"אמי טפאלי ומעגל אוכלי המוות"
פאנפיק פרי עטה של Liquid Venom

פאנדום: הארי פוטר
דירוג: 13PG

פרק 2: המיון

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף האינדקס של היצירה

“That unfulfillable emotion that never settles down somewhere-
Just decide to ignore it, then overtake it.
Aim for the loophole in this shy, trembling society,

“for the place we keep struggling towards. I want new world.

[The Rage Beat - Kotani Kinya]

הוא לחץ את ידה בזהירות, כמעט בהיסוס, נבוך. "הי," הוא מלמל, וניער קלות את ראשו, גורם לשיערו ליפול על פניו ולכסות את הצלקת לגמרי. אמי הרגישה מעט לא בנוח, יודעת שהוא עשה את זה רק בגלל מבטה שהמשיך לנדוד לשם, למרות שניסתה שלא להניח לו לעשות זאת.

הנער הג'ינג'י נדמה להתעורר לפתע כאשר הארי פוטר משך חזרה את ידו מאחיזתה. מבטו פנה אליה בהתלהבות-מה, להבה כתמתמה בוערת בעיניו ומשווה לשיערו עוד יותר מראה של אש.

"מאיפה את? את נראית בגילנו אבל מעולם לא ראיתי אותך בהוגוורטס," הוא אמר, קולו מלא נחישות להסתיר את המבוכה שחש בעצם דיבורו. התוצאה הייתה די משעשעת.

"אני לא מכאן," היא ענתה לו בקצרה, בעיקר מתוך נימוס; לא היה שום צורך לדבר עכשיו. היא רק רצתה לנסות להכיר את פוטר יותר, להתיידד איתו. "אז..." היא התחילה, פונה לעבר הארי. "כולכם מהוגוורטס?"

נראה היה שהוא שם לב שהיא פונה בעיקר אליו, מה שגרם לו להיות זה שעונה; היה די ברור שהוא לא אהב את התפקיד הזה. "כן..."

"וכולנו מגריפינדור!" שוב, הג'ינג'י מתפרץ. מהמעט שהכירה אותו, אם אפשרי בכלל לקרוא לפגישה כה קצרה 'הכירות', אמי כבר הבינה שהיא שונאת אותו. למה פוטר, שבן רגע הפך לנסיך חלומותיה, מסתובב עם יצור מעצבן כל כך? היא רצתה לחנוק את עצמה על המחשבה הזו; קלוד מחכה לה. אמנם ביבשת אמריקה הרחוקה, אבל כשמדובר בקסם הכל במרחק של לחש זה או אחר. אבל מצד שני, אין שום רע בלהתקרב אל גדול הקוסמים של ימינו, לא? היא הרי לא באמת מתכוונת להיות איתו.

"רון, לא נראה לי שהיא כל כך יודעת מה זה גריפינדור..." הנערה דיברה הפעם, קוטעת את מחשבותיה של אמי, מניחה את ידה על כתפו של הג'ינג'י; לאמי המחווה נתנה תחושה חזקה למדי של ריסון, כאילו שהיא ניסתה לגרום לו להבין שמדי פעם גם לשתוק זה טוב. זה שעשע אותה, ורק בקושי היא הצליחה להסתיר את הגיחוך. מה שהיה יותר משעשע זו הבהירות שבה ניתן היה לראות שהיא מאוהבת בו. הוא, ככל הנראה, לא שם לב לכך.

"אבל איך אפשר שלא לדעת?" הוא שאל, מסתכל על הנערה, המבט בעיניו ממוסך בשאלה האופיינית, הכמיהה אליה מוסתרת כמעט במיומנות על ידה.

"לא כולם מכירים את הוגוורטס טוב כמוך, מר וויזלי," הציניות שבקולה כמעט והעלתה גיחוך על שפתיה של אמי, בחוסר המיומנות שלה, והשקיפות שבדבריה. "ולפי המבטא היא בכלל לא מכאן, נכון?" במילתה האחרונה היא פנתה להביט באמי, כמבקשת אישור לדבריה.

"כן, אני לא מכאן..." היא ענתה את המובן מאיליו, מגניבה מבט קצר לעבר פוטר, בודקת את תגובתו ומתאכזבת לגלות שהבעתו לא השתנתה ולו במעט. "אבל אני יודעת מה זה גריפינדור, כמובן. אני אהיה שנה הבאה בהוגוורטס." חיוך גאה, רחב, התפשט על שפתיה באומרה את המשפט האחרון. להפתעתה, האמירה הזו לא עוררה את התגובה לה ציפתה.

"את לא נראית בת אחת עשרה..." סוף סוף, פוטר העיר משהו ביוזמתו; אך אמי לא ידעה אם לקחת את המשפט המסוים הזה כסימן טוב או רע. היא החליטה שלא לסווג אותו ולמחוק אותו ממוחה מיד לאחר שתענה לו, אלא אם בהמשך הוא יתברר כטוב.

"נכון, אני לא."

"אז את באת מארצות הברית, עד לבריטניה, כדי לעשות שוב חמש או שש שנות לימוד, בבית ספר שהוא לא בהכרח טוב משלך?"

"לעשות מחדש?.." לקח לה זמן מה להבין את כוונתו. "לא, לא, לא!" היא חייכה, ספק במבוכה ספק בשעשוע. "אני לא נכנסת מהשנה הראשונה. מהשישית."

שקט שרר בין הארבעה לאחר שאמרה את זה, ואז הנערה – הרמיוני, זה היה? שם מוזר – שברה אותו. "אבל... זה בלתי אפשרי."

"אה..."

"זה לא קרה מעולם." הרמיוני (כן, זה השם.) שילבה את ידיה במחשבה.

הילד הג'ינג'י הסתכל עליה, גלגל את עיניו ואז חזר אל אמי. "אם היא אומרת דבר כזה, כדאי שתאמיני לה. היא קראה את כל הוגוורטס: תולדות לפני שהתחלנו את השנה הראשונה שלנו..." צל של גיחוך עלה על שפתיו.

