"אמי טפאלי ומעגל אוכלי המוות"
פאנפיק פרי עטה של Liquid Venom

פאנדום: הארי פוטר
דירוג: 13PG

פרק 8: הכל נשאר במשפחה

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף האינדקס של היצירה

Conspiracy of silence / the only way out of pain

Is turn around / run through it man

Too wet to come in from the rain / tell them

I know they were doing it to you / but don’t try doing it to me

Let me show you / how I love you

Its our secret, you and me / the secret of the family tree

[Family Tree - MEGADETH]

"האאאאפצ'י! לעזאזל."

"לבריאות," אמרה קסנדרה, בפעם המאה לפחות מאז תחילת הבוקר היום, ונתנה לאמי נייר טישיו.

אמי קינחה את אפה, מודה בדרך-אגב לחברתה וזרקה את הטישיו המשומש לפח הזבל; הוא פגע בערימת הניירות המקופלים הגבוהה, ונפל – מפיל איתו עוד חמישה טישיו מקומטים.

זה היה ככה כבר שלושה ימים, החל מהיום אחרי שהיא נפלה, יותר נכון – נסחבה, לאגם הקפוא. היא ציפתה שזה כבר יעבור, אך הצינון פשוט סירב לעזוב אותה, והיום היה יום הטיול להוגסמיד לכבוד חג המולד. עוד יומיים חוזרים הביתה לחופשה, ואמי התכוונה להישאר בהוגוורטס. היא קיוותה שאימה תעדיף לבלות את החופשה עם אביה, וכך לאמי תהיה באמת חופשה, לפחות לשבועיים האלו. ו, לעזאזל, כמה שהיא זקוקה לזמן הזה.

"אולי כדאי שלא תלכי היום," הציעה קסנדרה בזהירות-מה, וסידרה את גלימת החורף הכחולה שלה. הם יכלו ללבוש אילו גלימות שהם רצו ליציאות להוגסמיד; אמי הייתה עצלנית מכדי לבחור גלימה מיוחדת ולכן היא עצמה לבשה את גלימת החורף של הוגוורטס מעל לחולצת הגולף האדומה שלה ומכנס הג'ינס הכהה.

דלת החדר נפתחה בדיוק כשאמי קינחה את אפה שוב, ומדליין נכנסה לחדר, לבושה בגלימת חורף צחורה, ועל פניה נסוך חיוך. אמי הסתכלה אליה, חייכה קלושות ובירכה אותה לשלום. אז היא הפנתה את מבטה חזרה אל קסנדרה. "אני ה-ו-ל-כ-ת. אני לא יכולה לבטל רגע לפני שיוצאים. וחוץ מזה, אני צריכה לקנות לך מתנה לחג; אני לא אראה אותך כל החופש, ואני לא מתכוונת לתת לך לצאת מזה בלי כלום." היא חייכה, ואז התעטשה שוב.

מדליין צחקה ונתנה לה את חבילת הטישיו שלה, שמה לב לכך שזו של אמי כבר נגמרה. "אני באמת חושבת שכדאי שתבטלי בכל זאת. את לא יכולה לצאת לרחוב כשאת חולה."

"עכשיו גם את?" אמי הסתכלה עליה, על פניה נסוכה הבעה בין כעס לצחוק. "בטח שאני יכולה, ואל תדברי על זה כאילו שאני הולכת לקבץ נדבות."

בנקודה זו שלושתן צחקו, צחוקה של אמי מטובל בשיעולים והתעטשויות – דבר שגרם לחברותיה לצחוק עוד יותר חזק.

"הנה, גם לני חושבת כמוני," החלה קסנדרה, אך החליפה את טון דבריה כשראתה את מבטה של אמי, שבינתיים חזר אליה. "יודעת מה? איך שאת רוצה. אם את רוצה להרוג את עצמך, ואת לא מוכנה לתת לי לעצור אותך, אז זו בעיה שלך," סיימה קסנדרה במשיכת כתפיים.

"אני אלך. אני הולכת," ענתה אמי, קולה מוצף החלטיות ונחישות. היא קמה ממיטתה, ובעודה מחזקת את הצעיף שסביב צווארה הלכה לכיוון דלת החדר, אפילו לא טורחת לוודא שהכסף שלה נמצא עליה ושהיא לא שכחה אותו. את הטישיו היא השאירה בכוונה.

"הי, חכי לנו, כלבה!" קראה קסנדרה כשאמי פתחה את הדלת ועמדה לצאת מהחדר בלעדיהן. קסנדרה אספה איתה את הטישיו, וזרקה אותו על אמי. "ואל תשכחי את זה!"

אמי צחקה, וזרקה את זה חזרה עליה בעודה צועקת לה שהיא לא צריכה את זה, ושלושתן יצאו מהחדר, מדליין מצחקקת בשקט מהתנהגותן של שתי האחרות.

***

כשהן הגיעו לנקודת ההתאספות לקראת היציאה, אמי ראתה שדראקו כבר היה שם; הוא עמד, שעון בנינוחות יהירה על הקיר, ידיו שלובות על חזו בשעמום, אדיש להמון התלמידים המדברים בהתרגשות על תכניותיהם לחג. כאשר ראתה אותו, אמי התחילה ללכת אליו, כשקסנדרה אחזה בידה ועצרה אותה.

"חכי, טיפשה, שכחת את זה שוב," היא אמרה בחיוך, ונתנה לה את הטישיו. אמי עשתה פרצוף כועס (למרות שחיוך של שעשוע היה מרוח על שפתיה) ולקחה את זה, תוחבת את זה עמוק בתוך אחד מכיסי הגלימה הגדולים.

"תודה," היא אמרה, ואז נפרדה מחברותיה בחיבוק ("בהצלחה, ותזכרי שאת מספרת לנו הכל כשאת חוזרת," לחשה מדליין, מצחקקת, באוזנה של אמי לפני שנפרדה ממנה) והלכה אל דראקו. הוא לא שם לב לכך שהיא באה, ככל הנראה, עד שהיא הגיעה ממש אליו ודיברה. או שהוא פשוט לא טרח להתייחס אליה, מה שהיה מאוד מתאים לו, ואפילו יותר הגיוני מהאפשרות השניה.

"בוקר טוב," היא אמרה, מחייכת ומושכת באפה. דראקו סובב את ראשו, והסתכל עליה.

"צהריים," הוא ענה, חצי באדישות, מחייך חיוך קריר למחצה.

אמי הייתה כבר רגילה לזה, והתעלמה מהקור במחוותיו – ומההפכפכות שלו. "מה נשמע?" היא שאלה, החיוך עדיין מרוח על שפתיה. כצפוי, דראקו לא טרח לענות. החיוך נמחה מפניה, והיא הפנתה את מבטה לרצפה. "אז... אה... נלך?"

דראקו משך בכתפיו, והתנתק מהקיר. הם פנו לעבר היציאה, מחכים לתורם להירשם אצל מקגונגל ולצאת. זה לקח זמן, מאחר וכמעט כל הוגוורטס הייתה שם בדיוק לאותה מטרה; דראקו היה קר ושקט כהרגלו, והוא התייאש כמעט מיד מלחכות בתור. אוחז בפרק כף ידה של אמי כמעט בגסות, הוא גרם לשניהם לנטוש את התור, מוביל אותה לליד הקיר שוב, שם לא היה איש והרעש של התלמידים הנרגשים הועם במקצת.

"אני חושבת שהבנתי אותך, סוף סוף," אמרה אמי, רגע קצר לאחר מכן, עיניה עוקבות אחר התלמידים שיצאו להוגסמיד מול עיניה.

"באמת?" דראקו שאל, והיא יכלה ממש לשמוע את החיוך המשועשע, הלעגני כמעט, בקולו. היא התעלמה מכך.

"כן. זה לא שאתה סתם אידיוט מוזר ותמהוני," היא החלה, מפנה את מבטה אליו, רואה שהוא מסתכל עליה גם, גבה אחת שלו מורמת בספקנות. "טוב, אתה כן אידיוט. ומוזר. ותמהוני. אבל זו לא הנקודה –" אמי השפילה את עיניה לרגע, מנסה לסדר את מחשבותיה כך שגם דראקו יהיה יכול להבין אותה. "זה לא שאתה סתם, מן שילוב מוזר של כל הדברים האלה שאתה בכל מקרה. אתה פשוט אנטיפת."

עכשיו, גם הגבה השניה של דראקו עלתה, והספקנות הפכה להפתעת-מה. "או, באמת?"

שמחה מכך שהצליחה לנסח את עצמה כמו שצריך, אמי הנהנה, מעט יותר מדי בהתלהבות – מה שהוביל להתעטשות מפתיעה. "או, לעזאזל..." היא חיטטה בכיס הגלימה שלה והוציאה את הטישיו, עכשיו מודה בליבה לקסנדרה שהכריחה אותה לקחת אותו. היא קינחה את אפה, ודראקו צחק קלות.

"מה מצחיק אותך?" שאלה אמי בטון כמעט נעלב, מכניסה את הטישיו חזרה לכיס שלה, ואת הטישיו המלוכלך זורקת לפח, שבמקרה לחלוטין היה במרחק של כשני מטרים מהם.

"הטיפשות שלך."

"...והנה לי הוכחה על האידיוט והאנטיפת. אני חושבת שאני מנצחת בויכוח הזה."

"אז אני אנטיפת, הממ?"

"כמובן שכן. תסתכל על עצמך. ברחת מהתור פשוט כי הוא תור. אתה אף פעם לא מסתובב במקומות עם הרבה אנשים, ואתה ממורמר וציני. אתה מקרה קלאסי של אנטיפציזם."

"ואת מקרה קלאסי של אמריקאית טיפשה."

"הי, אני לא הכנסתי את המוצא שלך, זה לא הוגן."

"כמובן שלא, כי אני בריטי. אין לך זכות לדבר על המוצא שלי פשוט כי אני נעלה ממך. אבל אני אנטיפת, לא? מעצם ההגדרה שלי אני לא הוגן." דראקו חייך בניצחון, מסתכל עליה.

"יש משהו במה שאתה אומר..."

"כמובן שיש. תמיד יש משהו במה שאני אומר. והוא גם תמיד חשוב."

"כמו שאמרתי מקודם; אתה אידיוט. ותוסיף לזה אגואיסט ואגוצנטרי."

פניו של דראקו עטו לכאורה הבעה פגועה. "הגזמת. אני לא אגוצנטרי."

"אתה יודע, דראקו, הכרה בקיום הבעיה היא הצעד הראשון בדרך לפתרון של-"

שפתיו של דראקו שהונחו על שפתיה גרמו לאמי להפסיק את המשפט באמצעו. מחייכת בשעשוע תחת שפתיו, אמי עצמה את עיניה ונישקה אותו בחזרה. הוא התנתק ממנה כשתי דקות לאחר מכן, אם כי נשאר קרוב אליה גם אז.

"בשביל מה-?" החלה אמי, אך דראקו קטע אותה שוב – הפעם פשוט כי הוא דיבר.

"את אמרת יותר מדי שטויות וזה התחיל לעצבן אותי."

"אתה מודע לעובדה שמחר – לא, עד ארוחת הערב – כולם כבר ידעו על זה, נכון?"

"אני יודע את זה, וזה לא איכפת לי. עם השמועות שרצות בבית הספר הזה – למי איכפת מעוד אחת? או שאת עד כדי כך מרוכזת בעצמך שלא שמת לב שכל בית הספר מדבר עלינו?" חיוך קטן, כמעט בלתי מורגש, צץ על שפתיו כשאמר את המילים.

"זה הכל באשמתך, ואתה יודע את זה. אתה מאוהב בעצמך, ואתה מאוהב בתשומת לב. אתה עושה את כל זה בכוונה."

דראקו הרים גבה שוב. "את לא קצת סותרת את עצמך כאן? זה קצת קשה להיות אנטיפת ומאוהב בתשומת לב של אנשים אחרים, את לא חושבת?"

אמי חשבה על זה לרגע. "אתה... מיוחד." היא חייכה, והסתכלה לכיוון היציאה. התקהלות התלמידים קטנה באופן משמעותי; קסנדרה ומדליין לא נראו בשום מקום, אף על פי שהיא הייתה בטוחה שהן היו שם, צופות בהם, לפחות עד אחרי שדראקו נישק אותה. מילא. "תסתכל, כבר אין תור. זה מספיק לא צפוף בשבילך כדי שנוכל לצאת מכאן כבר?"

דראקו חייך, ואפילו לא טרח להסתכל לכיוון התור. לעומת זאת, הוא נעמד בגבו אל היציאה, כשפניו פונות אליה ויד אחת שלו מונחת על הקיר, כמו לוכדת את אמי בין גופו לין הקיר. ידו השניה ליטפה את פניה בעדינות.

"עד כדי כך לא כיף לך איתי כאן?" הוא שאל בשקט, שפתיו מרפרפות על שפתיה כשדיבר. אמי עצמה את עיניה, כמעט כמו ציפתה שינשק אותה שוב. "את עד כדי כך רוצה ללכת?"

היא צחקה קלות, וכשהבינה שהוא לא עומד לנשק אותו, סגרה את מעט המרחק שהיה ביניהם כדי לעשות את זה בעצמה. "אם אתה מעדיף שלא נצא זה בסדר מבחינתי, אני חולה בכל מקרה..."

הוא נשאר צמוד אליה, ולא הייתה לה ברירה אלא לבהות לתוך עיניו האפורות. "את יודעת, החדר שלי אמור להיות ריק עכשיו כשכולם בהוגסמיד-"

חצי צוחקת ופולטת קריאה כמעט נפגעת, אמי סטרה לו – אבל לא יותר מדי חזק. היא לא רצתה שהוא יחשוב שהיא באמת כועסת. היא זזה ימינה, חומקת ממנו ומתחילה ללכת לעבר מקגונגל – לא לפני שאחזה בידו כדי לסחוב אותו איתה. דראקו ניער את אחיזתה ממנו, אך בא איתה, צועד ביהירות איטית אופיינית, מתעלם לחלוטין מהעובדה שהיא מחכה לו.

"אני רק ציינתי עובדות, את יודעת," אמר דראקו כשהתקדמו לעבר היציאה, שהייתה כבר כמעט ריקה לחלוטין מתלמידים עכשיו. אמי בחרה להתעלם מהערתו, אם כי חייכה לעצמה בשעשוע.

***

לאחר שנרשמו אצל מקגונגל, הם יצאו, ומיד היה ניתן להבחין בהבדל הטמפרטורות. מרחוק, בערך מאה מטרים מהם, ניתן היה לראות כבר את העיירה, מלאה בתלמידי הוגוורטס שהסתובבו בחבורות, אף אחד מהם לא באמת הולך למקום מוגדר. אמי התעטשה שוב.

"לבריאות," אמר דראקו, לא טורח אפילו להרים את מבטו אליה. הוא תהה למה היא באה אם היא מצוננת, אבל הוא לא התכוון להתלונן.

"אתה רואה? זה בגללך, כי הכרחת אותי לצאת," אמרה אמי בזמן שחיטטה בכיסה בחיפוש אחר הטישיו שלה. היא מצאה אותו, וקינחה את אפה.

"אני חושב שאת פשוט אלרגית לטמטום. עובדה שלא התעטשת כשכולם הלכו משם... אבל מצד שני, זה לא יסביר את העובדה שאת לא מצוננת תמיד." הוא חייך, וספר בליבו את השניות שעברו עד שהבינה שהוא בעצם לעג לה כרגע.

הספירה הגיעה לשבע לפני שאמי קראה "הי!" חצי פגוע ושילבה את זרועותיה על חזה בהתרסה.

חיוכו של דראקו התרחב בשעשוע. במשך עשרת המטרים הבאים שרר ביניהם שקט, שהופר רק על ידי קול נשימותיהם, צעדיהם הרכים על השלג וכמובן, הקולות העמומים שהגיעו מהעיירה המרוחקת מהם בכמאה מטרים. דראקו שאף כמות נכבדה של אוויר לתוכו, נהנה מהקור ומהשקט; זה היה רעיון נפלא להתעכב עד שכולם ילכו ורק אז ללכת.

"אתה אמור להתנצל, אתה יודע," אמרה אמי, ככל הנראה מחליטה שהדממה נמשכה יותר מדי.

"אבל דווקא נהניתי מהשקט שהיה עד עכשיו, לא התחשק לי להפר אותו."

"אתה מרושע."

חיוכו של דראקו, שדעך במשך הזמן, חזר. "ואני מאוד נהנה מזה."

משלבת את ידיה חזק, ככל הנראה בניסיון לחמם את עצמה, אמי צחקה קלות. "שמתי לב לזה."

"אז למה את טורחת לציין את זה?" הוא הפנה את מבטו אליה, כמעט באמת סקרן לדעת את התשובה. היא לא הגיעה.

