Draco Sinister
פאנפיק פרי עטה של קסנדרה קלייר
תרגום לעברית: נוגה
פאנדום: הארי פוטר
דירוג: 13PG
שיפ: הארי/הרמיוני, ומעט
דראקו/הרמיוני
[ה"מ=הערת המתרגמת]
פרק 3: חשכה גלויה
חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא
|
|
|
"רך-כף," אמר רמוס לופין
ברכות, מביט בגחלת האש באח במשרדו. "אתה שם? אתה יכול לשמוע אותי?"
הוא ישב ליד השולחן שלו, כוסית יין ריקה
בידו. הוא לא שתה – הוא לא שתה הרבה, ובדרך כלל לא לבד – אבל הוא אהב את התחושה של
הזכוכית בידו, כמו לצפות באור הירח רץ על שפת החלון כמו חץ ממוקד של אש. הוא הניח
אותה, והרים משקולת ניירות מהשולחן. סיריוס נתן לו אותה בשנה שעברה. היה זה גלובוס
שלג צלול ונקי, שנשען על נימפה יפה, קטנה ואדומת-שיער, נחה על סלע מיניאטורי,
מנגנת באבוב. (בגלל שהוא היה מכושף, השלג כל הזמן נפל, בלי שינערו אותו.) לופין
חשב תמיד שהיא דומה קצת ללילי, אבל הוא אף פעם לא אמר את זה לסיריוס.
הנימפה חדלה לנגן באבוב והביטה בו.
"לך לישון, רמוס," היא אמרה. "מאוחר."
"אני מחכה לרך-כף," הוא אמר
ברכות. "היינו אמורים לדבר." הוא הניח את הגלובוס, קם מהשולחן והלך לעבר
האש הגוועת. הוא התיישב ונשען על הלבנים של האח, סוגר את עיניו. "סיריוס
בלק," הוא לחש. "איפה אתה עכשיו?"
"אני פה," אמר קול קטן ליד
מרפקו.
לופין פקח את עיניו ונעץ מבטו למטה, ראה
את הראש של סיריוס ואת הכתפיים שלו בתוך האש, וגיחך.
"מצטער," אמר סיריוס.
"לקח לי הרבה זמן למצוא מכשף מתאים עם אח בתוך הבית. אין הרבה אחים פה בחלק
הזה של יוון. חם מדי."
"יוון מסכימה אתך," אמר לופין.
זו הייתה האמת; סיריוס נראה בריא ושזוף ומחייך, והמבט הרדוף והמת מאזקבאן כמעט סר
מעיניו. כמעט סר – לופין הטיל ספק אם זה אי-פעם יעזוב אותו לגמרי.
"נכון," אמר סיריוס. הוא העביר
את עיניו השחורות ללופין. "אמרת שאתה רוצה לדבר איתי על הארי," הוא אמר.
"הוא בסדר?"
"הארי בסדר," אמר לופין.
"בעצם, טוב כמצופה. הוא בן שש-עשרה; הוא קיבל הרבה כוחות חדשים וחזקים שהוא
לא יודע להתמודד אתם. הוא מופרד מחבריו, וכמובן, כמו כל שנה מאז היה בן אחת-עשרה, מישהו מנסה להרוג אותו. אני חושב
שהוא מרגיש קצת עייף וכועס."
"הוא לא מופרד מחבריו," אמר
סיריוס. "יש לו את דראקו."
"מאלפוי?" אמר לופין בהפתעה.
"התרשמתי שהם שונאים אחד את השני. אחר הצוהריים הזה נאלצתי למשוך את הארי
מעליו, הוא היכה אותו באגרופים באולם. מאד לא מתאים להארי. מאלפוי בוי משך בכתפיו,
והארי היה מאד שבור מהפרידה עם החברה שלו."
"מה, עם הרמיוני?"
"אה, אתה יודע על זה?" אמר
לופין בעניין.
"הארי אף פעם לא אמר לי," ענה סיריוס
בגיחוך. "אני מניח שהוא מעדיף לסבול את קללת קרושיאטוס מאשר לספר לי על אהבת
חייו. אבל – " סיריוס משך בכתפיו. "ניחשתי."
"איך?"
"חושים של כלב," אמר סיריוס.
"והאמת היא שכל פעם שהוא ראה את הרמיוני, הוא נראה כאילו הרביצו לו במרביצן.
ג'יימס נהג להביט בלילי ככה. זה סימן מובהק."
לופין גיחך שוב. "אני זוכר שכשאתה
היית בן שש-עשרה ואתה – "
"הו, לא," שיסע סיריוס את
דבריו בתקיפות. "אנחנו לא הולכים לדבר עלי. אנחנו הולכים לדבר על הארי."
"למען האמת זה בקשר למאלפוי בוי
שרציתי לדבר עליו," אמר לופין. "דראקו שם נוראי, דרך אגב. ילד
מסכן."
"בעוד ש'רמוס' זה שם מאוד
פופולרי," אמר סיריוס.
"עכשיו אתה נשמע כמו רך-כף
שוב," הוא אמר. "אתה בטח מחבב את נער המאלפוי הזה. סליחה. דראקו."
"אני כן," אמר סיריוס.
"הוא לא כמו אבא שלו. הוא מזכיר לי את עצמי כשהייתי בגיל שלו."
"במילים אחרות, הוא פצצת זמן מתקתקת
ששונאת את כל העולם ואת כל מי שנמצא בו?"
"לא כולם," אמר סיריוס,
משועשע. "בחייך, ירחוני. מה הולך? הוא בצרה?"
"אני לא יודע," אמר לופין
במחשבה. "או שהוא לא הסתבך בכלל, או שהוא בצרה צרורה שאנחנו לא יכולים
לדמיין."
"ירחוני," סיריוס נשמע מרוגז.
"בסדר." לופין הושיט את ידו
ולקח ספר משולחנו, מאזן אותו על ברכיו. זה היה אותו ספר שהארי ודראקו ראו ביום
הקודם, אבל לא הייתה לו שום דרך לדעת את זה. "אני תוהה אם זה היה רעיון טוב,
סיריוס, לתת לו לשמור את החרב המאגידית הזאת."
"לא אני נתתי לו אותה. זאת הייתה
ההחלטה של דמבלדור."
"אני מניח שהיו לו את הסיבות
שלו," אמר לופין בפקפוק. "אבל החרב הזאת... אם החרב היא מה שאני חושב
שהיא... היא מאוד עוצמתית ומרושעת."
"זו החרב של סלאזאר סלית'רין,
לא?"
"ובכן, יכול להיות שזה זיוף או
הונאה. אני יכול לראות למה המאלפויים, או כל משפחה קסומה אחרת, תטען שהם אחוזי
דיבוק כלפיה. הסיפור אומר שסלאזאר סלית'רין מכר את נשמתו לשד רב עוצמה תמורת
השימוש בחרב שתעשה את נושאה ללא-מנוצח."
"וזה עבד?"
"ללא ספק. סלית'רין ניצח בכל קרב או
מלחמה שנטל בו חלק. ואז, יום אחד – הוא נעלם. פשוט נעלם. לא נראה שוב לעולם. והחרב
נחשבה לאבודה גם כן. למען האמת, הסיפור אומר שהוא הפר את העסקה עם השד; הוא לא
התכוון לשמור אותה לנצח, אבל הוא סרב להחזיר אותה במועד הנדרש, כך ש..."
לופין משך בכתפיו. "אף אחד לא יודע מה קרה לו, אבל ברור שלא קרה לו דבר
טוב."
"הוא בודאי לא קרא את המדריך
לאדון-העל המרושע," גיחך סיריוס. "חוק מספר 54: 'לעולם לא אשבור עסקה עם
יצור-שדי, אפילו אם דעתי טוענת את ההפך.'"
לופין גלגל את עיניו.
"סיריוס..."
"סליחה. אני פשוט לא מבין מה זה
קשוב לדראקו," אמר סיריוס.
"זו חרב שדית, סיריוס," אמר
לופין ברוגז. "יש לה הרבה עוצמה ואישיות משלה. בין אם היא רעה או טובה, אני
לא יודע. צריך כוח רצון וכישורים וכוח כדי לשלוט במשהו כזה, והוא רק ילד."
"כשאנחנו היינו בני שש-עשרה לא
חשבנו שאנחנו ילדים."
"או, אבל היינו. תחשוב כמה דברים
יכלו להשתנות אם היינו קצת יותר חכמים, קצת יותר סבלניים, קצת פחות פזיזים. פיטר
אולי לא היה הופך לכזה, וג'יימס – ג'יימס יכל ל- "
"לא," שיסע אותו סיריוס.
"אל תגיד את זה."
לופין נאנח. "יש דבר אחר."
"או, לא," אמר סיריוס בסופיות.
"מה?"
"אני מכיר אותך. כל פעם שאתה אומר 'יש
רק עוד דבר אחד' זה אומר ששמרת את החדשות הרעות ביותר לסוף. 'הכל מעולה, רק עוד
דבר אחד, הארי האכיל את עצמו לבסיליסק.' כאלה דברים." סיריוס נאנח.
"ובכן, קדימה. ספר לי."
"יש נבואה לגבי החרב."
"לעזאזל," אמר סיריוס בדכדוך.
"נו, מה היא?"
קורא אותה מהספר, לופין אמר: "בעת
שהחרב תיתפס שוב בשעת מלחמה על ידי היורש של סלית'רין, סלית'רין בעצמו יחזור, והוא
ויורשו יצטרפו יחד לבצע הרס וטרור בעולם הכישוף."
"תמיד תהיתי איך אתה יכול לקרוא
דברים כאלה בפנים שלוות כל כך, רמוס. סליחה!" סיריוס הוסיף ברוח טובה כשראה
את פרצופו הקודר של לופין. "ובכן, אני לא חושב שיש לנו במה לדאוג. דראקו לא
אחד את החרב במלחמה ככל שאני יודע. הארי השתמש בה כנגד לוציוס."
לופין שחרר את נשימתו בהקלה. "טוב
מאד. זה מה שרציתי לדעת."
"רק תרחיק אותו ממנה," אמר
סיריוס.
"אה, בסדר," ענה לופין.
"אתה זוכר שכשאתה היית בן שש-עשרה, ואנשים אמרו לנו להתרחק ממשהו, כמה היינו
ממושמעים?"
עיניו של סיריוס הוארו בחיוך. לופין ראה
את סיריוס מחייך ככה כלפי מעט מאד אנשים בחייו. לג'יימס. ללילי. לעצמו. להארי.
אולי הוא חייך ככה גם לנרקיסה; לופין לא ידע. הוא קיווה שהוא חייך. "היינו
איומים, לא?" אמר סיריוס.
"לא," אמר לופין, מחייך בחזרה.
"לא היינו איומים. היינו טובים."
* * *
הרמיוני צרחה.
מחליקה אחורה, על מרפקיה, רחוק
ככל האפשר מהזוועה שחסמה את דלת הכניסה ככל שיכלה. היא הכתה בקיר ולחצה את עצמה
כנגדו, עוצמת את עיניה בחוזקה.
תירגעי, היא אמרה לעצמה. תהיי אמיצה. תהיי
כמו הארי. הארי ראה דברים גרועים מזה. תהיי כמו הארי.
היא פקחה את עיניה.
וראתה מה שראתה קודם לכן. המכשף שנכנס
לחדר עדיין עמד איפה שעמד מקודם, חסר-תנועה, ברדסו השחור משוך אחורנית כדי להראות
את פניו. פנים בערך כמו של סיריוס – עור זיתי, עם עצמות לחיים גבוהות ובולטות,
והשער השחור היה עמום ומדובלל. לאיש הזה היה אף ארוך ומקורי וגבות שחורות, ופיו
היה קו דק. הוא היה רזה בצורה מפחידה, אפילו יותר מסיריוס כשיצא מאזקבאן. מקועקעת
על כל אחת מלחייו היה דמות בהירה של גולגולת עם נחש מגולגל יוצא מפיה. הסימן האפל.
היה מזעזע להביט בזה, אבל לא זו הייתה הסיבה שהרמיוני צרחה.
זה היה בגלל שהיא ידעה מי זה היה. ואיך
היא לא יכלה לדעת? היו פסלים שלו, פורטרטים שלו, בכל הוגוורטס. ועדיין זה היה בלתי
אפשרי.
