לא בוקר. והיא גם גילתה שחדרי השינה של סלית'רין היו על קומת הקרקע, רואה את המדשאות החשוכות, מוארות אך במעט באור הירח החיוור.

אמי החזירה את מבטה אל החדר, מעט יותר ערנית עכשיו. שלוש בנות היו שם, שתיים מהן יושבות על מיטה אחת, והשלישית על הרצפה לידן. שלושתן הסתכלו עליה עכשיו, כאילו שהן בוחנות אותה. אמי שמה לב שחתיכת קלף מונחת לידן, והיא נראתה מאוד מוכרת, משום מה.

המכתב מקלוד.

"זה שלי, לא?" היא פלטה, מבטה ממוקד בגיליון הקלף.

אחת מהן, זאת שישבה על הרצפה, הסתכלה לעבר הקלף גם היא. "כן," היא אמרה בשיא הפשטות. זה הפליא את אמי, איך אדם יכול לענות ככה, כשברור שמדובר במשהו שלא היה אמור לקרות.

היא לקחה נשימה עמוקה, נחושה בדעתה להרגיע את עצמה. "תחזירו לי את זה בבקשה. לא הייתה לכן כל זכות-"

"זה היה על הרצפה באמצע החדר." זאת שדיברה קודם ענתה שוב, קוטעת את דבריה של אמי ומעבירה את שיערה הג'ינג'י את מאחורי אוזנה. "לא ידענו של מי זה עד שלא קראנו. את לא יכולה להאשים אותנו על זה שלא השארת את זה אצלך." היא קמה מהרצפה.

"אבל-"

"זה לא יפה לבגוד בחבר שלך, את יודעת," אמרה אחת אחרת, שנראתה עוד פחות חברותית מהאחרות, שיער חום חלק ממסגר את פניה, וניצוץ של רשע בוהק בעיניה החומות גם הן. חיוך לעגני היה מרוח על שפתיה, ואמי החלה לתהות האם לא היה עדיף לו לא הגיעה לכאן מלכתחילה.

"אני לא בוגדת בחבר שלי."

"ראיתי אותך עם דראקו מאלפוי ברכבת. אי אפשר להאשים אותך, את יודעת, הוא נראה טוב." חיוכה התרחב. "אבל אם פנסי תראה שאת מנסה להתחיל איתו... לא הייתי רוצה להתחלף איתך."

"אני לא מנסה להתחיל איתו!" אמי הייתה כמעט נואשת; היא רצתה לקבל את המכתב מקלוד בחזרה, היא רצתה שהן יעזבו אותה במנוחה וללכת לישון, היא רצתה להסתלק משם. "המקום הפנוי היחיד שמצאתי היה לידו, אז שם ישבתי. הוא זה שהתחיל לדבר איתי, ואם את כל כך רוצה אותו, קחי אותו לעצמך. אני לא בוגדת בחבר שלי."

"את יכולה אולי לשכנע את עצמך, אבל לא אותי."

אמי לא ידעה כיצד לענות על כך, והניצוץ בעיניה של הנערה הפחיד אותה. היא השפילה מעט את מבטה, ולכן הופתעה כשראתה את המכתב מקלוד מונח תחת עיניה, בידה של זו שישבה על הרצפה קודם.

"קחי," היא אמרה, כמעט מחייכת. כמעט חברותית. אבל רק כמעט.

אמי לקחה את גיליון הקלף מידיה, אפילו לא טורחת להגיד תודה. לא הגיע להן תודה, זה לא היה אמור להיות אצלן מלכתחילה.

הנערה לא עזבה אותה. "קוראים לי קְלוֹבֵר. זאת אַאֵרִיס," היא אמרה, עכשיו כשאמי הסתכלה עליה סוף סוף, והצביעה לכיוון הנערה עם השיער החום, "וזאת שרלין." היא החוותה לבסוף לעבר הנערה שלא דיברה. "את אמי, נכון? זה כתוב על הדלת."

"אני רוצה לישון." ענתה אמי בקור; היא לא יכולה סתם ככה לשכוח את כל השיחה שהתנהלה שם לפני דקות ספורות, שכן עכשיו היא גם הבינה שהשיחה אותה קטעו כששמו לב שהיא ערה הייתה עליה. היא הכניסה את המכתב מקלוד למגרה הראשונה שראתה בשידה שלצד מיטתה, והניחה את ראשה על הכרית בהפגנתיות.

"את לא בריטית, נכון? מאיפה את?"

הנערה, קלובר, המשיכה לשאול, מתעלמת לחלוטין מדבריה של אמי. עושה כמיטב יכולתה להתעלם, אמי עצמה את עיניה.

"למה באת רק עכשיו ולא מהשנה הראשונה?"

לעזאזל, תשתקי קצת! חשבה אמי, מתאפקת שלא להעיף אותה משם בכוח.

קלובר התיישבה על קצה מיטתה של אמי. "הוא נשמע ממש נחמד, החבר הזה שלך, קלוד. הוא יבוא לבקר מתישהו?"

זה כבר בהחלט היה יותר מדי. מוותרת על הרעיון לישון ושמחה על כך שהיא שכחה להחליף בגדים, אמי פקחה את עיניה וקמה, מתעלמת לחלוטין ממבטיהן העוקבים של בנות החדר – שותפותיה מהלילה – ומשאלה נוספת ששאלה קלובר, כשיצאה מהחדר לעבר חדר המועדון.

במבט ראשון, חדר המועדון היה ריק; הוא היה חשוך פרט לאח שבערה בכחול, ושקט. השקט ששרר שם העביר בה צמרמורת, בחודרניות שלו, במוחלטות שלו. אפילו האח לא השמיעה רחש.

בצעד כמעט מהוסס, אמי ירדה את המדרגות האחרונות, והלכה לעבר האח, מתיישבת קרוב אליה; לא מצא חן בעיניה הרעיון של לשבת בחושך, לבד, בחדר המועדון הזה. מהמעט שידעה על תלמידי סלית'רין, היא לא חיבבה אותם. היא הניחה לעצמה לשקוע בכורסא הנוחה, עוצמת את עיניה ברוגע.

"לא מצליחה להירדם, הא?"

אמי פקחה את עיניה במהירות, מבוהלת מעט, כששמעה את הקול המדבר אליה ואת הרעש של ספר שנסגר בחוזקה.

***

דראקו קיבל את המכתב מאבא שלו כבר באותו הערב, זמן קצר אחרי הארוחה.

תתחבר איתה, הוא קרא את השורה הכתובה על גיליון הקלף המשומש – אותו גיליון עליו דראקו כתב מוקדם יותר באותו יום. תגרום לה לסמוך עליך.

וזה מה שהוא עשה, מציית להוראות הכתובות מאביו בדרך היחידה אותה הכיר.

הוא חיכה להזדמנות – והיא הגיעה אף מוקדם משציפה. עוד באותו ערב, למעשה. הוא נשאר בחדר המועדון כדי לקרוא עוד קצת בספר של אביו, כששמע צעדים רכים היורדים במדרגות מהמעונות לכיוון חדר המועדון. מופתע מעט, הוא הפנה לשם את מבטו, מופתע עוד יותר כשראה למי הצעדים היו שייכים; טפאלי. הוא לא ידע מה יש לה לחפש בחדר המועדון בשעה כזו – האם היא הצליחה לגרום לחברות החדר שלה לשנוא אותה כבר בלילה הראשון שלה שם? בהתחשב במה שהצליח לקלוט מההיכרות הקצרה עמה ברכבת, זה נשמע הגיוני מאוד. דראקו החזיר את מבטו אל דפי הספר, שוב לא קורא בהם אלא חושב, מתכנן כיצד לגרום לה להסכים.

הוא לא היה מופתע כשהתיישבה על הספה לא כל כך רחוק ממנו מבלי לשים אליו לב כלל. הוא לא התבלט במקום מושבו, על כורסא צדדית, מספיק קרובה אל האח כדי שלא ייאלץ להדליק לעצמו אור בעזרת השרביט אך רחוק מספיק כדי להישאר לא-מובחן. הוא העביר את מבטו על פני החדר, בוהה בחוסר תכלית בניסיון לחשוב על משהו; היא לא נדמתה לחבב אותו במיוחד ברכבת. הוא לא ניסה לגרום לה לחבב אותו אז, לא מודע לתוכניותיו של אביו. עיניו נחו לשנייה על לוח המודעות, ואז הרעיון עלה במוחו. גאונות במלוא הדרה.

הוא החזיר את מבטו אליה; היא עדיין ישבה שם, שקטה, נראית מצוברחת במקצת. שיהיה. מצב הרוח שלה לא עניין אותו. הוא אילץ את עצמו להעלות חיוך על שפתיו, כשאמר, "לא מצליחה להירדם, אה?", משועשע לראות את פרצופה המבוהל כשסגר את הספר, מניח אותו על השולחן שהיה שם.

"אה, זה אתה." היא ענתה לו בקור כעבור כמה שניות – פרק הזמן שלקח לה להתגבר על ההלם שבכך שהיא לא לבד, ושהאדם שהיה שם איתה היה לא אחר מאשר הוא. מראה מעתיק נשימה, אכן.

"למה ציפית? השד שרודף את חדר המועדון?" הוא ענה לה בקור.

היא לא ענתה. נהדר, חשב. זו בדיוק התוצאה שאליה רצה להגיע. הוא קם ממקומו, הולך לעברה ונעצר מולה, מניח את ידו על משענת הכורסא שלה, כתומך בעצמו כשקכן קלות מעליה.

"כבר הצלחת לגרום לכולם לשנוא אותך?" הוא שאל, מתגרה.

"לא," אמי ענתה מייד; הוא יכול להבחין בסומק קל המתפשט על לחייה כשהסיטה את מבטה ממנו. היא לא הייתה שקרנית מוצלחת במיוחד. הוא תהה, שוב, מה אדון האופל רוצה ממנה, שכן לו היא נראתה חסרת תועלת לחלוטין.

"לא כולם," היא המשיכה, ואז נדמה היה שהשתלטה על המבוכה הקלה שאחזה בה, והיא החזירה את מבטה אליו, מבט כמעט נחוש בעיניה. "מה אתה רוצה?"

דראקו החליט למשוך את זה עוד קצת, והוא הפסיק להישען על הכורסא שלה, מזדקף מולה. "יש טיול להוגסמיד בסוף השבוע הזה." אמר, יודע היטב כמה ברור הוא נשמע. התשובה שלה הייתה כמעט צפויה מכדי להיות המציאות ולא דמיונו שמראה לו את מה שהוא רוצה לראות.

"אני לא באה איתך, אם זה מה שרצית להגיד."

"לא? חבל. יש כאלה שהיו מוכרות את נשמתן לשטן כדי לשמוע אותי אומר את זה."

"אז לך איתן. או עם השטן, בחירה שלך, אני בטוחה שגם הוא ישמח לצאת איתך."

"מסתבר שדווקא השטן לא ירצה."

"אתה רומז משהו?"

לעזאזל, הוא חשב. הוא תהה האם זה הטמטום שלה או השחצנות האמריקאית שלה, אבל בין כך ובין כך, זה לא התקדם כמו שהוא ציפה; בכל מקרה, זה לא עבד. הוא יצטרך להתקדם עוד, ו, לכל הרוחות, הוא הולך לשנוא את עצמו על זה.

"אולי," אמר דראקו, ורכן לעברה, מניח את ידו על משענת הכורסא שוב כדי לתמוך בעצמו בשעה שנישק אותה. היא לא השיבה את הנשיקה, אך גם לא התנגדה לה; הוא תהה האם היא פשוט הייתה המומה מכדי להדוף אותו.

כדאי מאוד שזה יהיה שווה את זה, הוא חשב, כועס על עצמו שהסכים לכל זה אך באותו זמן יודע שלא הייתה לא ברירה. הוא רכן לעברה מעט יותר, כמבקש להעמיק את הנשיקה, ואז היא הדפה אותו מעליה בכוח, מסתכלת עליו במבט שכמעט ויכול היה לשרוף אותו. דראקו הזדקף, מייצב את עצמו מחדש.

"לא הייתה לך כל זכות לעשות את זה," היא אמרה, והוא ציין לעצמו שקולה רעד מעט. הוא תהה האם היה זה רק מהכעס. סביר להניח שכן.

"את לא נראית לי סובלת במיוחד," אמר, ושם לב שזה נכון; למרות המבט בעיניה, הגוון של לחייה הוכיח לו אחרת. גם צל החיוך על שפתיה, והוא ידע שהוא היה קרוב ללהצליח; וזה אפילו לא היה נורא כל כך. הוא חייך לעצמו, חושב על המגע של שפתיה. הוא מעולם לא נישק שפתיים רכות כל כך; פנסי הייתה תמיד הרבה יותר מדי נוקשה, והבחורה ההיא, קלובר, היה לה תמיד טעם נוראי בפה. אבל לטפאלי הייתה סוג של מתיקות...

לא, הוא אמר לעצמו בתקיפות, רואה לאן מחשבותיו הולכות. היא הייתה טיפשה מדי בשבילו, בכל מקרה.