עוד נשימה של אוויר חורפי קר, ודראקו החליט שעכשיו יהיה זמן מתאים.

"טפא- אמי," הוא החל, מתקן את עצמו באמצע המילה. הוא הגיעה למסקנה שזה לא רעיון טוב להמשיך לקרוא לה בשם משפחתה רגע לפני שהוא מבקש ממנה משהו כמו לבוא לבקר את משפחתו בחג המולד.

"הממ?" היא ענתה, מבטה נטוע בשלג, כמו הייתה שקועה במחשבות.

"אין לך תוכניות לחג המולד, נכון?" הוא שאל, יותר כשאלה עובדתית מאשר בתקווה. אמי הנהנה.

"אבל בטח אמא שלי תחליט שאני צריכה לבלות אותו איתה ועם אבא שלי, אז..." היא משכה בכתפיה.

"לא." קבע דראקו, מפנה את מבטו חזרה אל אמי. הוא לא יכול להרשות לה לחמוק מזה; זה יהיה הכישלון השני שלו, ואדון האופל לא יסלח לו על זה. זו הייתה פגישה חשובה מאוד. הוא עצר מלכתו. אמי עצרה גם היא, כששמה לב לכך שעצר – דבר שקרה רק לאחר שהייתה מרוחקת ממנו בכמה מטרים טובים.

"למה לא?" היא שאלה אותו, והוא ידע שהוא חייב להיות עדין יותר; עליו להציג את זה בדרך שתגרום לה להאמין שהוא זה שרוצה שהיא תבוא לאחוזת מאלפוי, ולא הם.

הוא התקרב אליה, סוגר כמעט לחלוטין את המרחק ביניהם. הוא יכול היה להרגיש את נשימותיה על צווארו, יכול היה לראות את עיניה כה מקרוב שיכול היה להבחין בכל הגוונים בהן. הוא שם לב שהן היו יפות מאוד, למרות שמרחוק נראו חסרות ייחוד באופן לא ראוי לציון כלל. "כי אני רוצה שתבואי לבקר בבית שלי," הוא אמר, משווה לקולו גוון רך ככל שיכול, "אני רוצה לבלות איתך את חג המולד שלי השנה."

אמי מצמצה פעם אחת, ולמרות שלא ראה אותו על שפתיה, דראקו יכל לראות את החיוך נוצץ בעיניה. הוא הפתיע אותה, הוא ידע את זה; למעשה, הוא הפתיע גם את עצמו. אבל היו דברים חשובים יותר מאשר שמירה על קווי אופי שאביו החדיר בו; שמירה על החיים שלו, לדוגמא.

דראקו סגר את המרחק ונישק אותה, מתנתק ממנה לאחר רגע קצר. "אז מה את אומרת? אני יכול להודיע לאמא שלי שתגיד לגמדוני הבית שלנו להכין עוד מנה לארוחת החג?"

"א... אני..." אמי החלה, מתלבטת; דראקו יכול היה להבין אותה. זה היה ברור מאיליו שיהיה לה קשה להחליט. ואולי היא מבינה את כוונתו, את המילים שנחבאו בין דבריו?.. "אני אבוא," היא המשיכה לאחר רגע של מחשבה. בפעם השניה מאז תחילת השנה הזו, דראקו הרגיש כאילו אבן גדולה נגולה מליבו – ובאותו זמן אחת אחרת תופסת את מקומה. הוא התחיל לשנוא את התחושה הזו, שנטתה לחזור על עצמה מעט יותר מדי לאחרונה. "אני אשמח לבוא אליך לחג." היא התרחקה ממנו מעט, והוא יכול היה לראות שהיא מחייכת. אולי היא כלל לא שמה לב לכך שיש לו כוונה אחרת מאשר שהם יבלו את החג ביחד. מילא; זה פעל רק לטובתו.

הוא חייך אליה בחזרה. "אני אכתוב לה ברגע שאגיע לויליאם."

"ויליאם?.."

"הינשוף שלי. זה לא באמת חשוב."

"אוקי," אמרה אמי, כמעט בכניעה. הם הלכו בשקט כמה שניות, ואז היא דיברה פעם נוספת. "אתה יודע מה בא לי?" דראקו לא ידע, אבל משום מה הייתה לו תחושה שהיא תספר לו בעוד רגע. "שוקו. חם כזה, שיגרום לי לשכוח את העובדה שיורד עכשיו שלג."

***

"ח-ז-ר-ת-י!" קראה אמי, פותחת את דלת החדר שלה, מחפשת בעיניה את קסנדרה. היא שכבה שם על מיטתה, משוחחת עם מדליין. שתיהן העבירו את מבטן אליה.

"סוף סוף..." קסנדרה התגלגלה על בטנה, סנטרה מונח על ידיה כשהסתכלה על אמי.

"נו – איך היה? ספרי לנו! מה עשיתם?"

אמי הסתכלה על שתי חברותיה, מניחה את שלל היום – מתנות לקסנדרה ולמדליין, כי לא באמת היה לה אדם אחר להביא לו מתנה – על מיטתה.

"סתם. טיילנו. לא משהו מיוחד..."

"אני לא מאמינה לך!" קראה קסנדרה, מותחת את מילותיה ומתקדמת בעזרת מרפקיה ככה שהייתה יותר קרובה לקצה מיטתה כאשר אמי באה לשבת איתן.

"הוא הזמין אותי לבוא אליו לחופשה," אמרה אמי, לא מצליחה למנוע מחיוך לעלות על שפתיה כשאמרה זאת.

בתיאום כמעט מושלם, קסנדרה ומדליין פלטו צווחה מתרגשת, גורמות לאמי להניח את ידיה על אוזניה בתקווה שהיא לא תתחרש. היא הייתה בספק אם זה עבד.

"הייתן חייבות להרוס לי את השמיעה?" היא התלוננה כשהן סיימו.

"כן!"

התיאום בין שתיהן הדהים את אמי כל פעם מחדש; היא הניחה שזה מה שקורה כשחיים יותר מדי זמן ביחד. היא התחילה לשמוח על העובדה שהפנימייה תהיה רק לשנה הזו – אם כי ברגעים שחשבה על כך מיד נזכרה בעובדה שתיאלץ להיפרד מקסנדרה ומדליין (וכמובן, מדראקו – אבל היא סירבה להודות בכך) היא החליטה להדחיק את המחשבה על כך.

"זה לא כזה מיוחד... אז אני באה אליו לחופשה, זה לא אומר כלום." אמי תהתה אם אפילו היא מאמינה לזה. היא החליטה שלא, אבל המשיכה להעמיד פנים.

"את מטומטמת?" מדליין תלתה בה את עיניה, מחייכת. "את לא באמת לא מבינה מה זה אומר..."

"או מה תעשו..."

"או העובדה שאת מספרת לנו את כל הפרטים בשניה שאנחנו מציבות את רגלינו על הרכבת של הוגוורטס..."

"לא, לני – אז היא עוד תהיה איתו. יהיה לה יותר מה לספר," קסנדרה עצרה כשאמי זרקה עליה את הכרית שלה, אבל היא זרקה אותה עליה בחזרה והמשיכה. "אז היא תספר לנו ברגע שאנחנו מגיעות לכאן שוב."

הן צחקו, ואמי הרגישה את עצמה מסמיקה. "אבל לא יקרה כלום..."

קול נקישות על חלון החדר גרם לקסנדרה, שפתחה את פיה כדי להגיד דבר מה, לסגור אותו בחזרה ולהסתכל יחד עם שתי האחרות לכיוון החלון. מאחר והיא הייתה הקרובה ביותר, מדליין הייתה זו שפתחה את החלון ואפשרה לינשוף שריחף שם להיכנס. להפתעת שלושתן, הוא עף לעבר אמי, לא מניח לה עד שהורידה את המכתב שהיה קשור לרגלו. באיטיות, בסקרנות מהולה בחוסר רצון דאגני, אמי פתחה את המכתב. הינשוף, בינתיים, עף חזרה החוצה אל הקור ומדליין סגרה את החלון אחריו במהירות.

"מה, הוא כבר לא היה יכול להתאפק והוא שלח לך מכתב?" קסנדרה עברה לישיבה, מנסה להציץ מעבר לכתפה כדי לראות מה כתוב במכתב. "כל כך רומנטי..."

"זה לא מדראקו מאלפוי," אמרה אמי, קולה הרבה פחות מאושר משהיה לפני שקראה. "זה מאמא שלי. האישה המטומטמת הזו רוצה שאני אבוא אליה, עכשיו, ואדבר איתה."

קסנדרה חזרה לשכב על בטנה. "אז שתרצה."

"תבריזי לה," אמרה מדליין, מחייכת בשעשוע.

אמי קמה מהמיטה, זורקת את גיליון הקלף על מדליין, שהתכופפה מפניו וגרמה לו לפול על הרצפה. "היא אמא שלי, והיא המורה שלי לשיקויים. אני לא יכולה לתת לה עוד סיבות להוריד לי ציון; הם עוד יעיפו אותי בסוף. אני אחזור מאוחר יותר," אמרה אמי בעודה הולכת לעבר הדלת. היא הייתה יכולה לשמוע את קסנדרה מאחלת לה בהצלחה שניה לפני שפנתה מהחדר, מניחה לדלת להיסגר מעצמה.

כשהגיעה למשרדה של אליס, כרבע שעה מאוחר יותר, אמי פשוט פתחה את הדלת, לא טורחת לנקוש עליה קודם. אִימה הסתכלה עליה כשנכנסה, מבטה מבהיר שהיא לא הייתה מרוצה מהעובדה שהיא פשוט נכנסה. לאמי זה לא היה איכפת. היא סגרה את הדלת, והתיישבה על הכיסא שעמד מול שולחנה של אימה, מסתכלת עליה, עיניה מסגירות בקלות את העובדה שהיא הייתה מעדיפה להיות בכל מקום מאשר במשרד הזה.

"חג מולד שמח, אמיליה."

אמי עצמה את עיניה כשאימה קראה לה ככה, מנסה להרגיע את עצמה. היא שנאה כשקראו לה אמיליה. מאז שהייתה ילדה קטנה, תינוקת, קראו לה רק אמי. חוץ מהאנשים שדיברו איתה ברשמיות. אמי תהתה אם זה אומר שהן עומדות לדבר על הציון האחרון שלה בשיקויים, שלא היה מזהיר במיוחד – כמו כל האחרים לפניו.

"חג מולד שמח גם לך," היא אמרה בקור, רגלה מטופפת על הרצפה בחוסר סבלנות.

היה שקט למשך כמה שניות. סבלנותה של אמי התפקעה.

"את יכולה להגיע כבר לפואנטה? אין לי את כל היום." אמי משכה באפה, משתדלת להתעלם מאי הנעימות שהצינון שלה גרם. היא סיכלה את רגליה ושילבה את ידיה על חזה בחוסר סבלנות.

הבעתה של אליס השתנתה ברגע קצר מנחמדות מעושה לעניינית. "את באה הבייתה לחופשה." המשפט היה הרבה יותר קביעת עובדה מוצקה מאמירה, או בקשה. זה לא מצא חן בעיני אמי – מעבר לכך שהיא קבעה עם דראקו, והרעיון הלך ונעשה אהוב עליה יותר בכל פעם שחשבה עליו, היא פשוט לא רצתה לבלות את החג עם אימה. היא הרי קיוותה שהחופשה תהווה גם חופשה ממנה.

אמי פלטה נחרת צחוק. "לא אני לא," היא אמרה, שפתיה מתעקלות לחיוך מזלזול.

"את לא יכולה לבחור, אני ואבא כבר דיברנו על זה. לא ראית את ג'ון כבר חצי שנה. הוא מתגעגע."

אמי משכה באפה שוב, מתחילה לחוש באי נוחות מסויימת. "הוא היה יכול לבוא לבקר אותי כאן, לא?"

"את יודעת טוב מאוד שלא. הוא הילאי, אם הספקת לשכוח את זה בזמן שהתרועעת לך עם אוכלי מוות."

המשפט הזה גרם לאמי לשכוח לרגע את כל שרצתה להגיד, או, יותר נכון – לשכוח איך לדבר. המשפט הזה, יותר מאשר פגע בה – הוא גרם לה לחשוש. היא לא באמת יודעת... אין לה דרך לדעת. רק היא ודראקו יודעים על מה שקרה בליל כל הקדושים – פרט ל, כמובן, שאר אוכלי המוות שהיו מעורבים, שניתן היה לספור אותם על פחות מיד אחת.

קול כחכוח בגרונה של אימה החזיר את אמי להווה ולנטוש את מחשבותיה. היא ידעה ששתיקתה קרוב לוודאי התפרשה כאישוש לדבריה של אליס, והיא ידעה שזה היה רע, רע מאוד – אבל היא תיאלץ פשוט להתמודד עם זה עכשיו.

"אני לא מתרועעת עם אוכלי מוות," אמרה אמי, שומרת על טון נפגע, כמעט.

"ומי את חושבת שדראקו מאלפוי? בן של אוכל מוות! אוכל מוות לעתיד – אולי הוא כזה כבר עכשיו, בהתחשב בעובדה שאבא שלו יושב עכשיו בכלא כי תפסו אותו-"

"זה שאבא שלו היה לא אומר עליו כלום," קטעה אותה אמי, מגוננת על דראקו לפני שהספיקה לחשוב על כך שהיא עושה את זה כלל. רק כשסיימה את המשפט היא הבינה מה עשתה, וניסתה לתקן את הנזק. "ולא איכפת לי מדראקו מאלפוי," אמרה, אך הטון שלה לא שכנע אפילו את עצמה.

"את תופתעי לדעת עד כמה בחירות ההורים משפיעות אחר כך על הבחירות של הילדים שלהם."

אמי לא פספסה כלל את הרמז בקולה של אימה, אך החליטה להתעלם ממנו. במשך כמעט דקה שרר ביניהן שקט, מתוח וזועם.

"קלוד אמר שהוא יבוא."

אוטומטית, אמי הרימה את מבטה אל אימה, המחשבות על דראקו מתפוגגות, מפנות את מקומן למחשבות על קלוד. היא הדחיקה את געגועיה אליו, הטביעה אותם בנשיקותיו של דראקו, הניחה להם להיאבד בערפל של עיניו, להישכח במילותיו. הזיכרון עכשיו גרם לה להרגיש, באופן מוחשי כמעט, את ידיו של דראקו העוברות עליה, מלטפות את גופה... וזיכרון המגע, בשילוב עם זכרו של קלוד, גרם לה להרגיש מזוהמת, מלוכלכת, טמאה. היא חיבקה את עצמה, כורכת את ידיה סביב גופה כמו היה לה קר.

"קלוד ואני נפרדנו," היא אמרה בשקט, מנמיכה את מבטה שוב. לא שהיא חשבה שזה היה מעניינה של אימה, אבל...

"זו סיבה לאכזב אותו, אחרי שהוא בא את כל הדרך מקליפורניה למענך?"

"זו סיבה עבורו לא לבוא לכאן."

"הוא ביקש את זה. הוא רוצה שתחזרו."

אמי עצמה את עיניה, כמעט בכאב. אבל... אם זה היה נכון, הוא לא היה עובר דרכה קודם? וחוץ מזה... זה נגמר בינה לבין קלוד. עכשיו יש לה את דראקו מאלפוי. היא פקחה את עיניה, מדחיקה את הכאב, משכנעת את עצמה שהוא כלל לא אמור להיות שם. "ממתי את תומכת בזה שנהיה ביחד?"

היא הרימה את מבטה, פוגשת את חיוכה הציני של אליס. "מאז שאת החלטת לבגוד בערכים שלך, שאני ואביך לימדנו אותך מאז היית תינוקת. מאז שהעדפת אנשים כמו דראקו מאלפוי על פני הערכים שלך. לא ככה חינכתי אותך. לא ככה אביך חינך אותך. אני פשוט מקווה שקלוד יוכל –"

"אני לא בוגדת בערכים שלי," אמי קטעה אותה בגסות. "את בכלל לא מכירה אותי, מעולם לא התעניינת בי. למה את מתחילה עכשיו?"

"כי עכשיו את מתחילה לעשות שטויות בקנה מידה גדול מדי."

החטטנות והצביעות שלה החלו לעבור את סף הסבלנות של אמי, והיא ידעה שבוויכוח הזה היא תפסיד. לא שהיא מתכוונת להפסיד בוויכוח הכללי... הו, לא; היא תנצח, ובגדול. היא לא יכולה לאכזב את דראקו. לא; היא לא רוצה לאכזב את דראקו. אף אחד לא יכול להכריח אותה לעשות דבר שהיא לא רוצה לעשותו. היא לא חייבת לעשות שום דבר.

