Draco Sinister
פאנפיק פרי עטה של קסנדרה קלייר
תרגום לעברית: נוגה
פאנדום: הארי פוטר
דירוג: 13PG
שיפ: הארי/הרמיוני, ומעט
דראקו/הרמיוני
[ה"מ=הערת המתרגמת]
פרק 4: דרקון וזכוכית
חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא
|
|
|
כשהם עפו, דראקו גילה שקמיע החיים עובד
בערך כמו מצפן. אחרי שתים-עשרה מיילים או משהו כזה הוא נאלץ לעצור ולהתרכז בו,
כשהאחרים עוצרים ומביטים בו, מרחפים באוויר.
בגלל שהוא ניווט, הוא עף בראש, כשהאחרים
עוקבים אחריו: הארי שני, ואז ג'יני ורון מאחוריו. הוא בעצם נהנה מהטיסה. הם עפו
מעל ליער עבות בגובה נמוך במשך כמה שעות, נוגעים בצמרות העצים, והמשיכה מהקמיע
התחזקה יותר ויותר. ואז, לאחר שעה נוספת, הוא נעצר ונגע בקמיע שוב, החזיון נשטף
עליו כמו גל עולה: היער, הטירה השרופה, המגדל העגול. והרמיוני. הוא היה כמעט בטוח
שהיער בחזיון זה אותו יער שהם עפו מעליו.
הוא הביט מסביב להארי, רון וג'יני,
שריחפו רחוק מעט, והרגיש קצת מדושן מעצמו. הם לא יכלו לעשות את זה בלעדי. אפילו
לא הארי פּוֹטר הגדול.
הוא עמד לקרוא להם שהוא בטוח שהם
מתקרבים, כשהבהוב מהיר שחלף לידו נקלט בקצה עינו, והוא הביט בו. ובהה בהפתעה. היה
קשה לראות דרך חופת הענפים הסבוכה, אבל דראקו חשב שהוא ראה דמויות כהות, כמו נחיל
נמלים, מפלס את דרכו דרך העצים. או שמא היו אלה אנשים? זה יותר דמה לטור של חיות -
- אבל היה קשה לומר.
דראקו נשען קדימה, מנסה לראות יותר טוב.
ומשב רוח קפוא וצורב שטף אותו. הוא טולטל מעלה, אבל הקור הצורב לא נעלם - - זה היה
קר כמו שאף פעם הוא לא קפא בימיו, קור ששרף אותו ושיסע אותו כמו סכינים. לפתע
מבוהל, הוא נסה לצעוק להארי, אבל הוא לא יכל לשמוע את קולו שלו מעל לקולות האחרים
שצעקו במוחו.
אתה לא הבן שלי. זה היה אביו שדיבר, כמובן שזה
היה אביו.
אני עדיין צעיר; אני יכול ללדת
ילדים אחרים.
דראקו נצמד למטאטא שלו. לא אכפת לי, הוא
אמר בעקשנות לאביו, לא אכפת לי, אבל קולו של לוציוס מאלפוי לפתע טואטא הצידה על
ידי מלא קולות אחרים, קולות שהוא לא הכיר. קולות צורחים בכאב, נחנקים בדם, קולות
שהוא זכר מהחלומות שלו, בוכים בייסורים...וקול של גבר, מעליהם, צרוד וזועם, שיקרתם
לי! שיקרתם לי!
אף פעם לא שיקרתי לך! קול של אישה צעק בתשובה: אתה
רק האמנת בזה בגלל שרצית להאמין!
את תצטערי שאמרת את זה. אל תחשבי
שאני לא אפגע בך. אף אחד לא יכול לפגוע בך כמו שאני יכול.
לא! לאא! הקול הלא ידוע של האישה צרח
עכשיו. מה עשית לו? איפה הוא? סלאזאר, מה עשית?
דראקו כיסה את אוזניו, אבל הצרחות הגיעו
מתוך ראשו, וגרוע מהצרחות היה הפחד, פחד טהור ששטף אותו כמו ערפל שחור ועבה.
אצבעות קפואות תפסו אותו, מתירות את אחיזתו במטאטא, דוחפות אותו אחורה. הוא ראה את
העולם מתהפך, השמיים על רגליו, ואז, כשהוא נפל, הכל נהיה שחור.
* * *
"הארי? הארי! הכל בסדר?"
הארי הביט מעלה וראה את רון מביט בו
בדאגה.
"אני חושב," אמר הארי, מודע
לעובדה שהוא נראה חיוור ולא שמח. "אם לא הייתי יודע, הייתי נשבע שאלה היו
סוהרסנים שם למטה." הוא האט את המטאטא שלו למהירות חצי, שם את ידיו על פניו,
הוריד את משקפיו ושפשף את עיניו.
רון ריחף לידו, ורגע אחר כך, ג'יני גם
כן. הארי משך בכתפיו. "אני מרגיש ש כל כך – קר," הוא אמר.
רון נענע בראשו. "אני לא מרגיש
כלום."
"גם אני לא," הצטרפה ג'יני.
הארי הרכיב את משקפיו בחזרה. "זה בטח – " הוא נעצר, מופתע.
"מאלפוי!" הוא קרא. "אתה בסדר?"
רון וג'יני הסתובבו לעקוב אחרי מבטו של
הארי, בדיוק בזמן לראות את דראקו, שנטה מעל אש-המחץ שלו כאילו הוא עומד להקיא,
עוזב את המטאטא שלו ומתמוטט הצידה. כשהם צפו בו באימה, הוא מעד מטה, נעלם בין
צמרות העצים, המטאטא שלו מתעופף אחריו. ג'יני התנשמה, ידה מרחפת לכיוון פיה,
והסתובבה כדי להביט בהארי – אבל הארי כבר נעלם. מצביע במטאטא בדיוק לקרקע כאילו
הוא רוצה לעשות את תרגיל ורונסקי, הוא נורה מטה דרך העצים, נעלם מראיה.
בלי לחשוב, ג'יני סובבה את המטאטא שלה
לצלילה אחריו, אבל רון תפס את כתפה. "ג'יני, אל – "
"רון, אנחנו חייבים להגיע אליהם –
"
"נכון," הוא אמר בסבלנות,
"אבל שנינו לא הארי, ואנחנו לא יכולים לעוף כמו הארי. את תהרגי את
עצמך."
עם ידו אוחזת את ידה, הוא הטה את מטאטאו
מטה, והיא בעקבותיו. היא במהרה ראתה למה הוא התכוון. העצים היו כה סבוכים שבכמה
מקומות נאלצו לחמוק מהתנגשות או התקעות בענפים. היא זכרה את המהירות בה הארי צלל
מטה, והצטמררה. בבקשה, שהוא יהיה בסדר, היא התפללה.
ודראקו, שיהיה בסדר גם כן.
* * *
"תני לספר לך סיפור," סלאזאר
סלית'רין אמר.
הרמיוני הביטה בפניו כשהוא התמקד בטפט
שהציג את ארבעת המייסדים של הוגוורטס. היא לא יכלה לומר אם הוא מביט ברוואנה או
בגודריק, או אפילו בתיאור של עצמו. לסתו הייתה מקובעת.
"רוואנה," הוא אמר.
בלי לדעת אם הוא מתכוון אליה, הרמיוני לא
זזה.
"הייתה לנו ילדות משותפת," הוא
אמר. "אני מכיר אותה מהיום שבו נולדה. ראיתי אותה בעריסה. הייתי בן חמש.
הכרתי אותה ואהבתי אותה בכל רגע בחיי. צפיתי בה כשהיא צברה עוצמה וחוכמה. הייתה לי
יכולת קוסמית מעטה משלי, ללמוד. עד שהייתי בן חמש-עשרה, התביישתי במשפחה שלי. אז
גם אמרתי לרוואנה שאני אוהב אותה. והיא אמרה לי שהיא אוהבת אותי גם כן."
סלית'רין החל לפסוע.
"זה פתח משהו בתוכי. גיליתי שאני לא
סתם מוכשר בקסם, הייתי למעשה מאגיד, שאין שני לו בכוח וכישורים. יכולתי לדבר עם
חיות, יכולתי לשלוט במזג-האוויר, יכולתי לבצע קסמים בלי שרביט. אבל רק כשהייתי עם
רוואנה."
הוא הביט בהרמיוני, עיניו פראיות
ועצובות, והיא הרגישה את אותה הרגשת הרחמים בשבילו שהיא חשה מוקדם יותר. הייתה
להם ילדות משותפת; הם אהבו אחד את השניה בתוך ילדים. כמוני וכמו הארי.
אבל הוא בכלל לא כמו הארי.
"היא הייתה המקור שלי," הוא
אמר. "אולי את לא יודעת מה זה. זה הקסם המסתורי ביותר. בלי רוואנה, הייתי חסר
כוחות כמו תינוק. עם רוואנה לצידי, יכולתי לשלוט בעולם."
"אבל היא לא רצתה שתשלוט בעולם,"
אמרה הרמיוני באיטיות. "נכון?"
"עשיתי כל מה שהיא בקשה ממני
לעשות," אמר סלית'רין בקול צרוד. "הסכמתי להקים את בית-הספר שהיא רצתה
שאני אקים איתה. נתתי לה להכניס את גריפינדור והפלפאף כמייסדים,
למרות ששניהם היו טפשים. עשיתי מה
שיכולתי להפוך את עצמי חזק יותר..." הוא השמיע קול כמו שריקה. "אני
גייסתי מכשפים צעירים עם כוח ושאיפות, וביניהם חיפשתי את האחד שיהיה המקור שלי,
כמו שרוואנה הייתה. אבל אף פעם לא היה אחד כזה, אף אחד חוץ ממנה. וככל שהזדקקתי לה
יותר, ככה היא התרחקה יותר ממני. התחלתי לראות איך היא מביטה בגודריק." הוא
הפסיק לפסוע והביט בה בעיניים כועסות. "היא הביטה בו כמו, כשהיינו ילדים, היא
הביטה בי. דם מוגלגים מזוהם וטיפש שהוא היה, ידעתי למה היא הייתה איתו. זה בגלל
שהייתי חלש, בגלל שבלעדיה, לא יכולתי לבצע את קסם הזימון הפשוט ביותר."
הרמיוני הייתה מסופקת אם זאת הייתה הסיבה
שרוואנה הפסיקה לאהוב את סלית'רין, אם היא באמת הפסיקה, אבל היא סתמה את הפה.
"ככל שהיא הפסיקה לאהוב אותי, כך
הכוח שלי ירד, ויחד עם זאת, הייאוש שלי גדל. לא יכולתי לסבול להיות חלש; שהיא תראה
אותי חלש היה בלתי-נסבל בשבילי. עשיתי הכל - - כל מה שיכולתי - - להפוך את עצמי חזק יותר - - "
"עשית קסמים אפלים," אמרה
הרמיוני באיטיות.
"קראתי נגד כוחות הגיהינום,"
אמר סלית'רין. "החלטתי שאני לא אעמוד יותר נגדה, שאני אחזק את הכוחות, שאני
אוכל להתמודד עם גודריק בלי שהיא תהיה לצידי ושהיא תדע שיש לי כוח בלעדיה לימיני.
קראתי נגד כוחות הגיהינום והם נתנו לי בחזרה מה שהיא לקחה ממני כשהיא עזבה אותי
לטובת גודריק."
"היא הפסיקה לאהוב אותך בגלל שעשית
קסמים אפלים, לא בגלל גודריק!" התפרצה הרמיוני.
"היא הייתה צריכה לאהוב אותי בכל
מקרה!" הוא צעק בקולו הצרוד והמזמזם. "כשם שאני אהבתי אותה, לא
מתחשב בכל מה שיכלה לעשות!"
מזועזעת מהזעם בפניו ובקולו, הרמיוני
פסעה צעד אחד אחורה.
"עם הכוח שהשגתי, הייתי בלתי
מנוצח," סלית'רין המשיך באיטיות. "הייתי נחוש בדעתי להראות לה שנהייתי
המכשף הגדול ביותר בעולם. יצרתי צבאות של מפלצות והצבאות של בני האדם הצטמקו מולם.
שלטתי בברק וברעם; יכולתי לחצות את האדמה לשתיים, אם כך רציתי. אבל לא הייתי הורס
עולם שהיא הייתה בתוכו. עדיין אהבתי אותה, למרות כל מה שעשתה לי. בסופו של דבר,
הלכתי למצוא אותה, להראות לה מה עשיתי מעצמי ולראות אותה גאה בי. אבל היא הייתה עם
גודריק. היא לא אהבה אותי יותר. היא בחרה בגודריק על פני. היא אמרה לי לצאת ולעזוב
אותם לנפשם."
הרמיוני הביטה בפניו, עוקבת אחר מבטו על
שטיח-הקיר, ולפתע ידעה, מעבר לכל ספק, מה חייב היה לקרות.
"אתה הרגת אותו," היא אמרה,
בקול חורקני.
"כמובן שהרגתי אותו."
הרמיוני נרתעה, לא בגלל הפחד הממשי,
גודריק גריפינדור נראה יותר ויותר כמו הארי.
"היא הייתה חייבת לשנוא אותך,"
היא אמרה בפראות, ואז, כשהיא נושמת עמוק, "או שהרגת גם אותה?"
"לא הרגתי אותה," אמר
סלית'רין, מסתובב משטיח-הקיר. "בסוף, לא יכולתי לקחת את חייה, אפילו אחרי כל
מה שהיא לקחה ממני. לא יכולתי להרוג אותה, ועדיין לחיי לא היה משמעות. התבודדתי,
מבצע קסמים קשים ומסוכנים. קסמים שהבטיחו שאני אעלה שוב, יעלה כשתהיה רוואנה נוספת
בעולם, מקור אחר שיזין את הכוח שלי..."
"אני לא רוואנה," אמרה הרמיוני
בקול רועד. "היא מתה לפני אלף שנה, וגם גודריק, וגם אתה! אתה לא היית אמור
לחזור מהמתים!"
עיניו החלולות והאפלות של סלית'רין השתהו
עליה לרגע. זה נראה כאילו הוא כמעט מחייך. "אבל חזרתי בשבילך," הוא אמר.
"הכוח שלך אבד כשרוואנה הפסיקה
לאהוב אותך," אמרה הרמיוני נואשות. "כך גם המקור היה אמור להיות."
"זאת האמת," אמר סלית'רין.
"ובכן, אני לא רוצה, ושום דבר שתוכל
לעשות יוכל לגרום לי לרצות. אפילו אם תענה אותי – "
"גס ולא נחוץ," אמר סלית'רין.
"ולא אפקטיבי. זה יכול לשבור אותך, אבל זה לא יגרום לך לרצות. לא. כשתהפכי
למקור שלי, זה יהיה מאהבה."
"אהבה?" הדהדה אחרי הרמיוני,
מעט מבודחת. "זה פשוט – דוחה – "
עכשיו הוא חייך. "את כל כך דומה
לה," הוא אמר. "וכשאני אסיים איתך, את תהיי היא. רוואנה יותר טובה ויותר
אמינה ויותר אמיתית." הוא הרים את ראשו וקרא, פתאום, מסתכל דרכה,
"זנב-תולע!"
בשניה, זנב-תולע היה לצידו, מגחך לכיוון
הרמיוני, עיניו הקטנות מזהירות.
