Draco Sinister
פאנפיק פרי עטה של קסנדרה קלייר
תרגום לעברית: נוגה

פאנדום: הארי פוטר
דירוג: 13PG
שיפ: הארי/הרמיוני, ומעט דראקו/הרמיוני

[ה"מ=הערת המתרגמת]

פרק 5: הארץ הנסתרת

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא

מופתע ככל שהיה לראות את הרמיוני, הוא היה עוד יותר מופתע על ידי מבע פניה. היא נראתה מפוחדת כאילו היא ראתה רוח רפאים - - ולא סתם רוח רפאים. רוח רפאים של מישהו שהיא אהבה.

"הרמיוני?" הוא אמר. "את - את בסדר?"

היא בהתה בו, עם אותה הבעה איומה וריקה. "אוי, לא," היא אמרה. "לא אתה."

הוא בהה בה.

"אני מניחה שאתה פה כדי לחלץ אותי," היא אמרה בקול שטוח, נראית כאילו היא עומדת לפרוץ בבכי.

"אני – ובכן, כן," הוא ענה, מובס. "לבוא בפעם אחרת, יותר נוחה?"

"למה לא יכולת להיות הארי?" היא אמרה, עדיין בוהה בו במבוכה. "הוא בסדר? למה הוא לא פה?"

דראקו הביט בה. הוא לא ציפה לקבלת פנים נלהבת, אבל זה היה מגוחך. "היו את הוויליות האלה..." הוא התחיל, בצורה מגושמת. "והארי בסדר, הוא מחכה בחוץ. ואלוהים אדירים, הרמיוני, מה עשית לפטיגרו?" הוא הוסיף, מביט מעל לכתפה.

הרמיוני הסתובבה אחורה, עוקבת אחר מבטו, וראתה את זנב-תולע שרוע על גבו, בתוך הקש, בפישוט איברים. נראה שכשהיא בעטה בו, זה היה בפנים. הקש מסביבו היה כהה מדם.

"הכיתי אותו," היא אמרה בקצרה.

"אפשר לומר," הסכים דראקו, קצת מורשם. ואז הוא טלטל את ראשו, כאילו מטהר אותו מקורי עכביש. "הוא היה זה ששמר אותך פה?" הוא דרש.

הרמיוני טלטלה את ראשה באדישות. "לא."

"אז יש פה מישהו אחר – מישהו יותר מרושע, יותר חזק?"

הרמיוני נענעה בראשה לחיוב.

"טוב," אמר דראקו, ואחז בזרועה. "אנחנו הולכים." הרמיוני לא נראתה כאילו היא רוצה לזוז, אז דראקו החל למשוך אותה מאחוריו במורד המסדרון. היא הלכה אחריו באי-רצון, מציצה אחורנית כל כמה צעדים, כאילו שהיא מצפה שמישהו עוקב אחריה.

"את מכירה את הדרך החוצה?" הוא שאל אותה, מתנשם קצת כשגרר אותה. "ותוכלי ללכת טיפה יותר מהר?"

"לא, אני לא יודעת את הדרך החוצה," היא ענתה בקול כבד. "לא נראה שיש – והוא פה איפשהו, הוא לא הולך לתת לנו לעזוב –"

"מי זה? וולדמורט?"

היא צחקה בקול חלול. "וולדמורט? לא."

הם הגיעו לקצה של גרם מדרגות, עשוי מאבן מצולקת, שנראה שהוא הוביל למה שנראה אולם כניסה. דראקו יכל לראות את התרשים המעומעם של עמודים שבורים ושיש מנופץ. הוא הסתובב והביט בהרמיוני, שנראתה עדיין ריקה, המומה ואומללה. "תוכלי לרדת במדרגות?"

"אני בסדר גמור," היא אמרה, בקול מהודק.

"אוקי..." הוא הביט בה, נבוך, טלטל את ראשו, והחל לרדת במדרגות. היא הלכה אחריו, לאט. הוא נלחם בתחושה שאמרה לו לזרז אותה בכעס. אני לא יודע מה היא עברה, הוא הזכיר לעצמו. הכל יכול היה לקרות לה – כל דבר. הוא השליך בה מבט מלוכסן. היא נראתה בסדר – עייפה, כמובן, ועם שקיות שחורות מתחת לעיניים מה שהראה שהיא בכתה. היה חתך על שפתה שנראה כאילו היא נשכה אותה, אבל חוץ מזה היא נראתה שלא פגעו בה. "הרמיוני," הוא אמר לפתע, מסתובב לכיוונה. "תראי, את לא חייבת לדבר אלי, אבל רק תגידי לי אם את בסדר. רק תהנהני, טוב?"

"איזו דאגה," אמר קול מאחוריהם. "כל כך נחמד."

שניהם הסתובבו; דראקו במהירות, הרמיוני יותר באיטיות, כאילו היא פוחדת ממה שהיא עלולה לראות.

סלאזאר סלית'רין עמד לרגלי המדרגות.

* * *

לופין הביט מעלה כששמע נקישה על הדלת. "רק שניה," הוא קרא, מביט סביבו במהירות. לא היה לו זמן לסדר את המשרד שלו מאז שהוא גילה שהוא הפוך ביום הקודם. הוא טאטא את רוב החתיכות של הזכוכית לפינה, ובילה עוד קצת זמן להפריד בין הניירות שלו לערמות של "הרוס" ו"לא הרוס". כמה קסמים תקנו את החלון, והשיבו את גלובוס השלג של הנימפה-שנראתה-כמו-לילי למשהו שדמה לצורה הקודמת שלו (למרות שהשלג נראה די כחול).

לופין משך עותק של הנביא היומי לפניו, מכסה את עמודי הספר שקרא, או שניסה לקרוא. זה היה הספר שהקנטאור נתן לו ביער האסור, ועד כה לא היה לו מזל לפענח איזו שפה זו. הוא ניסה טרולית, מימית, ענקית, ואפילו אלפית, אבל ללא תוצאה.

"להיכנס," הוא קרא.

זו הייתה פלר. היא נכנסה מחייכת, האור תופס את שערה הכסוף, הופך אותו לצעקני. "אלו, פרופסור! רצית לראות אותי?"

"פלר," הוא ענה, באזהרה עייפה. "כן. רציתי לשאול אותך משהו."

היא חייכה אליו. "כן?"

"את יודעת איפה הארי פּוֹטר ודראקו מאלפוי?"

החיוך שלה נעלם, והתחלף בפנים חמוצות. "לא, אני לא יודעת," היא אמרה. "למה שאני אדע?"

"נכון." לופין שפשף את עיניו בעייפות. הוא היה די בטוח שהוא מתחיל להרגיש התחלה של כאב ראש. "אני צריך להזכיר לך שאני יודע בברור שהם שלחו אותך אלי כדי לפתות אותי לעזוב את המשרד שלי? זה נראה הגיוני שהם ישתפו אותך בהמשך התוכניות שלך."

"אולי," אמרה פלר, אישוניה מתכווצים. "זה היה רק בגלל שאני מחבבת אותך."

לופין נאנח. "פלר," הוא אמר. "אמרתי לך. אני אדם-זאב. הקטע של הויליה לא עובד עלי. חוצמזה, הגיל שלי כפול משלך ואני המורה שלך."

"אני יכולה לעבור לכיתה אחרת," הציעה פלר.

"אני עדיין אהיה המורה שלך בבית-הספר," אמר לופין. עכשיו הוא היה בטוח שהוא חוטף כאב-ראש.

"ובכן, למען האמת, זה קשור לכך," אמר קול מהפינה.

לופין ופלר שניהם הסתובבו. זה היה סיריוס, כמובן, הראש שלו והכתפיים מרחפות בתוך האח. "אני צריך לדבר איתך, רמוס," הוא אמר.

בהקלה, לופין הסתובב לפלר. "תסלחי לנו?"

פלר הביטה בלופין במבט אומד. ואז היא הביטה בסיריוס במבט אומד. מה שהיא חשבה גרם לה לחייך חיוך רחב. היא הסתובבה, מניעה את כתפיה, ויצאה החוצה, סוגרת את הדלת מאחוריה.

"ילדה יפה," אמר סיריוס.

"בדיוק," אמר לופין, בטון שהציע שהחלק הזה בשיחה נגמר. "אתה בבית, סיריוס?"

"אני באחוזה, עם נרקיסה," אמר סיריוס, שנראה עייף. "חזרנו אתמול בלילה. שלחתי את ההילאים לארוז לרגע, והייתי ער כל הלילה. שלחתי ינשוף לדמבלדור - -"

"גם אני."

"ושלחתי אחד גם לחבר של הארי - - שלחתי מסר לרון וויזלי אתמול בלילה, מאחר שהוא החבר הטוב ביותר של הארי חשבתי שאולי יהיה לו רעיון לאן הוא הלך."

"מה דמבלדור אמר?"

"הוא חושב שהארי בסדר גמור," אמר סיריוס. "הוא לא דואג."

"טוב," אמר לופין, מנסה להישמע אופטימי יותר ממה שהיה באמת.

"הלכת ליער האסור?"

"כן," אמר לופין. הוא הושיט את ידו לספר והביא אותו לאש, איפה שהראה אותו לסיריוס והסביר לו מה שקנטאור אמר לו. סיריוס הביט בספר והניע בראשו. "אף פעם לא ראיתי משהו כזה," הוא אמר. "אפילו לא תוך כדי אימוני ההילאי שלי. אתה בטוח שזאת שפה? זה נראה כמו קשקושים."

"או, זאת שפה," אמר לופין. "יש לה תבנית זהה. אבל אני תוהה אם אי פעם ראיתי דבר כזה. ובהתחשב בעובדה שרק חצי מהספרים שלי פה, וחצי נהרסו - -"

"מדברים על ספרים," שיסע אותו סיריוס. "תראה, בדיוק דיברתי במשרד עליך - -"

"עלי?" אמר לופין, המום.

"אני באמת רוצה שתבוא ותהיה איתנו באחוזה."

לופין הביט בו. "מה הקשר לזה ולמשרד?"

סיריוס נאנח. "ההילאים עברו על המקום הזה מכף רגל ועד ראש - - הם לקחו את הדפים של לוציוס, וכל הדברים של הקסם האפל מויינו. אבל הם לא נגעו בספריה. יש אלפי ספרים בספריה פה, רובם במהדורה היחידה שיש. ייקח להם חודשים לקטלג אותם, וחלק מההילאים הודו שהם לא מכירים חצי מהשפות שמיוצגות שם. אז חשבתי עליך. המשרד רוצה לשלם לך בעבור העזרה של קטלוג הספריה של לוציוס - -"

"אבל אני לא הילאי," לופין מחה.

"אנחנו לא צריכים הילאי," אמר סיריוס. "אנחנו צריכים מישהו שמתמחה בלימודי קסם אפל. אקדמאי. מישהו כמוך."

"יש לי פה עבודה, סיריוס. אני לא יכול סתם לעזוב."

"העבודה שלנו משלמת יותר טוב," אמר סיריוס. "ודמבלדור שמח לתת לך לעזוב. הוא אמר שהוא כבר מצא מחליף שישמח ללמד במקומך."

"מי?" אמר לופין, מסוקרן.

"סנייפ," אמר סיריוס, מגחך יותר מאי-פעם.

הפעם לופין גיחך בחזרה. "אני בהחלט רואה את פלר מנסה לפתות אותו מחוץ למשרד..."

"מה?"

"שום דבר."

"אז תבוא?"

"בטח שאני אבוא."

* * *

"זה בהחלט פרשה מסובכת," אמר סלית'רין, בקולו האכזרי, הלא אנושי. הוא עמד מאד בשלווה לרגלי המדרגות, נראה גבוה וחיוור וממית. הוא לבש גלימות אחרות; זה היה ירוק עשיר יותר, וקפלים נשפכו בשולי הבגד, שהיה מקושט בזהב. אני תוהה אם הוא התלבש כך להרשים אותי? חשבה הרמיוני, מרגישה חולה.

היא הביטה במהירות לדראקו, מצפה לראות אותו מפוחד, המום, או מופתע בעליל. אבל הוא לא נראה ככה. היה מבט בפניו שנראה קצת כמו – זיהוי. כאילו הוא התנגש במישהו שהוא הכיר, מישהו שלא ציפה לראות יותר.

"אתה," הוא אמר, מביט בסלית'רין. "אני מכיר אותך. אבל – אתה מת. ואתה נמוך."

סלית'רין הביט בו בחיוך קר.

"אה, כן," אמר דראקו, בנימה כאילו הוא נזכר במשהו. "מגפי פלטפורמות, לא?"

"דראקו," הסתה אותו הרמיוני באזהרה. "לא."

"אז," אמר דראקו, נראה מחומם בנוגע לנושא. "איך הקטע הזה של מכירת הנשמה שלך לשד עבדה בסוף? בגלל שאני יכול לומר לך, מאיפה שהייתי, זה לא נראה כמו מהלך חכם במיוחד."

"אתה," אמר סלית'רין, לא זז. "אתה יודע מי אני, אם כך?"

"אתה האב הקדמון שלי," אמר דראקו. הוא הושיט את ידו לאחור, ושלף את החרב מחוץ לנידן, מחזיק אותה לפניו. "ואני חושב שזה שלך."

"היא שלנו," אמר סלית'רין. "יש בך את הדם שלי, ילד. ועכשיו יש בך את החלומות שלי והזכרונות. בקרוב תהפוך להיות אני."

דראקו טלטל את ראשו. "אני בהחלט לא רואה את זה מתקיים," הוא אמר, עדיין אוחז את החרב לפניו. מבעד לאימה שלה, הרמיוני הורשמה. הוא אחז אותה כאילו הוא ידע איך משתמשים בה. ואז היא נזכרה בחדר באחוזת-מאלפוי. אולי הוא ידע איך משתמשים בה.

סלית'רין חייך שוב, אפילו יותר בקור. "אתה ילד," הוא אמר. "אתה לא יכול לזהות את עבודת הגורל. אתה חושב שזה ניסיון שהביא את החרב אליך? או הביא אותך לפה? או הביא אותך אליה?" הוא אמר, מביט בהרמיוני. "חשבתי שהיא תאהב אותי. אבל היא אמורה לאהוב אותך – זה אפילו טוב יותר. ההסטוריה חוזרת על עצמה, בדרך שבה הייתה אמורה להיות."

"אוקי, יש דבר אחד שאני לא מבין איך נכנסתי אליו," אמר דראקו, מביט בסלית'רין. "אתה מטורף לגמרי."

סלית'רין המשיך לחייך.

"הרמיוני לא אוהבת אותי," אמר דראקו. "נכון?" הוא אמר, מסתובב ומביט בה.

הרמיוני לא אמרה כלום.

"תחשיב את זה כמתנה," אמר סלית'רין, מביט בדראקו. "ממני אליך. רק דוגמה קטנה למה שאני יכול לתת לך."

"הרמיוני?" אמר דראקו שוב, המום. הוא הלך לעברה, בדיוק כשהיא הסתובבה לעברו, וניצב החרב התנגש בזרועה.

היא צווחה וקפצה אחורה, אוחזת בשורש כף ידה, היכן שחבורה אדומה גדולה צצה.

"רוואנה," נבח סלית'רין, במשהו שנשמע כמעט כמו אזהרה, והתחיל לטפס במדרגות, חרדתו ניכרת עליו.

"תחזור," נשפה הרמיוני, מביטה בו בבחילה. היא פסעה אחורנית, אוחזת בשרוולו של דראקו בידה הבריאה, כמעט דוחפת אותו מאחוריה. כאילו היא מנסה לשים את עצמה בינו לבין סלית'רין. "רק תתרחק."

סלית'רין עצר, מביט בשניהם בעיניים כהות וריקות. ואז הוא הושיט את ידו לתוך שרוולו, ומשך משם חפץ שנצנץ בכהות בחצי-האור. הוא החזיק אותו חזק לרגע, מביט בדראקו. ואז אמר, "הנה, ילד. תפוס." וזרק אותו, חזק, היישר לפרצופו של דראקו.

אוטומטית, דראקו הרים את ידו שלא החזיקה בחרב, ותפס את החפץ באוויר. ואז התנשף, כשהרגיש טלטול פתאומי מאחורי הקורקבן שלו; העולם התקלף לכיוון האמצע כמו תפוז, וראייתו התמלאה בכתם צבע. מפתח-מעבר, הוא חשב בסחרור. הוא היה ער להרמיוני לצידו, עדיין אוחזת בשרוולו, ואז האדמה התנגשה בכפות רגליו, והוא נחת על ברכיו, בקושי מונע מעצמו ליפול על קצה החרב כשנפל.

הוא הביט סביב, רואה דשא ירוק צומח בין האבנים השבורות, רואה קיר רעוע, מוכר, רואה שורה של עצים שסמנו את תחילת היער. ומאחורי הקיר, הוא ראה את המצודה שממנה הם הגיעו. סלית'רין שיגר אותם מחוץ לחומות.

* * *

הרמיוני הביטה סביב, מסוחררת. היא יכלה לומר שהם מחוץ לחומות של המצודה עכשיו – אבל איך? היא הביטה בדראקו, ששמט את החרב לדשא והביט סביב, זועם.

"לעזאזל איתו!" הוא צעק פתאום. "אני לא יכול להאמין שנפלתי בפח! 'הנה, תפוס!' זה הטריק הישן ביותר בספר, ביחד עם 'תסתכל מאחוריך!'"

"הדבר הזה שהוא זרק לך," היא אמרה, מסוחררת. "זה היה מפתח-מעבר?"

"חייב להיות," הוא אמר, מביט מטה לחפץ שהוא תפס בידו. הוא באיטיות פתח את אצבעותיו והסתכל. זו הייתה פיסת כסף דהויה, שהצטיירה כמו צורה מסויימת של X. לולאה בקצה הראתה היכן שרשרת יכלה להיקשר לזה. "נראה כמו חת'כת תכשיט ישן."

"אני לא מאמינה שהוא סתם נתן לנו ללכת," היא אמרה לפתע.

