Draco Sinister
פאנפיק פרי עטה של קסנדרה קלייר
תרגום לעברית: נוגה

פאנדום: הארי פוטר
דירוג: 13PG
שיפ: הארי/הרמיוני, ומעט דראקו/הרמיוני

[ה"מ=הערת המתרגמת]

פרק 2: דיו, דם ואחווה

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא

"היא נפרדת ממני," אמר הארי.

"היא מה?"

"נפרדת ממני," אמר הארי שוב, עדיין באותו מבט של תדהמה.

"היא לא," אמר דראקו בשכנוע. "אתה קורא את המכתב לא נכון. תן לי אותו."

זה היה אחד הסימנים לשוק של הארי כשהוא עשה זאת, מושיט לדראקו את המכתב בשקט שייקח אותו. דראקו חטף אותו, וקרא אותו מהר.

הארי היקר,

ראיתי את ויקטור אחר הצוהריים, וגיליתי שתמיד אהבתי אותו כל אותם שנים, ועדיין אוהבת. אני הולכת אתו לבית שלו בבולגריה איפה שנוכל להיות ביחד. תמיד תהיה חבר יקר שלי, אבל גיליתי שהלב שלי שייך רק לויקטור. בבקשה אל תנסה ליצור איתי קשר.

הרמיוני.

"לא הרבה מקום לחוסר הבנה שם," אמר הארי באותו קול חסר הבעה. "מאד ישיר."

"היא לא יכולה להתאהב בויקטור קרום, היא פשוט לא יכולה," מחה דראקו, סורק את המכתב שוב בחיפוש אחר רמז נסתר כלשהו. "כלומר, תמיד תיארתי לעצמי שאם היא תעזוב אותך, היא תעבור אלי. סורי," הוא הוסיף, מתבונן על הארי. "אבל, באמת. ויקטור קרום?"

הארי רק הביט בו בפנים חסרות מבע. "למה לא ויקטור קרום?"

"כי הוא אדם גדול-גוף ורפה-שכל וטיפש שאפילו לא יודע לבטא את השם שלה!"

"זה לא משנה," אמר הארי חלולות. "היא לא אוהבת אותי. זה מה שמשנה." הוא לקח מדראקו את המכתב, התבונן בו כאילו היה חפץ זר, ודחף אותו לכיסו. "אני מניח שעדיף שנלך לכיתה."

"מה?"

"כיתה," אמר הארי. "יש לנו שיעור עם לופין בתשע."

"אתה מתכוון שפשוט תלך לכיתה כאילו... כאילו כלום..."

אבל הארי כבר הסתובב והוביל לסוף האולם. דראקו בהה אחריו בחוסר אמון. הוא לא הבין בדיוק למה הארי מתנהג כאילו הוא קיבל את נשיקת הסוהרסנים. אם זה היה הוא, הוא היה צורח וזורק חפצים כבדים. אולי הארי בהלם? דראקו קרא על אנשים שהיו בהלם. אתה אמור להשכיב אותם על הרצפה ולכסות אותם בשמיכה עבה. בכל מקרה, להפיל את הארי לרצפה ולכסות אותו בשמיכה נשמע מעשה שאינו בר ביצוע.

"אלו, דראקו!" אמר קול ליד מרפקו.

פלר. רק זה חסר לו.

"פלר, אני חייב להגיע לכיתה עכשיו..."

"יש לך שיעור עם לופין, נכון? יש לי אותו שיעור. נוכל ללכת ביחד!" היא הכריזה בבהירות, ותפסה בזרועו כשהחל ללכת. דראקו הגביר את הקצה עד שהלך ליד הארי, שנראה עדיין חסר הבעה.

"אלו, ארי!" צייצה פלר.

הארי לא אמר כלום.

"ארי בסדר?" היא שאלה את דראקו בשקט.

הוא עמד לענות לה כשהיא ראתה את פרופסור לופין מגיע מעיקול במסדרון האולם. הוא הניד להם בראשו בברכה כשמבטו נפל עליהם, ואז פסע לכיתה.

"ובכן, או מאד יפה," אמרה פלר בשביעות רצון עצמית. "לא כמו שאר הפרופסורים. לו, יש לו..."

"קסם חייתי?" הציע דראקו.

"כן," אמרה פלר, וחייכה.

דראקו חילץ בהקלה את ידו מידה של פלר וזינק לכיתה אחרי לופין. הוא הסתובב במהירות לכיוון הארי. "פּוֹטר, אתה בטוח ש..."

"אני בסדר, מאלפוי."

דראקו רצה לספר להארי שהוא לא נראה בסדר. הוא נראה כאילו הוא עומד להקיא,למען האמת. אבל לא הייתה הזדמנות לכך. תלמידים החלו לזרום לתוך הכיתה, והארי הלך עימם. דראקו עקב אחרי הארי, והתיישב היכן שיכל להשגיח עליו. הוא לא היה בטוח מה השלווה המוזרה של הארי מבשרת, אבל היה בטוח שזה לא היה טוב.

דראקו בעצמו הרגיש די המום. הרמיוני, בורחת עם ויקטור קרום? מאוהבת בויקטור קרום? זה היה האופי שלה, כמו לא ללמוד לבחינת גמר. אף אחד לא הכיר את הרמיוני כמו שהוא הכיר, צפה בה כמו שהוא צפה, ראה את הדרך בה היא בוהה בהארי כמו שהוא ראה. כל כך הרבה פעמים צפה בה צופה בהארי.... היא לא יכולה לא לאהוב את הארי אחרי הכל. עולמו אולי בנוי על כמה יסודות מוזרים, חשב דראקו בזעם, אבל למרות הכל הם יסודות, ואם הרמיוני ברחה עם ויקטור קרום, הכל יתרסק. על מה לעזאזל היא חשבה?

..."מאד מרוצה ללמד בכיתה." הקול של פרופסור לופין נכנס לתוך מחשבותיו של דראקו, והוא העיף מבט. לופין עמד מאחורי השולחן, שעליו היו גלובוס זכוכית ענק וערימת ספרים. הוא בדיוק סיים לכתוב את כותרת השיעור על הלוח: עיקרי שינויי הצורה אצל מאגידים.

פלר הייתה ישובה בשורה הראשונה, לא מסירה את עינה מלופין. דראקו החל לתהות מה יקרה כשלופין ישים לב. למבט הישיר של פלר היה נטייה להשפיע על גברים מכל קשתות הגילאים להתחיל להתנהג באופן מוזר.

"עכשיו," המשיך לופין, "כולכם יודעים שכמאגיד, יש לכם יכולות מסויימות שלקוסמים אחרים אין. לא משנה איפה תבחרו ללמוד לנצל את הכוחות הללו לגמרי תלויים בכם, אבל לכולכם יש את היכולת. קודם כל, אתם חייבים לדעת מהם היכולות הללו."

הוא הסתובב שוב, וכתב מילה נוספת על הלוח: אנימאגים.

לחישה רפה של הפתעה פרצה בכיתה. בתגובה, דראקו הסתובב והביט בהארי, שהביט בלי לגרוע עין בעט-הנוצה שלו כאילו בו אחוזים כל סודות היקום, ונראה כאילו לא שמע מילה ממה שלופין אמר.

"כל קוסם יכול להיהפך לאנימאג," המשיך לופין, "אבל לרובם, זה לוקח מאמץ קשה ושנים של אימונים. החיה הגדולה שתרצו להיהפך אליה, הכשרון הענק כמכשף והמתנות הטבועות בכם חייבות להיות. למאגיד, בכל אופן..."

דראקו הפסיק להקשיב ללופין; הוא הביט בהארי שוב. הארי עדיין הביט בעט-הנוצה באותה ארשת ריקנית. דראקו נטה הצידה לכיוונו ואמר בחצי פה, "רק חשבתי על העניין ההוא עם הרמיוני, פּוֹטר, ואני..."

באנג!

בקבוק הדיו שעל שולחנו של הארי התפוצץ כמו פצצה קטנה. זכוכית ודיו התעופפו בכל מקום, ניתזים על שולחנו של הארי המופתע ובגדיו. דראקו הרים את ידו לכיוון פניו ואז הוריד אותה שוב שחורה ואדומה: דיו ודם. חתיכה חדה של זכוכית חתכה את לחיו.