"תגידי לקלוד שהוא יכול לחסוך לעצמו את הטרחה. אני לא רוצה לראות אותו," קולה של אמי היה קר, והיא קמה ממקומה, הולכת לעבר הדלת. "יש לי שיעורי בית לעשות. את הרי לא רוצה שאני אכשל גם במקצועות שהמורים שלהם לא מתעבים אותי," ובמשפט זה היא חתמה את השיחה, ויצאה מהחדר.

***

יומיים אחר כך, אמי נאבקה במזוודה שלה, שפשוט סירבה להיסגר.

"צריכה עזרה?"

"לא, אני יכולה לעשות את זה – או, לעזאזל. מה היה הלחש הזה?" אמי הפנתה את מבטה אל קסנדרה, שחייכה אליה והניחה את מברשת השיניים שהחזיקה בידה בשעה שמצאה את השרביט שלה, ובתוך שניה ומילה אחת אפשרה לאמי לסגור את את המזוודה שלה – וגם להוסיף לשם את החצי השני של הארון שלה, אם רק רצתה בכך.

"...תודה," אמרה אמי, מסתכלת על המזוודה שלה בכעס, כאילו שזו אשמתה שהיא שכחה את הלחש הנכון ונאלצה לבקש עזרה מחברתה.

"אין בעיה." קסנדרה חזרה לסדר את הדברים שלה. "אז, את בסוף הולכת חזרה הביתה או ש?.."

"נראה לך שאני אלך הביתה," אמי פלטה נחרת צחוק, הולכת אל הארון שלה ושולפת מתוכו עוד חולצה או שתיים, בידיעה ברורה שהן לא ישנו הרבה. "עד שיש לי הזדמנות לברוח לשבועיים מהמכשפה הזו? אני לא הולכת לפספס את זה."

"שבוע וחצי. אבל לא אמרת שהיא מכריחה אותך?"

"מה היא כבר יכולה לעשות? לסחוב אותי מהרכבת?" קולה של אמי היה מלא בלגלוג, אף על פי שבלבה היא ידעה טוב מאוד את התשובה, ושקסנדרה לעולם לא תדע את האמת. היא לא סיפרה לא לה, לא למדליין וכמובן שלא לדראקו על דבריה של אימה בנוגע לקלוד. את פרט המידע הזה היא בחרה לשמור לעצמה. אין שום סיבה שעוד מישהו יידע... קסנדרה ומדליין עוד עלולות לשאול שאלות, ודראקו... טוב, אין שום סיבה שהוא יידע על כך שקלוד ככל הנראה רוצה שהם יהיו ביחד שוב. הוא עוד עלול לחשוב שהיא גם רוצה ולפטור אותה מנוכחותו.

"...אני יודעת..." קסנדרה משכה בכתפיה, וסגרה את התיק שלה. "את באה? עוד רגע ואמא שלך או לא אמא שלך, הרכבת תברח לנו ונישאר פה."

"כן, כמובן." אמי זרקה דבר מה אחרון לתוך ערימת הבלגן שעמדה לקחת איתה לביתו של דראקו, סגרה את המזוודה (משימה שעכשיו הייתה הרבה יותר קלה), ובאה עם חברתה.

בחדר המועדון, למעשה – ממש לפני המדרגות לחדרי הבנות – ישב דראקו על משענת היד של הספה הסמוכה. הן היו יכולות לראות

"המאהב שלך מחכה לך..." צחקה קסנדרה, וזיכתה את עצמה במרפק שנדחף אל צלעותיה – כמובן, לא יותר מדי חזק, גם כי אמי לא באמת רצתה להכאיב לה, וגם כי עם כל מה שסחבה עליה, היא פשוט לא הייתה מסוגלת. "רוצי, שלא יחכה יותר מדי," היא הוסיפה, כשאמי הגבירה את קצב צעדיה למראהו. "אבל לפני שאת מתנפלת עליו, תביאי לי חיבוק. עכשיו שבוע וחצי אנ'לא אראה אותך. אני לא אתן לך לחמוק מזה כל כך מהר."

"כשניפרד, את תקבלי את החיבוק שלך."

"אבל אנחנו נפרדות עכשיו, לא? אני הולכת לקרוא למדליין."

"אני רוצה להגיד גם לה שלום!"

אמי זרקה את הדברים שהחזיקה על הרצפה, ויחד עם קסנדרה חזרה אחורה, אל החדר השני. מדליין הייתה האחרונה שנשארה בחדר, וגם היא בדיוק סיימה לארוז.

"לני!" קראה קסנדרה ברגע שנכנסו. "את באה? אנחנו כבר באיחור – עוד רגע לא יישארו לנו כרכרות ללכת לרכבת. אנ'לא יודעת מה איתך, אבל לי לא בא להיתקע כאן כל החופשה..." היא צחקה. אמי ידעה שהשתיים קבעו שמדליין תשהה בחג אצל קסנדרה, כי הוריה החליטו ברגע האחרון לצאת לחופשת סקי, בלי הילדים. או, במקרה של מדליין, הילדה.

"כן, נו, שניה ואני באה – אמי!" בדיוק באותה שניה גם אמי נכנסה לחדר וזיכתה את חברתה בחיבוק מוחץ. "יא, אני כל כך אתגעגע אלייך – שניה, את לא אמורה להיות עם דראקו עכשיו?.."

אמי ניתקה ממנה, מאפשרת לה לסיים לארוז את המעט שנשאר לה. "אמ, בעיקרון, כן... הוא מחכה למטה. אבל את יותר חשובה." הן צחקו.

"זהו, סיימתי," הכריזה מדליין רגע קל לאחר מכן, ואחזה במזוודה שלה בהפגנתיות. "נלך?"

כשיצאו מהחדר, ופנו למדרגות המובילות לחדר המועדון, חיכתה לאמי הפתעה לא נעימה במיוחד.

"מה את עושה כאן?" היא שאלה בקור, מסתכלת על אימה בהבעה שהתאימה היטב לטון בו דיברה.

"באתי לקחת אותך הביתה." אמי לא ציפתה לשום תשובה אחרת, והיא כבר הייתה מוכנה עם תגובה.

"חבל, כי אני לא באה. יש לי תכניות."

לצידה, היא שמה לב לקסנדרה הנעה באי נוחות קלה. היא ציינה לעצמה להתנצל בפניה אחר כך, אחרי שתצליח לחמוק מאליס.

"או, לא, אין לך. חשבתי שכבר דיברנו על זה." כן, בערך מאה פעמים, חשבה אמי, נזכרת בכל הפעמים ביומיים האחרונים בהם אימה מצאה הזדמנויות להזכיר לה שאסור שיהיו לה חיים משל עצמה.

"אני לא באה." אמי עקפה אותה בזלזול, לא טורחת להימנע מלהיתקל בה כשעשתה את דרכה אל המזוודה שלה, מרימה אותה ומתחילה לרדת במדרגות. קסנדרה ומדליין הזדרזו ובאו אחריה, ככל הנראה מבינות שלמרות שאמי לא אמרה את זה, היא ציפתה שהן יבואו.

לצערה, גם אמא שלה החליטה לקחת את ההזמנה הזו, ובאה אחריה.

"אמי, את תבואי הבי-"

"מה הולך כאן?" דבריו של דראקו, שדיבר ברגע בו אמי הגיעה לתחתית המדרגות – אליו – קטעו את משפטה של אליס. לא נראה היה שאיכפת לו מזה יותר מדי. שתי חברותיה של אמי עברו לידה, עצרו לשניה ומלמלו משהו ("אנחנו מחכות לך בחוץ, אוקי?") ויצאו. אליס בדיוק סיימה לרדת את המדרגות.

"עזוב, תתעלם. בוא נלך," ענתה אמי, מביטה על דראקו בהתנצלות, מבטה אומר שעכשיו זה לא בדיוק הזמן להסברים. דראקו משך בכתפיו באדישות, דוחף את עצמו ממשענת היד של הספה, עליה ישב עד לרגע זה, והחל ללכת, הדברים שלו עוקבים אחריו בצייתנות באמצעות קסם.

"אמי, אני רק מנסה להיות לטובתך, ואת מקשה עליי. את יודעת טוב מאוד שלכל דבר שאת עושה יש השלכות, ואני ואביך לא חינכנו אותך להיות בסלית'רין עם אוכלי מוות כמוהו!" כשאמרה את המילה האחרונה, אליס הצביעה על דראקו באצבע מאשימה, כאילו שהוא כרגע רצח את אמי, ולא בא איתה, כמעט בצייתנות, לעבר היציאה מהחדר. אמי התעלמה ממנה, ממשיכה ללכת – עד שידה עצרה אותה, מכאיבה לה בכתפה.

"אמא, תעזבי אותי. אמרתי לך כבר, אני לא רוצה לבוא איתך. בסדר? יש לי חיים משלי, אני לא ילדה קטנה ואני לא צריכה להיות כפופה לכם כל הזמן. אני עושה את הבחירות שלי, וזה הבעיה שלי, בסדר? אז עכשיו לכי מפה, תעזבי אותי בשקט, ותפסיקי להביך אותי."

"אני לא הולכת מפה בלי שאת באה איתי. את לא מבינה כמה זה חשוב לנו – לי ולג'ון – שתבואי הביתה החג הזה. הוא לא ראה אותך כבר הרבה מאוד זמן וחוץ מזה, אני עדיין אמא שלך, ואת עדיין צריכה להקשיב לי, ואני לא מוכנה שאת תבלי שבועיים שלמים בבית של בחור, ועוד של אוכל מוות!"

"הוא לא אוכל מוות, וזה בכלל לא עניינך-"

"אמי, אנחנו עלולים לפספס את הכרכרות." דראקו פשוט ציין את המשפט, נמנע כל הזמן מלהשתתף בוויכוח. אמי שמה לב לזה, והיא הרגישה איך לחייה מאדימות מהידיעה שהוא שם, מקשיב ורואה, ולה אין שום אפשרות אחרת. היא לא התכוונה להיכנע. אבל כשדיבר, הוא נתן לה רעיון איך לגרום לאמא שלה להבין בדיוק מה היא חושבת על ה'ערכים' וה'חינוך' שהיא כל הזמן מדברת עליהם.

מבלי לחשוב יותר מדי, אמי נאבקה להשתחרר מאחיזתה של אליס, ומשהצליחה, הסתובבה אל דראקו, והצמידה את שפתיה אל שלו. היא ידעה שהוא לא היה מוכן לזה, אבל ציינה לזכותו שהיה לו כוח הסתגלות מרשים. מצד שני, חשבה, למה שהוא יטרח להתנגד למישהי שמנשקת אותו ככה?

למעשה הזה הייתה ההשפעה הרצויה, ולאחר כמה שניות של שקט אמי ניתקה את שפתיה מדראקו, ומבלי להתרחק ממנו הביטה על אימה, שפשוט הסתכלה על שניהם בתדהמה.

"בסדר," היא אמרה לבסוף, קולה כקול מי שעבר הרבה מאוד בחיים שלו, ונמאס לו להתמודד עם זה. "תהרסי את עצמך. אבל אל תצפי שנבוא לעזור לך אחרי זה."

יופי, כי אני לא רוצה שתבואו לעזור לי. אמי לא ביטאה את המחשבה בקול, יודעת שהמילים מרחפות בשטח, לא צריכות להיאמר. היא עדיין לא ניתקה את עצמה מדראקו לחלוטין, והיא לא הייתה יכולה שלא לתהות כיצד הוא מרגיש עכשיו. זה בטח היה נורא מוזר עבורו, להיות לא יותר מפריט שניתן להתווכח עליו. או שהוא כבר היה רגיל לזה משאר הבנות בשכבה שלה. לא היה לה איכפת מזה יותר מדי, למען האמת.

לאחר עוד רגע של מבט מלא תוכחה, אליס יצאה מחדר המועדון של סלית'רין, ואמי תהתה אם באמת איכפת לה ממנה, או שהיא רק ניסתה להרוס לה את החג. האופציה השניה נראתה הרבה יותר קרובה לאמת, אבל לא היה לה איכפת. היא ניצחה.

היא ניתקה את עצמה מדראקו, מרימה את המזוודה שלה והולכת לעבר הדלת. "אתה בא? אני לא רוצה שנפספס את הרכבת."

באדישות, כאילו שהוא לא היה כרגע עד (וחלק כמעט פעיל) בוויכוח קשה בין אם לביתה, שחלק מאוד גדול ממנו היה באשמתו, דראקו בא איתה, חפציו עדיין מרחפים אחריו ככלבלב נאמן.

***

הם עלו לרכבת רק חצי שעה מאוחר יותר.

קסנדרה ומדליין אכן חיכו להם במסדרון מחוץ לחדר המועדון, וכשראו אותם, קסנדרה ניסתה לשאול משהו, או להגיד משהו, אמי לא הייתה בטוחה – אך קסנדרה התחרטה, ככל הנראה מחליטה שזה לא הזמן המתאים. אף על פי שבכרכרות ישבו ארבעתם יחד, במהלך כל הדרך שרר שקט מעיק ומתוח, שאף אחד לא העז להפר. אמי הייתה שקועה במחשבות על כמה שהיא שונאת את אמא שלה, ודמיונה המציא דרכים שונות ומשונות – כל אחת גרועה מקודמתה – כיצד אליס תאבד את נשימתה האחרונה תחת ידיה של ביתה.

על הרציף, לאחר שקסנדרה ומדליין נפרדו מאמי בפרידה קצרה, כמעט קרה, אמי אפילו לא טרחה להעיר לדראקו על כך ששוב הוא החליט להימנע מהתור הצפוף בכניסה לרכבת והעדיף לחכות עד שהרציף יתרוקן.

כשעלו, כבר לא היו מקומות ריקים, אז דראקו פשוט הקים ממקומם שני תלמידי שנה ראשונה מסלית'רין, שמיהרו לעשות כדבריו. בדרך כלל, אמי הייתה מתרעמת על דבר כזה. עכשיו היא פשוט הסתכלה עליהם, מבטה מעביר בעיקר בוז, עד שנעלמו, ורק אז, כששמה לב סוף סוף לכך שדראקו קורא לה, נכנסה והתיישבה לידו.

הרכבת החלה לנסוע. רק כשראתה את הנוף שהפך מוכר לה של טירת הוגוורטס נעלם בעיקול, אמי הרגישה באבן הענקית שהייתה על ליבה מתפוגגת, ובפעם הראשונה מאז הריב עם אימה לפני שעה כמעט אמרה משפט שכלל יותר משלוש מילים.

היא זרקה את עצמה על משענת הספסל, כמוחקת את כל אירועי הבוקר מזיכרונה, והעלתה חיוך כמעט מעושה על שפתיה, בוהה בקיר התא שמולה.

"הי, אתה קולט שאני באמת הולכת להיות אצלך כל החג?" אמרה, גולשת מעט בכסאה כך שהייתה יכולה להגיע עם רגליה אל הספסל מולם ולהניח אותן עליו.

דראקו לקח את הזמן לפני שענה לה. "את לא באמת חייבת לעשות את זה." אמי שמה לב שקולו מוזר במקצת, כמו הוא התקשה לבטא את המילים, והוא לא הסתכל עליה. היא תהתה אם הוא באמת מתכוון לזה, והחליטה שלא איכפת לה. "את יכולה ללכת עדיין."

"אני יודעת. אבל רציתי." עכשיו, היא הפנתה את מבטה אליו. עיניו של דראקו היו מקובעות על החלון, אך היא הייתה די בטוחה שהוא לא באמת מסתכל על הנוף. "אני לא מתכוונת ללכת לשום מקום חוץ מהבית שלך עכשיו."

חיוך קטן, ציני, עלה על שפתיו. "את לא. א-" אך הוא עצר את עצמו באמצע המשפט, כמתחרט.

"אני רוצה. בסדר? עכשיו תחבק אותי ואל תתווכח. קיבלת את מה שרצית."

חיוכה התרחב כשדראקו העביר יד אחת מאחורי גבה, מושך אותה אליו, והיא עצמה את עיניה בהתפנקות כשהניחה את ראשה בחיקו, רגליה עכשיו מקופלות על מעט המקום שנותר על הספסל עליו ישבו.

הוא בטח חושב שאני מטורפת, חשבה, יודעת עד כמה מוזר היה השינוי המלאכותי הזה בהתנהגות שלה. היא משכה בכתפיה בדמיונה, התחפרה בחיקו מעט כך שהיה לה נוח יותר, ונרדמה כשדראקו מלטף את שיערה.

***

אידיוט, הוא חשב לעצמו, ידו עוברת בחוסר שימת לב על שיערה השחור של אמי. שניכם יודעים טוב מאוד שלא הייתה כל אפשרות אחרת. דראקו ידע שאפילו היא לא עד כדי כך מטומטמת, וקרוב לוודאי שכבר קישרה בין ההצעה שלו לבין הקשר שקשר אותה לאוכלי המוות. הוא הניח שהיא הסכימה פשוט כי ידעה שהוא לא יניח לה עד שתסכים לבוא.