קסם אפל, היא חשבה. זה היה קסם אפל. הוא
מת. מת במשך אלף שנה. ולקום לתחייה היה מעשה אוב, הקסם השחור הגרוע ביותר שהיה אי
פעם.
הוא פסע כמה צעדים לקראתה, והיא הביטה
ברגליו, נבלעת בתוך מגפיו השחורים, בגלל שלא יכלה להביא את עצמה להביט בפנים
הנוראות, המצולקות והמסומנות האלה שוב. כשהוא היה קרוב אליה, היא גלתה שריח חזק
עולה מהגלימות שלו - ריח של ברנדי
שרוף.
רעש כבד של טק-טק היה כשהפיל את עצמו על
ברכיו לידה. "הביטי בי," הוא אמר. קולו מזמזם כשגרונו מלא בזבובים או
צמחים מטפסים. "הביטי בי."
הרמיוני הביטה מעלה, למרות שלא רצתה. היא
ניסתה לנקות את גרונה, לא הצליחה, ואמרה בקול פצפון שנשמע כאילו היא יונקת מקשית,
"מי אתה?"
"את לא מזהה אותי, רוואנה?"
הוא אמר בקול מזמזם. "אני יודע שאני לא נראה כמו שהייתי. אבל את צריכה לזהות
את סלאזאר שלך."
* * *
"וריטאס!"
קרום התנשף כשקסם האמת פגע בו. דראקו ידע
איך הוא מרגיש; ידע את הכאב החותך שלו, את ההרגשה של הקרע והחשיפה, אבל גם לא היה
לו את הזמן או הסיבה להרגיש מצטער בעבור ויקטור קרום.
"איפה הרמיוני?" הוא ציווה.
"אני-לא-יודע," ויקטור דיבר
מבעד לשיניים חשוקות.
"מאלפוי – " אמר רון, בלחישה
מהוסה, "זה לא חוקי להשתמש בקללת וריטאס – אתה יכול להישלח לאזקאבאן לכמה זמן
בגלל זה."
"לא אכפת לי," אמר דראקו, לא
מביט ברון, אבל מביט בהארי, שהביט בו בחזרה באותה ארשת שהיה בטוח שהוא עטה –
החלטיות אכזרית. זו הייתה אותה ארשת שהארי עטה כששיחק קווידיץ' והיה מרוכז מאד
להשיג את הסניץ'. כשהם שיחקו אחד נגד השני, זה גרם לדראקו לחוש עצבני. עכשיו הוא
מצא את זה משום מה מרגיע.
"קדימה, מאלפוי," הארי אמר.
"בפקשה," ויקטור שיסע אותם
באופן בלתי צפוי. "אני – אני רוצה לדעת את האמת גם כן. בפקשה תשאלו אותי כל
מה שצריך."
דראקו הביט בחזרה בקרום בפקפוק. קרום היה
חיוור ונשך את שפתו בכאב, אבל נראה כן. "בסדר," אמר דראקו, עדיין אוחז
את השרביט בהיכון. "ויקטור," הוא אמר. "תספר לנו מה אתה זוכר
מאתמול."
קרום דיבר, לאט ובמאמץ. "בבוקר,
שיחקנו נגד רומניה," הוא נאנק. "הפסדנו, ומאות כעסתי בגלל זה. אני כעסתי
גם בגלל שהם לא הפתיחו את האוהל לשחקנים. כשחזרתי לחדר שלי היה בפנים איש והייתי
צריך לגרש אותו."
"איזה סוג של בנאדם?" אמר
הארי, בקול מאד לחוץ.
"איש מאות רגיל," אמר ויקטור.
"אתה חייב להפין, יש אנשים באוהל שלנו כל הזמן- - מעריצים, וכאלה, שפורצים
פנימה. האיש הזה רצה לתת לי בקבוק של יין בולגרי. אז שתיתי קצת, והוא הלך. הלכתי
בחזרה לחדר שלי ו - -" ויקטור הביט מטה. "נרדמתי, אני חושב. אני לא זוכר
יותר כלום."
"ויקטור," אמר דראקו ביציבות,
"מה קרה אחרי שחזרת לחדר שלך. לא הלכת לישון. מה עשית?
קרום היה חיוור ומזיע. "לא
זוכר."
דראקו ריתק את שרביטו כל כך חזק שפרקי
אצבעותיו הפכו לבנים. "מה עשית?"
קרום טלטל את ראשו, אוחז את חזהו בכאב.
"אני לא זוכר!"
"הוא משקר," אמר הארי
בהחלטיות.
"אי אפשר לשקר תחת קללת
וריטאס," אמר דראקו בקול נמוך, מסובב את ראשו לעבר הארי. "אני יודע."
"זה כישוף זיכרון, אם כן," לחש
רון. "הוא מספר את האמת כמו שהוא חושב שהיא."
"אתה יכול לשבור את קסם
הזיכרון," אמר הארי באותו קול פסקני והחלטי. "מאלפוי. תן לי את היד
שלך."
"למה?" אמר דראקו בזהירות.
בפעם הקודמת שהארי ביקש ממנו לתת לו את היד, הוא שיסע את כף ידו עם אולר.
"בגלל," אמר הארי תחת נשימתו.
"שאם שנינו נחזיק בשרביט, ונעשה את הקסם, יכול להיות שזה יהיה חזק מספיק כדי
לשבור את קסם הזיכרון."
"זה יכול," דראקו הודה.
"זה גם יכול להיות חזק מספיק להפוך את שחקנה הטוב ביותר של נבחרת בולגריה
לכתם שמן על הרצפה."
"אני לא חושב ככה," אמר הארי.
"לא אם נתרכז."
"זה מה שאני מתכוון שקורה כשנותנים
לגריפינדורים לתכנן תוכנית," התפרץ דראקו. הוא והארי נעמדו קרובים ביחד, הוא
יכל לראות את עצמו משתקף במשקפיים של הארי. הוא הביט בחרדה ובייסורים. "איזו
מין תוכנית היא זאת, 'להתרכז'?"
"הארי," שיסע אותו רון, בחרדה.
הוא לא יכל לשמוע אותם מדברים מאיפה שעמד, אבל ארשת פניו של הארי הלחיצה אותו.
"הארי, אני לא חושב ש – "
מתעלם ממנו, הארי הושיט את ידו ותפס בידו
השמאלית של דראקו (האם אי פעם הסתפקתם שד' הוא שמאלי?), משלב אצבעותיהם מסביב לשרביט.
בעושו זאת, הצלקת על כף-ידו נגעה בצלקת של דראקו, והוא הרגיש שצמרמורת של קור
מטלטלת אותו. הוא ראה את עיניו של דראקו מהבהבות לעברו בעצבנות. הוא הרגיש את זה
גם.
"זה רעיון רע," אמר דראקו
בתחושה מבשרת רעות.
בעוד מבט החלטי, הארי סובב את השרביט,
עכשיו שניהם אחזו בו, נגד ויקטור. "וריטאס," הוא לחש.
דראקו הרגיש טלטלה עזה בידו, כאילו מישהו
משך אותה. השרביט הזדעזע באחיזתם המחוברת והוא הדק את אחיזתו כשכדור של אור שחור
נורה מהקצה ופגע לקרום בעצם החזה, כמעט מעיף אותו על הצד. קרום צעק בקול מיוסר,
ונפל מטה על ברכיו, אוחז בחזהו.
רון נראה מזועזע. "הארי, מה
עשית?"
הארי שחרר את השרביט, ונפל על ברכיו לצד
קרום, מעביר את ידו על כתפיו. "ויקטור," הוא אמר בדחיפות. "אני
רוצה להסיר את זה ממך מהר ככל האפשר, אבל אתה חייב לומר לנו מה קרה לך אתמול? איפה
היית אתמול בלילה?"
"אחרי המשחק חזרתי לחתר," אמר
קרום, נראה מבוהל למשמע קולו שלו. דראקו ידע איך הוא הרגיש; קללת הוריטאס לא רק
הכריחה אותך לומר את האמת, היא המריצה אותך לדבר – ולדבר – ולדבר. "שכבתי על
המיטה. הרגשתי מאד משונה וחשפתי שזה היין. ואז נקישה על התלת. קמתי ופתחתי אותה.
זה היה הגפר שהיה באוהל שלי. הוא הצביע בידו עלי ואמר אימפריו."
הבעת תדהמה התפשטה על פניו של ויקטור.
הוא בברור לא היה מודע לזה. "ואז הוא נתן לי... קַאק שְטֶה קָזְהֶש טוֹבָה
נָא אַנְגְלִיסְקִי..."
רון, דראקו והארי נעצו מבט בפקפוק אחד
בשני, אף אחד מהם לא ידע בולגרית. אבל ויקטור נראה כאילו הוא חזר לעצמו.
"זכוכית, בקבוק, עם נוזל, הוא נתן
לי אותו ואז נתן לי הוראות. שמתי אותו בכיס והלכתי לסמטת תיאגון. הלכתי לקלחת
הרותחת. חיכיתי עד שראיתי אותה, הרם-און-ניני, נכנסת בתלת." ויקטור עכשיו
נשמע מתגעגע. "היא נראתה מאד שמחה ויפה. בקשתי ממנה לפוא איתי ולתבר איתי
לרגע. הלכנו לתוך החתר בחזרה. היא הסתובבה כדי לשאול אותי שאלה, ואני תפסתי אותה.
כיסיתי את הפה שלה כתי שלא תצרח והכרחתי אותה לשתות את השיקוי."
עיניו של קרום נפקחו באימה. דראקו, הארי
ורון בהו בו בהלם ובפחד גובר והולך.
"עכשיף היא השתתקה, צייתנית. היא
עשתה מה שאמרתי לה לעשות. היא נפטרה מהילדה עם השיער האתום. היא נכנסה בחזרה לחתר.
חיכינו ביחת והאיש הגיע. הוא הצביע עליה ואמר 'אימפריו'..." קרום הפסיק.
"היא בכתה. הוא נאלץ לעשות את הקסם פעמיים. לבסוף עזפנו. הרם-און-ניני ואני. עפנו
למחילה ואני חיכיתי לה כשהלכה להביא את הדפרים שלה ולכתוף מכתף להארי. ואז
עלינו על המטאטא שלי ועפנו לתחנת קינגס קרוס." הקול של ויקטור הצטרד עכשיו,
בגלל הכאב הפיסי או ההלם, הארי לא יכל לומר. "האיש חיכה שם, לבוש בבגדי
מוגלגים. הוא לקח את הרם-און-ניני ממני. ואז עזפתי, ובאתי לכאן.
כשהתעוררתי..." הוא טלטל את ראשו. "לא זכרתי כלום."
"הארי," לחש רון בדחיפות. הוא
עמד עכשיו ליד הדלת, נראה אפילו יותר מוחרד. "הארי, מישהו מתכוון לבוא –
מישהו בטח שמע את קרום צורח – "
אבל הארי עדיין הביט בויקטור.
"לאיפה הוא לקח אותה?"
"אני לא יודע! אני לא יודע! אתה
חייב להאמין לי. הארי, אתה יודע שאני לא הייתי עושה דפר שיפגע
בהרם-און-ניני!"
הארי התרומם והתרחק מויקטור, שעדיין
חצי-ישב, חצי-שכב, שעון כנגד רגל המיטה, נראה סחוט לגמרי. הארי בעצמו נראה רע –
הוא נראה כאילו הוא עומד להקיא. הוא לקח צעד אחד מדראקו. "אני חושב שאנחנו
צריכים להכות אותו עם הקסם שוב," הוא אמר מתחת לנשימתו. "אולי יש עוד
משהו – אולי הוא יודע – "
"לא," אמר הקול של רון, באופן
בלתי צפוי.
שניהם הסתובבו והביטו בו, נוטים נגד
הדלת, נראים כועסים ומבוהלים. "למה שמי-שלא-נדע שלקח את הרמיוני ייתן לקרום
לדעת לאן הוא הלך?" הוא אמר. "ברור שהם רק השתמשו בו. אם הוא לא היה כל
כך מפורסם, הם היו חייבים להרוג אותו. אם הוא אומר שהוא לא יודע, אני מאמין לזה.