היא לא ענתה להערתו האחרונה. דראקו העביר את אצבעותיו בשיערו, מסדר אותו. "בואי איתי," הוא אמר, ושנא כל הברה במשפט הזה. היו לו דברים כל כך הרבה יותר טובים לעשות בזמן הזה בהוגסמיד – לחדר כמה מלאים של חומרים לשיקויים שהיה מכין מדי פעם, למשל. בהוגסמיד היו חנויות שבמקומות אחרים – אפילו בסמטת נוקטורן – לא היו, והן מכרו דברים שמקומות אחרים לא מכרו.

"אמרתי לך כבר, אני לא אבוא איתך," קולה הקר של טפאלי קטע את מחשבותיו, והוא חזר להווה. היא קמה מכיסאה, וכבר עשתה חצי מהדרך אל המדרגות המובילות את מעונות סלית'רין. הוא לא טרח לעצור אותה.

לעזאזל, חשב, לפני שלקח את הספר שלו ועלה בעצמו למעונות הבנים.

***

לעזאזל עם האידיוט הזה! חשבה אמי בזעם כשנכנסה לחדר שלה, סוגרת את הדלת בחוזקה מאחוריה. מישהי מלמלה משהו על להיות בשקט וחוסר התחשבות. אמי התעלמה, הולכת לעבר המיטה שלה ונשכבת עליה. היא העבירה את גב כף ידה על שפתיה, עדיין יכולה להרגיש את התחושה של שפתיו המונחות עליהן, את לשונו... הבן זונה הזה... חשבה, והסתובבה על צידה. הדבר הראשון שראתה היה המכתב מקלוד, מונח על השידה. אמי לקחה אותו וקראה אותו שוב, מרגישה בדמעות בעיניה שוב.

היא מצמצה פעם אחת, ואז הניחה את הקלף בצד, מחפשת אחר גיליון נקי ועט. היא תכתוב לו תשובה עכשיו, היא לא יכלה לתת לו לחכות יותר מדי... משמצאה את מה שחיפשה, היא התיישבה שוב, משתמשת ברגלה כמעין משטח עליו תוכל לכתוב. זה לא היה נוח, אבל לא היה לה כוח להגיע אל השידה שלה, ולכן נאלצה להסתפק בכך.

קלוד,

אני אוהבת אותך.

הילדות שאיתי בחדר ממש מעצבנות, אבל לא נורא. אני אצטרך לסבול אותן רק בלילה.

אני מתחילה לשנוא את המקום הזה. זה רע שהתקבלתי לסלית'רין, לא רק שאמא שלי תכעס ברגע שהיא תגלה את זה. גם האנשים פה לא סימפטיים במיוחד-

היא עצרה לרגע, חושבת על הבנות שאיתה בחדר והחוצפה שלהן לקרוא את המכתב מקלוד ולהתערב לה בחיים; היא חשבה על מאלפוי, שמרשה לעצמו לנשק אותה ככה. היא עדיין יכלה להרגיש את הטעם שלו, ודמעה אחת מצאה את דרכה אל גיליון הקלף. אמי ניסתה למחות אותה במהירות, יודעת שאם תשתמש בקסם ניקוי הוא עלול למחוק גם את מה שכתבה. כל מה שהצליחה לעשות זה רק למרוח את הדמעה יותר, והיא קיוותה שהיא תעלם מעצמה עד שקלוד יקבל את המכתב.

והלוואי שמישהו יבוא אליי ויגיד לי שהייתה תקלה ואני שייכת לגריפינדור.

בכל מקרה, שמעתי גם על הוגסמיד, ויש טיולים מדי פעם. יש אחד בסוף השבוע!

מתגעגעת אליך.

אמי.

היא הניחה את המכתב אותו כתבה על השידה שלה, תחת המכתב שהוא שלח לה. היא תשלח לו אותו מחר בבוקר, לפני השיעור הראשון – בתקווה שהיא תוכל למצוא את הינשופיה. אמי הניחה את ראשה על הכרית, מכבה את האור כבדרך אגב לפני שעצמה את עיניה. מחשבה יחידה, זיכרון של נשיקתו של מאלפוי עלה במוחה לפני שנרדמה, והיא ניערה אותו בעקשנות, לא מוכנה להניח לו להטריד אותה, או להרוס את הפגישה המיוחלת עם קלוד. אולי בכל זאת דברים יוכלו להסתדר – אם הטיולים להוגסמיד היו במועדים כה קרובים זה לזה...

כאשר התעוררה למחרת בבוקר, גילתה שכל בנות חדרה כבר לא היו שם, דבר שהדאיג אותה מאוד. מעבר לכך שהיא ככל הנראה מאחרת לשיעור הראשון שלה, אלא גם לא היה לה מושג איך להגיע לשיעור הראשון. לפי המערכת שנשלחה לה יחד עם רשימת הספרים זה היה התגוננות מפני כוחות האופל, והמורה היה ראש הבית שלה, לפי מה שהבינה. זה לא נשמע כמו רעיון חכם במיוחד לאחר לשיעור שלו – במיוחד לא אם היה זה השיעור הראשון שלה בבית הספר הזה.

היא קמה ממיטתה במהירות והתארגנה, זורקת את הספרים השייכים למקצועות אותם הייתה אמורה ללמוד היום בהיסח דעת לתוך התיק שלה לפני שירדה אל חדר המועדון, ממהרת אל היציאה ומקווה לטוב. יד שאחזה בזרועה עצרה אותה, ומשום מה הייתה לאמי תחושה שהיא יודעת מי זה יהיה.

"...אני לא אוהב שמסרבים לי, טפאלי."

"חבל," היא ענתה לו בקור, עוצרת את עצמה מלפלוט אנחת ייאוש. "אתה יכול לעזוב אותי עכשיו? אני מאחרת לשיקויים, ואני בכל מקרה לא יודעת את הדרך-"

"אני יכול לעזור לך בזה, את יודעת." אמי יכלה כמעט לראות בדמיונה את החיוך הלעגני שבוודאי היה מרוח על שפתיו עכשיו, בתוספת ניצוץ מרושע בעיניים האפורות שלו.

"אני לא צריכה את העזרה שלך."

"אני בטוח בזה. אני בטוח שפרופסור סנייפ ייראה את זה בעין מאוד יפה שתלמידה שבכל מקרה הפרה חצי מחוקי בית הספר בעצם זה שנכנסה אליו גם מאחרת לשיעור הראשון שלה..."

לעזאזל איתו! חשבה אמי, ראשה מורכן לרצפה ושיערה השחור מכסה על עיניה העצומות. "גם אתה מאחר," אמרה בסופו של דבר, אחרי שתיקה של כמה שניות שנדמו להיות ארוכות הרבה יותר.

"לא, אני לא. את יודעת, זה ההבדל בינינו," מאלפוי עזב את ידה, והיא הסתכלה עליו בהפתעת-מה, שמה לב לצלו של החיוך המרושע שנחבא בשפתיו. "אני יודע איפה זה, את לא, וכל אחד אחר שיוכל לעזור לך נמצא כרגע באולם הגדול, אוכל ארוחת בוקר. אני לא חשוב שיש לך הרבה ברירה אלא לקבל את העזרה שלי, אלא אם לא איכפת לך שיעיפו אותך מכאן ביום הראשון שלך פה."

מאלפוי צדק. הוא צדק, ואמי ידעה את זה. היא גם ידעה מה, ככל הנראה, יהיה המחיר. אמי הנמיכה את מבטה בשנית, שוקלת את האפשרויות שלה. הן לא נראו מזהירות במיוחד.

"טפאלי." קולו גרם לה להסתכל אליו שוב, והוא ניצל את הרגע; היא הרגישה בשפתיו המונחות על שלה, והפעם היא ניתקה ממנו כמעט מיד. היא הסתכלה עליו בכעס, ופתחה את פיה כדי להעמיד אותו על מקומו, אך מילותיו הקדימו אותה. "למה זה משנה לך כל כך אם תלכי איתי להוגסמיד או לא?" הוא שאל בטון אדיש, לא מתרחק ממנה. היא יכלה להרגיש את האוויר היוצא מפיו על לחיה כשדיבר, תחושה שגרמה לשערות על עורפה לסמור. היא חשה את עצמה מסמיקה.

למה, באמת? המחשבה חלפה בראשה. זה רק פעם אחת לסבול אותו לשעתיים שלוש ואז להיפטר ממנו-

קלוד. כמובן, קלוד. היא אמורה לפגוש אותו שם, הוא הבטיח לבוא כשיהיה להם סיור להוגסמיד. והיא לא יכולה לדעת מתי יהיה טיול נוסף... אבל אם יש אחד שבוע אחרי תחילת הלימודים, הם בטוח לא נדירים כל כך. ואסור לה להבריז לשיעור הראשון שלה.

קלוד.

"לעזאזל עם זה!" אמי הפנתה את פניה ממנו, אוחזת אותן בידיה ועוצמת את עיניה בתסכול. למשך כמה רגעים קצרים שרר שקט, מאלפוי מופתע מהתפרצותה ואמי מנסה להבהיר לעצמה את המצב. היא פלטה אנחה רכה, מובסת, לפני שאמרה, "בסדר," בקול שקט, שאפילו היא בקושי שמעה. הוא לא אמר דבר בתשובה, ולרגע היא חשבה שהוא כלל לא שמע אותה; אמי הרימה את מבטה, מסתכלת לעבר המקום בו מאלפוי עמד – רק שהוא כבר לא היה שם. היא בהתה, מבולבלת מעט ותוהה לאן הוא נעלם, כששמעה את קולו מגיע אליה מכיוון היציאה. מסיטה את מבטה לשם, אמי יכלה לראותו עומד שם, מחזיק בידו את הדלת הפתוחה.

"את מתכוונת לבוא? אמנם יש לנו עסקה, אבל אני לא מוכן לאחר לשיעור שלי בגללך."

אידיוט. חשבה אמי, מוחה בעזרת גב כף ידה את נשיקתו הקודמת של מאלפוי ועושה את דרכה לעבר הדלת, מקפידה שלא להניח אפילו לגלימתה להתחכך בגלימתו שעה שעברה בה. היא שמרה את מבטה ברצפה, לא רואה את החיוך המעושה שלו, שהביע בעיקר גועל ו... הקלה.

***

הוא הוביל את אמי לכיתת התגוננות מפני כוחות האופל, המחשבות עוברות במוחו כה מהר שדראקו לא באמת הצליח להתרכז באף אחת מהן. הצלחתי. היא לא נראתה מאושרת במיוחד; אולי זה אומר שהוא נכשל? האם הוא טעה כשנישק אותה? זה ככל הנראה היה מוקדם מדי בשבילה. אבל זה נראה כמו הדבר הנכון לעשות כדי להשיג את המטרה – אבל מה, בעצם, הייתה המטרה?

דראקו לא ידע. הוא רצה לדעת; הוא רצה לדעת מה היה כל כך חשוב בטפאלי הזו, שאדון האופל גורם לו לטרוח כל כך. אבל הוא לא העז לשלוח ינשוף לאבא שלו ולשאול. הוא ידע שאם הוא יעשה את זה, זה לא ייגמר בטוב; אמנם, כן, היה לו מעט יותר חופש פעולה עכשיו, כשלוציוס היה כלוא באזקבאן. אבל היו לו עדיין דרכים להעניש אותו, גם מהמרחק הזה. תומכים של האדון היו בכל מקום – או ליתר דיוק, בכל מקום בו האדון רצה שהם יהיו. והאדון לא אהב שאלות מיותרות, הוא לא אהב כשחלקו על סמכותו להחליט מה הידע הנחוץ ומה יכול להישאר חסוי.

"מאלפוי?" קולה של טפאלי, נבוך וקר, החזיר אותו להווה. הוא הפנה את מבטו אליה, שומר על הבעה מרוחקת וקרירה. "זה כאן?"

הוא שם לב לפתע שהוא עצר, ושידו הייתה מונחת על ידית של דלת; דראקו הסתכל סביבו במהירות, מבין, לפתע, שהם הגיעו לכיתה. "כן," הוא ענה בקור, ועוד לפני שהספיק לפתוח את הדלת, או להגיד דבר נוסף, הוא שם לב לצעדים שהתקרבו במהירות, והם נעצרו לידם עוד לפני שדראקו הספיק לחשוב.

"מר מאלפוי, היכנס בבקשה לכיתה לפני שלא תהיה לי ברירה ואאלץ להוריד נקודות מהבית שלי, דבר שאף אחד מאתנו לא רוצה שיקרה." אמר קולו הקר דל סוורוס סנייפ.

"כמובן, אדוני," ענה דראקו, פותח את דלת הכיתה ומבלי לטרוח לחכות לטפאלי נכנס והתיישב ליד קראב וגויל. בזווית עינו יכל לראות את הנערה הנכנסת בהיסוס מה לכיתה ומתיישבת במקום הפנוי היחידי שנשאר, ליד דארק. הוא התעלם מכך, והוציא את ספריו כשסנייפ נכנס לכיתה מיד אחריה. בצעד גאה וכמעט תוקפני הלך המורה החדש להתגוננות מפני כוחות האופל אל קידמת כיתתו, חיוך של ניצחון נסוך על שפתיו – וכולם ידעו למה.

