Draco Sinister
פאנפיק פרי עטה של קסנדרה קלייר
תרגום לעברית: נוגה
פאנדום: הארי פוטר
דירוג: 13PG
שיפ: הארי/הרמיוני, ומעט
דראקו/הרמיוני
[ה"מ=הערת המתרגמת]
פרק 1: חלומות רעים
חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא
|
|
|
ושוב, אותו חלום: מוות ודם וטרור. הוא שכב בתוך הבוץ
בשדה הקרב, וכל התמונות סביבו היו כמתוך סיוט: גובלינים עם חרבות חדות רצים לעברו,
נושאים בידיהם את ראשו הערוף של מכשף, צורחים כשגבר בוכה בשעה שהם תולשים את גפיו
בכוח זרועותיהם, ומפזרים את חלקיהם הגדועים בתוך השדה כמו פתיתי נייר. בכל מקום
היו הצרחות של הגוססים והמתים. ודם, כל כך הרבה דם, הוא היה מכוסה בזה.
סוס שחור התרומם לעברו, שולח את טלפיו לעבר
השמיים. הוא היה ללא רוכב, אבל נשא דגל: דרקון כסוף על רקע שחור. הוא כיסה את פניו
בזרועותיו, כשהטלפיים החדות התקרבו אליו---
דראקו התעורר בחדות, מכוסה בזיעה קרה ומרגיש בחילה. הוא
הסתובב במיטתו וקבר את פניו בזרועותיו. זה לא היה הסיוט הראשון מהסוג הזה; הם באו
בתכיפות גוברת והולכת מאז שעזב את הוגוורטס בשביל אימוני מאגידים. הוא התיישב
במיטתו, נותן לאור הירח הקר לגעת בפניו. אם רק היה מישהו שיכל לדבר אתו, לספר
לו...
הארי? לא, לא הארי. אמו? היא עמדה לצאת לחופשה עם
סיריוס, זה רק ידאיג אותה. סיריוס? הוא השתעשע עם הרעיון לרגע. סיריוס היה תמיד
מלא בעצות טובות והיה קשה לאכזבו. אבל הוא עלול לספר לנרקיסה.
ואז יש את הרמיוני.
דראקו התיישב וחיפש אחר שרביטו, שהיה על שידת הלילה.
"לומוס," הוא לחש, ואור קטן הבליח מקצהו. הוא כמובן יכל להדליק את האור
בלי השרביט, אבל מאגידים בלתי מאומנים לא היו אמורים להשתמש בקסמים "חסרי
שרביט", או ככה לפחות אמרו לו.
הוא הרים חתיכת נייר ועט ואיזן את הנייר על ברכיו,
חושב. הוא כתב את שמה, הרמיוני, ואז עצר. מה אם היא תספר להארי? לא. היא לא
תעשה את זה. אבל מה הוא יכול לספר לה? הרמיוני, יש לי סיוטים, אותו חלום כל לילה,
אנ'לא יודע למה. היא תחשוב שהוא השתגע, ואולי הוא באמת השתגע. כמו שאביו אמר לו,
היו משוגעים במשפחתו. ובהתחשב בעובדה שאביו שהה כרגע בבית המשוגעים ע"ש הקדוש
מנגו, הוא לא היה רחוק ממנו.
דראקו ישב שם במשך זמן רב, נועץ מבט בפיסת הנייר
השחורה, לא מסוגל לחשוב על מילה. לבסוף, הוא כיווץ את הנייר לכדור והעיף אותו דרך
החלון. ואז הוא שכב ער, בוהה בתקרה עד הבוקר.
* * *
הרמיוני היקרה,
תודה שכתבת לי כל כך מהר – היה נהדר לקבל מכתב
כשהגעתי, ותגידי לגב' וויזלי שאני מעריך את הסוודר שהיא שלחה, אפילו שדי חם פה,
והפאדג' כנ"ל, למרות שדראקו אכל ממנו בלי לשאול. הזכרתי שהוא ואני חברים
לאותו חדר? אנחנו הבנים היחידים מאנגליה בתוכנית הזאת, אז הם תקעו אותנו יחד.
אמרתי להם שאני מעדיף להיות עם ההוא מטרנסילבניה שלא מדבר מילה אנגלית ולא יוצא
החוצה בשמש, אבל לא הייתה ברירה.
הבצפר הזה דומה להוגוורטס, בכמה דרכים: זאת
מצודה, ליתר דיוק מבצר, שהיה שייך לגודריק גריפינדור. אני מתאר לעצמי שלגודריק היו
די הרבה אויבים ולא משנה מי ידע זאת, יש עמדות תותחים בכל מקום, וגם תעלות מגן
וקדרות ענקיות שהוא בוודאי שפך בעזרתן שמן רותח למטה על כוחות האויב.
עד כה היה לנו רק שיעור אחד ואפ'חד לא אמר מילה
על ללמד אותנו איך להשתמש בכוחות שלנו, זה הכל על שליטה, לשלוט על הרגשות שלך שלא
תנשוף בטעות ותעיף עיר שלמה... או להעיף שלג כחול... אבל בכל מקרה, דראקו יודע איך
לשלוט על הרגשות שלו, אז אני לא בטוח מה הוא יחשוב שיבצע פה. אני מניח שהוא לא
רוצה להישאר בארמון תלוי כל הקיץ, זה מלא בזוהר הקוטב בכל מקום. סיריוס ונרקיסה
אמרו שהוא יכול לבוא אתם לחופשה ביוון, אבל אני לא חושב שהוא רוצה לעשות את זה גם.
לא יכול להאשים אותו, באמת, אני לא הייתי רוצה לראות אותם מתגפפים בכל האי היווני
בעצמי. אני מניח שאני אצטרך לקבל את העובדה שאורך החיים החופשי של דראקו יכול
להיות אפשרי, במיוחד שאנחנו עומדים להיות קרובי משפחה בקרוב ונצטרך לראות אחד את
השני בחתונה ובלוויה למשך שארית חיינו. מדברים על מתי, נרקיסה וסיריוס קבעו תאריך
ל-15 באוגוסט, אז תתחילי לתכנן להיות שם – זאת תהיה הפעם הראשונה שאני אראה אותך
מזה חודשיים. אנ'לא יכול לחכות; אני מתגעגע אלייך כל הזמן.
תנחשי מי עוד פה, מלמד? פרופסור לופין! אני
מתאר לעצמי שזה לא כזה מוזר, בהתחשב בעובדה שדמבלדור מריץ את הבצפר הזה והוא אחד
מהמנהלים היחידים שנתן ללופין עבודה. זה נהדר שהוא פה, גם כן; אני למען האמת מתקדם
בכיתות שהתחלתי עכשיו. הבנאדם היחיד את אולי מכירה פה היא פלר דלאקור. מתברר שהיא
גלתה את הכוחות שלה די מאוחר – היא הייתה בת שמונה עשרה, והיא בת תשע עשרה עכשיו,
אז זאת השנה הראשונה שלה פה. אני מניח שהקשקוש הזה של המאגיד עובד יותר על אנשים
עם דם של ויליה, מה שמסביר את המקרה של דראקו.
אני מקווה שאת נהנית במחילה, כשההורים שלך
בחופשה. תמסרי לוויזלים דרישת שלום חמה, ותשאלי את רון אם המטאטא שהבאתי לו עובד
כמו שצריך, הוא אמור להיות אחד טוב. ג'יני חזרה מצרפת? תגידי לה שמסרתי ד"ש.
תכתבי לי בחזרה, מהר, אני אוהב לקבל ממך
מכתבים.
אוהב,
הארי.