"זה ספר מאוד מעניין, אתה יודע..." ענתה הנערה בהתגוננות, מסמיקה קלות. כמה אידיוט כבר אפשר להיות? חשבה אמי, רואה פעם נוספת עד כמה הרמיוני מאוהבת בילד הג'ינג'י, ובאיזו שיטתיות הוא לא מבחין בכך. המחזה היה די משעשע, למען האמת.

"במה שיחדת את דמבלדור כדי שייתן לך לבוא?" שוב הג'ינג'י, מגחך כמו אידיוט. הוא בהחלט התחנן שהיא תטיל עליו כישוף כלשהו, או לפחות תיתן לו בוקס, אך נוכחותו של פוטר ריסנה אותה, כמו נתן לה טפיחה מנטאלית על הכתף כדי להרגיע אותה.

אמי החליטה להתעלם מההערה האחרונה שלו, וחזרה אל הארי, אם כי בצורה כזאת שניתן היה גם להניח שהיא מדברת אל כולם. נראה היה שהתנהגותה . "בכל מקרה, זה לא משנה מה היה בעבר. מה שמשנה זה העובדה שהם כן קיבלו אותי, לא? אין טעם לתהות על זה."

"אה... יכול להיות שאת צודקת..."

"הארי! רון! הרמיוני! הנה אתם!" קריאתה של נערה ג'ינג'ית שבאה בריצה ועצרה בדיוק לידם, מתנשפת, קטעה את דבריו של הנער הג'ינג'י. הם נראו דומים להפליא – חוץ מהעובדה שהיא בהחלט נראתה יותר טוב ממנו.

"היי ג'ין." הוא אמר, מסתכל אליה ומחייך קלות, טופח על ראשה.

"אמרתי לך לא לעשות לי את זה יותר. אה, אני מפריעה?" היא שאלה, מבטה נוחת לפתע על אמי.

"הממ? לא, בכלל לא. בכל מקרה אני צריכה ללכת עכשיו." אמי חייכה אליה. היא תהתה אם היא רוצה לתת לה בוקס ישר לאף על כך שקטעה את שיחתה עם הארי פוטר, או להגיד לה תודה על כך – היא לא הייתה בטוחה אם השיחה התנהלה בכיוון הנכון עכשיו. ככל הנראה היא לא.

"אה, נהדר. רון, אמא ואבא קוראים לך. משהו שקשור לפיג. הם אומרים שהוא נתקע ממש חזק בחלון..." היא התאמצה שלא לצחוק כשאמרה את זה, ואמי תהתה מה לכל הרוחות יש לחזירים לעשות עם חלונות – או עם החבר של החבר העתידי שלה.

"נדבר כבר בהוגוורטס?" אמרה אמי, מנסה להישמע מנומסת ככל האפשר. לרוע המזל, הארי והנערה שקראה את כל הוגוורטס: תולדות לפני שהיא התחילה את שנתה הראשונה שם בדיוק התחילו בהתקפת צחוק, בזמן שהג'ינג'י העביר את ידו בשיערו במן תנועה של חוסר אונים, ולכן היא חוותה התעלמות מוחלטת. מגיעה למסקנה שאין טעם להישאר שם עוד (במיוחד אחרי שאמרה שעליה ללכת, מה שכמובן לא היה נכון. אמנם כן, אימה תצעק עליה כשהיא תחזור בטענה שהיה לה אסור לצאת לבד, אבל לא באמת היה לה איכפת. והיא תצעק עליה בכל מקרה, אז זה לא באמת משנה, אם היא תחזור כמה דקות מאוחר יותר או מוקדם יותר), אמי פשוט התעלמה מהם, והלכה משם, הצחוקים מלווים אותה עד שנכנסה בדלת הפונדק – שלא היה כלל רחוק מאיפה שפגשה בבעלה לעתיד.

"איפה היית?!" קידמה אותה צעקתה שלאימה ברגע שנכנסה לחדר.

"טיילתי." ענתה אמי בקור, מתיישבת על הספה בשעמום.

"טיילת." חזרה אימה על דבריה, בטון שהבהיר כמה טיפשה היא חושבת שהיא. "ביום של המבחן שלך, שיכול להרוס לנו את הכל או לגרום לזה שהכל יצליח, ואת נעלמת וחוזרת עשר דקות לפני שהוא אמור להתחיל!"

"עשר דקות?..." אמי שכחה מהמבחן לחלוטין, דעתה הוסחה על ידי הסמטה המוזרה ההיא, נוקטורן, ואז הארי פוטר... המוח שלה היה עמסו מכדי לזכור דברים כמו המבחן המטופש. נו, לא נורא. הם יצטרכו להסתדר עם מה שהיא יודעת עד עכשיו.

"כן! עוד עשר דקות!"

"בסדר." אמי כלל לא התכוונה להראות לה שהיא עצמה גם הייתה לחוצה מזה עכשיו; זה רק יגרום לה להרגיש כאילו שהיא ניצחה. היא קמה מהספה, הולכת לכיוון השולחן היחיד שהיה בחדר, וקראה את המכתב ממקגונגל, ואז הסתכלה בשעון שהיה על הקיר. אכן, עוד קצת פחות מעשר דקות זה היה אמור להתחיל. בחדר 15, בפונדק הזה. אם הם היו בחדר 38, אז מוטב שתצא במהרה. היא לא יודעת היכן זה, והיא לא רוצה לאחר. תוחבת את המכתב לכיס מכנסיה, היא אפילו לא טרחה להודיע לאימה שהיא הולכת כשיצאה מהדלת.

ברגע שהייתה במסדרון, ידעה שעשתה נכון שיצאה כל כך מוקדם. הוא היה ארוך, אך בהחלט לא ארוך מספיק כדי להכיל את כל החדרים מהחדר שלה עד לחדר 15. והמספרים היו מסודרים בצורה מוזרה, גם; היא תהתה איך היא לא שמה לב לכך קודם. היא החלה ללכת לכיוון המדרגות; החדר אליו הייתה צריכה להגיע בוודאי לא יהיה בקומה הזו. ברגע בו הגיע לקצה גרם המדרגות הקצר, העקלקל, הדלת הראשונה במעבר שלפניה נפתחה בכוח, והנער הג'ינג'י ממקודם – רון, זה היה? – יצא דרכה בסערה, מצביע ביד אחת אל תוך החדר.