דראקו הניח לחיוך ציני-משהו וכמעט בלתי נראה לעלות על שפתיו. סוף סוף השיעור הזה הולך להיות מעניין.

***

אמי נכנסה לכיתה, מיד מחליטה שהמורה החדש שלה – שהסתבר שהיה גם ראש הבית שלה – לא היה חביב עליה במיוחד. היה משהו מבהיל במבט שבעיניו השחורות, והשיער שלו עצבן אותה. והיה לו ריח מסריח מהפה, כאילו שהוא לא צחצח שיניים שנים. היא קיוותה שבהוגוורטס לא התקיימו שיחות אישיות.

היא התיישבה במקום הפנוי היחיד בכיתה, שהייתה מלאה ככל הנראה בתלמידים מכל ארבעת הבתים בהתחשב בסמלים שעל גלימותיהם; המקום בו התיישבה היה דווקא ליד נערה סלית'רינית, אותה לא הכירה. הנערה עמדה להגיד משהו, כשהמורה – סנייפ, לפי מה שמאלפוי אמר קודם לכן – התחיל לדבר.

"כוחות האופל, וההתגוננות מפניהם," הוא פתח ואמר, קולו שקט ועדיין כה ברור בכיתה הדוממת. נדמה היה שכולם מפחדים להשמיע רחש בזמן שהוא דיבר – ואמי יכלה להבין אותם, ולו רק מהמבט המהיר שהעיף בה כשהיא ומאלפוי עמדו בכניסה לכיתה. "היו לכם עד עכשיו חמישה מורים שונים לכך, ואני מאמין שלכל אחד ואחד מהם היו שיטות הלימוד שלו, והדגשים שלו. אני אומר לכם כבר מעכשיו – דרישותיי שלי הן גבוהות. ייתכן מאוד שגבוהות בהרבה משל המורים האחרים, שכן עכשיו אתם ברמת לימוד אחרת, ואני לא אהיה מוכן שכיתה אותה אני לימדתי תיכשל.

"אני מופתע שכה רבים מכם הצליחו לעבור את המבחנים, ואהיה מופתע אף יותר אם כולכם תעמדו בדרישותיי. אני מוכרח להזהירכם – תלמידים שלא ישקיעו, ושיישארו מאחורי הכיתה, מקומם לא יהיה פה. כמו כן, תלמידים שכבר עכשיו יודעים שלו יוכלו לעמוד בהשקעה מרובה מתבקשים לצאת מן הכיתה. אני לא אקל על אף אחד מכם, והנכשלים מבינכם רק יקשו על כל השאר."

הוא עצר לרגע, כמצפה שמישהו יקום ויעזוב. אמי הייתה מופתעת לגלות שאכן היו כאלה – שני תלמידים שסמל הפלפאף תפור על גלימותיהם, קמו, ובראש מורכן יצאו מהכיתה. כשהחזירה את תשומת ליבה אל הפרופסור, אמי הייתה כמעט מזועזעת כשראתה את החיוך המרוצה-מעצמו, המרושע, שהיה על שפתיו של המורה.

הדלת נסגרה מעט יותר מדי בחוזקה אחרי צאתם של שני התלמידים, וסנייפ עדיין לא דיבר, כמחכה שמישהו נוסף ייצא. איש לא קם.

שקט מתוח שרר בכיתה לפני שהפרופסור דיבר שוב. "ועכשיו, לפני שאפנה לחומר הלימוד, עליי – בתור המורה הראשון איתו תלמדו השנה – להציג בפניכם תלמידה חדשה שהתווספה לשכבתכם, לבית סלית'רין. אם תואילי בבקשה לקום, העלמה טפאלי."

מופתעת ונבוכה, אמי קמה ממקומה. היא חשה את פניה מאדימות כשעיניהם של כעשרים תלמידים הופנו אליה, ולרגע היא קיוותה שהיא לא הייתה מסכימה לעסקה עם מאלפוי והייתה פשוט נשארת בחדר המועדון ומתמודדת עם העונש אחר כך.

"שמה הוא אמי טפאלי. את יכולה לשבת עכשיו." סנייפ בקושי הניח לעובדה שכרגע חשף לפני הכיתה לשקוע במוחותיהם של שאר התלמידים לפני שהמשיך בנאומו. אמי התיישבה במקומה, פניה עדיין אדומות ממבוכה גם אחרי שתשומת ליבה של הכיתה הופנתה ממנה חזרה אל המורה.

"היי," היא שמעה לחישה מימינה, והסיטה את מבטה לשם לגלות את הנערה לצידה התיישבה מביטה אליה, מחייכת. "ברוכה הבאה להוגוורטס."

אמי רק הנהנה בתשובה, מפחדת מסנייפ וכל תשומת לב נוספת שהיא עלולה למשוך אליה. היא העלתה חיוך נבוך על שפתיה.

"קוראים לי קסנדרה דארק, אני איתך בחדר. אני לא חושבת שראיתי אותך אתמול, לא היית בחדר שנכנסתי אליו-"

"העלמה דארק, אם דברייך חשובים מספיק כדי להפריע לכיתה אשמח אם תגידי אותם בקול. אם לא, אבקשך להישאר בשקט ולהפסיק להפריע למהלך התקין של השיעור."

הנערה, קסנדרה, העבירה את מבטה אל קדמת הכיתה ואל סנייפ. "מצטערת, פרופסור." היא אמרה בקול כמעט כנוע, ואז חזרה אל אמי. "אני אדבר איתך כבר בסוף השיעור," אמרה, מלווה את דבריה בקריצה קלה לפני שהחזירה את תשומת ליבה אל סנייפ והחלה לסכם את דבריו. אמי עשתה כמוה, המבוכה לאט לאט עוזבת אותה.

השיעור עבר באיטיות מזוויעה; את החומר אותו פרופסור סנייפ לימד אמי כבר למדה בשנה שעברה. היא אספה את חפציה, ויצאה מן הכיתה; קסנדרה הצטרפה אליה כמעט מיד, גורמת לה לשכוח את המבטים שעכשיו היו מופנים אליה שוב, סקרנים, מרוחקים.

"מאיפה את?" היא שאלה, מכתיפה את תיקה ופונה ימינה במסדרון. אמי פנתה איתה, מקווה שיש להן אותו שיעור עכשיו.

"קליפורניה."

"קליפורניה? זה באמריקה. ידעתי שיש לך מבטא משונה!" קסנדרה חייכה אליה. "גם לך יש עכשיו שיקויים?"

אמי חשבה לרגע, מנסה להיזכר במערכת השעות שלה. כן, שיקויים. זה בהחלט מה שהיה לה עכשיו. היא הנהנה.

חיוכה של קסנדרה התרחב. "נהדר! אה, אני תוהה איזו מן מורה זו טפאלי הזאת... הי, רגע! השם שלך-"

אמי ידעה שזה יעלה באיזשהו שלב. החיוך שעד עכשיו היה על שפתיה נעלם, מתחלף בהבעה עצבנית במקצת. "היא אמא שלי." היא אמרה בקרירות.

"אמא שלך... הי, זה אומר שיש לך פרוטקציות בטוח! איזה כיף לך," קסנדרה טפחה קלות על כתפה של אמי, כמעודדת אותה, וקרצה לה. "איזה מזל יש לי שאת חברה שלי, הממ? אם אני אהיה איתך כשמכינים שיקויים היא בטוח תעזור לנו. וזה עוד אחד המקצועות הכי קשים! אני כל כך מקנאה בך."

"זה יהיה טיפשי מצידך לקנא בי," אמרה אמי, מנסה שלא להראות יותר מדי עד כמה היא מופתעת מכך שקסנדרה קראה להן 'חברות'. "הפרוטקציות היחידות שאני אקבל ממנה יהיו אקסטרא עונשים. היא שונאת אותי. אני שונאת אותה. וטוב לי מאוד עם מערכת היחסים הזאת." את המשפט האחרון אמי הוסיפה כשראתה את הבעתה המודאגת והכמעט מרחמת של קסנדרה.

"אבל-"

"תראי, אני חיה ככה כבר יותר משש עשרה שנה, אני באמת בסדר עם זה."

אחרי המשפט הזה, קסנדרה הייתה בשקט, ככל הנראה נבוכה מדי מנושא השיחה הקצרה – דבר שנתן לאמי את הזמן להסתכל על הדרך בה הלכו. היא נראתה מוכרת למדי, ולקח לה זמן מה לקלוט שזו בעצם הדרך למרתפי סלית'רין. היא פנתה אל קסנדרה.

"אנחנו חוזרות למועדון?.." היא שאלה, דבר שהעלה על שפתיה של קסנדרה חיוך מחודש.

"לא, לא, השיעור שלנו שם."

"במרתפים? זה לא מקום ללמוד בו! או להיות בו, באופן כללי."

קסנדרה צחקה קלות. "תזכרי, אנחנו גרות שם. למה לא? קצת קר, אולי, אבל דווקא בסדר. הרי הם שומרים כאן על הכל."

בתשובה, אמי פלטה נהמה קלה, ושתקה. המקום הזה נעשה מוזר מדי בשבילה, ועכשיו הולכות להיות לה שעתיים של סבל עם אימה. הנחמה היחידה שלה הייתה שתהיה לה כיתה שלמה לטפל בה, ולכן היא לא תוכל להיטפל אליה במשך כל השיעור.

"הי! אמי!" יד הונחה על כתפה, ואמי יכלה לשמוע את התנשפותו של נער מאחוריה. מופתעות, היא וקסנדרה עצרו, והסתובבו. מבטה של קסנדרה מיד התחלף לתיעוב עמוק; אמי נשארה מופתעת. הנער הוריד את ידו מכתפה.

"רון..." היא מלמלה, מקווה מאוד שזכרה את השם נכון. היה לזה את הצליל הנכון. היא ניסתה לחייך, והסתכלה מסביב מעט, מחפשת את הארי פוטר. הוא היה שם, וגם הנערה ההיא – איך שלא קראו לה. "או, היי הארי," היא אמרה, החיוך לפתע לא דורש כל כך הרבה מאמץ.

"את חברה שלהם?" קולה של קסנדרה לחש בקולה, הגועל בהחלט ניתן לשמיעה בקולה. וויזלי הסתכל עליה, משקף את התיעוב שבעיניה שלה. אמי לא יכלה שלא לתהות מה קרה בינהם שגרם לכל זה, אבל הגיעה למסקנה שעכשיו לא יהיה זמן טוב לשאול.

"אה... בערך," היא אמרה במקום, לא ממש בטוחה מה, בעצם, הייתה מערכת היחסים שהייתה לה עם שלושת הגריפינדורים.

קסנדרה נראתה כמעט בהלם, והיא התרחקה מעט. "יש שיעור.. אני הולכת. את.. תצטרפי, אני מניחה, עוד מעט," ומבלי לחכות כלל לתשובה, קסנדרה נעלמה מהשטח, משאירה את אמי, נבוכה, עם רון, הארי, והנערה השלישית.

"את בסלית'רין?" היא שאלה, מבטה מונח על קדמת הגלימה של אמי, שם היה תפור סמל הבית. היא הרימה את מבטה אליה.

"כן."

"או..."

"את לא... נראית מתאימה לסלית'רין..." אמר הארי, מדבר בפעם הראשונה מאז החלה כל השיחה הזו. המבט בעיניו גרם לאמי כמעט להתקפל בעצמה, ולהצטער על הרגע בו הניחה את הכובע המרופט ההוא על ראשה, מאפשרת לו לצעוק את שם הבית הזה דווקא. היא הרגישה את לחייה מאדימות קלות.

אמי משכה בכתפיה. "זה באמת משנה כל כך הרבה?.."

"אני לא יודע," הוא אמר במהוסס, בדיוק כשהנער הג'ינג'י התפרץ, "כמובן שזה משנה!"

אמי הייתה מופתעת מהתגובה שלו. היא שמעה, קצת, על היריבות בין שני הבתים האלה; אך היא מעולם לא חשבה שהיא עד כדי כך עמוקה ו... אמיתית?

היא השפילה קלות את ראשה, לא יודעת מה לענות על זה. "יש שיעור," היא אמרה, כמעט בקור, והתחילה ללכת שוב בכיוון בו קסנדרה הלכה. היא רק קיוותה שהיא עדיין תרצה להיות חברה שלה; היא ככל הנראה הייתה האדם היחיד בבית הספר הזה שהיה מסכים.

***

דראקו ישב בכיתה המוכרת של שיקויים, תוהה מה, למען מרלין, עבר על המורה החדשה שלהם כשהיא עיצבה את הכיתה. הוא התגעגע לחשכה האפלולית שתמיד הייתה חלק ממהות הכיתה, ושעכשיו הופרה באלימות בידי החלונות הקסומים שקישטו את הקירות, משקפים את המדשאות הענקיות של הטירה, ומניחים לאור השמש להיכנס.

לא שלדראקו הייתה בעיה עם אור השמש (חוץ מ, כמובן, העובדה שהוא העיר אותו בבקרים); הייתה לו בעיה עם השינוי הכל כך דרמטי בנעשה בחדר בגללו, הורס לו את מה שהיה רגיל אליו כבר חמש שנים ברציפות.