חלק מהאנשים שישבו ליד הארי ודראקו החלו למלמל בהפתעה. מתעלם מהם, דראקו הביט בהארי ופעמון של אזעקה צלצל בתוכו. הארי לא היה טוב בשליטה ברגשותיו, למעשה הוא היה גרוע בזה, ואם ההלם החל לפוג, אז...

באנג!

הגלובוס על שולחנו של לופין התנפץ. לופין קפץ, וכמה תלמידים התכופפו כשחתיכות בגודל יריד התעופפו ברחבי החדר ופגעו בקיר הנגדי. דראקו קפץ על רגליו ותפס בגלימתו של הארי. "בוא, פּוֹטר," הוא אמר.

"אבל אני לא- - "

"בוא!"

חצי גורר את הארי, דראקו יצא מהכיתה כשלופין וחצי כיתה מביטים בהם בהלם. בעוברו באולם, הוא טרק את דלת הכיתה בבעיטה והרשה להארי ללכת, שהתיישב מיד על הרצפה והביט לעברו בארשת מבוכה.

"מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה, פּוֹטר?" צעק דראקו, רותח מזעם. הוא היה מכוסה בדיו וחלקיקי זכוכית, והיה די בטוח שחולצתו הרוסה באופן סופי. "תשלוט בעצמך!"

"אני לא עושה כלום!" הארי צעק בחזרה בחמה.

קראש!

אחד מחלונות הזכוכית שהיה קבוע בקיר מעליהם התנפץ, ממטיר עליהם גשם של זכוכית.

"תעצור את זה!" צעק דראקו, מכסה את ראשו. "'תה רוצה להביא לכאן את כל הבית ספר, טיפש מטופש שכמוך?"

עכשיו הארי החל להראות מודאג. "אבל אני לא מתכוון להיות- - " הוא הפסיק כשרעש סדיקה מבשר רעות הופיע בחלון אחר.

דראקו יהי עכשיו באמת מודאג. הארי כבר הוכיח יכולת בכך שהעיף תינוקות של ינשופים ושלג כחול, והוא פחד שמא בכל רגע יתחיל לרדת גשם של קרפדות. או לבנים. או חפצים חדים מאד.

"פּוֹטר," הוא אמר, "אני רוצה שתדע משהו. בסופו של דבר זה יהיה לטובתך."

"מה זה?" אמר הארי, מביט בו במבוכה.

"זה," אמר דראקו, ובעט בהארי, חזק, בצלעות.

"יאק!" אמר הארי, או משהו דומה מאוד, מתקפל ומתנשם בכבדות. כשחזרה הנשימה שלו, הוא הביט מעלה בדראקו בזעם. "אתה מניאק, מאלפוי," הוא אמר, מתרומם על רגליו, והחטיף לדראקו אגרוף בעין.

דראקו לא היה מהסוג של האנשים שחוטפים אגרוף ולא מחזירים – זה לא היה בטבע שלו. הוא הסתובב לכיוון הארי והכה אותו בלסתו. זה היה בסופו של דבר, בכל אופן, איבוד פרופורציות; דראקו היה גבוה יותר ובעל ידיים ארוכות יותר, אבל להארי היה כוח מולד מזעם מוטעה – לא כמו דראקו, אבל בחיים הכוללים. בזמן שלופין ושאר הכיתה נשפכו מהכיתה לראות מה הולך שם, הארי כבר ישב על דראקו והכה אותו עם שני האגרופים.

"ארי!" צווחה פלר, שלא אהבה לראות בנים רבים, אלא אם כן הם רבו עליה. "אתה לא תרביץ לדראקו! אתה תשבור לו את אפנים!"

"הארי," שאג לופין, בקול קפוא. "דראקו. הסבירו את עצמכם."

הארי הפסיק להכות את דראקו ובהה בלופין, נראה נבוך.

"במשרד שלי עכשיו!" אמר לופין.

הארי קם, וכך גם דראקו. שניהם דיממו, למרות שדראקו נראה יותר גרוע מהארי. הם עקבו באי-רצון אחרי לופין למשרדו, מודעים למבטיהם הסקרניים של שאר התלמידים מאחוריהם. לופין משך בחוזקה את הדלת לרווחה, מוביל אותם פנימה, לוחש "שבו ואל תזוזו עד שאחזור," וטרק את הדלת.

היה פתאום מאד שקט, חוץ מתקתוק השעון שעל הקיר של המשרד. דראקו הביט בהארי מזווית עינו. הארי הביט בדראקו מזווית עינו. וראה שהוא מגחך.

"מה מצחיק, מאלפוי?" הוא אמר בתערובת של סקרנות והתמרמרות.

"שמרתי עליך שלא תמטיר עלינו הר של רסיסים, לא?" אמר דראקו, שיכל לגחך רק מזווית פיו, מה שנתן לו מראה מעוקם ומעוות כמו חולה רוח (ה"מ – או כמו פרופסור מודי...). "מסיח את דעתך ברגע המכריע. מרגיש טוב יותר עכשיו?"

הארי, שבאמת חש טוב יותר, התבונן בפרקי אצבעותיו המדממים, ואז בחזרה אל דראקו, והרגיש גם פתאום אשם. "מאלפוי," הוא אמר בהיסוס, "אני ממש, ממש מצטער שאני-"

"תשכח מזה!" אמר דראקו בעליזות. "המבט על פניך כשבעטתי לך בצלעות, זה היה שווה את זה!"

הרגשת האשם של הארי נמוגה. "אין בך שום שמץ התנצלות, נכון?"

דראקו נופף בידו בביטול. "אני לעולם לא מתנצל, למה לי?"

"אתה לא מתנצל? כמו שאתה לא מתעלף?"

"נכון," אמר דראקו.

"מה עוד אתה לעולם לא עושה?"

"אני לא בוכה," אמר דראקו. "ולא רוקד. שונא לרקוד." הוא הצטמרר. "ואני לא חושב שהרמיוני מאוהבת בויקטור קרום, גם."

הארי התכווץ. "אפשר בבקשה לא לדבר על זה?"

"בחייך, פּוֹטר!" אמר דראקו, שסטה לכיוון השולחן של לופין, ובמקרה בחן את החפץ ששכב עליה. "תחשוב על זה. זה לא הגיוני- -" הוא הפסיק. "הי, פּוֹטר, תראה את זה."

הארי התקדם כדי לראות במה דראקו מביט, והציץ מעל לכתפו. ספר גדול ומעופש למדי היה פתוח על השולחן של לופין. הארי נגע בו בזהירות; היה לו כריכה קשה והדפים היו ישנים, צהובים ומאובקים. הספר היה פתוח בעמוד שהראה איור של חיתוך בעץ של חפץ שונה - - - משהו שנראה כמו כפפה, ואז גולגולת מגעילה למדי, ומתחת לשניהם, ציור של חרב. לא היו פרטים, אבל היהלומים שהיו על הניצב היו ירוקים למדי.

הכותרת שבראש העמוד הייתה: חפצים שדיים אפלים: מדריך למשתמש. החרב החיה. הכיתוב שאחר כך היה מאד קשה לקריאה, כתם של שעוות נרות ועוד כתם חשוד שהיה בצבע חום.

...למי שהיה הלהב הזה בעבר או עדיין יש, כל חלק או חלוקה של גוף, או רוח של שד... כל מי שחתיכה של להב בידו חייב לדעת שזה טבעי. חרב כזאת יכולה להיווצר; אבל במחיר גדול לנושאה, לא משנה אם זה חלק מגוף או נשמה, בצורה של המרה. כל מי שבא במגע עם חפץ כזה חייב לדעת שזה קמיע של רוע טהור, שיכול להמיר באופן רודף עד המוות.

"רוע טהור," אמר הארי מתוך מחשבה. "זה נשמע רע."

"מה שנשמע רע זה שהוא הולך להרוס לי את החרב," אמר דראקו, נראה זועם. "לא הייתי צריך להשאיל לו אותה... מה חשבתי לעצמי?"