"זה הזמן, אדון?"
"כמעט," אמר סלית'רין.
"קח אותה לחדר ותנעל אותה שם. בקרוב מאד," הוא אמר. "בקרוב מאד זה
יהיה הזמן."
* * *
מרחף כמעט באופן אינסטנקטיבי, הארי נורה
מטה, איכשהו – באופן ניסי – מצליח להתחמק מלהימרח באלימות על ענף או לצלול ראש
קדימה ולהתקע בעץ. הוא שבר דרך אחרון הענפים, רואה את הקרקע נטויה לפגוש אותו,
ומשך מעלה כל כך בחדות באש-המחץ שהוא עף מעלה, מטר מעל הקרקע, המטאטא נופל על
הקרקע בקרקוש לידו.
הוא קם על רגליו בשניות, מסתכל סביב. הוא
עמד בקרחת-יער יער נקיה וקטנה בין עצים גבוהים. היה כמעט חשוך למטה, האפלוליות
מוארת רק על ידי חניתות קטנות של אור מעורפל שחדר דרך העלים, אבל עיני המחפש החדות
של הארי זיהו מיד את מטאטאו השבור של דראקו, שוכב מפוצח בחצי המרכז של הקרחת-יער.
וכמה מטרים לידו, גוש כהה על הקרקע.
הארי הרגיש משהו שדמה באופן מוזר
לפאניקה. אולי זו הייתה פאניקה. הוא הכריח את רגליו לזוז, חצי רץ חצה את הקרחת-יער
לעבר דמותו הממוטטת של דראקו. כשהוא התקרב יותר, הוא ראה את הנער האחר שוכב על
גבו, ולרגע, כשהוא נפל לידו וראה שעיניו פקוחות, הוא היה די בטוח שדראקו מת.
ואז העיניים האפורות מצמצו לצדדים וראו
אותו, ובמין נשימה מצחיקה, דראקו אמר, "הי, פּוֹטר."
ההקלה שטפה את הארי כמו גל. "מאלפוי
– אתה בסדר?"
"הרוח הכתה בי," אמר דראקו.
הוא החל להרים את עצמו על מרפקו ונרתע. "אה. והרגל שלי שבורה."
"שבורה? אתה בטוח? זה כואב?"
אמר הארי, מרגיש שהוא נשמע כמו סבתא דאגנית, אבל לא יכל למנוע את זה.
דראקו ירה בו מבט. "לא, אני מרגיש
נהדר," הוא דיבר באיטיות. "קיוויתי שתשבור לי את עצם הירך השניה. יכפיל
את הכיף."
הוא באמת גורם לי לא להצטער
בשבילו, חשב
הארי. ואז שוב, אולי זו הנקודה.
"שמעתי שבירה," הוסיף דראקו,
מושך בכתפיו. "זה נשמע כאילו מטאטא התפצח לשניים."
"אם כבר מדברים על זה," אמר
הארי. "המטאטא שלך נשבר לשניים."
דראקו הביט בו במין מבט שהיה גלום בו
אימה מוחלטת.
"זה לא כזה נורא," אמר הארי
במהירות. "אתה יכול לחלוק מטאטא עם אחד מאיתנו עד ש – "
"פּוֹטר," אמר דראקו בקול
חנוק. הוא אבד את הצבע האפרפר של הטיט. "תסתכל מאחוריך."
הארי הסתובב. וקפא.
הם היו עדיין מספיק רחוקים, בצד המרוחק
של קרחת-היער. אל אי אפשר היה לטעות במה שהם היו, שתים-עשרה או שלוש-עשרה לבושי
גלימות, יצורים מבורדסים, שתים-עשרה רגליים גובה, זורמים כמו רעל איטי בין הרווחים
שבין העצים ולתוך הקרחת-יער. מתקרבים.
הארי חש את ליבו מתחיל לפעום.
סוהרסנים.
דראקו השמיע מין קול חנוק. הארי הסתובב
וראה אותו לוחץ את שתי ידיו לפניו ומטלטל ומתעוות כמו דג מחוץ למים.
"מאלפוי?" אמר הארי, בפליאה
ואימה, ואז הגל הראשון של קור היכה בו, כמעט מכה בו ועובר לדראקו. הוא שאב אוויר,
מנסה לנקות את הערפל האפור שגאה במוחו, ונאבק לעמוד על רגליו, מסתובב, פניו לעבר
הסוהרסנים, מנסה לא להסתחרר מול קיר הכפור שהם הפרישו לפניהם כמו קרחונים.
הארי היה מודע במעומעם לדראקו, שעדיין
השמיע קולות חנוקים מאחוריו, כשהוא הגיע לשרביטו באצבעות שהרגישו כמו ערמה של
מקלות מיובשים שנצמדו לפרק כף ידו. הסוהרסנים היו בחצי הדרך בקרחת-היער עכשיו,
זזים נגדו כמו זרם גואה ויציב של מים מורעלים. זה שהם היו כל כך שקטים כשהם זזו
גרם להארי להרגיש יותר להיות לכוד בסיוט.
הוא נאבק לייצב את יד השרביט שלו, שרעדה
בפראות. הארי מעולם לא חש כל כך חסר יכולת לזמן זיכרון שמח יותר מעכשיו. הוא לא
זימן פטרונוס מאז שנתו השלישית בהוגוורטס, והזיכרונות ששימחו אותו אז - - משחקי
קווידיץ' וזכיה בגביע הבית - - נראו לפתע כל כך קטנים וטפשיים. הוא הטיל את
זכרונותיו אחורנית ביאוש – וכמובן חשב על הרמיוני, הרמיוני אומרת לו שהיא אוהבת
אותו, רק שעכשיו זה גרם לו לחוש יותר כאב מכל דבר אחר. הוא הכריח את מוחו לחזור
אחורה מזכרונות של גשם ומראות והרמיוני מנשקות אותו, וחשב פתאום על העמידה ליד
האגם בבית-ספר, מחזיק את המכתב של סיריוס בידו וצופה בהרמיוני ודראקו צוחקים.
והזכירה אותם צוחקים הייתה כל כך מדבקת שהוא צחק בעצמו, ואפילו הרמיוני, שצוחקת
לעיתים קרובות, אבל לעיתים נדירות ככה -
לעיתים נדירות כל כך חזק שהיה הייתה חייבת לשבת, לעיתים נדירות שמחה כל כך
טהורה ולא ניתנת לשליטה. הוא הרגיש את פיו נמתח לחיוך כשהוא זכר איך היא הפילה
אותו לידה וקברה את פניה בכתפו, עדיין צוחקת.
הוא הרים את השרביט, ושמע את קולו שלו
כאילו בא ממקום רחוק. "אקספקטו פטרונום!"
שרביטו הטלטל בידו והאור הכסוף-לבן המוכר
פרץ מקצהו. רועד מהקלה, הארי נפל על ברכיו כשהאור הכסוף עיצב את עצמו לתוך צורה של
צבי עם קרניים שנראו כמו ברק מפוצל, שזינק בשקט לעבר הסוהרסנים. באור המעומעם הצבי
הכסוף זהר כמו ירח שני, והסוהרסנים הצטמקו לפני אורו, כמעט נמוגים כשהם התמזגו עם
הצללים של העצים. הצבי זינק אחריהם, מסתובב בקצה של קרחת-היער ואז הסתובב בחזרה
להארי - הארי הרים את ידו בברכת
שלום חלושה - והוא נעלם, נחלש בתוך היער
בהתאמה.
עדיין על ברכיו, הארי הסתובב והביט
בדראקו, שחדל להתעוות אבל ידיו היו עדיין מהודקות לפניו.
"הם נעלמו," הוא אמר.
"פּוֹטר," אמר דראקו, לא מסיר
את ידיו מפניו, "החרב – "
"מה?"
"קח אותה ממני - בבקשה, קח אותה ממני – "
הארי הגיע ולקח את הידית של החרב, שדראקו
תקע בחגורתו (ובאופן ניסי לא שיפדה אותו כשנפל), וכמעט צעק. היא הייתה קפואה למגע,
כמו קרח. הוא הידק את שיניו וסגר את ידו סביב הניצב, מרחיק אותה מדראקו. הוא הרגיש
את הקור שהיא הפיצה כמו שציפורניים זחלו במעלה וורידיו, ועדיין כשהוא הרים אותה
הוא הרגיש פתאום – חזק.
קול קטן וקר דיבר מאחורי ראשו.
הארי פּוֹטר?
לפתע החרב לא הייתה כל כך קרה. היא סיגלה
לעצמה את הטמפרטורה של עורו. זה נראה כאילו זה חלק מבשרו, רק קשה יותר, ויותר ישר.
הארי, אמר הקול שבראשו, שוב.
הארי שמט את החרב וקפץ כאילו היא שרפה
אותו.
"הארי!" זה היה הקול של רון. הארי
הביט מעלה וראה את רון וג'יני באים לקראתו, נראים חוורים ומודאגים. הם שניהם היו
מכוסים בעלים, ובשיער של ג'יני היו נעוצים ענפים קטנים - הם בטח נתקעו בעצים. שניהם נשאו את
המטאטאים שלהם בידיהם. "הארי - - זה היה - -?"
"כישוף
פטרונוס," אמר הארי בקצרה. "סוהרסנים."
רון נראה אפור. "אנחנו חייבים
להסתלק מכאן," הוא אמר.
"הרגל של מאלפוי שבורה," אמר
הארי באותו טון.
רון שמט את המטאטא והביט בהארי ובדראקו.
ואז הוא הסתובב לג'יני. "את יכולה לתקן את זה?"
היא הניעה בראשה. "טיפלתי בשריטות
וחבלות שנה שעברה – אבל עצמות, לא. אני לא רוצה לסכן אותם. אם אני אעשה טעות, זה
יכול להגמר שיהיו לו שתי עצמות במקום אחת, או שהם ייקשרו ויתעקמו, או – "
"תעלימי אותם לגמרי," אמר
הארי, חושב על לוקהארט.
"נכון," אמרה ג'יני.
"ככה שלא יהיו בכלל," אמר רון.
"אוקי. הארי. בוא רגע. אני צריך לדבר איתך לדקה."
הארי עקב אחרי רון למרחק קצר והביט בו
בסקרנות. לרון היה את המבט הנחוש שלו, שלפעמים היה טוב, ולפעמים לא. הארי העריץ את
ההחלטיות של רון, אבל היה יכול להיות קשה לפעמים להזיז אותו אם הוא נתקע על דעה
מסויימת.
"אתה בסדר?" אמר רון, מביט
בהארי במבט חודר. "הסוהרסנים והכל... אתה בסדר?"
"אני בסדר," אמר הארי.
להפתעתו, זו הייתה האמת. "הם השפיעו על מאלפוי הרבה יותר משהם השפיעו
עלי."
"וזה מוזר," אמר רון.
"אני מסכים," אמר הארי.
"אבל אני לא בטוח שזה מביע משהו. תמחק את זה. זה מביע משהו, אבל אני לא יודע
מה."
"ובכן, הולך להיות לך קצת זמן
לגלות," אמר רון.
"זתומרת?"
"זתומרת שאני חושב שג'יני ואני
צריכים למצוא עזרה, ושאתה צריך להישאר כאן עם מאלפוי. אנחנו לא נשאיר אותו בין
העצים עם רגל שבורה, למרות שאני לא
מחבב את מאלפוי, ואני לא הולך להשאיר אותו עם ג'יני כשאתה ואני נלך – "
"אפילו עם רגל שבורה?" גיחך
הארי. "הוא לא יוכל לתפוס אותה אם היא תרוץ."
"מה אם היא לא תרוץ?"
"אתה פרנואיד," אמר הארי.
בתגובה, עיניו של רון חלפו עליו. הארי
הסתובב, וראה את דראקו נשען על גזע עץ, ג'יני רכונה לעברו, נראית מודאגת.
"לא אומר כלום," אמר הארי.
"אני לא הולך לתת לה להסתובב פה
מסביב לשחק את תפקיד האחות הרחמנית למאלפוי. בגלל... ובכן, בגלל – "
"בגלל שלשחק את תפקיד המטפלת יוביל
לשחק את הדיילת השובבה?"
"הארי," אמר רון, זועם.
הארי זרק את ידיו לצדדים. "אתה לא
שפוי בקשר לנושא הזה."
רון משך בכתפיו. "אני זה שגרמתי
לשניאת השם של מאלפוי ולחפש את אחותי הקטנה. אז תגיד לי, מה אתה חושב שאני צריך
לעשות?"
* * *
"זה כואב עכשיו?" שאלה ג'יני
בחרדה, דוחפת קווצת שיער תועה מעיניה. היא עזרה לדראקו לשבת נגד גזע עץ. רגלו השבורה
שכבה מתוחה בקשיחות מולו והוא אחז בחרבו של סלית'רין נגד חיקו.
"כן, זה כואב," אמר דראקו
בעצבנות. "הרגל שלי שבורה. כמובן שזה כואב. אף אחד לא מכיר כמה קסמים
מחסלי-כאבים? מה הבעיה איתכם, אנשים?"
"אתה מכיר כמה?" אמרה ג'יני
בחדות.
"לא," אמר דראקו בלי שמץ
מבוכה.
"אלוהים, אתה מעצבן, אפילו עם רגל
שבורה," היא אמר, אבל בלי מרירות. "תראה, רק תישען אחורה, טוב?"
היא הניחה יד על כתפו ודחפה אותו בעדינות אחורנית כך שנשען על גזע העץ.
"תודה," הוא אמר, וסגר את
עיניו.
"אין בעיה," אמרה ג'יני ברכות,
מביטה בו. במין דרך מסויימת, היא הייתה מרוצה שהוא סגר את עיניו, בגלל שזה אמר
שהיא יכלה להביט בו בלי להסיט את מבטה. הוא היה חיוור, בטח בגלל הכאב, גורם לחתכים
הכחלחלים שעל פניו שנגרמו מפגיעות הענפים להראות נקיות נגד עורו. כך גם גבותיו,
שהיו ארוכות וכהות מספיק לגרום ללוונדר בראון לקנא נואשות.
"אל תעשי את זה," הוא אמר, בלי
לפקוח את עיניו.
"לא לעשות מה?" אמרה ג'יני,
מתכווצת אחורה באשמה.
"אל תביטי בי. זה גורם לי להיות
עצבני." הוא פקח את עיניו ובחן את הבעתה לרגע, ואז סגר את עיניו בחזרה כאילו
מבטה הכאיב לו, ואמר בהחלטיות, "תשכחי מזה. זה לא יעבוד."
ג'יני הייתה מובסת. "מה לא
יעבוד?"
הוא נאנח. "אני יודע מה את
חושבת," הוא אמר. "אותו דבר שחשבת אתמול בלילה. 'הי, תראו את מאלפוי, כל
כך חמוד וחסר ישע ונחמד. הוא לא מרושע; הוא רק פגוע ומריר. כל מה שהוא צריך זה
אהבה והוא יהיה מסודר.' ובכן, נחשי מה?" הוא אמר, מבטה המפוחד לא מזיז לו.
"אני לא נחמד. ואני לא צריך אהבה ואני לא צריך שיתקנו אותי. במיוחד לא
את."
"אני אף פעם," מלמלה ג'יני,
חסרת מילים. "אני בפרוש לא - - "
"יופי," אמר דראקו.