בשולחן לידו ישבו קראב וגויל, מדברים על משהו שהוא לא הצליח להבין – הוא הפסיק לנסות בתחילת השנה הראשונה, כשקלט שהשיחות שלהם היו על דברים שהיו קיימים רק בתוך הראשים שלהם, או דברים מטופשים במיוחד, כמו, למה בננות נקראות בננות. כשהם לא הביאו תועלת הוא העדיף להתעלם מהם; ולרוב הם לא הביאו תועלת. לידו, איתו בשולחן, ישבה פנסי. הוא לא היה מרוצה לחלוטין מהסידור הזה, יודע שזה אומר שהיא תרצה גם ממש לדבר איתו במהלך השיעור אם זה יהיה שיעור מעשי; אבל היה לזה צד טוב. הימצאותה של פנסי שם הבטיחה את הצלחת השיקוי שלו בשיעור מעשי, וסיכומים קריאים בשיעור עיוני.

מבטו היה מופנה אל קדמת הכיתה, בוהה בחוסר עניין, כשקסנדרה נכנסה לכיתה בעצבנות, וכשאמי נכנסה דקות מועטות אחריה, מלווה בשלישיה הגריפינדורית הידועה. לא שזה היה משנה משהו עבור דראקו; הוראות הן הוראות. זה רק היה גורם לו לתהות יותר, ובסופו של דבר לקבל כאב ראש מהניסיון לענות על שאלות שאין להן תשובה.

הוא בקושי טרח לשים לב כשהמורה, שאת שמה שכח, נכנסה לכיתה. הוא עצמו רק חשב כמה מביש זה שהחליפו את סוורוס באישה. אסור לתת לנשים להתעסק באמנות מדויקת ומחושבת כהכנת שיקויים. זו, לפחות, הייתה דעתו; ולפי מבטיהם של רוב הסלית'רינים האחרים, זו הייתה דעתם של עוד כמה תלמידים פרט אליו. הוא לא הבין איך סוורוס הסכים לדבר כזה לקרות; ואז הוא נזכר בעובדה שסנייפ קיבל את המשרה בה רצה מכל. דראקו הניח שסוורוס לא רצה לסכן את העובדה הזו, ובלע את ההעלבה הזו בשקט.

"תלמידים יקרים," קולה של המורה קטע את מחשבותיו, והוא היה מופתע לגלות שמשהו בקול הזה היה מוכר לו; הוא רק לא הצליח להיזכר את מי הוא הזכיר לו. "שמי הוא אליס טפאלי, ואני אהיה המורה שלכם לשיקויים השנה."

טפאלי. עכשיו דראקו נזכר. ילדה מטומטמת; זה הסביר איך היא הצליחה להגיע להוגוורטס מלכתחילה. והעובדה שיש לה אמא שהייתה פרופסור בהוגוורטס הולכת להקשות עליו, הוא היה בטוח בזה.

***

"למה קראת לי באמצע השיעור כשכולם עובדים? בכוח את רוצה להכשיל אותי?" שאלה אמי בכעס ברגע שסגרה אחריה את דלת הכיתה.

"יכול להיות שזה מה שאני אצטרך לעשות בסוף," ענתה אימה,מסתכלת עליה בכעס. "תסבירי לי בבקשה, למה את בסלית'רין? לא חינכתי אותך כמו שצריך, זו הבעיה?"

"יכול להיות! את יודעת, גם אני לא נהנית שם יותר מדי! את לא יכולה להאשים אותי בדברים שלא תלויים בי!"

כאב חד פילח את לחיה כשאליס סתרה לה, בכוח.

"לעזאזל! אישה מטומטמת!" סיננה אמי מבין שיניה, כשהבינה שפסקה שלמה בחיבור שכתבה כרגע – חיבור עונש שאליס נתנה לה היום בשיעור בלי שום סיבה – לא נכונה בעליל.

קסנדרה פלטה צחוק קצר, ואז הרצינה. "אני לא מבינה. היא אמא שלך. היא לא אמורה להיות יותר נחמדה אלייך מאשר אל כל האחרים?"

"התשובה בגוף השאלה," ענתה אמי, מוחקת את הפסקה בעזרת שרביטה. "היא אמא שלי. היא שונאת אותי. אמרתי לך כבר."

"הממ." היא הסתכלה מעבר לכתפה של אמי על החיבור, קוראת אותו. "לא, זה בדיוק להפך, ככל שמוסיפים יותר אבקת קרן ההשפעה קטנה. לא הקשבת לה בשיעור?"

"מה? איפה?" אמרה אמי, כבר מיואשת לחלוטין מהחיבור הזה; בבית הספר הקודם שלה היא הייתה מעולה בשיקויים. עכשיו, בגלל אמא שלה... היא פלטה אנחה קלה כשמצאה את הנקודה עליה קסנדרה הצביעה, ושינתה. עכשיו היא הייתה גרועה בזה, רק כי היא לא הייתה מסוגלת להתרכז בשום דבר חוץ מלהתחמק מאליס. לפחות יש לה את קסנדרה שתעזור לה קצת מדי פעם.

"מה היא רצתה ממך כשהיא הוציאה אותך מהשיעור לשיחה?" שאלה קסנדרה כמה דקות אחר כך, כשסיימה להראות לאמי את כל הטעויות בחיבור שלה עד כה.

"סתם," היא ענתה, לפתע מאוד מרוכזת בחיבור. "נזפה בי שאני בסלית'רין. היא רצתה שאני אהיה בגריפינדור, או רייבנקלו. היא החליטה שפה זה לא מספיק טוב... אוך, שתלך ותתקע את הראש שלה בתוך קדרה מלאה בשיקוי שהכנו היום."

קסנדרה פלטה צחוק משועשע. "זה שיקוי לריפוי, הוא לא יעשה לה כלום."

"אבל הוא ממש מסריח."

היא צחקה שוב. "כן, זה נכון. אני תוהה מי האידיוט שהחליט שזה הריח שצריך להיות לשיקוי ריפוי..."

"זה בגלל דם הדרקון שיש שם. הוא נהיה מסריח כששמים אותו יחד עם אבקת הקרן של החד קרן; אבל זה מה שגורם לו להיות כל כך יעיל. באמת, חשבתי שהבת של הפרופסור לשיקויים תהיה קצת יותר בקיאה בחומר."

אמי וקסנדרה, שתיהן העבירו את מבטיהן בחדות לעבר הקול הקר, הציני-משהו, לגלות את דראקו מאלפוי עומד מאחורי הכיסא עליו אמי ישבה, ידיו שעונות על המשענת. הוא חייך חיוך מתנשא, לעגני. כשראה שהן ראו אותו, הזדקף בחזרה, ופסע סביב כיסאה של אמי עד שהגיע אל הספה שמולן – והתיישב בה בנינוחות.

מבטה של אמי עקב אחריו, עיניה מצטמצמות בשנאה לא מוסתרת. "מה אתה רוצה עכשיו?" היא שאלה בקור, לא טורחת אפילו להניח את עט הנוצה שלה.

"בסך הכל כמה תשובות."

אמי החזירה את מבטה אל החיבור, מעמידה פנים שהיא כותבת משהו. למעשה, היא לא הייתה מסוגלת להתרכז. "אז אין לך מה לחפש פה. שום דבר ממה שקשור אליי, לא קשור אליך. בסדר?" היא יכלה לראות מזווית עיניה את פיה של חברתה נפער בהפתעה כשאמרה את המשפט הזה.

מאלפוי, לעומת זאת, התעלם ממנו לחלוטין. הוא העביר את רגלו מעבר למסעד, ובחן את ציפורני ידיו בשעמום. "אני מוצא את זה מחשיד במקצת," הוא אמר, לא טורח אפילו להסיט את מבטו, "שבדיוק כאשר פרופסור טפאלי התקבלה לעבודה שלה, גם הבת שלה התקבלה לבית הספר בו היא מלמדת. שהוא במקרה בית הספר הטוב בבריטניה – ויש האומרים באירופה – וברור לחלוטין שהיכולות שלה לא מתאימות אליו."

"קודם כל," אחיזתה סביב עט הנוצה שלה הייתה כעת כה חזקה, עד שפרקי אצבעותיה הלבינו. "זה לא עניינך. ושנית כל, אם כדי להתקבל לפה הייתי צריכה את העזרה של הכלבה הזו, לא הייתי פה."

"אמי-" היא שמעה את קסנדרה לוחשת ליד אזנה, ככל הנראה מנסה למנוע ממאלפוי לשמוע אותה. מילא. אמי התעלמה ממנה בכל מקרה.

"ומשום מה, כל העניין הזה של אתן-כאילו-שונאות-אחת-את-השניה נראה לי כמו הצגה אחת גדולה, כדי שאף אחד לא יחשוד."

"או, באמת?" עכשיו אמי הרימה את מבטה מהחיבור, ככל הנראה מגיעה למסקנה שהעמדת הפנים הזו חסרת כל תועלת. היא הניחה את עט הנוצה שלה לצד גיליון הקלף המלא למחצה.

"באמת."

"אמי-" קסנדרה ניסתה למשוף את תשומת ליבה שוב, דבר שגרם לחיוכו הלעגני של מאלפוי להיות לעגני אף יותר – אם הדבר היה אפשרי בכלל. אמי, מצידה, התעלמה שוב.

"אז אתה טועה. והאמת, ממש לא איכפת לי אם אתה חושב שאני משקרת לך. אתה האדם האחרון שאיכפת לי ממנו."

"אמי!"

"אני חושב שחברה שלך מנסה לדבר איתך. זה לא מנומס; אני יודע שבארצות הברית אנשים נוטים להיות מאוד לא מנומסים, אבל אני חושב שכל עוד את פה, כדאי לך להשתדל קצת יותר חזק."

"אם זו הדרך שלך כדי לנסות לגרום לי להיות יותר נחמדה אליך בהוגסמיד, אז תן לי להגיד לך – אתה ממש גרוע בזה. ואולי כדאי שאתה תלמד קודם להיות מנומס ולא להתפרץ לאנשים בשיחות, או ל-"

"אמי!!" קסנדרה משכה בשרוול הגלימה שלה, גורמת לה להסיט את מבטה אליה בחדות.

"מה?" היא שאלה, קולה משקף כעס, שקסנדרה הבינה בטעות ככעס עליה, במקום מה שהוא היה באמת – כעס על מאלפוי, שלא נותן לה רגע אחד לנשום בלי לראות אותו מול העיניים שלה.

"א-אני מצטערת..." היא מלמלה, לשניה מנמיכה את מבטה לרצפה לפני שהחזירה אותו למעלה בחדות, כמו נזכרה בדיוק במה שרצתה להגיד מקודם. היא הסתכלה לעבר הכורסא עליה ישב מאלפוי עד לפני רגע, וכשראתה שהוא לא שם – דבר שכשאמי שמה לב אליו גרם לה לחייך – היא חזרה אל אמי, יותר בטוחה בעצמה. "את מטומטמת?!" היא שאלה, כמעט דרשה, בקול שקט ותקיף.

"מה?" שאלה אמי, מופתעת; לזה היא לא ציפתה. "למה?"

"זה דראקו מאלפוי!"

"אני יודעת, הוא כבר טרח לומר לי את זה. למה, זה משנה משהו שיש לו שם דפוק כל כך? אני אמורה לרחם עליו או משהו?"

קסנדרה נראתה עוד יותר המומה, וכמעט פגועה. "אמרתי משהו לא נכון?"

היא נדה בראשה, כמבינה שאמי היא מקרה אבוד. "זה... דראקו מאלפוי. הוא סוג של הבחור האידיאלי בעיני כל סלית'רינית – וכמה בנות גם מהבתים האחרים, אני יכולה להבטיח לך."

אמי הייתה מופתעת. "אני לא מבינה למה. הוא אחד מהאנשים הכי גסי רוח, מטרידנים ומגעילים שאי פעם פגשתי-"

"לא הוא לא!" קסנדרה נדה בראשה במרץ, ואמי נחרדה לגלות שבגלל התנגדותה-שהפכה לקולנית של חברתה, עכשיו עיניהם של יושבי המועדון היו מופנות אליהן.

"דברי יותר בשקט!" היא סיננה, וקסנדרה הבינה את כוונתה, ככל הנראה, שכן לפתע היא נראתה מבוישת מעט.

"הוא נראה הכי טוב בכל בית הספר המטופש הזה!" אמרה, עדיין בשוק מכך שדעתה של אמי לא חופפת לשלה (ולשל כל שאר בנות סלית'רין? אמי בהחלט הייתה בספק אם זה היה נכון), אך עכשיו קולה שוב לא עלה על לחישה.

"אם הוא הבחור שנראה הכי טוב בבית הספר הזה, אז זה ממש חבל," ענתה אמי; הפעם זה היה שקר. כן, הוא נראה טוב; אבל למי איכפת מזה? לפי מה שהבינה עד עכשיו, הוא היה היצור החי הכי מתנשא שהיה בבית הספר הזה, חוץ מ, כמובן, הכי אידיוט והכי מעצבן. "ניסית לדבר איתו פעם?"