הוא החליט שזה כבר לא משנה. אחרי הכל, היא צדקה. הוא קיבל את מה שרצה. אין כל טעם להתלונן.

כשהרכבת עצרה לבסוף בתחנה שלה בלונדון, דראקו העיר את אמי, לא יותר מדי ברוך אך גם לא כפי שהיה עושה בדרך כלל. בכל זאת, למרות דבריה, הוא חשש שאם לא יהיה מספיק נחמד אליה היא פשוט תברח ממנו בקינג קרוס, והוא יהיה זה שייאלץ לספוג את העונש.

"הגענו לתחנה בלונדון," אמר כשאמי הייתה מספיק בהכרה כדי לשמוע אותו.

"כל כך מהר?.." היא פיהקה והתמתחה, מכאיבה לו תוך כדי כך. הוא התעלם. לבני משפחת מאלפוי אין חולשות.

"שמונה שעות בסך הכל. ישנת את כל הדרך. קומי, בסוף יסגרו עלינו את הדלתות ולמרות כל מה שאמרת לא נגיע לבית שלי."

פולטת צחוק קל, ישנוני, אמי התרוממה ממנו, ולאחר עוד שתי שניות קמה ממקומה בקפיצה, רק המבט העייף בעיניה מסגיר את העובדה שכרגע התעוררה משינה עמוקה. דראקו קם גם הוא, מוריד את המזוודות של שניהם מהמדפים בנפנוף שרביט קל. לאחר מכן, שניהם יצאו מהתא, ומהרכבת, כשידו של דראקו מונחת על כתפה, חצי בחיבה, חצי שומרת עליה.

הרציף היה מלא באנשים – התלמידים שכרגע ירדו מהרכבת, הוריהם שבאו לקבל את פניהם בגעגוע, וקומץ אנשים שהמתינו לרכבת הבאה, שהייתה אמורה להגיע אל הרציף ממול – רציף עשר ורבע. הרציף אליו דראקו הוביל את אמי עכשיו.

"למה אנחנו הולכים לכאן?" שאלה אמי, עכשיו כבר עירנית כמעט לחלוטין, מביטה כל הזמן סביבם. דראקו הניח שהיא מחפשת בעיניה את דארק ושטריינהרט, שהיו אמורות עדיין להיות שם. או שהיא חיפשה אנשים שיכולים למלא את תפקיד ההורים שלו. ובכן, היו לו חדשות בשבילה. לא היה לה זמן לפרידה נוספת מהחברות שלה, והיא לא תמצא שם את אמא שלו, כי בעוד רגע אמורה להגיע הרכבת שתיקח אותם חזרה לצפון – אל הרציף הקרוב ביותר לאחוזת מאלפוי. אמא שלו כבר הודיעה לו ששוב הוא יצטרך לנסוע לבד הביתה, כי אין לה אפשרות להגיע עד לונדון רק כדי לאסוף אותו (נרקיסה מאלפוי לא הייתה מחסידי רשת הפלו. היא תמיד טענה שזה נורא מלכלך ומשפיל, בדיוק כמו לסחוב איתה שני בני נוער בקו ההתעתקויות).

"כי את רצית להגיע אלי הבייתה, לא?"

"כן, אבל-"

"אז שבי וחכי לרכבת. היא אמורה להגיע בכל רגע." דראקו התיישב בעצמו על ספסל ריק, המזוודות, שבאמצעות קסמו של דראקו עקבו אחריהם בעודן מרחפות קלות באוויר, נחתו, וחיכו גם. אמי התיישבה לצידו של דראקו.

"ההורים שלך לא באים לאסוף אותנו?"

"לא." דראקו דאג לכך שהטון שלו יבהיר מספיק טוב שהוא לא מעוניין להמשיך לדון בנושא, כך שאפילו טפאלי תבין. היא הבינה, ושתקה. שרר בינהם שקט עד שהרכבת הגיעה, והם עלו עליה, דראקו מציג שני כרטיסים לכרטיסן – אמא שלו שלחה לו את שניהם בדואר הינשופים לאחר שנתן לה את תשובתה של אמי. הם מצאו תא ריק, משימה שברכבת שלא הייתה מלאה בתלמידי הוגוורטס הכמהים לחזור לביתם אלא בקוסמים מכל קצוות החברה הנוסעים צפונה, יהיו סיבותיהם אשר יהיו, הייתה הרבה יותר פשוטה.

"זו נסיעה ארוכה?" שאלה אמי לאחר שהתמקמו בנוחות בקרון שהיה בערך באמצע הרכבת.

"די, כן. אנחנו צריכים לחזור את המרחק שעשינו מהוגוורטס, ועוד בערך חצי ממנו, כדי להגיע."

"אז למה לא פשוט נסענו משם?"

אילולא ידע את התשובה, היה דראקו מודה בעובדה שהשאלה שלה הייתה מאוד הגיונית. "כי בהוגוורטס יש רק תחנה אחת, ובה עוצרת רק רכבת אחת, שעוצרת בתחנה נוספת אחת בלבד, והתחנה הזו היא לונדון."

"זה מטופש." בדיוק כפי שעשתה כשרק יצאו מהוגוורטס, אמי שקעה בספסל עד שהייתה יכולה להניח את רגליה על הספסל ממול בנוחות, והסתכלה אל החלון, אשר הנוף שבו עדיין היה הרציף ההומה. דראקו הסתכל עליה, לא מסוגל שלא לבחון את תוויה שוב. הוא לא עשה את זה בדקדוק מאז שישבו יחד ברכבת בדרך להוגוורטס, שלושה חודשים קודם לכן. היא לא השתנתה הרבה. אולי לא השתנתה כלל. חוץ מהשיער שלה, שארך מעט.

דראקו היה חייב להסכים עם דבריה. "אבל אין מה לעשות בנוגע לזה."

"אולי... לנסוע דרך הוגסמיד? אני בספק אם לשם יש רק רכבת אחת..."

דראקו פלט נחרת צחוק. "הם לא נתנו לי אישור לעשות את זה מעולם. משהו בנוגע לאחריות שיש להם ושאסור להם לשלוח אותנו שלא ביחד אל מחוץ לטירה."

"אבל זה ממש מטומטם! נסענו שמונה שעות, ועכשיו אנחנו צריכים לנסוע עוד שתים עשרה? זה כמעט יממה רק להיות על רכבות מטופשות!"

"אה, לא. למעשה, רק חמש שעות," תיקן אותה דראקו. "זו לא רכבת של הוגוורטס. ההבדלים במהירויות ובאופן הנסיעה הם די משמעותיים. אנחנו עוד נספיק להגיע אל ארוחת הערב." הוא חייך אליה.

"אם כבר ארוחות... אני גוועת ברעב. יש לך משהו לאכול?" אמי הפנתה אליו את מבטה, בדיוק כשהרכבת החלה לנוע.

"לא. אבל עוד רגע אני אוכל להשיג לך. כמו ברכבת של הוגוורטס, גם כאן יש עגלה של אוכל... רק שיש עליה יותר מבחר של אוכל ופחות של סוכר שלא עוזר לשום דבר."

"או, באמת? מגניב."

חמש שעות אחר כך, שבמהלכן הם קצת דיברו, אכלו ושתו דברים שדראקו קנה מהעגלה שעברה הלוך ושוב לאורך הרכבת, וקצת התכרבלו תוך כדי התעלמות מוחלטת מהעובדה שדלת התא הייתה עשויה ברובה מפלסטיק חצי שקוף (מהר מאוד אמי נטשה את מקום מושבה ליד החלון לטובת המושב לצידו של דראקו), הרכבת עצרה את עצירתה החמש-עשרה מאז יצאה מהתחנה בלונדון. זו הייתה התחנה שהובילה אל אחוזת מאלפוי, כמובן, בתוספת מייל או שניים, אותם הם יעשו באחת מהכרכרות הפרטיות של משפחת מאלפוי, שכשירדו מהרכבת כבר חיכתה שם.

הם עלו עליה לאחר שאמי התלהבה ממנה קלות, דבר אותו דראקו מצא כמעט פתטי, והנהג הפרטי שלהם.

***

אמי ירדה מהרכבת בקפיצה קלילה אל מחוץ לכרכרה, זרקה את מזוודתה על הרצפה לצידה והסתכלה סביבה בעודה ממתינה לדראקו שירד גם הוא. היא עמדה בפתחו של שער ענקי עשוי מתכת כלשהי, שחורה לחלוטין. השער היה מחובר משני צדדיו לגדר שהייתה עשויה מאותה מתכת בקימורים מושלמים, אף על פי שלרוב היו מכוסים בצמח מטפס. היא הניחה שבאביב הוא פורח, אבל עכשיו היה מכוסה בשכבה עבה של שלג, כמו כל דבר באיזור. עיניה היו מרותקות; המקום זעק איכות ועליונות. היא מעולם לא ראתה עושר פרטי גדול כל כך.

דראקו פסע ועבר אותה, פותח את השער באדישות ועבר דרכו. הוא השאיר אותו פתוח, מצפה ממנה שתפסיק לבהות ותבוא גם. היא ענתה על ציפיותיו, מרגישה את ליבה הולם בהתרגשות.

"וואו," הייתה המילה היחידה שאמי הייתה מסוגלת להוציא מפיה ברגע בו עברו את השער וכל האחוזה נגלתה לעיניהם. כמעט שלושה דונם של מדשאות (לבנות לחלוטין כרגע), עליהם היו אורווה, בריכה (אותה למעשה אמי לא הייתה יכולה לראות, שכן היא הייתה מאחורה) ובמרכז, בולטת בהדרה, אחוזת אבן ענקית. אמי שיערה שיש שם ארבע או חמש קומות, וקרוב לוודאי שגם מרתף או שניים. היא הרגישה כאילו שהיא הגיעה אל ארמון, ולא אל בית פרטי כלשהו.

"וואו." היא חזרה על המילה, כמסכמת בכך את משמעות העולם כולו. "זה הבית שלך?" השאלה הייתה רטורית, משתאה. אמי העבירה את מבטה אל דראקו, רואה שלמרות האדישות שכל גופו הקרין, חיוך קטן של שעשוע קישט את שפתיו. הוא נהנה מהפליאה שלה. מילא. היא הייתה יכולה להבין אותו – אם לה היה בית כזה, היא הייתה משוויצה בו בפני כל מי שרק היה מסכים לשמוע. דראקו, בכל מקרה, לא טרח לענות לה.

"את באה?" שאל תחת זאת, מוסר את חפציו ואת חפציה לנהג הכרכרה שעמד לצידו, מחכה. ברגע שקיבל לידיו את המזוודות הוא התקדם בשביל עליו עמדו, שביל שהוביל אל דלת עץ עצומה בכניסה לאחוזה. אמי עקבה אחריו במבטה.

"מה?" אמרה, והחזירה את מבטה אל דראקו. "או, כן, כמובן..."

פוסעים בשביל, שבדרך קסם לא היה מכוסה כלל בשלג, הם נכנסו לתוך בניין האבן הענקי.

"...כאן? הם כבר הגיעו?" אמי שמעה קול רך של אישה, ורגע אחר כך גם ראתה אותה. היא נראתה כמו גרסה נשית, רכה ומבוגרת יותר של דראקו. האישה סובבה את פניה אליהם. "דראקו! יקירי... והעלמה טפאלי..." האישה קמה, והתקדמה אליהם. לרגע נדמה היה שהיא שוקלת האם לחבק את דראקו, אך לבסוף היא החליטה שלא ופשוט הניחה יד על כתפו לרגע, ואז לחצה את ידה של אמי.

"אמי, זו אמא שלי. נרקיסה מאלפוי," הציג אותה דראקו, כמעט בקור. אמי תהתה מדוע. היא נראתה אישה מאוד נחמדה – הרבה יותר נחמדה מאמא שלה, בכל אופן. אבל אליס לא הייתה מקור להשוואה לשום דבר.

אמי חייכה אליה. "היי.. אמ... גברת מאלפוי. את יכולה לקרוא גם רק אמי..." היא מלמלה. כל הרשמיות הזו, היא הביכה אותה.

אימו של דראקו חייכה אליה ברכות אימהית – הבעה אותה מעולם לא ראתה על אמא שלה, אך ראתה את המקבילה הגברית שלה אצל אביה, כשהסתכל עליה. אמי השפילה את מבטה, מרגישה לרגע רגשות אשם על כל מה שעשתה מאז שהגיעה להוגוורטס. דראקו מאלפוי, אוכלי המוות, אדון האופל... וההתחייבות שלה. היא תהתה אם הוא יודע, אם הוא מסוגל לנחש, למה הבת היחידה שלו הפכה. אליס בטח סיפרה לו על אירועי הבוקר, ועל העובדה שהיא בחרה לשהות באחוזת מאלפוי במקום בדירה קטנה בפרברי לונדון יחד עם משפחתה בחג המולד.

"ואת יכולה לקרוא לי נרקיסה." קול אימו של דראקו קטע את מחשבותיה של אמי, והיא הודתה לה על כך בליבה. היא לא רצתה לחשוב על כל זה עכשיו. זה היה חסר טעם. כל מה שנעשה, נעשה, ואי אפשר להחזיר את הזמן אחורה. יותר מדי. היא התעלמה מהעקצוץ הצורב בעיניה, מקווה שייעלם, והרימה פנים מחייכות אל האישה הנעימה העומדת מולה. "את תהיי אורחת בביתי למשך שבועיים. אין צורך להיות רשמיים מדי."

"אני גם חושבת ככה."

"מצויין," נרקיסה פנתה אל דראקו, שבמשך הזמן הזה רק עמד שם, בשקט, מחכה. "יקירי, ארוחת הערב תוגש בעוד שעה. תוכל בבקשה להראות לחברתך את החדר שלה, כדי שתוכל להתכונן ולנוח מהדרך הארוכה? חדר האורחים בקומה השלישית. אתה יודע איפה זה."

"כן, אמא." דראקו פנה ללכת, ואמי פנתה אחריו.

"אני מקווה שתרגישי כאן בנוח כמו בביתך שלך," אמרה נרקיסה, מכוונת את דבריה שוב אל אמי, עדיין מחייכת. אמי מלמלה תודה, והלכה עם דראקו במעלה המדרגות הלולייניות.

הם עברו על פני שתי קומות לפני שדראקו פנה לעבר המסדרון, מוביל אותה אל הדלת השניה, פתח אותה, ואז שניהם נכנסו אל החדר – אמי עשתה זאת בהיסוס קל, אף על פי שידעה היטב שלמשך השבועיים הבאים זה יהיה החדר שלה, ואין לה שום סיבה להסס. לאחר שניה של מחשבה הבינה שהיא פשוט פחדה מפני מה שתראה שם – כל הבית היה בסגנון כה מפואר וזר לה, שהיא לא ידעה למה לצפות.

הם נכנסו פנימה.

"וואו."

"את מתחילה לחזור על עצמך, את לא חושבת?" דראקו נשען על משקוף הדלת, ידיו משולבות על חזו.

"למה אתה מצפה כשיש לך בית שנראה יותר כמו ארמון מאשר בית מגורים?" מבטה עבר על פני החדר. הוא נראה כמו הסוויטה היוקרתית ביותר במלון לעשירים אפלים. קירות עשויים אבן אפורה, בדיוק כמו שאר הבית; חלון ענקי, שנוף כפרי – הרים מכוסי שלג, מרחבים עצומים, שחלק לא קטן מהם היה חלק משטח האחוזה (אמי הבינה את זה מגדר הברזל שנמשכה מהשער והקיפה שטח אותו אמי אפילו לא הייתה מסוגלת לראות בשלמותו); וגם אגם, שהיה גם הוא בתוך שטח האחוזה – ווילון שקוף למחצה שעיטר את החלון בתוספת ווילון עבה יותר בגוון אדום עמוק. מיטה זוגית שנראתה נוחה להפליא, מכוסה בבד אדום כהה גם הוא, עמדה באמצע החדר, ואמי זיהתה את מזוודתה שעונה לצידה. לצד הקיר השמאלי הייתה שידה שחורה, מעליה תלויה על הקיר מראה ענקית, מעוצבת בידו של אמן מוכשר, וליד הקיר השני היה קבוע ארון מעץ הובנה, מגולף גם הוא בידי אמן מהמעלה הראשונה. באחורי החדר הייתה דלת נוספת, ואמי הניחה שהיא מובילה אל חדר שימוש, אולי גם מקלחת.

"אתה רוצה להגיד לי – שכל זה החדר שלי?" אמי הסתובבה להסתכל על דראקו, שעדיין היה שעון על משקוף האבן באדישות.

"אם זה לא מוצא חן בענייך, אני יכול לסדר לך גם להיות באורווה, יחד עם הסוסים שלנו," קולו נטף ציניות ושביעות רצון עצמית. אם כי אמי הייתה משוכנעת שגם האורווה הייתה מעוצבת ביוקרתיות מוגזמת.