"אתה לא יכול לדעת אם הוא הולך להרוס לך את החרב," אמר הארי בסבירות. "זה אולי לא אחד מהאלה... מהלהבים החיים האלה."

דראקו הביט בהארי. הארי נראה מבויש. "אוקי, אוקי. זה בטח זה. אבל אם זה קמיע של רוע טהור, אתה באמת רוצה לשמור אותה?"

"הלו, כן," אמר דראקו.

הארי טלטל את ראשו. "אני לא מבין אותך, מאלפוי."

דלת המשרד נפתחה, וכל אחד קפץ למקומו הקודם. זה היה לופין כמובן, נראה מאד רציני. הוא נכנס לתוך המשרד, סוגר את הדלת מאחוריו, ומתיישב מאחורי השולחן. הוא הביט בהארי - - שהתכופף כנגד הקיר - - לדראקו, שהתכופף נגד הקיר הנגדי, ואמר, "אני מצטער שצעקתי עליכם. אתם... החרדתם אותי. אני לא נהנה מאלימות גופנית, והארי, אני מניח שגם אתה לא."

"הו, הוא לא בדרך כלל," אמר דראקו בעליזות. "אבל הרמיוני דרכה על ליבו במגפיים מסומרות, אז הוא קצת עצבני."

"הרמיוני...?" לופין הדהד, נראה המום. הארי, שהסמיק, הזעיף את פניו ושתק. "בסדר," אמר לופין. "לא משנה. תמיד חשבתי שזה יהיה חוסר מזל," הוא הוסיף, "הדבר הזה של המאגיד, שכל כך קרוב להפוך להיות לכישורי הכישוף ואחד מהשולטים ברגשותיהם, מתנהל בבעיטה לתוך גיל הנעורים, כשאחד מאד קטן מהשני. הארי, תפסיק להזעיף פנים. אני בטור שהרמיוני לעולם, אר, תעשה שום דבר ל..." הוא נעצר. "אוקי, זה לא ענייני. אבל אם אתה באמת מאוכזב, הארי, אולי תדבר עם סיריוס?"

"אה," אמר הארי. "לא. לא נראה לי."

"למען האמת, זה לא כזה רעיון גרוע," אמר דראקו. "הוא יוכל לנשוך את ויקטור קרום בשבילך."

"ויקטור קרום?" חזר לופין, מכווץ גבותיו.

"הרמיוני נסעה לבולגריה עם ויקטור קרום אתמול בלילה," אמר דראקו, שנראה החלטי לפעול כמו קנון של מקהלה יוונית. "והיא כתבה להארי מכתב, אבל אמרתי לו שאני לא חושב שהיא התכוונה לזה, בגלל שאני מתכוון שאם ראית תמונות של קרום הוא מכווץ גבה אחת ופּוֹטר פה אולי לא זכה בשום תחרות יופי, אבל- -"

"זה בלתי אפשרי!" אמר לופין, שנראה בו זמנית כועס ומשועשע.

"זה כן," אמר דראקו. "באמת יש לו רק גבה אחת."

"התכוונתי," אמר לופין, "שהרמיוני, אר, ברחה עם ויקטור קרום לבולגריה, זה בלתי אפשרי."

הארי נראה מזועזע. "למה אתה אומר את זה?"

"בגלל," אמר לופין, "שויקטור בלונדון. הוא ניצח עם קבוצת הקווידיץ' הבולגרית את שוויץ הבוקר. שמעתי את המשחק בשידור חי בגל"ק. הוא בוודאות," הוסיף לופין, "וללא ספק לא בבולגריה."

* * *

"פרסי, בחייך," אמר רון, נרגז. "אתה לא יכול להיות מועיל, רק הפעם הזאת?"

"פרסי, בבקשה," הוסיפה ג'יני, מסתכלת בהפצרה באחיך הגדול, או לפחות במה שראו - - הראש שלו, מרחף באח. רון וגי'ני כרעו לפני האח, משתדלים מאד שלא להשתעל מהפיח.

"לא," אמר פרסי בתקיפות, כועס למראה. "אני לא הולך לתת לכם את הכתובת של ויקטור קרום בבולגריה. אתם יודעים לאיזה צרה אני אכנס עם המשרד למשחקים וספורט קסום (ה"מ – סליחה על הטעות הודאית, פשוט הספר הרביעי נעלם...)?"

"אנחנו לא הולכים לעקוב אחריו ולרצוח אותו, פרסי," אמר רון בעצבנות. "אנחנו רק רוצים לשלוח מכתב להרמיוני, לבדוק אם היא בסדר."

פרסי השמיע קול נרגז. "תראה, רון, אני מצטער שהחברה שלך ברחה עם ויקטור קרום, אבל הוא מפורסם מאד ועשיר ואתה באמת לא יכול להאשים אותה. רק תנסה לשמור על רוח ספורטיבית, כן?"

"הרמיוני היא לא החברה שלי," אמר רון, מבין שיניים חשוקות. "היא החברה של הארי.".

"ובכן," אמר פרסי, בקול מתנשא, "היא החברה של ויקטור קרום עכשיו, לא?"

"זהו זה!" אמר רון, מסתער על ההצהרה כמו פיגווידג'ן על עכבר טעים. "אני לא חושב שהיא כן, לפחות לא בהתנדבות. אני חושב," הוא אמר, מנמיך את קולו, "שהיא הייתה תחת השפעה של מין כישוף... או שיקוי אהבה!"

"רון!" פרסי קרא, מזועזע. "שימוש בשיקוי אהבה הוא לגמרי לא חוקי, אתה יודע את זה! ויקטור קרום לעולם לא היה עושה זאת, הוא... הוא... אישיות מפורסמת בינלאומית!"

"כך גם וולדמורט," אמרה ג'יני ברוגז.

פרסי ורון הסתובבו לעברה. "אל תגידי את השם הזה!"

"למה לא? הארי אומר אותו."

"את לא הארי!" אמר רון, לא עוזר הרבה, והסתובב לכיוון פרסי. "פרסי, רק בגלל שהוא שחקן קווידיץ' מפורסם, זה לא אומר כלום. הוא היה אובססיבי לגבי הרמיוני עד לפני שנתיים, זה היה באמת דוחה, הוא הרבה יותר מבוגר ממנה. - - "

"רון!" שיסע פרסי את דבריו. "יש לך מושג עד כמה אני עסוק עכשיו? המשרד עכשיו במהומה! יש תוהו ובוהו ברחובות! הבוקר שר הקסמים פאדג' קיבל חמש מאות ינשופים! חמש מאות! ותנחש מי היה צריך לענות עליהם, על כולם? אני!"

רון וג'יני בהו אחד בשני, ואז פנו לפרסי. "חמש מאות ינשופים?" אמר רון בהפתעה. "למה? מה קורה?"

פרסי הפך להיות סגול. "אתה אפילו לא קורא יותר עיתונים?" הוא צעק.

"היינו יותר מדי דואגים בשביל הרמיוני," אמרה ג'יני, מבוהלת.

"ובכן, לכו תקראו אותו!" התפרץ פרסי. "ואל תטרידו אותי יותר עד שתעשו את זה!"

והוא נעלם.

ג'יני ורון בהו אחד בשני, ואז על הרצפה. בלי לדבר, ג'יני הלכה לדלת הקדמית, אוספת את הנביא היומי, ומביאה אותו פנימה, שם פרסה אותו על שולחן המטבח. "אוה," היא אמרה קלושות, כשתפסה את הכותרת העליונה, "רון..."

רון חצה את החדר ונעמד לידה והסתכל למטה בעמוד הראשון של העיתון, וקרא, באותיות ענק:

הסוהרסנים עזבו את אזקבאן.