"אה?" אמרה קסנדרה, נבוכה מאוד לפתע. "אממ, לא ממש..."

מחייכת, מרגישה שהיא כרגע ניצחה בוויכוח, אמי שילבה את ידיה על חזה ונשענה אחורנית בכיסא שלה. "אז זהו. אני כן; אני חושבת שאני קצת יותר אמינה עכשיו."

הנערה השניה בהתה בה למשך כמה שניות לפני שדיברה. "אבל – זה לא הגיוני. כלומר, כן, הוא מתנשא... אבל אני בטוחה שמתחת לכל זה הוא בן אדם ממש טוב."

אמי פלטה צחקוק קטן. "כן, בטח. קסי. האופי שלו דפוק. וכדאי שתביני את זה כבר עכשיו."

שקט מתוח שרר בינהן למשל זמן מה, ואמי החליטה לחזור אל החיבור שלה, שהיה עליה לסיים עד מחר. היא בקושי הספיקה לכתוב משפט לפני שחברתה דיברה שוב, מחליפה נושא הפעם.

"אז, אמ, אמי – מה היה הקטע עם הגריפינדורים ההם?" היא שאלה, סוג של תוכחה בקולה בנוסף לסקרנות.

"הם... אה..." התחילה אמי, שוב עוצרת בחיבור שלה; לפי התנהגותה של קסנדרה מקודם, להגיד שהם היו ידידים שלה – מה שהיא בהחלט תהתה אם זה מה שהם היו – לא יתקבל בברכה. "פגשתי אותם לפני כן, בסמטת דיאגון. לפני שהגענו לפה."

"או." קסנדרה נראתה מאוכזבת מעט. "את יודעת שלא כדאי לך להסתובב איתם, נכון? גריפינדור וסלית'רין אף פעם לא הסתדרו. ינדו אתכם. זה לא... מקובל."

"בכל מקרה חוץ ממך אין לי פה אף אחד, נכון?" ענתה אמי במרירות מה. "ואת לא תנטשי אותי רק כי אני מדברת עם שלושה אנשים מבית אחר בבית הספר. ואולי לפחות זה יצליח להוריד את הנודניק המטופש מהגב שלי."

"את מתכוונת לדראקו?"

"כמובן שאני מתכוונת אליו. את חושבת שאם אני אתחיל לשבת בשולחן גריפינדור הוא לא יכריח אותי לבוא איתו להוגסמיד?"

"את – מה?" קסנדרה הסבה את מבטה אל חברתה, ההלם ברור על פניה. "לא באמת..."

"מה?" אמי הופתעה מהתגובה של קסנדרה, אך לאחר שניה נזכרה בשיחה שניהלו חמש דקות קודם לכן. פניה הקדירו. "לעזאזל. כן, אמ, הוא החליט שאני צריכה לבוא איתו להוגסמיד."

פיה של קסנדרה נפער. אמי איבדה את הספירה של מספר הפעמים שזה קרה היום. "הוא – מה? ואת, אל תגידי לי – אמרת לו לא. כמו מטומטמת."

"הייתי שמחה לעשות את זה. הוא לא נתן לי את האפשרות." קולה היה קר, כמעט מרוחק.

קסנדרה ניערה את ראשה. "אני לא מאמינה. אני כל כך מקנאה בך! מה לא הייתי נותנת כדי שהוא יציע לי ללכת איתו... ועוד יתעקש על זה. מה יש לך שאין לי?"

"שכל, כנראה. הבחור שקוע בתחת של עצמו כמו אף בן אדם שפגשתי לפני כן – וזה כולל את אמא שלי. בשמחה הייתי מתחלפת איתך בנושא הזה, אני שונאת אותו."

"את מטומטמת," קבעה קסנדרה, מחייכת.

"וגאה בזה. עכשיו, כמה זמן צריך לחכות לפני שמוסיפים לשיקוי הזה את לשונות הנחשים?"

***

שאר השבוע עבר ללא היתקלויות מיוחדות; לא משהו שדראקו לא היה רגיל אליו. הוא יזם כמה פעמים שיחות עם טפאלי – כולן מסתיימות באותו אופן. היא עדיין שונאת אותו. שיהיה; כל עוד הוא יצליח במשימה שאביו – ואדון האופל – הטילו עליו, זה לא משנה כלום מבחינתו. הוא גם שנא אותה. היא הייתה המונית, ומעצבנת. כמו כל אמריקאי טיפוסי שפגש אי פעם. לא שהוא פגש הרבה; אבל מספיק.

מה שהפליא אותו, הייתה העובדה שהיחס של המורה החדשה לשיקויים לטפאלי לא השתנה. הוא ציפה שאחרי השיעור השני הן יתחילו להראות את הפרצוף האמיתי שלהן – ציון גבוה ללא כל סיבה בבוחן שהם עשו, ויתור על שיעורי בית. אבל כלום. למעשה, העוינות ביניהן התגברה. הוא תהה האם זה הולך להקל עליו, או להקשות עליו אף יותר.

התהיות האלה מילאו את ראשו כשעשה את דרכו לעבר עוד שיעור שיקויים יחד עם קראב, גויל ופנסי, שניסתה למשוך את תשומת ליבו. הוא לא טרח לשים לב אליה מה שאכזב אותה מאוד ולשמחתו גרם לה לעזוב אותו לשם שינוי. הם נכנסו לכיתה, והתיישבו במקומם, מחכים שהשיעור יתחיל. מבטו של דראקו נדד, כמעט מבלי ששם לב לכך, לעבר טפאלי. היא ישבה יחסית רחוק ממנו, משוחחת עם דארק השתיים האלה התחברו כמעט מיד, לפי מה ששם לב. כמובן; טיפשים נמשכים זה לזה, הוא חשב, חיוך מרושע מרוח על שפתיו.

קול פתיחת הדלת בכוח גרם לדראקו לקרוע ממנה את מבטו ולהסיט אותו לעבר האדם שנכנס. הוא הופתע לגלות שלא הייתה זו הפרופסור טפאלי (הוא שנא את הצליל של זה), אלא דווקא סוורוס סנייפ. מבטו, שחלף על פני כל הכיתה כשעקב אחרי סוורוס, גילה לו שכל הכיתה הייתה מופתעת כמוהו.

פרופסור סנייפ עצר את הליכתו כשהגיע אל שולחן המורה, והוא הביט בכיתה, שהביטה אליו בחזרה במבט שואל.

"פרופסור טפאלי לא תגיע היום," הוא אמר, עוצר לרגע כדי לתת לתגובות – בעיקר צעקת הידד חרישית מצידה של טפאלי הנערה – לגווע. "אני אלמד במקומה. אנא פיתחו את ספריכם בעמוד עשרים ושלוש, הוציאו את הקדרות שלכם, והתחילו להכין את השיקוי שרשום שם. העבודה תתבצע בזוגות."

דראקו, כמובן, פנה מיד אל פנסי, שעשתה את אותו הדבר. היא כבר הוציאה את הקדרה שלה, ודראקו פתח את הספר שלו. הוא אהב לעשות את השיקויים עם פנסי – היא נהגה להקשיב לכל מה שאמר לה לעשות, מה שהסתיים בזה שהוא, בדרך כלל, לא נאלץ לעשות שום דבר.

הכיתה נמלאה רחשים, חלקם של אנשים ששואלים את חבריהם אם הם יהיו ביחד, השאר על נוכחותו של סנייפ בכיתה, וכולם מתארגנים להכנת השיקוי – שאחרי מבט אחד ברשימת המצרכים שסוורוס כתב על הלוח, התברר שהוא הולך להיות אחד מסובך. דראקו הסתכל על אמי, וראה שהיא גם הייתה מופתעת מכך שאימה לא באה היום; דבר שהפתיע אותו עוד יותר מהעובדה שהיא לא באה כלל. הן באמת היו-?..

"דראקו, תביא את החומרים, בסדר?" קולה של פנסי, ביישני מעט מאחר ונאלצה לבקש ממנו משהו ובעיקר כשנדמה היה שהיה לא בפוקוס, או מרוכז במשהו אחר, החזיר אותו אל ההווה שלו, ואל העובדה שיש לו שיקוי להכין עכשיו.

"כן, אני אלך," הוא אמר, וקם ממקומו, רואה שפנסי כבר הכינה את החומרים שהיו להם וארגנה אותם כדי להתחיל להכין את השיקוי. הוא לקח את הדף עליו היא רשמה את שאר החומרים, והלך לעבר ארון החומרים של סנייפ, כמו חצי מהכיתה.

"הי, תסתכל לאן אתה הולך – או, זה אתה."

מזהה את הקול, דראקו הסיט את מבטו לעבר האדם בו נתקל, מזעיף את פניו כשראה את טפאלי עומדת שם, מסתכלת עליו בכעס-מה.

"כן, טפאלי," הוא ירק את שמה, כמעט בגועל. "גם אני לומד כאן."

"לצערי, גם אתה לומד כאן," היא ענתה, ונראתה מאוד מרוצה מההערה שלה; דראקו חשב שהיא מטומטמת. שניהם ניסו להתקדם לעבר ארון התלמידים, וגילו שהעומס שם גדול מכדי לנסות ולהגיע לשם עכשיו; אז הם חיכו.

"טפאלי," אמר דראקו כמה שניות אחר כך, כאשר תלמיד גריפינדורי – אחד מהחברים העלובים של פוטר – עבר על פניהם.

"מה אתה רוצה?" היא שאלה בחטף, הטון שלה מבהיר שלא משנה מה הוא רוצה להגיד – קרוב לוודאי שזה לא יעניין אותה כלל. זה שעשע אותו מאוד.

"איך זה," הוא התחיל, מושך את מילותיו בהתנשאות משועממת, "שלא ידעת שאמא שלך לא תבוא היום?"

אמי הזעיפה את פניה, מסתכלת עליו. "זה לא עניינך." היא ענתה בפשטות. התור לארון החומרים התקצר, ושניהם התקדמו, עכשיו כבר נמצאים כמעט לידו.

"לא ענייני, הממ?" הוא המשיך, מתעלם מה"כן" שהיא ענתה לו בכעס. "ואני מניח שזה גם לא ענייני למה היא מתייחסת כל כך נורא אלינו?"

הם הגיעו אל ארון החומרים,ואמי הפנתה את מבטה אליו בזמן שהניחה את הקלף עליו היו כתובים החומרים שצריך להביא. "אלינו?"

"אל הסלית'רינים." הוא ענה, כמעט באדישות, והתחיל לאסוף אליו את הדברים שהוא צריך. "את סלית'רינית. היא אמורה להיות נחמדה אלינו. כמו שסוורוס היה."

"אין לה שום סיבה להיות נחמדה אל אנשים כמוך."

"וכמוך."

"אני לא כמוך!"

בום. הרצפה התמלאה בטיפות של נוזל ורדרד, מעוטר ברסיסים של זכוכית שנצנצו בכתום באור מנורות השמן. במהרה התווספו גם כמה טיפות של אדום – דם מידה של טפאלי, כפי שדראקו גילה ברגע שהעביר את מבטו אל ידה שנחתכה.

אמי הפנתה את מבטה מידה הפצועה אליו, הכעס בעיניה ברור כמעט כמו בקולה ובחוסר השליטה שלה; קריאתה גרמה כמעט לכל הכיתה להפנות את תשומת ליבם אליהם, וכן גם לסוורוס – שפסע לעברם.

דראקו רצה להעיר משהו, אך סנייפ הגיע מוקדם מכדי שהוא יספיק.

"מה קרה כאן?" הוא שאל את שני הנערים, מחווה לעבר הבלגן הקטן שטפאלי יצרה.

"הוא," התחילה אמי, מצביעה על דראקו, "אידיוט."

דראקו גלגל את עיניו. סנייפ ככל הנראה היה עושה כמוהו, אם לא היו לו מחויבויות כמורה שלא לעשות זאת. במקום זאת, הוא הסתכל על טפאלי במבט שהבהיר את דעתו על ההסבר שלה. דראקו הסתיר חיוך משועשע.

"אשמח אם תוכלי להסביר לי ביותר פירוט, העלמה טפאלי."

נשמעו צחקוקים קלים, מהצד הסלית'ריני של הכיתה בעיקר, כשהנערה נראתה כלא יודעת מה לענות לו על זה.

"מר מאלפוי?" הוא פנה אל דראקו, יודע ששם יקבל תשובה אינטלגנטית יותר.

"היא הפילה את הצנצנת של הזרז, והחליטה להאשים אותי," הוא ענה בקול רגוע לחלוטין, ממציא את השקר בעודו מדבר. "אדוני."

"כך," אמר סוורוס, יודע שדראקו משקר לו אך בכל זאת מתייחס לדבר כאמת המוחלטת ופונה אל טפאלי. "אם כך, חמש נקודות יורדות מסלית'רין על השקר ועל ההפרעה," (דראקו יכל לשמוע מלמולים של התנגדות מצד הגריפינדורים, שטענו שזה מעט מדי ושלו זה היה אחד מהם הרבה יותר נקודות היו יורדות.) "ואבקשך להתנצל בפני מר מאלפוי על ההאשמה."

"לא." טפאלי החזיקה את ידה הפצועה בידה השניה, והסתכלה על סנייפ בחדות.