מחזירה את מבטה אל החדר, קולטת בפעם הראשונה שלמשך שבועיים היא עומדת לחיות כמו מלכה, אמי לא הייתה מסוגלת לעצור קריאת אושר מלפרוץ מהגרון שלה. היא רצה את שלושת המטרים עד למיטה הענקית, המפוארת, וקפצה אליה, נוחתת על ביטנה. היא אכן הייתה רכה כמו שנראתה ממבט ראשון. היא התהפכה, ואז התיישבה והביטה על דראקו, שכבר נטש את עמדתו והתקרב אליה, מסתכל עליה כמקבל כמעט בהבנה את התנהוגתה הטיפשית והילדותית.

אמי אחזה בידו כשהיה קרוב דיו, ומשכה, סוחבת אותו אליה וגורמת לו לפלוט אנקת הפתעה. הוא נפל על המיטה כאשר פניו כלפי מטה. היא צחקה.

"טיפשה..." מלמל דראקו, מרים את עצמו ומסתכל על פניה המחייכות בשובבות כשהיה מספיק גבוה. בתגובה, אמי הרימה את ראשה מעט ונישקה אותו, ידיה אוחזות בצווארון גלימתו, מושכות אותו קרוב יותר. הוא נכנע לה, והיא הייתה יכולה להרגיש את משקל גופו נוחת עליה בהדרגה. היא העבירה את ידיה אל עורפו, מלטפת באצבעותיה את קצות שיערו.

הנשיקה הלכה ונעשתה מלאת תשוקה, עד שבעדינות אמי קטעה אותה.

"אני אוהבת אותך," אמי מלמלה כנגד שפתיו, מנשקת אותו עוד נשיקה קצרה לפני שהתרחקה ממנו. "עכשיו קום ממני. יש לנו רק עוד ארבעים וחמש דקות לפני ארוחת הערב ואני גם צריכה להתקלח." היא חייכה, בעיקר כנגד הבעתו השואלת של דראקו, כאילו שהוא תוהה איך היא מסוגלת רגע אחד לדבר אליו ברכות כזאת ולנשק אותו וברגע הבא לסלק אותו. שיהיה. לא היה לה איכפת אם הוא לא היה מספיק אינטליגנטי כדי להבין שהיא לא שינתה את עצמה ברגע, אלא פשוט עברה סיטואציה.

דראקו קם, ומשך בכתפיו. "אני אבוא לפה עשר דקות לפני הארוחה, כי את לא יודעת איפה זה. אגב, שם," הוא הצביע לעבר הדלת שנמצאת באחורי החדר, "יש לך מקלחת. אני אניח שאת יודעת להסתדר עם זה ואלך."

היא ראתה אותו מגלגל את עיניו לפני שהסתובב ויצא מהחדר. לאחר שסגר את הדלת, היא קמה והלכה אל המזוודה שלה, מוציאה את הדברים הרלוונטיים לפני שנכנסה אל חדר המקלחת, שהיה מהודר יותר מחדר המקלחת המשפחתי שלה היה בבית, בקליפורניה.

***

דראקו בא לאסוף אותה בשעה שהבטיח. הוא לא ציפה שאמי באמת תהיה כבר מוכנה – הניסיון שלו עם נקבות הוכיח לו שצריך להגיד להן להיות מוכנות חצי שעה לפני השעה הנכונה כדי שהן יאחרו רק בחמש דקות. הוא נקש על דלת חדר האורחים בו שיכנו אותה, והופתע כשענתה "כן" רגוע, כמו פשוט ישבה שם וחיכתה לו. כשנכנס, ראה שהיא אכן כמעט מוכנה – חוץ מכך שהיא עדיין נעלה את נעליה. שיערה השחור, שכיסה את פניה כשרכנה, חזר חזרה אל צידי ראשה כשהתרוממה והסתכלה עליו, מחייכת.

"נלך?" היא אמרה כשקמה, כמעט בקפיצה, מהמיטה, והלכה לכיוונו. דראקו לא טרח להגיב על כך כלל, והוא השאיר את הדלת פתוחה עד שאמי יצאה מהחדר, מבטו בוחן אותה כשעברה מולו. הוא לא היה יכול שלא לשים לב כמה יפה הגלימה שלה נראתה עליה, או הדרך שבה שיערה גלש על גבה, מגיע רק כמעט עד הנקודה מחשוף הגב של הגלימה נגמר. לאחר שאמי יצאה מהחדר, דראקו עזב את הדלת, מאפשר לה להיסגר לבדה, והוביל את הנערה הנרגשת אל חדר האוכל של האחוזה.

הארוחה עצמה עברה בשקט אופייני לארוחות באחוזת מאלפוי, ובפאר הרגיל. גמדוני הבית עשו עבודה נפלאה כרגיל. אמי עשתה כמה ניסיונות לפתח שיחה בהתחלה, אך הם גוועו די מהר, לרווחתו של דראקו; היא תאלץ ללמוד את החוקים בבית שלו מהר, אם היא רוצה שימשיכו לכבד אותה ולא ינהגו בה יותר מדי כמו מה שהיא – עוד חפץ של אדון האופל, שבמקרה נפל מזלו לנחות במגרש שלהם.

אחרי הארוחה, שנסתיימה בעוגת שוקולד שבאותו רגע יצאה מהתנור וכוס יין אדום בו אמי סירבה לנגוע, דראקו והיא הלכו אל חדרו, שהיה באותה קומה כמו החדר בו לנה אמי, ודיברו, ישובים על הספה שהייתה לו בחדר. ליתר דיוק, דראקו ישב; אמי שכבה על גבה, ראשה מונח על ירכו בנוחיות.

"יש לך אמא מוזרה," אמרה אמי, לוקחת את ידו של דראקו ומשחקת באצבעותיו. זה לא מצא חן בעיניו, אבל זה לא היה מציק מספיק כדי שימנע ממנה לעשות את זה.

"לא. את פשוט לא מסוגלת להבין איך מתנהגים במקום מכובד קצת יותר מהאולם הגדול בהוגוורטס." הוא חייך חיוך ציני, משועשע.

"כמו, נגיד... הבית שלך?" אמי עזבה את אצבעותיו, מניחה לידו לצנוח על בטנה כשהרימה את מבטה אליו, מחייכת. הוא הסתכל עליה גם.

"כן, כמו הבית שלי."

אמי פתחה את פיה כמו עמדה לומר משהו, אך התחרטה, מנמיכה את מבטה ובוהה בקיר ממול. היא חזרה לשחק בידו מבלי משים, שותקת לרגע. בדיוק כשדראקו חשב שהוא עומד ליהנות מזמן מה של שקט, היא החליטה לדבר שוב. "אבל... זה בית. בבית לא אמורים להיות רשמיים כל כך. זה... זה לא טבעי."

דראקו משך בכתפיו, תנועה שגרמה לאמי להסתכל עליו כמעט בכעס על שהעז לזוז בכלל. לא שזה היה לו איכפת. "זה טבעי בשבילי."

"לא נחשב. נולדת לזה."

"אז מה הפואנטה שלך, בעצם? כל אחד נולד למשפחה שלו. לי יהיה 'לא טבעי' להיות נוכח בסעודה משפחתית שנראית כמו ארוחות הצהריים בהוגוורטס."

"לא יודעת."

"אז אל תדברי." דבריו היו ציניים כהרגלו, אך הוא ראה את ההבעה המופתעת שעלתה על פניה של אמי לאחר שאמר את זה, והחליט שכדאי לרכך את המכה קצת. אז הוא רכן אליה וניסה לנשק אותה, אך היא סובבה את ראשה אל הכיוון הנגדי וכשהתרומם מעט חזרה הרימה את ראשה מירכו, מתיישבת.

"אל תנשק אותי עכשיו," היא אמרה, וקמה מהספה הקטנה. "אני הולכת לישון עכשיו."

"את רוצה שאני –"

"אני לא סנילית, אני זוכרת את הדרך." ואז היא יצאה מהחדר, סוגרת אחריה את הדלת.

כשקם ממקומו יכול היה דראקו לשמוע חילופי דברי נימוס זריזים בין אמי ונרקיסה, והוציא מהארון פיג'מה אקראית כשדלת חדרו נפתחה ונרקיסה נכנסה. הוא היה כבר מוכן לזה.

"לילה טוב, אמא," אמר, לא טורח להסתובב אפילו.

"אני רוצה לדבר איתך רגע, יקירי." הוא הרגיש אותה נכנסת לחדר, שמע את הדלת נסגרת ברכות. הוא זרק את הבגדים על מיטתו ופנה אליה. "סיפרת לה למה היא כאן?" דראקו הניד בראשו. "חשבתי כך. מתי אתה מתכוון?.."

"כשיגיע הזמן, אמא. אמרת שזה בכלל לא יהיה לפני סוף החג. יש זמן. שבוע, לפחות."

"בסדר, יקירי. אבל ספר לה. אסור שהיא תגיע לטקס ולא תדע מה היא אמורה לעשות. זה מאוד חשוב, ואתה יודע את זה. ואל תעשה שטויות, בסדר? לילה טוב." היא התקרבה אליו, רוצה להנחית על ראשו נשיקת לילה טוב. הוא התחמק, שם לב לאנחת האכזבה שנמלטה מבין שפתיה של אימו. אם אביו היה שם, עד להפגנת החולשה הזו, הוא כבר היה דואג להזכיר לה שבני משפחת מאלפוי אינם מניחים לאהבה לפגוע בעוצמתם ובכבודם.

דראקו התרחק ממנה. "אני כבר לא תינוק. אל תעשי את זה יותר. לילה טוב," קולו היה קר, כמעט פוגע, ולא היה איכפת לו. עכשיו, כשלוציוס היה באזקבאן, זה היה התפקיד שלו להזכיר לאימו דברים שהיא אולי שכחה בזמן הרב שבילתה לבדה.

"לילה טוב, דראקו." הוא שמע את הדלת נפתחת, ואז נסגרת, ורק לאחר מכן פשט את בגדיו, לבש את הפיג'מה שלו, והלך לישון.

***

למחרת, אמי התעוררה מאוחר. אף על פי שעזבה את חדרו של דראקו בטענה שהיא הולכת לישון רק בשעה עשר, מחשבות על הריב הקטן שלה עם דראקו מציקות לה. היא הגיעה למסקנה שהיא פשוט תקום מחר ותתנהג כאילו דבר לא קרה, מאחר והיא תקועה בביתו לשבועיים הבאים, וגם – היא לא באמת רצתה לריב איתו. היא עשתה יותר מדי דברים שינתקו אותה מהחיים שהיו לה בעבר, ועכשיו – הוא היה כמעט הדבר היחיד שהיה לה טוב איתו. לבסוף, היא נרדמה רק באזור אחת-עשרה או אפילו שתים-עשרה, היא לא ידעה בדיוק. אבל מסתבר שלמרות שאת רוב הנסיעה עד לונדון עשתה בשינה, ההיטלטלות ממקום למקום ואף השהייה עצמה בביתו של דראקו התישו אותה. כשקמה וסיימה להתארגן הלכה אל חדרו של דראקו, רק כדי לגלות שהוא כבר ריק, וככל הנראה די הרבה זמן – המיטה כבר הייתה מסודרת לחלוטין, כמו איש לא ישן בה הלילה. מאוכזבת משהו, אמי פנתה והלכה משם, תוהה מה לעשות עם עצמה, בהתחשב בעובדה שהיא לא הכירה את האחוזה כמעט כלל.

למזלה, היא לא נאלצה להתמודד עם השאלה יותר מדי זמן, מאחר וברגע שפנתה מדלת חדרו של דראקו, אותה סגרה לאחר שיצאה משם באכזבה, היא נתקלה בדראקו עצמו. אמי עלתה על קצות אצבעותיה כדי לנשקו. כשניתקה ממנו, הסתכלה עליו עם חיוך מרוח על שפתיה. "בוקר טוב," היא אמרה.

דראקו נראה מבולבל מעט, והיא תהתה אם הוא עומד לשאול אותה על פשר השינוי מאתמול. היא קיוותה שלא; יהיה עדיף אם שניהם פשוט יתעלמו מהעובדה הזו באלגנטיות וימשיכו הלאה.

דראקו חשב כמוה גם, ככל הנראה.

"ישנת טוב?" אצבעותיו עברו בשיערה, שהיה עדיין רטוב ממקלחת הבוקר שלה.

"אהא," אמי הנהנה, עדיין מחייכת. זה אפילו לא היה שקר; אחרי שהחליטה, והניחה לעצמה לשקוע בנוחיות במיטה בחדר האורחים שניתן לה, היא גילתה שהמיטה אפילו יותר נוחה ממה שחשבה בהתחלה, והיא נרדמה כמעט מיד.

"אני שמח." הוא התקרב מעט, מנשק את שפתיה ברכות. אמי נשענה אחורנית כשנישקה אותו; אך הרגע נהרס והתפוגג כשאמי גילתה בדרך הקשה שהיא לא סגרה את הדלת כמו שצריך, ונפלה אחורנית בצווחה גבוהה, מופתעת. דראקו הספיק לייצב את עצמו בזמן. אמי הרימה את עצמה לישיבה, אוחזת בכתפה בכאב.

"אאוץ'," היא ציינה, והסתכלה על כתפה הכואבת. לא שזה עזר לה; לסימנים חיצוניים לוקח זמן להופיע. יד לבנה, חיוורת, הופיעה מול פניה, מושטת אליה כהצעת עזרה.

"את בסדר?" שאל דראקו כשאמי אחזה בידו, נעזרת בו כדי לקום חזרה על רגליה.

"כן..." היא מלמלה, נבוכה. דראקו מיהר לכסות על המבוכה, ואמי לא הייתה יכולה שלא להודות לו על כך בליבה אלפי תודות.

"את רוצה תה? לא התעוררת בזמן לארוחת הבוקר ואין טעם לארגן עכשיו ארוחה כי עוד שעתיים יש צהרים כבר."

אמי הנהנה. "תה זה מצוין."

חיוך עלה על שפתיו של דראקו כשהסתובב ופנה משם לעבר המדרגות, אמי הולכת בעקבותיו בשקט. כאשר הגיעו אל קומת הקרקע דראקו אמר לאמי שתפנה בכיוון ההפוך אליו הוא פונה ותלך עד סוף המסדרון, שם אמור להיות הסלון. היא עשתה את זה, ואכן הגיעה אל חדר שבקלות יכול היה להיות הסלון. הוא היה גדול, ענקי; בערך בגודל של כל הבית שלה בקליפוניה. אח גדולה עשויה אבן שיש שחור עמדה במרכז הקיר מולה, אש כתומה בוערת בה בחוזקה, מפזרת חום מבורך בכל החדר. מול האח היה שטיח גדול, כהה, ועליו עמד שולחן עץ שחור, אשר מולו – בצד הקרוב יותר אל אמי - עמדה כורסא שנראתה נוחה להפליא. משני צדדיה ושני עברי השולחן האחרים היו שתי ספות נוספות, אחת בכל צד. על הקירות היו מפוזרים סולמות שעליהם עמדו גמדוני בית שתלו דברים, בנוסף לשניים שהתרוצצו ברחבי החדר, מזיזים דברים, מגישים לגמדונים שעמדו על הסולמות דברים כדי שיתלו, מנקים. היו שם בערך חמישה גמדונים בסך הכל – אבל זה היה יותר ממספיק, במיוחד לדעת אמי, אשר מעולם לא נהנתה משירותיהם של גמדוני בית (חוץ מבהוגוורטס, אבל זה לא נחשב כי שם היא בכל מקרה לא הייתה צריכה לסדר בית שלם בכל פעם שלאימה הייתה גחמה כזו).

אמי הלכה לכיוון כורסת היחיד, בדיוק כאשר שני הגמדונים שהסתובבו בחדר עשו מאמץ משותף להזיז אותה. כמעט מבוהלת ובעיקר לא רוצה להפריע לגמדונים במלאכתם, היא וויתרה על הרעיון והחליטה לחכות לדראקו בכניסה כדי שיגיד לה מה לעשות.

"מה הם עושים? החלטתם לעשות עיצוב מחדש לבית?" אמי לקחה את כוס החרסינה השחורה מידו של דראקו כשזה הגיע, מביטה עליו בעודה מערבבת (ללא צורך) את התה.

"לא," קולו של הנער כמעט לעג לה. "זה חג המולד. הם מכינים דברים."

היא הרימה את עיניה, פעורות לרווחה בהפתעה, אליו. "זה היום?" היא איבדה לחלוטין את לוח השנה, והיא הייתה בטוחה שהם נתנו להם חופש שבוע לפני החג עצמו. זה באמת נראה מוזר.