משרד הקסמים אישר עכשיו שהסוהרסנים, שומריהם הנצחיים של בית הכלא לקוסמים אזקבאן, עזבו את עמדותיהם כשהשומרים על מעל מאתיים אסירים שאזקבאן הכיל והחזיק. אין שום מידע לאיפה הם יכלו ללכת, כפי מה שאמר קורנליוס פאדג', שר הקסמים. "זה נראה שהם פשוט נעלמו. אין לנו מושג לאן הם נעלמו; בכל אופן, אף אסיר לא ברח והסוהרסנים הוחלפו ע"י הסוכנות של משרד הקסמים לאכיפת חוק הקסמים." פאדג' הדגיש שאזרחי קהילת הקוסמים יכולים להישאר רגועים: מכל האסירים של אזקבאן לא דווח על בריחה. "דנו על הנושא של החלפת הסוהרסנים על ידי סדרת המכשפים במשך זמן רב במשרד," הוסיף פרסי וויזלי, עוזר שר הקסמים. "באמת, זו ההזדמנות הטובה שנקרית בידינו להגשים את התוכנית החדשה."

"פרסי, דפוק שכמוך," אמר רון מתחת לנשימתו. "איך זה יכול להיות דבר טוב? סוהרסנים רצים חופשי בחצר..."

"אבל הם לא," אמרה ג'יני. "העיתון אומר שהם רק נעלמו."

רון הכה את פרקי אצבעותיו במחשבה. "כמו הרמיוני," הוא אמר.

"אתה לא באמת חושב ששני הדברים האלה קשורים, נכון? אתה חושב שכולם ברחו עם ויקטור קרום?"

"ובכן, לא בבירור, אבל אם יש משהו שלמדתי מלהיות חבר של הארי כל השנים הללו, זה כשדברים משונים מתחילים לקרות באותו זמן, הם בדרך כלל קשורים. זה, ועכביש ענק הוא חבר של אף אחד."

גי'ני טלטלה את ראשה, מביטה באימה בשמיים הריקים מפיגווידג'ן. "אני רק רוצה שנשמע מהארי," היא אמרה ברוגז. "אני רוצה לדעת מה היא אמרה לו."

רון הביט בה מזווית עינו. "אם היא באמת נפרדה ממנו לטובת ויקטור קרום," הוא אמר לאט, "את תהיי מאוכזבת מאד, ג'יני?"

"אני גיליתי לפני הרבה זמן," ענתה ג'יני, לא מביטה באחיה, "שאו שאני אבזבז את הזמן של החיים שלי בהמתנה להארי פּוֹטר שישים לב אלי, או שאני אמשיך הלאה."

רון שחרר את נשימתו שכלא בתוכו. "יופי, ג'ין. טוב לשמוע."

הוא הסתובב בחזרה לקרוא את העיתון.

"כן, ובכן," אמרה ג'יני, בקול שקט מכדי שישמע, "עדיין לא החלטתי."

* * *

"אם תמשיך ללכת ככה, פּוֹטר," אמר דראקו מבלי לפקוח את עיניו, "אני אמסמר את הרגליים שלך לרצפה. ואל תחשוב שאני לא."

הארי הסתובב ונעץ מבטו בדראקו, ששכב על המיטה שלו, לבוש לגמרי, בתנוחה הרגילה שבה הוא ישן בדרך כלל – על הגב, כשידיו שלובות על חזהו. "איך אתה יכול לישון ככה?" הארי תבע, נשמע מקופח. "אתה ישן כמו עטלף מוצץ-דם. זה... לא טבעי."

"אימא שלי נהגה לומר שאני ישן כמו תינוק מלאכים קטן," אמר דראקו, לא מזיז לו.

הארי החל ללכת שוב. הוא הלך בחדר הלוך ושוב ממתי שעזבו את המשרד של לופין, ועכשיו היה כבר חמש אחר-הצוהריים. דראקו נאנח, התיישב, ושחרר את זרועותיו. הוא לא באמת רצה ללכת לישון בכל מקרה, הוא פחד בכנות שאם הוא ילך לישון, יהיה לו עוד סיוט. "פּוֹטר..."

"אני לא מאמין שעדיין לא שמעתי מרון. אני מתכוון, היא אתם במחילה, אם היא הלכה לאיזשהו מקום הוא חייב לדעת על זה..."

"ובכן, זה היה הינשוף שלו שנשלח היום בבוקר, אולי אין לו עוד ינשוף?"

הארי נאנח והסיט את שערותיו מעיניו. "זה אפשרי, אני מניח." הוא הביט בדראקו. "אתה יודע מה? אתה צודק. ללכת זה טיפשי. אני לא הולך ללכת שוב."

"יופי," אמר דראקו בהקלה.

"אני הולך לעוף למחילה במקום."

"מה? זה הרעיון הכי מגוחך - " דראקו הפסיק. "למען האמת," הוא אמר באיבה, "זה נשמע מאד הגיוני. אנחנו יכולים להגיע לשם תוך, ארבע שעות על מטאטאים? אם נעזוב עכשיו, נוכל להיות שם בתשע, ולחזור לארוחת בוקר. זה יותר טוב מלחכות פה לאיזה ינשוף מטופש."

הארי הביט בו בחצי-חיוך. "אנחנו?"

"אני בא אתך," אמר דראקו, נעמד, ומושך את גלימת המסע השחורה שלו מהמזוודה.

הארי חיפש אחר גלימתו שלו. "זה הקטע שבו אתה אומר לי שאנחנו צוות עכשיו?"

"לא," אמר דראקו, מתיישר. "זה הקטע שבו אני אומר לך שאם אני לא בא אתך אני אלך ישר ללופין ואגיד לו שעפת לאנגליה, וכשתחזור, יעיפו אותך."

הארי חיפש אחר המטאטא שלו. "אתה לא מפסיק לרדת עלי, לא, מאלפוי?"

"עשיתי קריירה ארוכה ומבריקה על ירידה עליך, פּוֹטר. אל תחשוב שאני הולך להפסיק עם זה."

* * *

כשהיא שמעה את הנקישה על הדלת, ג'יני רצה לענות, חצי-מקווה שזו תהיה הרמיוני, שגלתה הגיון וחזרה למחילה.

אבל זאת לא הייתה הרמיוני.

היא זיהתה את הבנאדם שעמד בדלת מיד. לשנוא מישהו כמו שהיא שנאה אותו סימנה דימוי מסוים שלו במוחה. הוא נראה שונה מלפני שנה – גבוה יותר, הרבה יותר כהה, ואפילו אם זה אפשרי בלונדיני יותר – אבל זה היה בברור דראקו מאלפוי, לובש גלימת מסע שחורה ונושא מטאטא בידו.

"הלו," הוא אמר, מתבונן בה כאילו לא זכר בדיוק מי היא הייתה. "ג'יני, נכון? אחיך בבית?"

היא טרקה את הדלת בפניו ועמדה שם, מביטה בה.

היה רגע של שקט המום מהצד השני של הדלת. ואז קול אחר דיבר, קול מאד מוכר, גורם לג'יני לקפוץ.

"ג'ין," אמר הקול של הארי בזהירות, "זה אני. אני, אמ, כאן בחוץ עם מאלפוי. תתני לנו להיכנס?"

אם הארי היה מבקש מג'יני לשרוף את הבית, היא בוודאי הייתה עושה זאת. היא פתחה את הדלת והביטה בחשדנות בשני הנערים העומדים על המפתן – דראקו, נראה מזועזע, והארי – עייף וחיוור אבל הארי הטוב, עם אותם העיניים הירוקות והשיער המבולגן וצלקת בצורת ברק. הוא גבה, גם כן, והוא החזיק את אש-המחץ בידו.

"טוב לראות אותך, ג'יני," הוא אמר, למרות שנראה מעט זהיר. "הכל בסדר?"

ג'יני הרגישה ששפתיה רועדות. "הארי," היא אמרה. "הו, הארי. כל כך דאגנו. הרמיוני - "

רון הופיע מאחורי ג'יני, ראה את הארי, ואז ראה את דראקו. הוא לא חייך, אבל אמר, "עדיף שתיכנסו שניכם."

דראקו הביט בהארי, שהביט בחשדנות בתגובה הקרירה והלא-רגילה. הארי משך בכתפיו, ושניהם פסעו מעל המפתן ועקבו אחרי רון וג'יני לכיוון המטבח.