והארי," הוא הוסיף, קולו מתהדק, "אתה מכאיב לו. הוא לא כמוך. אני מצטער,
אבל שניכם קצת משוגעים בקשר לעניין של הרמיוני, אז אני חושב שאני צריך
להחליט." הוא הרים את השרביט, מצביע על קרום. "פיניטה –"
"חכה," אמר הארי במהירות.
"שאלה אחת. רק עוד אחת." הוא הסתובב לקרום. "אמרת שהוא הצביע בידו
על הרמיוני כשהפעיל עליה את קללת אמפריו. ידו, לא שרביטו. הוא לא השתמש
בשרביט?"
קרום נענע בראשו. "לא," הוא
אמר בחספוס. "הוא השתמש ביתו."
"מאגיד, אם כך," אמר דראקו.
"זאת לא הייתה ית רגילה," אמר
קרום. "הוא היה איש קטן ורגיל. נמוך, שמן, אבל הית שלו הייתה עשויה
מכסף."
הארי הביט ברון ובדראקו, שהביטו בו באותו
מבט של אימה. היה זה הארי שדיבר ראשון.
"זנב-תולע," הוא לחש.
* * *
"רוואנה?" התנשפה
הרמיוני באי-אמון.
"רוואנה היפה שלי," אמר המכשף
שקרא לעצמו סלאזאר. הוא הושיט את ידו המכופפת (ה"מ –
מלשון כפפה.)
ונגע בשערה. היא לא זזה, למרות שהריח השרוף של האלכוהול גרם לגרונה להיחנק.
"זה לא השם שלי," אמרה
הרמיוני. "אני – יש לך את האדם הלא נכון. הנערה הלא נכונה."
"אני לא הייתי לא מסכים אתו אם
הייתי במקומך," אמר קול חד וזדוני. הרמיוני סובבה את ראשה, ובמעט מאד הפתעה
ראתה את דמותו המוכרת והשמנה של זנב-תולע עומד בפתח. הוא לבש גלימות אפורות, יד
הכסף שלו בולטת משרוולו הימני. היה חיוך מעושה מגעיל על פניו. "גילית עם מי
את מדברת?"
הרמיוני קיבעה את עיניה על זנב-תולע
כשענתה. לא שהוא היה מלך היופי בהתגלמותו, אבל לפחות פניו היו שלמים. "איך
הגעתי לפה?" היא דרשה, מנסה לשמור על הקול שלה תקיף.
"זנב-תולע הביא אותך אלי," אמר
הקול הזמזמני משמאלה. "הוא משרת נאמן מאד."
"לא כזה נאמן," אמרה הרמיוני
לזנב-תולע בקול רועד. "בהתחשב בעובדה שלפני שבועיים הוא שרת את הלורד
האפל!"
"עכשיו אני משרת את האדון של
אדוני," אמר זנב-תולע. "הגדול מבין ארבעת מייסדי הוגוורטס, המכשף המטיל
אימה ביותר שהחזיק אי פעם בשרביט." הוא גיחך בריקנות לעברה. "את יודעת
על מי אני מדבר? הוגוורטס הידרדרה אם הם כבר לא מלמדים את תלמידיהם את ההיסטוריה
שלה."
הרמיוני סגרה את עיניה. "סלאזאר
סלית'רין מת," היא אמרה. "ומת לא יכול לקום לתחיה."
"פוגע בי שאת אומרת ככה,
אהובתי," אמר הקול הזמזמני באוזנה. הקול של סלאזאר סלית'רין – מוחה לא רצה
לקבל את זה. שום דבר איום מעין זה לא יכול לקרות לה. ידיו עטויות הכפפות השחורות
סגרו על ידה וההלם במגע הזה היה התחושה הלא נעימה הראשונה מסוג זה שאי פעם חוותה.
הוא גרר אותה לעמוד על רגליה המתנודדות, וסובב אותה כך שתעמוד מול פניו.
"אחרי כל כך הרבה שנים נודד במרחב האפור," הוא אמר. "הבאת אותי
בחזרה לעולם."
"מה עשיתי?" הרמיוני התנשפה.
"את היא זאת שיצרה את הקסם ששבר את הכישוף
שאחז אותי אסיר," אמר סלית'רין. "בטוח שעשית את זה בכוונה?"
היא הביטה בנואשות ממנו, ופגשה במבטו של
זנב-תולע. "קסם הערבול שלך," הוא אמר. "מאד נקי, אם כן. אבל אולי
לא היה מאד הגיוני. אולי היו לו," הוא לכסן אליה מבט, "תוצאות חסרות
כוונה."
"אני לא מבינה," היא התנשמה
בכבדות, מעבירה מבטה מאחד לשני.
"את לא זוכרת?" אמר סלית'רין,
מתבונן בה בעיניו הריקות. "כשאמרתי לך שאני לא אמות באמת?"
"לא!" אמרה הרמיוני בחדות.
"אני לא זוכרת, בגלל שאני לא מי שאתה חושב שאני." היא הביטה בנואשות
בפנים השלדיים שלפניה. "רוואנה רייבנקלו מתה," היא אמרה. "היא מתה
כבר אלף שנה."
בתגובה, אחת מידיו מכוסות בכפפה נפלו
והחזיקו בצווארה. לרגע, היא חשבה שהוא עומד לחנוק אותה. ואז היא הבינה, באימה,
שהוא החזיק את תליון החיים בכף ידו. "את ענדת את החיים של הצאצא שלנו על
צווארך," הוא אמר. "כמו פעם, רוואנה לבשה את שלי. כשהתעוררתי, הדבר
הראשון שראיתי היה הפנים שלך, דרך העיניים שלו. וראיתי שהוא אוהב אותך, כמו שפעם
אני אהבתי אותה. ההסטוריה חוזרת על עצמה. ראיתי את גודריק, גם כן, דרך העיניים
שלו," אמר סלית'רין בנהימה. "כשהיא עזבה אותי בשביל גודריק, זה הרס כל
מה שעבדתי בעבורו, כל דבר שכמעט השגתי. אני לא אתן לזה לקרות שוב, אהובתי."
"אני לא אהובתך," אמרה
הרמיוני, בזעם נואש.
"אולי את לא," אמר סלאזאר
סלית'רין. "אבל את תהיי."
* * *
ג'יני ישבה במטבח מקשיבה לתקתוק שעון
הקיר כשהדלת נפתחה והארי, רון ודראקו נכנסו פנימה, סוחבים את מטאטאיהם ונראים
תשושים לחלוטין. לפחות דראקו ורון נראו תשושים. הארי נראה יותר גרוע ממותש, כאילו הוא נסחט על ידי ניסיון נורא.
רון ודראקו זרקו את מטאטאיהם לפינה; הארי
העמיד את שלו בזהירות ליד דלת הכניסה. ג'יני צפתה בו מהמטבח, הלב שלה כואב מהתשוקה
לרוץ אליו ולכרוך זרועותיה מסביבו; הוא נראה כל כך לא מאושר.
רון הלך לעברה ושם את ידו על כתפה.
"משהו?"
ג'יני טלטלה את ראשה. "שום מילה
ממנה."
אף אחד מהם נראה מופתע במיוחד.
"תודה שחיכית, ג'ין," אמר הארי בקול מת מעייפות.
"גיליתם – גיליתם משהו?" שאלה
ג'יני בחרדה.
הארי משך בכתפיו. "כן ולא."
"היא בסדר?"
התשובה לשאלה הזאת הייתה דממה מתה. הארי
אמר, "אני הולך להתקלח למעלה. כבר חוזר," הסתובב, ועלה במדרגות.
ג'יני הביטה אומללה ברון. "מה
קרה?"
רון נאנח. הוא הביט בדראקו, שנשען כנגד
קיר המטבח. "דיברנו עם קרום," הוא אמר, וסיפר לג'יני בדיוק מה שקרה.
"אני מניח שאנחנו די מזליסטים," הוא אמר, אחרי שגמר לספר את הסיפור.
"אף אחד לא תפס אותנו, וכשהסרתי את הקסם מויקטור הוא נראה בסדר. לא יכל לזכור
כלום ממה שסיפר לנו תחת כישוף הוריטאס. לא יכל אפילו לזכור למה היינו שם."
"נאלצתי לבקש ממנו חתימה," אמר
דראקו בקלילות. "זה היה מאד מביך."
"הארי בסדר?" שאלה ג'יני,
מתבוננת באחיה. היא ניסתה לקרוא את עיניו, כפי שיכלה לעשות כשהייתה צעירה יותר.
עכשיו הם אמרו שהארי לא בסדר, והלוואי שלא היה לך אכפת.
"הוא צריך לישון," אמרה ג'יני.
"כולכם צריכים לישון."
"בהצלחה בשכנוע הארי בקשר
לעניין," אמר רון.
"הוא מאוד מאוכזב בגלל הרמיוני,
נכון?" אמרה ג'יני.
"הוא מאוכזב בגלל ויקטור," אמר
דראקו. "הוא מאוכזב בגלל המחשבה על הכשרונות שלו כשהוא נדחף."
רון הביט בדראקו במרירות. "מה אתה
יודע על זה?" הוא אמר.
"יותר ממה שאתה יודע," אמר
דראקו, עם אותה נגיעה של הדיבור הלעגני האיטי שלו. הוא משך בכתפיו ויצא דרך דלת
הכניסה, נותן לה להיטרק מאחוריו.
"אני הולכת לראות אם הארי
בסדר," אמרה ג'יני, מתעלמת מהבעת פניו של רון, ועלתה במדרגות.
* * *
דראקו עמד בגן של הוויזלים, נותן לאור
הכסוף של הירח לרדת מטה כמו גשם חלבי. היה זה ערב קריר ורטוב במקצת, והגן הריח כמו מנטה ועפר ורוזמרין. זה לא דמה
בכלל לגנים של אחוזת מאלפוי, שתמיד הריחו ממתכת ופלפל ודם.
הוא הסתובב ופניו מזרחה, לכיוון המשוער
של ביתו, והושיט את ידו לכיסו, מגלה פתאום בזעם פתאומי, אין לי את השרביט שלי.
ואז הוא חשב: זה לא משנה. מאגידים בגילו לא היו אמורים להשתמש בקסמים
חסרי-שרביט; זאת הייתה האמת. ואז שוב, הם היו אמורים לברוח מבית-ספר באמצע הלילה
במטרה להשתמש בכישוף לא חוקי על כוכב בינלאומי ספורטיבי. קסמים חסרי-שרביט נראו
קטנים לעומתם. וזה חוק מטופש, הוא חשב, והושיט את ידו השמאלית, מחזיק אותה
ישר מולו. אור הירח אסף את האור הכסוף החי שעל צלקתו שבכף-ידו כאילו צויר שם בנוזל
שליחי.
מוזר שהיד שהארי בחר לחתוך זו היד
שאני משתמש בה לכשפים. ואותה היד שלו. הוא עשה את זה במודע? מעניין...
הוא משך בכתפיו כדי לנער את השאלה, מתרכז
חזק, חושב על החפץ שרצה, מצייר אותו היכן שראה אותו שוכב בפעם האחרונה. כדי שקסם
זימון יעבוד, לא משנה כמה רחוק החפץ שיזומן, צריך לדעת איפה הוא נמצא, והוא
ידע: על שולחן העבודה של אביו. הוא צייר את שולחן העבודה כמו בפעם האחרונה שראה
אותו, בונה את הדמיון במוחו, אפילו בקטן: ספרים וברנדי וקסם אפל. הוא סגר את עיניו
והרים את ידו השמאלית.
"אציו!"
* * *
ג'יני מצאה את הארי בחדר השינה הישן של
פרסי, יושב על קצה המיטה, שהייתה מסודרת מאז הפעם האחרונה שפרסי היה שם עם הסדינים
הכחולים הפשוטים ופינות האירוח. הוא הסיר את משקפיו וישב עם רגליו פשוטות, ראשו על
ברכיו.
ג'יני התיישבה לידו, מרגישה את המיטה
שוקעת תחת משקלה. "הארי," היא אמרה. "אתה צריך לישון קצת."
הוא הרים את ראשו. "אני לא
עייף."