דראקו הביט מעלה, מזעיף פנים לכיוונה. "הרמיוני, הוא משוגע יותר מ... טוב, אני לא מוצא השוואה ברגע זה, אבל הוא משוגע בצורה משוגעת מאד. הוא לגמרי, בהחלט, מטורף. בטח מזה שהוא מת כבר המון זמן."

"הוא משוגע," היא אמרה בשקט. "אבל הוא בהחלט נחוש, גם כן."

דראקו התרומם, מבריש דשא מבגדיו, והושיט את ידו כדי לתת לה להתרומם גם כן. היא לקחה אותה.

זה היה כמו מכת חשמל. היא חשה טלטול עובר דרכה כשידו נגעה בידה, מרגישה את השיקוי בדמה בתגובה לגל חום ולפתע צריבה פתאומית של געגועים.

היא התרוממה באיטיות לעמידה, מביטה בו. היא יכלה להרגיש את הבלבול שלו, הדאגה והזעם – למעשה, היא הרגישה כאילו כל סנטימטר בגופה הפך רגיש למה שהוא היה יכול לחוש. ההלם שחשה כשראתה אותו בהתחלה החל לחלוף, מוחלף על ידי משקל כבד, כואב ואיום. וקול קטן וקר מאחורי ראשה אמר לה שהכאב הזה יחלוף אם היא רק תלך אליו ו –

לא.

היא משכה את ידה ממנו. "אל תיגע בי."

הוא הביט בה, נבוך וזעם קל עולה בעניו. "מה למען השם לא בסדר איתך, הרמיוני?"

"מה לא בסדר איתי?" היא הדהדה, במין צחוק עגמומי. "אני אוהבת אותך, זה מה שלא בסדר איתי."

דראקו בהה בה, נראה כאילו הוא חשב שהוא לא שמע אותה נכון. "את מה?"

"אני אוהבת אותך."

הוא טלטל את ראשו. "אני לא - -"

"אני מאוהבת בך," היא אמרה.

הוא הלבין, לבן מבהלה - - הוא נראה כאילו היא הכתה אותו במקום לומר לו שהיא אוהבת אותו. היא הרגישה קצת אשמה כאילו היא הכתה אותו.

"לא," הוא אמר. "אתה מאוהבת בהארי."

"זה נכון," היא אמרה, מהדקת את אצבעותיה לאגרוף בחרדה. "זה נכון, אבל - - לא שמעת מה סלית'רין אמר, במדרגות?"

"חשבתי שהתבססנו על זה שהוא כריך פיקניק קצר," אמר דראקו. "ובכנות, אני מתחיל לתהות אם גם את."

"סלית'רין נתן לי שיקוי אהבה," הרמיוני אמרה, חסרת הבעה. "הוא התכוון שאני אתאהב בו. זה גורם לך להתאהב בבנאדם הראשון שאתה רואה אחרי ששתית אותו. רק שהבנאדם הראשון שראיתי," היא נשמה עמוק, "היה אתה."

הוא בהה בה, נראה המום. "שיקוי אהבה," הוא חזר בפקפוק.

היא הנהנה. "כן."

"אז עכשיו את אוהבת אותי? בגלל השיקוי?"

"כן," היא אמרה שוב.

"אבל לא אהבת אותי מקודם," הוא אמר. "לא אהבת אותי... לפני ששתית את השיקוי?"

הרמיוני טלטלה את ראשה באיטיות. "לא ככה."

"אוה," הוא אמר ישירות, ואז, "כמה זמן זה אמור להימשך, הרמיוני?"

"אני חושבת," היא אמרה, "שזה אמור להימשך לנצח."

"אוה," הוא אמר שוב. הוא עדיין נראה המום.

היא הגיעה אליו בפקפוק, ובעדינות אחזה בידו. החומר ממנו היה עשוי המעיל הרגיש קשה וחולי תחת קצות אצבעותיה. היא הביטה מעלה לפניו, וליבה הסתובב. נראה שהגעגועים שלה היו כל כך חזקים, שזה קיבל צבע וחדות אישית. "אני אמצא דרך איך להפוך את זה," היא אמרה נואשת. "אני יודעת שיש דרך. אבל אנחנו לא יכולים לומר להארי - -"

דראקו נראה מזועזע. "הרמיוני, את חייבת לספר לו," הוא אמר, והיא התרחקה.

"למה?"

"את באמת מצפה ממנו לא לשים לב?" אמר דראקו בקול מאולץ ומתוח. "הוא אוהב אותך. הוא שם לב לכל דבר בך. את חושבת שהוא לא הולך לשים לב לזה?"

"ישים לב למה?" אמרה הרמיוני בעקשנות. "אין שום דבר שהוא ישים לב אליו. שום דבר לא הולך לקרות, חוצמזה שאני הולכת לסבול מזה - - הטעות הנוראה הזאת - - עד שנגיע הביתה ואני אוכל למצוא איך להפוך את הקסם."

"טעות איומה?" אמר דראקו, בחיוך חלש ולא עליז. "אאוץ'."

"בסדר, אולי לא הייתי צריכה לומר 'איומה'. אולי רק סתם 'טעות'."

"כן, זה בהחלט גורם לזה להשמע טוב יותר. תראי, הרמיוני, אני יודע שאת לא רוצה לפגוע בו, אבל הוא יבין שזה זמני ושזה לא אשמתך - -"

"הוא יכעס עלי," אמרה הרמיוני. "אבל לא אכפת לי מזה. חשבתי עליך."

"עלי?"

"אני לא רוצה שהארי ישנא אותך. כי הוא צריך אותך."

"הארי לא צריך אותי."

"כן," היא אמרה. "הוא כן."

"הרמיוני - -" דראקו העביר את ידו על עיניו, ונאנח. "אלוהים, את עקשנית."

"הוא צריך אותך," היא חזרה, הקול שלה עולה, כמעט היסטרי. "אתה יודע שזה יפגע בו, ואתה תגרום לזה להיות יותר גרוע- - הכל כל כך שביר כבר, ועם זה - -"

"הארי לא שברירי," הוא אמר.

"טוב, גם אני לא," אמרה הרמיוני. "ואני יכולה להלחם בזה. ואני אלחם."

"את חושבת שאת יכולה להילחם בזה?" אמר דראקו, ועכשיו הוא נראה כועס. "את חושבת שאת יכולה להילחם במה שאת מרגישה, כל שניה ביום, ולהעמיד פנים שהכל בסדר, וזה יהיה קל?"

"זה לא לנצח," היא אמרה. "זה רק עד שאני אוכל להפוך את הקסם."

"מה אם אי-אפשר להפוך אותו?"

"כל קסם יכול להתהפך," היא אמרה.

"לא אַבָדָה-קֶדָבְרָה," הוא אמר, והיא הצטמררה.

"זה מוות," היא אמרה. "וזה סתם כישוף אהבה."

הוא הושיט יד והניח אותה מתחת לסנטרה, מחזיק אותו כך שהיא הייתה מוכרחה להביט בו. הוא היה גבוה כמעט כמו הארי - - היא הייתה חייבת להביט מעלה, אבל לא יותר מדי, כדי לראות את עיניו.

"כמו מה זה מרגיש?" הוא אמר.

"כמו זה מרגיש מה?" היא שאלה, למרות שידעה למה הוא התכוון.

"הקסם," הוא אמר.

היא שמעה את הקול שלה כאילו הוא בא ממקום רחוק מאד. "כשאני מביטה בך, אני רוצה למות."

הוא עדיין אחז את הפנים שלה בידיו, וכשהביט בה, היא ראתה את עיניו מתרככות, כסף הופך לאפור. "אל תביטי בי," הוא אמר. הקול שלו היה רך, גם כן, קול שאף פעם לא השתמש בו לאף אחד מלבדה. "אל תביטי בי, ואני לא אביט בך, אל תתקרבי אלי אף פעם. ואני לא אתקרב אלייך. זו הדרך היחידה."

"בסדר," אמרה הרמיוני באומללות. הוא צדק; היא לא יכלה לראות מה הם עוד יכלו לעשות.

הוא עזב אותה, והיא התרחקה ממנו.

"בואי נלך," הוא אמר.

* * *

כשהם הסתובבו לצד של המגדל, הרמיוני ראתה את הארי ורון, עומדים מול הקיר, מביטים בחרדה בקצה כאילו הם מצפים שהיא או דראקו יופיעו בה כל רגע. רון אמר משהו להארי, והארי טלטל את ראשו, לא בהתלהבות, אבל היא יכלה לומר אפילו מהמרחק בו הייתה שהוא סרב בתוקף – והיא עצרה לרגע, רק רוצה להביט בהם – שני החברים הכי טובים שלה בעולם, שהיא פחדה כל כך שהיא לא תראה אותם יותר. אפילו המראה שלהם מתווכחים אחד עם השני נראה כל כך נחמד.

היא העיפה מבט לעבר דראקו, שהביט בה בארשת בלתי-קריאה. הוא תפס את עינה, ואז זרק את סנטרו לעבר רון והארי, בברור מרמז לה שהיא אמורה להודיע להם שהיא שם. היא הזעיפה פנים לעברו, והסתובבה בחזרה לעבר שני הנערים.

"רון!" היא קראה, ואז בקול רם יותר, "הארי!"

רון הסתובב ראשון, וראה אותה, ועיניו הכחולות התרחבו. ואז הארי הסתובב, וכשהיא ראתה את הפנים שלו, והשמחה הפתאומית ששטפה אותן, הברכיים שלה התפוקקו והיא התיישבה על הקרקע.

היא ראתה את הארי פורץ בריצה, ואז הוא הטיל את עצמו לידה וכרע לצידה על הדשא. היא ראתה דרך עיניים לא ממוקדות - - הארי-צל מטושטש, עם רעמת שיער לא מסודרת - - ואז זרועותיו היו סביבה, והוא מעך אותה כל כך חזק לעברו שהיא לא יכלה לנשום. היא זרקה את זרועותיה שלה מסביב לכתפיו, מרגישה אותו רועד, והבינה - - בתערובת של פליאה ופחד - - שהוא בוכה. הארי, שלעולם לא בכה, אפילו לא כשהיה בן אחת-עשרה, אפילו לא בסיטואציות שהיו גורמות לילדים לילל בתור תינוקות.

"הארי," היא התנשמה.

"חשבתי שאת מתה," הוא אמר, לתוך שערה. "הייתי בטוח בזה."

"לא - - הארי, אני בסדר - - אני לגמרי בסדר."

הוא התרחק ממנה, רחוק מספיק שיוכל לגעת בפניה בידו, מריץ את אצבעותיו על עצמות לחייה, מטה לפיה. "את לא יודעת מה זה היה - -"

"ששש," היא אמרה, מושכת את ראשו אליה, ומנשקת אותו ברכות. "אני בסדר."

בתגובה, הוא רק אחז אותה חזק. היא תפסה אותו בחזרה, מרגישה קצת מהפחד הארסי שכאילו חלחל לתוך המערכת שלה ביחד עם השיקוי הדוהה. החיבוק המוכר של הארי היה מאד מנחם, בגלל, היא חשבה, כמה חזק שיקוי אהבה יכול להיות כשאת כבר מאוהבת במישהו אחר? והאהבה שלה להארי לא הופחתה; היא ידעה את זה אפילו בלי לחשוב על זה. הוא היה חלק ממנה כמו שהוא תמיד היה. היא הרימה את פניה מעלה לנשיקה, מחזיקה אותו חזק תוך כדי, וחשבה, אני יכולה להתמודד עם זה. זה הולך להיות קל.

* * *

"אוה, זה כל כך מגעיל," אמר רון, שעמד עם דראקו ליד הקיר. הם סובבו את גבם כך שהם לא יכלו יותר לראות את הארי והרמיוני, אבל הם יכלו עדיין לשמוע אותם, ושניהם לא אהבו את זה במיוחד.

"אהבה זה דבר יפהפה, וויזלי," אמר דראקו, בוהה בשמיים.

"לא כשאלו שני החברים הכי טובים שלך," אמר רון. "יאק, אני יכול לשמוע את רעשי הריר."

"רק תנסה לחשוב על דברים אחרים."

"אוה, יש לי הרבה על מה לחשוב," אמר רון, ועכשיו היה חידוד בקולו. "כמו עליך, ולמה לא חזרת מיד כדי לקחת אותנו כמו שהארי אמר לך."

"לא היה זמן," אמר דראקו בקצרה.

"אני לא מאמין לזה," אמר רון.

"לא ממש אכפת לי," אמר דראקו.

רון הביט בזעם, אבל לפני שהייתה לו הזדמנות לומר משהו, היה *פופ* רך, וצ'ארלי וויזלי התעתק לתוך קרחת היער.

"'לו, צ'ארלי," אמר רון בעגמומיות.

דראקו היה מזועזע. "זה לא היה כל כך הרבה זמן, נכון?"

"לא," אמר צ'ארלי, שהחזיק משהו בידו - - מכתב, דראקו ראה. הוא נראה כאילו הוא פתח אותו וקרא אותו. "אבל זה בשבילך, רון."

"דואר ינשופים?" אמר רון, מושיט ידו בסקרנות.

"זה מסיריוס בלק," אמר צ'ארלי, נראה קצת נרגז. "הוא חיפש את הארי. לא היה לו שום מושג לאן כולכם יכולתם להעלם, כמובן. בסוף סחטתי קצת אינפורמציה מג'יני וכתבתי לו מכתב ארוך בחזרה, אבל עדיין עדיף שהארי יכתוב לו בחזרה גם כן. איפה הארי, בכולופן - - אלוהים אדירים!" קרא צ'ארלי, תופס מראה של הארי והרמיוני מעל לכתף של רון. "זה - -"

"הרמיוני," אמר רון בקול שטוח.

צ'ארלי עדיין בהה בהלם. "ידעתי שבאתם לכאן לחפש אותה, אבל לא ידעתי שהארי והרמיוני הם..." הוא מצמץ. "הארי והרמיוני?"

"אני מניח שלא חידשת את המנוי של השבועון למכשפה," אמר דראקו. "או שכבר ידעת על זה."

"כמה זמן הם כבר ככה?"

"שנים," אמר רון, מגלגל את עיניו.

"משהו כמו חמש-עשרה דקות," אמר דראקו.

"לא ה, אממ, נשיקה, התכוונתי למערכת היחסים. אתם יודעים מה, לא חשוב. אני באמת לא צריך לדעת."

"אנחנו באמת צריכים לחזור למחנה," אמר דראקו.

"נכון," אמר צ'ארלי.

אף אחד לא זז.

"אתה תלך להביא אותם," אמר רון, מגחך לצ'ארלי. "אתה בקטע של ההורות כאן."

"לא יכול להיות יותר מפחיד מלהרגיז דרקון," הצביע על העניין דראקו.

"אנ'לוי'דע," אמר צ'ארלי. "אני מעדיך להתמודד מול עדר דרקונים זועמים מאשר להציץ בשני מתבגרים משוגעי-אהבה אחד מהשני." הוא הביט ברון. "הם החברים הכי טובים שלך, תלך להפריד אותם אתה."

"כן, וויזלי," אמר דראקו. "ממה אתה פוחד?"

"עכבישים," אמר רון. "גובה. המספר שלוש-עשרה. חמאת בוטנים..."

"זו הייתה שאלה רטורית, וויזלי," שיסע אותו דראקו.

"אה," אמר רון.

"חמאת בוטנים?" דראקו אמר.

"אוה, רק תסתום, מאלפוי."

* * *

הארי, הרמיוני, צ'ארלי, רון ודראקו ישבו מסביב לשולחן המטבח הקטן שבאוהל של צ'ארלי. צ'ארלי בעצמו היה שקט לחלוטין כשארבעתם ספרו לו כל מה שקרה. הארי והרמיוני ישבו ביחד בקצה השולחן, הידיים שלהם שלובות על מסעד הכיסא של הרמיוני. רון ישב מולם, ודראקו דחף את הכיסא אחורנית, רחוק מהשולחן, מסתובב, ושילב את ידיו על גבו. הוא נראה אדיש, אבל הרמיוני שמה לב שהוא עד עכשיו לא הביט בה אפילו פעם אחת. הוא קיים את תנאי החוזה, בכל מקרה, היא חשבה. אפילו שהיא לא. לא בדיוק.

"סלאזאר סלית'רין," אמר צ'ארלי, מניע את ראשו בפליאה. הוא הביט בדראקו. "ובכן, אני מניח שעכשיו אתה יכול לומר שהבסת מול המכשף המרושע ביותר בהסטוריה."

"אני מניח שזה נכון," אמר דראקו, נראה מעט עליז. "אם, כלומר, אתה מכליל בתור הבסה את 'נפגשו'."

"הוא נתן לנו ללכת," אמרה הרמיוני, במין קול מת. "לא הבסנו אותו."

"למרות שאני הערתי הרבה מאד הערות ביניים ואני די בטוח שפגעתי עמוק ברגשותיו," דראקו הצביע על הנקודה.

"נתן לכם ללכת?" אמר רון, נראה נבוך. "למה בשם שמיים הוא נתן לכם ללכת?"

"שום רעיון," אמר דראקו.

הרמיוני הביטה בו, ואז הסיטה את מבטה במהירות. עד כה הם לא הזכירו את שיקוי האהבה – היא השמיטה בכלליות מהגרסה שלה את ההתרחשות הזאת, למרות שספרה להם כל דבר אחר. זה הכביד עליה; למעשה, היא הרגישה שהיא סוחבת לבנה ענקית עם המילים שיקרת להארי מקשטות אותו. אבל היא לא יכלה לראות מה היא עוד יכולה לעשות. "אולי הוא הבין שאני לא אהיה מקור טוב בשבילו אחרי הכל," היא אמרה בחולשה.

"אולי הוא לא אהב את המראה של החרב," אמר הארי, זוקר את סנטרו לכיוון דראקו. "תזכור מה לופין אמר, החרב יכולה להרוג הכל, אפילו את החיים-מתים."

הרמיוני משכה בכתפיה.

"אולי," אמר רון בשקט, "מאלפוי שכנע אותו לתת להם ללכת."

כולם הסתובבו והביטו בו בהלם.