"תוציאי את זה מהמחשבות שלך. בגלל שאם את רוצה חבר נחמד, מוטב שתהיה עם האחד
שיש לך עכשיו. תדמייני את הארי פּוֹטר."
ג'יני הייתה כל כך כעוסה, שהיא רצתה
להכות אותו. אבל הייתה לו רגל שבורה, היא אמרה לעצמה. את לא יכולה להכות מישהו עם
רגל שבורה. היא רצתה לומר משהו מגעיל, משהו ממש מרושע. היא רצתה לומר לו לא פלא
שאביך לא רוצה אותך, או, לדמיין את הארי פּוֹטר יותר טוב מדראקו מאלפוי
אמיתי בכל יום, רק תשאל את הרמיוני.
אבל היא לא יכלה.
במקום, היא רק אמרה, בכל השלווה שיכלה
לגייס, "מאלפוי, האם אי פעם בכלל שמעת על טקט?"
הוא פקח את עיניו והביט בה. היא הייתה
מזועזעת לראות עד כמה אישוניו היו מורחבים, מפחד או מהלם, היא לא הייתה בטוחה.
קשתיות העין שלו היו שחורות, מעוגלות רק בפס צר של כסף. "טקט זה שקר בשביל
מתבגרים," הוא אמר בקול שטוח.
"זה אחת האמירות המפורסמות של
אביך?"
"לא," הוא אמר. "את זאת
המצאתי בעצמי."
* * *
"חמת חלילים," אמר סיריוס
בתקיפות.
נרקיסה טלטלה את ראשה, לא מרימה את ראשה
ממגזין הנישואים שקראה. "בלי חמת חלילים," היא אמרה, מושיטה ידה לכרית,
והניחה אותה מתחת לראשה. היא ישבה על המיטה בחדר שלהם בבית מלון, מוקפת מגזינים
מהודקים, ספרים ופיסות נייר שעליהם היו תרשימים של הזמנות חתונה אפשריות.
"אני סקוטי," אמר סיריוס.
"אני רוצה חתונה סקוטית."
פיה של נרקיסה נמתח לחיוך, אבל היא עדיין
לא הביטה מעלה. "אמרתי לך שאתה יכול ללבוש חצאית אם אתה רוצה," היא
התחילה.
"חצאית סקוטית," שיסע אותה
סיריוס, אבל היא התעלמה ממנו.
"ובכנות, לא אכפת לי אם תלבש ביריות
ועקבים גבוהים עם זה. ואמרתי לך שאנחנו יכולים להגיש הָגִיס (מאכל סקוטי –
ה"מ), ואם אתה רוצה לבזבז את כל אחר הצהריים בצעידה בקבינה שבחצר
האחורית, זה בסדר גם כן. אבל אני לא יכולה להכריח את החברים שלי לאהוב מוסיקת חמת
חלילים. תחשוב מה דראקו יאמר."
"תחשבי מה הוא יאמר אם הוא יצטרך
ללבוש את החליפה שבחרת בשבילו."
"החליפה מקסימה," אמרה נרקיסה,
אבל עכשיו חייכה לגמרי. היא הביטה מעלה וגיחכה לעברו, והוא חייך לעברה. כמו בנה,
השיער של נרקיסה הלבין בקלות בשמש, ועכשיו נתלה על גבה בתלתלים קטנים. היא נראתה
בדיוק כמו שהם היו בבית הספר, הוא חשב. והיא נראתה בדיוק כמו דראקו, חוץ מזה שפניה
לא היו כל כך זוויתיות אלא יותר מעוגלות, והסנטר לא היה חד, אבל העיניים
הכסופות-אפורות שהתחדדו בקצותיהן היו אותו הדבר.
"הוא ישנא את זה," אמר סיריוס,
בהחלטיות.
"אתה לא יודע את זה."
"אני כן."
נרקיסה גלגלה את עיניה. "אתה חייב
לצאת מהאשליה שדראקו הוא קופי שלך בגיל הזה, סיריוס," היא אמרה. "אני
מסכימה שאתה היית שונא את החליפה הזאת, אבל דראקו אוהב בגדים, הוא תמיד אהב, ו –
"
"ואני מתערב איתך על חמישים אוניות
שהוא יעלה את החליפה באש לפני שהוא ילבש אותה."
נרקיסה פתאום מאוד התעניינה במגזינים
שלה.
"לא רוצה להתערב איתי, הא?"
גיחך סיריוס. "מה דעתך, שאם אני אנצח בהתערבות, אני אקבל חמת חלילים?"
"בלי חמת חלילים," אמרה נרקיסה
בקול מעומעם.
"תהיה חמת חלילים, או שתהיה
שפיכת-דם," אמר סיריוס.
"ואז זה יהיה דומה להפליא לחתונה
הקודמת שלי," אמרה נרקיסה בגיחוך מרושע.
כשהיא חייכה ככה, סיריוס חשב, היא באמת
נראתה כמו הבן שלה.
"ארר," אמר קול – לא של נרקיסה
או של סיריוס – מפינת החדר, וגרם לנרקיסה ולסיריוס לקפוץ. "אני מצטער על
ההפרעה, אבל – "
סיריוס זינק על כפות רגליו, בוהה באח.
"רמוס?"
"אני מצטער," חזר לופין, שראשו
וכתפיו נראו בתוך הקישוטים שעל האח שבפינת החדר. הוא נראה לא מאושר בעליל.
"לא הייתי מטריח אותך אם זה לא היה חשוב." עיניו חלפו במהירות על המיטה.
"מצטער,נרקיסה."
היא דחפה את המגזינים ממנה ואילך והביטה
בחרדה מלופין לסיריוס. "הכל בסדר?"
"הארי," אמר סיריוס, נופל על
ברכיו ליד האח. "משהו קרה להארי?"
"הוא נעלם," אמר לופין בכבדות,
וחש יותר אשם מאי פעם כשהצבעים התנקזו מפניו של סיריוס.
"נעלם?"
"הוא איננו, המטאטא שלו איננו.
המשרד שלי הרוס, והחרב שסיפרתי לך עליה -
נעלמה, גם כן."
"דראקו," אמרה נרקיסה במהירות.
"שאלת אותו איפה הארי?"
"אני לא יכול," אמר לופין.
"הוא איננו, גם כן."
נרקיסה הלבינה כמו סיריוס.
"אז הם ביחד," אמר סיריוס.
"אתה בטוח שהם הרסו את המשרד שלך?"
"חיובי," אמר לופין. "זוכר
את גלובוס השלג שהבאת לי, עם הנימפה אדומת השיער בתוכו? ובכן, היא ראתה אותם. הם
לקחו כמה מרכיבים שלי – עין של ת'יזלה, ועוד כמה. והם לקחו את החרב." הוא
התכווץ. "הם נפצו את התיבה ששמתי אותה בתוכה. היא הייתה קשיחה מאד. אין לי
שום רעיון איך הם עשו את זה. אני לא יכולתי לעשות את זה."
"הם מאגידים," אמר סיריוס בקול
צרוד.
"הם ילדים," אמרה נרקיסה,
נעמדת. "הם לקחו את החרב – מה זאת אומרת? היא יכולה לפגוע בהם?"
"אני לא יודע, בכנות," אמר
לופין. "חיפשתי כל היום בספרים שלי אחרי משמעות, איזשהו רעיון שמה שיכול
לקרות. לא מצאתי שום דבר חוץ מכמה אמירות נבואיות מעורפלות." הוא שפשף את
עיניו בגב ידו, וסיריוס ראה שהן מרוחות בדיו. "אבל אם את שואלת אם זה יכול
לפגוע בעם, התשובה היא כן. כן, הם יכולים להיות בסכנה."
"אנחנו באים הבייתה," אמר
סיריוס. "עכשיו."
כתפיו של לופין צנחו בהקלה. "תודה,
רך-כף."
"לתודה אין שום קשר עם זה,"
אמר סיריוס, מביט בחרדה לעבר לופין. "אנחנו מדברים על הארי. זו האחריות שלי.
ודראקו. האחריות שלי גם. הייתי צריך לשים יותר לב על מה שאמרת בפעם האחרונה
שדיברנו, על זה שהם יכולים להיכנס ליותר צרות ממה שאנחנו יכולים לדמיין."
"אני באמת לא חשבתי מה עלול
לקרות," אמר לופין, נראה מובס. "אין לי שום רעיון מה אני אומר לדמבלדור,
אני לא יודע אם הוא ידע בכלל מה הן האפשרויות - - "
סיריוס נראה כאילו משהו בדיוק .
"רמוס," הוא שיסע את דבריו. "כמה זמן עבר מאז שחזרת להיער
האסור?"
"ה – היער?" אמר לופין ללא
הבעה. "אלוהים. שנים."
"אם אני אומר לך לאן ללכת, תוכל –
תוכל ללכת לשם בשבילי ולפגוש מישהו שאני חושב שיכול לעזור לנו?"
"ללכת ליער האסור ולפגוש משהו
בשבילך?" לופין חזר, נראה נבוך.
"האם הייתי מבקש ממך אם זה לא היה
חשוב?"
"כן," אמר לופין, בתקיפות.
"ירחוני..."
"טוב, בסדר, בסדר," אמר לופין.
"מה אתה רוצה שאני אעשה?"
* * *
"תפסיק את זה," אמר הארי
ברוגז. "זה מעצבן לאללה."
הוא הביט בדראקו, שעשה לו פרצוף. בשתי
השעות שחלפו מאז שרון והרמיוני נעלמו, דראקו גילה שאם הוא יושיט את ידו, כף ידו
מופנית החוצה, כלפי החרב של סלית'רין, היא תקפוץ לתוך אחיזתו. זה הרשים את דראקו
כמו טריק פשוט והוא המשיך לזרוק את החרב כמה מטרים לפניו, גורם לה לקפוץ לתוך
אחיזתו, ואז חוזר על התהליך. זה גרם להארי לכאב ראש.
מצד שני, הארי חשב, עם צביטה חדה של
ייסורי מצפון, הכאב של רגל שבורה הוא בטח נורא, ועד עכשיו דראקו לא התלונן.
"מאלפוי," הוא אמר.
דראקו הביט מעלה. "מה?"
"כשהסוהרסנים התקרבו אליך, מה
שמעת?"
דראקו בקושי העיף בו מבט. "מקהלה
שרה," הוא אמר לבסוף. "אני שונא מקהלות."
"מצחיק מאד. מה באמת שמעת?"
דראקו לא יכל לדכא משיכת כתף קלה.
"דברים איומים," הוא אמר.
"טוב, אם אתה רוצה להפסיק להשליך את
החרב הזאת, אני אלמד אותך איך להיפטר מהם."
דראקו היסס לרגע, ואז הניח את החרב לידו
בזהירות. הוא הביט לעבר הארי, שקם ממקום מושבו הקודם, התקדם, והתיישב ליד דראקו,
מנסה להיזכר בדיוק איך זה היה כשלופין הסביר לו את קסם הפטרונוס שלוש שנים קודם
לכן.
"אוקיי," אמר הארי. "קודם
כל אתה צריך לחשוב על זכרונות שמחים."
דראקו מצמץ. "על מה?"
"זיכרון מאושר. זה חשוב. הזיכרון
הכי מאושר שאתה יכול לחשוב עליו, ואתה חייב להתרכז בו."
דראקו סגר את עיניו וחשב. וחשב. זיכרון
מאושר. מתי הוא היה מאושר? לא עם הוריו, ללא ספק. לא בבית-ספר. הוא חשב על ארון
הבגדים באחוזת מאלפוי, הישיבה שם עם הרמיוני, אוכלים צפרדעי שוקולד ומתנשקים. הוא
חשב על הלילה שבו מנע מאביו להרוג את הארי, איך אחר כך הוא שכב על הדשא עם הארי
וסיריוס והרמיוני יושבים סביבו, והרמיוני אומרת לו שהוא היה מדהים ואמיץ. אבל
הזכרונות האלו היו צבועים עכשיו על ידי הידיעה שהיא לא, למען האמת, אוהבת אותו,
ולמרות שהוא ידע לקבל את זה, נשיאת הזכרונות האלו היו מכאיבים בתוכו, כמו כאב
מזהיר של שן שבורה.
הוא פקח את עיני הכסף שלו והביט בהארי.
"אין לי כאלה," הוא אמר.
הארי נראה מופתע. "מזתומרת?"
"בדיוק מה שאמרתי," אמר דראקו.
"אין לי זיכרון מאושר." הוא משך בכתפיו. "אל תעשה מזה עסק,
פּוֹטר."
הארי היה המום. "חייב להיות
משהו."
"ובכן, היה את העניין שסלית'רין
נצחה בגביע הבית בשנה הראשונה שלי בהוגוורטס. או, חכה רגע, באת ביחד אתם והרסת את
זה, נכון? ואף פעם לא נצחנו במשחק נגדך, אז גם זה לא יעבוד. מה אני יכול לומר?
הרסת כל זיכרון מאושר שיכול היה להיות לי."
דראקו סגר את עיניו שוב. נוכחותה הבלתי
מורגשת ונראת של הרמיוני ביניהם. ובפעם הראשונה בחייו, הארי חש אשם על זה שהצליח
איפה שדראקו הפסיד. "בחייך, מאלפוי," הוא אמר בהיסוס, "אני מתכוון,
אתה חייב לנצח במשהו. בתחרות. משהו."
"ובכן, היה את התקופה שאימא שלי
הכניסה אותי לתחרות ילד נושא הכלים בצ'יפינג סודברי כשהייתי בן שבע, והייתי צריך
ללבוש את הציוד שאימא שלי הכינה, וכרגע גיליתי ששום כוח בעולם לא יכריח אותי לספר
לך את המשך הסיפור, אז לא חשוב. לא, פּוֹטר, לא ניצחתי בשום תחרות." דראקו
הזיז את גבו נגד גזעו הקוצני של העץ. "אני מניח שתצטרך לחשוב על איזה קסם
אחר."
"אין קסם אחר," אמר הארי, חושב
על פתרון נוסף. "מאלפוי..." הוא אמר באיטיות. "איך הדמיון
שלך?"
"המה שלי?"
"הדמיון שלך. אתה יכול לדמיין זכרון
שמח? להמציא משהו? פנטסיה."
"אחד מאלה שאני יושב על קצה פירמידה
לבוש בגלימות אל השמש ומפונק על ידי בתולות מקדש חצי-ערומות?"
“אם זה מה שגורם לך אושר," אמר
הארי, נראה מסופק. "להזכירך, אנחנו עוסקים באושר, מאלפוי, לא, אממ..."
"נכון," אמר דראקו, פוקח את
עיניו ומגחך. "אושר. אוקיי." הוא עצם את עיניו בחוזקה שוב, והתרכז. הארי
צפה באור הירח משחק על פניו של דראקו, יוצר חצאי עיגולים תחת עיניו, צובע את
צלליות העלים על עורו החיוור, וחשב, הוא הולך להיות אח שלי. אח שלי. הוא רצה לגרום
לזה להראות אמיתי, אבל לא יכל.
"אוקי," אמר דראקו, פוקח את
עיניו. "יש לי."
"כן?" אמר הארי בסקרנות.
"מה זה?"
"אם אני אומר לך שזה מערב את
הרמיוני, רבע מחרוזת שירים מתורגמים מהמוסיקה של 'בריגדום' (brigadoom –
ה"מ),
וזוג חולצות זוהרות, תכעס?"