"אתם לא שנה ראשונה, ואני לא מתכוון להתייחס אליכם ככאלה, ולכן לא אלחם בך על זה. במקום זה, עבדו ביחד. ואל תעשו בלגן, או שהעונש יהיה הרבה יותר חמור מאשר חמש נקודות." הוא אמר, את המשפט האחרון מכוון בעיקר אל טפאלי.

"לעבוד... איתו?" טפאלי החלה להתנגד, כשקול אחר ביטא בדיוק את מה שדראקו ידע שהיא רצתה להגיד אחר כך.

"בשום פנים ואופן!" קראה פנסי, ודראקו ידע בדיוק למה; הוא הסכים איתה, אם כי לא מהסיבות שהיא הייתה רוצה. חלקן, בכל אופן.

סוורוס התעלם ממנה לחלוטין. "כן, העלמה טפאלי. את השיקוי תכינו יחד. לפי מה שאני מבין, אף אחד מכם לא התחיל עדיין את השיקוי שלו – ואת שברת כרגע חומר מאוד יקר, שאני לא מעוניין שיבוזבז. את תעבדי איתו היום."

"כן, אדוני." היא אמרה בכניעה, נשמעת יותר מדוכאת מאדם המובל לטבח.

"כן, אדוני," אמר גם דראקו בנימה מנומסת, יודע היטב שהסיבה שאמר סנייפ הייתה המצאה ותו לא; הזרז היה חומר פשוט למדי שניתן היה להשיג כמעט בכל חנות מתאימה, ובכל מקרה יהיה צורך באחד נוסף עכשיו – שכן גם לדראקו וטפאלי היו בני זוג, שגם הם היו זקוקים לחומר. אבל דראקו לא העז להתווכח, או להעיר על כך.

הוא לקח את החומרים שעוד נזקק להם מהארון, מתעלם ממלמוליה של טפאלי בנוגע לכמה שזה לא פייר וכמה שזה לא נכון לשים אותה יחד איתו, ופנה לעבר שולחנו, שם פנסי כבר החלה לסדר את הדברים שלה וללכת. היא נראתה פגועה מכך שדראקו לא נלחם על החלטתו של סנייפ, אך לא אמרה דבר, וגם דראקו לא טרח להגיד כלום. הוא ידע שאת הציון המצטיין שלו הוא יקבל בכל מקרה על השיקוי הזה.

"לא! אל תשים את זה עכשיו! יש עוד חמש דקות!" קראה טפאלי, קרוב לשעה לאחר מכן, כשהשיקוי כבר היה כמעט מוכן, ודראקו רצה לשים את הרכיב האחרון של השיקוי, עייף מהשיעור המעצבן הזה, שהיה עליו לסבול את טפאלי.

"לא, טפאלי, עוד חמש דקות צריך כבר לכבות את האש, לכן צריך לשים את זה עכשיו, אחרת זה לא יהיה אפקטיבי," הוא אמר, חסר סבלנות, ממשיך למדוד בזהירות את האבקה שהיה עליו להכניס לשיקוי.

"לא עבר עדיין מספיק זמן, אתה תהרוס את הכל!"

"ואני אמור להאמין לך, הילדה שלא יודעת מה השימושים של דם דרקון ולא מסוגלת לשלוט בקסם שלה כשהיא קצת עצבנית," חיוך שופע שביעות-רצון עצמית נפרש על שפתיו.

טפאלי הסמיקה מעט במבוכה וכעס. "זה היה בגללך!"

"נחמד לדעת שאני משפיע עלייך כל כך. אני מבין מזה שכל ההתנגדות שלך ללכת איתי להוגסמיד הייתה רק הצגת ה'קשה להשגה' שלך?"

הוא ידע שהוא חצה את הגבול שלה. הוא ידע שזה אומר ששניהם הולכים לשלם על זה – יכול להיות, אם הוא חצה את הגבול יותר מדי, שהוא יהיה זה שישלם מחיר כבד יותר, והיא אפילו לא תדע מזה.

"יודע מה? שים את הדבר הזה בפנים. תהרוס את השיקוי. לא איכפת לי," היא אמרה, חוטפת את הקערה בה כרגע היה עסוק בלמדוד בזהירות את הכמויות, ושופכת הכל לבפנים. דראקו ידע שהיה שם הרבה יותר מן הדרוש.

"מה את עושה, לכל הרוחות?!" הוא אמר, כמעט מניח לכעס שלו להשתלט עליו; על הריסה מכוונת של השיקוי אפילו לו סנייפ לא ייתן קרדיט.

"שמה את האבקה בפנים!" שוב, בגלל שטפאלי לא הייתה מסוגלת לשלוט בעצמה, חצי מהכיתה – אלה שחיכו שחמש הדקות של סוף השיקוי יעברו, בעיקר – הסתכלה עליהם שוב.

"ולא יכולת לחכות שאני אסיים למדוד אותה? זה היה לוקח רק עוד חצי דקה, אני מבטיח לך."

"לא, לא יכולתי!" היא צעקה, מחווה בידה בכעס, ובדרך שופכת את השיקוי על חצי מהשולחן (ועל הסיכומים של דראקו, מה שלא עניין אותו במיוחד כי הוא בכל מקרה העתיק הכל מפנסי אחר כך.)

"מה בשם מרלין קורה כאן?" שאל סנייפ, פוסע לעברם בכעס, מחווה בידיו על הבלגן.

"מטומטמת," סינן דראקו בשקט, וניסה להשתלט על הכעס שלו; הוא הצליח די בקלות, אך רק כלפי חוץ.

"אני לא מסוגלת לעבוד איתו!" קראה טפאלי, הייאוש ניכר בקולה.

סוורוס לא אמר דבר לכמה שניות ארוכות של דממה כללית – כל הכיתה הסתכלה על המתרחש בעניין. לבסוף, הוא פנה אל שאר הכיתה. "כולכם משוחררים. הניחו מבחנות עם השיקוי שלכם – לא משנה באיזה שלב הוא נמצא - ושמכם כתוב עליהן על השולחן שלי." מלמולי שמחה נשמעו מפי כל התלמידים כשמיהרו לבצע את פקודתו ולצאת, בפעם הראשונה בהיסטוריית הוגוורטס, רבע שעה מוקדם יותר משיעור של סוורוס סנייפ. "בנוגע אליכם," הוא המשיך כשתשומת ליבה של הכיתה כבר לא הייתה מופנית לעברם, פונה לעבר דראקו וטפאלי, "אתם תישארו כאן ותנקו את הלכלוך שעשיתם, בלי קסם – מר מאלפוי, אל תנסה אפילו להתנגד, השם מאלפוי לא יכול להשיג יותר את הכל. אני אחזור עוד כמה דקות כדי לראות אם סיימתם, ולהודיע לכם על שאר העונש שלכם. יש סמרטוטים בארון שם," הוא הצביע לעבר קצה הלוח, שם עמד ארון שדראקו באמת תהה תמיד מה נמצא בתוכו, "וכך גם דלי. את הכיור שניכם כבר מכירים. בהצלחה."

לאחר מכן, הוא הוציא את שרביטו וללא מילים פתח את הארון עליו הצביע, ויצא מהחדר.

לא אמי ולא דראקו זזו ממקומם עד כמה שניות ארוכות אחרי שהדלת נסגרה מאחורי סנייפ, שלקח איתו את המבחנות של התלמידים שכבר בתחילת הנאום שלו החלו להיעלם מהחדר, ועד סופו כבר איש מהם לא נשאר שם.

"לעזאזל!" קראה טפאלי, שוברת את הדממה, מתיישבת בזעם על הכיסא שהיה לידה. דראקו שילב את ידיו על חזו, והביט מטה עליה.

"זו אשמתך, את יודעת," הוא אמר, לא טורח ללכת לעבר הארון עליו סנייפ הצביע.

"אשמתי?!" היא הרימה את מבטה אליו, הפתעה כנה בעיניה. דראקו תהה כמה אטום בן אדם יכול להיות. אחרי שניה הוא נזכר שהוא מכיר את פוטר ווויזלי, והגיע למסקנה שאפילו טפאלי לא מתעלה על וויזלי. "אתה זה שהתחיל את הכל!"

"לא אני לא." קולו היה רגוע, כמעט אדיש.

"אתה כן! אתה התחלת בלהציק לי ו-"

"את יודעת, סוורוס צדק. אנחנו לא שנה ראשונה. אם כי את מתנהגת כמו ילדה אפילו קטנה מזה, דבר שאני אישית מוצא מאוד פתטי."

טפאלי קמה מהכיסא עליו ישבה, אם כי עדיין לא הייתה באותו גובה כמו דראקו, ונאלצה להרים את מבטה מעט כדי להסתכל עליו. "ילדה קטנה? מי שמדבר!"

"לא ידוע לי שאני מתנהג כמו ילדה קטנה."

מזווית עינו, הוא יכל לראות את הנערה נאבקת בשרירי פניה כדי למנוע מהם להעלות חיוך על שפתיה; היא לא ממש הצליחה, וכשהיא הבינה את זה, היא הנמיכה את מבטה כדי להסתיר אותו, אם כי זה לא עזר לה במיוחד.

"אתה מטופש," היא אמרה, ודראקו יכול היה לשמוע את החיוך במילותיה, יודע שמטרתו הושגה – הוא שכח כמעט לחלוטין מהמשימה שלו כתוצאה מהטיפשות של טפאלי, ועכשיו היא הזכירה לו. אסור לו לתת לה לשנוא אותו; או, יותר נכון, הוא חייב לגרום לה להפסיק לשנוא אותו.

הוא הסיט את מבטו אליה, מחייך קלות.

"באמת? ובדיוק חשבתי את אותו הדבר עלייך."

טפאלי פתחה את פיה לענות לו, אבל בין אם הייתה לה תשובה ובין אם לא (ולדראקו היא נראתה כאילו שלא הייתה לה), לא הייתה לה הזדמנות להגיד שום דבר, כי דראקו לכד את שפתיה בשפתיו, מנשק אותה. טפאלי פערה את עיניה בתדהמה, ואז סגרה אותן, ודראקו לא ידע מדוע היא לא דוחפת אותו ממנה כמו שציפה שתעשה; למעשה, הוא היה די בטוח שאפילו היא עצמה לא ידעה למה. הם התנשקו במשך זמן מה, שנראה ארוך מאוד ומאוד קצר, ואפילו דראקו לא ידע להעריך אותו, עד שצעדים נשמעו, וכמו עוררו את שניהם חזרה אל המציאות ובתיאום כמעט מושלם הם התנתקו אחד מהשני. טפאלי העבירה את גב כף ידה על פיה, מסתכלת עליו בכעס. הוא הסתכל עליה חזרה, נינוח.

"ביקשתי ממך לא לעשות את זה שוב." היא אמרה בקור, משפילה את עיניה.

"ביקשתי ממך להפסיק להיות טיפשה, ואת לא הקשבת לי; למה שאני אקשיב לך?"

"אתה מעולם לא ביקשת את זה!" היא אמרה, מסתכלת עליו שוב, הסומק שמילא את לחייה קודם לכן כמעט נעלם. "וחוץ מזה, אני לא טיפשה."

"תגידי את זה לציון שלי בשיקויים על השיעור הזה, אני בטוח שהוא יאמין לך."

טפאלי פתחה את פיה לענות, אך דלת הכיתה נפתחה לפני שהיא הספיקה. שניהם הפנו את מבטם לעבר הקול, ומצאו את סנייפ עומד שם, מסתכל עליהם. הוא נראה כועס במיוחד.

"אתם אפילו לא התחלתם," הוא אמר, מבטו הפעם מכוון בעיקר אל דראקו. הוא התכווץ מעט, דבר שמעולם לא קרה לו. חוץ מכאשר אבא שלו כעס עליו. הוא לא מצא דבר להגיד על זה, וככל הנראה גם טפאלי לא – שכן השקט נשמר.

"אני מאוד מאוכזב, ממך, דראקו," הוא אמר את המובן מאליו.

"אני מצטער, אדוני," הוא ענה. סנייפ עכשיו הסתכל על שניהם.

"אני רוצה שתנקו פה. ובינתיים, אספר לכם על העונש שלכם. עליכם לכתוב יחד חיבור," הדבר עורר תגובה כעוסה מצד שניהם, אם כי טפאלי הראתה את זה הרבה יותר מעצם טבעה. "באורך שני גיליונות קלף. נושא החיבור יהיה 'כבוד אל המורה ובקשותיו', ואבקש שתתייחסו אל כל מה שעשיתם היום. בנוסף, אתם לא תצאו ביציאה הקרובה להוגסמיד."

דראקו יכול היה לדמיין לעצמו כמה שסוורוס בוודאי היה מופתע כשאשר החלק השני השאיר אותם אדישים. לרוב, תלמידים ניצלו כל הזדמנות לצאת להוגסמיד, ואיסור על יציאה כשמתקיימת אחת נחשב לעונש חמור. למעשה, זה רק גרר גיחוך קל משניהם – רק ש, שוב, דראקו סירב להראות זאת כלפי חוץ.