היא תמיד הייתה מבוהלת כשהוריד את משקפיו
– הוא נראה מוזר. צעיר יותר, כמובן, אבל פחות אצילי איכשהו; קריר יותר, ויותר
תכונות מוצקות. היה קו בין גבותיו עכשיו, שהחליק בעצמו כשראה אותה, מנסה לחייך.
היא תהתה כמה שנים ייקחו לקו הזה להתקבע בין גבותיו בלי להיעלם, אבל כך או אחרת
הוא חייך. היא שאלה את עצמה אם היא תהייה שם כדי לראות את זה.
"ברור שאתה עייף," היא אמרה.
"אתה היית בחוץ שעות, עפת מיילים. אתה צריך לישון. הרמיוני לא תהיה מרוצה אם
תיפול מהמטאטא שלך ותטבע באיזה תעלה."
"היא לא תהיה מרוצה ממני גם ככה,"
אמר הארי במרירות. "אני אשם בכל."
"זו לא אשמתך!" אמרה ג'יני,
מזועזעת. "איך זו יכולה להיות אשמתך? זאת אשמתך כמו שזאת אשמתי – אסור היה לי
להשאיר אותה לבד עם ויקטור קרום בקלחת הרותחת –"
"לא," אמר הארי, מטלטל את
ראשו. "אין לזנב-תולע שום סיבה לחטוף אותה אלא אם כן הוא רוצה אותי. היא
בסכנה רק בגלל שהיא חשובה לי. כמו שסיריוס היה, ורון, וכל מי שאני אוהב."
"ובכן," אמרה ג'יני, מנסה
להישמע מעודדת, "לפחות מאלפוי בטוח."
הארי שחרר צחוק כפוי. "אני
מניח," הוא אמר, והושיט את ידו כדי להסיר את שערותיו מעיניו. "ג'יני..."
"בבקשה, הארי," היא אמרה.
"תבטיח לי שתלך לישון. נוכל לתת למאלפוי לישון בחדר השינה הישן של צ'רלי ואתה
תוכל להישאר פה. ואז נוכל להתכונן לעשות את הדברים שנצטרך לעשות בבוקר."
הארי היסס לרגע ואז הניד בראשו. "את
צודקת," הוא אמר. "אני יודע שאת צודקת." הוא חייך אליה, ונהיו לה
פרפרים בבטן. "יש רק דבר אחד, ג'ין, אם לא אכפת לך; אני באמת לא רוצה להיות
לבד עכשיו, אז..."
ג'יני בהתה בו. "כן?" היא אמרה
בקול קטן.
"תוכלי לבקש מרון שיעלה? אין לי חשק
לרדת למטה, אבל אני באמת רוצה לדבר אתו."
"אה," היא אמרה. היא נעמדה.
"אה. כמובן. אני – אני הולכת לקרוא לו."
על המדרגה הראשונה שעברה, היא עברה על
פני דראקו, שסחב ספר ענק וירוק בידיו. היא עצרה לרגע, כובשת דחף פתאומי לבעוט לו
בקרסול, אבל היא ידעה שזה לא מוצדק מצדה, ושזה לא יהיה הוגן. "החדר שלך
שם," היא אמרה, מצביעה למטה בפרוזדור לעבר החדר של צ'ארלי, שהיה סמוך לשלה.
"יש שמיכות בארון. ואל תבקש ממני לסדר לך את המיטה, כי אני לא."
הוא הביט בה בסקרנות. "מה מטריד
אותך?" הוא שאל. "פּוֹטריזם שוב?" הוא לא שינה את ארשת פניו, אבל
היא יכלה לומר רק על ידי הסתכלות עליו שהיה שם איזה חיוך מעושה שביקש לפרוץ מתוך
שערותיו הבלונדיניות המסודרות.
"אני כל כך לא סובלת אותך,"
היא אמרה. "אני רק חושבת שאתה צריך לדעת את זה."
"וממש לא אכפת לי," אמר דראקו,
עובר קרוב אליה ומוביל בתוך המסדרון לחדר של צ'ארלי. ג'יני עמדה לרגע, מביטה
אחריו. מסיבה מסוימת שהיא לא יכלה לפענח, היא הרגישה עכשיו יותר גרוע ממה שהרגישה
מקודם.
***
(דראקו ישן) ***
הוא עמד בתא שהיה איפהשהו מתחת
לאדמה – הוא לא ידע איך הוא יודע את זה. הוא פשוט ידע. הוא לבש גלימות בשחור וירוק
וכסף, ומגפיים מעור דרקון שחור. הוא יכל לומר בלי להסתכל כמה סנטימטרים הוספו
לפלטפורמה של הנעליים שלו כדי שיגבה. אבל הוא עדיין יכל לחוש את החום מהרצפה
הבוערת תחת סוליותיו.
הוא לא היה לבד למטה. הם עמדו
מסביבו בחצי עיגול. היו שבעה מהם. ודראקו גילה אותם מיד; גילה את ידיהם הארוכות
בעלות שתי האצבעות, את ראשיהם החלקים וחסרי האוזניים. שדים. רק שהם לבשו גלימות
ארוכות בצבע שחור ואדום, והגבוה ביניהם, האיש באמצע חצי-המעגל, החזיק משהו בידו
הפרושה.
חרב כסף ארוכה שניצבה משובץ
בהמוני אבני-חן ירוקות.
"באת לכאן כדי לערוך אתנו
שינוי," אמר השד הגבוה.
ודראקו שמע את עצמו מדבר. קולו
לא היה הקול שלו, אלא קול של גבר הרבה יותר מבוגר. "כן, באתי."
"ואתה יודע מה ההחלפה הזאת
גוררת?"
"אני נותן לך מה שאתה
רוצה," הדראקו-שלא-היה-דראקו אמר. "ואתה נותן לי את החרב."
"עם החרב הזאת אדם יכול
לעשות נסים," אמר השד.
"אין לי שום עניין
בנסים," אמר הדראקו-שלא-היה-דראקו. "יש לי עניין בעוצמה. נאמר לי שהחרב
הזאת נותנת כוח. זאת האמת?"
"יש דבר כזה יותר מדי
עוצמה," אמר השד.
ודראקו-החלום צחק. "אני לא
מאמין בזה," הוא אמר.
"אתה לפחות חייב להאמין שיש
איזון טבעי לכל הדברים," אמר השד. "לכל רווח מדבר אחד, יש תשלום מדבר אחר.
אתה תרוויח הרבה על ידי השימוש בחרב הזאת, אבל קודם - התשלום."
ודראקו הרגיש את ידיו – שנראו
מוצקות ואמיתיות, בקושי כמו ידי-חלום – נישאות לגרונו, ומשחררות את הסיכה שם, והוא
שמט את הגלימה ואת החולצה שהייתה תחתיו כך שחזהו היה חשוף.
"קח את התשלום," הוא
אמר.
השד הושיט את ידו דמויית המרית,
וכופף את אצבעותיו הארוכות. ואז, כמו מתאגרף שמחדיר את ידיו דרך קיר קרטון, השד
השקיע את ידיו בחזהו של דראקו. הייסורים היו מיידיים ועזים ואיומים, אבל זה ארך רק
רגע. דראקו צרח, והשד שמט את ידו. הוא החזיק משהו באצבעותיו המפוספסות בדם – משהו
שנצנץ והבליח בחולשה כמו אור נר דרך
מסך.
השד חייך. שיניו היו ארוכות
ומחודדות.
"החרב שלך," הוא אמר.
"הגיהינום מרוצה."
"מאלפוי! מאלפוי! קום!"
מישהו תפס אותו בכתפיו וטלטל אותו. הוא
התגלגל, מכסה את פניו בזרועותיו. הוא שם לב במעומעם שמישהו צרח. הידיים משכו את
זרועותיו מפניו. "קום!" אמר הקול שוב, נואש, ואז, "מאלפוי, בבקשה!"
הוא פקח את עיניו. הצרחה פסקה, ואז
פתאום, שקט מבורך. אני צרחתי, הבין דראקו. אני.
היה חשוך בחדר. האור היחיד שהיה שם היה
אור הירח הכסוף הטהור דרך החלון: הוא האיר נערה שנשענה מעליו, עיניה אפלות וחרדות,
ושיערה הארוך והמתולתל. בחשכה הקלה, היא נראתה כמו –
"הרמיוני?" הוא לחש, רק חצי
ער.
"לא, זאת ג'יני."
הוא הסיר את ידיו מפניו באיטיות.
"כמובן," הוא אמר. "את לא היא. היא קוראת לי בשמי הפרטי." הוא
מצמץ ובהה בה. "מה את עושה פה?"
"מה אני עושה פה?" הדהדה ג'יני
בכעס. "צרחת כמו בנשי, זה מה שאני עושה פה. חשבתי שמישהו רוצח אותך. תראה
איפה אתה, מאלפוי."
דראקו התיישב והביט סביבו בהפתעה. הוא לא
היה על המיטה אבל חצי שוכב על הרצפה, בערמה של סדינים מעורבבים. הוא לא זכר שהוא
נפל מהמיטה, אבל הוא גם לא זכר שהוא צרח. מה שהוא זכר היה החלום שלו. הוא ינק את
נשימותיו דרך שיניו, זוכר את הכאב, את היד של השד חודרת לחזה שלו. החום. החרב.
כשג'יני דברה שוב, הקול שלה היה לא בטוח.
"מאלפוי..."
"מה?"
"אתה מדמם."
מבוהל, הוא הביט מטה וראה, בחזית חולצתו,
טיפה מעל החזה, כתם אדום מרוח בגודל של צלחת. דראקו הושיט את ידו לכתם ואצבעותיו
הפכו אדומות. לא דם ישן, אלא חדש.
הוא הביט בג'יני. "תקראי
להארי," הוא אמר בצרידות.
ג'יני זינקה על רגליה ומיהרה לכיוון
הדלת.
בחצי הדרך לשם, דראקו קרא אחריה.
"חכי!"
היא הסתובבה. הוא כרע בתוך השמיכות. הוא
הוריד את החולצה והתבונן מטה בחזהו, שהיה מעט חיוור יותר משאר חלקי גופו באור
הכסוף. זה היה כמעט לא מסומן; כאילו שאף פעם לא היה שם פצע. "לא חשוב,"
הוא אמר. "זה נראה בסדר גמור עכשיו."
"מה... זה לא היה הדם שלך?" היא
אמרה, מבולבלת.
הוא הסתכל על ג'יני, ואור הירח התיז
ניצוצות מעיניו הכסופות. "אני לא יודע. אבל נדמה לי שיש לי רעיון. ואני לא
מחבב אותו."
"זה קשור לסיוט שלך?"
"כן," הוא אמר, ואז טלטל את
ראשו. "כלומר, לא. כלומר, אני אפילו לא בטוח שזה היה סיוט. אני חושב שזה היה
פלשבק. או אולי הזיה. או אולי היה לי פלשבק בתוך הזיה. זה אפשרי?"
ג'יני הרגישה איך עיניה מתרחבות.
"אני הולכת לקרוא להארי," היא אמרה, אבל דראקו טלטל את ראשו.
"אל תטרידי את פּוֹטר," הוא
אמר. "רק שבי איתי פה לרגע."
ג'יני היססה. היה קשה לקרוא את פניו של
דראקו. בחשכה, עיניו החזירו השתקפות כמו חתול. באיטיות, היא הלכה והתיישבה לידו על
השמיכה. אבל היא לא רצתה להביט בו, כי הוא הוריד את החולצה וזה נתן לה תחושה
משונה, אז היא בהתה בהתרכזות בשולחן הלילה במקום, ואמרה את הדבר הראשון שעלה לה
בראש. "זה כאב?"
"כן כשישנתי," הוא אמר.
"כבר לא." הוא הביט בחולצתו עכשיו; בחזיתה כתם אדום כהה. היה דם על ידיו
גם כן. ג'יני הביטה בהם בסקרנות, מבחינה במשהו מוזר. היה לו את אותם הידיים של
הארי – אותה צורה, אותם ציפורניים כסוסות, אותם אצבעות ארוכות וחדות במפרקי העצמות.
היא הסתכלה בידיו של הארי לעיתים קרובות מספיק ובתשומת לב רבה מספיק כדי לזכור
אותם; היא הכירה אותם מעולה. הצלקות הדומות רק הוסיפו למוזרות.