"כן," אמר הארי.
"אז אל תשאל," אמר דראקו. הוא
התאמץ לעבור לישיבה, ובלי לחשוב, הארי הושיט את ידו כדי לעזור לו. וגם בלי לחשוב,
דראקו לקח אותה, ונתן להארי לעזור לו לעבור לישיבה. "אוקיי," הוא אמר.
"אני מוכן. בוא ננסה את הקסם."
* * *
הם התאמנו על קסם הפטרונוס במשך למעלה
משעה, עד שדראקו יכל להעלות את ה'זיכרון השמח' בבהירות מוחלטת שזה נראה כמעט
אמיתי, והארי התחיל לפהק בתדירות כל כך גבוהה שדראקו החל להרגיש בסופו של דבר אשם
מעט.
"תראה, פּוֹטר," הוא אמר.
"אם אתה רוצה לישון קצת, לך לישון."
"אבל הלחש – "
"אתה לא שימושי ככה, בכל
מקרה," אמר דראקו. "אתה תאמר, 'אקספקטו פטרונווווואוווווווווום."
הוא חיקה פיהוק ענק.
"אני לא רוצה לישון," אמר
הארי. "אני רק רוצה לשכב לדקה."
"אז תשכב," אמר דראקו, ודיכא
חיוך כשהארי נשכב, קובר את פניו בזרועותיו, ונרדם מיד. דראקו בחן אותו לרגע,
מסוקרן, ונזכר בילד הרזה והמגושם שהוא פגש שש שנים קודם לכן בחנות הגלימות בסימטת
דיאגון. הוא הביט בהארי, רואה את שערו החתוך ומשקפיו המודבקות, וחשב: נדבה לתלמיד.
הוא כמעט שחרר את אבחנתו, אבל משהו גרם לו להפסיק עם זה.
היה משהו בהארי שגרם לך לשים אליו לב;
דראקו לא יכל לשים עליו את האצבע בדיוק, אבל הוא ידע שאיכשהו זה היה זה, התכונה
הבלתי מוגדרת והמוזרה הזאת, שהוא תמיד קינא בו בגללה. היה להארי אותה אפילו כשהיה
תשוש, אפילו כשישן, ודראקו חשב פתאום בהקלה שהוא כבר לא מקנא במיוחד בהארי בגלל
זה. זה חלף ועכשיו, במקום לשנוא את הארי על התכונה הזאת שיש לו שגרמה לאנשים לרצות
להיות לידו, הוא רצה להיות לידו, גם כן. הוא היה מאושר יותר כשהארי היה בסביבה - -
הוא הרגיש חזק יותר, טוב יותר, בריא יותר, גרסה מסופקת יותר של עצמו; כשהארי לא
היה שם הוא הרגיש עצבני ורוגז כאילו הוא איבד משהו חשוב. לא היה לו רעיון מה
המשמעות של זה - - אולי זה אומר שהוא והארי נהיים חברים?
איזו מחשבה מוזרה.
הוא הביט בהארי שוב. הארי זז קצת, אז הוא
שכב על הצד, ובלי לחשוב על זה באמת, דראקו הושיט את ידו ומשך את הגלימה של הארי
לעבר כתפיו, מכסה אותו נגד אוויר הלילה הקר. הארי זז אבל לא התעורר ובאנחה דראקו
משך את ידו בחזרה, מביט למטה לחרב שבחיקו, ואז מעלה במהירות. תנועה מהירה הבזיקה
בפינת עינו ותפשה את תשומת ליבו. הוא הביט שוב בהארי, ששכב בלי לזוז, ואז, בהרגשה
של חוסר נוחות ברורה, הסתובב והביט מאחוריו.
זוג עיניים אדומות, מלאות וורידים
וצהובות, בהו בו מתוך החשיכה.
דראקו קפץ באלימות, וכאב צורב שטף את
רגלו.
"הלו," אמר השד. או, אלוהים,
דראקו חשב בחוסר ישע כשהשד התקרב. הוא הביט סביבו בפראות, רואה את הארי ישן, זרועו
מכסה את פניו.
החרב הזאת מרושעת ואני לא רוצה אותה
לידי, מאלפוי. אתה הולך להרוג אחד מאיתנו.
דראקו הביט בחזרה לשד, שהביט בו בחזרה
בעיניים עגולות אדומות. אני רק... אשב בדממה, הוא חשב. אולי הוא יחשוב שאני לא
יכול אפילו לקום.
הוא ניקה את גרונו, מקווה שהוא לא ישמע
צייצני. "שוב אתה," הוא אמר. "אסור לך להתגנב ככה מאחורי
אנשים."
"באתי בשביל החצי השני שלי,"
ענה השד, מביט בחרב ששכנה בחיקו של דראקו במין מבט שנראה בצורה לא נעימה במיוחד
כמו תאבון שהושבת.
"עכשיו, הייתה לי את ההרגשה הזאת
שאתה הולך לומר את זה," אמר דראקו.
"חיפשתי אותה במשך אלף שנה, מעל
הים, מתחת לאדמה – "
"כן, כן," אמר דראקו, הכאב
ברגלו גורם לו להיות חסר סבלנות. "שמעתי את זה לפני כן. 'חיפשתי את זה במשך
אלף שנה, זה החצי השני שלי, אני שד מפחיד, תן לי ת'חרב, ילד קרציה'."
עיני השד הבזיקו. "קלטת את עיקר
המשימה שלי."
"עכשיו תתקן אותי אם אני
טועה," אמר דראקו. הוא אחז בידו השמאלית לפניו, כף יד מעלה, והחרב של
סלית'רין קפצצה ונחתה באחיזתו בשלווה ודיוק. עיני השד התרחבו. "אבל אני לא
יכול להרוג אף אחד עם החרב הזאת, נכון? אנשים... מפלצות..." הוא נעץ את החרב
לכיוון השד, שהתכווץ מיד. "שדים..."
"אתה מאיים עלי?" אמר השד בקול
לחששני.
"אז זה יכול לפגוע בך," אמר
דראקו, נשמע מרוצה.
"אתה לא יכול להיות בטוח," אמר
השד, נראה ערמומי.
"לא, זו דקירה פרועה באפלה. אבל אתה
עוד מעט תקבל אותה אם לא תתחיל להיות עוזר יותר."
השד חשף את שיניו, אבל התרחק עוד קצת.
"לפני אלף שנה," הוא אמר בפראות, "העברתי את הכוחות שלי, לצורת
החרב הזאת, בשביל מכשף שעשה עסקה עם אנשיי. הוא השתמש בה למקור הכוח החזק ביותר
שלו בכל זמן שהוא. זאת הייתה העסקה. אבל נכתב חוזה שאמר שבסיום התקופה, הוא יחזיר
את החרב." השד טלטל את ראשו. "הוא אף פעם לא החזיר, ונעלם מהעולם הזה.
נעלם, עדיין מחזיק בי! עדיין שולט בחציי השני!"
"אני לא מניח," אמר דראקו,
"שלמישהו שהיה לו קשר לעסקה הזאת חשב על לבקש קבלה?"
השד הביט בו ישירות. דראקו נאנח. "לא
חשבו על זה."
"החרב לא תעשה לך טובות," רטן
השד, ממקד את עיניו הצבעוניות בדראקו. "אתה לא יכול לקות לשלוט בה, לציית לך,
לגרום לה לשרת אותך. במקום זה, אתה תשרת אותה. בוודאי ראית בחלומותיך מה קרה לאילו
שהשתמשו בחרב בצורה לא נבונה?"
דראקו יכל להרגיש את החרב קרה תחת ידו.
"לא," הוא שיקר. "לא היו חלומות."
השד נעמד. דראקו הידק את אחיזתו בחרב, לא
יודע מה הוא יעשה אם השד יקפוץ אליו -
הוא לא יכל לדמיין את עצמו נלחם תוך כדי ישיבה.
"אין לך זכויות על החרב," השד
נהם. "לאילו זכויות אתה טוען?"
דראקו חשב לרגע. ואז הוא אמר, מאד שליו,
"אני טוען לזכות הירושה. החרב הזאת השתייכה לאבא שלי, ולאבא של אבא שלי,
ולאביו לפניו. החוזה שלך לא היה עם המשפחה שלי ולא איתי. ולכן אני לא חייב לך
כלום."
לרגע, השד לא ענה. דראקו היה מאוכזב. הוא חשב שהוא נאם נאום נחמד מאד.
מאד מאלפויי.
"אתה נחוש בדעתך לשמור את
החרב," אמר השד, לבסוף. "החלטת?"
"כן," אמר דראקו. "זו
ההחלטה שלי."
"בסדר," הוא אמר, נשמע כמעט
עליז. "שמור את זה. שתביא לך אושר." והוא נעלם.
דראקו בהה מזועזע בכתם היכן שהשד עמד,
מרגיש מופתע ובמידה רבה מודאג. הוא חשב, כמעט באקראי, על משהו שאביו היה אומר –
אחד מהעצות הטובות של לוציוס מאלפוי. אם משימה קשה פתאום נהיית קלה מדי, משהו
השתבש שם. תהיה חשדן.
"לעזאזל," הוא אמר, ברכות.
"הייתי צריך להיות חשדן."
עיניו זינקו מסביב לקרחת-היער, מחפש אחר
סימן לשד – הוא יחזור? אולי הוא יחזור, ויביא איתו את החברים שלו?
קרחת-היער נראית ריקה לחלוטין, כהה
ושקטה, ואז, מחוץ לפינת עינו השמאלית, הוא ראה תנועה בין שני עצים. הוא הרגיש
שידיו מתחילות לרעוד – זה היה יותר מדי, זה יותר מדי.
עם תחושה של אי-ממשיות מוחלטת, הוא ראה
שתי גלימות שחורות, שתי דמויות מבורדסות צועדות לקרחת-היער, זזות קדימה, שקטות
לגמרי. הוא נסה לומר את שמו של הארי, אבל שום קול לא יצא מגרונו. הוא הניח לחרב
להחליק מאחיזתו ולחץ את גבו בחוזקה נגד גזע העץ.
המחשבה הראשונה שעלתה במוחו הייתה שהוא
חייב לעמוד על רגליו. מהדק את אחיזתו בניצב החרב, הוא סובב את פלג גופו העליון,
והצליל את קצהו באדמה. ואז באיטיות, בייסורים, הוא השתמש בה לעמוד ישר, מנסה לשים
כמה שפחות משקל על רגלו השבורה. הוא חשב שהוא שמע את העצמות נשחקות אחת בשניה,
וידו הייתה כל כך חלקלקה מזיעה שהוא כמעט איבד את השליטה בניצב. אבל הוא היה על
רגליו עכשיו. נשען בחזקה על החרב, גבו נגד גזע העץ, שומר על יציבות, אבל על רגליו.
הוא הביט מעלה וראה מעגל עיגולים
צבעוניים מפזז ורוקד מול עיניו, הוא ראה שתי דמויות מתקרבות. מתקרבות אליו, ואל
הארי, שעדיין ישן.
הוא ינק אוויר דרך שיניו, וניסה להעביר
את זכרונותיו לאחור, רחוק מקרחת-היער, מהכאב של רגלו השבורה, ידיו הרועדות,
ולהתרכז בהרגשת אושר. אושר, הוא אמר לעצמו בפראות, אושר. הוא סגר את עיניו, והרגיש
את ידו נחה על ניצב החרב. היא הייתה קרה תחת כף ידו, קרה ומלאת עוצמה. פעימות ליבו
האטו כשהידק את אחיזתו בניצב, וכשהרים את ידו השמאלית, היא הפסיקה לרעוד.
מתרכז חזק ככל שיכל בזיכרון המאושר שלו,
עיניו עצומות בחוזקה, הוא צעק בקול הרם ביותר שלו: "אקספקטו
פטרונום!"
משהו ענק, משהו עצום וכסוף-לבן, נורה
מתוך אצבעותיו כמו כדור ברק קיצי. כוחו היכה בדראקו והוא נפל אחורנית, ולרגע כל מה
שראה היה הקרקע ופיסת אור לבן שרעדה בכתמים שחורים של ייסורים. הרגל שלי - - היא
כואבת, אלוהים, היא כואבת. "הארי," הוא ניסה לומר, אבל קולו נעלם כשכל
העולם נראה מעוות ומתערפל לרגע, הכל מסתחרר בתוך החשכה מאחורי עיניו.
אני לא אכנע. אני לא.
הוא הכריח את עיניו להיפקח. וראה את
פניהם החוורות של הארי, רון וג'יני מביטות בו, כולם נראים המומים ומופתעים. הוא
נאבק להעמיד את עצמו על מרפקיו.
"הסוהרסנים - -"
"מאלפוי," אמר הארי, מושיט את
ידו ומניח אותה על לחיו, דוחף אותו לקרקע. "לא היו סוהרסנים."
"אבל אני ראיתי - -"
"ראית את רון וג'יני," אמר
הארי ושעשוע בקולו.
דראקו העביר את עיניו במהירות מרון
לג'יני. שניהם הנהנו.
"לעזאזל," הוא אמר, ברגש.
"עדיין, הקסם היה ממש קול,"
אמרה ג'יני. "ונראית כל כך מפוחד וזה, לפחות לפני שצרחת ונפלת מעולף."
"אני חושב שאת מערבבת בין 'הצעקה'
לבין 'יללת תשוקה רצחנית'," אמר דראקו, ופזל לעברה. "שניכם בסדר?"
"קסם הפטרונוס אמרו להגן עליך
מאיומים," אמר הארי. "רון וג'יני לא איום, אז הפטרונוס שלך די...
נעלם."
"ואפילו לא ראיתי אותו," אמר
דראקו בעגמומיות. "הוא היה מגניב?"
"כן." הארי היה עייף, מלוכלך
מעפר ופניו נמתחו לחיוך. "עשית את זה, מאלפוי," הוא אמר. "לא משנה
מה הזיכרון המאושר שלך היה, זה עבד."
דראקו היה עייף מכדי לחייך אליו בחזרה,
אבל הוא אמר, "אתה יודע, פּוֹטר, זה באמת לא ערב את הרמיוני, זוג של חולצות
מאירות, ו - -"
"אני יודע," הארי חתך אותו.
רון וג'יני נראו סקרניים מאד. "אני יודע מתי אתה מנסה לשגע אותי, מאלפוי.
אוקי," הוא הוסיף במהירות, נראה כאילו הוא נזכר בהשמדת משרדו של לופין.
"רוב הפעמים."
ג'יני הביטה בדראקו בחרדה. "אתה
רועד," היא אמרה.
"הרעידות הם חלק מהקטע של
האימה," אמר דראקו. "אל תדאגי לזה."
הארי הביט ברון. "מצאתם משהו?"
הוא שאל בשקט.
רון הניע בראשו. "כלום," הוא אמר. "אין אף אחד בסביבה במרחק של
מיילים. לא ערים, לא בתים. חזרנו כי כבר התחיל להחשיך." הוא והארי החליפו
מבטים חרדים. "חשבתי," רון המשיך בקול נמוך, "אולי נוכל להכין סוג
של אלונקה. נתלה אותה בין המטאטאים. אנחנו לא יכולים להישאר כאן, ואנחנו חייבים
לעשות משהו."