דראקו אפילו לא טרח לענות לה, רק גלגל את עיניו. שרר בינהם שקט למשך רגע לפני שאמי דיברה שוב.

"אני לא רוצה להפריע להם."

"את לא."

"אבל זה לא נעים לי לשבת ולהתבטל כשמלא יצורים עובדים סביבי! אני יודעת שזה התפקיד שלהם, אבל זה עדיין לא נעים לי." היא הסיטה את מבטה חזרה אל התה, שעדיין העלה אדים מהבילים. "בוא נשב בחוץ."

"בחוץ?" הפעם היה זה תורו של דראקו להיות מופתע, אף על פי שהוא לא הראה את זה כמוה. הוא פשוט ביטא את זה בקולו, שבמילה היחידה הסתיר את המשפט, את מטומטמת? קר בחוץ! אך הוא היה מספיק מוכשר כדי להשמיט הכל פרט למילה האחרונה, שמטרתה הייתה רק לאפשר לו להשמיע את הטון הזה. אמי לא ציפתה למשהו אחר ממנו.

"יש לי כאן בגדים מספיק חמים," היא תלתה בו את עיניה, כמתחננת. היא לא ידעה למה, אך היה לה חשק נוראי לצאת החוצה, אל השלג. אמנם היא כבר הספיקה להתרגל אל התופעה שהייתה כה נדירה בארץ מולדתה, אך ההתלהבות לא שככה כמעט כלל.

לבסוף, הוא נכנע לה, ולאחר ששיכנה את כוס התה שלה בידיו כדי שתוכל לרוץ ולהתלבש באופן מחמם יותר, הם יצאו החוצה. ברגע בו נפתחה דלת העץ הכבדה, המהודרת, רוח מקפיאה וחודרת פגעה בפניהם ואמי כמעט התחרטה על התעקשותה והיא ידעה שהצדק עם דראקו, אבל היא לא התכוונה לוותר. הדלת נסגרה מאחורי גבם, ודראקו נשען על משקופה, משלב את ידיו, מסתכל על השלג שכיסה כל פינה פרט לשביל שעליו היה ככל הנראה כישוף מיוחד שמנע מהשלג להיערם עליו.

"ומה, בדיוק, את התכוונת לעשות עכשיו?"

אמי הסתכלה סביב, מחפשת את האגם שראתה יום קודם לכן מחלון חדרה. היא מצאה אותו, ואז הצביעה עליו ביד שלא החזיקה את כוס החרסינה הגדולה. "לשבת שם."

"יש שם שלג. זה יהיה קר ורטוב, ובכלל לא נעים."

"אבל אני רוצה לשבת שם!"

"את ממש תינוקת, את יודעת? מעצבנת, עקשנית ומטומטמת."

"אז למה הזמנת אותי לבוא אליך בכלל?" אמי הרימה את מבטה אליו, מקרבת את כוס התה אל פניה בניסיון לחמם את העור החשוף באדים. זה עבד בקנה מידה מוגבל. היא ראתה משהו עובר בתווי פניו, משהו אותו לא הייתה יכולה לזהות, כמו רוב ההבעות שלו – בלתי ניתנות לזיהוי וחולפות מהר מדי. היא הייתה יכולה לשים לב, לעומת זאת, שכשאמר את המשפט הבא לא הסתכל בעיניה.

"אם את כל כך רוצה, אפשר ללכת לשבת שם. אבל שלא תגידי אחר כך שלא הזהרתי אותך שזה לא המקום האופטימלי לשבת בו ולשתות תה באמצע דצמבר כשהכל מלא בשלג."

***

הם חזרו לתוך בניין האבן רק כשעה לאחר מכן, רטובים, מבולגנים, ובלי כוס החרסינה, שחלקים ממנה היו מפוזרים ליד האגם ודראקו אמר שישלח גמדון כלשהו לנקות אחר כך.

"קר לי." הכריזה אמי כשנכנסו, מסירה מעל עצמה את הגלימה הכבדה שהגנה עליה מהקור כשהיו בחוץ, אך מהר מאוד הפכה ללא יעילה כלל בגלל רטיבותה. האשמה על כך הייתה מוטלת כולה על דראקו, לטעמה, אך האמת היא שזו הייתה אשמתה דווקא. מה היא חשבה לעצמה שיקרה אם היא מנחיתה על שיערו המסודר למשעי כדור שלג? במיוחד אחרי שהזהיר אותה שהיא תצטער אם היא תעשה את זה פעם נוספת. הוא היה בספק רב אם צער הייתה בין התחושות שהיא הרגישה אחרי שעשתה את זה שוב, אבל הוא היה חייב לציין – בפני עצמו בלבד – שזה היה משעשע משהו. כשהפיל אותה אל השלג, מצמיד את ידיה המכוסות בכפפות צמריריות אל השלג גם כדי שלא תוכל לחזור על התרגיל גם עכשיו, כשגופו מונח מעל גופה, כמעט מונע ממנה לזוז. כשהיא נישקה אותו, ולאט לאט הוא איבד את אחיזתו בפרקי ידיה, והוא מצא את עצמו באותו מצב אליו הוא הכניס אותה קודם לכן, עם שברי כוס חרסינה תחת גבו. למזלו, הגלימה שלו הייתה עבה מספיק כדי שהוא לא ירגיש יותר מבליטה מטרידה, והתוצאות של איומו אכן היו יכולות להסתכם במשפט שאמי אמרה כשנכנסו.

"את רוצה לשבת ליד האח?" דראקו הסיר גם הוא את הגלימה העבה והרטובה והקפואה שלו.

"לא, לא. אני הרבה יותר בעד מקלחת חמה, ואחר כך להחליף את הבגדים האלו..."

"את לא צריכה אישור ממני בשביל זה, את יודעת."

"גם אם הייתי צריכה אישור לא הייתי מקשיבה לך, בכל מקרה." היא חייכה אליו, ואז עלתה על קצות אצבעותיה ונישקה אותו על לחיו, לפני שרצה ונעלמה במעלה המדרגות. דראקו העביר את גב כף ידו על לחיו, מוחה את נשיקתה. הוא לא באמת ידע למה. לאחר שהלך אל הסלון וציווה על גמדון אקראי לנקות את גלימותיהם שהושארו תלויים על וו בכניסה, ולאסוף את שברי כוס החרסינה מהשטח שלצד האגם, גם הוא עלה במדרגות, ונכנס למקלחת שבחדרו.

דראקו יצא אחרי רבע שעה, אולי מעט פחות. מבט אחד על שעון העץ המעוצב שעמד על שידתו בישר לו שבעוד עשר דקות, ארוחת הצהרים תוגש. הוא הניח שכדאי שיודע על כך לאמי, כדי שלא תפסיד גם את הארוחה הזו. מעביר יד בשיערו הלח עדיין כדי לסדרו, דראקו הלך לעבר חדרה של אמי. שם לב לכך שהדלת פתוחה, הוא הרשה לעצמו להיכנס, ופסע לעבר חדר המקלחת ממנו עלה קולם של המים הניתזים על הרצפה. הוא הרים את ידו בכדי לנקוש על הדלת, אך עם הנגיעה הקלה ביותר היא נפתחה קלות בדממה. התגובה הראשונה של דראקו הייתה להירתע אחורנית, מחשש שאמי תשים לב ותתחיל... לחשוב דברים. הוא חיכה. דבר לא קרה.

שולט באנחת רווחה שאיימה להיפלט מריאותיו, הוא התקרב אל הדלת בשנית, וכחכח בגרונו, כמכין את קולו לדיבור. הוא הרים את פניו.

המראה שנגלה לעיניו השכיחה ממנו את מטרתו לרגע, אך הוא ניער את ראשו כדי להפיג את הקסם. לאחר מכן סגר את הדלת באיטיות, משתדל להקים כמה שפחות רעש בכדי לא למשוך את תשומת ליבה של אמי. זה עבד, למיטב ידיעתו. רק כשהדלת הייתה סגורה היה יכול לחשוב בבהירות שוב, ונזכר במטרתו המקורית.

"אמי!" הוא קרא, מספיק בקול כדי להעפיל על שאון המים ולעבור את מחסום הדלת. הוא לא התכוון כלל לקחת סיכון עוד פעם שהדלת תיפתח בכך שינקוש עליה. הוא שיער שזה לא יעזור יותר מקולו בכל מקרה.

בערך שתי שניות מאוחר יותר, הוא שמע את קולה של אמי העונה לו. "דראקו?"

"תקשיבי," הוא אמר, לא טורח לענות לשאלתה, מניח לה להבין את זה לבד. המים בצידה השני של הדלת נחלשו, עד שנדמה שנעלמו לחלוטין. "עוד פחות מעשר דקות יש ארוחת צהרים, אז אני חושב שכדאי..." הדלת נפתחה ואמי, גופה עטוף במגבת ושיערה משיר טיפות מים ענקיות על שטיח הרצפה השחור והיוקרתי, יצאה מחדר המקלחת. "...שתזדרזי." השלים דראקו את המשפט, אף על פי שהיה חסר תועלת לחלוטין. הוא הסתכל עליה, לרגע לא מסוגל שלא לדמיין אותה כפי שהייתה לפני שהמגבת הגנה על פרטיותה, אך חוזר לעצמו במהרה.

היא חייכה אליו. "תודה. אל תדאג, אני אהיה מוכנה. אני ג-ו-ו-ע-ת ברעב." היא התקרבה אליו, והנחיתה נשיקה על שפתיו. מבלי לחכות לתגובה כבר התרחקה ממנו והתיישבה על מיטתה. "עכשיו, אתה יכול לצאת כדי שאני אוכל להתלבש בבקשה?"

לדראקו לא הייתה בעיה עם זה. "אני אחכה לך בחדר שלי. פשוט... בואי לשם." לאחר שהנהנה, הוא יצא משם, סוגר את הדלת אחריו ומניח לעצמו לפלוט אנחת רווחה.

הוא הופתע לגלות בחדרו את אימו ישובה על הספה הקטנה שהייתה לו בחדר, והמחשבה הראשונה שעלתה במוחו למראה הייתה לעזאזל!. הוא קיווה למעט פרטיות ושקט כדי להירגע עד שאמי תגיע, מה שלפי איך שהכיר את המין הנשי, ייקח זמן מה. "מה את רוצה, אמא?" הוא אמר, לא טורח להסתיר את חוסר שביעות הרצון שבדבריו אפילו לא מעט. נראה היה שזה כלל לא הפריע לה.

"יש תאריך."

***

אורות צבעוניים, שנראו כל כך לא מתאימים לאווירה הכללית של האחוזה הענקית, קישטו את כל חדר הסעודה. שני גמדונים סיימו בזריזות את סידורו של השולחן – מתקנים את המפיות המקופלות למופת, או מיישרים כף שהושמה בזווית השונה במעלה מהזווית הנכונה – כשאמי נכנסה לחדר בעקבותיו של דראקו. אימו כבר הייתה שם אף היא, יושבת לצד השולחן; לצידה, בראש השולחן, ישב סוורוס סנייפ. הוא שם לב לתגובתה של אמי כשראתה אותו – תחילה אז הפתעה, ואז החלחלה השתלטה עליה. הוא ראה שהיא מנסה להסתיר את זה, ובליבו צחק על כמה שהיא גרועה בזה. לא היה לו ספק שסוורוס עצמו שם לב לכך גם, אבל ידע שלא יהיה לא איכפת. כמה אנשים נוספים, כולם אוכלי מוות ידידי המשפחה שהצליחו להימלט מפני החוק – בין אם בחשאי ובין אם הוכיחו את חפותם (השקרית) בבית המשפט של משרד הקסמים, ישבו בצידי השולחן הגדול. למעשה, היו רק שלושה מקומות ריקים סביב השולחן – שניים עבורו ועבור אמי, והשלישי עבור מישהו שאיחר. בליבו ציין לעצמו את חוסר נימוסו של האדם, ואז העביר את מבטו על יושבי השולחן, כמנסה להיזכר מי האדם החסר. הוא לא הצליח להיזכר, אף על פי שהתשובה עמדה לו על קצה הלשון. הוא זנח את המחשבה בצד; בעוד מספר קטן של דקות הוא כבר יגלה, אז מדוע להתאמץ? הוא הלך לעבר המקום הפנוי ליד אימו, כאשר אמי משתרכת אחריו, ושניהם התיישבו.

אמי שאלה אותו בנוגע לסנייפ – אף על פי שעשתה זאת בלחישה חרישית, כמעט בלתי ניתנת לשמיעה, בעיקר כי הוא היה כה קרוב אליהם. הוא אמר בביטול שהוא ידיד קרוב של המשפחה מאז שהוא זוכר את עצמו, ושלא תדבר עכשיו.

שקט מנומס שרר סביב השולחן, שהופרע רק בלחישות דמומות של שיחות חולין. לבסוף, נשמע צלצול פעמון הדלת. איש לא זע ממקומו, והמתח הורגש בחדר שהשתתק לפתע, גורם לאמי לשקוע מעט בכיסא לצידו. לבסוף נשמעו צעדים – חציים מדוד, מאופק, וחציים תיפופים שקטים על רצפת האבן. האדם המאחר והגמדון שרץ לפתוח עבורו את הדלת ולהוביל אותו אל חדר האורחים.

האיש, יהא מי שיהיה, נכנס, והגמדון שליווה אותו נעצר בפתח החדר, קד קידה, וטופף משם בזריזות כנועה. לצידו, אמי הפנתה את מבטה אל המאחר. כשהסתובבה חזרה היא נראתה מופתעת. לבסוף האדם נכנס לשדה ראייתו של דראקו. זו הייתה בלטריקס לסטריינג', דודתו. היא חייכה אליו קלות לאחר שהתיישבה, והוא השיב בניד ראש.

"בלה, יקירה." נרקיסה חייכה אל אחותה בחום, אולי אפילו בדאגה. לדראקו זה לא היה איכפת.

השיחות החרישיות סביב השולחן התחדשו בזמן ששני גמדונים הגיחו מהמטבח ובידיהם מגשים עמוסי אוכל שנראה והריח מצוין. הגמדונים הניחו את המגשים במקומות פנויים, מתוכננים מראש על השולחן, וכאשר החלה הארוחה פסקו כל השיחות כאחת, והארוחה התנהלה בדממה אופיינית. לאחר שכולם סיימו לאכול, נרקיסה הציעה קינוח בסלון. כשאמי פנתה ללכת עם כולם, דראקו עצר אותה.

"זה לא החלק שלנו בארוחה הזו. לא כשכל אלה שם." כתשובה, אמי עשתה פרצוף חמוץ. נקבה מטומטמת. הוא הסתובב אליה והניח את ידו בעדינות על לחייה, אצבעותיו מלטפות את עורה כשהסתכל לתוך עיניה, מטביע אותה בערפל שהיווה את עיניו שלו. "את לא באמת רוצה ללכת איתם. הם ידברו על דברים משעממים של האדון, דברים כאלה. יש לי תחושה שאיתי – בלעדיהם – את... תיהני יותר." שפתיו התעקלו לכדי חיוך, ובעיניו ניצת ניצוץ אפור. הוא ידע שהדברים האלו ירככו אותה כהוגן, ויגרמו לה להבין שהיא פשוט לא רוצה להיות שם. הוא ידע על מה הם ידברו – התכניות של אדון האופל, התכניות שלו לגביה. ואסור לה לשמוע את זה. במיוחד לא כש... הוא עצר את המחשבה באמצע, מסרב לאפשר לה לעבור בראשו. הוא לא רצה לחשוב על זה, לא רצה לחשוב על המכתב ההוא.

לבסוף, אמי חייכה אליו בחזרה, ולרגע הוא פחד שהיא תנשק אותו – מעשה חסר טעם לחלוטין עכשיו, כשכל אוכלי המוות האלה שם. הוא העדיף שהם יחשבו שהכל הולך פשוט... לפי התכניות שלהם, ולא שהוא לקח כמה מהן לידיים שלו ועיצב אותן מחדש מבלי לשים לב לכך בכלל. אבל היא לא נישקה אותו, ולעומת זאת אמרה בשקט, "בסדר," והסתכלה עליו, כמצפה שהוא יגיד לה מה לעשות עכשיו.

"לכי לחדר שלי. אני אבוא בעוד רגע."

היא הסתכלה עליו לשניה, ואז הנהנה והלכה, נעלמת מאחורי הדלת שהובילה אל המדרגות לקומת חדרי השינה שלהם. דראקו הלך אל הסלון, יודע שזה מחובתו – למקרה שיהיו להם עדכונים. הוא כמעט קיווה שברגע שייכנס הם יגידו לו שהכל מבוטל, או לפחות שהכל עוקב לתאריך אחר... שהוא לא יצטרך להתמודד עם הצורך בלהסביר לה מה בדיוק זה אומר, כשיש לך את האות האפל.

"...דה טובה."