"היה לך מספיק זמן שם לעצמך, נכון, מאלפוי?" אמר רון, באותו קול שקט. "עשית איזושהי עסקה איתו?"

אפילו דראקו נראה המום. "עסקה?" הוא אמר ללא הבעה.

"טוב, לא חזרת ישר לקחת אותנו," אמר רון, עדיין מביט בדראקו. "היית חייב לעשות משהו כל הזמן הזה."

"רון," אמר הארי. "אם מאלפוי לא חזר לקחת אותנו, אני בטוח שהייתה לו סיבה טובה." הארי הביט בהגינות אל דראקו. "נכון?"

הרמיוני צפתה בדראקו מזווית עינה וראתה את הצבעים מתנקזים מפרצופו. "לא יכולתי," הוא אמר בהיסוס. "הוויליות –"

"טוב," אמר הארי בלי התמרמרות. "זה לא ממש משנה, נכון?" הוא הוסיף, מביט ברון. "אם הרמיוני בסדר?"

בתשובה, רון משך את הכיסא מהשולחן ויצא מהחדר.

הארי צפה בו הולך, נושך את שפתו. "הוא מתנהג כל כך מוזר – " הוא התפרץ ברוגזה. "משהו מטריד אותו."

"תן לי לנחש," אמר צ'ארלי. "הוא במצב רוח רע, כועס, מתפרץ על כולם, ומבזבז זמן בלבהות בכעס בחלל האוויר."

"כן," אמר הארי. "למה זה?"

צ'ארלי משך בכתפיו. "הוא בן שש-עשרה," הוא אמר.

"גם אני בן שש-עשרה," אמר הארי. "גם מאלפוי."

"טוב, ובכן, אף אחד מכם נורמלי במיוחד, נכון?" הצביע על הנקודה צ'ארלי.

"חייך, צ'ארלי," אמר דראקו, בחצי-חיוך.

"אוה, אתה יודע. הארי פּוֹטר המפורסם, ומאלפוי, אתה די מפורסם בעצמך בימים אלה, עם הארועים האחרונים. אולי לא חידשתי את המנוי לשבועון למכשפה, אבל אני קורא את הנביא היומי. זה ששניכם הולכים לבית-ספר של מאגידים בעמוד הראשון של החדשות."

הרמיוני העיפה מבט להארי, וראתה אותו מחייך. "מה?" היא אמרה, סקרנית. "זה מצחיק?"

"לא," אמר הארי. "זה רק – " הוא עצר, והביט מטה בשולחן. היא חשה שהוא לא ממש רוצה לומר את מה שהוא עמד לומר כשדראקו כאן, אבל הוא נראה נחוש בדעתו להמשיך קדימה בכל זאת. "כשהבנו שמישהו חטף אותך," הוא אמר להרמיוני, בלי להביט בה באמת, "שיערתי שזה קשור אלי."

"זה לא היה קשור אליך בכלל, הארי," היא אמרה במהירות.

"אני יודע," הוא אמר. "לכן חייכתי. אני יודע שזה נראה מוזר, אבל זו הקלה בשבילי לדעת שאפילו שהיית בסכנה, זה לא היה בגללי, או בגלל מה שאני."

"אהם," אמר צ'ארלי, נראה די נבוך. "אולי עדיף שאני אשאיר את שניכם לדבר לבד?"

הרמיוני העיפה מבט מעלה במהירות, וראתה, במין ייסור קצר, שדראקו נעלם – עזב את החדר כל כך בשקט שאף אחד מהם שם לב לעזיבתו.

"זה בסדר, צ'ארלי," היא אמרה. "זה המטבח שלך, לא? חוצמזה, אני כל כך עייפה, כל מה שאני רוצה לעשות זה ללכת לישון."

צ'ארלי דחף את הכיסא אחורנית. "בסדר גמור. אז אני אקח אותך לאוהל שלך."

* * *

כשרון נכנס לתוך חדר האורחים של צ'ארלי, הוא מצא את ג'יני שרועה על הכורסא קוראת עותק של השבועון הצעיר למכשפה שהיא חפשה מתחת לספה של צ'ארלי. היא סרבה לשבת איתם במטבח; היא עדיין הייתה כועסת על זה שהיא הועפה מהמשלחת שלהם.

"'לו, ג'יני," אמר רון בזהירות.

ג'יני הביטה במבט זועם במגזין שלה בעיניים מוצרות וכהות. "אתה ממזר עלוב, רון," היא אמרה, בלי להביט מעלה. "ואני שונאת אותך."

"ג'יני... אמרתי לך שאני מצטער. צ'ארלי אמר שאנחנו חייבים ללכת בלעדייך."

"טוב, זה לא היה נורא כל כך." הפנים של ג'יני, שהיו זעופים, נמתחו לחיוך לא מתלהב. "האכלתי דרקונים."

"לבד?"

"לא, עם שניים מהחברים של צ'ארלי. מכשפים צעירים ומתוקים במכנסיים מעור. זה לא היה היום הנורא ביותר שהיה לי אי-פעם."

רון גלגל את עיניו. "אני שמח שנשארת מחוץ לצרה הזאת."

המבט העליז של ג'יני התהפך להזעפת פנים קלה, והיא העיפה מבט מאחורי רון למטבח. צ'ארלי נראה חמור-סבר ביותר, הארי מעט פחות ממנו. הרמיוני נראתה פשוט תשושה. "זאת האמת, על סלאזאר סלית'רין שחזר?" אמרה ג'יני לרון, בחצי-לחישה. "הקשבתי, אבל לא הייתי בטוחה אם שמעתי נכון."

"זה מה שהרמיוני אמרה," אמר רון. "והיא לא גוזמנית. ומאלפוי חיפה עליה," הוא משך בכתפיו, "לא שזה אומר משהו, למען האמת, מאחר שהוא משקר בטבעיות כמו ששאר האנשים נושמים. אבל אני לא רואה שום סיבה בשבילו לשקר עכשיו."

ג'יני נרעדה. "אני זוכרת את הפסל של סלית'רין מחדר הסודות... היה לו פרצוף איום ואכזרי."

רון העיף מבט ממנה, לעבר מראת כסף על הקיר שהחזירה לו את ההשתקפות שלו: עייף, חיוור ודאוג.

"אל אלוהים, אתה גבוה," אמרה המראה במין טרטור צורמני. "אתה יודע מה אומרים על אנשים גבוהים."

רון קפץ בבהלה לאחור מחוץ לטווח הראיה של המראה. כשעשה זאת, דראקו הגיע מהמטבח, נותן ברון מבט בלתי-נעים, ונשען בראוותנות מה מעל לספה כדי לראות מה ג'יני קוראת. "הילד-החמוד-בשיעור-שיקויים- שבע-עצות-פשוטות-לגרום-לו-לשים-לב-אלייך," הוא קרא, והרים את גבתו אליו.

ג'יני הסמיקה. "קסמי אהבה הם מיתוס בכל מקרה," היא אמרה.

"באמת?" אמר דראקו, ובמהירות חטף את המגזין מידיה. "אין פה במקרה משהו על איך להפוך קסמי אהבה, נכון?"

ג'יני נחרה. "למה שיהיה דבר כזה?"

"נקודה טובה," אמר דראקו. "תודה על המגזין," הוא הוסיף, נופף לעברה, ויצא מהאוהל.

ג'יני הביטה ברון. "הוא לקח את המגזין שלי," היא אמרה, מופתעת.

"נכון," אמר רון. "אז אני אלך להכות אותו עד שהוא יחזיר אותו," והדס מהאוהל אחרי דראקו, צעקתה של ג'יני "רון! רק התבדחתי!" רודף אחריו.

היה כמעט שקיעה, והשמיים מעל המחנה התחילו להחשיך בפסים קלושים כמו הסימנים בתוך קצף הגלים. דראקו הלך כל כך מהר אחרי שעזב את האוהל שזה לקח לרון – שרגליו הארוכות גרמו לו ללכת מהר יותר מכל אחד – רגעים מספר להשיג אותו.

"מאלפוי," הוא אמר. "תעצור."

דראקו המשיך ללכת.

"מאלפוי," אמר רון, יותר בחדות, מושיט ידו קדימה ושם אותה על זרועו של דראקו.

דראקו הסתובב לכיוונו. הפנים שלו היו חסרי הבעה, למרות שאם רון היה מכיר אותו טוב כמו הרמיוני או הארי, הוא יכל לראות את המבט בעיניו שהוא השתוקק למריבה.

"למה אתה מעמיד פנים שאני לא כאן?" התפרץ רון.

"מחשבה נכספת?" דראקו משך בכתפיו.

רון התעלם ממנו. "מילה איתך, מאלפוי."

"זה תלוי," אמר דראקו. "אתה הולך לומר משהו שימושי, או שאתה רק הולך לבהות בי ולהראות מסתורי?"

"כשהיינו ביער," אמר רון. "צפיתי בך."

"אף פעם לא ידעתי שזה גורם לך הנאה להביט בי, וויזלי, אבל זה לא יהיה נחמד מצידי למנוע ממך את העונגים הלא מזיקים. בוא לאוהל שלי הלילה, אני אתן לך לראות אותי מתקלח."

"הסתכלתי עליך כשהיית בגן," אמר רון. "ראיתי אותך מדבר עם הוויליות. ואז הלכת. הלכת," הוא חזר, קולו עולה. "היית צריך לחזור בשביל הארי ובשבילי. או לפחות בשביל הארי."

דראקו חייך. במצב הרוח שבו הוא היה שרוי, הרעיון על להלחם עם רון העביר בו רטט של התרוממות רוח כהה. "זה לא עניינך מה אני עושה, וויזלי," הוא אמר. "נכון?"

"זה כן העניין שלי,, אמר רון. "אנחנו מדברים על החברים שלי. ואולי אתה יכול לשטות בהרמיוני - - היא עוורה באופן מסיבי כשדאגת לה - - ואתה יכול לשטות בהארי, בגלל שהוא סומך על כל אחד, ואתה יכול לשטות בצ'ארלי עם הדרקונים המטופשים שלך, אבל אתה לא יכול לשטות בי, מאלפוי. אני יודע מה אתה."

"ואני יודע מה אתה," אמר דראקו. "מפגר מולד עם תסביך נחיתות יותר גדול מברייטון. תגיד לי, מתי אתה הולך להודות בזה שזה רק בגלל שאתה מקנא?"

רון הלבין. "אני מקנא? אתה מאוהב בהרמיוני. אני מתערב שזה הרג אותך שהיא בחרה בהארי, לא? ולא יכולת לפספס את ההזדמנות כשהיא באה - -"

דראקו גלגל את עיניו. "בחייך, וויזלי, אתה לא טוב בפסיכולוגיה לוחמנית כמו בתכנון תוכניות ערמומיות. אני מציע לך להסתלק מכאן לפני שתפגע."

"מה אתה הולך לעשות?" לעג רון. "תכה אותי עם העותק המגולגל של השבועון למכשפה?"

"אוה, אני לא עומד להכות אותך," אמר דראקו, קולו מתעורר באיום. הוא הביט ברון בארשת שרון לא ראה עד עכשיו. "אני לא אטרח להכות אותך. אף אחד לא מטריח את עצמו בעניינך, לא שמת לב? אתה חושב שזה הורג אותי לראות את הארי והרמיוני ביחד? אני חושב שזה הורג אותך. אף פעם אתה לא היית חשוב, כל חייך לא הוחשבת; הבנאדם היחיד ששם עליך היה הארי. אם מישהו בבית-ספר מכיר את השם שלך, זה בגלל הארי. אם אי פעם הבאת נקודה לטובת הבית שלך, זה בגלל הארי. עם עלית כיתה, זה בגלל הרמיוני שעזרה לך. הדבר היחיד שהיה מיוחד בך מתישהו, וויזלי, זה החברים שלך. ועכשיו יש להם אחד את השני והם לא צריכים אותך יותר, או רוצים אותך בסביבה - -"

"תסתום את הפה!" צעק רון, מהדק את ידיו לאגרופים בצדדים. "רק תסתום את הפה, מאלפוי, או שאני נשבע, אני אקרע לך את הגרון!"

לפני שדראקו יכל להגיב, נשמע רחש מאחוריהם כשג'יני פרצה לתוך קרחת-היער. "מה הולך פה?" היא דרשה. "מה בשם שמיים שניכם צועקים אחד על השני?"

רון התעלם ממנה. "באחד הימים," הוא אמר לדראקו, "כולם הולכים לגלות מה אתה באמת – הארי, הרמיוני, אפילו סיריוס. ואני הולך להיות שם כדי לצפות בזה."

"רון," אמרה ג'יני, המומה. "אל – "

אבל דראקו חתך אותה. "זה בסדר, ג'יני," הוא אמר, עדיין מביט ברון.

הוא הסתובב על עקביו והלך משם, נעלם במהירות מראיה כשהשחור של בגדיו מתמזג באפלת הצללים המקובצים.

רון הביט בג'יני. "אל תלכי אחריו, ג'יני – "

אבל היא כבר הלכה.

רון נאנח ושילב את זרועותיו על חזהו, צופה בה הולכת.

* * *

"נרקיסה!"

סיריוס הגיע מחליק מסביב לפינת המסדרון למצוא את נרקיסה, השער שלה קלוע בקפידה, לבושה בגלימה מטולאת והבעה נחושה, מצביעה בשרביטה על אחד מפורטרטי המשפחה במסגרת מוזהבת שהיו ערוכים בשורה במסדרון. כשהיא ראתה אותו, עיניה התרחבו בהפתעה.

"סיריוס! מה?"

סיריוס החליק לעצירה מולה, והשעין את ידיו על ברכיו, מסדר את נשימתו. "הבית הזה גדול מדי," הוא התלונן. "אני חושב שיש פער זמן בין החדרים. כששלוש בחדר הציור, כבר שש בספריה."

"הארי ודראקו בסדר," אמרה נרקיסה מיד.

הוא התיישר. "איך ניחשת?"

"כי אתה אף פעם לא מספר בדיחות, חוץ ממקרים כאלה. שמעת מהם?"

"מצ'ארלי וויזלי," הוא אמר, מושיט לה מכתב. "הם איתו במחנה הדרקונים שהוא מריץ. לא רחוק מפה, למען האמת. הוא אומר שכולם בסדר גמור. ומוסיף עוד כמה פרטים מדוייקים, למען האמת... תקראי."

הוא ראה כמה מחריצי הדאגה נעלמים מפניה כשקראה את המכתב. כשהיא גמרה, היא הושיטה לו אותו בחזרה וחייכה. "טוב, להתראות," היא אמרה.

סיריוס מצמץ אליה. "להתראות?" הוא חזר. "למה את מתכוונת?"

"טוב, אתה הולך לרוץ להארי, לא? לבדוק שהוא בסדר. זה בסדר. אתה צריך ללכת."

"לא," אמר סיריוס. "אני לא הולך."

נרקיסה מצמצה אליו. "אתה לא?"

"לא," אמר סיריוס. "אוקי," הוא הודה, "אני באמת, באמת רוצה. אבל אני לא."

"למה לא? אין שום נזק בלהיות מגן."

סיריוס נאנח ונשען על הקיר. "אני יודע," הוא אמר. "וחלק גדול ממני רוצה לרוץ לשם, לגרור אותו בחזרה לפה, ולנעול אותו בחדר שלו עד שהוא יהיה בן שלושים. אבל התוצאה היחידה תהיה שהוא יתאמן על כישורי המאגיד שלו בלפרוץ החוצה. אני חייב להראות לו שאני סומך עליו, נרקיסה."

"הוא לא בוגד באמון הזה?" היא שאלה, מסוקרנת.

"לא ממש." סיריוס נראה מהורהר. "אמת זה הטבע שלו. אני מתרשם שהוא חשב שהחברים שלו בצרה – לא סתם החברים שלו, החברה שלו (במובן ה... – ה"מ). הוא אף פעם לא למד לבקש ממבוגרים לעזור לו, ואני חושב שבשלב הזה, הוא מבוגר מכדי ללמוד את זה. הוא לא סתם נער, הוא הארי פּוֹטר. הוא אולי ילד, אבל יש לו בעיות של מבוגרים, תמיד היו לו, ועד כה הוא התמודד אתם לבד. והתמודד אתם טוב. אני צריך לתת לו תמיכה, ואולי קצת משמעת. לעולם לא יהיו לו חיים נורמליים; אין שום דבר בחינוך שאני מחנך אותו לחיים נורמליים."

"זה לא קל," אמרה נרקיסה בסימפטיות, "להיות סנדק של גיבור, לא?"

"לא," אמר סיריוס. "הייתי מעדיף שהוא יהיה חנון מצוי וקטן שיושב כל היום בספריה."

נרקיסה צחקה, "סיריוס! היית שונא את זה!"

סיריוס גיחך. "כן, הייתי." הוא הביט בה בסקרנות. "התכוונתי לשאול קודם," הוא אמר. "מה את עושה, בכולופן?"

"מכינה חפצים שאני רוצה למכור," היא אמרה בשלווה, ונגעה בקצה שרביטה בפורטרט של איש חמור-סבר, חיוור בגלימה שחורה. מיידית, המסגרת החלה לזהור בכחול חיוור. "הנה לך, דוד ולאד!"

"את מוכרת את הציורים? למה?" שאל סיריוס. זה היה מאותם המקרים שהוא ראה שהוא לא מכיר את נרקיסה טוב כל כך. למרות שבשער קלוע היא הייתה מושכת.

"אמרתי לך קודם," אמרה נרקיסה, זזה במורד המסדרון ומסמנת פורטרט נוסף. "האבות הקדמונים של מאלפוי הם עסקה טובה, אבל רוב שוויים הוא בחפצים. ציורים, רהיטים, זהב... אני רוצה הון נזיל לדראקו שיוכל להשתמש בו."

"מתי תהיה לו חזקה על זה?" שאל סיריוס, מביט סביבו בסקרנות.

"חצי כשיהיה בן שמונה-עשרה, השאר כשיהיה בן עשרים-ואחת."