לאחר כמה רגעי שקט, כשברור היה שסנייפ סיים את דבריו, וכמעט בתיאום מוחלט, דראקו וטפאלי הלכו לעבר הארון עם הסמרטוט.

***

אין הוגסמיד.

"אמי, על מה רבתם בשיעור?"

אין הוגסמיד.

"אמי?"

אין הוסגמיד ואני לא חייבת ללכת איתו.

"אמי!"

אמי חייכה חיוך ענקי, פרשה את ידיה לצדדים וקראה, "איזה יום נהדר!"

"אמי!!" קסנדרה אחזה בכתפה, מטלטלת אותה קלות כדי למשוך את תשומת ליבה.

"מה?" היא הפנתה את מבטה אליה, עדיין מחייכת.

"למה את מאושרת כל כך?" קסנדרה שינתה את תכניותיה, ככל הנראה מחליטה

"כי אני לא צריכה ללכת מחר להוגסמיד עם מאלפוי!"

קסנדרה בהתה בה. "את מטורפת."

"אני יודעת," ענתה אמי, נשענת אחורה ככה שהיא שכבה על מיטתה, והסתכלה על התקרה הלבנה. "אני נהנית מזה מאוד."

היו כמה שניות של שקט. "אז על מה את ודראקו רבתם בשיעור שגרם לסנייפ להתעצבן כל כך?" היא שאלה שוב, ככל הנראה מחליטה שהיא לא אוהבת את השקט הפתאומי. הן היו לבדן בחדר, שכן הבנות האחרות היו במועדון, או בספרייה.

"מאלפוי אידיוט. זו הסיבה שרבנו. ואולי תפסיקי עם זה? את משגעת לי את העיניים." אמי ניסתה לחטוף את שרביטה של קסנדרה, שהתעופף באוויר בכל פעם שהנערה השניה זרקה אותו במטרה לתפוס אותו בחזרה. קסנדרה תפסה את השרביט לפני שאמי אפילו התקרבה אליו.

"אבל זה ממש כיף."

"חבל, זה גם ממש מעצבן."

היא הוציאה לה לשון. "אז תספרי לי על כל מה שקרה עד עכשיו עם מאלפוי."

אמי חייכה חיוך ציני, וסיפרה לה.

למחרת בבוקר היה יום חופש. כלומר, רוב התלמידים קמו מוקדם – ניתן היה לצאת להוגסמיד מעשר בבוקר עד חמש בערב, ורוב הילדים רצו לנצל את הזמן הזה במיטבו; אבל אמי, כמובן, לא טרחה להקים את עצמה ממיטתה. היא הצליחה, באמת, לישון – אחרי ששכנעה את קסנדרה שהיא לא יכולה לצאת. חברתה סירבה להאמין שזה היה העונש שסנייפ הטיל עליה, והיא חשבה שאמי צוחקת איתה. לבסוף, קסנדרה לקחה את חפציה ויצאה, מצטרפת לחברתה מחדר הבנות השני – אותה אמי הכירה עד עכשיו, אך הגיעה למסקנה שהיא לא אוהבת אותה.

היא קמה הרבה יותר מאוחר באותו בוקר. למעשה, כל כך מאוחר שאפילו את ארוחת הצהרים היא פספסה, אבל היא לא הייתה רעבה במיוחד כך שזה לא שינה לה יותר מדי. היא התארגנה באיטיות, מתקלחת – בפעם הראשונה מאז הגיעה לבריטניה – במשך שעה, שכן הפעם לא הייתה אף אחת שתלחץ עליה לצאת. לאחר מכן היא ירדה אל חדר המועדון, לוקחת איתה עט נוצה, קסת דיו וגיליון קלף. היה לה חיבור לכתוב עם מאלפוי, והיא רצתה לסיים עם זה כמה שיותר מהר.

למזלה, הוא היה שם כשירדה. הוא ישב לבד מול האח הבוערת, קורא מכתב כלשהו. היא התקרבה אליו.

"מאלפוי," היא אמרה בקור, ולו רק כדי שיידע שהיא שם – ושהיא לא נהנית מזה. הוא הפנה את פניו אליה, לחלקיק שניה פניו נראות מודאגות כששמע אותה ועוד קרא בגיליון הקלף שבידיו; אך הדאגה נעלמה מיד, מניחה למוח לחשוב שהוא טעה, שהיא מעולם לא הייתה שם, והוא החליק את הקלף באלגנטיות לתוך כיס הגלימה שלו. הוא לא טרח לשאול אותה מה היא רוצה; היא לא חשבה שהוא יטרח.

היא נפנפה בגיליון הקלף מול עיניו. "יש לנו עבודה לעשות."

מאלפוי הפנה את מבטו לעבר האש, לרגע לא אומר דבר. "אני יודע."

שוב היה רגע של שקט כשאמי חיכתה שהוא יגיד משהו, או יקום, או יזמין אותה לשבת לידו כדי שהם יעבדו. זה עצבן אותה כשהוא לא עשה אף אחד מאלה, והיא לא טרחה אפילו קצת להסתיר את זה. "יש לנו עבודה לעשות." היא חזרה, מדגישה את מילותיה באיטיות, רומזת לכוונותיה.

"אני יודע," הוא אמר שוב, בדיוק באותו טון בו היא דיברה. היא תהתה אם הוא מנסה להרגיז אותה בכוונה, והגיעה למסקנה שככל הנראה כן.

"מאלפוי," היא אמרה שוב, מנסה כמיטב יכולתה לשלוט בעצמה ולא להרביץ לו.

"הממ?"

"אנחנו צריכים לעשות את העבודה."

"ומה מפריע לנו?"

"העובדה שאתה לא מוכן לזוז מהמקום שלך, אולי?"

מאלפוי הסתובב אליה שוב, עיניו הכסופות חודרות את כל ההגנות שלה, גורמות לה להרגיש כמו ילדה נזופה, או, יותר קרוב, כאילו שהוא הולך עוד רגע להוציא סכין מהגלימה שלו ולתקוע אותה בה; אם כי הוא בוודאי לא היה טורח ללכלך את עצמו בזה והוא היה פשוט משתמש בקללה כלשהי ורוצח אותה.

"מי אמר לך שאני לא מוכן לקום?" קולו היה רגוע, כמעט לא נוזף, אם כי במשך השבוע האחרון אמי הספיקה להכיר אותו מספיק טוב כדי לדעת שמתחת לכל המעטה הזה הסתתר קור חד. הוא סובב את שאר גופו, מעביר רגל אחת מעל המסעד בנוחות. "את רק ציינת עובדה, שאותה, תודה רבה, אני כבר יודע. לא ביקשת שאבוא, לא באת לשבת כאן כדי לעשות אותה; למעשה, אני עדיין תוהה למה באת עד לכאן כדי להפריע לי."

"זה, מאלפוי, פשוט כי אתה אדיוט. אני חושבת שהייתי מאוד ברורה."

חיוך מלגלג עלה על שפתיו, והיא ידעה שהוא, שוב, רק מנסה לעצבן אותה. לעזאזל עם העולם ולעזאזל איתו, לא היה לה איכפת מכך שהוא משיג את מטרתו. הוא לא אמר דבר, ואמי עשתה את הדרך סביב הספה עליה ישב עד שהגיעה אל הספה הסמוכה, מניחה את גיליון הקלף, העט וקסת הדיו על השולחן הקטן שהיה שם.

"אז אני אומרת לך עכשיו שנעשה אותה." היא שוותה לקולה גוון איטי שכזה, כמו הטון בו מדברים אל ילד קטן. מאלפוי בחר להתעלם מזה.

"בסדר."

"..."

"..."

אמי הסתכלה על מאלפוי. מאלפוי הסתכל על אמי. אף אחד מהם לא עשה כלום.

לבסוף נמאס לה, והיא שילבה את ידיה על חזה בכעס, בועטת קלות בשולחן. היא הייתה מודעת היטב לכך שכמה ראשים – תלמידי שנה ראשונה ושניה, בעיקר, שלא הורשו עדיין לצאת לטיולים לפי דבריה של קסנדרה – הסתובבו לעברה, אבל היא פשוט התעלמה מכך באלגנטיות. "אתה באמת לא מתכוון לעשות כלום, נכון?" היא שאלה, יותר קובעת עובדה מאשר תוהה. "אתה הולך לא לעשות כלום, וככה בעצם להכריח אותי לעשות הכל לבד. כי אם זה הולך להיות ככה, אני מעדיפה שפשוט תגיד לי עכשיו ושאני לא אבזבז את הזמן שלי סתם-"

מאלפוי מצמץ. "את באמת היית עושה את העבודה הזו לבד, אם הייתי פשוט ממשיך לשבת כאן ולשתוק?" הוא שאל, סקרנות כנה בקולו – דבר שלא היה שם יותר מדי.

היא הסתכלה עליו, מכווצת את מצחה במחשבה. היא הייתה מסכימה? "לא." ענתה לבסוף, בהחלטיות. "הייתי משאירה לך את העבודה והולכת לעשות משהו מעניין."

הוא הרים גבה אחת, ואז הוריד אותה, כמחליט שהמאמץ גדול מדי ושהיא לא שווה אותו. "ואת חושבת שאני הייתי עושה אותה לבד?" שאל, הטון שלו מצביע על התשובה כברורה מאליה.

"כמובן שלא. אבל אז זה כבר לא היה ענייני, נכון?"

הוא חייך חיוך שגרם לה כמעט להתקפל במקומה, או לפחות לרצות לברוח ממנו. "לא עניינך?"

"כמובן שלא!" היא ענתה, לא מביטה בו, מודעת הרבה יותר מדי טוב לעובדה שהקול שלה עלה בלפחות שתי אוקטבות כשדיברה.

חיוכו התרחב מעט, והוא גיחך. "את יותר מטומטמת ממה שחשבתי עד עכשיו," אמר, מתעלם מפיה שנפער במן סוג של הלם מעושה. "סוורוס לא יאמין לך לעולם, אם תנסי להגיד כל תירוץ שינסה להאשים אותי בכך שלא הכנת את זה. הוא מיד ידע שאת משקרת, ותקבלי עונש גדול יותר."

"אבל אני לא אשקר."

"זה לא ישנה לו כלום. תקלטי את זה – הוא שונא אותך."

אמי העבירה את מבטה לרצפה, כמעט בכעס, יודעת שהוא צודק. בכל השיעורים שלמדה איתו עד עכשיו, הוא לא נראה כמחבב אותה במיוחד – והיא הייתה די בטוחה שאם לא הייתה שייכת לבית שלו, הוא גם היה מוריד לה נקודות בית על כל דבר קטן שהיה מצליח למצוא. היא שמעה את מאלפוי פולט גיחוך.

"אני מניחה שאתה תמשיך עם השטויות שלך עד שאני אגיד במפורש, נכון?" היא אמרה בייאוש, והמשיכה, לא טורחת לחכות לתשובתו (שהייתה חיובית בכל מקרה). "אז, בוא ונעשה עכשיו את החיבור המחורבן בשביל פרופסור סנייפ."

"ספרייה?"

"ספרייה."

"לעזאזל! אני לא מאמינה שהיא העיפה אותנו משם!" קראה אמי בזעם כשדלת הספרייה נסגרה מאחוריהם, כמעט בטריקה מאחר והייתה זו אמי ששלחה אותה למקומה. גיליון הקלף, שלא התמלא אפילו בפסקה שלמה אחת, היה אחוז בידה (לא מגולגל כדי שהדיו לא יימרח); הספרנית, שאת שמה אמי עדיין לא הצליחה לקלוט, גירשה אותם משם לאחר ש'הפריעו להלך חשיבתם הבונה של שאר הילדים'. בה. זה הכל בגלל מאלפוי האידיוט הזה, הוא יכול להיות פשוט כל כך מעצבן... וזו לא אשמתה שיש לה פתיל קצר. וקול גבוה. "זה מותר להם בכלל?"

"כמובן שכן. את צווחת שם. זכותה המלאה להעיף אותך."

היא הפנתה את מבטו אליו. "אני לא צווחתי."

"את בהחלט כן."

אמי הפנתה אליו את מבטה, והוציאה את לשונה. המחווה הפתיעה אותו – כל כך הפתיעה אותו שהוא שכח לרגע את הבעת האדישות הרגילה שלו. הוא חזר לעצמו כמה שניות לאחר מכן, והסתכל עליה. שקט שרר במשך זמן מה, ואמי חשה נבוכה.

"אמ, אז, מה אנחנו עושים עכשיו?" היא שאלה, ולו רק כדי לשבור את השקט.

"חוזרים למרתפים. נמשיך את זה בחדר שלי."

"בחדר שלך למה?"

"כי אני לא יכול להיכנס לחדר שלך, חכמה. יש שם קסם שמונע מבנים לעלות לשם."

אמי עצרה, וחיכתה עד שהוא ישים לב לכך לפני שדיברה. זה לא לקח לו יותר משני מטרים.

"לא. למה אנחנו לא יכולים לעבוד בחדר המועדון?" היא שאלה, מסתכלת עליו במבט שהבהיר שהיא לחלוטין לא מעונינת להיות איתו בחדר שלו. לא כל עוד יש לה ברירה אחרת.