* * *

"אני מניח שפספסת את הינשוף ששלחנו לך בדרכך הנה," אמר רון. ארבעתם ישבו מסביב לשולחן המטבח של הוויזלים ושתו תה. דראקו גם חיסל בשיטתיות קערה של בוטנים. הארי, שלא היה רעב, סיים להחליף מידע עם רון וג'יני בנוגע לאירועים שפקדו אותם ביומיים האחרונים, מהידיעה בנביא היומי עד לתוכן של המכתב של הרמיוני להארי. "פיג היה עייף מדי לחזור לאירלנד שוב, אז נאלצנו לשכור ינשוף בשרותי הדואר בעיר."

הארי בקושי נראה מקשיב; הוא היה אבוד במחשבות. "אז, כשהיא עזבה... היא נראתה לך מוזר?"

"אמרתי לך את זה כבר," אמר רון עם רמז לקוצר רוח. "אני מתכוון, חוץ מהמורכבות המוזרה והניכרת בהליכה עם ויקטור קרום קודם כל, כן, היא נראתה מוזר."

"אני חושבת שהיא שתתה שיקוי אהבה," אמרה ג'יני בתוקף. "אני יודעת שהם לא חוקיים, אבל יש לו הרבה כסף והוא מכיר מלא אנשים, אני מתערבת אתכם שהוא יכול להשיג אחד."

"אבל אם כל מה שרצה לעשות היה לגרום לה להתאהב בו, אז מה כל ההטעיה שהם נוסעים לבולגריה, כשהוא נמצא בלונדון? ואם הוא בלונדון, אז איפה הרמיוני?"

"אולי היא לא רצתה שנדע איפה היא," אמר הארי. "אולי היא רוצה שנניח לה."

"אל תהיה מגוחך," התפרץ דראקו. "תראה, אם היא באמת התאהבה בקרום כל הזמן הזה, אז – " הוא הפסיק. הוא רצה לומר ש"היא הייתה רואה את ויקטור קרום בראי של ינפתא ולא אותך," אבל הוא לא ידע אם רון וג'יני יודעים על המראה, וזה היה קשור אישית להארי. מוזר לדעת משהו על הארי שהם לא ידעו. "ובכן, אז למה היא לא נשארה אתו בבולגריה כשהייתה לה הזדמנות לפני שנתיים? במקום שרון יבוא לקחת אותה? לא היה יכול להיות לה זמן טוב יותר."

"היא הייתה רק בת ארבע-עשרה אז," אמר הארי בשקט.

"אז למה זה," אמר דראקו, קולו גובר בקוצר רוח, "שמכולנו, אתה היחיד שנראה שמוכן להאמין שהיא עזבה מרצונה החופשי?"

"אני לא," אמר הארי ברוגז. "אני רק חושב שהליכה אחרי ויקטור קרום בזעם קנאי מטורף הולך ל – "

"הליכה אחרי ויקטור קרום בזעם קנאי מטורף הוא בדיוק מה שאתה צריך לעשות!" החזיר לו דראקו. "השאלה שנשארה: האם היא ברחה או לא ברחה עם קרום? ומי יודע הכי טוב את התשובה חוץ מהאיש עצמו? אני מציע שנמצא אותו, במהירות, ונשאל אותו בנימוס. ואם זה לא יעבוד, נשכיב אותו לקרשים ונגלח את הגבה שלו."

רון ניקה את גרונו. "אני מסכים עם מאלפוי," הוא אמר, נראה כאילו יש לו כאב בטן, כאילו שהמילים "אני מסכים עם מאלפוי" מסכימות אתו כמו שקבוצת ג'וקים עוזרת. "כשקראנו את העיתון שויקטור קרום היה בלונדון אחרי הכל, יצרנו מגע עם פרסי והוא אמר לנו ששחקני קבוצת הקווידיץ' הבינלאומית שוהה במרכז הקווידיץ' העולמי בסמטת דיאגון. אני חושב שאנחנו צריכים ללכת לשם ולדבר אתו – "

"הייתי שם," אמר דראקו. "עם אבא שלי. יש שם המון אבטחה, אני מתכוון ששחקני הקווידיץ' האלה, הם באמת סלב. לא נוכל רק ללכת לשם."

"ובכן, חשבתי שאני אוכל להתחפש לפרסי," אמר רון בעזרה. "אני מתכוון, אנחנו קצת דומים, ואני יכול לומר שאני פרסי וויזלי ואני צריך לראות את ויקטור קרום – "

"למה?" שיסע אותו דראקו. הוא הביט ברון בעיניים אפורות וצרות. "למה אתה צריך לראות את ויקטור קרום?"

"ובכן," אמר רון, "עדיין לא חשבתי על זה, אבל – "

"זו," אמר דראקו, "הסיבה שאתה צריך לתת לי לעשות את התוכניות."

"אתה?" אמר רון, נעמד ונועץ בו מבט זועם.

"אני נמצא בסלית'רין," אמר דראקו בשלווה, נעמד גם הוא ונועץ בו מבט בחזרה. "אני הפיקח והמובן. אני באתי לכאן עם התוכניות הערמומיות, לא אתה. אתה לא יודע להכין תוכנית ערמומית אפילו אם היא תיצבע בכחול ותרקוד לפניך ערומה כשהיא שרה ומנגנת בצ'מבלו 'תוכנית ערמומית כאן שוב!'"

"זאת האמת!" צעק רון, מתחרפן קצת. "באתי לכאן עם תוכניות ערמומיות מאד!"

"אתה בגריפינדור!" לעג לו דראקו. "הרעיון שלך של תוכנית ערמומית בנוסח של 'כולם בספירה לשלוש!'"

רון זינק לעבר דראקו – בדיוק שהארי בא ועמד ביניהם. רון התנגש בהארי, דוחף אותו על הכיריים וחובל את מרפקו תוך כדי. מספר סירים ומחבתות נפלו בהמולה לרצפה, והמראה מעל הכיריים צעקה, "תראו מה אתם עושים, מגושמים!"

רון שפשף את מרפקו החבול. "לעזאזל עם זה, הארי," הוא אמר בכעס. "למה עשית את זה?"

הארי נעמד, נראה זועם. "זהו זה, רון. אנחנו צריכים לדבר. בחוץ. עכשיו."

עדיין משפשף את המרפק שלו, רון עקב אחרי הארי החוצה לכיוון הגן האפל, משאירים את ג'יני ודראקו לבדם במטבח, נראים נבוכים. הארי ורון הלכו בערך עשרים מטר מהבית כשהארי הסתובב אחורה ואמר בכעס, "מה לעזאזל קורה אתך, רון, נותן למאלפוי להוציא אותך משליטה ככה? אתה יודע שהוא רק רוצה להרגיז אותך! בודאי אפילו אין לא תוכנית!"

"מה לעזאזל לא בסדר איתי?" רון תבע. בדרך כלל כשכעס הוא הסמיק ונהיה אדום כמו השער שלו, אבל הוא נראה כמישהו שעמד בניסיון לעבור לעולם הבא ועכשיו הוא כחול מזעם וכל נמש שלו בולט על פניו הלבנים כמו כתם דיו. "מה לעזאזל קורה אתי, הארי? נתתי לך רשות להביא את מאלפוי לבית שלי? כן? אתה יודע מה אבא שלו עשה לאבא שלי! אתה יודע איך המשפחה שלי מרגישה כלפי המאלפויים! מה לדעתך ההורים שלי יגידו אם הם ידעו שהוא היה פה?"

חלק מהצבעים החלו לרדת מפניו של הארי. "רון, אני לא חשבתי - - "

"כן, זה רק זה, לא חשבת! אתה לא חושב יותר! מה קרה לך, הארי?"

"חוצמזה שהחברה שלי ברחה עם שבעה שחקני-קווידיץ'?"

רון זרק את ידיו. "אל תנסה לשנות את הנושא עם העניין של הרמיוני שברחה," הוא התפרץ. הוא רעד בבירור מזעם. "אתה הופעת פה, ביחד – ביחד עם מאלפוי, 'או, מאלפוי הוא שותף לחדר שלי, מאלפוי הוא החבר הכי טוב שלי, מאלפוי הולך להיות אח שלי, מאלפוי, מאלפוי, מאלפוי.' ואתה יודע איזה בנאדם הוא!"