הרמיוני חייכה לעצמה, מקפלת את המכתב של הארי, ושמה
אותו בכיסה כדי לקרוא אותו שוב.
ג'יני הסתכלה עליה בסקרנות מעבר לשולחן. "אז?
חדשות מעניינות?" פיגווידג'ן, שהסתחרר בשיגעון ברחבי החדר, מאושר שהעביר
בהצלחה את מכתבו של הארי, ניתר לתוך הצלוחית לקפה של ג'יני, משפריץ קפה על כל
השולחן הנקי והמצוחצח של הוויזלים. "פיג, לא! תרד משם!"
רון הושיט את ידו ותפס את פיגווידג'ן בידו. "בלי
קפיצות לתוך הקפה, פיג," הוא אמר, מגחך אל הינשוף הקטן המצפצף. "ג'יני
לא אוהבת את זה."
"נראה שהינשוף שלך בטעם קפה," אמרה ג'יני,
מעווה פניה לעבר רון. ואז היא הסתובבה בחזרה להרמיוני, שהשעינה את סנטרה על ידה
ובהתה בחולמניות בחלל. "מה הארי אומר, הרמיוני? הכל בסדר?"
"מובן שכן, הוא בסדר," אמרה הרמיוני.
"והוא מסר לך ד"ש."
ג'יני הסמיקה בעוז. כשהיא הייתה צעירה יותר, היא נדלקה
על הארי, ועדיין יש לה שמץ מזה, אפילו שהיא הייתה בכל אופן מאושרת לגמרי בשביל
הרמיוני. זה היה הדבר בג'יני, חשבה הרמיוני, היא הייתה בנאדם כזה נחמד שהיה בלתי
אפשרי לחבב אותה, אפילו שהיא חזרה מתוכנית חילוף התלמידים בבובאטון מדברת צרפתית
שוטף ופיתחה לעצמה אופן מעודן איך לדבר ולהחזיק את עצמה שגרם להרמיוני להרגיש
כאילו היא הייתה...מגושמת.
"ובכן, תמסרי לו ד"ש בחזרה כשתכתבי לו,"
אמרה ג'יני, ונהייתה מאוד עסוקה בניקוי הקפה שפיגווידג'ן שפך.
רון סרק את מכתבו מהארי. "הוא כותב שפלר לומדת
שם," הוא אמר. "אני חושב שביל סיפר לי משהו על זה, למען האמת.
שכחתי."
"היא וביל עדיין ביחד?" שאלה הרמיוני.
רון משך בכתפיו. "לו'ידע. הם ביחד, לחוד, קשה
לומר. אני חושב שהם פרודים עכשיו, למען האמת."
הרמיוני הזעיפה פנים. היא לא אהבה את הרעיון שפלר חופשית
איפשהו במרחק עשר מייל מהארי. או דראקו. אפילו שדראקו היה קצת ויליה בעצמו ויכל
להלחם בה טוב יותר מהארי. וגם זה לא היה מענייניה מה דראקו עושה, היא חשבה לעצמה,
אבל באמת... הוא מסוגל ליותר מפלר, היא רק ידעה שהוא יכול.
עם משיכת כתפיים מרושלת, היא אספה את המכתב השני
שפיגווידג'ן הביא בשבילה. זה היה קשור עם סרט קטיפה שחור והשם שלה היה כתוב
באלכסון, כמעט – כתב יד מוכר. כשהיא הגיעה כמעט לסוף, פיה נפער בהפתעה.
"ובכן, זה מוזר!" היא קראה.
"מה מוזר?" שאלה ג'יני.
"זה מויקטור קרום," אמרה הרמיוני.
עכשיו רון הביט מעלה, מתעניין.
"הוא בלונדון," אמרה הרמיוני. "הוא רוצה
לפגוש אותי על כוס קפה בקלחת הרותחת. הוא נשאר שם לכמה ימים. הוא אומר שיש לו משהו
חשוב לומר לי."
"אוה, הארי עומד לאהוב את זה," אמר רון,
מגחך.
"אל תהיה מגוחך, רון," אמרה הרמיוני, מניחה
את המכתב ומזעיפה פניה. "אני אפילו לא ראיתי את ויקטור כבר שנתיים. ולפי מה
ששמעתי, יש לו חברה."
"את בטוחה שהוא לא רוצה לפגוש אותך כדי לומר לך
שהוא אוהף אותך שוב?" אמר רון בקנטרנות.
"כמעט בטוח," אמרה הרמיוני, עדיין זעופה.
"ובכן, לא אכפת לי לראות את ויקטור... וג'יני, לא אמרת שאת רוצה לצאת לקניות
בלונדון? נוכל ללכת יחד."
"בטח," אמרה ג'יני, ורון הוסיף במהירות,
"אני חייב ללכת לסמטת דיאגון כדי להשיג ערכה למטאטא שלי. נוכל כולנו
ללכת."
"אוקי," אמרה הרמיוני. "רק תן לי לכתוב
מהר מכתב קודם."
היא עלתה במרוצה במעלה המדרגות לחדר שבו שהתה. אף על פי
שהוויזלים לא עברו מהמחילה כשחנות הבדיחות של פרד וג'ורג' הפכה להיות הצלחה, הם
הוסיפו כמה חדרים. מבחוץ, הבית נראה יותר כמו עוגת יומולדת עקומה. החדר של הרמיוני
היה אחד מהחדרים החדשים, והיא חבבה אותו מאוד: הוא היה עגול, עם חלונות זהובים
שהדמו שינה על סלע בשמש.
היא התיישבה ליד המכתבה, לקחה פיסת נייר, והחלה לכתוב הארי
היקר... ואז עצרה. היא לא הייתה טובה בכתיבת מכתבי אהבה, אבל היא רצתה להיות
קצת יותר אוהבת מ"יקר". במיוחד שהוא מבלה עם פלר. במיוחד כדי להזכיר לו של
מי הוא היה. היא ניסתה הארי יקירי, אבל זה נראה מטופש. ואז היא ניסתה הארי,
אהובי, אבל זה היה נורא, והיא כיווצה את הנייר כולו לכדור וזרקה אותו לרצפה.
היא ניסתה עם נייר חדש, הארי היקר מכל...
ובכן, זה נראה בסדר. היא שרבטה את המשך המכתב במהירות,
כותבת פתק קצר לדראקו, ונורתה אל מחוץ לחדר, כמעט מתנגשת ברון על המדרגות.
"הרמיוני! תירגעי!"
"רון, אני יכולה לשאול את פיג?" היא אמרה
במהירות. "אני מצטערת שדרכתי לך על הבוהן," היא הוסיפה, כלאחר מחשבה.
"כרגע שלחתי את פיג עם מכתב לפרד וג'ורג'. אבל את
יכולה לשאול את הינשוף של אימא. הי, הרמיוני, מה זה?"
"מה זה מה?"
"זה," אמר רון, ושם את ידו על צווארה, איפה
שמחשוף חולצתה נגמר. לקח לה רגע להבין שהוא מצביע על שרשרת הזהב הדקה שהייתה ענודה
על גרונה. "את לא עונדת בדרך כלל תכשיטים."
"אה," היא אמרה, "זה," ושלפה החוצה
את התליון בקצה השרשרת. "זה קמיע החיים של דראקו," היא אמרה, מעט מודעת
לזה. "הוא נתן לי את זה במתנה."
רון לטש את עיניו לעברה. "זה לא קצת מוזר?"
הוא אמר. "אני מתכוון, מה אם תזרקי את זה, או תשכחי את זה איפשהו,
או..."
"רון!" הרמיוני נעצה בו מבט זועם.