"זה מעצבן אותי כשאתם מדברים עלי
כאילו אני לא נמצא כאן," אמר דראקו בעוקצנות.
"בעיה קלה לפתרון," אמר רון. הוא
תפס את הארי בקצה חולצתו וסחב אותו למרחק כמה מטרים, היכן שיכלו לדבר בלחישות
מהוסות.
דראקו הרים את עצמו על מרפקיו והביט
בג'יני. היא הביטה בו בחזרה בהבעה אדישה. "וויזלי," הוא התחיל, אבל היא
חתכה אותו.
"זה היה דרקון," היא אמרה.
"זה היה מה?" דראקו נבהל.
"הפטרונוס שלך," היא אמרה,
בקור רוח. "זה היה דרקון. הוא היה כסוף. חשבתי שכדאי שתדע."
דראקו פתח את פיו לומר משהו, אבל נקטע על
ידי צעקת הבהלה של רון, וצעקת ההפתעה של הארי. מתעלם מהכאב הצורב שחלף ברגלו, הוא
הסתובב לראות מה הולך שם. הוא ראה את רון והארי עומדים עם שרביטים שלופים, ולפניהם
היה דמות כהה של איש גבוה. זר התעתק לתוך קרחת-היער.
* * *
לופין הסתובב בקשיחות בפינת החורשה
המוארת באור הירח, אוזניו מעקצצות, קולטות את כל הרעשים. הוא לא היה ביער האסור
הרבה שנים, אבל הוא השתנה באופן מפתיע מעט מאד, ולא היו לו בעיות לעקוב אחר
הוראותיו של סיריוס. כמובן, הוא וסיריוס פסעו בשבילים האלו, כובשים אותם, מספיק
פעמים כילדים שזה לא היה מפתיע שהם יצרבו במוחו.
היער, מלבד היותו מקום פראי, דיבר לא רק
לחושיו האנושיים אלא גם לחושיו הזאביים. דרך מעבר צר בין העצים הוא קלט תנועה קלה
של בעל חיים קטן – רפרוף כפות רגליו, עיניו הירוקות חוורות כיהלומים – כמו הבזק של
עין. הוא נשם אוויר לילה קריר ונשם את המרקם של היער, של טחב ועובש ובעלי חיים, של
דברים צומחים ודברים מתים. הוא ידע שהיער הזה לא היה רק בית לצבאים ועכברי בית,
אלא גם לעכבישי ענק, ערפדים, היפוגריפים, קנטאורים וחדי קרן, כל צורה של בעל חיים
קסום, לא משהו שיגרום לו לבחור בו בצורתו הלא אנושית.
בתור בן אדם, בכל זאת – אבל כמובן, הוא
אף פעם לא היה בנאדם שלם, לא תמיד רק בן אנוש. אז זה לא היה מפתיע שהוא שמע את
היצור מתקרב אליו הרבה לפני שנראה, מפלס דרכו דרך העצים ומגיע לכיוונו. זה היה
קנטאור זכר, צעיר למראה (למרות שזה לא אמר כלום), עם שער בלונדי חיוור וגוף שרירי
(להזכירכם, זהו פירנזה, הקנטאור מהספר הראשון – ה"מ). ילקוט היה מוטל
על גבו ועיניו בחנו את לופין בקשיחות וחשדנות כשהופיע.
"זימנת אותי," הוא אמר.
"אבל אתה לא סיריוס בלק."
"סיריוס בלק שלח אותי," אמר
לופין במהירות. "הוא אמר שאתה חייב לו טובה. אני חבר שלו. הוא שלח אותי לקבל
את הטובה במקומו."
נחיריו של הקנטאור התרחבו קלות.
"מינך ומיני הם אוייבים ותיקים, אדם-זאב," הוא אמר. "אתה יכול לקבל
את הטובה הזאת שאני לא הורג אותך עכשיו. אם היו יותר מאיתנו כאן – "
"כן," אמר לופין, "היכן
האחרים? סיריוס אמר לי לקרוא לרומין וביין - - "
"נעלמו," אמר הקנטאור, בצחוק
צרוד. "נמלטו מהאימה, כולם."
"מהאימה של מה?"
"מאימתו של ההוא-שעלה," אמר
הקנטאור בפשטות. הוא בקושי הביט בהבעתו החלולה של לופין. "ברור שאתה יודע מי
זה. ברור שאתה יודע שהוא זה שיצר את המין שלך, בדיוק כמו שהוא יצר את הערפדים
והוויליות, לפני אלף שנה."
לופין הרגיש חבטה בתחתית בטנו.
"סלאזאר סלית'רין," הוא התנשם. "אז הוא כן חזר."
"הוא חלש עכשיו," אמר הקנטאור.
"הוא רק הגיע. הוא עדיין לא שולט בכוחותיו הישנים. אבל זה עוד יגיע. ראינו את
זה בתנועות הכוכבים, קראנו את זה בספרים הקדומים."
"איזה ספרים עתיקים?"
הקנטאור התעלם ממנו. "עכשיו, הוא
שומר את כוחותיו כדי לזמן את ילדיו אליו. רק שהם כבר התחילו לזוז."
"הסוהרסנים," אמר לופין.
"לכן הם נעלמו."
הקנטאור הרים גבה. "בקרוב, אולי, אתה תחוש את הזימון בעצמך, אדם-זאב. מה עם
שאר בני מינך?"
"אני לא עם שאר בני מיני," אמר
לופין. "אבל לא חשתי שום זימון."
"עדיין לא," אמר הקנטאור.
"אבל אם הוא חלש – אם אין לו את
כוחותיו הישנים – "
"אין לו את המקור שלו," אמר
הקנטאור. "הוא לא יכול לעשות דבר בלי המקור. אבל הוא ימצא אחד חדש. זה כבר
נובא. וכשהוא ימצא – "
"מקור?" לופין שיסע אותו,
מבולבל.
הקנטאור נאנח. "אין לי את הזמן ללמד
אדם-זאב בור," הוא התפרץ. "יש לי לשמור על כל היער בשליטה, ואני
לבד." הוא הושיט את ידו לאחור והוציא מהילקוט ספר מרופט וישן למראה. הוא זרק
אותו ללופין, שתפס אותו אינסטנקטיבית, ובהה בו. "תקרא את זה," אמר
הקנטאור. "ואז תדע בדיוק כמוני."
"הספר הזה," אמר לופין, בוהה
בו. "הוא יעזור לנו?"
הקנטאור צחק צחוק חסר שמחה. "שום
דבר לא יעזור לכם," הוא אמר, מסתובב ודוהר דרך המרכז. לופין צפה בו הולך, ואז
הביט מטה בספר. הוא ידע שהוא אמור לעזוב את היער מהר ככל האפשר, הוא לא יכל לעמוד
בזה – הוא פתח את הספר באצבעות משולהבות, והביט בדפים.
הם היו מכוסים בשרבוטים חסרי פשר. זו
הייתה שפה, אבל לא אחת שהוא ראה אי פעם.
"אוף," אמר לופין ברגש.
* * *
"רון?" אמר הזר, נשמע
המום. "מה לכל השדים והרוחות אתה עושה פה?"
רון שמט את שרביטו. "צ'ארלי?"
הייתה דממה המומה וארוכה. בסופו של דבר,
הארי נזכר בנוכחות שרביטו. "לומוס," הוא אמר בקול המום.
אור לבן פרץ מתוך קצה השרביט, מאיר על
הדמות הכהה של צ'ארלי וויזלי. להארי, הוא נראה בדיוק כמו שהוא נראה תמיד - - לבוש
במעיל עור כבד ונראה טיפה שרוף, כאילו הוא כמעט הפך לטוסט על ידי אש דרקונים, חוץ
מהבעת התדהמה שעל פניו שנראתה חדשה.
"רון?" הוא אמר שוב.
רון השמיע רעש גרגור, הפסיק, ואז ניסה
שוב. "אני - - מה אתה עושה פה, צ'ארלי?"
"אני רק - - באתי הנה בגלל - - היה
פה דרקון, נכון?" אמר צ'ארלי, קצת בפראות. "שמעתי שהיה פה דרקון חופשי –
אז התעתקתי – ראיתי אותו לשניה אבל הוא נעלם - - רון, במה לעזאזל אתה משחק פה,
תלוי בין העצים, מיילים מהבית, צד דרקונים? אתה משוגע?"
רון נראה כועס. הארי התעשת במהירות,
"לא היה דרקון, צ'ארלי," הוא אמר. "טוב, היה דרקון, אבל זה לא היה
דרקון אמיתי. זה היה פטרונוס."
"זה היה מה?” אמר צ'ארלי, בוהה. "שכח מזה," הוא הוסיף במהירות.
"אני יודע מה זה פטרונוס, אבל למה לך לזמן אחד?" הוא הביט בהארי.
"הארי, האם – "
"לא," אמר הארי בתקיפות.
"זה לא היה הפטרונוס שלי." הוא הצביע בקרן האור של השרביט לעבר העצים
היכן שדראקו שכב, ג'יני לצידו. "זה היה הוא."
לסתו של צ'ארלי נשמטה, למרות שלא הביט
בדראקו. "ג'יני?"
"הלו, צ'ארלי," אמרה ג'יני
בקול קטן.
צ'ארלי פרץ דרך העצים, זרק את עצמו לצד
אחותו הצעירה, ותפס אותה בכתפיה. "ג'יני! את בסדר?"
"אני בסדר, צ'ארלי, אני בסדר, זו רק
שריטה, באמת, אני – "
"אאו," אמר דראקו בקול קטן
וכאוב. "אאו. בבקשה אל תשב על הרגל השבורה שלי."
צ'ארלי קפץ בחזרה, ואז בהה בדראקו כאילו
הוא רואה אותו בפעם הראשונה. "מי אתה?"
"דראקו מאלפוי," אמר דראקו.
צ'ארלי נראה מופתע. "הבן של לוציוס
מאלפוי?"
דראקו נראה מרדני. "כן."
"וזה היה הפטרונוס שלך?"
"כן," אמר דראקו שוב.
פניו של צ'ארלי נמתחו לגיחוך. "זה
היה חת'כת דרקון."
"לא ראיתי אותו," אמר דראקו,
עדיין מרדני, אבל מעט פחות ממקודם.
ג'יני שיסעה אותו. "הרגל שלו שבורה,
צ'ארלי," היא אמרה.
צ'ארלי הפסיק לגחך. "איך זה
קרה?"
"זה סיפור קצת ארוך," אמר רון,
נראה עצבני.
"נפלתי מהמטאטא שלי," אמר
דראקו בקצרה.
"לא נפילה כל כך ארוכה, כמו שזה
נראה," אמר צ'ארלי, וצנח על ברכיו לצד דראקו. "איזו רגל?"
דראקו הצביע עליה. כשרון, הארי וג'יני
צפו -- רון בהפתעה, הארי וג'יני בדאגה - - צ'ארלי הוציא את שרביטו ונגע בעדינות
ברגלו של דראקו, קצת מעל הברך. "דבר מסובך," הוא אמר בקצרה. "נראה
כאילו עשית די הרבה עבודה כדי לבלגן את הרגל הזאת, מאלפוי הצעיר. לשבור ולסובב.
מוטב שתחזור איתי למחנה – זה לא רחוק מכאן. כולכם," הוא הוסיף, מביט במיוחד
על רון.
"איך?" אמר הארי. "מאלפוי
לא יכול לעוף עם רגל שבורה."
צ'ארלי הושיט את ידו והוציא מכיסו קופסא
קטנה כסופה, בערך בגודל של קופסת סיגריות, שנפתחה לשתיים והכילה בתוכה מין כדור
מתכת בערך בגודל של גולה. "מפתח-מעבר," הוא אמר. "כולנו סוחבים
כאלה."
"וכשנגיע למחנה שלך, תוכל לתקן את
הרגל של מאלפוי?" אמרה ג'יני בחרדה.
"כשאתה עובד עם דרקונים, אתה מרגיל
את עצמך לטפל בפגיעות איומות," אמר צ'ארלי בעליזות. "אחד
מהחובשים-כושפים שלנו יכול לתקן את הרגל שלו על המקום. ובינתיים," הוא אמר,
מביט ברון במבט קשה, "תוכלו לספר לי בדיוק מה תכננתם לעשות פה."
* * *
הרמיוני, שישבה בגבה לקיר האבן של
המצודה, הביטה מעלה כשהדלת נפתחה. להפתעתה, זה היה זנב-תולע, לא סלית'רין. הוא סגר
את הדלת מאחוריו והסתובב עם הפנים אליה, והיא ראתה שהוא מחזיק בידו גביע כסף
מפוסל, שהעלה עשן ואדים.
אגרוף של פחד קר התהדק בתוך בטנה.
"הלו, הרמיוני," הוא אמר
בשלווה.
"מה אתה רוצה?" היא אמרה בקור.
"אני פשוט לא מבין," הוא אמר
בקול לא מרוצה, "איך נערה חכמה כמוך לא למדה אף פעם נימוסים."
"אתה יודע מה אני לא מבינה?"
אמרה הרמיוני. "איך סיריוס ואבא של הארי יכלו אי פעם להיות חברים שלך
מלכתחילה. אתה דוחה."
היא חשבה, היא לא יכלה להיות בטוחה, שהיא
ראתה אותו נרתע. אבל רגע לאחר מכן הוא חייך חיוך רחב, ופסע כמה צעדים נוספים
לכיוונה. היא ראתה, עם תחושת טביעה, שביד שבה לא אחז את הגביע, זנב-תולע החזיק את
שרביטו. "אדוני נתן לי רשות להכאיב לך," הוא אמר. "רק תני לי
הזדמנות, ואני אעשה את זה."
הרמיוני השתתקה.
"שקטה עכשיו, מה?" הוא אמר
בנבזיות. "גרון יבש? הנה." הוא הושיט את הגביע לעברה. "שתי
משהו."
היא הביטה לתוך הכוס המגולפת בתסבוך,
שהכילה נוזל אדום-כחלחל שהתערבל והעלה עשן ובעבע עם בועות. היה לו ריח חזק – לא
ריח רע, למען האמת, נעים דווקא, כמו לימונים ווורדים ולחם שרק נאפה.
"אני לא צמאה," היא אמרה
בחוזקה.
זנב-תולע גיחך. "זה תלוי בך,"
הוא משך בכתפיו. "את יכולה או לשתות את זה, או שאני יכול להטיל עלייך את קללת
קרושיאטוס ולענות אותך עד שלא תזדקקי יותר לצלעות שלך. ואז אני אכריח אותך לשתות
את זה בכל מקרה. אבל אם את רוצה להיות טפשה ואמיצה, אני מוכן. בגלל שאני באמת רוצה
לענות אותך."
הרמיוני חשה את ליבה פועם בחוזקה, מווסת
את האוויר בתוך צלעותיה. היא זכרה איך לוציוס השתמש בקללת קרושיאטוס עליה באחוזת
מאלפוי, מנסה להכריח אותה לומר לו איפה הארי היה... זוכרת שהיא ייחלה למות. זה לא
משהו שהיא יכלה לשכוח.
באיטיות, היא הושיטה ידה והניחה
לזנב-תולע לתת לה את הגביע. היא שקלה לשפוך את תכולתו לרצפה, אבל זנב-תולע הביט בה
בהבעה שנראתה כמעט רעבה. הוא ממש רצה להכאיב לה. היא יכלה לומר.