"כי בחדר המועדון," הוא ענה, מושך את מילותיו, כמסביר דבר מה לילד קשה קליטה, "יש תלמידי שנה ראשונה שמתלהבים מעצמם והם בוודאי יחליטו לבוא ולהציק לנו."

"אבל אתה ישבת במועדון עד שבאתי," היא ציינה.

"אבל ישבתי בצד, ולבד. הם לא נוהגים להפריע כשמישהו יושב בצד, ולבד. במיוחד לא כשהוא לפני רגע גירש אותם משם."

אמי הרימה גבה אחת. "ואתה חושב שעכשיו הם יפריעו לאותו אדם שגירש אותם משם כי-?"

"כי יש להם זיכרון קצר והם כבר שכחו שזה הוא."

היא פלטה צחוק קצר, מריר. "אני חושבת שאתה ממעיט בערכם."

"הם שנה ראשונה. הם טיפשים. אני לא מוכן לעבוד בחדר המועדון כשרק הם ושנה שניה שם."

אמי ומאלפוי חידשו את הליכתם, שניהם, לפחות, מסכימים שעליהם לחזור למרתפים.

"מה יש לך נגדם? עד עכשיו הם לא הפריעו לי. יותר מדי." העירה אמי, מחליטה שיהיה חכם יותר לתקוף את הבעיה בדרך עקיפה.

"יותר מדי. מעצם הגדרתם כשנה ראשונה, הם עדיין לא מכירים אותי, כלומר – הם עדיין לא מפחדים ממני."

"אז אתה מפחיד אותם בכוונה?"

"כמובן שכן. אחרת הם לעולם לא יניחו לי. הכר וּפְחַד – זו הסיסמא שלי בנוגע לתלמידי השנה הראשונה. בערך משנה שניה." מאלפוי חייך חיוך מרושע, חיוך שהבהיר שהוא היה מרוצה מעצמו באופן כמעט מזוויע.

"אתה מוזר. ומטומטם."

"לא, אני חושב על העתיד שלי."

אמי לא מצאה משהו מחוכם לענות על זה, אז היא פשוט שתקה. הם נכנסו לחדר המועדון, לאחר שאמי לפתע גילתה שהם הגיעו למרתפים, והיא באה אחריו לחדר שלו – רק מפני שידעה שהוא לא יסכים לעבוד בחדר העבודה, והעבודה הייתה צריכה להיעשות.

מאלפוי סגר את הדלת אחריה, והלך לעבר השולחן שעמד בקצה החדר. הוא לא היה מסודר, אך היה עליו הרבה יותר מקום מאשר על השולחן שלה בחדר, שהיה מסודר אבל עמוס. היא עקבה אחריו. וכאשר התיישב על אחד הכיסאות, היא התיישבה על השני, מזיזה דברים הצידה לפני שיכולה להניח את גיליון הקלף על השולחן.

אמי הסתכלה על גיליון הקלף, עט הנוצה אחוז בידה, מוכן לכתוב את מה שמאלפוי יגיד (בשינויים קלים, כמובן; אמי לא סמכה על יכולות הניסוח שלו).

"איפה עצרנו?"

"בסיבות שבגללן מורים לא אוהבים שמפריעים להם."

"זה נשמע טיפשי."

"אני יודעת, אתה אמרת את זה." אמי חייכה קלות, לא טורחת להעביר את מבטה אליו. היא שמעה אותו מכחכח קלות בגרונו; זה רק הצחיק אותה עוד יותר.

"מה היה המשפט האחרון?"

"'הם רואים בתלמידי הכיתה ילדים שלהם, ולכן בכל פעם שאחד מהם לא מקשיב' – וכאן זה נעצר. לעזאזל, זה גרוע, הוא הולך להכשיל אותנו במשהו," אמי פלטה אנחה, אך משכה בכתפיה כחסרת עניין.

"הוא לא יכשיל אותנו, כי זה כולל אותי. '...לא מקשיב, הם מרגישים כאילו שהשרביט של הילד שלהם הוצמד לחזה שלהם באיום-' למה את לא כותבת?"

"כי זה מטומטם."

"גם את מטומטמת, את לא רואה אותי מתלונן על זה."

אמי הפנתה את מבטה אליו, עיניה החצי כועסות חצי מופתעות פוגשות בעיניו הקרות, האדישות כמעט. "אתה כל הזמן טורח לציין את זה. ואני לחלוטין לא מסכימה איתך-"

"כמובן שלא. זה כי את טיפשה."

אמי בחרה להתעלם מההפרעה שלו והמשיכה לדבר. "ואני לא מבינה אותך-" (שוב, מאלפוי אמר משהו שגם ממנו היא התעלמה) "כי אתה כל הזמן אומר את זה ואתה מתנהג כאילו שאתה פשוט שונא אותי, ואז אתה מוצא את הדרכים הכי מטורפות לגרום לי לצאת איתך-"

רצף דבריה נקטע על ידי שפתיו, שפתאום וללא כל אזהרה מראש הונחו על שפתיה, וידיו שהונחו על לחיה כמעט בעדינות, כשומרות שהיא לא תברח ממנו. אמי פערה את עיניה בתדהמה, בוהה בעיניו העצומות, בעלות הריסים הבהירים עד שהיה כמעט קושי בלהבחין בהם. כשמוחה עיכל את מה שקרה, התגובה הראשונה שלה הייתה לעצום עיניים ולנשק בחזרה, דבר שדראקו ניצל כדי להחדיר את לשונו לפיה. מבינה לפתע מה היא עושה, אמי פקחה את עיניה והתנתקה ממנו במהירות.

מאלפוי פקח את עיניו גם ברגע שהתנתקה ממנו, ועכשיו הוא הסתכל עליה במבט אותו ראתה על פניו בפעם הראשונה שנישק אותה – מן קבלה כזו, כאילו היה חייב לנשק אותה, ולא באמת רצה לעשות זאת, ועם זאת הייתה מסכה מעל זה, מן ניצוץ בעיניו הערפיליות והמסתוריות, קו בחיוך המרוצה-משהו שעל שפתיו, שגרם לה להאמין שהתחושה הייתה רק היא עצמה, שהוא לא רק עושה הצגה למען מטרה שהיא לא מבינה. מעבר לכך; היה בו משהו שגרם לה לרצות להאמין שנשיקותיו היו אמיתיות.

היא השפילה את מבטה, מודעת היטב לעובדה שהיא הסמיקה שוב.

"ו... ואז אתה מנשק אותי, ואחרי רגע אתה שוב מתנהג כאילו שאתה פשוט לא מסוגל לסבול אותי..." אמי חשה צריבה מאחורי עיניה, והיא לא הבינה למה, לכל הרוחות, היא מרגישה כאילו שהיא פשוט רוצה לבכות. ידו של דראקו – של מאלפוי, היא תיקנה את עצמה – ליטפה את לחיה ברכות, עד שהחזיקה את סנטרה והסיטה את פניה אליו שוב כל כך בעדינות, עד שראשה פשוט הלך עם התנועה בטבעיות. היא מצאה את עצמה בוהה לתוך הערפל הקפוא שבעיניו, שגילה כל כך מעט, והבטיח שיספר את כל סודותיו לאדם שיסמוך עליו, לו רק יבקש. "ואני לא מבינה מה אתה מנסה לעשות... אם אתה רק רוצה לשגע אותי... או..." מילותיה דעכו, וכלל מבלי לשים לב לכך שהיא עושה את זה, היא עצמה את עיניה וקירבה את שפתיה אל שלו. דראקו היה זה שסגר את המרחק, ונשיקתם הפעם הייתה הרבה יותר רכה מכל הנשיקות הקודמות שלהם – אולי כי הפעם אמי לא התנגדה או פעלה לפי רפלקסים בלבד; אולי כי הפעם היא הייתה זו שיזמה את שהנשיקה ולכן דראקו לא חש את הצורך להילחם על נוכחותה.

דמעה אחת זלגה על לחייה, אך אמי התעלמה ממנה, שקועה מדי בדראקו, מוחה מעורפל מסיבה אותה היא לא ידעה – ולא רצתה לחשוב עליה עכשיו. לאט הם התקרבו אחד אל השני, או, נכון יותר, דראקו התקרב אליה, עד שכבר לא היה ניתן להתקרב עוד בגלל המרחק שכפו הכיסאות עליהם ישבו. אמי, מעודדת בידי ידיו שהיו מונחות על מותניה, התרוממה קלות ממקומה מבלי להפסיק לנשק אותו, מתיישבת בחיקו של דראקו, רגל אחת שלה מכל צד שלו.

נשיקתם העמיקה, התשוקה מחליפה את הרכות. אמי הרגישה את אחיזתו של דראקו מתהדקת עליה, והוא כבר כמעט הכאיב לה, אבל לא היה לה איכפת; הוא קם מהכיסא, מחזיק אותה בידיו עד שהניח אותה על אחת המיטות שהיו בחדר – ככל הנראה שלו. דבר מה הכאיב לאמי בגב, והיא שלחה את ידה לשם, מגלה שהבליטה הייתה בכיס גלימתה; היא הכניסה את ידה לשם, נחושה בדעתה לסלק את המטרד. דראקו עזב את שפתיה, ככל הנראה שם לב לכך שתשומת ליבה לא נתונה לו במלואה, והוא עבר לנשק את צווארה. אצבעותיה, כאשר מצאה סוף סוף את הדבר שגרם לה לכל כך הרבה אי נוחות, נגעו בגליל בעל מרקם של קלף, וסרט שעטף אותו. היא תהתה מה הוא עושה שם...

קלוד.

הזיכרון חזר אל קידמת מוחה, לאחר שנדחק אחורנית על ידי ניסיונות ההתחמקות שלה ממאלפוי, והלימודים. לפתע, תחושת העונג שהעבירו בה נשיקותיו של מאלפוי הפכה לגועל, לחלחלה, ואמי חשה מלוכלכת ומזוהמת שרק הניחה לזה לקרות. בתנועה חדה היא הדפה את מאלפוי מעליה, וקמה מהמיטה שלו, מתנשפת בכבדות. היא יכלה להרגיש בעיניו הנחות עליה, אולי אפילו בשאלה – היא לא ידעה, שכן היא סירבה לפגוש את מבטו.

שקט מתוח שרר בינהם עד שאמי דיברה – וגם אז, היא עשתה זאת בשקט, בקול רועד אך מתון, קול שניכר היה בו שמאמץ רב הושקע בלמנוע ממנו להישבר.

"אל... תעשה את זה שוב. לעולם." היא אמרה, מקווה שדראקו – שמאלפוי – יבין את הרעד שבקולה ככעס ולא כפחד.

מאלפוי נעמד על רגליו, וסידר את גלימתו. הוא ככל הנראה הבין שאסור לו להתקרב אליה עכשיו – לפחות לא אם הוא אוהב את איך שהאף שלו נראה עכשיו, ולא חושב שהוא צריך לעבור ניתוח כלשהו. "את נראית כאילו שנהנית דווקא," העיר, קולו שוב קר ומרוחק. הוא העביר יד בשיערו, מסדר אותו. אמי לא טרחה לעשות את זה.

"אני לא. אל תתקרב אליי יותר. אני – לא, זו לא אני. אתה פיתית אותי." דמעה יחידה זלגה על לחיה, נופלת ברכות אל רצפת השיש האפורה, מתנפצת לאלפי רסיסים. מסיבה כלשהי, אמי נורא הזדהתה עם הדמעה הזו פתאום.

מזווית עיניה, היא יכלה לראות שגבתו הורמה בספקנות. "פיתיתי אותך? אם אני זוכר נכון, את זו שהתחילה את הכל. בפעם השניה," הוא הוסיף כשהבין שמה שאמר לא היה מדויק.

אמי אחזה בצידי גלימתה כל כך חזק, שציפורניה חפרו בבשרה אפילו דרך הבד העבה. "אתה פיתית אותי. אני – פעם הבאה ש... שאפילו... תרמוז... אני... אני אגיד לסנייפ על זה. אני אגיד לדמבלדור."

היא שמעה אותו פולט צחוק קצר, לעגני. "את תלשיני עליי, טפאלי? את תלשיני עליי בגלל הטיפשות שלך וחוסר השליטה שלך? מעט לא הוגן, הייתי אומר."

אמי הרימה את מבטה אליו לרגע, והופתעה לגלות מעבר לחיוך המנשא שלו, ניצוץ בעיניו, שאותו היא לא ראתה בהן מעולם עד עכשיו – ניצוץ של כאב, כמעט. היא מצאה את עצמה חסרת מילים במשך כמה שניות ארוכות, והבעתו לא השתנתה כלל.

"אני שונאת אותך," היא אמרה, והסתובבה לכיוון היציאה מהחדר, הולכת – כמעט רצה – לכיוונה, בדיוק בשניה שבה הרגישה שהיא לא מסוגלת לעמוד בזה יותר. את שאר הדרך עד לחדר שלה היא עשתה בריצה, וברגע שהדלת נטרקה מאחוריה, היא קרסה לרצפה, ובכתה, מכווצת בידיה את המכתב שהייתה אמורה לשלוח לקלוד לפני כמעט שבוע.