"כאילו הייתי עושה את זה. בכל מקרה, דמבלדור כישף את זה, אז זה לא יכול
להיאבד או שישימו אותו במקום לא נכון, או להיהרס. אני אפילו לא יכולה להוריד את
זה, ואף אחד לא יכול להוריד את זה ממני חוץ מדמבלדור ודראקו."
"אני חושב שכדאי שאת תביאי את זה לדמבלדור,"
אמר רון, מביט בקמיע בחשדנות. "או דראקו אמור לשמור על זה. הוא לא יכול לסחוב
את הדבר המגעיל והקטלני הזה בעצמו?"
"ניסיתי לתת את זה לדמבלדור. אבל הוא אמר שדראקו
יחליט מה לעשות עם זה. ואנ'לא חושבת שדראקו רוצה לשמור את זה, זה בטח יזכיר לו
דברים נוראיים, כמו אבא שלו." היא הצטמררה.
רון הסיר את ידו מצווארה והחל לרדת במדרגות.
"אמרתי לך באחרונה כמה אני שמח שהפסקת לצאת עם מאלפוי?"
"רק משהו כמו שמונה מיליארד פעמים," אמרה
הרמיוני, הולכת אחריו. "באמת, אני חושבת שאתה יותר מאושר מהארי."
"יש לי את הסיבות שלי," אמר רון, ולפני שהרמיוני
תוכל לבקש ממנו לפרט, הוא צעק לעבר ג'יני למהר ולהביא את אבקת הפלו בגלל שהגיע
הזמן ללכת.
* * *
ינשוף האסם החום הסתובב ונכנס דרך החלון הפתוח ונחת,
שורק על השולחן ליד הארי, שישב במגורי התלמידים, אוכל צהרים. היו שני מכתבים
קשורים לרגלו השמאלית, שניהם מגולגלים בתוך שפופרת פשוטה וקשורים בשני סרטים
בצבעים שונים.
הארי קרץ לדראקו מעבר לשולחן, שהיה עמוק בתוך שיחה עם
פלר דלאקור. "מכתבים, מאלפוי," הוא אמר.
דראקו הביט מעלה וגיחך. "מעניין אותי."
הארי התיר את אחד מהמכתבים וזרק אותו לדראקו. שניהם
ידעו ממי המכתבים; אפילו בלי להגיד. הרמיוני הייתה בהחלט ילדה הוגנת. כשהיא כתבה,
היא כתבה לשניהם, מכתב אחד להארי, אחד לדראקו. המכתב של הארי היה קשור בסרט אדום,
של דראקו בכסף. הארי לפעמים ייחל שהיא תשלח לו שני מכתבים על כל אחד של דראקו, רק
בשביל הקטע, אבל זה לא היה בטבע של הרמיוני לעשות את זה. היא הייתה מהסוג של האדם
המצפוני.
הארי צפה בדראקו פותח את המכתב שלו, קורא אותו, ותוקע
אותו לתוך כיסו, הכל בלי לשנות הבעות. הארי היה נותן שקים של אניות בשביל לדעת מה
היה כתוב בתוך המכתב, אבל הוא היה מוכן למות ולא להודות בזה. אחרי הכל, הוא סמך על
הרמיוני. היא הייתה החברה שלו (ה"מ – במובן הרומנטי). היא אהבה
אותו. נכון?
פלר העבירה מבטה מהארי לדראקו בעיניים כחולות נוצצות.
הארי ידע שהיא התעניינה באותה מידה כמוהו מה הרמיוני כתבה לדראקו. היא התחברה
לדראקו על היום הראשון שהם הגיעו לבית ספר. צופה בו כשהגיע עם הארי, היא מיהרה
לעברם, קוראת, "אלו, ארי! אתה לא אולך לאציג אותי לפני אחבר שלך?"
הארי ערך את ההיכרות, ודראקו לחץ את ידה של פלר כשהיא
שלחה לעברו חיוך קורן והטתה לעברו את ראשה הכסוף. "מאלפוי," פלר אמרה.
"אני מכירה את אשם אזה, זה שם צרפתי. אמשפחה שלך צרפתית?"
דראקו הודה בזאת מתישהו, הם בוודאי היו.
"אתה
קצת ויליה, לא?" פלר המשיכה. "אני כן. אני בטוחה שאנחנו קרובי
משפחה, יש לי אחים שנראים בדיוק כמוך. לקחתי אחד לאביט בך מעבר למסדרון וחשבתי
לעצמי, 'זה נער יפה, או חייב להיות קרוב משפחה שלי!'"
פלר אמרה את זה בלי שמץ של הכנעה. היא הייתה יהירה כמו
דראקו, שלפי דעתו של הארי נתן מעט קרדיט לביטחון של פלר שהם חולקים משפחה.
"אני חושב שהיא מחבבת אותך," הוא אמר לדראקו
כשפלר נעלמה, אבל דראקו נענע בראשו.
"שנינו קצת ויליות, אנחנו חסינים מפני הקסם של
השני," הוא אמר. "היא רק מחבבת אותי כי אני נראה כמוה."
בין אם הם חבבו אחד את השני, חשב הארי, מסתכל בהם, היה
להם מכנה משותף של הערצה עצמית. דראקו לעיתים נדירות הלך למקום מסויים בימים אלו
בלי פלר צמודה לעקבו. זה היה מעט מצחיק, הארי חשב, אחרי הכל הוא היה באותו גיל של
דראקו וזה לא היה לפני הרבה זמן שפלר חשבה שהוא מדי "קטן" בשביל ילד
ברצינות...
הינשוף שרק שוב, והארי חזר להתמקד בו. הוא נתן לינשוף
בוטן, לקח את המכתב מגולגל בסרט אדום, וקרע אותו בלהיטות.
הארי היקר מכל,
אנ'לא יכולה לכתוב הרבה בגלל שאני ממהרת
ללונדון, אבל אני אשלח לך מכתב אחר מאוחר יותר, בעזרת פיג. רון והוויזלים בסדר. מר
וגברת וויזלי נעלמו לחופשה רומנטית, ופרד וג'ורג' בהוגסמיד בחנות הבדיחות, אז זה
רק אני ורון וכמובן ג'יני שחזרה מצרפת ומוסרת את אהבתה.
תנחש מי שלח לי מכתב לפתע פתאום? ויקטור קרום,
מכל האנשים שבעולם. אני חשבתי שהוא עסוק מכדי לכתוב למישהו, הוא מטייל בעולם עם
הקבוצה הבולגרית, אבל הוא בלונדון עכשיו, אז אני הולכת לקלחת הרותחת לראות אותו.
אני אומר לו שמסרת ד"ש. ובבקשה
תמסור ד"ש לפרופסור לופין ממני.
אני לא יכולה לחכות לראות אותך בחתונה של
סיריוס ונרקיסה. אני שמחה שסיריוס עומד להיות מאושר, אף אחד לא ראוי לזה יותר
ממנו.
אוהבת,
הרמיוני.
הארי קיפל את המכתב בתחושה של חוסר נעימות. כשהוא הרים
את מבטו, הוא ראה את דראקו ופלר מביטים בו. "מה קרה, ארי?" אמרה פלר
בדאגה עליזה. "אחברה שלך עזבה אותך לטובת מישאו אחר? אי באריון?"
המכתב עף מבין ידיו של הארי. "מה?" הוא התיז.
"זה מגוחך. איך היא יכולה להיות בהריון?"
פלר ודראקו גיחכו בצוותא לעברו.
"אולי עכשיו זה הזמן לדבר על עובדות החיים,
פּוֹטר," אמר דראקו, עדיין מגחך.
סוטה, חשב הארי, נכנסתי לתוך הנושא הזה. "סתום
ת'פה, מאלפוי," הוא אמר.