"שמונה-עשרה?" סיריוס שרק. "הוא יהיה צעיר ששווה - -"

"שבעים וחמש מיליון אוניות," אמרה נרקיסה.

סיריוס נחנק. "שבעים וחמש מיליון?"

"זה כולל את ההון של האבות ברומניה ובטורקמניסטן גם כן, כמובן," היא אמרה בשלווה.

"אלוהים אדירים," אמר סיריוס, ונשען שוב נגד הקיר. "את חושבת שנוכל לעשות משהו שישמור אותו מלהיות אסון מוחלט ובלתי נסבל?"

נרקיסה הניחה את ידיה על מותניה. "הבן שלי לא אסון," היא אמרה.

"עדיין לא," אמר סיריוס. "אבל עם כל הכסף והכוח –"

"זה אפילו לא מתחיל לפצות אותו על כל מה שלא היה לו!" אמרה נרקיסה, ארשת פניה סוערת.

"את מרגישה אשמה," אמר סיריוס.

נרקיסה הביטה בו לרגע, נאנחה והעבירה את גב ידה על מצחה. "אני יודעת."

"זה בסדר," אמר סיריוס. "אני מרגיש אותו דבר לגבי הארי."

"אבל היית בכלא – "

"גם את," אמר סיריוס.

נרקיסה נאנחה. "אני מניחה שזאת האמת."

"שניהם," אמר סיריוס באיטיות, "נערים בהחלט בלתי-רגילים. אם נוכל לשמור שלא ייהרגו – "

"או יהרגו אחד את השני," השלימה נרקיסה.

"הם בהחלט יתעלו מעל עצמם."

שניהם הביטו אחד בשני. סיריוס חייך ראשון, ואז נרקיסה חייכה בחזרה. "אנחנו בצרה גדולה, לא?" הוא אמר.

"כן," היא הסכימה. "מתי הם באים לפה?"

"מחר בבוקר. והם מביאים את החברים שלהם. הילד של וויזלי, אחותו, והרמיוני, כמובן. זאת לא תהיה בעיה, נכון?"

"בבית הזה יש שלושים-ושבע חדרי-שינה," אמרה נרקיסה. "זו לא תהיה בעיה בכלל."

* * *

ג'יני בסופו של דבר מצאה את דראקו שוכב פרקדן על קצה סלע שטוח וגדול במרחק מה מהאוהלים. הוא שכב על בטנו ונראה מרוכז מאד בקריאת העותק של השבועון הצעיר למכשפה. היא ידעה שהוא ראה אותה, למרות שלא יכלה לומר איך היא ידעה.

היא טפסה על הסלע והתיישבה לידו, מביטה מטה בקודקוד הראש הכסוף-בלונדיני, שנתמך בידיו המקופלות.

"אז," היא אמרה. "למדת משהו חדש מהמגזין?"

"לא ללבוש פסים אופקיים," הוא אמר. "זה משמין אותי."

"בחייך, אתה לא יכול להראות שמן. אתה – אוה, לא משנה, לא היית רציני, נכון?"

"לא, אבל אני בהחלט רציני בקשר לשאלון האישיות הזה. כותרת השבוע: 'האם-אתם-להוטים-מדי-כשזה-מגיע-לפגישה-עם-בנים?'"

ג'יני גיחכה. "נו? אתה כן?"

"כנראה," אמר דראקו, "מה שדי מביך, אבל אל תגידי שאני לא עונה על שאלות מגזינים לא בכנות."

"תן לראות," ג'יני אמרה, לוקחת את המגזין ממנו. היא צחקקה. "לפי השאלון, אתה צריך להפסיק להתקבע על בנים יפים ולהעריך את הבנים היציבים והפוטנציאליים שמסביבך. 'בגלל שאחר-כך, הבן הביישן והחמוד שיושב מאחוריך בשיעור שיקויים יכול להיות החצי השני שלך.'"

"הארי יושב מאחורי בשיעור שיקויים," אמר דראקו בנימה אפלה.

"אוה, כמה חמוד," אמרה ג'יני. "אתה שונא אותו, הוא שונא אותך, כל השנים האלה... ואז, פתאום, האהבה פורחת."

"בהחלט," אמר דראקו, נשען על מרפקו. "אז, מה את חושבת שהוא יעדיף: ממתקים או פרחים? או סתם ארוחה רומנטית בחוץ? למרות שחבריו לשולחן הם אכזריים. ראית אותו אוכל מרק?"

ג'יני צחקקה לעצמה.

"רואה," אמר דראקו. "אמרתי לך שאם אני אנסה להצחיק אותך, את תתגלגלי על הרצפה מרוב צחוק."

"אני לא מתגלגלת," אמרה ג'יני, מנסה לעצור בעצמה.

"ואני לא באמת מנסה," אמר דראקו, והתיישב, מותח את רגליו לפניו. הוא הביט ישר אליה, ולמרות שלא שינה הבעת-פנים, היא הרגישה פתאום מפוכחת.

"רון היה ממש מגעיל מקודם," היא אמרה . "אני מצטערת."

דראקו לא ענה. היא הביטה בו וראתה שהוא בוהה ישירות בקו העצים המרוחק.

"על מה אתה חושב?" היא שאלה.

"הרהרתי במילים האלמותיות של יוליוס קיסר כשאמר, 'ברוטוס! תקעת לי סכין בגב, ממזר.'"

"אני לא חושבת שאני זוכרת את זה במהדורה של שייקספיר," אמרה ג'יני, מחניקה חיוך.

"ניסחתי את זה שונה."

"הארי לא חושב שעשית משהו רע," אמרה ג'יני. "אל תתן לדיבורים של רון להביא אותך לייסורי מצפון."

"אני לא מרגיש אשם," אמר דראקו, בקול די עמום.

"יש לי שש אחים," אמרה ג'יני בגסות. "אני יודעת איך בנים נראים כשהם מרגישים אשמים. הם זוחלים ומתכרבלים בתוך עצמם לכדורים קטנים ודורשים שהם רוצים להיות לבד - - מה שאתה עושה."

"לא ביקשתי ממך לעזוב אותי," דראקו אמר.

ג'יני הביטה בו מהצד. בצורה מסוימת, הוא נראה טוב יותר מהארי, היא חשבה, למרות שהפנים שלו חסרו את השקיפות השובת-לב של הארי - - היה בלתי אפשרי לומר מה דראקו חשב, בלתי אפשרי לומר אם הוא היה משועשע, משועמם או פגוע. או אולי זה היו פשוט הפנים שהיו חדשות לה, בעוד שפניו של הארי נחרטו בזכרונה. השוואות הן מטופשות, היא אמרה לעצמה בחומרה. תפסיקי עם זה.

"אתה נראה עייף," היא אמרה.

"כן," הוא אמר. "אני עייף."

"עדיין יש לך סיוטים?" היא שאלה, בקול קטן.

כשהוא דיבר שוב, זה היה בטון שטוח, והיא ידעה מיד שהוא משקר. "רק חלומות רעים של בריחה," הוא אמר. "כישלון אקדמאי. נפילה מהמטאטא שלי. לגלות פתאום שאני לובש בגדים שלא באופנה."

ג'יני צחקה. דראקו הביט בה באלכסון, חיוך קטן בזוויות פיו. "יש לך צחוק חמוד," הוא אמר. "מצטער, דרך אגב, שבכיתי עלייך."

"זה בסדר," אמרה ג'יני, מרגישה פתאום רפרוף בבטנה. היא חייכה אליו. "אין לך אמירות תמציתיות או ציטוטים שימושיים מאביך שיכולים לעזור עכשיו?"

"מסיבה כלשהי, האמירה היחידה של אבא שלי שנראה שנתקעה לי בראש עכשיו היא כשהוא אמר לי 'יש תמיד אור בקצה המנהרה. כמובן, זה בדרך כלל אורות קרבים של רכבת אקספרס.'"

"זה לא באמת מעודד," אמרה ג'יני בפקפוק.

"לא," דראקו הסכים. "לא, בהחלט לא."

* * *

הרמיוני הלכה לאוהל שהייתה אמורה לחלוק עם ג'יני, והביטה סביב בעייפות. בפנים זה היה חדר קטן וחמים עם שתי מיטות קטנות, ושולחן בפינה עם מראה עגולה ונקיה תלויה מעליו. זזה באיטיות, כל עצם בגופה כואבת מעייפות, היא הלכה לשולחן והתיישבה. היא יכלה לראות את ההשתקפות שלה במראה, למרות שזה לא היה כל כך ברור. חריץ ארוך באמצע המראה פצל את פניה לשני חלקים לא שווים. זאת אני, היא חשבה בזעם. מפוצלת לשניים.

היא משכה את אחת המגרות של השולחן, ומצאה את מה שחפשה: קלף, בקבוק דיו ועטי-נוצה. היא הניחה אותם על השולחן והביטה בהם. איכשהו, המראה שלהם היה מנחם; תמיד הם עזרו לה לגרום שמשהו יתפוס ויעסיק את ידיה וראשה. היא הרימה עט-נוצה, טבלה אותו בבקבוק הדיו והחלה לכתוב.

היא הייתה בדף השלישית של קלף כשדלת האוהל נפתחה והיא הסתובבה באיטיות, מצפה לראות את ג'יני.

זה היה הארי.

היא הביטה בו, באמת רואה אותו, היא חשבה, בפעם הראשונה באותו יום. כשראתה אותו בהתחלה, היא הייתה יותר מדי המומה מההלם של לראות אותו שוב באמת, ובאוהל של צ'ארלי היא התרכזה חזק מדי בלא להביט בדראקו. אבל דראקו לא היה כאן עכשיו; אף אחד לא היה שם עכשיו, ובפעם הראשונה בשלושה שבועות, היא הייתה לבד עם הארי.

;;

היא הייתה אמורה להיות מאושרת, היא חשבה. אבל במקום היא הייתה – מפוחדת. הוא חצה את החדר ונשען על משענת הכיסא שלה, מביט מעל לכתפה בהשתקפויות שלהם במראה. היא יכלה לראות את פניו משתקפות, וחשבה שהוא אפילו נראה מבוגר יותר. קצת פחות כמו עצמו, קצת יותר כמו תמונה שלו – או תמונה של ג'יימס.

הוא ראה אותה מביטה בו במראה וחייך. "מה?"

"אתה גבוה יותר," היא אמרה בלי לחשוב. "איך יכולת לגבוה כל כך בשבועיים?"

"התרכזתי מאד."

"ואתה כהה יותר," היא אמרה. "ויש לך נמשים על האף."

"אני יודע," הוא אמר, מושפל. "הם נוראיים?"
;
"לא. אני אוהבת אותם. אבל אתה נראה כל כך עייף."

"שלושה ימים של ייסורי משיכת מעיים ושל מהומה יעשו את זה," הוא אמר, מזעיף פניו ופוזל אליה. "אני חושב שנהיה לי שער לבן, למען האמת. התכוננתי לכנות אותו בשמך."

"אוה, מצחיק מאד," אמרה הרמיוני. היא הסתובבה בכסאה והביטה בו. "אני מצטערת שדאגת," היא אמרה, יותר רצינית. "אני העברתי שש שנים לדאוג לך, אז אני יודעת איך אתה מרגיש."

הארי נראה כאילו הוא לא שמע אותה. "הגעתי מצ'ארלי לפני כמה דקות בגלל שרציתי לומר לך משהו," הוא אמר. "למען האמת, רציתי להראות לך משהו."

היא חייכה אליו. היא קוותה שזה לא חיוך עצבני. "ואני מתערבת אתך שאני אומר את זה לכל הנערות."

הארי לא חייך. נראה שהוא לא היה במצב רוח להיות מקונטר. הייתה לו את ההבעה שתמיד הייתה לו כשהוא ניסה להתגבר ולומר משהו רציני. לא, היא התפללה. לא עכשיו. לא משהו רציני. לא עכשיו.

הוא הושיט את ידו לתוך כיס המעיל שלו ושלף משם פיסת נייר מקופלת, שהוא הושיט לה. הוא היה כבר מקומט ומבריק מקריאות נשנות וחוזרות. הרמיוני לקחה אותה בסקרנות, פתחה אותה, ומצמצה.

זה היה המכתב שהיא כתבה תחת כישוף האימפריו, מספרת להארי שהיא עוזבת אותו לטובת ויקטור. היא לא זכרה שהיא כתבה אותו, וראתה את כתב ידה המוכר והרועד בפליאה: ראיתי את ויקטור אחר הצהריים, וגיליתי שתמיד אהבתי אותו כל אותם שנים... תמיד תהיה חבר יקר בליבי... בבקשה אל תנסה ליצור איתי קשר.

"הארי!" היא קראה, מביטה בו באימה. "אתה לא רוצה לומר לי שהאמנת אפילו למילה אחת ממה שכתוב כאן!"

"ובכן, זה נכון," אמר הארי. "האמנתי."

הרמיוני הייתה מפוחדת. "האמנת?"

"בהתחלה הייתי מזועזע. לא יכולתי להאמין לזה, אבל כל פעם אמרתי לעצמי שזה בלתי אפשרי והתחלתי לדאוג שזה לא רציונלי. הייתי יהיר. משער אותך, כמו שתמיד עשיתי... משער שאת הרגשת כמוני, אבל כשבאמת - -"

אבל המראה, הארי –"

"כן, אבל לא דיברנו שם, נכון?" הוא אמר בפשטות. "וחשבתי, אולי את רואה אותי במראה כי את רוצה שמערכת היחסים שלנו תחזור להיות כמו שהיא הייתה, ולא... משהו אחר."

"ואז מה?" אמרה הרמיוני, מרוגזת. "הייתי יותר מדי נבוכה לתקן את הטעות שהורשמת שאני מאוהבת בך, אז הלכתי על זה?"

"ובכן," אמר הארי, נראה כאילו הוא התקטן, "כן."

"הארי, אם חשבת על זה, אתה טיפש מוחלט," אמרה הרמיוני בתקיפות. "תן לי לנחש. רון שכנע אותך שהיית אידיוט מוחלט."

"למען האמת, זה היה מאלפוי."

"דראקו?" אמרה הרמיוני קלושות. אוה, למה הארי היה צריך להזכיר אותו? מכל הנושאים שהיא לא רצתה לדבר עליהם.

"כן. הוא היה... מסיבה מסויימת... חיובי לגמרי שלא התנהגת בצורה חופשית. הוא קרא לי בשמות... בעט בי קצת... טוב, את יודעת איך הוא. אבל אני חושב שזה בדיוק מה שהייתי צריך. אני הייתי..."

"היית מגוחך לחלוטין?" אמרה הרמיוני בחיוך חיוור.

"מפחד," אמר הארי. הוא לקח נשימה עמוקה ואמר מהר, "למדתי מספיק על עצמי, הרמיוני, כדי לדעת מה באמת מפחיד אותי. וזה רק אחד הדברים. הרעיון שאני אאבד את המשפחה שלי - - שוב. וזה רון, וסיריוס... ואת. את המשפחה שלי, הרמיוני. את הכל בשבילי."

הרמיוני פרצה בבכי.

הארי נראה מפוחד לגמרי. "הרמיוני - "

הרמיוני טלטלה את ראשה באלימות. היא לא יכלה לדבר לרגע, מה שהיה רעיון די טוב. במגושם, הארי הושיט את ידו וליטף את שערה ואת צד פניה, והיא תהתה לרגע למה הארי היה מגושם איתה, אפילו עכשיו, כשדראקו לא היה, לא היה סימן תזוזה שנראה תכליתי ויעיל, או סימן למחווה הססנית, ולמה היא חשבה עליו עכשיו כשהיא הייתה אמורה לחשוב על שום דבר מלבד הארי?

"אני מצטער," הוא אמר בעדינות. "אחרי כל מה שעברת, ואני מטריד אותך במכתבים ומאלפוי ושום דבר לא חשוב..."

"אני לא רוצה לדבר על מאלפוי," שסעה אותו הרמיוני בבכי, נעמדה, ונישקה אותו. היא הרגישה את ידיו מחליקות במעלה זרועותיה, הלחץ המוכר כשהוא אחז את עורפה, מושיט יד כדי למשוך את הגומיה משערה וזורק אותה לצד, נותן לשערה ליפול מסביבם. הוא היה עדיין הארי, הארי המוכר כל כך בדרך שקרע את ליבה, ההרגשה שלו אותו הדבר, העצמות הרזות של ידיו וצלעותיו ופניו, השער הלא מסודר שסרקה בידיה. היא החליקה את אצבעותיה בעדינות במורד גבו, יודעת שהיא חייבת לגעת בו, אבל מרגישה שמשהו לא בסדר...

זה יותר גרוע מקללת קרושיאטוס, הרמיוני חשבה באומללות. זה איום.

"הרמיוני," אמר הארי ברכות, מרחיק אותה ממנו.

"מה?"

"את בוכה."

"אני מצטערת..."

"לא. אין צורך." הוא משך אותה קרוב יותר אליו, מפתל את ידיו בשערותיה, ומנשק את עיניה ואת קצה אפה. "זה בסדר," הוא אמר. "אני תמיד אסמוך עלייך."

אבל זה לא בסדר, הארי, היא חשבה באומללות. זה לגמרי כל כך לא בסדר.

שניהם שמעו את הדלת הנפתחת באותו זמן, וסובבו את ראשיהם לראות את צ'ארלי נכנס, סוחב מה שנראה כמו ערימת בגדים. הוא קרץ להם ואמר בהכנעה, "בעניין הזה שוב, לא?"

"אנחנו לא 'בַּזֶה' שוב," אמר הארי באצילות, למרות שהוא התרחק מהרמיוני. "רק דיברנו."

"נכון," אמר צ'ארלי בגיחוך. "רק דיברתם, ופתאום מעדתם, ונפלתם אחד על השני על השפתיים. קורה כל הזמן." הוא זרק את ערימת הבגדים על המיטה ואמר, "הרמיוני, הבאתי לך ולג'יני כמה טי-שרטים ישנים לישון בהם. אני מצטער אם הם מרופטים קצת, אבל זה כל מה שהיה לי. הארי, תתגבר על עצמך. בחזרה לאוהל הבנים."