"הוא הציל את חיי," אמר הארי.

"הוא הציל את חייך רק כדי להיכנס למכנסיים של הרמיוני," אמר רון בקול קר.

"לא עבד," ענה הארי, מנסה לגחך.

"אתה לא יכול לדעת את זה," אמר רון בפסקנות.

הגיחוך של הארי נעלם. "זה לא מצחיק."

"אני לא מנסה להיות מצחיק!" צעק רון. "אני מנסה לגרום לך להתעורר ולגלות טיפה הגיון! הוא לא חבר שלך!"

"אני יודע," אמר הארי.

רון הפסיק והביט בו מופתע.

"הוא לא חבר שלי," אמר הארי. "אני לא יודע מה הוא. אני יודע שאני יכול לסמוך עליו, לפחות בעניין של הרמיוני. הוא יעשה הכל בשבילה. הוא ימכור אותי להיות עבד לבן לספינת סוחר אם זה ישמח אותה, ואתה יודע מה? זה בסדר מצדי." הארי נאנח והריץ את ידו בשערו, שכבר עמד למעלה במין צורה גותית מפחידה. "אתה החבר הכי טוב שלי," הוא אמר. "יודע למה? כי בחרתי אותך להיות החבר שלי. לא רציתי שמאלפוי יהיה בתוך החיים שלי, אבל הוא כן, ואני לא יכול לעשות כלום בקשר לזה."

חלק מהזעם החל לפוג מהפנים של רון. הוא נראה עייף עכשיו, נשען נגד הקיר של הבית עם ידו השמאלית מערסלת את מרפקו החבול. "אני רק לא קולט מה האמינות של מאלפוי."

"שתי סיבות," אמר הארי. "אחת: הרמיוני אוהבת את מאלפוי, וכמו שאנחנו יודעים, היא לא טיפשה."

"אני מאבד אותך שוב," אמר רון. "למה זה בסדר שהרמיוני אוהבת את מאלפוי?"

"אני אומר שהיא אוהבת אותו, לא שהיא הייתה מאוהבת בו. היא אוהבת אותך, גם כן, אם אנחנו כבר מגיעים לזה, ולא אכפת לי מהשטות הזאת, נכון?"

רון נאנח. "אתה או בטוח מאד, או מרומה לצערי," הוא אמר, "ואני לא בטוח מה נכון."

"הסיבה השניה," אמר הארי, מחזיק אצבע למעלה, "והכי חשובה..." הוא פתח את המעיל שלו, פורם את הרוכסן מהכיס, והוציא משם חפץ מעורבל, מרים אותו לרון.

רון בהה. "המלשינוסקופ... האחד שהבאתי לך מקהיר! אפילו לא ידעתי שיש לך את זה."

הארי חייך. "אני אף פעם לא הולך בלעדיו כשמאלפוי בסביבה," הוא אמר. "לכן... הוא אמין."

"לכן... הוא שבור," אמר רון, אבל חייך באיבה בחזרה.

"נה-אה," אמר הארי. "זה פעל כמה פעמים אחרות. כשמאלפוי ואני היינו במשרד של לופין, מדברים; ואני די בטוח שיש דברים שהוא לא סיפר לנו."

"באמת?" אמר רון, מתעניין. "כמו מה?"

"ובכן, דברים שונים. וכשנכנסנו למשרד שלו הוא השליך את העותק של הנביא היומי שלו על השולחן. אני חושב שהוא לא רצה שאני אקרא על בריחת הסוהרסנים."

"ובכן, הוא יודע שאתה די... אלרגי לסוהרסנים," אמר רון.

"כן," אמר הארי, "אבל אני לא מאמין שהוא חושב שאני שביר כל כך. אני מתכוון, אחרי כל מה שעברתי – " הוא הביט ברון. "כל מה שאנחנו עברנו, אני צריך לומר. אני לא הייתי פה בלעדיך." הארי נראה קצת נבוך עכשיו, אבל המשיך הלאה באומץ. "כשסיריוס ונרקיסה יתחתנו, מאלפוי יהיה האח שלי, טכנית... אבל אתה אח שלי, באמת. אני מתכוון, אם הייתי יכול לבחור אח, זה היית אתה."

רון היה עכשיו ורוד מסביב לאוזניו, ונראה מרוצה. "ובכן," הוא אמר. "אני מתכוון. אותו הדבר."

הארי הביט בו וגיחך. "ועכשיו מה? חיבוק?"

רון טלטל את ראשו. "אני חושב שאנחנו גבריים מד." הוא חבט להארי בקלילות על כתפו. "אני חושב שאנחנו צריכים לעשות את זה במקום."

"נכון," אמר הארי, וחבט בו בחזרה. "ואני חושב שכדאי שנחזור פנימה עכשיו, לפני שאחותך תכה את מאלפוי במחבת בישול."

* * *

ההערכה של הארי בקשר לדראקו וג'יני לא הייתה רחוקה מדי. ברגע שהארי ואחיה עזבו את המטבח, ג'יני הלכה לאורך השולחן, התיישבה על כיסא, צלבה זרועותיה, והביטה בדראקו בזעם.

הוא הביט בה בחזרה, מבטה לא מפחיד אותו. הוא היה רגיל שמביטים בו בזעם. "את נראית שונה," הוא אמר.

"שונה טוב, או שונה רע?" היא שאלה בסקרנות לא רצונית.

"שונה טוב," אמר דראקו. "חזרת מתוכנית החלפת תלמידים לא מזמן, נכון?"

"כן," אמרה ג'יני, משחקת בפיזור דעת עם צלוחית התה שלה. "היית פעם באחד?"

"אבא שלי ניסה למכור אותי למכשף כשהייתי בן שלוש, זה נחשב?"

ג'יני הביטה בו בכעס, והוא הביט בה כשארשת אדישה על פניו. "אתה מנסה להיות מצחיק?"

"אם אני הייתי מנסה להיות מצחיק," דראקו הבטיח לה, "את היית נשפכת לרצפה מרוב צחוק."

"עדיין חושב על עצמו בגאווה, אני רואה," אמר ג'יני. "אותו מאלפוי הישן."

עיניו של דראקו הבזיקו. "עדיין מאוהבת בהארי, אני רואה," הוא אמר ברשעות רכה. "אותה ג'יני הישנה."

מאדימה, ג'יני זרקה את צלוחית התה בחבטה לשולחן ונעמדה. "לא מפתיע למה הרמיוני בחרה בהארי במקום בך," היא אמרה ברשעות הכי שיכלה. "אתה נתעב."

והיא הלכה משם בסערה.

דראקו צפה בה הולכת. "זה היה משהו שאמרתי?" הוא צעק אחריה, אבל היא הייתה מחוץ לטווח שמיעה, אז זה לא היה מספק.

ברגע זה, דלת הכניסה נפתחה, ורון והארי נכנסו פנימה. רון התבונן בחדות במקום הריק בו ג'יני הייתה אמורה לשבת. "איפה ג'יני?"

דראקו הסיר את מבע הזעם מפניו ונראה תמים. "היא ברחה," הוא אמר.

"מה עשית לה, מאלפוי?"

"כלום," אמר דראקו בנועם. "היא מפחדת מהאהבה כלפי."

רון נראה כאילו הוא עומד לומר משהו, אבל הארי הפריע לו. "נוכל לחזור לנושא?" הוא אמר. "של הרמיוני, ולאן היא יכלה ללכת?"

"נכון," אמרו רון ודראקו ביחד.

הארי נשם נשימה עמוקה. "אוקי. אנחנו הולכים לחפש בחפצים של הרמיוני. לראות אם יש רמז היכן היא יכולה להיות. אבל אני, אה, לא רוצה לעשות את זה. דראקו... מה אתה חושב על לחטט לה בחפצים בלי רשות?"

"אני מרגיש די טוב לגבי זה," אמר דראקו. "זה עושה אותי לסוציופת?"

"לא יותר ממה שאתה באמת," אמר הארי.

"בסדר," אמר דראקו וקם. "אני הולך," והוא עלה בריצה במדרגות. הם שמעו אותו פותח את דלת חדרה של הרמיוני, ואז סוגר אותה. ואז נהיה שקט.