"בגלל שכל סיפור החסידה, זה מיושן. אפילו בעולם
הכישוף."
פלר צחקקה בשיגעון מאחורי ידה.
"זה מאכזב לשמוע," אמר קול ליד מרפקו
של הארי.
הארי הסתובב במקומו לראות את פרופסור לופין עומד
מאחוריו, חיוך קלוש על פניו.
"הי, הארי," הוא אמר.
הארי גיחך אל לופין, שהיה, הוא חשב, מסתכל בחדות יתר
מלפני שלוש שנים. הוא למען האמת נראה עם פחות קמטים על פניו, למרות שיכול להיות
שזה בגלל שהוא השתזף מקרני השמש של הקיץ. כולם השתזפו, כולל דראקו, שנראה, לדעת
הארי, שהלך כנגד כל החוקים של הטבע. בודאי זה לא היה אפשרי להיות שיער בהיר
ועיניים בהירות ולא להישרף בשמש? אבל שוב, פלר השתזפה באותה דרך. היא ודראקו היו
עכשיו שחומים, עם שער לבן-זהוב. הארי בעצמו נהיה כהה יותר, ופיתח שורה של נמשים
לאורך אפו, שאף פעם לא ידע שיש לו. הוא קיווה שהם לא נראו מוזר מדי. להרמיוני היו
נמשים לאורך אפה, והוא חשב שהם היו מקסימים, אבל זה בטח שונה לגבי בנים.
"פרופסור לופין," אמר הארי, מסיט ממוחו את
הנושא של הרמיוני והנמשים. "טוב לראות אותך. אתה רוצה לשבת? אכלת
צהרים?"
"למען האמת, כן," אמר לופין. "בדיוק
חיפשתי אחריך, הארי. ושותף החדר שלך."
הוא הטה את ראשו לעבר דראקו, שהרים את גבתו בהפתעה.
"מחפש אחרי? למה?"
"משהו שדמבלדור אמר לי," אמר לופין, מתחמק
מעט. "תהיתי אם נוכל ללכת לחדרכם לרגע? יש משהו שאני רוצה לשאול אתכם."
הארי ודראקו התבוננו אחד בשני, מושכים בכתפיהם, ואז
נעמדו. "בטח," אמר הארי. "למה לא?"
"נתראה אחר כך," אמר דראקו לפלר, שנראה מעט
זועמת על הנטישה הפתאומית.
לופין הלך בראש כשהם חצו את האולם ועלו במדרגות האבן
למגורי הבנים.
"הרמיוני ספרה לך שהיא הולכת לראות את ויקטור
קרום?" הארי שאל את דראקו, ונענה במבט קצר.
"ברנש בולגרי מגושם שכמוהו," אמר דראקו,
"למה היא רואה אותו?"
"הוא לא כזה נורא," אמר הארי, מתייחס בנדיבות
לב לקרום פתאום. זה בוודאי היה בגלל שהוא ידע משהו מהרמיוני שלא ספרה לדראקו.
"פרופסור לופין!" הוא קרא, מסב את ראשו. "החדר שלנו כאן."
דראקו פתח את הדלת והם נכנסו. זה היה חדר מאבן, ענק
מספיק כדי לאכלס שש-שבע אנשים, אף על פי שרק הארי ודראקו היו שם. היו לו שני אחים
בשתי פינות החדר, חלון גדול עם מושב חלון מאבן, ושתי מיטות עם כיסויי קטיפה.
הדברים של הארי היו ליד המיטה שלו,
ושל דראקו – ליד המיטה שלו.
לופין התיישב על כיסא, כשהארי ודראקו התיישבו על
מיטותיהם. לופין, חשב הארי, נראה מוזר מרגיל, אף על פי שהוא חייך אל הארי כשהוא
תפס אותו מביט בו.
"טוב לראות אותך שוב," הוא אמר בחיוך.
"אנ'לא זוכר אם אמרתי לך את זה כבר."
"חיפשתי אחרי הכיתה שלך כל השבוע," אמר הארי,
מחייך בחזרה ללופין. "היה לנו בינתיים רק שיעור אחד, עם פרופסור אמבל, והוא
אמר כל הזמן את אותו הדבר."
"'יש שלוש מילים שמאגיד צריך לדעת'," אמר
דראקו, מחקה את פרופסור אמבל. "'שליטה, שליטה, שליטה'." הוא גיחך אל
לופין. "אמרתי לו שזה אותה מילה שלוש פעמים, אבל הוא לא התייחס אלי."
"זה באמת חשוב," אמר לופין בעדינות.
"כן, אני יודע," השיב דראקו, לא מתחרט.
"אבל אני כבר טוב בזה, אז..."
"מה שמזכיר לי," אמר לופין. "דראקו,
פרופסור דמבלדור כתב לי לומר לך שיש לך בעלות על החרב של סלאזאר סלית'רין. הוא שאל
אותי אם אתה משגיח עליה."
דראקו משך בכתפיו. "איך שאתה רוצה." הוא
הזעיף פנים. "אבל הידיים שלך-"
"החרב שורפת את ידיו של לא-מאגיד," אמר לופין
בשלווה. "אבל מכיוון שאני אחד הבודדים, אני מניח שלא יקרה לי כלום."
"אחד הבודדים?" הדהד הארי.
"אנשי-זאב," אמר לופין. "ככה אנחנו
מכנים את עצמנו."
"והאם האדם-שעיר-עוקצני יכול לדייק?" אמר
דראקו, מגחך.
"סתום ת'פה, מאלפוי," אמר הארי ברוגז.
אבל לופין, באופן מפתיע, חייך כשהביט בדראקו. "אתה
מזכיר לי כל כך את סיריוס בצעירותו," הוא אמר. "זה באמת לא
נורמלי."
"אז הוא היה גם מקסים ונאה כמוני?" אמר
דראקו.
"סיריוס סיפר לי שכשהוא היה בבצפר הוא היה
שחצן," אמר הארי.
"תמיד עם האף למעלה," אמר לופין, עדיין
מחייך. הארי היה חייב להודות שזה היה נחמד לראות את לופין נראה מרוצה. זה גרם
לפניו להחליק, ולעיניו המוזרות בצבע ירוק-זהוב לזרוח. "עכשיו, דראקו..."
"כן," אמר דראקו, מסתובב וקם מכיסאו, והולך
לאורך החדר לחפציו, שהיו פתוחים. הוא הוציא את החרב החוצה, ואחז בה לרגע והביט בה.
בדרך מסוימת, החרב הייתה חפץ יפהפה; השמש זרחה מבעד לחלון על הלהב כמו נוזל,
והאבנים הירוקות שעל נדן הברזל נצצו. "הנה היא," הוא אמר, הולך בחזרה
ומביא אותה ללופין.
לופין אסף את החרב וסובב אותה, מריץ את ידו בעדינות
לאורך הלהב. "זה חפץ מכושף ורב עוצמה," הוא אמר.
דראקו נראה מרוצה.
"אכפת לך אם אני אנסה אותה?" שאל לופין,
מסובב את החרב ומביט בה בריכוז.
דראקו משך בכתפיו. "כל עוד אתה לא שובר
אותה."
לופין סובב את הלהב, גורם לזה להראות כמעט שקוף, מגמיש
את אצבעותיו לאורכה. ואז הוא אמר, "אינדיסיו!"
הארי ודראקו רכנו קדימה, מתבוננים, כשכיתוב הופיע על
הלהב, חרוט בתוך המתכת. זה היה שחור משנים ונראה כאילו היה שם תמיד. דֶסֶנְסוּס
אָבֵרְנוֹ פַסִילִיס אֶסְט.
"מה זה אומר?" שאל דראקו בהפתעה.