ג'יני הושיטה את ידה ונגעה בצלקת על כף
ידו השמאלית. "איך אתה והארי השגתם אותם?"
דראקו הביט בה. "רון לא סיפר
לך?"
היא טלטלה את ראשה.
דראקו חזר להביט בחולצתו. "תאונה עם
חפיסת קלפים חדה," הוא אמר. "אנחנו לא אוהבים לדבר על זה. כואב
מדי."
ג'יני עשתה פרצוף. "אתה יודע מה
הדבר שאני שונאת אצלך, מאלפוי?"
הוא הביט בה וגיחך. "אני
בהלם," הוא אמר. "בהלם שיש רק דבר אחד שאת שונאת בי. חשבתי שיש רשימה של
דברים, מן הסתם ממוספרת."
ג'יני פתאום הרגישה שהיא מחייכת, ונבהלה.
למה היא חייכה לדראקו מאלפוי? זה לא היה טוב. פתאום התחוור לה איך זה יכול להראות
אם רון יבוא פתאום – כורעת על הרצפה עם דראקו מאלפוי חסר החולצה בתוך תערובת של
שמיכות וסדינים, והם מחייכים אחד לשני כמו חברים ותיקים.
"אני הולכת להארי," היא אמרה
בחופזה, קמה על רגליה ומיישרת את כותונת הלילה שלה.
"לא," הוא אמר. "זה לא
כזה חשוב."
"אתה מדמם כמו רוח רפאים,"
אמרה ג'יני. "אני חושבת שלהקים את הארי שווה את זה."
"'שכחי מזה," אמר דראקו, בקול
שלא סובל וויכוחים. "רק תביאי לי חולצה אחרת, טוב?"
"חולצה?" הדהדה ג'יני, בחוסר
אמון.
"חולצה. יש לך הרבה אחים, יש בטח
שפע בגדים בבית הזה."
ג'יני נשכה את שפתיה כך שהפכו לפס דק,
יצאה מהחדר, וחזרה עם חפץ שזרקה לחיקו של דראקו. זה היה אחד מהסוודרים המפורסמים
של גברת וויזלי.
"ורוד," הוא אמר בעגמומיות,
בוהה בו. "אני שונא ורוד."
"לילה טוב, מאלפוי," אמרה
ג'יני, וסגרה את הדלת מאחוריה.
* * *
ג'יני ורון כבר היו ערים כשהארי ירד למטה
לארוחת בוקר ביום למחרת. הוא לבש את אחד הסוודרים הירוקים שגברת וויזלי סרגה לו לפני
שנים; זה כבר היה קטן עליו והשרוולים עלו וחשפו זרועות דקות. הוא החליק לתוך כיסא
ליד ג'יני, לוקח כף, ותוחב אותה באדישות לתוך הקערה עם הדייסה שהחליקה לעברו. רון
העיף בו מבט קצר והנהן; הוא היה עסוק בקריאת הנביא היומי.
"חדשות?" שאל הארי.
"הסוהרסנים עדיין עלומים," אמר
רון מבעד לפה מלא טוסט. "היו כמה דיווחים עליהם שהם עצרו ליד עיר קוסמים
בדרום, אבל הם היו מפוקפקים." הוא נחר. "פרסי. זה תמיד פרסי, לא?"
ג'יני משכה בכתפיה. "תתאר לעצמך
שאתה רואה סוהרסן בעיירה שלך," היא אמרה. "בחצר הקדמית שלך..."
כולם הביטו בחרדה בחלון.
"ג'יני, לא," אמר רון, בכעס.
אבל ג'יני חשבה על משהו אחר שרצתה לדבר
עליו. "הארי," היא אמרה. "משהו לא בסדר עם מאלפוי."
רון והארי הביטו בה בסקרנות. היא מרחה
לעצמה טוסט ונראתה נחושה בדעתה.
"יותר לא בסדר מבדרך כלל?" אמר
הארי.
"כן," אמרה ג'יני בתקיפות.
"אתמול בלילה הוא צרח בקול בשנתו וזה העיר אותי. אף פעם לא שמעתי מישהו צורח
ככה. ואז, כשהלכתי לחדר שלו, הוא שכב על הרצפה והיה דם על כל החולצה שלו."
"הוא דימם?" אמר הארי.
"נכנסת לחדר שלו?" אמר רון,
נראה לפתע מודאג.
"כן וכן," אמרה ג'יני.
"אבל החדר הוא לא החלק החשוב
בעניין. הצרחה והדם, זה העניין בסיפור." היא משכה בכתפיה. "אני יודעת
איך מרגישים בקסם אפל," היא אמרה, יותר בשקט. "וזה מה שקורה לו."
"נשארת אתו בחדר?" שאל רון.
"רון, אתה מקשיב לי בכלל?"
התפרצה ג'יני.
"נשארת, נכון?" אמר רון,
מזועזע. "ג'יני! מאלפוי?"
"אני אוהבת את הצליל של זה,"
אמרה אחותו בגיחוך סדיסטי. "ג'יני מאלפוי."
"ג'יני," התיז רון. "אני
רוצה שתספרי לי עכשיו – תבטיחי לי -
את לא – את לא היית – לא עם מאלפוי!"
ג'יני נגסה מהטוסט ומשכה בכתפיה.
"אהבתנו היא אהבה אסורה," היא אמרה.
"ג'יני, תפסיקי לחרפן את רון,"
אמר הארי, מחביא חיוך. "רון, מספיק ללגלג. אני בטוח שג'יני לא נשארה עם
מאלפוי יותר ממה שהייתה צריכה. ג'ין, מה את מתכוונת 'מכוסה קסם אפל'?"
ג'יני הזעיפה פניה. "זו רק תחושה,
היא אמרה. "מאז שהיינו בחדר הסודות, יש לי הרגשה קרה כל פעם שאני מתקרבת לקסם
אפל. קלטתי אותו מהרמיוני בסמטת דיאגון בדיוק אחרי שראתה את ויקטור. וקלטתי את זה
ממאלפוי, גם כן."
"ובכן, זה לא מדי מפתיע," אמר
רון. "כלומר, היו מסביבו קסמים אפלים כל חייו. הוא סמטת נוקטורן מהלכת."
"אולי," אמר הארי, שנשך את אחד
מפרקי אצבעותיו, משהו שעשה כשחשב.
"'תה חושב שהוא מסוכן?" שאל
רון, נשמע מקווה.
קצת באי-רצון, הארי חשב על החרב, הקמיע
של הרוע הטהור. והנחשול של הקור שבא מהיד של דראקו כשהם בצעו את קללת הוריטאס על
קרום.
"לא נראה לי," הוא אמר.
"עדיין," אמר רון, מושיט את
ידו לצלחת הטוסטים, "יש בהחלט אפשרות שהוא מרושע, דם קר – " ג'יני
צייצה. רון הביט מעלה וראה את דראקו עומד בדלת, לובש את אחד הסוודרים הורודים
הרכים של גברת וויזלי ואוחז ספר גדול וירוק. "אה. אומ... טוסט?" אמר רון
בצורה "צולעת", מציע לדראקו את הצלחת.
"קראתי הרבה דברים בחיי," אמר דראקו,
מביט בצלחת. "אבל אף פעם לא על טוסט מרושע ובעל דם קר."
לרון היה הזכות להראות מובך. "סורי,
מאלפוי," הוא מלמל. "אבל ג'יני – "
"סיפרה לכם על הלילה האחרון,"
אמר דראקו, מביט בג'יני במין קרירות. ג'יני הביטה בו בחזרה. הוא לא נראה טוב
בורוד, חשבה ג'יני. זה לא הצבע שלו. זה השתלב רע בצבעיו החיוורים ובשערו הכסוף,
גורם לו להראות כמו עוגה ורודה וקפואה של יומולדת. "היה לי סיוט," הוא
אמר. "אז מה?"
"יש לי סיוטים כל הזמן," אמר
הארי. "אבל אני לא מתעורר מהם מכוסה בדם."
"מכוסה זה סוג של כוח," אמר
דראקו, יושב ליד השולחן. "יותר כמו התזה."
"אוה, כן," אמר רון בעוקצנות,
"לא משנה, זה לא מוזר בכלל."
"בדיוק," אמר דראקו, מתעלם
מהמבט המעוצבן העצום של רון, ומסתובב לעבר הארי. "פּוֹטר," הוא אמר.
"יש לי רעיון." הוא נופף בידו לרון, שנראה כאילו הוא עומד לומר משהו.
"ובלי הערות סרקסטיות, בבקשה."
"אוקי," אמר הארי.
"מה?"
"קמיע החיים," אמר דראקו.
"קמיע החיים שלי. מעולם לא נוסה, אבל תיאורטית, לא משנה איפה אני בעולם,
הרמיוני יכולה למצוא אותי על ידי שימוש בזה. אני יודע שהיא יכלה למצוא אותי לא
משנה איפה הייתי בהוגוורטס, היא השתמשה בזה כמה פעמים."
"אבל זה שימושי רק אם היא מנסה
למצוא אותך," אמר הארי. "לא להפך."
"אם יש רק את קמיע החיים, זה
נכון," אמר דראקו. הוא הרים את הספר הירוק שהחזיק, שזימן לעצמו בלילה הקודם.
זה היה העותק של אביו של בלה בלה. "אבל יש לו קסם אחר, שני הקסמים
יכולים למצוא אחד את השני."
הארי, רון וג'יני בהו בו. "עוד קמיע
חיים?" אמר הארי בתקיפות. "אבל זה לא מסובך ומסוכן?"
"לא ממש," אמר דראקו.
"אני טיפה מבוגר מדי מכדי שזה ישפיע עלי, אבל זה ישפיע מספיק. ואני אתן חלק
ממני בשמחה, אז זה יעזור."
"זה אומר שאנחנו צריכים לתלוש אחת
מהשיניים שלך?" שאל רון בעניין.
"אני חושב ששיערה תספיק," אמר
דראקו, "ורק תנסה, וויזלי."
"אהם," אמר הארי. "יש לנו
את מה שאנחנו צריכים לקסם?"
"לא הכל," דראקו הסתייג.
"עדיין לא. אנחנו צריכים קצת מוגוורט, קצת אקוניטון, ועין של ת'יזלה."
"ומה של מה?" אמר ג'יני.
"ועין של ת'יזלה," אמר דראקו.
"משתמשים בזה לקסם שינוי דמות ושינוי צורה. צריך לעשות החלפת נשמות. לא קשה
להשתמש בו, רק קשה להשיג. חשבתי שאולי לאבא שלי יש אחד, אבל אין לי מושג איפה הוא
ישמור אותו."
"אז מאיפה נשיג אותו?" אמר
הארי. "זה מסוג הדברים שאפשר לקנות בסמטת דיאגון?"
"למען האמת, לא," אמר דראקו.
"אבל זה מסוג הדברים שמורה לשינויי צורה ישמור במשרד שלו."
"לופין," אמר הארי.
"לעולם לא היה מרשה לנו לשאול דבר כזה."
"נכון," דראקו הסכים.
"לכן אנחנו הולכים לפרוץ לשם ולקחת אותו. אנחנו צריכים לחזור לבית-ספר בכל מקרה,
ובזמן שנהיה שם – "
הארי מצמץ. "אנחנו צריכים לחזור
לבית-ספר?"
"כמובן," אמר דראקו, כאילו זה
אמור להיות ברור. "אנחנו צריכים את החרב שלי."
הארי משך את הכיסא מהשולחן בצווחה.
"בשום פנים ואופן לא," הוא אמר בתקיפות. "אנחנו לא הולכים להביא
אתנו את הדבר הזה."
עיניו האפורות של דראקו התיזו ניצוצות.
"למה לא?"
"בגלל," אמר הארי, כאילו זה
אמור להיות ברור. "זה מרושע. זה דבר מרושע ואני לא רוצה להיות קרוב לה."
"זה נשק בעל עוצמה," אמר
דראקו. "יש לו כוחות שאנחנו לא יכולים לדמיין."
"כן," הסכים הארי. "בגלל
שהם מאד, מאד נוראים."