"אני שונא אותך פרד! אתה עוד תשלם על זה!" הוא צעק, ואז סגר את הדלת, נשאר בחוץ. הוא מלמל משהו נוסף, אך קולו היה שקט מכדי שאמי תוכל להבין אותו.

היא היססה לרגע לפני שירדה את המדרגה האחרונה והגיעה אליו. "הי," אמרה, מעלה חיוך על שפתיה. עדיף להיות נחמדה אליו, בהתחשב בעובדה שהוא חבר של הארי פוטר... חשבה, ואז הוא הרים אליה את פניו המופתעות. עד עכשיו ידו השניה, זו שלא הצביעה לתוך החדר, הסתירה את אפו.

"א...את..." אמר, מופתע, וברגע שראה אותה הסיר את ידו, ככל הנראה מההפתעה, והיא התאפקה קשות שלא לצחוק - פצעון ענקי ואדום שכיסה חצי מהאף שלו הופיע על פניו. הוא שם לב למבטה, ככל הנראה, כי הוא הסמיק וכיסה את אפו עם ידו מחדש.

"אתה בסדר?" היא שאלה, מקווה שהצחוק לא היה ברור מדי בקולה; למזלה, נראה היה שהוא לא שם לב בכל מקרה.

הוא הנהן. "כן, זה... ייעלם בעוד כמה דקות. אמור בכל מקרה. הקסמים של פרד וג'ורג'..." נדמה היה שהוא לא סמך במיוחד על הקסמים של אותם פרד וג'ורג' – מי שהם לא יהיו – בהתחשב בטון בו דיבר עליהם.

"אוה." היא ענתה, בהיעדר תשובה חכמה יותר. אי שם, שעון צלצל לציון השעה שתים עשרה. "לעזאזל..."

"מה, זה גדל?" שאל רון (כן, עכשיו היא הייתה בטוחה שזה היה שמו), מודאג ומיד מוריד את היד מאפו כדי להציץ על הזוועה.

"לא..." היא אמרה, מסתכלת על המשך המסדרון בניסיון למצוא את חדר חמש-עשרה.

"את בטוחה? תסתכלי שניה... לי זהב אמת נראה גדול יותר, אני פשוט א-ר-צ-ח אותם.."

היא העיפה מבט מהיר, ואז חזרה לחפש. משלא הצליחה למצוא דבר, פלטה אנחה.

"לעזאזל... אני חייבת לרוץ," היא אמרה, תוהה האם היא תצליח להגיע בזמן, בסופו של דבר.

"זה בגלל שזה גדל, נכון? זה גדל ופשוט לא נעים לך להגיד לי..."

"לא, לא-" אמי פנתה ללכת, כשעלה בראשה רעיון. הרי הוא כבר מכיר את המקום – אולי הוא יודע?.. "תגיד," היא אמרה, חוזרת להסתכל אליו. הוא נראה כאילו שהוא עוד שניה הולך לפרוץ את הדלת ולהרוג את אותו פרד. כשפנתה אליו, הוא הסתובב אליה. "אתה יודע איפה זה חדר חמש-עשרה?"

"חדר חמש עשרה?.." חזר על דבריה, כחושב. "אה, כמובן. כולם יודעים איפה זה..." הוא חייך, אך אמי הייתה יותר מדי בלחץ מהמבחן אליו היא כבר איחרה בכמעט דקה שלמה מכדי להחזיר לו חיוך. הוא לא שם לב לזה, בכל מקרה; או ששם לב ובחר שלא להגיב בשום דרך. או שהוא שם לב, אך זה פשוט לא היה איכפת לו. משום מה, האפשרות השלישים נראתה ההגיונית ביותר. "פשוט תלכי לסוף המסדרון, וזה שם, ממש בסוף המדרגות. אני מניח שזו פעם ראשונה שלך פה, נכון?"

"כן..." היא אמרה, מסתכלת לכיוון המסדרון, יודעת שזה לא יעזור לה בכלום אך בכל זאת עושה זאת. "טוב, נדבר כבר," אמרה לפני שהחלה לרוץ לכיוון הצד השני, ולרדת במדרגות עליהן רון אמר לה.

כשהגיעה אל הדלת שעליה היה כתוב המספר 15 בזהב, ועמדה לנקוש עליה באצבעותיה, הדלת נפתחה מעצמה ברגע בו אצבעותיה נגעו בעץ. אמי יכלה להרגיש את ליבה המחיש את קצב פעימתו שוב כשהחדר נגלה לעיניה – חדר רגיל לחלוטין, עם שולחן קטן שעמד בדיוק מול הדלת, כיסא אחד מאחוריו, כיסא אחד מלפניו, ועליו – מצנפת ישנה? אך לאמי כלל לא היה זמן לתהות על כך, שכן מכשפה שלא נראתה צעירה במיוחד, ובהחלט נראתה מפחידה עם שיערה האסוף בפקעת נוקשה על עורפה וההבעה שהייתה נוקשה לא פחות.

"בואי, כנסי בבקשה, העלמה טפאלי," היא אמרה לה, וצל של חיוך עלה על שפתיה – ככל הנראה בניסיון לרכך את ההבעה, אך למעשה הוא רק הפחיד את אמי יותר, והיא הנהנה, נכנסת לחדר.

"שבי בבקשה," אמרה האישה, מתיישבת בעצמה בכיסא שמאחורי השולחן. אמי התיישבה בכיסא מולה. "אני מניחה שלא אטעה אם אומר שאת כבר מכירה את ארבעת בתי הוגוורטס?" היא שאלה, מסדרת ערמת דפים שנחה על השולחן מולן. אמי הסתכלה על ערמות הנייר, לא מצליחה לראות מה כתוב עליהן ממקום עמדה. היא התיישבה ובלעה את רוקה, מפחדת שהערימה הענקית הזו היא המבחן שלה. היא הרימה את מבטה אל האישה, ועשתה מאמץ לחייך. היא הצליחה, אם כי החיוך בוודאי נראה אומלל למדי.