"לילה טוב, הארי," אמרה הרמיוני, קצת יותר מדי מהר. היא הרגישה, יותר מאשר ראתה, שהארי מביט בה במבט מוזר על פניו, אבל היא לא הסתובבה להביט בו.

הוא רכן ונשק לה בעדינות על הרקה. "תשני טוב," הוא אמר.

* * *

רמוס לופין לא היה מעולם לפני כן באחוזת מאלפוי, אבל אם הוא היה, הוא היה המום כשהוא היה מגיע לשם, גורר מזוודת עור בידו, לראות עד כמה השתנתה.

העכבישים הענקיים נעלמו, וכך גם גן הטופיארי האכזרי, שערי הסורגים המחודדים, אדמות המכרה המכושפות והקסמים המשוננים. הבור העמוק היה מוקף בשלטים מהבהבים שאמרו: "סכנה: התקרבות-וסיכון-יעיפו-אתכם-דרך-חלל-אינסופי-עד-אינסוף". מלכודות הזבובים הנוגהות והגדר שיחים העגולה מכוכבים בפרחים זדוניים שהוחלפו בעשבים פשוטים שיום אחד יפרחו בחינניות, אם נרקיסה תאמר להם.

כשלופין התעתק לתוך חדר-הציור, הוא מצא את סיריוס מחכה לו, לובש חולצה לבנה, מכנסיים שחורות וחיוך מאוזן לאוזן. "הארי בסדר גמור!" הוא הודיע, כבדרך שיחה. "וגם דראקו."

"הם בסדר?" הדהד לופין, המום וחש הקלה בעת ובעונה אחת. "איך אתה יודע?"

"שלחתי ינשוף לרון וויזלי אתמול," אמר סיריוס, לוקח את המזוודה של לופין מנו ורמז לו לעלות אחריו במעלה המדרגות. "גיליתי שאם מישהו יוכל לדעת איפה הארי, זה החבר הכי טוב שלו. בכולופן, קבלתי מכתב הבוקר מצ'ארלי וויזלי – הם היו איתו במחנה הדרקונים שהוא מריץ. שלחתי לו ינשוף בחזרה, והוא שולח אותם הבייתה מחר בבוקר. הוא אומר שכולם בסדר גמור."

"הם הלכו לחפש את הרמיוני," אמר לופין, מרגיש בו זמנית הקלה ואי-שקט. "לא?"

"כן, והיא איתם עכשיו," אמר סיריוס, מסתובב בפינה. כשהם עברו במסדרונות של אחוזת מאלפוי, לופין שם לב שיש מסגרות מסויימות שזוהרות באור על הקירות של פורטרטים שהוזזו, ועל הרצפה יש גם רהיטים שהוזזו ממקומם. "ולפי צ'ארלי, הם כולם בריאים לגמרי. כמובן, כשהארי יגיע לכאן מחר, אני הולך להרוג אותו, אבל זה לא הנקודה."

למרות תחושת החרדה שלו, לופין צחק.

"מה?" אמר סיריוס.

"אתה," אמר לופין. "נהיית משליט משמעת."

"אני יודע," אמר סיריוס בעגמומיות, עוצר מול דלת גדולה מעץ אלון ומושך טבעת מפתחות מכיסו. "מה אני יכול לומר לו? 'כשהייתי בגילך, לא הייתי חולם על להתגנב מבית-ספר באמצע הלילה ולא לומר לאף-אחד לאן אני הולך, ו, אוה, דרך-אגב, ויש מקום על המגדל הצפוני שנותן נקודת תצפית טובה מאד לאמבטיה של הבנות של רביינקלו'."

"אני חושב שזה היו בנות האפלפאף" אמר לופין. "לא שאני יודע על מה אתה מדבר, כי אני לא."

"ואז יש את דראקו," סיריוס הוסיף, אפילו יותר בעגמומיות. הוא מצא את המפתח הנכון והכניס אותו לתוך המנעול. הדלת הסתובבה ונפתחה. "אין לי שום רעיון מה לומר לו, ונרקיסה לא תעזור. היא מרגישה כל כך אשמה לגבי לוציוס וכל מה שקרה שהיא לא תעניש אותו אפילו אם הוא ישרוף את הבית."

לופין שרק כשהם נכנסו לחדר שמאחורי הדלת. זו הייתה הספריה של לוציוס; חדר ענק ומשושה עם תקרה שנעלמה לחשכה וגרגרי אבק מעליהם. מדפי ספרים ענקיים היו בהושטת יד רק אם תטפס על סולם מהגוני מגולף, נשמר ישר על ידי קסם, והם השתרעו בחדר בלי הפסקה. לופין יכל לומר רק על ידי שראה את גבי הספרים שרובם היו ישנים ונדירים במידה שלא תאומן.

"ההילאים רוקנו את המקום הזה לגמרי," סיריוס העיר, עוקב אחרי מבטו של לופין. "לקחו את רוב הניירות של לוציוס, צעצועי הקסם האפל שלו, כל מיני מתקנים של עינויים מגעילים. אבל דמבלדור שכנע אותם להשאיר את הספרים פה."

לופין הביט בו. "למה?"

"הוא קיווה שאתה תמצא משהו שיעזור להסביר מה הלך פה לאחרונה," אמר סיריוס בשקט. "אתה יודע איך הוא – הוא לא יאמר שום דבר ישירות. אבל אני יודע שהוא חושב שכל הארועים האחרונים קשורים אחד לשני – העלמות הסוהרסנים, "התסיסה ביער האסור, ועכשיו כל הדבר הזה על חזרת סלאזאר סלית'רין – "

"יש לך פה את הספר אתך?" שיסע סיריוס, נראה לפתע סקרן.

לופין הוציא את הספר מהמזוודה שלו והושיט אותו לסיריוס, שלקח אותו והלך איתו לאורך החדר לאחד החלונות הזכוכית הגדולים (ירוק וכחול, הם הראו עיצוב מסובך של Mים). הוא פתח אותו, והזעיף פנים לדפים.

"אתה צודק," הוא אמר. "אף פעם לא ראיתי דבר כזה." הוא הציץ מעלה. "פירנזה אמר שזה יעזור להבהיר דברים?"

"כן," אמר לופין, בהיסוס, נזכר במילותיו המדוייקות של הקנטאור בצמרמורת של תחושה מבשרת רעות. שום דבר לא יעזור לכם עכשיו. "למרות שהוא לא נראה אופטימי במיוחד..."

"לא, הם לעיתים נדירות כאלה," אמר לופין, סוגר את הספר ומניח אותו על השולחן. "הם מדכאים מאד, למרות שהם מאד ישרים בקשר להחזרת חובות. מה שמזכיר לי," הוא הוסיף, יושב על השולחן ומניח את סנטרו על ידו. הוא הביט בהרהור על לופין. "חשבתי לעשות מסיבת יומולדת להארי."

"מה?" אמר לופין, המום משינוי הנושא הפתאומי.

"ככל שאני יכול לומר, אף פעם לא הייתה לו מסיבת יומולדת, אף פעם לא היה לו יומולדת מקובלת בעבר. והוא הולך להיות בן שבע-עשרה, וזה גיל די חשוב..."

"טוב, יש לך את כל האמצעים לעשות אחת," אמר לופין. "אבל מה זה קשור אלי?"

"טוב, לימדת בהוגוורטס, וחשבתי, אם אתה יכול לזכור מי החברים שלו היו – "

לופין נחר. "אל תנסה לערב אותי בתכנון מסיבה, סיריוס," הוא אמר. "המסיבה האחרונה שהייתי בה הייתה מסיבת הרווקים של ג'יימס, וזה היה לפני עשרים שנה."

"ואני עדיין זוכר את זה כאילו זה היה אתמול," אמר סיריוס, מגחך.

לופין הרים גבה. "אני בהלם שזכרת. למיטב זכרוני, השתנת ביסודיות, עומד על הראש בקדמת הגן, ושרת שמונה-עשרה גרסאות של השיר הזה 'אני יכול להיות מנקה ארובות קטן, אבל יש לי מטאטא גדול (והמבין, יבין... – ה"מ).' ואז נאלצנו לסחוב אותך הבייתה."

"לשיר הזה," אמר סיריוס בכבוד, " היו רק חמש-עשרה גרסאות."

"אז המצאת את השלוש האחרונות."

"הם התחרזו?"

"סיריוס..."

"אתה הגעת לזה," אמר סיריוס, ועשה פרצוף. "רואה, על זה אני מדבר. איך אני יכול להוות דוגמא חינוכית להארי? לי לא הייתה דוגמה חינוכית כשהייתי בגילו, אולי חוץ מג'יימס, ומה אני יכול לומר על זה? 'תהיה כמו אביך'?"

"הוא יכול להיות גרוע יותר," אמר לופין.

"אני יודע," אמר סיריוס. "אבל הוא אף פעם לא הכיר את אביו, אז זה לא יאמר לו כלום?" הוא נאנח. "אני רוצה שהוא יהיה מאושר פה, רמוס, אבל אני פשוט לא יודע. אני אפילו חשבתי לעשות מגרש קווידיץ' בחצר האחורית. יש מלא מקום."

"לא חשבתי אף פעם שאתה מעריץ קווידיץ' כל כך נלהב," אמר לופין.

"לא, אבל חשבתי שאולי דראקו והארי יחבבו את זה," אמר סיריוס.

"אלוהים אדירים, הם יחיו כאן ביחד, לא?" אמר לופין, נראה כאילו רק עכשיו הוא קלט את זה. "זה יקח יותר ממגרש קווידיץ' כדי להשכין את השלום ביניהם. אני מניח שאורך של שמונה מגרשי קווידיץ' יספיקו, אם הארי יעמוד בקצה אחד ודראקו באחר."

סיריוס חייך אליו. "אתה פשוט לא מאמין לי שהם חברים, לא?"

לופין משך בכתפיו. "לא אותי אתה צריך לשכנע," הוא אמר. "אלא אותם."

***דראקו ישן***

הוא הלך דרך הגנים שבמצודה שביער, רק שעכשיו הוא היה שלם ולא שרוף והגנים היו חיים ופורחים. שום דבר לא נראה מוזר לו, רק מוכר לחלוטין, כאילו הוא ביקר שוב מקום שהיה בו הרבה פעמים.

הוא היה להוט להיכנס, למה, הוא לא היה בטוח. הוא הלך במהירות דרך הגנים, דורך על המרצפות שהיו שבורות ומעוותות, ונכנס דרך הדלתות הכפולות של המצודה לתוך חדר הכניסה הענק עם שטיחי הקיר וזוהר הנרות.

הרמיוני חכתה לו שם. הוא ידע שזו הייתה הרמיוני, למרות שהיא נראתה קצת משונה. השער שלה היה אסוף על קודקודה עם גלימות עבות של ברקת נוצצת, והיא לבשה שמלת משי ארוכה עם ציציות זהב. היא נראתה כמעט מושלמת, למרות שלא לגמרי, לא כמו עצמה. היא עמדה על קצות האצבעות שלה ונשקה אותו, כאילו זה היה הדבר הטבעי ביותר בעולם לעשות, וכאילו היא נשקה אותו כך כל יום.

"שלום, אהובה," הוא שמע את עצמו אומר. זה לא היה מה שהוא תכנן לומר. הוא רצה לשאול אותה למה היא התלבשה ככה, הם הולכים לאנשהו? אבל זה לא היה מה שיצא כשפתח את פיו. "התגעגעת אלי?"

"אני תמיד מתגעגעת אליך כשאתה אינך," היא אמרה, מתרחקת ממנו קצת, ועשתה פרצוף. "אבל תראי, כולך מדמם."

"כן," הוא שמע את עצמו אומר. "זה פשוט לא נשטף."

היא הושיטה את ידה ונגעה בפניו, וכשעשתה את זה, הוא ראה שיש צלקת על פנים כף ידה. הוא ניסה להישען קרוב יותר כדי לראות את זה, אבל החלום-עצמי שלו לא שיתף פעולה. "הם בסדר עכשיו," הוא שמע עצמו אומר, "נכון?"

"אתה מתכוון, מאז שהרגת אותו?" אמרה הרמיוני בעליזות. "אוה, כן. הדברים הרבה יותר טובים עכשיו."

הוא קפץ ממנה. "מה? את מי הרגתי?" הוא דרש, וזה לא היה הדיבור של החלום-עצמי שלו, זה היה הוא-עצמו עכשיו. הוא ראה את עיניה מתרחבות בהפתעה, ואז היא הסתובבה ממנו, נעלמת דרך מערכת המדרגות המעוצבת בעושר, הקירות, ושאר החלום.

הוא פקח את עיניו. הוא בהה בשמיים השחורים הפרוסים עם כוכבים. כשהוא התגלגל, הוא ראה שהוא שכב על הקרקע של בסיס הסלע שעליו ישב מוקדם יותר עם ג'יני. הוא לא זכר שהוא הלך לישון שם, הוא לא זכר שהוא הלך לישון בכלל. אחת מזרועותיו הייתה מתחת לראשו, השנייה, מתוחה לצידו, אחזה בחוזקה את ניצב החרב של סלית'רין.

הוא התיישב באיטיות, מודע שהוא ספוג זיעה קרה. הוא הביט מטה לחרב. "חשבתי שגמרנו על כל החלומות האלה," הוא אמר לה. "מתי אני אוכל לישון בשקט בלילה בלי חלומות כל זמן שיש לי אותך?" היהלומים הירוקים על הניצב נצצו כלפיו כמו עיניים קורצות.

"את מי הרגתי?" הוא שאל אותה. "את מי הרגתי?"

אבל הוא ידע.

* * *

לא הרבה אחרי שהארי וצ'ארלי נפרדו ממנה, ג'יני נכנסה לאוהל, שורקת ברכות ונראית קלילה. הרמיוני, שכבר לבשה את אחת האפודות של צ'ארלי ושכבה על המיטה, הסתובבה על הצד והביטה בג'יני במבט בוחן. "את נראית נורא עליזה," היא אמרה .

ג'יני נפלה בחבטה על המיטה הנגדית ובעטה מעליה את הנעליים. "נכון, קצת," היא התוודתה. "למעשה, יש משהו שרציתי לספר לך." היא עצרה, ונראתה אשמה. "למרות שאת זאת שחייבת לדבר," היא אמרה במהירות. "אני מתכוונת, אחרי כל מה שעברת –"

"לא," אמרה הרמיוני אוטומטית. "לא, אני באמת לא רוצה לדבר על זה."

ג'יני זחלה מתחת לכיסוי עם הבגדים, נראית מסופקת. "את בטוחה?" היא שאלה.

"לגמרי בטוחה," אמרה הרמיוני. "למעשה, אם יש לך משהו נחמד לומר לי, אני אשמח לשמוע. לא תזיק לי קצת עליזות."

"אוקי," אמרה ג'יני, מהר מאד. "אני חושבת שאני מתחילה לחבב את מאלפוי."

"מה?" הרמיוני כמעט נפלה מהמיטה. "איך? למה? את בטוחה?"

ג'יני הסמיקה כמו השער שלה. "אני יודעת, זה די מוזר," היא הודתה.

"מוזר?" אמרה הרמיוני, מודעת לכך שהקול של עולה מעט גבוה יותר ממה שהתכוונה. "ג'יני, הוא - - אני מתכוונת, הוא לא – טוב, הוא לא נחמד מאד, לא?"

"אני יודעת, אני יודעת. הוא לא נחמד, אכזר, סרקסטי, מריר וקצת מוזר. אבל אני באמת חושבת שאני מחבבת אותו."

"אוה," אמרה הרמיוני קלושות. "את בטוחה שזה לא תלבושת העור?" היא הוסיפה בתקווה.

"לא, חיבבתי אותו עוד לפני כן," אמרה ג'יני, וסיפרה להרמיוני על איך שהיא באה לחדר שלו במחילה כשהיו לו סיוטים, ואיך הוא ביקש ממנה להשאר איתו. "אני לא יודעת, היה פשוט משהו בדרך שהוא ביקש ממני להישאר. זו הייתה הפעם הראשונה אי-פעם שחשתי... סימפטיה בשבילו."

"אוה," הרמיוני אמרה שוב. היא הייתה מודעת לכך שהיא נלחמת בדחף לצרוח. "טוב," היא אמרה באיטיות, "את חושבת – את חושבת שהוא מחבב אותך?"

ג'יני נשכה את שפתה. "אני באמת לא יודעת," היא אמרה. "לפעמים אני חושבת שכן. הוא בהחלט רוצה לדבר איתי, שבשבילו זה אומר משהו. אבל אז, אתמול – " והיא חזרה בשביל הרמיוני על מה שדראקו אמר שהוא לא צריך אהבה או שיתקנו אותו, במיוחד לא היא. "אז זה היה קצת מרתיע."

הרמיוני יכלה להרגיש את הבטן שלה מתהפכת בחרדה. תפסיקי עם זה, היא אמרה לעצמה בזעם. זה לא עניינך. "למעשה, זה לא מרתיע," היא אמרה, קצת צווחנית. "זה אומר שהוא מחבב אותך מספיק כדי שלא תהיה לא ריאליסטית ברגשות שלך כלפיו. את חייבת להבין – הוא לא משקר. לא על איך שהוא מרגיש. הוא תמיד," היא נחנקה קצת במילים, "כן באופן מכאיב."

"עם דגש על ה'באופן מכאיב'," אמרה ג'יני בצחוק.

"ג'יני... את בטוחה? אני מתכוונת, הוא נורא... קשה," אמרה הרמיוני בהיסוס.

"אני בטוחה," אמרה ג'יני בנמנמנות. "אני מתכוונת, אני יכולה להגיד את זה עכשיו, מאחר שאני לא מרגישה ככה יותר... אבל אחרי כל השנים האלה שהיה לי את הקראש הזה על הארי – מצטערת, הרמיוני, אבל אני מתכוונת, את ידעת כבר ש – זו כזאת הקלה שאני מרגישה ככה כלפי מישהו אחר, לשם שינוי. מישהו שאין לו כבר," ועכשיו ג'יני פיהקה פיהוק ענקי, "חברה..." (נחשו.. – ה"מ)

"נכון," אמרה הרמיוני, בוהה בעיניים פקוחות לרווחה בתקרת האוהל. היא התיישבה לפתע, מרגישה את הלב שלה פועם חזק כנגד צלעותיה, וסובבה את רגליה לצד המיטה.