"אתה לא יודע את זה," אמר
דראקו בתקיפות. "אפילו לופין לא יודע את זה. הוא אמר שהוא צריך לגמור לבחון
אותה. זה להב-מאגיד," דראקו הוסיף, "ואני מאגיד וזה שייך לאבותיי, וזה
היה במשפחה שלי דורות, ואני רוצה את זה."
הארי שמע לפתע את הקול של הרמיוני בראשו,
זוכר משהו שאמרה לו רק לפני שבועיים - - זה היה רק לפני שבועיים? דמבלדור לא אמר
לך שאנשים רוצים את הגרוע ביותר בשבילם?
כן, הארי ענה. אבל לא כולם.
"מאלפוי..." הוא התחיל. אבל
דראקו נעמד ליד השולחן, נועץ מבט זועם בכולם, מאדים בכעס. "תראה," הוא
אמר. "אני לא יודע נגד מה אנחנו, וגם אתה לא. אבל ממה שראינו זה סימן שאנחנו
מתעסקים עם קסמים אפלים מאד, מאד רציניים. החרב הזאת היא מתנה, פּוֹטר. אני יכול
להרוג הכל אתה. הלורד האפל בעצמו יכול להישמד אתה. לופין בעצמו אמר את זה."
עכשיו הארי נראה כועס. "אתה לא זוכר
את הספר?" הוא התפרץ. "אתה לא יכול לשאת את החרב, רק עם מחיר."
"אני מאלפוי," אמר דראקו.
"לא אכפת לנו מחירים." הוא גיחך בלי שמחה. "אני אעמוד בזה."
"אני לא חושב שתוכל," אמר
הארי.
ג'יני הביטה מאחד לשני. דראקו והארי
הביטו אחד בשני, דראקו עם שני כתמים אדומים של זעם על לחייו והארי חיוור.
"מה אם אתה לא זה שישלם את המחיר,
מאלפוי?" אמר הארי בקול קטלני. "מה אם זה הופך להיות מישהו אחר? מה אם
זה יהיה – " הוא כמעט אמר "הרמיוני," אבל הוא לא רצה להיות
כמו מאלפוי, לא רצה להשתמש בשם של הרמיוני בתור שוט שיכה בו את היריב. " - אני?"
הוא סיים.
עיניו של דראקו הבריקו. "אני אקח את
הסיכון," הוא אמר.
הפעם רון דיבר. "אתה ממזר,
מאלפוי," הוא אמר בתקיפות.
דראקו לא הביט בו, הוא עדיין הביט בהארי.
"מה אם היא בסכנה והחרב היא הדרך היחידה להגיע אליה?" הוא אמר. "אתה
מוכן לקחת את הסיכון שמשהו יקרה לה ויכולנו למנוע אותו רק בגלל שאתה רגיש
מדי?"
ידיו של הארי אחזו את השולחן בחוזקה,
וכשדיבר זה היה במאמץ. "רגיש," הוא הדהד בעגמומיות. "אני
מקווה שתזכור לומר את המילה הזאת שאחד מאתנו יעמוד למות."
לרגע, אף אחד לא דיבר. ואז דראקו אמר,
בלי להביט בהארי, "אם אתה לא סומך עלי, אולי אתה רוצה ללכת בלעדי," והיה
משהו בקול שלו שגרם לו להשמע מתגעגע וכועס באותו הזמן. ג'יני הטילה ספק שהוא ידע
שהוא נשמע מתגעגע; אם הוא היה יודע, הוא לא היה אומר דבר.
"אני לא סומך עליך, מאלפוי,"
אמר הארי בשקט. "אבל אני לא רוצה ללכת בלעדיך גם כן." הוא הביט מטה לידו
המצולקת, ואז בחזרה לדראקו. "אם מה שעשינו לקרום היה סימן, הכוח שלנו יחד זה
יותר מהכוח שלנו לחוד. אולי אתה צודק בלהשתמש בכל דבר ביד."
"אני צודק," אמר דראקו, אבל
נראה רגוע באותו זמן. אווירת המתיחות התפוגגה במהירות שהופיעה. "אתה
תראה," הוא אמר להארי. "אנחנו חוזרים לבית-ספר ולוקחים את החרב, ואז
נחפש את הרמיוני."
הוא התיישר, ודיבר בקול קר ונחוש.
"לא אכפת לי מה אני צריך לעשות; לא אכפת לי אם הלורד האפל בעצמו לקח אותה - -
אם הוא פגע בה איכשהו, כל דבר, לא ימצאו את הגופה שלו שנים."
דראקו הפסיק. הארי, ג'יני ורון בהו בו
במבט מוזר.
"אוקי," הוא אמר. "זה היה
נשמע הרבה יותר מאיים אם לא הייתי לובש סוודר צמרירי ורוד, לא?"
הארי הנהן.
"חוץ מזה, זה היה מאד משכנע,"
התערבה ג'יני, מעודדת. "ואהבתי את החלק שהם לא ימצאו את הגופה שלו שנים. זה
היה מאד מעודד."
"אני עדיין חושב שאני צודק בקשר
לזה," אמר דראקו, אף על פי שהארשת האכזרית כבר נמחתה מפניו.
"ואני עדיין חושב שאתה משוגע,"
אמר הארי. "ואולי מרושע. אבל אתה בברור מאד החלטי, ואני די מעריץ את
זה." הוא חייך. הפעם הראשונה שחייך באותו יום. "זה מתאים לך,
מאלפוי."
"נכון," הסכימה ג'יני, קצת
באופן בלתי צפוי. "אבל הסוודר הזה בהחלט לא."
* * *
"תראה, רון," אמרה ג'יני
מגחכת. "תמצית מאלפוי. זה אדום."
היא דברה אל השיקוי שרתח בקדרה בעזרת
שרביטה, והביטה ברון. הוא ישב על קצה מיטתו של הארי, שלא-בחריצות-יתר כתש צדפות
בעלי ומכתש והשתדל לא לפהק. ישר אחרי ארוחת בוקר עלו על המטאטאים שלהם, והגיעו
לבית-הספר של הארי ודראקו די מוקדם בבוקר. המטאטאים של ארבעתם היו שעונים על הקיר
ליד המיטה של הארי.
דראקו והארי בעצמם, לקחו את גלימת
ההעלמות של אבא של הארי למקרה חירום, כבר התגנבו במורד המדרגות לחדר העבודה של
לופין. ג'יני רצתה לשאול אותם מה הם יעשו אם לופין יהיה בתוך המשרד, ואז
שנתה את דעתה. זו, היא גלתה, היה השטח שלהם. הכנת-שיקויים, לעומת זאת, היה השטח
שלה. היא הייתה טובה בזה בבית-ספר, וזה היה די פשוט.
החלק המסובך בא אחר כך, כשתהליך הכנת
הקמיע הסתבך ונהיה תערובת של שיקוי, קסם ושינוי צורה. באותו רגע, השיקוי, שהיה
הצעד הראשון, היו חסרים לו כמה חומרי מפתח, חוץ מהדם של דראקו בפנים, צריך גם את
השיער שלו. (הוא נתן לה תלתל, וזה נראה בקושי כמו שערה של בנאדם.)
"זה לא אדום," אמר רון, מסתכל
בפיהוק ענק. "זה בצבע פוקסייה. ויש לזה מראה מזעזע."
"רון, אתה צריך לכתוש את הצדפות, לא
רק להכות אותם," נזפה ג'יני.
"אני לא יכול עוקצני," אמר רון
בדכדוך. "אני לא יכול להרגיש טוב עם זה שזה לטובת מאלפוי. ואני עדיין שונא את
המעיים שלו, לא משנה מה הארי יאמר."
ג'יני נאנחה. "זה לטובת הרמיוני,
רון," היא אמרה. "למה שלא תיתן לי לכתוש את זה ואתה תערבב את השיקוי? זה
נראה גמור, בכל מקרה."
רון הסכים בצורה ידידותית מספיק, והם
החליפו מקומות כשדלת החדר נפתחה והארי ודראקו, נראים מאד מרוגזים, פסעו פנימה.
"הוא שם!" אמר הארי, משליך את
ידיו בגועל. "למה הוא שם? הוא לא מלמד כיתה?"
"ממזר," אמר רון. "מה הוא
עושה במשרד שלו?"
הארי נשך את פרקי אצבעותיו במחשבה.
"אנחנו צריכים לפתות אותו החוצה משם," הוא אמר. "אבל איך? אם אחד מאתנו
יעשה את זה, הוא יחשוב שאנחנו מנסים להתגנב פנימה ולקחת את החרב. ו," הוא
הוסיף, "הוא צודק."
דראקו הפסיק לפסוע. "יש לי
רעיון," הוא אמר. "הו, עכשיו יש לי עוד אחד."
רון, מסתובב להביט בו בסקרנות, טלטל את
הקדירה, שופך מעט מן הנוזל על הרצפה.
"התנגדות," אמר דראקו.
"וויזלי, שמור את הידיים הגולמניות שלך מהשיקוי. אתה מתעסק עם הנשמה שלי, אתה
יודע. זה החיים שלי, התמצית שלי, ה –"
"מוצר חדש ונפלא לניקוי!"
הכריז רון, מביט מטה. היכן שהשיקוי נשפך, נאכל חור במרבד, וחדר דרך האבן שמתחתיו.
"אף פעם לא ראיתי דבר כזה. זה רעיל לחלוטין."
כולם הסתכלו בסקרנות.
"אני מסרב לראות את זה כחלק
מהאישיות שלי," אמר דראקו, מתבונן בשטיח החרוך.
"וזו העדיפות שלך," אמר הארי.
"ועכשיו, מה היה הרעיון שלך?"
דראקו הביט בו במבט משועשע. "אתה
תגלה, פּוֹטר," הוא אמר, הולך לדלת. "רק חכה פה לרגע, אני כבר
חוזר."
* * *
לפלר היה חדר משלה בבית-הספר; ברגע זה,
הוא היה מלא באופן בלתי אפשרי בפרפרים מבריקים, צבעוניים, קטנים ועדינים שהיא אספה
כדי לשעשע את עצמה. ברגע שדראקו נכנס פנימה, חמש עשרה פרפרים כחולים נחתו על ראשו,
וכמה ורודים על כתפיו.
"או," אמרה פלר, מביטה בו
בערפול. "כמה נורא."
במאמץ, דראקו שלט בעצמו שלא לצרוח, תעיפי
מעלי את הפרפרים האלה! "אני צריך שתעשי לי טובה," הוא אמר במקום,
מסתכל ברצינות על פלר, שישבה ברגליים מתוחות על המיטה, מושחת את ציפרני רגליה בלק
ורוד ערפילי. "אני צריך שתפתי את פרופסור לופין שיצא מהמשרד שלו. רק לכמה
דקות," הוא הוסיף, רואה את הבעת האי-אמון שעל פניה. "בחייך, חשבתי שאת
מחבבת אותו."
"נכון," אמרה פלר, הופכת את
ציפורן רגלה השמאלית לארגמן. "אבל שקלתי זאת מחדש. או מאד יפה, אבל קצת יותר
מדי... משעמם."
דראקו נשך את שפתו בתסכול. "פלר,
האיש הוא אדם-זאב. כמה משעמם הוא יכול להיות?"
"או משעמם," אמרה פלר בתקיפות.
"או משעמם ומחניק ואנגלי. לא כמוך," היא הוסיפה במהירות. "אתה נער
אנגלי עם נגיעה צרפתית," היא גיחכה. "ועם דם של ויליה. אתה לא משעמם.
אבל לופין, או גורם לי לעייפות."
"זה רק האישיות המורתית שלו,"
דראקו אמר, מקווה שהוא נשמע כאילו הוא יודע על מה הוא מדבר. "משעמם ביום,
אולי, אבל בלילה הוא נהיה שיכור מכוסה בפרווה"
פלר קמטה את אפה הקטן בזעף. "אני לא
מאמינה לך," היא אמרה.
"בחייך, פלר. תעשי את זה
בשבילי," הוא אמר, מתכווץ בעצמו. אוה, אילו רק ידע מה היא רוצה בתמורה.
"בבקשה?"
היא נתנה בו מבט מאד מתחשב, נעמדה, זורקת
את שערה הארוך והכסוף. "בסדר," היא אמרה, קצת כועסת. "אני עושה את
זה בשבילך. אבל אתה - -" היא הכתה אותו בקלילות על כתפו, מניחה את ידה לרגע
יותר ממה שצריך, "אתה חייב לי, דראקו מאלפוי."