היא הרימה את הגביע לפיה, ושתתה.
היה לזה טעם של סוכר מריר, מתוק ומעקצץ.
היא השתעלה, מביטה בזנב-תולע שהסתכל עליה בתאוות בצע כשהיא בלעה.
העולם הסתחרר סביבה. איפשהו, זנב-תולע
גיחך, אבל הרמיוני שמעה אותו בקושי. רעש מזמזם נשמע באוזניה; זה נשמע כאילו אלפי
פרפרים נלכדו בתוך ראשה. היא יכלה לחוש את השיקוי שורף בדרכו לבטנה, כאילו היא
בלעה אש של אור טהור; היא כמעט צפתה שעורה יתחיל לזהור כמו לפיד. היא הייתה
מבועתת, ובאותו זמן, חשה סחרחורת איומה נעימה, שהייתה אפילו גרועה יותר. "זה
היה..." היא התנשמה, "זה היה רעל?"
זנב-תולע צחק באכזריות. "בכלל לא,"
הוא אמר, נוטל את הגביע מאצבעותיה חסרות התחושה. "זה, יקירתי, היה מה שנהוג
לקרוא לו שיקוי אהבה."
עפעפיה היו כל כך כבדים שהם הרגישו כמו
אבנים, אבל היא הכריחה אותם להיפתח ולהביט בזנב-תולע בגילוי אימה מעורפל.
"שיקויי אהבה... הם לא אמיתיים... הם לא עובדים..."
"אה, אבל הם כן, והם כן," אמר
זנב-תולע. "זה היה אחד הישנים. שימוש בהם הוא קצת בלתי-חוקי, כמובן. מאסר
עולם באזקבאן. אבל," הוא משך בכתפיו. "זה בקושי משנה."
"אני לא יכולה," התנשמה
הרמיוני, כשהעולם הסתחרר סביבה, "אני לא יכולה להשאר ערה..."
"זה נכון," אמר זנב-תולע בקול
מונוטוני. "לשיקוי לוקח כמה שעות לעבוד. כשתתעוררי, הבנאדם הראשון שתראי לפני
עינייך יהיה הבנאדם שתאהבי אותו מהיום והלאה, נואשות ולחלוטין ולנצח. קסם
אפל," הוא חייך, מראה את שיני העכברוש הקטנות שלו. "אין שום דבר כזה.
תשני חזק, ילדה יקרה," הוא הוסיף, כשהרמיוני שקעה לתוך הקש.
"וכשתתעוררי, הפנים הראשונות שתראי יהיו של סלאזאר סלית'רין."
* * *
"אז, אמא ואבא יודעים איפה אתם
בכלל?" אמר צ'ארלי, נועץ ברון מבט כל כך מפחיד שהארי היה כמעט שמח שאין לו
אחים גדולים.
כשהם הגיעו למחנה - - וזה באמת היה מחנה,
אוסף אוהלים בגדלים שונים, רובם תפוסים על ידי העמיתים למקצוע של צ'ארלי – הדבר
הראשון שצ'ארלי עזה היה לקרוא לכמה חובשים-כושפים, שלקחו את דראקו מיד לאוהל שהיה
בוודאי אוהל המרפאה.
זה השאיר את הארי, רון וג'יני להתמודד עם
החלק המוסיקלי. המוסיקה, במקרה הזה, היה צ'ארלי וויזלי הכועס במידה איומה, שלא רצה
שום דבר חוץ ממיד לשלוח ינשוף להורים שלו ולספר להם שרון וג'יני למען האמת, לא היו
בבית, אלא מסתובבים ביערות נידחים ומרוחקים מהבית עם הבן של לוציוס מאלפוי ועם
הארי, ששניהם אמורים להיות בבית ספר.
"צ'ארלי, לא," אמר רון, נשמע
כמעט נואש. "הם בחופשה באגם דיסטריקט... אני לא רציתי להפריע להם."
צ'ארלי נענע בראשו. "אתה מתכנן
משהו, רון," הוא אמר. "תזכור, אני קרוב משפחה של פרד וג'ורג' בדיוק
כמוך. אני מכיר את הבעת האני-זומם-משהו."
"כאילו שאף פעם אתה לא זממת משהו
בעצמך," אמר רון בלהט. "כל אותם פעמים כשהייתי ילד ואתה השבעת אותי
בסודיות, אני אף פעם לא הלשנתי."
"אתה עדיין ילד, רון," אמר
צ'ארלי. "בטחונך הוא האחריות שלי. בטחונך, והביטחון של ג'יני."
"אל תדבר אלי כאילו אני לא
פה!" התפרצה ג'יני. "ואתה מתנהג בצורה כל כך לא הוגנת לרון!"
צ'ארלי נראה כאילו העיפו אותו אחורה.
"הוא לא פרד או ג'ורג'," היא
געשה. "כשרון עושה דברים, זה בגלל שיש לו סיבה טובה. הוא לא לוקח סיכונים
מטופשים. וגם לא הארי!"
"אבא ואימא לא יהיה מרוצים אם -
-"
ג'יני חתכה את צ'ארלי בנפנוף של ידה.
"אני זוכרת שכשאתה רצית לעבוד עם דרקונים, ואמא בכתה במשך שבוע," היא
אמרה בחדות. "היא הייתה בטוחה שתהרג. הם לא אוהבים את העבודה שלך או את השיער
של ביל או את העובדה שפרסי הפך וורקהוליסט, אבל הם סומכים עלינו, ובמיוחד על רון.
למה אתה לא?"
צ'ארלי פתח את פיו, עם הבעה ישירה של מישהו
שרק עכשיו נודע לו שיש פרצה בחידה שהביאו לו, אבל לא יכל לשים עליה בדיוק את
האצבע.
"ג'יני..."
"רק תסמוך עלינו, צ'ארלי," היא
אמרה.
בעייפות, צ'ארלי הרים את ידו ושפשף את
עיניו המעומעמות. ואז הוא נאנח. "מישהו רוצה לבוא לראות את הדרקונים?"
הוא הציע, קצת בהפתעה.
"אני רוצה," אמרו הארי וג'יני
מיד – ג'יני, בגלל שהיא באמת אהבה דרקונים והארי כי הוא הרגיש שזאת תהיה לעבור לצד
הטוב של צ'ארלי. רון, עדיין נראה רועם, הסכים יותר באי-רצון.
הם עקבו אחרי צ'ארלי דרך המחנה, משליכים
אחד בשני מבטים מודאגים כשהם הלכו. למרות הצעתו הנדיבה של צ'ארלי, הם הרגישו שהוא
היה עדיין די במצב-רוח מודאג באופן צודק.
כמה מטרים אחרי האוהל האחרון היה שטח
נקי, משהו כמו שתי מגרשי קווידיץ', מוקף בגדרות קסומות. בתוך השטח הזה היו כמה
דרקונים, אף אחד מהם לא גדול כמו הזנבקרנית הונגרית שהתמודד מולה בשנתו הרביעית.
הארי חשב שזיהה אחד מהם כשוודית קצרת חוטם. צ'ארלי הצביע עליה. "זה הדרקון
שהודיע לי על הפטרונוס של דראקו," הוא אמר.
"דרקונים מדברים?" אמר רון,
נראה מופתע.
"ובכן, אתה צריך ללמוד לדבר דרקונית
לתקשר איתם, ואפילו אז זה לא משתלם במיוחד," אמר צ'ארלי.
"לרוב הם מעלים זכרונות על ימי הזהר העתיקים כשכפריים נהגו להשאיר נערות
קשורות לאכילה בשבילם, ולהתלונן למה הם לא יכולים לעוף הרבה, ושיאמרו להם עד כמה
הקשקשים שלהם יפים. אבל," הוא הוסיף, "מדי פעם הם מביאים פיסת מידע
שימושית. כמו הלילה."
"אמרנו לך," אמר רון. "זה לא היה דרקון אמיתי. זה היה
פטרונוס."
"עזר לי למצוא אתכם, לא?"
רון נראה כאילו הוא לא בטוח אם זה דבר
טוב במיוחד.
"רק תביטו בזה," אמר קול
מאחוריהם. זה היה דראקו, שהופיע לבסוף מאוהל המרפאה. בגדיו היו מלוכלכים ומטונפים
כמו מקודם, אבל השריטות והחתכים שהיו על פניו וזרועותיו נעלמו, ורגלו, בברור, חזרה
לעצמה - - רק שחובש-כושף חתך את המכנס שלו מעל הברך, ככל הנראה לראות את העצם. לא
היה נראה שאכפת לדראקו, בכל מקרה. הייתה לו הבעה מרותקת כשהביט בדרקונים מאחוריהם.
"הם פנטסטיים," הוא אמר.
צ'ארלי פתאום חייך חיוך מאיר. "נכון
שהם כאלה?"
"אני לא יודע למה אף פעם לא דיברנו
על דרקונים בשיעור לטיפול בחיות פלא," אמר דראקו, עדיין בוהה קדימה.
"בדיוק מאותה סיבה שלא עשינו לחשי
מוות בשיעור של פליטיק," אמר רון בפרצוף חמוץ. "מחיר התמותה."
"מאלפוי," אמר הארי, נשמע
סקרן. "הדרקון הזה מסתכל עליך."
הוא צדק. השוודית קצרת-החוטם נעצה את
עיניה הענקיות בגודל צלחות-מרק בדראקו והביטה בו במבט שנראה כמעט אוהב. צ'ארלי
נראה מופתע. "אני חושב שהיא מחבבת אותך," הוא אמר לדראקו. "זה כמעט
ולא קורה."
"אולי הוא מריח כמו אוכל,"
מלמל רון.
דראקו התקרב אל המחסום, נעמד קרוב ככל
שיכל, והביט בדרקונית, שהביטה בו בחזרה, פולטת נשיפות עשן עליזות למראה.
"טוב, שכה אחיה," אמר צ'ארלי,
נראה עדיין המום. הוא הסתובב לדראקו. "תרצה – תרצה לעזור לי להאכיל אותם אחר
כך?" הוא שאל. "אני לא הייתי מבקש, אבל זה כל כך נדיר שהם מחבבים
אנשים... רק חשבתי..."
דראקו הנהן. "בטח."
צ'ארלי נראה מורטט. כשרון הביט בו בכעס,
הוא טפח לדראקו על הגב בחבריות ואמר, "זה נהדר, זה פשוט – נהדר." ואז,
כשנראה שהוא רק עכשיו מודע לבגדיו המלוכלכים של דראקו הוא אמר, "נראה כאילו
אתה צריך ללוות כמה בגדים."
"מכנסיים," אמר דראקו מיד.
"אני לא ממש אוהב המראה של מכנס-אחד-בלבד, אפילו כשאנחנו באמצע שומקום."
"אתה יכול לקחת כמה מהבגדים הישנים
שלי," אמר צ'ארלי בידידות. "בוא איתי, כולכם, תוכלו להתרחץ
באוהלים."
"לשניה," אמר דראקו. "אני
רוצה לדבר עם הארי."
"נפגוש אתכם שם," אמר הארי
לרון, שמשך בכתפיו והלך עם צ'ארלי וג'יני.
הארי הביט בדראקו בסקרנות. "מה
העניין, מאלפוי?"
"אנחנו ממש קרובים," אמר דראקו
בקול שקט ומרוגש. "הקמיע – ככל שהתקרבנו לכאן, זה התחיל, אנ'לא יודע, לרעוד.
אנחנו לא יכולים להיות יותר משעה מאיפה שהרמיוני נמצאת."
הארי הביט בדראקו בקשיחות. "אתה
בטוח."
דראקו גיחך. "האם אי פעם אכזבתי
אותך?"
"אתה באמת רוצה שאני אענה על
זה?"
"לא משנה," אמר דראקו.
"אני עדיין צודק. אני חושב שאנחנו צריכים ללכת מיד - - מיד אחרי שאני אשיג
כמה בגדים חדשים, ובאמת מיד אחר כך. ואני חושב שאנחנו צריכים לקחת כמה שפחות
וויזלים."
הארי נראה המום. "ללכת בלי רון
וג'יני?"
דראקו הנהן.
"זה מגוחך, מאלפוי. מה קרה לעדיפות
המספרים?"
"שתיים זה מספר," אמר דראקו.
"אני לא הולך לשומקום בלי
רון," אמר הארי.
"למה לא? אתה רק תדאג להגן עליו - -
"
"אתה לא יודע את הדבר הראשון בנוגע
אליו!" צעק הארי.
"ואתה כן?"
"מה זה היה אמור להביע?"
דראקו הביט בו במבט צר. "שומדבר, אם
אתה לא רוצה לשמוע."
"אני לא מקשיב לו כשהוא מדבר
עליך," אמר הארי. "למה לי להקשיב לך כשאתה מדבר עליו?"
דראקו נראה המום. הוא בוודאי לא חשב
שהארי סובל בשבילו.
"נמאס לי מהריבים של שניכם,"
אמר הארי. "נמאס לי מהאיבה בין שתי המשפחות שלכם. תשמרו אותה, אם בא לכם. אני
הולך להתעלם מזה."
"כמובן," אמר דראקו.
"כששום דבר אחר לא עובד, ראש חזיר שלא מוכן לשים לב לעובדות תמיד יעבוד
ביניהם."
"אתה לא הולך לעצבן אותי," אמר
הארי, מתחיל ללכת משם. "לא הפעם."
דראקו הלך אחריו, עדיין מתפלמס. "בסדר, פּוֹטר, תברח..."
"אני לא בורח. אני נרגע. וזה לא
יעזור אם תבוא איתי, אז עוף מפה, מאלפוי, ולך תעצבן את צ'ארלי. לפחות הוא
מחבב אותך."
* * *
האוהל של צ'ארלי היה מרוחק מעט משל
האחרים, וכמו כל אוהל של מכשף היה מרשים מבפנים הרבה יותר מבחוץ. בפנים, זו הייתה
דירת רווק מסודרת להפליא. הדלת נפתחה לתוך מטבח קטן, בו דראקו חיכה כשצ'ארלי הלך
להביא לו בגדים. דראקו יכל להעיף ממבט לחדרים אחרים דרך הפרוזדור הצר, שקושטו
ברהיטים נחמדים מעץ שנראו כאילו צ'ארלי הכין אותם. מעל האח במטבח הייתה תלויה
תמונה של הוויזלים, ולידה הייתה תלויה מראה רבועה מכסף.
דראקו הביט לתוכה, מזדעזע כשראה כמה
מדומם, מלוכלך ומטונף הוא נראה.
"מ-אד מעניין," אמרה המראה
בקול נשי, גורמת לו לקפוץ. "משהו מבטיח. אני לא יכולה לחכות לראות אותך
נקי."
צ'ארלי, שחזר מהחדר עם ערימת בגדים, נחר
תוך כדי צחוק. "עזבי אותו לנפשו, אודרי," הוא אמר בחומרה למראה.
"הוא בסך הכל בן שש-עשרה."
"שבע-עשרה עוד חודש," אמר דראקו
אוטומטית, מתרחק מהמראה. הוא היה רגיל למראות מדברות, אבל לא למראות שמדברות כל כך
בכנות.