"לא, הוא דווקא לא כל כך יעיל." הקול היה קולו של סוורוס סנייפ, שענה לאימו. הם לא ראו אותו, והוא החליט שהם מדברים עליו, ולכן נשאר שם, בלתי נראה, מקשיב.

"נרקיסה, בעצמך אמרת שהוא עדיין לא דיבר איתה על זה." דראקו יכול היה לשמוע את הצחוק בקולה של דודתו. אז הם לועגים לו. ובכן, שייהנו. הוא נעלה מהם בכל מקרה. הרי האדון בחר בו, נער בן שש עשרה, כדי שיעשה עבורו את המשימה הזו. הוא אוכל המוות הצעיר ביותר – ובטוח יש לזה משמעות כלשהי. האדון בוטח בו, מאמין בו. הוא לא צריך אותם.

דראקו סבב על עקביו, וחזר אל חדר הסעודה. שיגידו מה שהם רוצים. אף על פי שדבריה של דודתו סירבו לעזוב את מוחו. הם נאלצו לבקש ממנו כבר שלוש פעמים, שידבר איתה. והוא בכל פעם דוחה את זה, מוצא את עצמו מקווה שהוא לא יאלץ לעשות את זה... הוא פחדן. או, הוא היה פחדן.

בצעד החלטי דראקו הלך אל המטבח, והוציא ממקומו בקבוק יין אדום, ואז לקח שתי כוסות. הוא יגיד לה עכשיו. היין היה רק כדי לרכך את זה, וכדי להקל עליו.

כשהגיע לחדר שלו, מצא את אמי שוכבת על המיטה שלו על בטנה, ראשה שעון על ידיה ועיניה שקועות בספר כלשהו. דראקו הניח את בקבוק היין ושתי הכוסות על השולחן הראשון שנתקל בו, והתיישב לצידה.

"מה את קוראת?" שאל, לא באמת מתעניין אלא רק מנסה לפתח איתה שיחה.

היא הרימה את מבטה אליו, מחייכת. "סתם, משהו שמצאתי על השידה שלך."

דראקו ניסה להיזכר איזה ספר היה לו על השידה. ואז הוא נזכר; והוא ידע שהוא צריך להוציא אותו מהידיים שלה לפני שהיא תקרא דברים שהיא לא אמורה לקרוא. זה לא היה תוכן דפיו של הספר שהלחיץ אותו כמו תוכן מה שהיה בין דפיו. הוא כבר הספיק לשכוח שזה היה שם בכלל... המכתב מאימו, שביקש ממנו להביא אותה. הוא ידע שאם היא תיתקל בו זה יהרוס הכל; בין אם היא תבין את המשמעות של המילים ובין אם לאו, הרי בכל מקרה היא תדע שזה לא היה רעיון שלו שהיא תבוא, גם אם לא תנחש את המטרה.

"הבאתי לנו יין מלמטה," הוא אמר, מקווה להסיח את דעתה מהספר. זה עבד. היא סגרה אותו, זורקת אותו על הרצפה שליד מיטתו של דראקו (מעשה מחריד ביותר, אך דראקו העלים עין כרגע), ואז מתרוממת לישיבה.

"באמת?"

"באמת." לא, אני סתם עובד עלייך, חשב דראקו בציניות בליבו, מגלגל את עיני רוחו.

היא הסתכלה עליו, כבוחנת אותו. "אני לא רואה שהבאת משהו."

עכשיו, דראקו באמת גלגל את עיניו. "כי שמתי אותו על השולחן." הוא החווה בראשו לעבר השידה שלו, ממנה גם קרוב לוודאי אמי לקחה את הספר.

היא הסתכלה עליו, כאילו לא הבינה את התגובה שלו. "רק צחקתי איתך..." ואז קמה על רגליה, והלכה לעבר השולחן, מרימה בידיה את הבקבוק היקר.

דראקו קם גם, הלך לעברה ונצמד אליה, ידיו כרוכות סביב מתניה וראשו מונח על כתפה. הוא נישק את צווארה. "שאמזוג לנו?" אמר, שפתיו מרפרפות כנגד עורה. הוא שמע את אמי פולטת אנחה שקטה, ואז היא הנהנה. הוא התנתק ממנה, לוקח מידיה את הבקבוק ופותח אותו במיומנות, ולאחר מזג את הנוזל האדמדם אל שתי כוסות הקריסטל, מגיש אחת מהן לאמי, ואת השניה לקח לעצמו.

אמי הייתה הראשונה ללגום. "וואו. זה מצוין!" היא הרימה את מבטה אל דראקו, שחייך אליה בשביעות רצון.

"אי אפשר לצפות לפחות מהטוב ביותר אצל משפחת מאלפוי, את יודעת," אמר בגאווה. "בואי. נשב." הם חזרו אל מיטתו, מתיישבים עליה בזהירות. במשך כמה רגעים קצרים ישבו בשקט, ודראקו, שכבר הספיק לשתות מהיין שלו גם, הניח לחמימות המרגיעה להתפשט בתוכו. יהיה בסדר, אמר לו קול בתוכו. היא טיפשה מכדי שתבין באמת את הכל, ואוהבת אותך מספיק כדי לא לכעוס.

"את יודעת?" הוא החל, מרים את כוס הקריסטל שלו אל גובה העיניים, כבוחן את תכולתה. מזווית עינו, יכול היה לראות את אמי המפנה את מבטה אליו. "אפילו קסם לא מסוגל ליצור יין טוב באמת."

"באמת?" היא לא נשמעה סקרנית במיוחד. זה לא היה חשוב; דראקו לא התכוון להמשיך בנאום על יין במשך הרבה זמן.הוא עשה את זה רק כדי להתחיל שיחה כלשהי. אחרי הכל, גם אותו הנושא לא עניין במיוחד.

"רק הזמן יכול לתת לו את האיכות שלו." הוא שתה עוד קצת מהיין.

"הממ."

"אמי," הוא אמר, בטון מעט יותר רציני הפעם. זה עכשיו או לעולם לא, הא? ודראקו מאלפוי לא פחדן.

"הממ?"

"עוד יומיים..." הוא החל, הבין שהוא ניגש לזה לא נכון ושעדיף להיות ענייני וזהו, ואז הוא התחיל מחדש. "אדון האופל רוצה שנבוא אליו עוד יומיים."

"אוקי." אמי הפנתה ממנו את מבטה, וסיימה את מה שנשאר מהיין שלה בלגימה אחת אחרונה.

"הם... יצרפו אותך רשמית אל אוכלי המוות."

פעם נוספת הנערה לצידו הסתובבה אליו. "אני עדיין לא אוכלת מוות באופן רשמי?" דראקו נד בראשו. "או. אז... מה עוד חסר, בעצם?"

"האות האפל."

"ה- מה?"

דראקו הפשיל את השרוול השמאלי של גלימתו עד כתפו, ואז את שרוול החולצה, חושף את סמלו של אדון האופל. "את זה."

"קעקוע?"

"הקשר שקושר כל אוכל המוות אל האדון. את זוכרת... בליל כל הקדושים?" הוא הוסיף כשראה את מבטה המבולבל מעט. אמי הנהנה. דראקו לא רצה להעלות את הזיכרון הזה חזרה, אבל זה היה הדבר הראשון שעלה במוחו כדי להדגים לה את משמעות דבריו. "בעזרת זה הבאתי אותך אליו. זה גם משמש לו כדי לתקשר איתנו – בצורה מאוד מוגבלת. ברמה העקרונית זה אומר לנו מתי הוא צריך אותנו."

למשך כמה שניות שרר בינהם שקט, מילותיו של דראקו תלויות בינהם.

"אה. אוקי." אמי משכה בכתפיה, וקמה, הולכת לעבר בקבוק היין.

דראקו הרגיש לפתע נורא מטופש – וזה היה אחד מהאירועים הכי נדירים. דראקו מאלפוי מעולם לא הרגיש מטופש. עד עכשיו, כלומר. הוא ציפה לתגובה הרבה יותר... אכפתית? פחות אדישה? ממנה. "אוקי?"

"כן, אוקי. למה? זה אמור להיות לא אוקי? אתה רוצה גם עוד יין או להשאיר אותו כאן?"

"לא, אני בסדר. זה בסדר. זה אמור להיות בסדר." הוא תהה האם המשפט האחרון היה נזיפה שלו בעצמו, או הבהרה עבור אמי. נזיפה בעצמו, בהחלט. הוא התנהג בטמטום. הוא הפשיל בחזרה את שרוולו, מסתיר את הגולגולת המאיימת עם הנחש בתוכה.

היא סיימה למזוג לעצמה, הניחה את הבקבוק חזרה במקומו ואז התיישבה לצידו של דראקו שוב. "כבר מלא זמן שאני רוצה קעקוע. ברמה העקרונית הייתי מעדיפה שתהיה לי אפשרות לבחור מה יהיה הקעקוע או איפה, אבל אני מניחה שגם זה בסדר." היא חייכה.

טיפשה! דראקו זעק בתוכו. היא לא באמת התייחסה לזה כל כך בקלות ראש, נכון? היא אמרה את זה רק כדי להעמיד פנים. הוא שמע משהו על מנגנוני הדחקה. מילא. הוא הסביר לה הכל. אם היא מסרבת להבין... היא תיאלץ להבין בדרך הקשה, מה זה אומר להיות משועבדת לחלוטין לאדון האופל.

"אוקי..."

אמי משכה בכתפיה שנית, והפעם סיימה את כל כוס היין שלה בלגימה אחת, והניחה את הכוס הריקה על הרצפה. לאחר מכן הרימה את רגליה אל מיטתו, נשכבה על גבה והניחה את ראשה על ירכו. "ספר לי משהו מעניין."

***

או. אז יש עוד שלב לעבור לפני שהיא הופכת לאויבת של אביה. נחמד שמישהו טרח לספר לה על זה לפני כן. לא שזה שינה יותר מדי; כבר לא הייתה לה דרך להתחרט בכל מקרה, והיא גם לא רצתה להתחרט. החלטה היא החלטה, ובשלב הזה זה כבר מאוחר מדי. נשאר לה רק להישאר עם דראקו, והעולם שלו – או לבד. עכשיו, גם אם לאבא שלה עדיין איכפת ממנה, אמא שלה לא תיתן לה להניח את רגלה בבית.

אמי ידעה שמה שאמרה, בתגובה להסברו של דראקו, היה מטופש. אידיוטי. דברים שילד בן שלוש היה אומר בתגובה ליפחותיה של אימו על מותו של אביו בטענה שתמיד רצה לבקר בבית קברות. אבל היא הייתה אובדת עיצות בנוגע לזה; היא לא ידעה למה דראקו מצפה, היא לא ידעה מה אמורה להיות התגובה הנכונה, בתור אוכלת מוות לעתיד, אוכלת מוות שנבחרה אישית מידיו של הלורד וולדמורט עצמו.

היא בחרה, לאחר שהנושא מוצה מבחינתה, פשוט להעבירו אל אחורי מוחה, לדבר עם דראקו על דברים אחרים, לשנות את האווירה בינהם. היא גם בחרה לא להראות לו איך היא באמת מרגישה לגבי כל זה, בחרה להסתיר את המתח והחרדה. היא בחרה לדכא אותם, לחנוק אותם, להתעלם מהם, ונעזרה בשתי כוסות היין ששתתה לפני כן כדי להצליח במשימה הזו. היא לא מתכוונת להעכיר לעצמה את ליל חג המולד בגלל שטות כזאת. היא העדיפה לעשות דברים אחרים הלילה.

במשך השעתיים הבאות היא דיברה, בערך, עם דראקו, בעיקר על שטויות חסרות חשיבות, אבל בעיקר לא דיברה. האווירה טוהרה במהרה, ולאמי היה ספק שלאלכוהול לא הייתה השפעה גדולה מאוד על שינוי חיובי זה. לאחר זמן מה הם גם דיברו פחות, שכן אמי דאגה להעסיק את שפתיהם בדברים אחרים, שבכל מקרה היו מעניינים הרבה יותר, ובקבוק היין שכב ריק על הרצפה תחתיהם, ליד הכוסות הריקות שננטשו אחרי ששניהם שתו שתי כוסות, שכן הם עברו לשיטה מהנה הרבה יותר. לא היה את מי להרשים בנימוס יותר, אז למה לדאוג?

אחרי אותן שעתיים, בדיוק באמצע אחת מנשיקותיהם היותר סוערות, נשמעה דפיקה על דלת חדרו של דראקו. הם נפרדו במהרה, מסתדרים, ומעירים אחד לשני על דברים הדורשים תשומת לב. כמו למשל השיער, או חולצה סתורה מדי.

"כן?" קרא דראקו לעבר הדלת, מסדר סידור אחרון את גלימתו. אמי תהתה כמה רע הם נראים עכשיו, והגיעה למסקנה שלא איכפת לה.

הדלת נפתחה, ונרקיסה נכנסה אל תוך החדר. אמי הרגישה את לחייה מסמיקות, אך היא קיוותה שאימו של דראקו לא תשגיח בכך. ככל הנראה, היא לא; או שהיא סתם בחרה שלא להגיב.

"רק רציתי להודיע שהאורחים עזבו, ולאחל לכם חג מולד שמח," היא חייכה אליהם. "שנמסר לכם גם מסוורוס ובלטריקס."

"תודה, אמא." דראקו העביר יד בשיערו.

"ויש עוגה, אם אתם רוצים. להגיד לאחד מגמדוני הבית שיביא עבורכם?"

דראקו הסתכל עליה, ובתשובה היא נדה בראשה. לא, אין צורך בעוגה עכשיו, תודה רבה. דראקו העביר את מחשבותיה למילים.

נרקיסה הנהנה. "בסדר יקירי, אמי," היא הפנתה את מבטה אל כל אחד מהם כשדיברה אליו. "אני אפרוש עכשיו. העוגה במקרר, אם תהיו מעונינים. ואל תלכו לישון מאוחר מדי, בסדר?"

עכשיו היה זה תורו של דראקו להנהן. "בסדר, אמא. לילה טוב." את חוסר הסבלנות שבקולו ניתן היה לזהות בקלות – דבר מאוד לא רגיל לגבי דראקו. אך לאמי לא היה עכשיו לא הכוח ולא הרצון לשים לב לכך יותר מדי, מעדיפה שנרקיסה תבין את הרמז ותסתלק משם כמה שיותר מהר.

"לילה טוב, גברת מאלפוי."

"לילה טוב," איחלה להם נרקיסה אחרונה, שולחת לעברם חיוך לפני שיצאה מהחדר, סוגרת אחריה את הדלת. לא עברו יותר משתי שניות לפני שאמי ודראקו שוב לא ישבו בנימוס אחד לצד השני, אלא התנשקו בפראות, אמי שוכבת על המזרן הרך ודראקו מעליה.

***

למחרת בבוקר, אמי הופתעה לגלות שהיא עירומה לגמרי, ששדה הראייה שלה חסום בידי חזה גברי לבן, חלק לחלוטין, ושיש יד שמלטפת לה את השיער. הטיית ראשה סיפקה לה את מראהו האצילי של סנטרו (הלבן והחלק גם הוא) של דראקו מאלפוי, שעד לאותו רגע היה שעון מעט על ראשה, ועכשיו, אחרי שזזה ובישרה לעולם שהיא סוף סוף התעוררה, היה צמוד לצווארו כשהנמיך את מבטו אליה. ואז היא נזכרה בליל אמש, וחיוך ענקי נפרש על שפתיה.

"בוקר טוב," היא אמרה בקול צרוד, ונישקה את סנטרו – כי זה היה האיבר הקרוב ביותר לשפתיו שפיה הצליח להגיע אליו.

הוא חייך אליה בחזרה, והרפה את אחיזתו, מאפשר לה להתרווח לצידו. "בוקר."

אמי ניצלה את המרחב שפתאום ניתן לה, ופרשה את זרועותיה, מתמתחת כהוגן, ואז הצטמקה חזרה והתכרבלה בחזו של דראקו שוב לאחר שהגיעה אל המסקנה שהיא מעדיפה את זה על פני החופש שנתן לה. משום מה, העובדה שחזרה אליו גרמה לו לצחוק, מן צחוק כזה שאמי מעולם לא שמעה יוצא מבין שפתיו מעולם. הצחוק הרטיט את חזו של דראקו, מה שיצר תחושה משונה בראשה שהיה מונח עליו, אבל היא התעלמה מזה לחלוטין, נוצרת את הצליל בזיכרונה.

לאחר מכן היא בילתה כמה דקות ללא מילה, מקשיבה לקצב פעימות ליבו של דראקו, שהיה עכשיו איטי ומדוד, ולנשימותיו, שגרמו לחזו לעלות ולרדת, לוקחות אותה עימן.

"כמה זמן אתה כבר ער?" שאלה לבסוף, מעבירה את אצבעה על עורו, כמו מציירת ציורים דמיוניים.