ג'יני מצמצה לעברה בנמנום. "את קמה?"

"שכחתי," אמרה הרמיוני בחופזה. "התכוונתי לשלוח ינשוף – אני אחזור מיד."

"רוצה שאני אבוא איתך?"

"לא – לא, זה בסדר."

ג'יני לא ענתה. היא ישנה, חשבה הרמיוני בהקלה. טוב. היא קמה על רגליה ופסעה על קצות אצבעותיה לאורך החדר לכיוון הכיסא היכן שבגדיה היו כפי שהשאירה אותם מקופלים. היא הורידה את הטי-שירט של צ'ארלי והחליפה לשמלה האדומה שלבשה בימים האחרונים. היא לא טרחה לחפש את נעליה, אלא הלכה יחפה לדלת וחמקה החוצה דרכה, סוגרת אותה בזהירות מאחוריה.

היה קריר בחוץ, אבל לא קר; האוויר היה צלול עד כדי שקיפות. המחנה היה שטוף באור החלבי של הירח; היא יכלה לראות המתאר העמום של האוהל של צ'ארלי, ומאחוריו, הפס המשונן של העצים במרחק.

צ'ארלי הצביעה על המקום שבו הם שמרו את הינשופים מוקדם יותר כשהוליך אותה לאוהל שלה. היא מצאה אוהל קטן ועגול בלי הרבה בעיות, מצאה ינשוף חום זעיר, ונתנה לו את המכתב שכתבה, ממוען לסיריוס בלק באחוזת מאלפוי. היא יצאה החוצה, צופה בינשוף כשעף מעל העצים המרוחקים, נקודה קטנה שנעלמה לתוך החשכה.

ואז, כשהביטה במבט לא מאושר ביער האפל, הבזק כסף תפס את עינה.

היא הלכה לעברו, לא באמת חושבת על מה שהיא עושה או למה היא עושה אותו, בגלל שהיא ידעה שלא הייתה לה סיבה טובה להיות שם. היא פילסה את דרכה דרך האוהלים השקטים והמוצלים, עוברת את האוהל של צ'ארלי היכן שהארי ישן, עברה את המכלאה היכן שהדרקונים חיכו, ערים, עיניהם הזהובות מנצנצות כמו שמשות קטנות נגד השמיים השחורים. זה היה, תחת נסיבות אחרות, שהיא נקלעה למראה מפחיד ומאיים, אבל היא בקושי ראתה אותם עכשיו. היא הלכה לאנשהו, הייתה לה מטרה, היא חפשה את - -

דראקו. הוא עמד באותה קרחת-יער שג'יני מצאה אותו מוקדם יותר, למרות שהרמיוני לא הייתה אמורה לדעת את זה. הוא הסיר את המעיל שלו ועמד עם גבו לסלע. הוא נראה עסוק בלתקוע את החרב של סלית'רין לתוך גזע עץ, צופה בה נתקעת, מוציא אותה, וחוזר חלילה. הוא לא הביט מעלה כשהרמיוני נכנסה לקרחת-היער, אבל היא ראתה את כתפיו מתקשחות וידעה שהוא שמע אותה מופיעה.

"מי שם?" הוא קרא, לא מסתובב אחורה. "אתה שוב, וויזלי? בא שוב לקרוא בשמות? אלוהים, באתי לפה להיות לבד וזה כמו מופע רוק מזורגג."

"רבת עם רון?" הרמיוני שאלה. "למה?"

דראקו הסתובב על עקביו, ומבט הפתעה חלף על פניו כשראה אותה. "אוה," הוא אמר. "את." הוא העיף מבט לעבר החרב, תקועה בחוזקה בזווית ישרה מגזע עץ, ונאנח. "כן, רבתי עם רון," הוא אמר. "מה חדש בזה? הוויזלים והמאלפויים היו אוייבים נצחיים מאז 1325 כשמאלפוי תפס את וויזלי צד בלי רשיון באדמות שלו וכרת את ראשו עם גרזן. רגשניים נורא, הוויזלים האלה. אפילו מאז, שזה נהפך לחצר בית-ספר, כל-הזמן-קריאה-בשמות ושנאה כוללנית מסביב.

"צ'ארלי לא מתעב אותך," אמרה הרמיוני. "וג'יני בוודאי שלא מתעבת אותך."

דראקו נתן בה מבט צר. "היא אמרה לך את זה?"

הרמיוני הביטה באדמה. "היא אולי אמרה משהו."

דראקו הביט בה אפילו יותר בצרות. "את מקנאה," הוא אמר.

הרמיוני זקרה את ראשה והביטה בו. "אני לא!"

"אוה, כן, את כן," הוא אמר בקצרה. "מה שדי מצחיק, בהתחשב במצב. עם מה את מתמודדת פה, הרמיוני? פרס-אלף-דולר-למנצח-בתחרות-המרירות-האירונית?"

"אני לא מקנאה," חזרה הרמיוני בכעס.

הוא פסע אחורה כמה צעדים ונשען כנגד הסלע, משלב את זרועותיו על חזהו. "אז למה את פה?"

הרמיוני פתחה את פיה, ואז סגרה אותו שוב. ואז היא אמרה, די בחולשה, "דאגתי לך. ג'יני סיפרה לי שהיו לך סיורים."

"אז באת לבדוק אותי?"

"היא סיפרה לי על הדם," הרמיוני המשיכה. "אתה יודע, דימום כזה - - זה יכול להתפרש כהרבה דברים - - קסמים אפלים, דיבוק - -"

הוא הביט בה, והיא הרגישה את הברכיים שלה רועדות - - כמו שהם רעדו כשהארי הביט בה - - רק שזה היה שונה, יותר פיזי ופחות הרגשה שלה אישית. זה לא אמיתי, היא אמרה לעצמה בכעס.

"אז קמת כדי לבדוק אם יש לי דיבוק או לא? לא נראה לי שצריך את זה במיוחד."

"למה אתה כל כך כועס?" היא דרשה.

הוא נראה מרוגז. "למה אני כועס? בגלל שכל היום הייתי צריך להעמיד פנים שהכל מושלם. מה, שבכנות, אני רגיל לעשות. אבל זה קצת יותר מדי. התרכזתי כל כך חזק לא להסתכל עלייך שחשבתי שאם אני אתרכז טיפה יותר, אני אתחיל לדמם מהאוזניים."

"טוב, אני אסירת תודה," היא אמרה בנוקשות.

"אה," הוא ענה. "הכרת הטוב. החומר הרגשני ממנו עשויים חלומות הצעירים."

"מה אתה רוצה שאני אעשה?" היא אמרה בכעס.

"מה אני רוצה שתעשי? טוב, מה על – ואני מתחיל לתהות אם שמת סמים בתוך האוכל שלי, אבל לא משנה – מה דעתך על להיות כנה עם הארי?"

"אמרתי לך למה לא –"

"נכון," הוא שיסע אותה. "לכי למיטה, הרמיוני. את לא צריכה להיות פה."

"לא," היא אמרה בעקשנות.

הוא מצמץ אליה. "טוב, זה או שתלכי או שתבואי לפה," הוא אמר. "אני לא הולך לצעוק לאורך הרחבה אלייך."

די בנוקשות, היא חצתה את החלל שהפריד ביניהם ונשענה על הסלע לידו. זה רעיון גרוע, אמר קול קטן בראשה.

היא התעלמה ממנו.

"אני רוצה לשאול אותך שאלה," היא אמרה.

"וכמובן, אין לי שום דבר יותר טוב לעשות מאשר לענות עליה."

"למה אתה אוהב אותי?"

הוא לטש עיניים לעברה. "מה?"

"למה אתה אוהב אותי? אני רוצה לדעת."

לרגע, הוא היה חסר מילים, שזה דבר נדיר אצל דראקו. "אני לא יודע, הרמיוני," הוא אמר לבסוף. "זה כמו לשאול אותי למה אני שמאלי. לדברים מסויימים אין סיבה."

היא נשכה את שפתה. "אתה צודק. אני מצטערת. לא הייתי צריכה לשאול."

היא לכסנה לעברו מבט. אור הירח הכסוף נפל על פניו המורמות, על שערו, הופך את עיניו לכסף, הצללים שמתחתם לשחור. הוא היה זעוף פנים כשאמר, "למה שאלת אותי?"

היא טלטלה את ראשה. "אני לא יודעת."

"אני יודע," הוא אמר. הוא הסתובב לעברה, מניח את זרועו הימנית נגד הסלע, ושם את ידו תחת סנטרה כמו שעשה קודם לכן, מטה אותו לעברו, מכריח אותה להביט בו. "רצית לשמוע אותי אומר שאני אוהב אותך."

"רק רציתי לדעת למה - -"

"טוב, אני אוהב אותך," הוא אמר. "עכשיו, לכי למיטה."

היא לא זזה.

"לא כל כך קל, לא?" הוא אמר, בניצחון מריר. "אמרתי לך שזה לא יהיה קל."

זה היה קצת כמו להיות בתוך חלום, הרמיוני חשבה. שוב ושוב היא דמיינה את עצמה מושכת את עצמה משם, הולכת ממנו ומקרחת-היער המוצפת באור ירח כסוף, הולכת בחזרה לאוהל - - ואז המציאות פרצה קדימה, והיא עדיין עמדה שם, נשענת נגד הסלע הם ידיה מאחורי גבה, בגלל שאם הם לא היו מאחורי גבה - -

"אני חייבת ללכת," היא אמרה.

"אז לכי," הוא אמר.

היא שמעה את הקול שלה, כאילו הוא בא ממקום רחוק מאד, שומעת את עצמה אומרת, "איך אתה יכול לתת לי ללכת?"

הוא הביט בה. וחשב: זה לא אמיתי, אבל זו הייתה מחשבה רחוקה ולא חשובה, לא כמו ההרגשה המיידית של עורה, לא אמיתית כמו הקול שלה. היה לו שליטה עצמית ממש חזקה, יותר מרוב הנערים בני-השש-עשרה, יותר מרוב האנשים שכפולים מהגיל שלו. אבל לכולם יש נקודת שבירה.

לכולם.

"אני לא יכול," הוא אמר, ונישק אותה.

הוא תפס אותה בכתפיה ומשך אותה לעברו, שם את פיו על שלה - - בעדינות בהתחלה, אבל כשהיא לא שנתה את הרעד המהיר שעבר בגופו והתחלף כשמשך אותה אליו. שקט עמוק ורציני אפף אותה כאילו היא צעדה לכנסיה, או חלל ענק מוצף אור. לא היה שום דבר גרוע בזה. לא היה יכול להיות משהו גרוע שהרגיש כל כך נכון, שהרגיש כמו לנשום עמוק אחרי צלילה ארוכה.

הם מעדו אחורנית, נעולים ביחד; הרמיוני נפלה תחתיה ונסתה להישען על הסלע אבל פספסה אותו, והם התמוטטו יחד, חצי-נופלים, נוחתים על הקרקע בחבטה חזקה מספיק כדי לרוקן את האוויר מריאותיה של הרמיוני.

אבל לא היה לה אכפת. היא הרגישה את המשקל שלו לאורך גופה, מוחץ אותה לקרקע. מרגישה את עצמה נמעכת, וזה כאב, והאבנים שהתחפרו בגבה כאבו, והאחיזה שלו בכתפיה הייתה כל כך חזקה שזה כאב, אבל היא בקושי הרגישה את הכאב. היא רק הרגישה את הצמרמורות המחשמלות שעברו בגידיה כל פעם שהוא נגע בה, מתודלקת בקסם השיקוי וההקלה שהיא לא צריכה יותר להילחם במה שלא יכלה להילחם בו. זה היה כמעט אותו שיא הסחרחורת שחשה תחת כישוף אימפריוס, רק שפה היה מגע קל של הנאה וזה... שרף. הכאב והעוצמה שסערו בראשה; היא שמעה אותה שואגת באוזניה, הריצה של הדם בגופה, חשה את עצמה נשרפת, נמעכת, מושמדת, והיא רצתה את זה, רצתה להעלם לגמרי לתוך התחושה הזאת ולשכוח כל דבר אחר בעולם חוץ מדראקו.

היא שמעה את קולו באוזנה, או אולי זה היה בראשה. מתנשם, קצת בפניקה, אבל רועד בתענוג פראי. "אני מכאיב לך? הרמיוני, אני -?"

"כן," היא לחשה. "אל תפסיק."

* * *

לא דראקו ולא הרמיוני שמעו את רשרוש העלים המופרדים בידי ג'יני כשהסתובבה על עקביה ונמלטה מקרחת-היער מהר ככל שיכלה. היא דאגה להרמיוני... הנערה האחרת נעלמה לפני כל כך הרבה זמן, בטוח שלא לקח כל כך הרבה זמן לכתוב מכתב. אולי היא הלכה לאיבוד. כל האוהלים נראו די דומים, במיוחד בחשיכה. אז ג'יני קמה, לקחה את הגלימה שלה, והלכה לחפש אותה.

היא עצרה עכשיו לסדר את נשימתה, נשענת על גזע עץ, חצי-עיוורת מדמעות. לעזאזל עם הרמיוני, שתמיד קבלה הכל, היא הייתה חייבת לקחת את כל מה שג'יני רצתה בו? זה לא היה פייר. זה לא היה...

היא הרימה את ראשה באיטיות, ממצמצת את הדמעות מעיניה, וגילתה היכן הייתה. היא עמדה מול האוהל של הארי. איפשהו בתוך האוהל הוא ישן. היא צפתה בו ישן לפני כן, במחילה; הוא ישן כמו ילד, תמים, מכורבל סביב הכרית שלו, לחייו אדומות כמו ורדים. זה יהיה כל כך קל ללכת לשם ולהעיר אותו ולומר לו, ואז הם יוכלו ללכת ביחד ולהסתער על קרחת-היער בזעם צודק. הם יגרמו לדראקו ולהרמיוני להצטער. הם ישפילו אותם.

זה יהיה כל כך קל...

* * *

דראקו נושק בעבר, אבל לא ככה; הוא נישק אותה לפני כן, אבל לא ככה. בעבר, הרגשות שלה אף פעם לא תאמו את שלו, תמיד הוא נישק אותה. אפילו לאורך הנשיקה האחרונה שלהם, מתחת לעץ ליד האגם בבית-הספר, הוא חש את אי הרצון שלה, הרצון שלה לחזור לטירה ולהארי. אבל עכשיו, הרגשות שלה תאמו את שלו, כל התשוקה שלו, התקווה, הלהט והבלבול ששייכים לה; זו הייתה היד שלה שנתלתה על צווארו, מושכת אותו מטה שינשק אותה, כפות רגליה היחפות שננעלו סביב אחורי ברכיו. היא החליקה את ידיה לתוך החולצה שלו והוא הרגיש את אצבעותיה הקטנות, הקרות והעדינות נגד עורו. ליבו ניסה לפרוץ דרך החוצה דרך צלעותיו והוא לא יכול לקבל אוויר יותר, אבל זה לא שינה כלום. כל מה ששינה היה היא, הלחישות שלה נגד פיו, הידיים שלו מסובכות בשערה, היא אמרה את שמו שוב ושוב, לחישה נרגשת ונואשת והיא רצתה אותו, ויותר מזה. היא אהבה אותו. הוא יכל להרגיש את זה בדרך בה הביטה בו, ואפילו בחלחלה המרוגשת של אחיזתה בזרועותיו. היא אהבה אותו.

ואז קול חד ולא רצוי בירכתי מוחו דיבר. אתה לא צריך לעשות את זה. זה לא צודק.

דראקו היה פגוע. לא צודק?

אתה צריך להפסיק.

אני לא הולך להפסיק. זה נס, זה מה שזה, סיכוי אחד לאלף, ואתה רוצה שאני פשוט אעזוב את זה?

הקול הקר והקטן בראשו נשמע מדושן עונג עכשיו. זה לא מה שהארי היה עושה.

אני לא הארי! אני לא רוצה להיות הארי!

לרגע, הקול הקר היה בשקט, והוא הידק את זרועותיו מסביב להרמיוני. הוא נישק את פיה, נישק את עיניה, נישק את הגרון שלה והרטט הפועם שם. הוא יכל באמת לשמוע את הלב שלה פועם, הוא אף פעם לא היה קרוב אליה כל כך כדי לשמוע את זה ככה. הוא אף פעם לא היה קרוב לאף אחד כדי לשמוע את זה ככה.

הקול דיבר שוב, ועכשיו הוא היה מאד, מאד קר. כשהם יסירו מעליה את הקסם, היא תשנא אותך על זה. היא תשנא אותך לנצח.

הוא קפא. הרמיוני הביטה מעלה אליו, מסלקת שער מעיניה הנבוכות. "דראקו, הכל בסדר?"

"לא," הוא אמר, והתגלגל מעליה, נוחת בגבו לעשב. "אנחנו לא יכולים לעשות את זה."

הוא שמע את נשימתה החדה. "מה? למה?"

"את יודעת למה," הוא אמר, בוהה מבלי לגרוע עין בשמיים. הייתה לו הרגשה, שאם הוא יסתובב ויביט בה, אפילו פעם אחת, השכנוע שלו יתמוסס כמו עשן. "זה לא אמיתי," הוא אמר בכבדות. "זו לא את."

היא הושיטה את ידה לעברו. הוא הרגיש את ידה הקרה נגד פניו. "אני אוהבת אותך," היא אמרה.

הוא סגר את עיניו. "לא," הוא אמר. "לא, את לא."

"זה כאב," היא לחשה.

"אני יודע," הוא אמר, בהבזק של כעס, "את חושבת שאני לא יודע? ההבדל בין מה שאת מרגישה למה שאני מרגיש - -"

"זה מה?"

"זה שאת יכולה לומר לעצמך שמה שאת מרגישה לא אמיתי, ואת יכולה להיפטר מזה בקסם. ואני לא יכול. עכשיו תסתלקי מפה, הרמיוני. אני מתכוון לזה. לכי לעזאזל מפה."