לופין נראה כאילו גם הוא לא בדיוק מבין. "זה
לטינית," הוא אמר. "זה אומר 'קלות היא הידרדרות לגיהינום'."
"זה משמח," אמר הארי.
"אתה בטוח שזה לא אומר משהו אחר, כמו, 'שיהיה לך
יום נחמד'?" אמר דראקו בתקווה. "או, 'החרב הזאת שווה הרבה כסף'?"
"או, 'אני שייכת לברנש חזק'?" ניחש הארי.
"לא," אמר לופין. "זה אומר מה שאמרתי
שזה אומר."
הארי ודראקו נראו שניהם מודאגים. "אנ'לא יודע מה
זה," אמר דראקו. "אבל זה נשמע רע."
"סלאזאר סלית'רין לא היה הבנאדם הנחמד
ביותר," אמר לופין. הוא נעמד. "ברשותך, דראקו, אני ארצה לקחת את החרב
הזאת למשרדי ולהתבונן בה בקירוב."
"קדימה," אמר דראקו, שהביט כעת בחרב בחשדנות.
"אבל בלי ריצות לאורך המסדרון!" הוא הוסיף כשלופין הסתובב כדי לצאת.
"הדבר הזה חד."
* * *
כשהן התקרבו לקלחת הרותחת, ג'יני בדקה את השעון
שלה. היא והרמיוני הבטיחו לרון שהם יפגשו אותו אצל כרך ודף בע"מ
בשלוש, וכבר היה שתיים, מה שלא הותיר להרמיוני הרבה זמן להיפגש עם קרום.
ג'יני השליכה מבט חטוף בהרמיוני, שנראתה מאד יפה וחכמה
במעיל אדום קצר, והשער שלה עשוי בתסרוקת גבוהה, אסוף בקוקו בלוף. היא נראתה מעט
עצבנית, כמו שג'יני חשבה שהיא תראה אם היא תלך לפגוש מישהו שהיא ראתה לפני שנתיים,
שהיה פעם מאוהב בה עד לכאב ושכולם ידעו. כמובן, אף אחד אף פעם לא היה מאוהב בג'יני
עד לכאב. לא הארי, שהיא עדיין אוהבת... אף אחד.
"הגענו," אמרה הרמיוני, עוצרת מתחת לשלט של הקלחת
הרותחת. "תכנסי איתי, נכון?" היא הוסיפה, מביטה בג'יני בתקווה.
"ברור," אמרה ג'יני, והתחילה לעלות במדרגות
אתה. הם התכופפו ונכנסו לתוך החדר הראשי האפלולי של הקלחת הרותחת, שהיה מעט
ריק. ג'יני פזלה מסביב, עיניה מסתגלות באיטיות לחוסר האור, כשדמות ענקית התרוממה
מהאפלולית.
"הרם-און-ניני," אמר קול שנשמע כמו חצץ
שנופל.
הרמיוני תפסה את ידה של ג'יני וסחטה אותה
בעצבנות. "ויקטור!" היא אמרה. "כל כך טוב לראות אותך."
שלוש שנים לא שינו את הופעתו העגמומית והאפלה
של ויקטור קרום בהרבה. בכל מקרה, זה גרם לו להיות קשיח במידת מה; הוא הסתובב
לכיוון הרמיוני וג'יני, מביט בהם בזעף מתחת לגבינים שחורים ועבים.
"הרם-און-ניני," הוא אמר שוב, "אני רוצה לדבר איתך." הוא פזל
לעבר ג'יני. "לפד."
ג'יני התבוננה בהרמיוני, שהסתכלה עליה בחזרה,
מופתעת. "אני לא הולכת לי סתם ככה ומשאירה את הרמיוני פה!" היא אמרה
בהתמרמרות. "היא לא תהיה מסוגלת לחזור לבד!"
אבל ויקטור עדיין התבונן בהרמיוני.
"בפקשה," הוא אמר. "רק חמש דקות. שם." הוא הניע בראשו לכיוון
הצד, מרמז על חדר קטן, רחוק מהחדר המרכזי.
הרמיוני הסתכלה על ג'יני, ואז משכה בכתפיה.
"אוקי, חמש דקות," היא אמרה. "ג'יני, אם לא מפריע לך לחכות לי
פה..."
ג'יני נענעה בראשה. "ברור שלא."
היא צפתה בקרום הענק ובדמותה הקטנה של הרמיוני
נכנסים בדלת, וסוגרים את הדלת אחריהם, ונענעה בראשה. היא לא ידעה מה קרום רוצה
לומר להרמיוני, אבל מהבעת פניו זה נראה בקושי כמו חדשות טובות. לדעתה, הרמיוני
לעולם לא הייתה צריכה להסכים לפגוש אותו, הוא נראה בקושי אמין, והיה גם את הארי
צריך לקחת בחשבון. אם הארי היה חבר שלה (ה"מ – במובן הרומנטי,
ברור...), ג'יני בחיים לא הייתה... לא, היא אמרה לעצמה, מדכאת את
המחשבה הזאת. זה לא הולך לקרות בחיים.
הדלת הרחוקה נפתחה והרמיוני יצאה החוצה, נראית
מבולבלת. היא ניגשה לג'יני ואחזה בידיה. ג'יני כמעט צעקה; הידיים של הרמיוני היו
קפואות כקרח. "ג'יני," היא אמרה, "אני חייבת להישאר פה ולדבר עם
ויקטור. את לכי ותפגשי את רון. ויקטור יקפיץ אותי לשם אחר כך."
המומה, ג'יני לטשה את עיניה. "את בטוחה?"
"כן," אמרה הרמיוני, יציבה.
"אבל הרמיוני," אמרה ג'יני, מנמיכה
את קולה, "אני לא מרגישה נכון להשאיר אותך כאן. הוא לא... הוא לא יכול לבוא למחילה
אתנו ותדברו שם?"
הרמיוני טלטלה את ראשה. "את תביני אחר כך,
ג'יני," היא אמרה, וכשראתה שג'יני נראית עדיין מלאת ספקות, הוסיפה בעצבנות,
"אני יודעת מה אני עושה, אוקי?"
ג'יני בהתה כשהרמיוני הסתובבה על עקביה, הלכה
ונעלמה בתוך החדר שויקטור קרום היה בתוכו, סוגרת את הדלת מאחוריה. מרגישה מבוכה,
ג'יני הסתובבה והלכה אל מחוץ לקלחת הרותחת לתוך האור הבוהק של סמטת
דיאגון.
***(דראקו ישן)***
מחוץ לחלום של דם ואש, דראקו התעורר ומצא את
עצמו מטולטל בחוזקה בכתפיו. הוא מצמץ, מנסה להתבונן בחשכה. "פּוֹטר?"
הוא קרקר. "אוו! מה אתה עושה פה-?"
וחדל. כי העיניים שבהו בו לא היו ירוקות, כי אם
אדומות-כהות, צהובות ומלאות ורידים.
דראקו צעק. וזרק את עצמו לצד המיטה, מתגלגל
לאורך הרצפה. הוא בא ונעמד נגד הצד של המזוודה והתכופף על ברכיו, בוהה. זה היה צבע
שחור-זפת בחדר, אבל הוא יכל לראות גבשושית שחורה וחדה של משהו, משהו שנראה כמו
כלב, מקופל לרגלי מיטתו, עיניו האדומות זוהרות באכזריות.
במיטה האחרת, הארי נורה ממיטתו וחיפש אחר
משקפיו. "מאלפוי, מה-"
וחדל. דראקו
לא היה בטוח אם הוא ראה את הגבשושית החדה, ולא ממש היה לו אכפת. עדיין על
ברכיו, הוא גישש אחרי מכסה מזוודתו ומשך בכוח לפתוח. ידו צללה פנימה, ואז כנזכר,
עווית עצבנית חלפה בבטנו, הוא נתן הרי את החרב ללופין היום אחר הצוהריים. השרביט
שלו, איפה השרביט שלו-
"לומוס," אמר הארי.