"כן... שמעתי עליהם קצת מההורים שלי." ענתה. למעשה, מה ששמעה היה שישנם ארבעה בתים; ואז אמא שלה שאיימה שהיא תחזיר אותה לבדה לארצות הברית אם היא לא תתקבל לגריפינדור. למעשה, בהתחשב בעובדה שגם בהוגוורטס היא תהיה כל הזמן ישובה על העורק הראשי שלה, זה לא נראה רעיון כל כך רע בכלל. לקלוד היה בית משל עצמו.

"כמובן. אבל אני חושבת שכדאי שאסביר לך מעט יותר לעומק. אך קודם כל, אגיד לך את שמי. פרופסור מינרווה מקגונגל, סגנית בית הספר. המכתב שקיבלת נכתב על ידי, ואני ראש בית גריפינדור והמורה לשינוי צורה." היא עצרה, אך משאמי לא אמרה דבר, המשיכה. "את שמות ארבעת הבתים את מכירה, אני מניחה? גריפינדור, סלית'רין, רייבנקלו והפלפאף. השוני בינהם אינו מהותי – הבתים לומדים זה עם זה שיעורים, ואין כל הגבלה על פגישות בין התלמידים אחרי הלימודים; אדרבא, אנחנו מעודדים פגישות אלה. מטרת הבתים אינה יריבות, אם כי לצערינו לעיתים זה מה שקורה. החלוקה נעשתה לפני אלף שנה, כשהוגוורטס רק יוסד על ידי ארבעת הקוסמים הגדולים של התקופה – גודריק גריפינדור, סלאזר סלית'רין, רוונה רייבנקלו והלגה הפלפאף..."

מוחה של אמי החל לנדוד באותה שלב. בתת מודע שלה היא הבינה שעכשיו מגיע נאום היסטורי ארוך על היסטוריית הוגוורטס, ועם כל כמה שרצתה – היא לא הייתה מסוגלת להמשיך להקשיב. כלפי חוץ, למרות זאת, היא נראתה קשובה ומעונינת לחלוטין. היא חזרה אל המציאות כשמוחה קלט במעורפל את המילה 'מבחן'.

"...לא יהיה כמו כל המבחנים אליהם את רגילה." מקגונגל לקחה את המצנפת המיושנת שעמדה בפינת השולחן, ואחזה בה בידה. "למעשה, לא יהיה עלייך לעשות דבר פרט ללחבוש את המצנפת הזו על ראשך."

"לחבוש את הסמרטוט הזה? זה הכל?" אמי הייתה כה מופתעת, ששכחה שהיא מדברת אל סגנית המנהל של בית הספר החדש שלה, ואל ראש הבית שלה, מבעוד חמש דקות בערך.

"זה אינו סמרטוט. המצנפת הזו היא השריד האחרון מחכמתם הדגולה של ארבעת המייסדים. הסברתי לך." מבטה נעשה חשדני במקצת, ואמי חייכה קלושות.

"כן, כן... ארבעת המייסדים, גודריק וסלית'רין והאחרים... אבל..." אמי הסתכלה על המצנפת, וחשבה לרגע. לעזאזל, כבר היה עדיף לפתור מבחן עם מאה דפים. הדבר הזה בטח יתפרק לי על השיער... מחליטה שהמבחן הזה הוא בדיחה, אך מפוחדת מפניה חמורי הסבר של מקגונגל, אמי לקחה את המצנפת. "רק... לשים אותה על הראש?" היא שאלה, משתדלת שלא להישמע מזלזלת מדי. הפרופסור חייכה, והנהנה, כמבינה שזה מוזר מדי בשביל שאמי תבין מיד, ורומזת לכך שעוד רגע הכל יוסבר.

אמי הניחה את הכובע המרופט על ראשה, וחיכתה.

"אז... גריפינדור, מה?" אמי שמעה קול בתוך ראשה. המצנפת דיברה אליה? אבל למה לה לעשות דבר כזה?.. לא בטוחה, מה עליה לעשות, אמי פשוט חשבה, כן, גריפינדור.

"לא, לא נראה לי שאת מתאימה לגריפינדור. אני מצטערת להגיד לך, אבל את לא אמיצה במיוחד. לא, אני מצטערת לאכזב אותך, אבל את צריכה להתמודד עם האמת. מה שאני רואה אצלך כאן יותר מתאים לסלית'רין דווקא. זה בסדר, את יודעת? גם מסלית'רין יצאו קוסמים טובים. לא רק מרושעים."

א-אבל...

"אל תדאגי. יהיה לך טוב שם." אמרה המצנפת, נימה של סיום בדבריה. אמי ישבה, מתוסכלת מדבריה של המצנפת, ומחכה למה שיבוא אחר כך. זה היה לה מוזר מדי, והיא לא הבינה מה בעצם קורה עכשיו. היא הצטערה על כך שלא הקשיבה למקגונגל עכשיו – היא בוודאי אמרה על כך משהו...

"סלית'רין!" את המילה הזו אמי כבר שמעה מחוץ לראשה – ככל הנראה את זה המצנפת החליטה לצעוק בקול, לא רק לאוזניה של אמי.

"ובכן, סלית'רין..." אמרה מקגונגל בקול מהורהר, שרבטה משהו בדפים שלה, וחזרה להסתכל על אמי. "את יכולה להוריד אותה עכשיו."

מופתעת, אמי הורידה את המצנפת, מניחה אותה חזרה על השולחן. היא ציפתה שזה יהיה הרבה יותר קשה. היא חיכתה עוד זמן מה, כמו מצפה שמקגונגל תאמר משהו, שיהיה איזשהו בוחן לכישוריה כמכשפה; כל דבר. הפרופסור שמה לב לכך, ככל הנראה.