* * *
"אתה בטוח שזה רעיון טוב?" אמר
הארי, נשמע מאד מפקפק.
דראקו נע באי-נוחות תחת גלימת ההעלמות.
גדולה ככל שהייתה, היה קשה לשמור על ארבעתם מכוסים בה כשחיכו באולם. "למה שזה
לא יהיה?" הוא אמר.
"ובכן," אמר הארי, "אם זה
לא יעבוד, אנחנו בצרה גדולה, ואם זה כן יעבוד, יש לי שתי מילים לומר לך."
"אם המילים הם כמו 'כלא' ו'פיתוי',
אני הרבה אחריך, פּוֹטר," אמר דראקו.
"ו?"
"והיא בת עשרים! אוקי, כמעט בת
עשרים. היא חוקית. זה בסדר."
"זה לא בסדר," אמר רון, קולו
חסר הגוף נשמע מוזר.
"למה לא?"
"בגלל שהוא מאד, מאד זקן, וזה מאד
מגעיל," אמר רון בתקיפות.
"הוא לא כל-כך זקן," אמרה
ג'יני.
הגלימה רשרשה כשהארי, רון ודראקו ניסו
להסתובב ולהביט בג'יני, לפני שגילו שזה בלתי-אפשרי. הארי היה די בטוח, בכל מקרה,
מנעימת קולה, שהיא מחייכת.
"הוא לא," היא התעקשה.
"ג'יני,"
אמר רון באזהרה.
"הוא די מושך, למען האמת," היא
אמרה.
"אפשר לחזור לנושא של סוהרסנים בחצר
הקדמית?" אמר רון. "כי כל הנושא הזה משגע אותי."
באותו רגע, פלר באה מהפינה. היא לבשה
גלימה כסופה צמודה, וקרצה בכיוון הכללי לעברם כשהלכה לכיוון דלת המשרד של לופין
ונקשה בדלת. הם ראו אותה פותחת את הדלת ותוחבת את ראשה פנימה. מה שהיא אמרה היה
בלתי נשמע, אבל אחרי זמן קצר, לופין בא לדלת, נראה מעט מופרע ומופתע. "למה
אנחנו לא יכולים לדבר על שיעורי הבית שלך במשרד שלי?" הוא אמר, צועד החוצה
וסוגר אחריו את הדלת.
"זה יותר נחמד ללכת כשמדברים,"
אמרה פלר, משעינה את ידה על זרועו.
"אם את אומרת," אמר לופין,
נשמע ספקן מאד.
"מישאו אמר לך פעם שאתה מורה מאד
טוב?" שאלה פלר, משתמשת באחיזה כדי לנווט אותו במורד המסדרון.
"או, כן, אמרו לי את זה כל
הזמן," הוא אמר, כשעבר מבלי לדעת את רון, דראקו, הארי וג'יני במסדרון.
"מישאו אמר לך פעם שאתה מאד
מושך?"
"אר," אמר לופין בנימה מפוחדת
מעט כשהם עברו את הפינה, "לא, מסיבות מסוימות לא הרבה אמרו לי את זה..."
והם נעלמו.
למרות שלא יכל לראות את פרצופיהם, הארי
יכל להרגיש מסביבו בפרצופים הרועדים מצחוק. אפילו רון צחק. זה היה כאילו נקלעת
לרעידת אדמה קטנה. "ששש," הוא לחש, מנסה להימנע מלצחוק בעצמו.
"ששש, חכו עד שנגיע למשרד..."
ברגע שהם נכנסו למשרד, הארי הסיר מעליהם
את גלימת ההעלמות, מגלה את דראקו, שהיה קרוב לבכי מרוב צחוק, מתמוטט על השולחן.
"כמעט אני אוהב את פלר," הוא אמר לבסוף, שולט בעצמו שוב. "'אאם
מישאו אמר לך אי פעם שאתה מאד מושך'?"
ג'יני טלטלה את ראשה. "האיש המסכן,
לא מגיע לו התעללויות כאלה."
"זה מסיבה טובה, ג'יני," אמר
רון, מגחך. לא משנה מה כמות קנאת הייסורים שחש כשנעלמה מעבר לפינה. "הי,
מאלפוי," הוא הוסיף. "מה אתה עושה?"
"משיג את החומרים שלנו," אמר
דראקו, שכרע על הרצפה ליד כוננית הספרים של לופין. "זה כאן... יש לי."
הוא משך בקבוקון כחול, הסיר את הפקק, הריח ועשה פרצוף. "אקוניטון," הוא
אמר, העביר את זה להארי שפזל לכיוונו והעביר לג'יני. "מוגוורט יש למעלה...
והנה זה... עין של ת'יזלה."
"זה גלובוס שלג, מאלפוי," אמר
הארי. "ניסיון יפה."
הנימפה על הגלובוס מצמצה לדראקו כשהוא
הניח אותה.
"סורי," הוא אמר, והמשיך לחטט.
"כן," הוא אמר, אחרי כמה דקות. "מצאתי."
הוא החזיק משהו לכיוונו של הארי – משהו
שנראה כמו כדור טניס שחור מזכוכית.
"אתה בטוח?" אמר הארי, מביט
בדראקו במאמץ.
"אם זה לא העין של ת'יזלה, אני
אתפוצץ," אמר דראקו. "אז כן, אני בטוח."
"תתפוצץ?" הדהדה ג'יני, נראית
חיוורת כשהארי העביר לה את העין.
דראקו נופף בידו בקלילות. "זה אף
פעם לא קרה," הוא אמר. "רק תסיימי את הקסם וכולנו נהיה בסדר."
ג'יני הביטה ברון, שנראה מודאג באותה
מידה. "אני לא יודע..."
"רק תעשו את זה," אמר דראקו,
שהסתכל עכשיו מתחת לשולחן של לופין. "ומהר. אנחנו צריכים לעוף מפה במהירות
האפשרית. למה ששניכם לא תלכו לחדר שלנו ואנחנו נבוא עוד כמה דקות. תיקחו את גלימת
ההעלמות." הוא הקפיץ את ראשו מעל לשולחן, רואה את שלושתם מתכוננים לעזוב,
והוסיף בחופזה, "פּוֹטר. אתה תישאר איתי כאן."
הארי נעצר. "בסדר," הוא אמר,
צועד בחזרה לתוך המשרד. רון וג'יני הסתובבו והביטו בו; הוא משך בכתפיו, והם זרקו
על עצמם את גלימת ההעלמות, נעלמים ממבט.
דלת המשרד נפתחה ונסגרה מאחוריהם, והארי
הסתובב בחזרה אל דראקו, שהופיע מעל לשולחנו של לופין, סוחב את תיבת הזכוכית שהכילה
את החרב של סלית'רין. היה ברק מוזר בעיניו, והארי חש דקירת דאגה שעוברת בו.
"בוא כבר, פּוֹטר," אמר דראקו.
"תעזור לי לפתוח את זה."
* * *
"חשבתי שהאות האפל זה הסמל של
וולדמורט," אמרה הרמיוני, מסתכלת בזנב-תולע. היא החליטה שלא היה טעם בלא לומר
את שמו של וולדמורט, בהתחשב בעובדה שאיכשהו הצליחו לחטוף אותה לקוסם הגרוע ביותר בכל
הזמנים.
סלית'רין, שנראה שלא השתמש בשרביט (כמובן
שלא, היא חשבה, הוא מאגיד, בדיוק כמו הארי) קשר את זרועה לזרועו של
זנב-תולע, והורה להם לעקוב אחריו כשיצא מהחדר. הם הלכו עכשיו שלושתם דרך מסדרון
אבן ארוך, לעבר היעד שלהם, שהרמיוני יכלה רק לדמיין. סלית'רין הלך בראש, כמובן,
והיא וזנב-תולע עקבו אחריו.
"הוא לא המציא את זה," אמר
זנב-תולע, שנראה מאוד מרוצה מעצמו. "זה היה שייך בראשונה לסלית'רין. כמעט כל
דבר שהלורד האפל השתמש בו הושאל מסלית'רין."
"אתה נשמע מאד מרוצה," אמרה
הרמיוני. "אתה לא פוחד שוולדמורט יכעס שבגדת בו?"
"לא," אמר זנב-תולע, חיוכו
האווילי נמתח למבט מאד לא מושך כשפזל לעברה. "בגלל שהוא מת."
"מת?" הרמיוני כמעט
נפלה. "הוא לא יכול למות!"
"למה לא?" אמר זנב-תולע. הוא
עדיין חייך. "הפקודות הישנות חזרו, והחדשות עברו," הוא הוסיף, וצחקק.
"אם לא שמת לב," הוא המשיך, "ההיסטוריה חוזרת על עצמה. אין שום
סיבה להלחם בה. כל זה כבר נובא. דמבלדור ידע את זה. למה את חושבת שהוא – "
הוא הפסיק, כשסאלאזר סלית'רין עצר ופנה
להסתכל עליהם. פניו המצולקות היו חסרות הבעה. הם הגיעו לקצה המסדרון, שנפתח החוצה
לחדר גדול ועגול עם טפטים. "זנב-תולע," אמר סלית'רין, קולו המזמזם מהדהד
בין קירות האבן. "חכה לנו בבקשה למטה במסדרון. הייתי רוצה להראות משהו לאורחת
שלי." הוא נפנף בידו להרמיוני, והחבלים שקשרו אותה לזנב-תולע התפוגגו.
"בואי," הוא אמר לה, והיא באה, מודעת במעומעם לזנב-תולע שהלך.
"אני רוצה להראות לך את זה,"
אמר סלית'רין, מצביע על הגדול בשטיחי הקיר שהיה תלוי על הקיר המרוחק. "אולי
אם תראי אותו תביני."
הטפט הראה ארבעה דמויות עומדות ביחד מתחת
למעבר מקומר ארוג. הם היו צעירים. בשנות העשרים, לכל היותר. הם חייכו להרמיוני,
כאילו הם עמדו להצטלם. את האיש שמשמאל היא הכירה מיד. היו פורטרטים שלו תלויות בכל
חדר המועדון של גריפינדור. גבוה ונאה עם שער שחור וזקן שחור, לבוש בזהב ושני.
גודריק גריפינדור, נראה נאה כמו הארי.
ואז הייתה אישה אדומת שיער ועגלגלה
שנראתה חביבה וידידותית ולבשה גלימות צהובות. היא הזכירה להרמיוני בעצמה את גברת
וויזלי. כמובן, היא הייתה הלגה הפלפאף.
ואז היה איש אחר. הוא לא היה גבוה כמו
גודריק, ונראה כאילו הוא ידע את זה. היה לו גם שער שחור, ופה מזעיף פנים ואכזרי.
אם הוא לא היה אכזרי, הוא היה נאה גם כן. הוא לבש שחור וכסף, ונחשים מגולפים מכסף
ומתכת היו פצועים למעלה ומטה בזרועותיו. עיניו היו כסופות גם כן. הוא היה האחד
שזנב-תולע קרא לו המכשף הגדול מבין הארבעה של הוגוורטס. הוא לא נראה מודע לגדלותו
הוא. הוא נראה לא שמח באופן נואש.
אבל זו הייתה האישה הרביעית בטפט שמשכה
את תשומת לבה של הרמיוני. היא עמדה בין סלית'רין וגריפינדור, ולבשה גלימות בכחול
כהה. בידיה היא אחזה מספר ספרים, ושערה המתולתל מאד היה מסובך בצמות מאחורי ראשה.
היה כתם דיו על לחיה, וזה לא נראה כאילו זה היה על השטיח. היא הייתה יפה, לא באופן
בלתי רגיל, אבל היא נראתה איכשהו מאד... חיה. היא נראית כמוני? חשבה
הרמיוני בתהייה. קצת, היא הודתה. בהחלט משהו צלצל ביניהן. עיניה של רוואנה
רייבנקלו היו כחולות. אבל היה משהו. היה בהחלט משהו. כמובן, זה לא גרם
לסאלאזר סלית'רין – או מה שנשאר ממנו – להיות משוגע פחות.