אור הבליח מקצה השרביט שהארי החזיק, והאיר את החדר
בזוהר חיוור. זה האיר את הארי, יושב על מיטתו, דראקו, כורע על הרצפה, ואת היצור
הזה, מה שהיה, שנתן צווחה והתרחק מהאור.
"אל תפגע בי!" זה צעק, באנגלית מהוקצעת היטב,
למרות שקולו לא נשמע ממש אנושי, אלא יותר כמו קרשים מתפצחים במדורה. "בבקשה,
אל תפגע בי!"
הארי הביט בדראקו. דראקו הביט בו בחזרה. אף אחד מהם דיבר,
אבל שניהם בבירור חשבו אותו הדבר: זה לא יכול להיות כזה נורא אם זה מפחד
משני נערים בפיז'מה.
"מה זה?" שאל דראקו, מביט בהארי בתדהמה.
"אין לי מושג," ענה הארי, יורד ממיטתו. דראקו
נעמד על כפות רגליו ועמד ליד הארי, מביטים שניהם, הארי מחזיק את השרביט בכוננות.
מה-שזה-לא-היה היה בגודל של כלב, עם עור אפור ומלא
קשקשים עגול לחלוטין, וראש חסר אוזניים. לא היה לו גם אף, ופיו היה סדק מאורך. זה
הרים למעלה שתי אצבעות אפורות וארוכות – בהפצרה.
"אוקי," אמר הארי, בוהה ביצור, "לא נפגע
בך. רק... תירגע."
"ברור שלא," אמר דראקו, עדיין המום.
"מזתומרת לקפוץ עלי ככה באמצע הלילה ככה? מה אתה רוצה?"
היצור אמר, באותו קול מתפצח, "תפגע בי אם תרצה.
באתי לפה לקחת דבר מה ששייך לי."
הארי ודראקו הסתכלו אחד על השני במבוכה.
"תחזור שוב?" הארי אמר באדיבות.
"באתי לקחת מה ששייך לי," חזר היצור. "חציי
השני!" הוא פלט החוצה יבבה והסתכל בצורה מעוררת רחמים על הארי ודראקו.
"במשך שנים רבות, זה הוחבא ממני. ואז התחלתי לחוש בזה חוזר לעולם. חיפשתי
אחריו לאורך כל הארץ והאוקיינוס. ומצאתי את זה פה. זה שלי!" צעק היצור,
"וזה אבוד כבר אלפי שנים!"
"מה זה, בדיוק, החצי השני שלך?" שאל דראקו.
"אני מתכוון, אתה נראה די שלם בשבילי, בלי חלקים חסרים או משהו, אלא אם כן
מביאים בחשבון שאין לך אוזניים, אני מניח. אתה מחפש אוזן?"
היצור נעץ בו מבט זועם מהול בבוז. "אתה ילד אנושי
טיפש," הוא אמר, "ואם היה לי את החלק השני שלי ואת מלא כוחותיי, הייתי
אוכל אותך."
דראקו נראה זועם. הארי הניח יד מרסנת על כתפו. "אף
אחד לא אוכל אף אחד פה," הוא אמר. "תוכל לומר לנו מעט יותר על הדבר הזה,
אממ, החלק השני שאתה מחפש במקום הלא נכון?"
היצור נראה זועם. "אני כן מחפש את זה במקום הנכון!
זה נלקח ממני ע"י כוח של מכשף מרושע, והוחבא ממני; אני חיפשתי אחריו בכל
מקום, וזה כאן!"
הארי הביט ביצור וראשו נטוי במחשבה על הצד. "אתה
שד, לא?"
היצור נראה ערמומי. "אני לא," הוא אמר.
"אוה, ברור שאתה כן," אמר הארי, משוכנע יותר.
"אנחנו טיפלנו בשדים שנה שעברה בשיעור הגנה מפני כוחות האופל (ה"מ –
אף פעם לא כתבתי את זה נכון, אז
סליחה על הוריאציות השונות בהמשך הסיפור...). אני יודע איך לסלק אותם, גם
כן." הוא הצביע על היצור עם שרביטו. "דִיסְפֶּלֶה-"
"לאאאאא!" השד צעק, קופץ על כריתו של דראקו
בקול חבטה, מתחבא כמו תינוק בפנים, והארי הפסיק. "אני אומר לך, זה שלי! אין
לך זכות לשמור את זה מפני! אלפי שנים חיפשתי אחריו- -"
"ובכן, ניסית לחפש מתחת לספה בגיהינום?" צעק
דראקו, שנראה חולה.
השד געה בקול עצוב נוהם. "לא חיפשתי כמו שבן אדם
מחפש," הוא אמר. "אני מרגיש את מה ששלי; זה קורא לי ואני שומע אותו.
במשך אלפי שנים זה היה בשקט. ואז, שוב, שמעתי את הקריאה ונעניתי. ועכשיו- -"
הוא הפסיק, ונראה מרוגז בערך. "עכשיו זה שותק שוב. אבל זה היה פה, אני בטוח
בזה!"
הארי פזל לעבר דראקו. "אתה יודע מה הוא מחפש,
נכון?" הוא לחש. "החרב הזאת- -"
"ששש!" אמר דראקו באזהרה, והסתובב בחזרה אל
השד. "אין חפצים אחוזי דיבוק שלא מן העולם הזה בחדר הזה," הוא אמר לו,
מה שהיה די נכון. "אלא אם כן אתה מכליל את פּוֹטר, תמיד חשדתי בו, אבל אתה
יכול לקחת אותו אם בא לך."
היצור העיף מבט חטוף בהארי ללא הרבה עניין. "הילד
פּוֹטר הוא חסר חשיבות בשבילי," הוא אמר.
"הי!" צעק הארי, מי שהיה מרכז האירועים של
העולם, והרגיש עלבון. "תראה," הוא אמר לשד, "לך ותעשה סיבוב בחדר
אם אתה לא מאמין לדראקו שאין לנו שום, אממ, חפצים אחוזי דיבוק שלא מן העולם הזה
פה. אין לך, נכון?" הוא לחש באוזן של דראקו.
דראקו גלגל את עיניו.
אבל השד, שלא חיכה להזמנה מיוחדת, החל להפוך את החדר,
מפיל כסאות, מחטט באפר בתוך האח, ומעיף הצידה את התיקים של שני הנערים לפני
שהסתובב למזוודתו של הארי. הארי התבונן בהלם כשרכושו הפרטי עף לכל עבר. דראקו
התכופף כשבגדיו של הארי עפו מעל ראשו ופגעו בקיר מאחוריו.
כשלא מצא דבר במזוודתו של הארי, השד הבחין במזוודתו של
דראקו, וחזר על הפעולות מהצד השני. שני הנערים צפו בכניעה כשהוא פיזר את ספריו
ובגדיו של דראקו על הרצפה. "אתה יודע," אמר דראקו להארי בנימה שקטה,
"תמיד תיארתי שדים שהם טיפוסים פחות מתוקפים, מוחצים והורגים. זה יוצא מן
הכלל... זה משהו יותר... מוזנח."
"אני מסכים בהחלט," אמר הארי.
"אתה יכול לסלק אותו," אמר דראקו בתקווה.
"אני חושב שעדין להתמודד עם זה שאין לנו את הדבר
הזה, אחרת הוא פשוט יחזור," אמר הארי. "אני לא חושב שהוא יכול לחוש את
'הדבר האחר' הזה יותר. אני מקווה," הוא הוסיף, חושב על לופין.