הארי ורון הביטו אחד בשני. "אתה חושב מה שאני חושב?" שאל רון.

"כן," אמר הארי, ונעמד. הם עלו ברעש במדרגות, ואז נעצרו לפני הדלת של הרמיוני. "מאלפוי!" צעק הארי. "מצאת משהו עדיין?"

"לא!" דראקו צעק בחזרה. "אבל אני קורא את היומן שלה ומודד את הבגדים שלה."

מגלגל את עיניו, רון פתח את הדלת. דראקו עמד במרכז החדר של הרמיוני, ידיו שלובות לו על חזהו, ועל פניו ארשת משונה. החדר היה מסודר למשעי, כמו שהחדר שלה תמיד היה. המזוודה שלה שכבה, לא פתוחה, על המיטה.

הארי גיחך, הוא לא יכל לעמוד בזה. "לא יכולת לעשות את זה!" הוא קרקר.

דראקו נראה מאוד כועס למעשה. "ניסיתי," הוא אמר. "ניסיתי לגעת בחפצים שלה, אבל קיבלתי את התחושה המוזרה הזאת בבטן."

"או, בשם הארץ, אנחנו קוראים לזה ייסורי מצפון," אמר רון.

"אוה, בשם אלוהים!" אמר קול חסר סבלנות. זו הייתה ג'יני. היא נדחקה בין הארי לרון ופסעה לתוך החדר. "תן לי לעשות את זה. אני בת, היא בת, זה לטובתה. עכשיו אחורה, מאלפוי," היא התפרצה, ודראקו, להפתעתו המרובה, עשה כן, נותן לג'יני מקום לרוקן את מזוודתה הלא נעולה של הרמיוני. היא עשתה את זה, וכשלא מצאה דבר, הפנתה את תשומת ליבה לשידה, המגרות שפתחה היו ריקות. מתחת לשולחן, בכל אופן, היא מצאה פיסת נייר מקומטת, שהיא פתחה, קראה, והושיטה אותה חסרת מילים להארי.

הוא לקח אותה, ונשך את שפתו. זה היה המכתב שהרמיוני התחילה לכתוב ביום הקודם ולעולם לא סיימה, לא מסוגלת למצוא את הכינוי המתאים להארי. כל מה שזה אמר היה: הארי היקר מכל... הארי יקירי... הארי, אהובי.

הוא הביט מעלה, ופגש במבטה של ג'יני חוצה את החדר. "אתה חושב שזו הסיבה שהיא עזבה עם ויקטור קרום מרצונה החופשי, לא?" אמרה ג'יני, נשמעת עייפה. "הארי? אתה חושב ככה?"

הוא הביט מטה לנייר שוב, ואז קיפל אותו ודחף אותו לכיסו. "בואו נלך לדבר עם ויקטור קרום," הוא אמר.

"האח הידד!" אמר דראקו. "בואו נלך לבעוט לויקטור קרום בתחת."

"אנחנו לא הולכים לבעוט לו בתחת," אמר רון. "אנחנו הולכים לשאוב ממנו אינפורמציה."

"נכון," הסכים דראקו בעליזות. "ואם זה לא יעבוד, בעיטה-בתחת תעבוד טוב בתור תוכנית ב'."

"מדברים על תוכניות," אמר הארי והסתובב לדראקו. "מה הייתה התוכנית המבריקה שלך להיכנס לתוך מועדון הקווידיץ' הלונדוני?"

* * *

"אר, הלו," אמר הארי למכשף המזכיר בשולחן במועדון הקווידיץ', שהפך לבניין מקסים כמו מלון בתוך סמטת דיאגון. הוא שכן באחורי הדרך, אבל זיהית אותו מיד על ידי הדגל שהתנפנף מעל גגו: שני מטאטאים מצולבים על רקע אדום, מוקפים בכוכבים מוזהבים. "אני הארי פּוֹטר, ואני רוצה לראות את ויקטור קרום."

המזכיר-מכשף נחר. "לך מפה," הוא אמר, לא מביט בו. הארי הסתובב והביט ברון ובדראקו, שעמדו מאחוריו, נראים מעודדים. (ג'יני נשארה במחילה למקרה שהרמיוני תנסה ליצור אתם שם קשר.)

הארי הסתובב בחזרה למכשף. "אני הארי פּוֹטר," הוא אמר שוב. "ואני רוצה לראות את ויקטור קרום. הוא מחכה לי."

"אתה לא – " אמר השומר, מתבונן מעלה, ואז הפסיק, בוהה במשקפיו של הארי ובצלקתו בצורת הברק. "'בן," הוא אמר. "אתה הארי פּוֹטר, לא?"

"מזה שש-עשרה שנה," אמר הארי ביושר.

"זה נכון שיכול להיות שתשחק בנבחרת אנגליה שנה הבאה?" אמר המכשף, מביט פעור פה בהארי.

הארי קרץ אליו. "יכול להיות," הוא אמר. "ויקטור הולך להציג אותי לכמה משחקני אנגליה, 'תה יודע. מנסה קצת להשפיע."

המכשף נראה נלהב. "הארי פּוֹטר, שחקן קווידיץ' של אנגליה!" הוא קרא.

"ובכן, אל תגיד לאף אחד," אמר הארי, מניח מרפק על השולחן. "זה אמור להיות סוד."

"אוה, כמובן, כמובן," אמר המכשף-מזכיר בחופזה. "ואני אצלצל למר קרום בשבילך עכשיו," הוא הוסיף בלהיטות. "הוא אמר שלא יפריעו לו, אבל אם זה אתה, הארי - - אפשר לקרוא לך הארי?"

"כמובן שכן," אמר הארי, מחייך בנדיבות. בדרך כלל הוא שנא את כל התהילה שלו בעולם המכשפים, אבל ברגע זה הוא נהנה מעט.

המכשף הסתובב לקיר מאחוריו, שם היה לוח תצוגה עגול של כפתורי מספרים. היא הקיש על אחד מהם בשרביטו, ואמר, "מר קרום? אתה שם?"

פנים קטנות של ויקטור קרום הופיעו על פני השטח החלקים של הכפתור. "מה אתה רוצה?"

"הארי פּוֹטר ו – "הוא הביט בשאלה על רון ודראקו.

"הם חברים שלי," אמר הארי.

"- וחבריו באו לראות אותך."

הייתה שתיקה קצרה. ואז קרום אמר, "טוף מאות. אני אראה אותו," ונעלם.

הארי שחרר את נשימתו העצורה כשהמכשף הסתובב לעברו בחיוך. "הקבוצה הבולגרית למעלה בקומה השניה," הוא אמר. "קרום הוא בדלת הראשונה מימין. ו – אפשר לקבל חתימה?"

* * *

"רואה," אמר דראקו כשטיפסו במעלה המדרגות. "התוכנית הטובה ביותר היא הפשוטה ביותר, כמו שהשקרים הטובים ביותר יסודם בגרעין אמת."

"זו האמרה של משפחת מאלפוי?" אמר רון בצורה נוקבת. "הייתי רוצה לשמוע עוד."

"החביבה עלי הייתה תמיד 'אתה יכול לקבל יותר עם מילה טובה ושקר קטן מאשר אתה תקבל רק עם מילה טובה'," אמר דראקו בעליזות. "אבא שלי נהג לומר את זה. או, תראו, הגענו."

הארי נקש על הדלת, שנפתחה אחרי רגע על ידי ויקטור קרום, לובש את מדי הקבוצה הבולגרית האדומה ונראה עצבני. "הארי," הוא אמר, נועץ מבט של זיהוי ברון, ומביט ללא הבעה בדראקו. "טוב לראות אותך, אבל קצת מאוחר, לא?"

"אני צריך לשאול אותך משהו, ויקטור," אמר הארי. "זה – זה בקשר להרמיוני."

נראה מבוהל, ויקטור פסע בחזרה לתוך חדרו והרשה לשלושה להיכנס לחדרו, שלמרות המראה המפואר של שאר המועדון, היה פשוט. הייתה מיטה פשוטה שם ושולחן וכמה כיסאות, וציוד קווידיץ' בכל מקום.