"את יכולה ללכת עכשיו," היא אמרה, וסידרה את הדפים שעל השולחן. "רשימת הספרים תישלח אלייך לאחר שתמלאי את הטופס הזה ותשלחי אותו. לא, אני רוצה שתחשבי טוב על המקצועות שאת רוצה ללמוד ולא תמלאי אותו עכשיו בהיסח דעת." היא קטעה את אמי, שאכן ניסתה להעיר שהיא יכולה למלא את זה עכשיו ולחסוך את הטרחה של לשלוח עוד ינשוף. תחת זאת, היא פשוט לקחה את הקלף שהפרופסור נתנה לה, הודתה לה, ויצאה מהחדר.

***

החודש שנותר לשהותם בקלחת הרותחת חלף במהירות, ללא אירועים מיוחדים. אמי בחרה את המקצועות אותם תרצה ללמוד בשנה הבאה – ודאגה שיהיו כמה שיותר כמו המקצועות שלמדה עד עכשיו, כדי שלא יהיה לה קשה במיוחד. הינשוף שהגיע עם רשימת הספרים שלה הגיע יומיים אחרי ששלחה היא את בחירותיה, ויחד עם אימה היא ערכה את הקניות (מסע מתסכל במיוחד, בהתחשב בכך שאימה כל הזמן הציקה לה בנוגע לבחירות שלה, שכמובן לא היו טובות מספיק במיוחד מאחר ולא היו אלה המקצועות הדרושים להילאי).

את הארי פוטר היא לא פגשה שוב – ככל הנראה הוא והחברים שלו עזבו עוד באותו יום, או יום אחר כך. או שפשוט לא יצא להם להיתקל זה בזה, זה לא היה משנה יותר מדי. בכל מקרה הסיכויים שלה להצליח איתו צנחו פלאים בעקבות התקבלותה לסלית'רין, עליה היא לא טרחה לספר לאימה. ככל הנראה, בבית הספר הם חשבו שהיא תספר כבר להוריה לאן התקבלה, ולכן לא טרחו לשלוח מכתב שמספר להם על כך; מילא. לפחות ככה כשהיא תקבל את הצעקות, אליס לא תוכל לעשות לה דבר מעבר לזה, שכן יהיה עליהן לשמור על יחסים של מורה-תלמיד.

הראשון לספטמבר הגיע במהרה, ויחד איתו ההתרגשות – המעבר לפנימייה המתקרב, הפגישה המחודשת עם פוטר, וגם סוג של עצב, של געגוע. ככל שהזמן עבר, געגועיה אל קלוד הלכו וגברו, והיא מצאה את עצמה לעיתים לא זזה מחלון החדר בו ישנה, מחכה לינשוף שלא הגיע. היא החלה לתהות אם הוא שכח אותה, אולי; כשחשבה על כך, זה התאים לאופי שלו, ברגע שהיא מסתלקת מהדרך למצוא לעצמו מישהי חדשה. אבל התקווה הייתה משהו שהתגנב לתוכה וסירב ללכת, גם כשניסתה להסביר לעצמה שוב ושוב שזה חסר טעם, שהוא לא ישלח, שגם אם היה שולח זה לא היה משנה. זה נגמר, ותחושת הבטן המוזרה הזו שהיא לעולם לא תשוב לראות אותו המשיכה להציק לה.

ביום האחרון של אוגוסט היא הגיעה למסקנה שהיא כבר לא יכולה לעמוד בכך יותר, והיא לקחה את אחד מגיליונות הקלף שקנתה ללימודיה ואת עט הנוצה הישן שלה, שהוא קנה לה אותו כמתנת חודש-ראשון-ביחד. היא לא נתנה לו כלום אז, חוששת שזה יהיה טיפשי, וכשרצתה לפצות אותו על כך הוא פשוט לא נתן לה.

מתיישבת מול השולחן היחיד בחדר, אמי חשבה מה היא תכתוב לו; לספר לו שפגשה את הארי פוטר? (המחשבה על כך גרמה לה כמעט להקיא לרגע, כשנזכרה איך שכחה אותו ברגע שנער-הצלקת הזה הוצג לפניה). היא החליטה שעדיף שלא. היא העבירה עוד כמה אירועים שקרו לה (המבחן המשונה, החנות המוזרה ההיא) ולבסוף החליטה שתספר לו רק שפגשה כמה מתלמידי הוגוורטס ושהם היו נחמדים אליה, ושלכן היא חושבת שיהיה לה טוב שם ושהוא לא צריך לדאוג, ולספר לו על המבחן ועל תוצאותיו. כשסיימה, היא גלגלה את הקלף (שיצא הרבה יותר קצר ממה שחשבה שתכתוב, אך היא השמיטה כל כך הרבה פרטים שזה היה אמור להיות צפוי) וקשרה אותו בסרט, ולאחר מכן יצאה מהחדר בדרכה לשירות הדואר של העיירה, מצוידת באוניה עבור המשלוח. היא קיוותה שזה לא עולה יותר מאוניה, לא היה לה כוח לחזור ולהתחיל לחפש עוד כסף.

יום למחרת, בראשון לספטמבר, אמי שוב מצאה את עצמה יושבת מול החלון של חדר שלושים ושמונה, מחכה לינשוף שידעה שלא יגיע, עד שאימה קראה לה לבוא איתה, כי הגיע הזמן לצאת.

היא ידעה שמגיעים לבית הספר ברכבת המיועדת לכך, ולכן לא הופתעה כשראתה את תחנת הרכבת קינג קרוס של לונדון באופק כשנסעו במונית.

בשעה עשר חמישים בדיוק, אמי ואימה היו כבר בתחנת קינג קרוס עם הכרטיסים בידיהן, שתיהן מחפשות את הכניסה. הן מצאו אותה (ג'ון אמר להן למה לצפות, שכן הוא למד בהוגוורטס כילד, ועבר לארצות הברית כשהחליט להתחתן עם אליס, אותה הכיר כשהיא נסעה לטיול בלונדון), ועברו במחסום שבין הרציפים.

קולות הרכבת שכבר עמדה ברציף וקולותיהם המתרגשים של התלמידים וההורים שטענו שהם כבר מתגעגעים קידמו את פניהן כשהגיעו אל הרציף הקסום. לאחר כמה שניות שבהן אמי הסתכלה על הכל, מניחה לתחושת ההתרגשות שבה לשכוח, היא הלכה לכיוון הרכבת. היא יכלה לשמוע את צעדיה של אימה העוקבים אחריה, ולא יכלה שלא לפלוט אנחה קלה של ייאוש כשהבינה שלא, היא לא הולכת להניח לה.