"טוב," אמר דראקו. "אבל אם הוא יעיף
החוצה את הבגדים שלי, הוא עף מפה."
* * *
"זאת אשמתך," אמר רון, מזעים מבטו אל ג'יני
מעבר לשולחן. עיניו הכחולות בערו, ושערו האדום היה תקוע בכל מקום כמו השיער של
הארי. "איך יכול לעזוב אותה בקלחת הרותחת עם ה- - ה- -"
"זה לא פייר!" ג'יני צעקה בחזרה, עיניה
רושפות. "לא שמעת אותה, רון! לא היית שם! היא לא הייתה נותנת לי להישאר, היא
אמרה לי ללכת ולעזוב אותה!"
"כבר חצות!" אמר רון, שנראה דואג וכועס בעת
ובעונה אחת. "איפה היא?"
"אני יודעת," אמרה ג'יני, מתיישבת על שולחן
המטבח, "אני יודעת, אבל רון, בבקשה תנסה להישאר בפרספקטיבה הנכונה. אולי הם דברו ודברו, ופספסו את
הרכבת האחרונה."
"היא הייתה שולחת ינשוף, או משהו. הרמיוני לא
כזאת, היא- -"
"לא כזאת?" אמרה הרמיוני, שפסעה מתוך הדלת
הראשית והותירה את שניהם המומים.
רון וג'יני פערו פה לעומתה. "הרמיוני,"
התנשם רון בהקלה. "את בסדר!"
"אמרתי לך שהיא בסדר," אמרה ג'יני, שמעולם לא
שמחה יותר לראות אותה. היא הסתובבה להרמיוני. "את בסדר, נכון?"
"ברור שאני בסדר," אמרה הרמיוני בקרירות.
"עכשיו, אם תסלחו לי לרגע, אני צריכה לעלות למעלה לרגע. אני כבר אחזור."
היא הסתובבה, עדיין מאוד קרירה, ועלתה במדרגות. רון
וג'יני בהו בה בפיות פעורים.
"אתה חושב שהיא מאוכזבת ממשהו?" שאלה ג'יני,
כשמצאה את המילים.
"לא חושב," אמר רון באיטיות, "היא נראית
ההפך ממאוכזבת. שלווה באופן מוזר. אולי תעלי למעלה ותדברי אתה," הוא הוסיף,
לא מאושר. "שיחת בנות."
ג'יני טלטלה את ראשה. "היא בוודאי לא תרצה לדבר
איתי."
רון נאנח. "אני מניח שאת צודקת," הוא אמר,
נעמד, ועשה את דרכו במעלה המדרגות, ושם התנגש במסלולה של הרמיוני, שהייתה בדרך
למטה, סוחבת שק"ש קטן. היא עברה על פניו במורד המדרגות ונכנסה למטבח. רון
מיהר אחריה.
"הרמיוני," הוא אמר, נלחם בתחושת האזעקה
שגדלה בתוכו. "את בטוחה שאת בסדר?"
"אני בסדר," אמרה הרמיוני, שחצתה את המטבח
עכשיו. "רק החלטתי לבלות כמה ימים עם ויקטור, זה הכל."
"מה?!" קראו רון וג'יני ביחד.
"הרמיוני, את לא רצינית," אמרה ג'יני.
הרמיוני הסתובבה והביטה בהם. היא נראתה קטנה, חיוורת,
ונחושה בדעתה. קווצות שיער יצאו מהקוקו שלה והסתלסלו מסביב לפניה. "אני רצינית,"
היא אמרה. "למה שאני לא אלך? למה שאני לא אעשה את מה שאני רוצה?"
"יצאת מדעתך?" אמר רון.
"ומה עם הארי?" מחתה ג'יני.
הרמיוני משכה בכתפיה. "הוא יבין."
"ליתר דיוק הוא לא יבין", אמר רון.
"הרמיוני, תשבי, בבקשה. את כועסת על הארי? הוא עשה משהו? את מנסה לחזור אליו?
בכל המקרים, אני מתחנן בפנייך לחזור אליו בדרך אחרת. ג'יני, תעזרי לי פה."
"את יכולה לנהל רומן עם רון," הציעה ג'יני
בתקווה. "זה יאכזב את הארי."
"תודה, ג'ין," אמר רון, יורה בה מבט מצמית.
הרמיוני טלטלה את ראשה, מתבוננת ברון בעיניים חומות רחבות
וחסרות הבעה. "זה לא קשור אליו," היא אמרה. "זה רק משהו שאני חייבת
לעשות. תוכלו שניכם להירגע? אני אחזור עוד כמה ימים."
"כמה... ימים?" אמר רון קלושות.
"ובכן, אם אתם תגיבו ככה, יכול להיות שאני לא
אחזור בכלל!" התפרצה הרמיוני, הסתובבה על עקביה ופתחה את הדלת הראשית בחבטה.
היא פסעה החוצה. רון וג'יני התבוננו אחד בשני באימה, ואז רון ניתר על רגליו ועקב
אחרי הרמיוני לאורך הגן.
"הרמיוני!" הוא קרא. היא הלכה על הדשא לעבר
דמות ארוכה שישבה בפישוק רגליים על מטאטא. עם הרגשה ממשמשת ובאה של תחושה מבשרת
רעות, רון פרץ בריצה. "הרמיוני!" הוא קרא שוב, אבל בלי להעיף מבט לאחור,
היא טיפסה על המטאטא, כורכת ידיה מסביב לחזהו של קרום, קרום בעט בקרקע, והם
התרוממו לאוויר, מרחפים גבוה באוויר מעל למחילה. רון הרים את ראשו למעלה
וצפה כשהם הפכו לנקודה קטנה מעל לצמרות העצים, ואז נעלמו.
"אבל הרמיוני שונאת לעוף," הוא אמר
חסר תחושה, עדיין בוהה אחריהם. "היא אפילו לא עפה עם הארי."
"תחשוב שהיא חשבה על זה שוב פעם," אמרה ג'יני
ביבושת, ממקום עמידתה מאחוריו.
"משהו פה מאד, מאד לא בסדר," אמר רון, מסתובב
להתבונן באחותו. "תביאי את פיגווידג'ן," הוא אמר. "אנחנו חייבים
לשלוח מכתב עכשיו. אנחנו חייבים ליצור קשר עם אימא ואבא - - - - - - ועם ההורים של
הרמיוני- -"
"אני לא יכולה להביא את פיגווידג'ן," אמרה
ג'יני.
רון בהה בה. "למה לא?"
פניה היו חיוורות באור הירח שהיא החזירה לו מבט בעיניים
בוהות ועצובות. "הוא איננו," היא אמרה. "אני חושבת שהרמיוני כבר
שלחה אותו עם מכתב."
"או, אלוהים," אמר רון, בסופיות. "הארי."
***
"אני לא חושב שאנחנו צריכים לספר לו," אמר
דראקו בלחישה מהוסה. היה שמונה בבוקר, והם עמדו מחוץ לדלת משרדו של לופין. כשהוא
לא מוצא דבר, עזב השד את חדרם לבסוף בשלוש לפנות בוקר, נודר לחזור בנקודה מסוימת
בעתיד כדי להשיב לו את "חציו השני." לא הארי ולא דראקו היו מסוגלים ללכת
לישון אחר כך; וכתוצאה מכך, שניהם היו מאד עייפים ועצבניים.
"אבל הוא אדם-זאב, מאלפוי," מחה הארי, מריץ
ידו בשערו, שהיה עומד למעלה בפראות. "הוא צריך את כל החפצים של הקסם האפל
הזה."