"לא יודע. אולי שעה." הוא שיחק בשיערה, אצבעותיו עוברות דרכו בחוסר שימת לב. אמי הפנתה את פניה אליו, מופתעת מתשובתו.

"ובמשך כל הזמן הזה פשוט שכבת כאן בלי לזוז וחיכית שאני אתעורר?"

"חשבתי."

היא חייכה. "על מה?"

"על מה שאמרת אתמול. לפני שנרדמנו."

"או." אמי החזירה את מבטה אל הכיוון השני, לא רוצה שיראה את ההבעה שעלתה לה עכשיו על הפנים – משהו בין צער, להשלמה חסרת אונים עם הגורל, לגעגועים למה שהיה פעם. לפני הוגוורטס. היא העדיפה להדחיק את השאלה, את התשובה האילמת שאישרה את חששותיה שעלו, בדרגות שונות של פירוט, עוד באותו יום בו הציע לה לבוא איתה, ולא עזבו אותה עד אתמול.

"דראקו?"

"הממ?" הוא ענה, חצי מתוך שינה.

"הזמנת אותי לבוא אליך רק כי וולדמורט ביקש שתביא אותי אליו לטקס המוזר ההוא, נכון?" ושתיקה.

"אני באמת התכוונתי למה שאמרתי. זה לא משנה." היא המשיכה לאחר כמה שניות.

"אני לא מצטער שבאת. אמנם... ביקשתי ממך כי האדון רצה, אבל אני שמח שאת כאן." ידו הונחה תחת סנטרה, בעדינות מכריחה אותה להסתכל אליו. במשך כמה שניות הוא פשוט לכד את עיניה בעיני הערפל שלו, מבלבל אותה, מכריח אותה להאמין לו, ואז הערפל נעלם כשעצם את עיניו ונישק אותה. היא נישקה אותו בחזרה, אף כי כמעט בחוסר רצון. הוא ניתק ממנה זמן קצר לאחר מכן, ופעם נוספת לכד את מבטה. "אני אוהב אותך."

אמי בלעה את רוקה, ולא הסירה את עיניו ממנו. הוא אמר את זה אתמול, אבל... בהתחשב בסיטואציה, היא לא האמינה לזה אז. היא הכירה אותו כבר כמעט חצי שנה, וזה לא היה מהדברים שדראקו מאלפוי טרח לומר. היא הייתה בספק אם הוא מסוגל להרגיש את הרגש הזה בכלל, אחרי סיפורים מקסנדרה ומדליין וכמובן שהייתה איתו כבר במשך... אמי אפילו לא זכרה מתי היא החליטה שנמאס לה, ופשוט הניחה לעצמה להיכנע לו.

"אני מתכוון לזה."

"אני יודעת." השקר יצא מבין שפתיה, וברגע ששמעה את קולה שלה מדבר בשקט, היא הבינה שאף על פי שהחל את דרכו כשקר, הוא הסתיים באמת. שפתיה נמתחו לחיוך, והיא דחפה את עצמה מעט מעלה, מנשקת אותו.

לאחר מכן, שוב הדממה מילאה את החדר, מקיפה אותם, מעיקה עליהם. גרגור של קיבתה של אמי הפר אותה, גורם לאמי להתנתק מדראקו לחלוטין ולצחוק. אפילו דראקו היה כמעט משועשע.

"אני רעבה," היא ציינה, כאילו רק כדי להגן על שמה הטוב.

"...שמתי לב. אני מניח שזה אומר שהגיע הזמן שלנו להקים את עצמנו מפה ולחזור אל העולם, הממ?"

אמי חייכה, מצחקקת. "כדאי. אחרת עוד נישאר כאן כל היום. שאני לא רואה מה רע בזה חוץ מזה שהבטן שלי מוחה בתוקף, אבל אני מניחה שזה בכל זאת בלתי אפשרי."

דראקו לא ענה לה על זה, אלא תחת זאת התרומם לכדי ישיבה. לאחר עצירה של רגע, כמו להתאושש מהמעבר החד שבין שכיבה לישיבה, הוא קם, והלך לעבר ארונו, שולף מגוון בגדים – כולם שחורים, כמובן. רק כשסיים להתלבש, וכפתר את אחרוני כפתורי גלימתו, אמי קמה בעצמה ממיטתו, מגלה רק מאוחר מדי שהיא נמצאת בצד הלא נכון ולכן עוקפת את המיטה בהליכה תחת מבטו של דראקו עד שהגיעה אל צידה השני, שם עדיין שכבו, מפוזרים ומבולגנים, כל הבגדים שלהם מליל אמש. היא אספה את מה שהיה שייך לה, ולבשה את זה. חושבת על הכל לרגע, היא הגיעה למסקנה שהיא כלל לא הייתה מתנגדת למקלחת טובה עכשיו.

"דראקו," היא אמרה, מסתכלת עליו בזמן שסידר את שיערו. הוא באמת היה משעשע כשהיה מבולגן. דראקו העניק לה המהום בתור תשובה, לא מסיט את תשומת ליבו מהשיער הבלונדיני שלו. "אני אלך להתקלח עכשיו, בסדר?"

"את לא צריכה אישור שלי בשביל זה. אני אלך לסדר שאיזה גמדון יכין עבורנו ארוחת בוקר."

"אמא שלך לא אמרה משהו על עוגה אתמול בערב?" אמי לא טרחה אפילו לנסות להסתיר את הרמיזה הברורה שבקולה.

"אז אני אגיד לאחד מגמדוני הבית שיכין עבורך תה ויחתוך את העוגה ההיא."

חיוכה של אמי התרחב, וכשעברה על פני דראקו היא עצרה לרגע כדי לנשק אותו לפני שיצאה מהחדר והלכה לעבר החדר שהוקצה לה, כמעט בקוצר רוח לקראת המקלחת שהיא הרגישה בכל רגע שעובר עד כמה היא באמת זקוקה לה.

***

ארבעת הימים הבאים עברו במהירות, בבטלה כמעט גמורה, ואת הלילות אמי החלה לבלות באופן קבוע בחדר של דראקו, משתמשת בחדר שלה כמקום בו השאירה את חפציה ותו לא, ודבר מיוחד לא קרה במהלכם.

ביום ראשון, שישה ימים לאחר שהגיעה אל אחוזת מאלפוי, אמי התעוררה בבוקר לקולו של דראקו הקורא לה.

"אמי, קומי." היא שמעה את המילים בעוד ידו של דראקו משחקת בשיערה.

אמי השמיעה קול התפנקות, וטמנה את ראשה בידו של דראקו, מסרבת להכיר בבקשתו. "למה?..."

"כי יש לך חצי שעה לאכול ארוחת בוקר ולהתארגן לפני שאנחנו צריכים ללכת."

"ללכת לאן?..."

"אל האדון," היד עליה נשענה זזה, ואצבעותיו של דראקו אחזו בסנטרה, גורמות לה להרים את מבטה אליו. "אמרתי לך שזה יהיה היום."

"זה לא יכול להיות מאוחר יותר?"

"לא, אמי." עכשיו קולו איבד את סבלנותו, פוקד עליה להתעורר ולהקשיב לו. בלית ברירה אמי עשתה כבקשתו, והרימה את עצמה מהסדין החמים, הנעים, כמעט בטינה. לאחר שהרימה את בגדיה מהרצפה – עכשיו כבר נמצאים בערמה יותר מסודרת מהבלגן ששרר שם בפעם הראשונה שמצאו את דרכם לשם, בערב חג המולד – ובחוסר רצון משכה את חולצתה מעל לראשה, דראקו קם בעצמו. הוא לא טרח להתייחס אל הבגדים כלל, הולך לעבר הדלת הפתוחה למחצה בחדרו, שגילתה את תוכן החדר אליו הובילה. כמו בחדר השני באותו מסדרון, גם כאן היה חדר אמבטיה מהודר, וגם בפעם הראשונה שראתה אותו אמי לא הייתה מופתעת כלל. לא הייתה סיבה לחשוב שלא יהיה.

"אני הולך עכשיו להתקלח. בעיקרון, הייתי ממליץ גם לך לעשות את זה. את לא רוצה להופיע בפני אדון האופל בצורה מרושלת כל כך."

אמי עשתה צעד לכיוונו. "אז אני אכנס איתך." אמרה, בפעם הראשונה באותו בוקר מחייכת.

דראקו הניח לאנחה של חוסר סובלנות להיפלט מבין שפתיו, ונשען על משקוף הדלת לרגע כשהביט בה בתוכחה. "זה לא הזמן לזה, אמי."

היא הסתכלה עליו למשך עוד רגע, ואז סגרה את הרוכסן במכנסי הג'ינס שלה, אותם לבשה עכשיו, ואתמול. "בסדר."

"אני אחכה לך בסלון."

אמי לא טרחה לענות על כך, ותחת זאת יצאה מהחדר, מחזיקה את גלימתה בידיה, וטרקה את הדלת מאחוריה בתקווה שדראקו ישים לב לכך ויבין עד כמה היא לא מרוצה מהעניין. לאחר מכן הלכה את המטרים הבודדים שעוד הפרידו בינה לבין חדרה, וכשהגיעה לשם (וסגרה את הדלת, כמובן) היא קרסה על המיטה, בה לא ישנה כבר שבוע, כמעט. אחרי כמה שניות בהן הרגיעה את עצמה, בוהה בתקרה בחוסר מעשה, היא קמה, פשטה את בגדיה ונכנסה אל חדר האמבטיה, מתקלחת. לא היה צורך ביותר מהמים החמימים, המרעננים, כדי לסלק את שאריות הכעס על דראקו ולהשאיר אותה מלאת ציפייה לקראת הצטרפותה אל הצד שלו.

בדיוק חצי שעה מאוחר יותר אמי ודראקו השתמשו בכוח הקסם של האות האפל על ידו של דראקו, ומצאו את עצמם בתוך חדר גדול, ריק, שקירותיו היו עשויים אבן שחורה. אמי הכירה את החדר מהפעם הקודם שבה, לא במודע, הגיעה לפגישה עם אדון האופל. הפעם, לעומת ליל כל הקדושים, היא ודראקו לא נפלו על הרצפה כתוצאה מההדף, שכן הפעם כל העניין היה מתוכנן מראש, עבור שניהם. אמי נשמה עמוק, כמו חשבה שזה יעזור לה להפיג את המתח שחשה. זה לא עבד כל כך טוב, אבל היה שווה ניסיון.

הם עמדו שם כמעט חמש דקות בדממה, בסבלנות, עד שסוף סוף נשמעו צעדים שהגיעו מאחת מפינות החדר, והתקרבו אליהם. לבסוף, אדם, כפוף מעט, שנראה כאילו לא יזיקו לו כמה ימי חופשה במקום אקזוטי כלשהו (ומנתח פלסטי, חשבה אמי, מסתכלת על פניו). כשהגיע עד מרחק של כשני מטרים מהם עצר, והתבונן בהם.

"מר מאלפוי הצעיר והגברת טפאלי... אני שמח לראות שהגעתם... אני מתנצל על העיכוב..."

מהרגע בו פתח את פיו והחל לדבר, אמי שנאה אותו. היה לו טון מתרפס כזה, מתחנחן, כאילו שהתאמץ למצוא חן בעיניהם אך לא באמת רצה.

לצידה, דראקו פסע צעד קדימה. "האדון לא אוהב לחכות, פטיגרו." הוא אמר, ואמי מצאה את עצמה מחפשת את ידו, מנסה להיאחז בה ולשאוב מהביטחון העצמי שמילא את דראקו. הביטחון שלה החליט לנטוש אותה לבדה.

"אני יודע." עיניו של פטיגרו הצטמצמו מעט, והוא חיכך את ידיו זו בזו. עכשיו אמי שמה לב שאחת מידיו הייתה עשויה ממתכת כלשהי, זהובה ומבריקה. היא לא רצתה לדעת תחת אילו נסיבות השיג את היד הזו, למה נזקק לה. "בואו איתי."

הם פסעו אחריו לאורך האולם, ולאחר מכן באותו מסדרון ממנו צץ האיש, שבסופו היה עוד חדר, קטן יותר, מהודר יותר. כורסא גדולה, שחורה, עמדה במרכזו, וצמוד לקיר הייתה ספה נוספת, קטנה, שהייתה יכולה להספיק רק בקושי לשלושה אנשים.

"הי דראקו," נשמע קול נשי מכיוון הכורסא, ואמי הרימה את מבטה – שכן עד עכשיו היא פשוט חששה להסתכל לשם, חוששת שתפגוש בפניו הלא טבעיות של וולדמורט. היא הצטערה ברגע שעשתה את זה וראתה שאדון האופל אכן נמצא שם, יושב, כאשר על מסעד הכיסא הייתה ישובה אישה אותה זיהתה אמי כדודתו של דראקו, שהגיעה באיחור אל סעודת חג המולד. אמי השפילה את מבטה בשנית, מחזקת את אחיזתה בידו של דראקו. הוא ניסה, בעזרת אצבעותיו, לגרום לה להבין שהרעיון לא מוצא חן בעיניו, אבל היא התעלמה מכך.

"היי בלטריקס. אדוני," דראקו הפנה את מבטו אל הלורד, ואמי שמה לב שהוא הרכין את ראשו מעט, כמעט בקידה. היא הנידה בראשה גם, ואז הכריחה את עצמה להביט מעלה, אל וולדמורט. הוא היה מזוויע בדיוק כפי שזכרה אותו מהפגישה האחרונה שלה איתו. חוץ מאפקט ההפתעה שפעל אז.

השפתיים הדקיקות, שרק בקושי ניתן היה לטעון שהן קיימות, התעקלו לחיוך נוראי.

"העלמה טפאלי. אני שמח לראות שבחרת להגיע ולא לסגת מההחלטה שמסרת למר מאלפוי הצעיר." אמי פתחה את פיה וניסתה למלמל משהו, אך אפילו צליל לא בקע מבין שפתיה. הלורד וולדמורט קם ממקומו ופסע לעברם, גורם לאמי לאזור את כל כוח רצונה כדי לא להימלט מפניו. תחת זאת, ידו של דראקו המשיכה לסבול, משמשת כמפלט היחיד של אמי להוצאת המתח. הוא, בכל מקרה, כבר הפסיק לנסות לשחרר את עצמו מאחיזתה.

כאשר וולדמורט היה במרחק אשר לא עלה על מטר משניהם – ממנה – הוא הניח יד חיוורת, ארוכת אצבעות, על כתפה של אמי. "זה עשוי לכאוב קצת." הוא אמר בסתמיות, אולי אפילו ברשעות, שעה שקיפל את שרוול גלימתה מעלה. היא תהתה האם היא רק מדמיינת את העונש שהציף אותו כשהיא רעדה מפחד תחת המגע, והגיעה למסקנה שככל הנראה זה לא רק במוח שלה. לאחר מכן, הפשיל גם את שרוול החולצה שלה, ואז פשפש בכיסו והוציא את השרביט שלו.

הוא לא נתן לה אפשרות להתחרט על החלטתה; הוא לא נתן לה זמן נוסף להתרגל אל הרעיון, והוא לא נתן לה אף הסברים. אמי לא הצליחה להשתלט על צווחה קטנה של כאב כשהקסם פגע בעורה, חורט עליה את סימנו של אדון האופל. היא לחצה את ידו של דראקו אף יותר חזק, אף על פי שנדמה היה שהדבר כבר בלתי אפשרי, והוא פלט קללה חרישית לצידה, אך מעבר לזה לא התלונן. מאוחר יותר, כששחזרה בראשה את האירוע, היא כמעט רצתה להתנצל בפניו על כך ולהודות לו על ההבנה שגילה כשלא פשוט ניתק את עצמו בכוח. מאוחר אף יותר הבינה שלא הייתה זו ההבנה והאכפתיות כלפיה שהניעו אותו להישאר, אלא הידיעה הברורה שאם יסתלק היא תשנא אותו.

אמי לא ידעה כמה זמן לקח לאדון האופל להשלים את המשימה, אך היא זכרה היטב את ההקלה כאשר הקסם פסק, והיא זכרה את דראקו שניער קלות את ידו כדי להעביר את הכאב כשסוף סוף שחררה אותו, והיא זכרה שהם הלכו באותו מסדרון דרכו הגיעו לשם, והיא זכרה את הבחילה שתקפה אותה כשדראקו הניח לה עדיין להיצמד אליו ואל האות האפל שלו כשעשו את דרכם בדרך קסם חזרה אל אחוזת מאלפוי. היא גם זכרה, הרבה יותר מדי טוב, כשרצה במעלה המדרגות אל החדר שלה, אך לא הצליחה להחזיק מעמד את החמש שניות שנותרו עד שתצליח להגיע אל השירותים, וקרסה על הרצפה, והקיאה.