כשעלו לרכבת, אימה כבר הדביקה אותה בקצבה, והורתה לה להתיישב בתא הפנוי הראשון שתראה. יודעת שאין טעם להתנגד, היא חיפשה תא פנוי; רק שנדמה היה שאין כזה. כל התאים על פניהם עברו היו מלאים, או מלאים למחצה. לבסוף אמי התייאשה, והסתובבה כדי להודיע לאימה על התגלית – רק שנראה היה שאליס טפאלי הגיעה למסקנה הזו לבדה והחליטה שלא ליידע את ביתה על כך. גם כן אמא, חשבה אמי בכעס – אך ברגע בו ההבנה שקעה בה, ההבנה שהיא כרגע הצליחה להימלט מכמה שעות טובות של לשבת עם האישה הכי שנואה עליה (חוץ מהמורה שלה להיסטוריית הקסם לשעבר – אבל היא כבר לא לימדה אותה, אז היא לא נחשבה יותר).

היא הסתכלה על שני התאים שמצדדיה – הראשון, השמאלי, היה מלא עד סופו בתלמידים שלא נראו סימפטיים במיוחד. שתי גורילות (ואכן, זה היה התיאור המתאים ביותר לשני גושי הבשר שישבו שם), נערה שלולא הייתה כה חמוצה, ייתכן ועוד הייתה יכולה להיחשב ליפה, ונער נוסף, בעל שיער חום. גם התא השני היה מלא עד אפס מקום, בתלמידים שנראו קטנים מספיק כדי להיות בשנה הראשונה שלהם. הם נראו נרגשים ומעט מפוחדים, ובמידה מסוימת – אמי הרגישה כמותם.

היא המשיכה לאורך התא, מחפשת תא שהיה בו מקום, אך כולם נראו מלאים. היא התקדמה לתא הבא, שהיה, ככל הנראה, התא האחרון ברכבת. לעזאזל, שיהיה כאן מקום... חשבה; לא היה לה כוח לחזור את כל הרכבת. למזלה, בתא האחרון נראה היה שיש מקום. רק ילד אחד ישב שם – נער, תיקנה את עצמה. הוא נראה בן גילה. לא נחמד במיוחד, אבל בן גילה. היא פתחה את דלת התא ונכנסה, כמעט בביישנות.

הנער ישב בגבו אליה, מתפרש על פני מושב שלם כשראשו מונח על המסעד, והוא קורא בספר. שיערו היה בלונדיני בהיר, בגוון אותו היא מעולם לא ראתה... או שכן? הוא נראה מוכר, משום מה. היא סגרה אחריה את הדלת, מעט יותר בקול מאשר מה שהייתה עושה בדרך כלל. כפי שציפתה, הרעש גרם לו לסובב את פניו אליה, ולרגע הוא נראה כל כך מוכר...

בחנות היה בדיוק לקוח אחד, שעמד בגבו אליה ודיבר עם המוכר. הסקרנות משכה אותה פנימה, אך עוד לפני שהספיקה להניח את רגלה בתוך החנות נראה היה שהמוכר שם לב אליה – ולא אהב את הרעיון במיוחד. למשך שנייה חטופה לפני שהדלת נסגרה בכוח מול פניה וכמעט על כף רגלה היא יכלה לראות את פניו של האיש השני; הוא היה צעיר, בגילה, ככל הנראה. מעבר לשיערו הבלונדיני ועורו החיוור היא לא הספיקה לראות דבר, ונתקלה בתריס שחור שכיסה את החלון בדלת ובשלט קטן שעליו הייתה כתובה המילה "סגור" באותיות גדולות ואדומות, שהבהירו שכאשר השלט הזה מופיע, איש אינו רצוי שם.

זהו זה! חשבה. הנער הזה הזכיר לה את אותו הנער מהחנות! ומראה כמו שלו אין להרבה אנשים. זה היה חייב להיות הוא – ובהתחשב באופי של החנות ההיא, זה אומר שהנער הזה הוא צרות. אבל זה היה המקום האחרון ברכבת, ולא היה לה נעים לצאת משם אחרי שכבר הצהירה שהיא מתכוונת להישאר שם.

"כן?" הוא שאל, קולו נמתח בשעמום, המבט בעיניו האפורות קר כמו קרח. למעשה, עם הצבע שלהן, הן גם נראו כמו גושי קרח מלוטשים בקפידה שהונחו בפניו במקום המיועד לעיניים.

"אה..." היא אמרה, המבט בעיניו גורם לה לאבד את מעט האומץ שאזרה, ומשכיח ממנה את כל הנאום שתכננה לנאום על כך שהוא חייב לאפשר לה להישאר שם. לא שבמקרה רגיל היא הייתה עושה את זה. הוא רק הסתכל עליה, מחכה לתשובה. "אני... יכולה לשבת כאן? כל שאר התאים תפוסים..."

הוא הזעיף את פניו לרגע. הוא נראה נורא חכם כשעשה את זה. הוא הסב לרגע את מבטו לחלון, ואז החזיר אותו אליה, מסתכל עליה למשך כמה שניות כבוחן אותה. לבסוף, אחרי כמה שניות שנדמו להיות נורא ארוכות, הוא משך בכתפיו, וחזר אל הספר שלו.

מניחה שזה היה אישור לשבת שם, אמי הלכה לעבר הספסל מולו והתיישבה שם, מניחה את המזוודה שלה על הרצפה לידה. היא הסתכלה על הנער, תוהה האם הוא אי פעם יפתח בשיחה. לפי המבט על פניו, הוא לא. מעט מאוכזבת מהחברה בה בחרה לבלות את הנסיעה הארוכה להוגוורטס, היא לא יכלה לעצור בעד עצמה והסתכלה עליו, בוחנת את תוויו. הוא בהחלט נראה טוב; שיערו הבהיר היה מסודר למשעי, עיניו האפורות, מוסתרות חלקית על ידי עפעפיו כיוון שקרא, זזו הלוך ושוב על הטקסט. הוא היה חיוור, חיוור מאוד – אך לא באופן שגרע מהיופי שהיא עכשיו שמה לב שהיה מנת חלקו. אדרבא, הוא רק הוסיף לו.