הוא שמע אותה נושמת בחדות, שמע אותה נעמדת על רגליה. "אתה צודק," היא אמרה, בקול עמום. "אני מצטערת – "

"אל תתנצלי," הוא אמר. "רק תלכי מפה."

היא לא אמרה כלום אחר כך. הוא הסתובב וקבר את פניו בזרועותיו, מקשיב דרך הקרקע להדהוד צעדיה כשהלכה משם, נחלשים יותר ויותר ולבסוף נמוגים לתוך הדממה.

* * *

לופין הסיר את משקפיו ושפשף את עיניו בגב ידו. הוא הרגיש חצי-עוור מתשישות, אבל באותו זמן לגמרי לא מסוגל לישון. אור ירח מבריק נשפך דרך החלונות, צובע כחול וירוק חוורים דרך החלונות המוכתמים, זורקים כתמי צבע על ידיו כשהפך דפי ספר אחד אחרי השני.

הוא ישב מאחורי השולחן במה שהיה פעם הספריה של לוציוס מאלפוי, עסוק במה שנראה כחיפוש עקר אחרי התרגום של הספר של הקנטאור. מדריכי שפות ישנות שכבו לרוחב השולחן ועל הרצפה, אבל אף אחד מהם לא תרם לו שום צורה של אבן רוזטה (אבן הכתובה מצרית ויוונית שבעזרתה פענח שמפוליון את כתב החרטומים – ה"מ) שיתן לו לתת משמעות לשרבוטים חסרי-הפשר.

זה היה עווית בכתפיו שבסופו של דבר גרמה לו לזוז. הוא נעמד, מותח את זרועותיו קדימה, וכשעשה זאת, הוא העיף את הספר של הקנטאור לרצפה. נאנח, הוא הושיט את ידו מטה ואסף אותו. כשהרים אותו, הוא נפל פתוח על העמוד האחרון של הטקסט. רק שזה לא היה רק טקסט. היה שם גם איור.

לופין התיישב די בפתאומיות, בוהה בספר הפתוח בחוסר אמון לא מובע.

לא היה לו שום מושג כמה זמן הוא ישב שם, בוהה. תדהמתו המוקסמת הופרעה בסופו של דבר על ידי רעש דלת הספריה הנפתחת.

זה היה סיריוס, בפיג'מה ממשי, ממצמץ בעייפות. "ירחוני, מה לעזאזל אתה עושה פה ער?" הוא אמר, בלי הקדמה. "זה אמצע הלילה."

לופין לא ענה. הוא עדיין בהה, המום, מטה בספר שלפניו.

"אני יודע שאתה חיית לילה," הוסיף סיריוס, בגיחוך עייף. "אבל אתה באמת צריך לישון קצת."

לופין ניקה את גרונו, מנסה להכריח את קולו לעבוד. "אתה ער," הוא הצביע על הנקודה.

"כי קבלתי ינשוף," אמר סיריוס. "שנחת על הראש שלי. העיר אותי."

"מהארי?"

"לא. הרמיוני גריינג'ר," אמר סיריוס. "זה חת'כת מכתב." הוא הושיט אותו ללופין לראות. "חמש דפים של קלף."

"מה יש לה לומר?" שאל לופין, שהייתה לו הרגשה מוזרה שכאילו הוא כבר יודע.

"מה אין לה לומר?" אמר סיריוס. "היא רצתה לומר לי מה קרה. היא אמרה שהיא נחטפה על ידי מכשף שטען שהוא סלאזאר סלית'רין. זנב-תולע עובד בשבילו. הוא משך אותה למין חורבה ביער והארי ודראקו מצאו אותה שם."

"מכשף שטוען שהוא סלית'רין?" הדהד לופין בגבה מורמת.

"טוב, כל אחד יכול לטעון שהוא סלית'רין," אמר סיריוס בהתגוננות. "אתה תהיה מופתע. אני לא יכלו לומר לך, כשהייתי הילאי, כמה ערפדים קטני-פנים חיסלתי שקראו לעצמם דרקולה וליסטס."

"בחזרה לנקודה," אמר לופין. "מה המכשף הזה רצה מהרמיוני?"

"פה זה מתחיל להיות מעניין," אמר סיריוס. "נראה שהוא שכלל את המיתולוגיה הבארוקית, מערבת את סלית'רין, רוואנה רביינקלו, גודריק גריפינדור, כמה שדים –"

"היא אומרת את האמת, סיריוס," אמר לופין בקצרה.

"כמובן שהיא אומרת את האמת. הרמיוני לא משקרת. אני רק אומר שבן אדם מבוגר שיחטוף נערות צעירות ויסחב אותם ליערות חבויים יש לו בדרך כלל מחשבה אחת בראש. אולי הוא חשב שאם הוא יאמר לה שהוא סלאזאר סלית'רין ירשים אותה."

"ואולי הוא באמת היה סלאזאר סלית'רין," אמר לופין. "הנבואה אומרת שהוא יחזור. הקנטאור אמר שהוא חזר. אחד אחרי השני, היצורים שהוא יצר – הסוהרסנים, הוויליות, הערפדים – נעלמים. ואנחנו יודעים שפיטר – שזנב-תולע תמיד הלך לשהות בצילם של המכשפים העצומים. ואיזה מכשף יכול להיות חזק יותר מוולדמורט?"

סיריוס נראה מסופק.

"למה בשם שמיים היא מספרת לך את כל זה, סיריוס?" הוסיף לופין.

סיריוס נראה אפילו ספקן יותר. "אני לא בטוח בדיוק," הוא אמר. "נראה שהיא חושבת שלסלאזאר יש קשר כלשהו עם – "

"עם דראקו?" אמר לופין.

"כן," אמר סיריוס. "היא משוכנעת שהוא במין סכנה, אבל היא לא רוצה שאני אומר לו שהיא חושבת ככה. היא אמרה שכשהם התעמתו עם סלית'רין, דראקו דיבר איתו כמו..כאילו הוא ידע מי הוא."

"אולי הוא ידע," אמר לופין. "הוא צאצא של סלית'רין, לא? וסיפרתי לך על הנבואה, שסלית'רין יעלה עם עזרה של הצאצא שלו, וישליט הרס וטרור בעולם הכישוף?"

"אתה לא יכול לומר לי שאתה חושב שדראקו הולך להשליט הרס וטרור בעולם הכישוף," אמר סיריוס בספקנות. "הוא בסך הכל בן שש-עשרה."

"לא אמרתי את זה," אמר לופין. "אבל דברים מתחילים ליפול למקומם."

סיריוס הביט בו בספקנות. "בבקשה תאמר לי שזה קרוב לפה," הוא אמר. "כי אני לא עוקב אחריך."

לופין הביט בחזרה בספר שהחזיק ואמר, "סיריוס, מתישהו ראית תמונה של ארבעת המייסדים?"

"טוב, ראיתי פורטרטים, פסלים וכאלה."

"אבל לא תמונה שלהם כשהם היו צעירים."

סיריוס בהה בו. "למה אתה חותר?"

"בוא הנה," אמר לופין, ואותת לו להתקרב. סיריוס קם על רגליו ונעמד מאחורי כסאו של לופין. הוא עקב אחרי המבט של חברו לשולחן למטה, היכן שהספר שהקנטאור הביא לו שכב פתוח בעמוד האחרון. חצי מהדף היה מלא בשרבוטים חסרי הפשר. החצי הנמוך יותר של הדף היה איור צהוב משנים, הקלף נראה ישן שבוודאי חוזק על ידי קסמים. אבל הוא היה מצוייר במשיכות עט-נוצה עזות של דיו, עמדו נקיות וברורות. זו הייתה קבוצה של פורטרטים של ארבעה אנשים. "אלה הלגה הפלפאף, גודריק גריפינדור, רוואנה רביינקלו וסלאזאר סלית'רין," לופין אמר.

סיריוס בהה. לא משנה מי היה האומן של הציור היה, הם נתפסו לא רק על ידי ההופעה שלהם, אלא גם הרוח שבהם נתפסה. סלאזאר עמד עם סנטר מורם, נראה יהיר; רוואנה נראתה מהורהרת, הלגה נלהבת, וגודריק בפנים של משקיף עם מבט התלהבות ואתגר מדוייק. הוא ידע למה לופין הראה לו את זה. הם היו, בפניהם, דמיון מוחלט לארבעה ילדים שהכיר. זה לא היה בברור פיסי, אבל זה היה שם, בעיניהם, הדרך שאחזו את עצמם, הדרך בה עמדו.

"מה זה אומר?" אמר סיריוס.

"אתה יודע מה?" אמר לופין. "אין לי שום רעיון."

* * *

כשהרמיוני חזרה לאוהל והתיישבה על המיטה, היא גלתה שהיא רועדת כתגובה, כאילו היא חזרה מאיזה משהו מפחיד ואיום. היא יכלה עדיין להרגיש את השיקוי זורם בגופה כמו רעל, נקשר בבטנה בבלבול וחרדה. היא נשענה קדימה והניחה את פניה בידיה.

"הרמיוני?" אמר קולה של ג'יני.

הרמיוני הסירה את ידיה מפניה והתיישבה. "אני מצטערת. הערתי אותך?"

"לא," אמרה ג'יני. "הייתי ערה. למען האמת, דאגתי לך, לכן הלכתי לחפש אותך."

הייתה שתיקה קצרה.

הרמיוני אמרה, "טוב, אני בסדר."

"כן," אמרה ג'יני. "אני די חושבת שאת בסדר."

זה היה כאילו אגרוף סחט את ליבה. "ג'יני – "

"אם תגידי לי," אמרה ג'יני בקול קר מאד, "שזה לא היה כמו שזה נראה, אני אהרוג אותך."

הרמיוני בלעה בחזרה את המילים שעמדו על שפתיה ולחשה במקום, "הלוואי ויכולתי להסביר."

"אני לא רוצה הסבר," אמרה ג'יני. "אני רוצה לשכוח שראיתי משהו."

"אני מצטערת," אמרה הרמיוני בלחישה.

"את לא צריכה להתנצל בפני," אמרה ג'יני. "זה הארי. כמעט אמרתי לו, את יודעת. עמדתי מחוץ לאוהל שלו, תוהה אם אני צריכה לספר לו."

הרמיוני סגרה את עיניה בחוזקה. "אוה, אלוהים."

"אבל לא סיפרתי," ג'יני אמרה לבסוף. הטון שלה היה מתוח ומרוחק.

הקלה שטפה את הרמיוני, אבל היא הייתה קצרה מדי.

"החלטתי שאת צריכה לספר לו, הרמיוני," ג'יני התפרצה. "ועדיף לך. אני אדאג שתספרי לו."

"אני לא יכולה," אמרה הרמיוני. "את לא מבינה."

"תסתמי. אני לא רוצה לדבר איתך. עכשיו, או בעתיד."

* * *

בבוקר, הארי, רון, הרמיוני וג'יני נפגשו לפני האוהל של צ'ארלי עם המטאטאים שלהם. הם היו קבוצה שקטה ועצובה, רון נראה זועף, וג'יני והרמיוני מתעלמות אחת מהמבטים של השניה. הארי הציץ סביבו בדאגה.

"איפה מאלפוי? הוא היה חייב לקום לפנינו, כי הוא לא היה בתוך האוהל הבוקר. הוא יודע שאנחנו אמורים לעזוב עכשיו."

ג'יני הציצה בהרמיוני, שנראתה לבנה וחולה, ובהתה בלי לגרוע עין לכיוון אחר.

"אנ'לא יודע," אמר רון בפנים חמוצות. "אני מצביע שנעזוב אותו כאן והוא יתפוס אותנו מאוחר יותר."

"אנחנו לא יכולים למצוא את אחוזת מאלפוי בלעדיו," אמר הארי ברוגז. "הוא בלתי-מפי."

ג'יני נאנחה. "אני חושבת שאני יודעת איפה הוא," היא אמרה, שומטת את המטאטא שלה לקרקע. כולם הציצו בה, רון עם שאלה בעיניו, הארי בסקרנות והרמיוני במבט מיוסר קצת, שג'יני התעלמה ממנו. "אני אלך להביא אותו," היא אמרה. "אני תכף אחזור."

היא הייתה מודעת לעיניו של רון שעוקבות אחריה הולכת, והרגישה במרירות כועסת. אין לו זכות להיות כל כך חשדן לגבי, היא חשבה. אם הוא ידע –

היא נכנסה לקרחת-היער בה ראתה את דראקו והרמיוני בלילה הקודם. היא ראתה את החרב קודם, היהלומים הירוקים נוצצים באור הבוקר, להבה תקוע בעץ אלון. ואז היא הביטה מטה וראתה את דראקו, מכורבל על הקרקע, ראשו על זרועותיו, ככל הנראה ישן. היא התקרבה אליו באיטיות. הוא הסיר את המעיל שלו והשתמש בו ככרית; שערו נראה מאד לבן נגד הבד השחור. עיניו היו סגורות; היא יכלה לראות צללים כחולים כהים מתחתם, כאילו הוא היה תשוש. הוא נראה מגוחך, ועם זאת חביב.

"טוב," אמרה ג'יני, משכה את רגלה אחורה, ובעטה בו חזק בצלעות.

הוא צעק והתגלגל, תופס את בטנו. "אאוץ'!" הוא התנשף, מביט בה. "ג'יני! למה עשית את זה...?"

"קום," היא אמרה בפראות. "כולם מחכים לך."

הוא מצמץ לעברה, והתיישב, נשען על ידיו.

"אוה, למען השם," היא אמרה, מסתכלת עליו במבט חודר.

"מה?" הוא אמר, עדיין ממצמץ בעייפות.

"יש לך סימני נשיכות על כל הצוואר שלך," היא אמרה, בטון קודר. "מה שניכם עשיתם אתמול בלילה, לועסים אחד על השני? לא חשוב, אל תענה לי."

דראקו הניח את ידו על צווארי, במהירות. "תאמיני לי אם אני אגיד לך שהותקפתי על ידי סנאי זועם?" הוא שאל.

"זה היה אותו סנאי שאכל את הכפתורים של החולצה שלך?" ענתה ג'יני בצורה נוקבת.

דראקו הביט מטה על עצמו. "bloody hell," הוא אמר. הוא הביט בג'יני. "כולם יודעים – על אתמול בלילה?"

"אף אחד לא יודע חוץ ממני," אמרה ג'יני בתעוב. "והלוואי ולא ידעתי. אני לא הולכת לספר להארי," היא הוסיפה, מקדימה את השאלה שלא נשאלה. "לא לטובתך, אלא בגלל שמגיע לו חברים טובים יותר ממך."

דראקו לא אמר כלום, רק נעמד והבריש את הלכלוך מבגדיו. ואז, כשג'יני צפתה בו, העביר את ידו השמאלית על חולצתו מקדימה. כשהוא הסיר אותה, הכפתורים היו מחוברים בחזרה ביחד. הוא הביט בה.

"את יודעת כמה קסמים רפואיים," הוא אמר. "נכון?"

"כן," אמרה ג'יני, יודעת מה הולך לקרות.

"את יכולה לסדר את הצוואר שלי," הוא אמר. "תוכלי?"

ג'יני הרגישה שהשיניים שלה נשחקות בזעם. "מאלפוי – "

"אני לא יכול לעשות את זה לעצמי," הוא אמר, עדיין מביט בה ביציבות.

ג'יני סגרה את ידה סביב השרביט שלה בכיסה, נשמה נשימה עמוקה, ואמרה, "בסדר. תעמוד בשקט." הוא ציית לה כשהיא התקרבה אליו והושיטה את ידה למשוך את צווארון חולצתו הצידה. היא הטתה את ראשו לצד, לקחה את השרביט שלה והריצה אותו על צווארו, והסימנים על עורו נעלמו. היא פסעה אחורה וסקרה את עבודתה.

"אתה נראה בסדר," היא אמרה.

"תודה," הוא אמר, מושיט את ידו ואוסף את החרב מהקרקע (לפני שניה היא לא הייתה תקועה בעץ אלון? – ה"מ). הוא התיישר ומצא שהיא מביטה בו, זרועותיה שלובות על חזה.

"רק שתדע, אני לא עושה את זה בשבילך," היא אמרה. "אני עושה את זה בגלל אני לא רוצה לראות את הארי נפגע."

"באמת?" דראקו הביט בה בארשת שהיא לא יכלה לקרוא בדיוק – כעס? שעשוע? אשמה? כלום? "עדיף שתשמרי את העיניים שלך סגורות," הוא אמר, והלך ממנה, בחזרה לכיוון האחרים שחיכו להם עם המטאטאים.

* * *

הנסיון של סיריוס להיות חמור ומשמעתי נהרס לגמרי בגלל העובדה שכשדראקו, הארי, הרמיוני, רון וג'יני פסעו לתוך חדר הכניסה באחוזת מאלפוי אוחזים את מטאטאיהם ונראים זהירים, סיריוס פרץ בצחוק. "דראקו!" הוא קרא. "מה אתה לובש?"

דראקו הביט מטה ישירות, ואז מעלה שוב. "הבגדים של צ'ארלי," הוא אמר.

"הא!" אמר סיריוס, או משהו דומה, והמשיך ליפול מצחוק.

"אני חושבת שהוא נראה מתוק," אמרה נרקיסה, שעמדה ליד סיריוס על המדרגות עם ידיים מקופלות. בלי יכולת להחניק חיוך, היא הלכה אליהם, פוסעת מטה במדרגות, משליכה את זרועותיה מסביב לדראקו, ומנשקת אותו על המצח.

"אימא!" הוא קרא, נראה רק טיפה פחות מפוחד כמו שהיה כשהתעמת עם סלאזאר סלית'רין.

"המכנסיים האלה לא יכולות להיות נוחות," היא אמרה. "הם כל כך..."

"הם בסדר," הוא אמר דרך שיניו.