"הנה," אמר צ'ארלי, שומט את
הבגדים שהביא לשולחן. "חלק מהבגדים שלי, אני לא יודע אם הם יתאימו לך, אבל...
הבאתי לך כמה מהמעילים הישנים שלי, למקרה שתרצה לבוא להאכיל איתי את הדרקונים. הם
באמת מחבבים אותך. חשבת פעם ללמוד דרקונים, אולי, אחרי שתגמור בית-ספר? תוכל לעשות
סטאז'."
"אף פעם לא חשבתי על זה," אמר
דראקו בכנות, שומט מכתפיו את המעיל שלו ומושיט יד לקחת בגדים מהשולחן. צ'ארלי שרק.
"זאת," הוא אמר, "חת'כת חרב."
דראקו הביט מטה לחרב של סלית'רין, שהייתה
תקועה בחגורתו. "תודה," הוא אמר. "היא עברה במשפחה שלי הרבה
זמן."
"אפשר לראות?" שאל צ'ארלי,
מושיט את ידו.
דראקו נענע בראשו. "היא
מכושפת," הוא אמר בצער. "היא תצרוב את האצבעות שלך."
"טוב, מי לא היה מכשף חרב
כזאת?" אמר צ'ארלי, עם עוד מבט מסונוור. "למרות," הוא הוסיף,
"שאתה סוחב אותה לא נכון." הוא גיחך למראה ארשת פניו של דראקו.
"אין שום נקודה בחגורה שלך שהיא תוכל להינשא בלי להיתקע ברגליים שלך כל פעם
שתזוז. אתה צריך לשאת אותה מעל לכתפיים, ככה שתוכל להגיע אליה כשתזדקק לה, אבל היא
לא תפריע לך."
"נראה כאילו אתה יודע הרבה על דברים
כאלה," אמר דראקו.
"אני אוהב חרבות," אמר צ'ארלי.
"זה הול ך עם הקטע של אהבת-דרקונים. יש לי מתקן שאני יכול להשאיל לך."
"תודה," דראקו אמר.
"למען האמת," אמר צ'ארלי לאחר
שחשב מעט, "אם אתה הולך להאכיל דרקונים, תצטרך לכל הציוד הדרוש. חכה רגע, אני
כבר חוזר."
* * *
"אח שלך די מחבב את מאלפוי,"
אמר הארי, כשהוא ורון שטפו את הלכלוך מפניהם וידיהם באוהל שצ'ארלי השאיל להם.
"הדרקונים מחבבים את מאלפוי, וגם צ'ארלי מחבב אותו," אמר רון, מושך
בכתפיו. "הוא יחבב את הלורד האפל אם הוא ילכוד זנבקרנית הונגרית. לפחות הוא
לא שם לב אלינו."
הארי הביט בעצמו במראה שמעל הכיור. הוא
הסיר את רוב הלכלוך והדם, חושף פנים חוורות מאד ולא מאושרות מאד שעיניהן הירוקות
היו מוכתמות בתשישות. הוא הרכיב את משקפיו בחזרה והריץ את ידו דרך שערותיו הלא
מסודרות. "תתעודד, חמוד," אמרה המראה בעדינות. "שום דבר לא כזה
נורא."
מחוץ לאוהל הם פגשו את ג'יני, שמכיוון
שלא הייתה מלוכלכת כמו הנערים, נקתה את עצמה הרבה יותר מהר. שערה האדום, רטוב
משטיפה, נתלה בתלתלים לחים זוהרים סביב פניה. היא חייכה לרון, ואז הביטה בחרדה
בהארי. "מרגיש יותר טוב?"
הארי משך בכתפיו. "רק עייף."
רון חייך לאחותו, ואז עיניו סטו הצידה
והוא הביט בהפתעה במשהו. "טוב, תראו את מאלפוי," הוא אמר.
ג'יני והארי הסתובבו והסתכלו להיכן שרון
הצביע. דראקו הלך לפניהם לכיוון קרחת-היער. צ'ארלי הלביש אותו בציוד שככל הנראה
היה שלו. זה נראה כמו תלבושת של שומר-דרקונים סטנדרטית, אם כל מה שקשור לשמירת
דרקונים היה סטנדרטי. דראקו לבש את המעיל השחור מעור דרקונים של צ'ארלי, ומכנסיים
מעור דרקון. צ'ארלי נתן לדראקו זוג מגפי עור שחורות, שהיו מעט גדולות עליו, ואפודה
ספורטיבית מרופטת עם חורים בשרוולים. כניגוד לכל השחור, שערו הכסוף של דראקו ועורו
החיוור נראה חד. הוא נראה מבוגר יותר, חשבה ג'יני, ושונה, וקצת... מסוכן.
"אלוהים שבשמיים," אמרה ג'יני,
לגמרי לא מודעת לעובדה שהיא מדברת בקול. "מאלפוי נראה ממש לוהט." היא הצמידה
את ידה לפיה. "כרגע שמעתם אותי אומרת את זה?"
רון הנהן.
"אוה, אלוהים," אמרה ג'יני
ברגש. "מישהו, תהרגו אותי בבקשה. אני לא רוצה לחיות יותר."
הארי נחר בצחוק.
"ג'יני, תסתמי," אמר רון, נראה
מעוצבן. "הוא נראה אידיוט."
"לא הוא לא," אמרה ג'יני,
נשמעת מופתעת. "הוא נראה כמו... ציור שראיתי פעם..."
הארי נחר שוב, הפעם בגועל. "אני
יכול לראות את התלייה הזאת," הוא אמר. "חיים עדיין עם הטיפש במכנסיים
המגוחכים."
ג'יני התעלמה ממנו, עומדת עם ידה על פיה
כשדראקו התקרב אליהם, מנפנף. כשהוא הגיע אליהם, הוא הביט בה בסקרנות. "משהו
לא בסדר?" הוא אמר.
ג'יני צייצה, הסתובבה, ונמלטה לכיוון
השני.
דראקו הביט בסקרנות ברון. "מה מפריע
לה?"
"עור," אמר הארי, מביט אחרי
ג'יני במבט שחציו הפתעה חציו שעשוע. "היא שונאת עור. היא צמחונית."
דראקו גלגל את עיניו. "זה עור-דרקון,"
הוא אמר. "לקוחה מדרקון מת, אם יורשה לי להוסיף. דרקונים מותר להרוג בשביל
העור שלהם."
רון השמיע מין קול עמום.
"אתה רוצה שאני אלך ואומר לה?"
אמר דראקו, נשמע מרוגז.
"הו, לא," אמר רון. "היא
רוצה להיות לבד, עם ה, אה..."
"צמחוניות שלה," אמר הארי.
דראקו הביט בהם באכזבה. "שניכם
השקרנים הגרועים ביותר בעולם," הוא אמר. "ואני כולל את נוויל לונגבוטום
במעמד."
"אז אתה יודע שאני לא משקר כשאני
אומר שאתה נראה מגוחך לחלוטין," אמר רון. "מכנסיים מעור?"
"הם מעכבים את הלהבה של הדרקונים
ושימושיים להפליא," אמר דראקו, מרים את אפו לאוויר. "חוצמזה, אני נראה
די לוהט בהם."
"בחילה..." אמר רון, בחולשה.
"מטפסת... בתוכי. חייב... להקיא בדלי."
"לך אין שום טעם," אמר
דראקו בקרירות והסתובב לכיוון הארי. "אתה חושב שאני נראה לוהט, לא?"
"אין שום תשובה שאני יכול לומר שלא תגרום
לאחד מכם לכעוס עלי," אמר הארי בדפלומטיות.
דראקו חייך בשביעות רצון. "אתה מפחד
להודות באהבתך אלי," הוא אמר. "אני מבין."
הארי גלגל את עיניו. "אני חושב שאני
אצטרך את הדלי כשתגמור להשתמש בו, רון."
"מספיק עם זה, שניכם," אמר
צ'ארלי, שהגיח מאחוריהם, מגחך. "דראקו הולך לעזור לי להאכיל את
הדרקונים."
"לא, דראקו לא," אמר רון
בתקיפות. "אנחנו חייבים ללכת. אם אתה רוצה ללכת להאכיל דרקונים, מאלפוי, זה
בסדר. רק תביא את הקמיע ונלך בלעדיך."
צ'ארלי העביר את מבטו מדראקו לרון
ולהארי. הוא פתח את פיו לומר משהו, אבל לא משנה מה רצה לומר, הוא התחרט אחרי שראה
את פניו של הארי. "בסדר," הוא אמר. "בסדר. אני לא יודע במה סיבכתם
את עצמכם. רון, אני הולך לשים עליך קסם מעקב. אם אתה לא חוזר תוך שלוש שעות, אני
הולך להתעתק אליך לא משנה איפה תהיה. זה ברור?"
רון הנהן. "ברור," הוא אמר.
"וג'יני נשארת פה," הוסיף
צ'ארלי.
"היא לא תאהב את זה," אמר
הארי.
"לא אכפת לי," אמר צ'ארלי
בחיוך קלוש. "גם ככה אני במספיק צרות אם אמא תדע שנתתי לרון ללכת
להשד-יודע-איפה אתכם. תוסיפו את ג'יני, ויכול להיות שאני לא אחזור יותר
הביתה."
* * *
אני לא ארדם. אני לא.
הרמיוני שכבה על הקש במגדל איפה
שזנב-תולע השאיר אותה, ידיה פוקחות בחוזקה את עיניה. מהרגע שהוא עזב את החדר היא
התחילה ללחוש תחת נשימתה, מזמזמת את לחש העירות שהיא השתמשה בו בדרך כלל כשלמדה עד
מאוחר לפני מבחנים. באיטיות, מאד באיטיות, הערפל החל לפוג ממוחה, הצבעים הבהירים
שריקדו מאחורי עיניה נעלמו, והיא לא הרגישה יותר שהיא הייתה בסכנת מעידה לתת-הכרה.
היא רצתה לחשוב שמאז שהיא ביטלה את לחש השינה שיקוי האהבה לא יעבוד גם כן, אבל
התקווה לזה הייתה קלושה שזה יהיה אמת.
לשמור את עצמה מלפחוד, היא נסתה לחשוב על
דברים נחמדים, דברים שפעם שימחו אותה. היא עצמה את עיניה בחוזקה, חושבת על הוריה,
על בית-ספר, על מסעות להוגסמיד עם רון והארי. ואז, רק על הארי. האושר הכי עמוק
שהיא חוותה אי פעם היו השבועיים האלו בבית-ספר. יותר מכל היא רצתה לשמוע את קולו
של הארי שוב. היא דמיינה אותו במוחה, השבוע האחרון בבית-הספר, מרגישה את מוחה לוחץ
על הזיכרון שאם זה היה טיפה יותר חזק הוא היה יכול להיות אמיתי.
הארי חייך אליה, מחזיק את ידה, גורר אותה
דרך המסדרון מחוץ לחדר המועדון של גריפינדור. הארי, יש לי שיעורים, היא
מחתה, צוחקת. הארי, אתה לא יכול להשתמש במפת הקונדסאים רק כדי למצוא ארונות שלא
בשימוש כדי שנוכל להיות בפנים.
הארי צחק, למה לא? הוא בדק במפה. מה
דעתך על הארון הזה? זה ארון נהדר.
הארי, כל הארונות פחות או יותר
אותו הדבר.
או, לא. הארון הזה הוא משהו יוצא
מהכלל. הוא
הרים אותה לתוך הארון, מושיב אותה בזהירות וטורק את דלת הארון מאחוריו. אוקי.
הנה אנחנו. ארון נחמד, לא?
הארי, אנחנו כאן מאיזושהי סיבה?
היו לנו בחינות כל השבוע ואני
מרגיש כאילו למדתי כל הזמן וארזתי ודברים אחרים שאני לא רוצה לעשות. בקושי ראיתי
אותך. אני מניח שאני רק רוצה להיות איתך לבד. לא אכפת לי אם לא נעשה שום דבר אחר
חוץ מזה. אני רק רוצה להביט בך.
טוב, אני לא נמצאת בארונות
מטאטאים סתם בשביל הכיף.
זתומרת?
זתומרת שעדיף שתנשק אותי, הארי
פּוֹטר, או שאני אשים עליך את קללת רגלי-ג'לי ואשאיר אותך פה עד שפילץ' ימצא אותך.
הארי זרק את המפה לאוויר בשמחה. סופסוף,
משהו שאני רוצה לעשות!
אצבעותיה, שהיו לחוצות על עיניה, לא יכלו
למנוע מהדמעות לבוא. הארי היה מאות מיילים הרחק משם; הכל נראה מיליון מיילים הרחק
משם, כאילו זה קרה לפני אלף שנה, לא רק שבועיים.
* * *
דראקו צדק; הם היו קרובים. הם עפו בערך
ארבעים וחמש דקות (דראקו על אש-המחץ שלו, שאחד מהמכשפים החברים של צ'ארלי תיקן עם
כמה קסמים וסלוטייפ מכושף) כשדראקו סימן לרון ולהארי שהם צריכים לרדת.
הם מצאו את עצמם עומדים במה שפעם היה
כנראה קרחת-יער ענקית, למרות שעכשיו היא הייתה מכוסה בעצים. הקירות החצי-שרופים
שדראקו ראה כשהחזיק בקמיע התגלה במעורפל לנגדם; בתוך הקירות, חצי-מעורפל בצללים,
הוא זיהה את המגדל ואת הגנים המגודלים שמסביבו שצמחו כאילו מהאוויר.
היה חשוך, עצוב ועגום מתחת לעצים. הארי,
דראקו ורון הביטו אחד בשני בחוסר מנוחה. "אני מניח שאנחנו צריכים לטפס מעל
החומה," אמר הארי לבסוף.
"אפשר לעוף מעליה," הציע רון.
"יראו אותנו," אמר דראקו.
"עדיף כבר לצעוד פנימה דרך הדלת הקדמית."
"מה אם אנחנו - -" רון התחיל.
הוא שוסע על ידי רעש שבקע מהצד השני של
החומה - - קול שנשמע כמו מוסיקה. הארי, שליבו הטלטל, חשב על זה שזה שירת עוף חול.
הייתה לה אותה מתיקות שמיימית, אבל כשהקשיב, הוא גלה שזה היה גבוה יותר ומתוק יותר
וחודרת יותר, וזה גרם לו איכשהו לצלול קדימה... קדימה לעבר הקיר...
"הי!" אמר דראקו, בוהה בהארי
ורון, שניהם מתקרבים לכיוון הקיר ונראים כאילו הם מנסים לטפס עליו. מושיט את ידו
קדימה, הוא תפס את אחורי גלימותיהם של השניים וגרר אותם אחורה בפראות.
"תפסיקו עם זה!" הוא צעק, מושך אותם מהקיר. תודה לאל, השירה החלה לדעוך.
"שניכם!"
רון ניתק את הגלימה מאחיזתו של דראקו ורטן, "תפסיקו עם מה?"
"אתם עמדתם לטפס על הקיר," אמר
דראקו.
"לא, אנחנו לא," מחה רון.
"כן, ניסינו," אמר הארי,
שגלימתו הייתה עדיין אחוזה בידו של דראקו. "מה זה היה, מאלפוי?"
"השיר הזה? שירת ויליה," אמר
דראקו. "יפה, לא?"
"ויליה?" חזר רון, נראה המום.