"את צריכה משהו?" הוא שאל לפתע, לא מסיר את עיניו מהספר. נבוכה, אמי הסיטה ממנו את מבטה.

"ל.. לא.."

"אז אל תסתכלי עליי. אני לא אוהב שעושים את זה, בעיקר כשאני לא מסתכל."

המשפט הזה גרם לה להרים את מבטה אליו שוב, והיא הייתה בעיקר מופתעת מהישירות חסרת הרחמים שלו. הוא כבר הרגיז אותה, באדישות הזו שלו, בעיקר, והיא הפנתה את מבטה לחלון. "לא הסתכלתי עליך." אמרה, מנסה להכחיש אך יודעת מראש שזה חסר טעם. אבל זו נראתה הזדמנות נהדרת להתחיל בשיחה ולדעת מי הוא, לעזאזל, שהוא מרשה לעצמו לדבר אליה ככה.

לו הייתה עדיין מסתכלת עליו, הייתה רואה את החיוך המשועשע שעלה על שפתיו. "בסדר," הוא אמר, בטון שברור היה שמטרתו היא רק לגרום לה להרגיש כמו ילדה קטנה שמכחישה שלקחה את הסוכרייה מהמגירה, וההורים פשוט מוותרים לה, מתוך רחמים גרידא. וזו בדיוק הייתה הרגשתה עכשיו, זה הרגיז אותה עוד יותר. היא החזירה את מבטה אליו, אבל החיוך כבר נעלם.

"אני לא הסתכלתי עליך." היא אמרה, הכעס מחדיר לקולה נחישות שהייתה יכולה להיחשב כמעט כנחישות של אדם שבאמת אומר את האמת, והוא רוצה לטהר את שמו מהמעשה שהואשם בו לחינם.

הנער הפנה את מבטו אליה, ושוב העיניים הקרות כמו קרח הסתכלו עליה, חודרות את עורה, מקפיאות את בשרה תחת מבטן. "אמרתי, בסדר."

"אבל אמרת את זה כאילו שאתה לא מאמין לי," היא שילבה את ידיה על חזה, ולו רק כי שמה לב שמבטו הולך בדיוק לשם.

המחווה גרמה לו לחייך שוב, והוא סגר את הספר, מניח אותו הפוך על השולחן שהפריד בין שני הספסלים. הוא עבר לתנוחת ישיבה, ונשען אחורנית, מסתכל עליה. "כי אני לא מאמין לך."

המשפט גרם לכל הכעס שהספיק להיעלם ולהפוך להתגוננות כשהסתכל עליה לחזור. היא פתחה את פיה כדי להגיד משהו, ואז הגיעה למסקנה שאין לה מה להגיד, ולכן סגרה את פיה בחזרה והסתכלה דרך החלון שוב. שקט מתוח שרר בתא אחרי זה, ואמי לא הניחה לעצמה להסתכל אליו שוב, למרות שנורא רצתה לראות אם הוא חזר לספר המסתורי הזה שלו, או אם הוא עדיין מסתכל עליה, או אם הוא בכלל הלך מהתא בינתיים-

"מעולם לא ראיתי אותך בהוגוורטס," דבריו קטעו את מחשבותיה, והיא הסתכלה אליו שוב. לפחות היא קיבלה תשובה לתהייה שלה – הוא עדיין הסתכל עליה, סוג של סקרנות מסתתר מאחורי מעטה הקרח של עיניו.

"זה, כי מעולם לא הייתי בהוגוורטס." קצת מהקור שלו נדבק בה, ואפילו היא הופתעה מהטון בו דיברה. משום מה, הדבר רק גרם לחיוך ההוא להופיע שוב. הפעם היא אפילו ראתה אותו, והוא העביר בה צמרמורת; זה לא היה חיוך של שמחה. זה היה מהחיוכים שאתה יודע שהמחייך לא מנסה להעביר אליך חמימות, אלא בדיוק להפך. אחד מהחיוכים האלה שגורמים לך להרגיש את הדם קופא לך בעורקים. זה היה כמעט מבהיל.

"באמת?" הוא הסתדר מחדש על הספה, מנסה להעניק לעצמו מעט יותר נוחות. "ומה, פתאום החלטת לקפוץ לבקר?"

"משהו כזה."

"מותר לי לשאול, מה פתאום?"

"מותר לך לשאול מה שאתה רוצה, העניין הוא שלא על הכל אני אענה לך."

"ולמה זה?" חיוכו התרחב, ויחד איתו התחושה הנוראה שהוא מנסה להקפיא אותה למוות.

"פשוט כי זה לא עניינך."

"באמת?" שוב, הוא מתח את המילה, משחק בהברות על לשונו כדי להעניק לה את מירב המשמעות. החיוך לא נעלם, אך נוספה אליו הרמת גבה קלה, כמעט מופתעת.

"כן," אמי אמרה את המילה בנוקשות, כמעט בתוקפנות, נחושה שלא לאבד את ביטחונה בגלל התנהגותו. "למה לכל הרוחות אתה חושב שמגיע לך הכל?"

"כי אני דראקו מאלפוי."

הפשטות בה אמר את המילים גרמה לאמי לאבד את המילים שהתכוונה לומר לו, והיא רק בהתה בו. לקח לה כמה שניות להתאושש, והיא נשענה אחורנית, מפנה את מבטה ממנו לכמה שניות ואז חוזרת אליו.

"זה היה סוג של, 'הי, שלום, השם שלי הוא דראקו מאלפוי', רק בצורה הכי לא מעודנת שקיימת?" היא שאלה, כמעט לועגת. הנער – מאלפוי – משך בכתפיו.

"אם ככה את רוצה לראות את זה. שאלת שאלה, עניתי. תוך כדי גם אמרתי לך את השם שלי, זו לא בהכרח היכרות. יותר... לתת לך להיווכח את העובדות. אני דראקו מאלפוי, אז מגיע לי כל מה שאני רוצה שיגיע לי."