בינתיים, הארי עדיין הביט בסיריוס בהלם. הוא לעיתים נדירות ראה את סיריוס צוחק כל כך חזק. סיריוס תפס את מבטו, וראה את ההפתעה והחרדה כאחד. הוא הפסיק לצחוק, ירד במדרגות ונעמד מביט בהארי לרגע, לא בלי ייסורים על זה שהארי היה עכשיו גבוה כמעט כמוהו.

"הלו, סיריוס," אמר הארי, נראה עצבני.

סיריוס עמד בשקט, מביט בבן-סנדקאותו, רואה את עיניו הירוקות הרחבות מחרדה מאחורי המשקפיים. ואז הוא נשען קדימה, וכמו שנרקיסה עשתה לבנה, נישק את הארי על המצח. "ברוך הבא הבייתה, הארי," הוא אמר.

* * *

לקח כמה שעות עד שכולם דברו בקול ונכנסו אחד לדברי השני בקולות נרגשים בשביל שסיריוס ולופין רק יתחילו להבין מה הלך שם.

כולם היו בספריה (חוץ מנרקיסה, שנשארה למטה במדרגות לדבר עם ההילאים שבאו לאסוף את חפצי האופל האחרונים של לוציוס). היה מוקדם אחר-הצהריים, והזכוכיות המוכתמות השליכו טלאים מסתחררים של אור צבוע על כולם, כשהרמיוני, שהייתה אחרונה לדבר, אמרה להם מה שקרה לה ככל שיכלה לזכור. לופין עמד עם ידיו לופתות את השולחן כשסיריוס הקשיב עם עיניים מוצרות ואצבעותיו מתופפות על סנטרו.

כשהרמיוני סיימה, סיריוס הנמיך את ידיו לשולחן וטלטל את ראשו. "טוב," הוא אמר. "עברת דרך הרבה דברים. ואת," הוא הוסיף, "היית מאד אמיצה, וקצת פזיזה. אבל אני חושבת שגם את יודעת שה – סיטואציה – הזאת כבר הרבה מאחורייך. זה מאד, מאד רציני."

הרמיוני סגרה את עיניה. כאב ראש איום ופועם החל בדיוק מאחורי מצחה. במעומעם, היא שמעה את סיריוס אומר,

"העניין האמיתי, כמובן, זה אם הוא היה באמת סלאזאר סלית'רין, ואם זה נכון –"

"כמובן שזה היה סלית'רין," אמר דראקו בקול מתוח. "מי עוד הוא יכל להיות?"

"זאת השאלה," אמר סיריוס. "אנחנו לא יכולים להניח שזו הייתה סתם תוכנית של וולדמורט. הוא היה חושב שהשם של סלית'רין יכה כל כך בפחד לתוך ה – "

"זה לא היה וולדמורט," שיסע אותו דראקו שוב. "וולדמורט היה הורג אותנו אם היה לנו אותנו שמה. הוא לא היה נותן לנו ללכת."

"הלורד-האפל לא ירצה אותך," השלים רון, די בפתאומיות. "הוא ירצה את הארי. אולי לכן הוא נתן לכם ללכת. אם הוא היה חוטף את הרמיוני, הוא היה מצפה שהארי יופיע. לא," הוא הוסיף בסלידה, "אתה."

"נכון," אמרה הרמיוני בכעס. "בגלל שוולדמורט קורא את השבועון למכשפה ויודע הכל על חיי האהבה שלי."

"חוצמזה, פגשתי את וולדמורט," הוסיף דראקו, בקול די מתוח. "וזה לא היה הוא."

"לפעמים," אמר רון, נשען קדימה ומביט בדראקו בלעג רציני, "אתה יודע, פושעים, הם מסווים את עצמם. למעשה, הם ידועים ככאלה."

"זה היה סלאזאר סלית'רין!" צעק דראקו באלימות פתאומית. "תסתפק ככל שתרצה, הוא יגרום לך להתחרט על זה –"

הוא הפסיק.

כולם בהו בו.

הארי היה הראשון ששבר את הדממה. "מאלפוי," הוא אמר. "אתה מרגיש טוב?"

"אני בסדר," אמר דראקו, למרות שהוא נראה מזועזע.

"אתה בטוח?" אמר סיריוס, מביט בו בדאגה.

"עדיף שתאמר להם, סיריוס," אמר לופין לפתע. הוא היה מאד שקט עד אז, ונראה מודאג.

סיריוס העיף מבט ללופין, ואז בחזרה אל הארי והשאר. "מחר, פרופסור דמבלדור וקורנליוס פאדג' באים לפה לדבר אתכם," הוא אמר לכולם. "כמו שאמרתי לפני כן, זה עניין רציני. אולי נוכל לעזוב ולעודד הרהורים עד ש –"

"סלחו לי," אמרה הרמיוני ונעמדה. "אני לא מרגישה טוב." היא הייתה מודעת להארי שהעיף בה מבט, ולחדר שהסתחרר סביבה במערבולות צבעים, אבל יותר מכל היא הייתה מודעת לכאב בראשה. זה הרגיש כאילו מוטות פחמים לוהטים לחוצים כנגד אחורי עיניה. "זה הראש שלי."

היא הייתה מודעת במעומעם למלמול של קולות, ולקולו של הארי בפרט. היא שמעה את עצמה אומרת לו שהיא בסדר, רק עייפה. היא שמעה את לופין אומר משהו בקול דאוג על הלם ומתח, ושמעה את סיריוס אומר שהיא יכולה לשכב. ואז היא הייתה מודעת ליד על זרועה, והיד נראתה שייכת לדראקו. "אני אראה לה היכן אחד מחדרי השינה," הוא אמר. היא חשבה למחות, אבל הראש שלה כאב מדי. היא שמעה את הארי דוחף את הכיסא שלו אחורה, ואז שמעה את סיריוס אומר, "הארי, חכה דקה," ואז, באשמה, הקלה והכרת תודה שהארי לא יכל לבוא איתה.

דראקו כיוון אותה לכיוון הדלת. הראיה שלה התבהרה קצת כשהם חצו את החדר. כשהם עברו את לופין, היא ראתה אותו נרתע בחדות מדראקו. היא מצמצה בהפתעה, כשדלת הספריה נסגרה מאחוריהם.

* * *

"הארי, תוכל לא לזוז בעצבנות לשניה?" אמר סיריוס ברוגז.

הארי עשה את מירב המאמצים כדי לשבת בשקט. הוא דאג להרמיוני, היא נראתה חוורת וחולה לגמרי עכשיו. וכמובן, לשלוח אותה עם מאלפוי לחפש חדר-שינה לא עודד אותו במיוחד גם כן.

סיריוס הביט ברון ובג'יני. "שלחתי ינשוף להורים שלכם הבוקר," הוא אמר.

רון וג'יני הגיבו באותה דרך של אימה. "סיריוס!" אמר רון, נראה נבגד. "איך יכולת?"

למרות עצמו, הארי חש שחיוך קטן זוחל במעלה פיו. רון לא היה רגיל לסיריוס החדש וההורי; הוא היה רגיל לסיריוס שבורח מסמכויות, סיריוס שחי במערה, אוכל עכברושים, ולעולם, אף פעם, שולח ינשוף להורים של מישהו.

"טוב, לא שמעתי מהם עדיין," אמר סיריוס.

"אולי הינשוף הלך לאיבוד," אמר רון בתקווה. "אולי הוא לא יכל למצוא אותם בחופשה."

"רון, דואר ינשופים לא יכול ללכת לאיבוד," אמרה ג'יני בכעס.

"אבל בינתיים אתה יכול לחלום על זה," הצביע סיריוס על הנקודה.

"וצריך לומר לך גם, הארי," אמר לופין, הולך מעבר לשולחן ומביט בהארי בידיים שלובות, "שסולקת מבית-הספר למאגידים."

הארי השמיע מין קול של חניקה. "סולקתי?"

"טוב," לופין הצביע על העניין בעדינות, "שברת לפחות שלושים חוקי בית-ספר, ברחת כשהשיעורים עדיין התקיימו והרסת את רכוש בית-הספר."

"סולקתי," הארי חזר, נראה מפוחד. ואז הוא הציץ בלופין ושאל, "מאלפוי סולק גם כן?"

"אר, כן," אמר לופין, ממצמץ בהפתעה.

"יופי," אמר הארי בסיפוק עצום.

"באמת, הארי, זה כל מה שאכפת לך?" אמר סיריוס משועשע.

"ובכן," אמר הארי. "למען האמת. כן."

סיריוס הביט בו ואמר, "הארי. אם אתה שונא אותו באמת, אתה לא חייב לגור איתו פה, אתה יודע."

הייתה שתיקה קצרה ורצינית. רון וג'יני הביטו הצידה, וכך גם לופין. והארי סתם נראה המום. לבסוף הוא אמר, במין קול מזועזע, "אני לא שונא אותו." הוא הביט מסביבו בקצת התגוננות, ומשך בכתפיו. "אני לא."

סיריוס הביט בלופין, לא מצליח להסתיר חיוך קצת מנצח. רון נראה מסופק. וג'יני קמה בפתאומיות על רגליה, מודיעה במין קול נשנק שהיא הולכת לראות את הרמיוני, ועזבה את החדר.

* * *

כשדלת הספריה נסגרה מאחוריהם, הרמיוני שחררה את זרועה מאחיזתו של דראקו והביטה בו.

"מה אתה עושה?" היא לחשה.

"לוקח אותך לחדר שלך," הוא אמר, והתחיל ללכת במורד המסדרון.

היא עקבה אחריו, מזעיפה פנים. "אתה יודע שאנחנו לא אמורים להיות לבד ביחד."

"תיקון. את לא אמורה להיות איתי. אני יכול לשלוט בעצמי מספיק טוב כשאת בסביבה."

"אוה, אז זאת הייתה רק אני אתמול בלילה," היא התחילה בעוקצנות, ואז גילתה איך היא נשמעת ועצרה. "לא משנה. זו לא אשמתך, אני יודעת שלא בחרת בזה."

"בדיוק מה שפרד היה אומר, רק בוודאי בלי הגישה של יודע-את-כל-זה."

הוקל להרמיוני לגלות ששיקוי האהבה לא מנע ממנה להיות מאד, מאד, כועסת. "מה הבעיה שלך?" היא התפרצה. "כאילו אין לנו מספיק בעיות להתמודד אתם."

"אנחנו?" הוא הדהד, והפסיק לגמרי, מעיף לעברה מבט. "זו לא הבעיה שלי. זו הבעיה שלך. אלו החברים שלך. הם החיים שלך. את," הוא אמר, ועכשיו הקול שלו התפרץ בזעם, "צריכה להבין, הרמיוני, שיש השלכות. יש תוצאות למעשים שלך. יש – "

"על מה בשם שמיים אתה מדבר?"

הוא זרק את זרועותיו בכעס. "שכחי מזה," הוא אמר. "ממילא אני עוזב."

"עוזב?"

"עוזב," הוא אמר, והחל ללכת במורד המסדרון, מתרחק ממנה. "יש לי שליחות לעשות."

היא בהתה בו. "אתה לא יכול סתם לעזוב," היא מחתה. "סיריוס – "

דראקו משך בכתפיו. "אז תחפי עלי."

"מה?"

"תחפי עלי. חיפיתי עלייך אתמול. עכשיו את תחפי עלי. אני אחזור מאוחר יותר, אולי אפילו הלילה. רק.. תתחמקי מהם אם הם ישאלו עלי."

"איפה אני אמורה להגיד שאתה נעלמת?"

"את חכמה," אמר דראקו. "תוכלי לחשוב על משהו."

הוא הסתובב והתחיל ללכת ממנה, במורד המסדרון.

"אני לא אמציא שקרים בשבילך!" היא קראה אחריו, הקול שלה נשבר קצת.

הוא העיף לעברה מבט מעל לכתפו, ומשך בכתפיו. "באמת?" הוא אמר, בבוז אינסופי. "ואני חשבתי שאת אוהבת אותי."

מכווצת את ידיה לאגרופים של זעם, היא צפתה בו הולך בלי מילה נוספת. ואז היא הסתובבה וגילתה לאימתה המרובה, שהיא הלכה לאיבוד. היא בהתה סביבה. היא הייתה במסדרון מסומן בפורטרטים, בדיוק כמו תריסר אחרים באחוזה. והיא הייתה כל כך עסוקה בוויכוח עם דראקו שהיא לא שמה לב אם הם באו משמאל או מימין. במשיכת כתפיים מנטלית של ייאוש, היא הסתובבה ימינה והלכה במורד פרוזדור צר, מנסה לזכור אם אחד הפורטרטים נראה מוכר. זה היה קשה לומר – פורטרט אחר פורטרט של מאלפויים חוורים, בלונדיניים, וחמורי-פנים בהו בה בחזרה. וכולם, היא חשבה בחוסר ישע, נראו אותו הדבר.

היא הסתובבה בפינה, ואחר כך באחרת, והגיע למסדרון שהייתה בטוחה שלא ראתה בעבר. ושם, עומדת באמצע המסדרון, הייתה ג'יני.

ג'יני הביטה מעלה וראתה אותה, ועיניה הוחשכו. היא החלה להסתובב וללכת משם, אבל הרמיוני, שהחלה להרגיש שכולם מתחילים לשנוא אותה, תפסה את ידה. "ג'יני, לא."

"תעזבי אותי, הרמיוני. אני לא רוצה לדבר איתך."

"את לא מבינה. זה באמת לא היה כמו שזה נראה."

עכשיו ג'יני נראתה מפוחדת. "זה באמת לא הזמן ל - "

"טוב, מתי יהיה זמן?" הרמיוני התפרצה, הקול שלה עולה. הכאב בראשה השמיע את קולה שלה צווחני באוזניה. "אני חייבת להסביר לך, אחרת אני אפחד כל הזמן שתספרי להארי. ואת לא יכולה לספר להארי, את חייבת להבטיח לי – "

"הרמיוני, לא," ג'יני שסעה אותה, מטלטלת ראשה לעבר הרמיוני, אבל הרמיוני התעלמה ממנה.

"ג'יני, אני מבטיחה לך, אני נשבעת לך שזה חשוב. אף פעם לא שיקרתי לו מקודם, את חושבת שאני אשקר לו על סתם דבר?"

"הרמיוני, תסתמי!" ג'יני התפוצצה, אבל זה היה מאוחר מדי. הדלת שעמדה לפניה נפתחה, ובהלם שהיא הרגישה כאילו הבטן שלה צנחה, הרמיוני ראתה את רון עומד שם, בוהה בשתיהן בהלם. מאחוריו היא יכלה לראות חדר מוכר, השולחן, מדפי הספרים, חלונות הזכוכית - - איכשהו היא עשתה סיבוב שלם בחזרה לספריה. וזה היה די ברור מההבעה שעל הפנים של רון שהספריה של לוציוס לא הייתה חסינת קול. "על מה," אמר רון, מביט מהרמיוני לאחותו, "שתיכן צועקות?"

"אני," אמרה ג'יני במתיחות, "לא צעקתי."

הרמיוני נקתה את גרונה. היא החלה להרגיש משהו שאף פעם לא חשה לפני כן בחייה.

טיפשה.

"זה כלום," היא אמרה.

"הגיהינום הוא כלום," אמר רון והפסיק כשיד אחרת תפסה אחיזה על הדלת ופתחה אותה לרווחה.

הארי.

היא יכלה לראות במעומעם את הצורות של לופין וסיריוס מאחוריו, לא יכולה לפרש את הבעותיהם, ולא ממש היה לה אכפת. היא הביטה בהארי, ולא רק את הארי היא ראתה, אלא גם את החורבות של הבניין השביר שניסה כל כך קשה לשמור.

זה לא יכול לקרות.

"את משקרת לי?" הארי אמר, מביט בה בהפתעה ובפחד גואה במקצת. "משקרת לי על מה?"

* * *

"אתה בטוח בקשר לזה?" שאל השומר-מכשף, מביט בחרדה בנער שלפניו. פניו היו מוכרות לו מכמה תמונות בנביא היומי, וכמובן הדמיון היה שם, גם כן. אבל התמונות לא הראו הבעה כל כך קרה וקבועה. היא גם לא הראתה את הפחד בעיני הנער. "אם לא אכפת לך שאני אומר, אתה לא נראה כל כך טוב..."

"אני בסדר גמור," אמר הנער, בטון מתנשא של מישהו שרגיל להשיג את הדברים בדרך שלו. למרות שהוא היה עטוף בגלימת מסע ארוכה ושחורה, ולא היה יום קר, שיניו נקשו. "אני מוסמך, זה מדויק?"

"ובכן, כמובן שאתה, אבל – "

"ואתה תצפה?"

"כן."

"אז תן לי להיכנס."

"בסדר," אמר השומר, ושלף את שרביטו. המנעול שעל דלת הברזל הכבדה היה מאותם מנעולים שנמצאים במחלקות שונות ודורשים מספר קסמים כדי להיפתח. התהליך ארך מספר רגעים, בזמן שהנער צפה בו, חיוור וחסר סבלנות.

"גמרת כבר?" הוא דרש.

"כן," אמר השומר, ודחף את הדלת שתיפתח. הנער נכנס פנימה בלי להביט בו, והדלת נסגרה מאחוריו. כשהיא נסגרה, היא הפכה להיות שקופה כך שהשומר יכל להביט פנימה ולראות מה מתרחש שם בלי שהאנשים שבפנים יוכלו להביט החוצה.

לקח לעיניים של דראקו מספר רגעים להתרגל לחצי-האור שבתוך התא. לא היו חלונות, ולא היו מנורות. האור נראה כאילו הוא בא מהקירות, כחול עמום וזרחני. כשהוא זהר, הוא התווה את הצורה של חדר קטן ומרובע, מזרון על הרצפה, ושולחן נמוך נגד הקיר. איש ישב על השולחן, מחזיק ספר בחיקו. הוא הרים את ראשו כשהדלת נפתחה, ועיניו נפלו על דראקו במבט קר וערמומי וגם קצת מופתע.

"ידעתי שתבוא בסופו של דבר," הוא אמר.

דראקו הרגיש את ידיו מתכווצות יחד בחזקה מתחת לגלימה.

"הלו, אבא," הוא אמר.