הוא הביט מטה והיא ראתה את קעקועי האות האפל
כחלחלים ונוראים על פניו חסרות הצבע. היא רצתה להצטמרר, אבל זה לא היה אותו הסוג
של צמרמורת שוולדמורט העביר בה. סלאזאר סלית'רין היה נורא מאד, ולפי כל החשבונות
גם מרושע בהיותו בחיים, ולא היה כל ספק שהוא מחריד אותה. ועדיין הרמיוני הרגישה,
איכשהו... מצטערת בשבילו.
לא הרבה. אבל קצת.
"עכשיו," הוא אמר. "אני
רוצה לספר לך סיפור."
* * *
דראקו הסיר את שערו המזיע מעיניו וקילל תחת נשימתו. עד כה, כל
נסיונות השכנוע שלהם לא הניבו דבר. דראקו ניסה לחשי פתיחה, קסמים אדירים, ואפילו ניסה
קסמים מרסקים כשהוא והארי אוחזים ביחד שניהם בשרביט. שום דבר לא קרה. דראקו רצה
לנסות קסם ערבול, אבל הארי אמר שהם לא יוכלו לשלוט בזה טוב והסיכוי הוא שהם יעופו
מהחלון.
אז דראקו ויתר על הניסיון לפתוח אותו
בקסמים וניסה לשבור אותו כשהטיח אותו נגד קירות האבן. לא קרה דבר פרט לכאב חד
בצלעותיו. בזעם הוא זרק את הקופסה על הארץ והתחיל לקפוץ עליה מעלה-מטה עם שתי
רגליו, מרסק אותה.
כשלבסוף הוא הביט למעלה, מתנשם בכבדות,
הארי גיחך לעומתו.
"מה?" אמר דראקו בזעם.
"מה?"
"אתה נראה מגוחך," אמר הארי,
מניע את ראשו.
דראקו הפסיק, נראה מהורהר.
"באמת?"
"זה בסדר," אמר הארי. "לא
הרבה דברים גורמים לי לצחוק בימים האלה."
דראקו הפסיק לקפוץ והביט בהארי במבט
מיוחד. "אני גורם לך לצחוק?"
הארי משך בכתפיו. "אין מה להתרגש,
מאלפוי."
"זה רק –" דראקו נאנח.
"אני מרגיש אשם."
"אשם?" אמר הארי בחוסר מנוחה.
"על מה?"
דראקו קם מהקופסה , הושיט את ידו להרים
אותה, והתקרב להארי, נראה מאד חרד. "פּוֹטר," הוא אמר, "יש משהו
שאני רוצה לומר לך."
הארי הביט בו בהפתעה. דראקו החזיק את
הקופסה נגד חזהו כמו התינוק שלו, ועיניו היו גדולות ופגועות. הארי אף פעם בחייו לא
ראה הבעה כזאת על פניו של דראקו. הוא נראה כאילו הוא בלע ציפורן. "מ – מה אתה
רוצה לומר לי, מאלפוי?" הוא אמר. "אתה בסדר? אתה גוסס? מה?"
"זה בקשר להרמיוני," אמר
דראקו. "אני רק – אתה הייתי כל כך, ובכן, בטוח בזה שאני והרמיוני היינו
חברים, והתחלתי להרגיש אשם. כלומר, זה לא היה באמת, פשוט פעם אחת – "
הארי צחקק. "פעם אחת מה?"
דראקו נראה מובך. "בחייך, פּוֹטר,
אל תגרום לי לשפוך את זה."
"לא," אמר הארי, מאד בקרירות.
"שפוך את זה. שפוך את זה, מאלפוי. בגלל שאני לא מבין."
"תראה," אמר דראקו, "זה
היה רק פעם, אני חושב שהיא באמת הרגישה רע אחר כך. אתה יודע, זה לא אומר שהיא לא
אוהבת אותך."
"אם אתה אומר מה שאני חושב שאתה
אומר," אמר הארי בטון קפוץ, "אני לא מאמין לך." הוא משך בכתפיו.
"אני לא."
"באמת?" אמר דראקו, מחייך
בחתוליות. "אז למה סורק-השקרים הקטן שלך לא משתולל? ה... מלשינוסקופ?"
הארי הביט מטה בפראות. זו הייתה האמת.
המלשינוסקופ היה שקט לחלוטין.
"מצטער, פּוֹטר," אמר דראקו.
"הדברים קרו."
"מצטער?" אמר הארי בקול חונק.
"מצטער? זה כל מה שיש לך לומר? למה לא – למה לא סיפרת לי את זה?"
דראקו משך בכתפיו. "לא ידענו עד כמה
זה ישבור אותך," הוא אמר. "לבסוף הרמיוני החליטה שעדיף שלא תדע בכלל.
אולי היא צדקה," הוא הוסיף, מסתכל על הארי בספקנות. "אתה לא נראה כאילו
לקחת את זה בקלות..."
כתמים שחורים ריצדו מול עיניו של הארי.
הוא לא זכר שהוא כעס כל כך בחייו, רק כמה פעמים, ועל וולדמורט. הוא משקר, הוא אמר
לעצמו – אבל למה המלשינוסקופ לא עובד? – הרמיוני לא יכולה לעשות את זה – אז
למה המלשינוסקופ לא עובד? – תמיד חשבתי שאני אהיה הראשון – היחיד – זה מסביר
למה היא כתבה לו כל הזמן, מכתב ליום, ידעתי שזה לא היה נורמלי - -
"הי," אמר דראקו, הקול שלו
נשמע מאד מרוחק. "תזכור, פּוֹטר. שליטה, שליטה, שליטה - - -"
באנג!
גלובוס הזכוכית על השולחן התנפץ כמו
פצצה, מרסס מים וחתיכות כסף סינתטי על כל הניירות של לופין. הנימפה שבתוך הגלובוס
צרחה. דראקו גיחך כשהחלון נסדק, ושכוסית היין על השולחן התנפצה לרסיסים. תן לו
לכעוס מספיק, הוא התפלל, תן לו לכעוס מספיק –
קראק!
ודראקו כופף את ראשו כשהתיבה הנוקשה
שבזרועותיו נסדקה והתפצלה לחצי בקול שהזכיר תלישת עצמות. זה עובד! הוא זרק
את הקופסה, והחרב שבתוכה, נותן לרסיסים הקשיחים של התיבה ליפול מסביבו כמו ברד,
ותפס בחזית חולצתו של הארי.
"אני משקר!" הוא צעק, מעבר
לרעש של כוס מתנפצת ויין נשפך. "אני משקר!"
הארי הביט בו בפראות. "אתה
מה?"
"אני משקר! ברור שאני משקר! עכשיו
תפסיק את זה!"
"אתה פשוט מפחד," אמר הארי,
מכווץ את עיניו כשמשקולת ניירות התעופפה מעל לחדר ונחתה על הקיר ליד ראשו של
דראקו. דראקו קבל את ההתרשמות שהארי בדרך מסוימת נהנה מההרס שהוא עושה.
"אל תהיה אידיוט!" יילל דראקו.
"אתה חושב שאם הייתי שוכב עם הרמיוני לא הייתי שמח לאידך לפני כן? ומתי היה
לנו זמן? שניכם תמיד ביחד. הגיוני, פּוֹטר?"
"מה עם המלשינוסקופ שלי?" צעק
הארי בעקשנות. "למה הוא לא עבד?"
"בגלל שזה במעיל שלך למעלה!"
צעק דראקו. "לכן!"
הייתה לרגע דממה, נשברת על ידי צלצול
עמום של חתיכת זכוכית שנופלת על הרצפה, והקול הקטן, הזועם של הנימפה בגלובוס השלג
שמקללת את שניהם. הארי לא שמע אותה; הוא הביט בדראקו, המום. "אבל למה -
-?" הוא עקב אחרי מבטו של דראקו לכיוון רצפת משרדו של לופין, מכוסה עכשיו
במים, חתיכות גרוסות של נייר, וחתיכות של כיסוי שבור. החרב שכבה על רגליו של
דראקו; נוצצת וכסופה כמו בלילה שמצאו אותה. דראקו התכופף והרים אותה בידו השמאלית,
מעקל את ידיו מסביב לניצב. הוא הרים והחזיק אותה, מראה אותה להארי, שבהה בה.
"או," אמר הארי, כשנפל לו האסימון. "או." הוא הביט
בדראקו בעייפות. "אתה ממזר עלוב," הוא אמר, אבל הוא לא נשמע כועס
במיוחד. "לא יכולת לחשוב על משהו אחר?"
"סורי," אמר דראקו, לא מתחרט במיוחד.
"אמרת מקודם שצריך להשתמש בכל הדרכים."
הארי טלטל את ראשו. "אני שונא לעשות
דברים קלים בשבילך," הוא אמר. "אני שונא את זה."
"כמו לקחת צעצוע מתינוק," אמר
דראקו, ואז הביט מטה בידיו, שדממו, פגועות מהחתיכות העקשניות של התיבה הסדוקה.
"ובכן," הוא אמר, "תינוק מאד גדול, וכועס."
"אני עייף מכדי להכות אותך,
מאלפוי," אמר הארי ברוגע. "אבל תהיה בטוח שאני אחזיר לך."
דראקו לא ידע לומר אם הוא היה מתבדח או
לא. "אני אחכה לזה," הוא ענה. "עכשיו בוא, נעוף מפה, לפני שלופין
יחזור מפלר בחזרה." הוא משך בכתפיו. "או יותר גרוע, הם יחזרו
ביחד."
* * *
כשהם חזרו לאולם, הם מצאו את רון
וג'יני כורעים על הרצפה ליד הקדרה. ג'יני הזיזה בזהירות משהו ממנה. היא הסתובבה,
שומעת אותם מגיעים, והחוותה להם להכנס.
הקמיע שהיא הכינה לא היה יפהפה או נראה
ממית כמו הקסם שלוציוס יצר. זה היה קצת מעוקם, לא ממש עיגול מושלם יותר כמו מלבן.
דראקו בחן אותו בספקנות.
"זה עדיין לא מוכן," אמרה
ג'יני. "הנה." היא דחפה אותו לדראקו. "אתה מחזיק את זה. אני צריכה
לעשות את החלק האחרון של הקסם."
הוא החזיק את הקמיע בידו כשהיא הצביעה
עליו בשרביטה. שערה הארוך והאדום נפל מסביב לפניה כשהתחילה לדבר, והיא הסיטה אותו
בחוסר סבלנות הצידה. "אוּלוּס רֶס מוּטָה. אַנִימָה אִירֶטִי.
סָנְגְוִוינוּם אֶד וִיטְרוּם טְרַנְסְמוּטָה!"
היה הבזק של אור, והקמיע החליק דרך ידו
של דראקו.
"נעשה," אמרה ג'יני.
דראקו עמד, מביט בקמיע, שכמו האחר, היה
שקוף, למרות שהכיל שערה במקום שן. עכשיו יש שני חפצים בעולם שיכולים להרוג אותי
ישר, הוא חשב בזעם. להרמיוני יש אחד. במי אני סומך מספיק כדי לתת לו את
השני?
הוא יכל להרגיש את עיניהם של השלושה
כשהלך לכיוון החלון, מחזיק את הקמיע רחוק ממנו, ועצר שם, מתבונן החוצה. ואז הוא
סגר את עיניו, מוחק ממוחו את כל המחשבות, כמו שלמד לעשות כשהיה קטן, נעול בארון
הבגדים בחדר שלו. הוא יכל להרגיש את הקמיע פועם בידו כמו לב קטן, והוא ידע שזה הלב
שלו שפועם, הוא התרכז בו, אוחז בקמיע, מהדק, מהדק...
מגדל עגול מוקף בעצים. הקירות
היו עשויים מאבן ישנה, ושחורה במקומות מסוימים, כאילו המגדל נשרף פעם. לא היו
ציפורים. דמויות במהירות רצופה: חדר חשוף עם קש על הרצפה, איש עם יד מכסף, אולם עם
טפטים, והרמיוני, עיניה הכהות מטורפות מדאגה, מסתכלות עליו.
איפה את? איפה את?
הוא פקח את עיניו, מסתובב, ופגש במבטו
היציב של הארי בקצהו של החדר.
"דרום," הוא אמר. "אנחנו
הולכים דרומה."
|
|
|