ויקטור לא הציע להם לשבת, ואפילו לא נראה מסביר פנים במיוחד. במקום זאת הוא הסתובב, משלב ידיו על חזהו ורטן, "ובכן? במה מדובר?"

מסבונן בקרום עומד לפני הארי ודראקו, רון החל לראות את הפזיזות הטבועה בתוכנית שלהם. עם כל הדיבורים של דראקו על בעיטה-בתחת-לויקטור-קרום, זה נראה שזה היה הצעה לא סבירה. הארי ודראקו שניהם בנו את שני הגבולות – קשיחות ודקיקות. ויקטור קרום, מצד שני, היה מאד גבוה ומאד רחב - - לא שמן, אבל חזק. הוא יכל למעוך את הארי ויישאר לו כוח לנצח את דראקו במשחה ברכה באולימפיאדה.

חסר מילים, הארי הושיט את ידו לתוך הכיס, מחלץ מתוכו את מכתבה של הרמיוני, והושיט אותו לויקטור, שלקח אותו וקרא אותו. כשהוא הביט מעלה, היה בברור מבע של תדהמה על פניו. "המכתב הזה," הוא אמר, "באמת מהרם-און-ניני?"

הארי נענע בראשו. "הייתי מזהה את הכתב שלה בכל מקום."

"אז זאת בתיחה, אם כן," אמר ויקטור, מושיט את המכתב חזרה אל הארי. "לא ראיתי את הרם-און-ניני כבר שנתיים. ואני בהחלט לא – אני מתכוון, אני אף פעם – "הוא משך בכתפיו. "ופכן, כמו שאתה רואה, אני לא בבולגריה. אני לא מפין את המכתף הזה."

"כתבת לה וביקשת ממנה להיפגש אתך בקלחת הרותחת?" שאל דראקו.

קרום טלטל את ראשו. "לא."

"אני ראיתי את הרמיוני," אמר רון, "אתמול בלילה. היא אמרה שהיא עוזבת אתך, לבולגריה. היא עלתה על מטאטא אתך - - ובכן, היה חושך, אבל זה נראה מאד כמוך."

ויקטור נראה בברור לא נוח עכשיו. "אני לא יותע איפה היא עכשיו," הוא אמר. "אני אמרתי לכם, אני לא ראיתי את הרם-און-ניני – אני בקושי זוכר אותה –"

"אז לא מפריע לך שאני שואל," אמר הארי, "איפה בילית את הלילה האחרון?"

ויקטור פתח את פיו, ואז סגר אותו שוב. הוא הביט מהארי לדראקו, לרון, כולם בהו בו. ואז אמר. "אני לא זוכר."

"אתה לא זוכר?" הדהד רון.

"לא," אמר קרום, נראה מאד לא מאושר עכשיו. "אתמול היה לי אימון קוויתיץ' בבוקר. אחר כך חזרתי לפה. אני חושף שאולי ישנתי, כי כשהתעוררתי הבוקר, לא זכרתי שעשיתי דפר אתמול. אני חושף שאולי הייתה לי שפעת, או שהייתי מאד עייף."

"אז אתה אומר שאתה פשוט לא זוכר כלום מאתמול ואתמול בלילה?" אמר הארי באי-אמון.

"נכון," אמר קרום.

"וכל היום המילים 'תירוץ קלוש' היו בשימוש," אמר דראקו, "נעמוד כולנו בפחד ונצפה."

"אני אומר לך, זאת האמת!" צעק קרום, נראה נסער. "אני לא זוכר כלום מאתמול! וכשהתעוררתי הבוקר הייתי מאות מפוחד בגלל – " הוא הפסיק.

"בגלל מה?" אמר הארי, מצר את עיניו.

הבעתו הלא שמחה של קרום העמיקה.זה נראה בברור כאילו הוא נאבק בכוח בתכונה פנימי. לבסוף הוא נאנח, ואמר, חצי לעצמו, "אני מניח שאני חייב... אני מניח שיהיה טוף יותר אם..."

"מה?" עודד אותו הארי, נראה קרוב לנואשות וחרדה.

"כשהתעוררתי הבוקר, ראיתי את זה," אמר קרום, ומשך את שרוולו. הוא חשף את זרועותיו לעומתם.

חרוטים עמוק בזרועותיו של קרום ובפרק כף ידו השמאלית היו חמישה חצאי-סהר אדומים שחורים מחורצים. הארי ידע ישר מה זה היה. סימני הציפורניים על פרק ידו של קרום - - חרוטים על ידי מישהו שמנסה לברוח משם? היה לו דמיון איך הרמיוני נאבקת בקרום, שלוחץ את ידו על פיה, והוא הרגיש פתאום חולה מאד.

אבל זה היה דראקו שפעל קודם. הוא הוציא את שרביטו החוצה והצביע על קרום לפני שהארי ורון יכלו לזוז.

"אני אומר לך," אמר קרום, נראה נואש ולא מאושר ועדיין הראה להם את הסימנים על פרקי ידיו. "אני לא זוכר כלום!"

"אנחנו כבר נראה," אמר דראקו, הודף את קצה השרביט לתוך עצם החזה של קרום. "וריטאס!"

* * *

להתעורר היה כמו לעלות לתוך המים החשוכים והאפלים. הרמיוני שכבה במשך כמה רגעים נוספים, נסחפת בתוך המקום האפור בין שינה לערות. זיכרון לא ברור עבר בתוך עפעפיה הסגורים - - נוצה של עשן שחור, קרחת-יער יער בין החשכה, עצים רטובים, רכבת. פנים שהיא לא זיהתה. ואז הפנים של הארי, נראה עייף ומודאג. אבל למה?

הרמיוני פקחה את עיניה. לקח להם רגע להתמקד על סביבתה. ואז היא התיישבה, ובהתה סביבה בתדהמה.

היא שכבה על רצפה בחדר מעוגל וקטן, לא גדל בהרבה מהחדר שלה במחילה,למרות שהתקרה בחדר הזה הייתה שלושים מטר גבוהה יותר. אבל החדר הזה היה בנוי מלבני אבנים, לבנים שנראו מאד מאוד עתיקים. הייתה דלת בקיר אחד, שהייתה עשויה מעץ אלון עם פסי מתכת, שנראתה ישנה כמעט כמו הקירות. חלון אחד, גבוה מעלה מוגף בסורגי ברזל, האיר את החדר באור אפור קטן. החדר היה לא מרוהט, חוץ מערמות תבן על הרצפה. עליהם הרמיוני שכבה.

תחושת חוסר התמצאות עזה שמעולם לא חשה כדוגמתה שטפה אותה. הסביבה לא רק שלא הייתה לא מוכרת ושונה, ובכלל לא איפה שהתכוננה להתעורר - - נלקחה בבטחה ממיטתה במחילה. הרמיוני חשה שהיא נופלת לנואשות - - איפה היא יכולה להיות? הדבר האחרון שהיא זוכרת היה דיבור עם ג'יני בתוך הקלחת הרותחת כדי שתבוא אתה לראות את ויקטור קרום – היא עקבה אחריו לתוך החדר, ואז –

היו רעשים חזקים של פטפוט. הרמיוני התבוננה מעלה בפאניקה, וראתה את ידית הדלת הענקית מתחילה להסתובב. היא ניסתה להתרומם, אבל לא יכלה. רגליה היו יותר מדי לא יציבות. במקום, היא התהפכה על מרפקיה, מתרחקת מהדלת.

היא נפתחה באיטיות, ודמות גבוהה ומכוסה נכנסה לחדר. הוא - - אם זה היה הוא - - לבש גלימת מכשפים ארוכה עד הרצפה מקטיפה עבה בצבע ירוק, מפוספסת בפסי כסף בגרונה, וכפפות מסטין שחור.

הרמיוני פתחה את פיה לשאול איפה היא, איך היא הגיעה לכאן, אבל גרונה השתנק ושום צליל לא יצא ממנו.

המכשף הרים את ידיו באיטיות, מוריד את כובע הגלימה, ומשך אותו בחזרה.

ואז הרמיוני צרחה.