"אתה מאוד חושב את עצמך, אתה יודע?"

"כן." שוב, הפשטות שבה הוא דיבר הייתה הרבה יותר מדי. "כי זה נכון. כמדומני, את לא אמרת לי את שמך?"

"כי אתה לא שאלת, ואני לא חושבת שמגיע לי הכל רק כי אני מי שאני." משום מה – ולא היה לה מושג מה הסיבה – הוא גרם לה לחייך. הדרך בה חשב את עצמו למישהו מיוחד, היא הייתה משעשעת. לא מתוך לעג, פשוט... הוא עשה את זה בצורה כמעט מצחיקה. והוא הזכירה לה מישהו. את קלוד. גם קלוד התייחס אליה בהתחלה, וגם עכשיו... קצת לפני שאמרה לו שהיא עוזבת... היו לו הבדיחות האלו... החיוך שעל שפתיה התרחב מעט, במן צורה עצובה שכזו, כשנזכרה בו. זה כאב, להעלות את תמונתו בזיכרונה, יחד עם הידיעה הברורה שזה נגמר ככה, בלי סיבה אמיתית. ברור היה שמאלפוי מופתע מהחיוך שלה, אך הוא לא אמר דבר. הוא חיכה, למעשה. היא החלה להרגיש שלא בנוח תחת מבטו, והיא שמה לב שהוא שוב בוחן את גופה – דבר שגרם לה להרים את רגליה אל המושב ולשבת בישיבת קירוס עליו, והיא חיבקה את ברכיה – בעיקר כדי למנוע מרגלי להחליק חזרה לרצפה.

"אסור לשים רגליים על המושבים, את יודעת. אני לא יודע איך זה באמריקה, אבל כאן אסור. ועוד לא אמרת לי איך קוראים לך."

באותה מידה בה דבריו שעשעו אותה, הם גם הרגיזו אותה. היא לא הורידה את רגליה מהמושב. "אמי. ואני אוריד את הרגליים מכאן אם תפסיק להסתכל לי על החזייה." האם היה זה גוון ורדרד שהתפשט לחלקיק שניה על לחייו החיוורות, או שזה היה רק דמיונה? אך לא היה לאמי זמן לבדוק את זה, כי במהרה הגוון נעלם לחלוטין, מפנה את מקומו לחיוך הציני הרגיל שלו.

"מאוד ישירים אצלכם גם, הה? פה אני בחיים לא אמצא מישהי שתגיד את זה."

"אני מקווה בשבילך שלא תנסה, כי אולי פה הן לא נחמדות כמוני והן ישר יחטיפו לך אגרוף או משהו כזה לאף היפה שלך. ואיך אתה יודע שאני מארצות הברית?"

"המבטא שלך די חושף את זה, את יודעת. לא אמרת לי את שם המשפחה שלך. זה לא מנומס, עכשיו אני אהיה חייב לקרוא לך בשם הפרטי. עוד עלולים לחשוב שאנחנו חברים."

"טפאלי. ואני אצטרך להרוג את עצמי אם יתחילו לדבר עלינו ככה."

"זה בסדר, טפאלי. גם אני לא אוהב את הרעיון."

היא שנאה את הדרך בה ירק את שמה, כאילו שהוא מזלזל בה. מצד שני, עם גישה כמו שהוא הפגין, ככל הנראה הוא אכן מזלזל בה. היא קברה את פניה ברווח בין ברכיה, בוחנת את הבעתו משם. לרוע המזל, הוא כבר לא הסתכל עליה, אלא הביט מבעד לחלון על הנוף המתחלף במהירות על פניהם במבט כמעט מהורהר.

הזמן חלף, והשקט החל להעיק על אמי, אז היא אמרה את הדבר הראשון שעלה במוחה. "באיזה בית אתה?"

הוא לא טרח להסיט את מבטו, וגם כשדיבר, דבריו היו כלאחר יד, כמעט כאילו שהוא מנסה לנער מעליו זבוב טורדני. זה היה כמעט מעליב. "סלית'רין."

שיט, היה הדבר הראשון שעבר במוחה. היא תצטרך לסבול אותו עכשיו כל הזמן. ידעתי שהמצנפת הארורה הייתה צריכה לשבץ אותי בגריפינדור, עם הארי פוטר, במקום עם הדבר הזה...

השקט נמשך, הזמן עבר והנוף מול החלון התחלף, עובר בין עיירות קטנות לבין שדות ענקיים, בלתי מיושבים. אמי תהתה האם כל שאר הנסיעה הולכת להיות משעממת כל כך, כשדפיקה נשמעה על דלת התא. דראקו לא טרח אפילו להסיט את מבטו לכיוון הדלת, ולכן אמי הייתה זו שאמרה, "כן!" לעבר הדלת הסגורה. היא נפתחה מיד, ותלמיד מתנשף אותו היא כמובן מעולם לא ראתה עמד בפתח, והסתכל עליה. כשראה אותה, הוא פלט מן אנחת רווחה, נשען על הדלת קלות כשהסדיר את נשימתו.

"את אמי טפאלי, נכון?" הוא שאל, וחיוך עלה על שפתיו כשהיא הנהנה. "אמא שלך קוראת לך. היא אמרה לי לחפש אותך..."

"תגיד לה שאני לא רוצה לראות אותה." בבת אחת, מבטה עבר מהחמימות שהשתדלה להקרין לעבר הילד המסכן לקור שהתחרה בעיניים של מאלפוי. ואם כבר מדברים על מאלפוי, אמי שמה לב שלפתע הוא הקשיב. הוא לא הסיט את מבטו מהחלון, אך ניכר היה בו שהוא מקשיב. ממש לא היה לה חשק שהוא יתחיל לשאול אותה שאלות מעצבנות, חקרניות, שוב, ולכן היא אילצה את עצמה לחייך אל הילד. "לא משנה. אני אגיד לה את זה כבר, שלא תצעק עליך." היא אמרה, וקמה ממקומה, הולכת עם הילד שכבר הספיק להתאושש מעט.