"נראה כמו מקום ששמור על ידי
ויליה," אמר דראקו. "חתיכת רעיון טוב, זה."
רון נחר. "מה הם עמדו לעשות, לנשק
אותנו למוות?"
דראקו הביט בו בגועל.
"מה?" מחה רון, מוקנט.
"אתה לא יודע שום דבר על ויליות, לא, וויזלי?" דראקו אמר. "לויליה
יש שני שימושים בבני האדם. פוריות... ואוכל."
"אוכל?" הדהד רון, נראה מבועת.
"אוכל," חזר דראקו. הוא גיחך.
"קראתי פעם את היומנים של סבתא-של-סבתא שלי פעם," הוא אמר. "הייתה
את הפיסקה הזאת שהיא ספרה שבן אדם הזמין אותה לארוחת ערב, רק שכמובן הוא לא הבין שהוא
יהיה הארוחה, ואז היא תפסה שוק שלא היו סכיני תגליף. למרבה המזל היה לו אוסף
גדול של אולרים, ואני יכול לומר לכם שאתם תהיו קהל די אלים בשביל הסיפור הזה,
אז אני פשוט אסתום עכשיו. יהיה מספיק לומר שויליות מסוכנות. יצורי קסם אפל."
הארי נראה מזועזע. "לופין,"
הוא אמר.
"או, פלר היא רק רבע ויליה,"
אמר דראקו בשלווה. "הדבר הגרוע ביותר שהיא יכולה לעשות זה לכרסם לו את תנוך
האוזן."
"הייתי יכול להסתדר גם בלי הדמיון
הזה," אמר רון.
אבל הארי הביט בדראקו. "מה
נעשה?" הוא אמר.
"ובכן," אמר דראקו,
"שניכם יכולים להכנס ולהפוך לחטיף ויליה תוך עשר דקות, או שאני אכנס ואדבר
איתם."
"הם לא יאכלו אותך?" אמר רון,
נשמע מעט מקווה.
"אני קצת ויליה," אמר דראקו.
"הם לא יטרידו אותי."
הארי הביט בו. "אתה בטוח?"
דראקו נשם עמוקות. "אני בטוח,"
הוא אמר. "תוכל להעלות אותי מעל החומה?"
הארי הוציא את שרביטו. "כן, אני
יכול," הוא אמר. הוא לקח צעד אחורה, מצביע בשרביטו על דראקו. "וינגארדיום
לביוסה!" דראקו התרומם באוויר באיטיות, ונחת על קצה החומה על ידיו וברכיו.
הוא הביט מטה להארי, שעמד מתחתיו עם השרביט שלוף, עיניו הירוקות דרוכות אך יציבות.
"מאלפוי," אמר הארי.
"מה?"
"אתה תחזור, נכון?"
"אני אחזור," אמר דראקו, וקפץ
מטה מהחומה לתוך הגן.
ברגע שכפות רגליו נגעו בקרקע, משב אוויר
קר שטף אותו, מדיף ריח של אבק ועלי כותרת קמלים. האור נראה דהוי, למרות שהשמש
הייתה עדיין גבוה מעליו. היה מעומעם, כאילו וילון נתלה מול עיניו – הוא ראה ערוגות
פרחים מאובקות, מפוזרות באי-בהירות, גדר שיחים מחוזקת במוטות ופרחים נבולים. במרחק
הוא יכל לראות את קיר המצודה האפור.
הוא יכל לשמוע את שירת הויליה, אבל
במעומעם, כאילו אוזניו התמלאו בצמר-גפן. כשהוא החל ללכת קדימה, אפילו הצליל של
מגפיו על החצץ נשמע בקושי לאוזניו. הכל נראה שקט בצורה בלתי תאמן, נראה כאילו כלום
לא זז שם – עד שהוא קלט תזוזה קלושה של אור לבן בפינת עינו, כמו כנף של פרפר לבן,
והסתובב וראה אותם.
הם נכנסו מתוך הצללים שבין השיחים, לבן
בשחור, חצי-תריסר נשים, גבוהות, יפהפיות עם שער ארוך וכסוף שנצנץ באור העמום כל חייו, דראקו אף פעם לא ראה ויליה
טהורה מקרוב כל כך. הוא הרגיש כאילו אגרוף קר מתהדק על ליבו, חש אימה והערצה באותה
מידה. הוא עמד על הקרקע כשהן התקרבו אליו – הם נראו כאילו כל שניה הן תברחנה.
הן התקרבו באיטיות, לא ממהרות – היה קשה
לומר כמה מהן היו, כי הן כל הזמן רפרפו קדימה ואחורה כמו פרפרים. הייתה ויליה
גבוהה במרכז הקבוצה שנראתה כאילו היא הולכת טיפה לפניהם. דראקו החליט שהיא הויליה
השלטת, השערה שהתבררה כנכונה, כי כשהן עצרו, כמה מטרים לפניו, הויליה הגבוהה סמנה
להם להשתתק.
"עשית מעשה לא נבון כשהחלטת לבוא
לפה, בן אנוש," היא אמרה לדראקו, שפתיה האדומות מנוגדות לשיניה הלבנות והחדות
והיא הביטה בו.
"תראי אותי," אמר דראקו, מנסה
לשמור על קול יציב. "אני נראה לך כמו בן אנוש?"
הויליה מצמצה.
אחת מהן אמרה, בקול קטן, "הוא לא
מכוער כמוהם, נכון?"
"יש לו שיער כמו שלנו," אמרה
אחרת.
"אני ממש רעבה," אמרה אחרת, הצהרה
שגרמה לדראקו לקפוץ על כפות רגליו.
"יש דרך אחת לברר," אמרה
הויליה הראשית, ופסעה קדימה לדראקו ההמום, אחזה בו ונישקה אותו על שפתיו.
זה היה כמו להקלע להוריקן או מין ארוע
מטאורולוגי מופרע יותר מכל נשיקה אחרת שחווה אי פעם. הוא דימה לשמוע רוח בתוך
ראשו, חש עצמו מסתחרר, עוור על ידי פיסות מסתחררות של כסף. באחורי ראשו, הוא שמע
את רון אומר: מה הם הולכים לעשות, לנשק אותנו למוות? נקודה לטובת וויזלי,
הוא חשב, ואז תהה אם הוא עומד לצאת מזה.
הויליה שחררה אותו, וההרגשה המחליאה של
סיבוב וסחרור הפסיקה.
היא חייכה. "הוא כן אחד
מאיתנו," היא הודיעה, והויליות האחרות, צורחות בשמחה, נפלו לחבק אותו כאילו
הוא היה באיחוד הדודות המשוגעות - - מושכות בשערו, תופסות בדשי הבגד של מעיל העור,
צובטות כל חלק חשוף אפשרי בגופו שיכלו להגיע אליו, ו"אאו! מי נשך אותי?"
צעק דראקו בכעס, מנסה ללא הצלחה להתחמק מהידיים שאחזו בו. חייבים להיות מעט מאוד
ויליות זכרים, הוא חשב, מנסה להרחיק יד מחגורתו. הלוואי שמישהו היה אומר לי את זה
לפני כן. "הי! מספיק עם זה!" הקול שלו, יציב זה שנתיים תמימות, בחר
לעלות כמה אוקטבות עכשיו. "ידיים למעלה!" הוא צייץ באזהרה. "אאו –
אוקי, זה באמת לא נחוץ... תעזבו את השיער שלי במנוחה! תרגעו, למען השם, יש מספיק
דראקו מאלפוי לכולם, אתם יודעים – "
הוא עצר כשהויליות שחררו אותו והתרחקו
צעד לאחור, שקטות פתאום. ראש הויליות הביטה בו בהפתעה. "אתה דראקו
מאלפוי?" היא אמרה.
דראקו היה מובס. כמובן, הוא תמיד חלם
שיום אחד השם שלו יהיה כל כך מפורסם שרק לומר אותו ישקיט חדר שלם מלא באנשים. הוא
לא חשב שזה קרה כל כך מוקדם.
"היית צריך לומר לנו," אמרה
הויליה, נשמעת כועסת.
"אני – הייתי צריך – מה?"
דראקו מלמל באופן לא אלגנטי במיוחד, אבל הויליות, נראות יהירות, כבר החליקו משם.
דראקו בהה אחריהם, פיו פתוח בהפתעה. אין
לי שום רעיון מה קרה, הוא חשב לעצמו. שום רעיון. יום אחד אני אגלה מה זה
היה.
אבל לא עכשיו.
הוא החל לפסוע לעבר קירות המצודה, חצי
מצפה שאחת הויליות תזנק לעברו בניסיון לעצור אותו. אבל אף אחת מהן לא עשתה את זה.
זה נראה כאילו הם שכחו ממנו.
הוא המשיך ללכת עד שהוא לא ראה אותן
יותר. ואז הוא עצר, מתיישר, והביט סביבו.
והרגיש שליבו קופץ בהפתעה.
הוא זיהה איפה הוא היה. המגדל האפור,
העייף-למראה והשרוף והשחור – העצים המתים – זה היה מה שהוא ראה במוחו כשהשתמש
בקמיע החיים. הוא חייב להיות קרוב מאוד להרמיוני. הוא התחיל ללכת מהר יותר, מרוגש,
עוקף את הקיר, מסתובב בפינה, וכשהמראה המוכר של המגדל החצי שרוף התגלה לעיניו, הוא
שמע פתאום את קולו של הארי בתוך ראשו, מאלפוי, אתה תחזור?
דראקו החל ללכת לאט יותר ויותר. האם הארי
התכוון שהוא יחזור בחתיכה אחת? או שהוא התכוון שהוא יחזור אחרי שהוא ידבר עם
הויליות ככה שהם יוכלו ללכת ביחד? הוא ידע, כמובן. הוא ידע בדיוק למה הארי התכוון.
הארי לא ירצה להשאר מאחור בשום חלק שהוא, והוא יתמרמר אם יטשו אותו לעמוד ליד הקיר
כשדראקו מחפש את הרמיוני. משהו שלא הייתה לו זכות או עניין לעשות.
אני צריך לחזור, הוא חשב. אני צריך לחזור
ולהביא את רון והארי. פניו של הארי צפו מול עיניו פתאום, חוורות ומפוחדות כמו שהם
היו כמה ימים לפני כן.
אאוץ!
הוא פסע היישר לקיר המצודה. הוא פסע
אחורנית, משפשף את מרפקו היכן שהתנגש באבנן, ואז הביט מעלה. הוא עמד בדיוק מתחת
לקיר רעוע, הצד הצפוני של מה שהשחיר כאילו נשרף באש. הוא הרגיש רטט זיהוי.
אני פה.
בחצי הדרך
לקיר, הוא יכל לראות חלון נעול ומרובע. הוא יכל להרגיש את הקמיע מסביב לגרונו,
פועם בקור וחום נגד עורו. היא הייתה פה; היא הייתה קרובה. אם הוא היה עוצם את
עיניו, הוא היה יכול לראות את פניה. הוא יכל לראות את עצמו מציל אותה, רואה אותה
מביטה בו, אומרת לו שהוא מדהים, אמיץ.
שכח מזה, הוא אמר לעצמו בחדות.
היא בחרה בהארי. היא לא הולכת להיות מרוצה
מזה שהיא תחולץ, גם כן, במיוחד לא על ידי - - היא עצמאית מאד, היא לא תטיל את
זרועותיה מסביבי ותאמר לי שהייתי אמיץ. היא בטח תבעט לי בקרסול.
אתה תחזור, נכון? אמר קולו של
הארי בראשו.
למי אכפת למה הוא התכוון? אמר קול אחר,
ערמומי. הארי תמיד
נהיה הגיבור. מנצח בכל משחק. קח את הנערה. זה תמיד היה כך; זה לעולם לא ישתנה. הוא
ינצח בסיבוב האחרון; זה לא ישנה לו הרבה. אבל זה הסיכוי שלך להראות שאתה טוב יותר.
טוב יותר או טוב כמוהו.
הוא הרים את
ידו בלי מחשבה, מצביע על החלון הנעול.
"אציו!"
היה רעש קריעה,
חזק, והמוטות התעקמו בכוח מתוך האבן שאחז בהם ועפו בכוח כה רב שהוא קפץ לצד, נותן
להם להכות בקול בדשא. הוא הביט סביב בבהלה, אבל הגנים היו ריקים כמו מקודם.
עכשיו תטפס,
הוא אמר לעצמו.
ועדיין, עברו
רגעים ארוכים לפני שהכריח את רגליו לזוז.
* * *
זנב-תולע חייך
לעצמו בסיפוק כשפתח את הדלת בקלות ונכנס לחדר. הוא היה בדיוק כמו שהוא עזב אותו;
האפלולית, הקש שהיה מפוזר מסביב, והרמיוני, שכובה חסרת הכרה על מיטה מקש, לחיה
שעונה על ידה. הוא כרע לידה, בודק שהעיניים שלה סגורות, ואז משך מכיסו פיסת בד
והחל לקשור אותה מסביב לעיניה, מהדק אותה בחוזקה. זה לא יהיה טוב אם היא תראה
בנאדם אחר חוץ מהבנאדם שנועדה לראות. אם, הוא חשב, אפשר לקרוא לסלאזאר סלית'רין
בנאדם.
הוא רק החל
לבדוק שהקשר מאחורי ראשה היה קשור, כשבפינת עינו הוא קלט הבהוב תנועה. הוא סובב את
ראשו, ולתדהמתו המרובה הוא ראה את ידה של הרמיוני יוצאת מכיסו - - אבל היא הייתה
חסרת הכרה - - מהדקת את אחיזתה מסביב לשרביטו.
הוא התנשף
באופן בלתי רצוני, וראה את ידה הרועדת מצביעה עם השרביט לעברו.
"שתק!" היא לחשה.
* * *
לרגע, הרמיוני
חשבה שהקסם לא עבד. ואז היא שמעה את החבטה כשזנב-תולע צנח על הרצפה, נוחת בכבדות
מעבר לרגלה השמאלית. בהתקוממות, היא הסיטה את גופה באלימות הצידה, עדיין אוחזת
בשרביט, ועמדה בהתנודדות על רגליה. היא לקחה צעד קדימה, ורגליה התנגשו במשהו מוצק
וכבד – הגוף של זנב-תולע.
מרגישה בחילה,
היא התנודדה אחורה, ידיה מושטות מאחוריה, עד שהתנגשה בקיר. היא החלה להרגיש את
הדרך שעברה; עיניה מעקצצות מתחת לכיסוי, אצבעותיה מגששות את קיר האבן. אוזניה
כרויות לשמוע כל רחש מזנב-תולע, אבל החדר היה שקט לחלוטין.
אצבעותיה
מוצאות את העץ החלק של הדלת, מחליקות מטה, ומוצאות את הידית. היא משכה אותה בכח,
אבל היא לא זזה. נואשת, היא נסתה לעקור אותה בציפורניים, אבל זה היה בלתי אפשרי,
מבלי יכולת לראות אותה, אצבעותיה רועדות מכדי לראות את המרקם של הדלת. לבסוף היא
הושיטה את ידה, מושכת את הכיסוי מטה - - אני לא אביט מאחורי, אני לא - - וראתה את הבריח,
סובבה אותו בחדות, ומשכה את הדלת בכוח שתיפתח.
וראתה את
דראקו, עומד המום בצידה השני של הדלת.
|
|
|