"יכול להיות," אמר דראקו, "אבל הוא
עדיין אדם-זאב מבוגר. אדם-זאב מורה. אם נאמר לו שיש שדים בחדר השינה שלנו,
הוא ירגיש מחויבות מוסרית לעשות משהו בקשר לזה."
"נוכל לא להגיד לו שיש לנו שדים בכל מקום בחדר
שינה," אמר הארי. "נוכל לומר לו שיש לנו שד בחדר שינה. זה הכל."
"אני חושב שמורים צריכים להתחשב כשיש שד באולם
השינה כאל בעיה מנהלית,"אמר דראקו. "מתערב על עשר לאחד שהוא ילך ישר
לדמבלדור."
"אז מה, מאלפוי?" התפקע הארי. "אתה פשוט
מפחד שהוא ייקח לך את חרב הצעצוע שלך."
"אנחנו לא יודעים אם זה מה שהוא מחפש!"
"מה לעזאזל אתה חושב שהוא חיפש? הגרביים שלך?
האוסף של התכשירים לשיער שלך? אה, רגע, אין לו בכלל שיער! אתה רוצה לדעת למה? בגלל
שהוא שד!"
"אוקי, בנקודה הזאת אתה ממש לא נוטף סרקזם,"
אמר דראקו, נראה עצבני. "אתה רוצה לספר לו? בסדר. תלך ותספר לו."
"בסדר גמור," אמר הארי, מרגיש נמוך באופן
מוזר. "אני אספר לו."
והוא דפק על הדלת של המשרד של לופין, שנפתחה בתנופה.
שני הבנים נכנסו פנימה, דראקו אחרי הארי.
פרופסור לופין ישב ליד מכתבתו, קורא את הנביא היומי.
האור הצונן של השמש פגע בשמשה דרך שערותיו והפך אותם לזהב כהה. הוא הביט מעלה
כשנכנסו וחייך, מניח את הנייר והודף אותו למגירה בעושו זאת. "תהיתי לעצמי אם
אתם מתכננים להיכנס פנימה או פשוט להמשיך להתווכח כל הבוקר אחד עם השני," הוא
אמר.
דראקו והארי הביטו אחד בשני בפנים מלאי אשמה וחלחלה.
"או, אל תדאגו," אמר לופין. "לא שמעתי
מה שאמרתם." הוא קרץ לדראקו. "אני שמח שבאתם כי למען האמת, אני- -
-"
"הייתה לך הזדמנות להביט בחרב שלי?" אמר
דראקו במהירות.
"אכן," אמר לופין. הוא קם ממקומו וחצה את
החדר לעבר קופסת זכוכית שנשענה על הקיר. הארי ראה שלופין שם את החרב של סלית'רין
בפנים. הוא הוריד את הקופסה למטה וסחב אותה למכתבה שלו, שם הוא השכיב אותה וסקר
אותה בנינוחות. "דראקו," הוא אמר. "כשהחרב הייתה בחזקת משפחתך,
היכן היא נשמרה?"
"בתיבת זכוכית בחדר האורחים," אמר דראקו מיד.
"ומישהו השתמש בה אי-פעם?"
"לא," אמר דראקו לאחר רגע, "זה תמיד היה
בתיבה, אף אחד אפילו לא פתח אותה, לא שראיתי."
"דמבלדור אמר לי שהתיבה נופצה על ידי קסם ערבול
שנוצר על ידי חפץ אחוז דיבוק מסוג מסויים," אמר לופין, והארי ודראקו הנהנו.
"שילוב של תנאים מוזרים בהחלט. אני די בטוח, למרות שאין לי הוכחה, שהתיבה
שאביך שמר לא הייתה תיבה רגילה, כמו שהחרב הזאת אינה חרב רגילה."
"ובכן, כמובן שלא," אמר הארי. "דמבלדור
אמר לנו שזו חרב של מאגיד."
"זה יותר מכך," אמר לופין, "החרב הזאת
ידועה כלהב השד. אתה יכול להרוג כל דבר עם זה: שדים, ערפדים, מפלצות בנות-אלמוות,
אפילו מתים-חיים."
"יופי," אמר דראקו. "יהיה עם זה מה-זה
כיף במסיבות. 'הי, אני דראקו מאלפוי ואני יכול להרוג כל דבר, מה אתה יכול
לעשות?'"
"אתה לא תיקח את החרב הזאת לשום מסיבה," אמר
לופין בחומרה. "למען האמת, לא תיגע בה שוב למשך זמן מה."
דראקו הביט בהארי שכאילו אמר לו אמרתי לך.
"אבל היא שלי!" הוא מחה, מסתובב בחזרה ללופין. "זה היה ברשות
משפחתי במשך שנים!"
"כשאמרתי שהחרב הזאת היא להב-שד," אמר לופין,
"לא התכוונתי שהיא נוצרה על ידי שד, או בשביל שד. התכוונתי שהיא בעצמה שד.
החרב הזאת מאד חיה. היא גם מאד מרושעת."
דראקו שילב את ידיו על חזהו והביט בלופין במבט זועם.
"איך אתה יודע שהיא מרושעת?"
"אני לא," לופין הודה, "אני אצטרך ללמוד
עליה עוד, אולי עוד בדיקות- - " הוא הפסיק. "אני מצטער, דראקו. אני
אצטרך לשמור אותה לפחות עד סיום הבדיקות."
"והיא פחות מרושעת אם אתה שומר אותה במשרד
שלך?" שאל דראקו בעוקצנות.
"זו לא הסיבה שהיא במשרד שלי," אמר לופין.
"זה בגלל הקופסה. אולי אני טועה, אבל אני חושב שאביך שמר את החרב בקופסה דומה
לזאת." דראקו והארי שניהם פזלו לקופסה בחוסר אמון, מבטיהם מובנים בהחלט.
"זה קשיח. חומר שמתגבר על רוב הניגודים של החומרים הקסומים ו,"
הוא הוסיף, מביט בדראקו, "זה לא שביר בכלל. אולי עוד קסם ערבול יפצח את זה,
אבל הייתי מוותר על הניסיון."
"ובמילים אחרות, אפס נקודות על ניסיון
החזרה," אמר דראקו, עם גיחוך עקום ונכלולי. "אפילו אם אשתמש בקסם זימון?"
"בלי נקודות בכלל," אמר לופין בעליזות.
"החרב לא יכולה להתכשף בזמן שהותה בקופסה."
דראקו והארי הביטו אחד בשני. לא פלא למה השד לא הצליח
לחוש בה.
"אתה תקבל אותה בחזרה ברגע שאני אהיה בטוח שהיא לא
מסוכנת," לופין אמר לדראקו, והסתובב להארי. "עכשיו, היה משהו שרצית לומר
לי, הארי?"
הארי העביר מבטו מלופין, שנראה סקרן באופן עדין,
לדראקו, שבהה ברוגז מבעד לחלון. הארי ידע באופן סופי שאם הוא ידע ששד היסטרי הופיע
בחדרם באמצע הלילה הקודם, טוען שמחפש אחר ה"חצי השני" שלו - - שהארי ידע
עתה ללא ספק שהיה החרב של סלית'רין - - שדראקו לעולם לא יקבל את החרב שלו שוב.
הארי נענע בראשו. "לא פרופסור לופין. כלום."
* * *
"אוווו," אמר דראקו, כשעזבו את משרדו של
לופין והוא הוביל במורד האולם, "שיקרת למורה, פּוֹטר. ועם פנים תמימות לגמרי,
גם כן. מהר מאוד תהפוך למשהו כמוני."
"כבר היינו בסרט הזה," אמר הארי.
דראקו גיחך לעומתו. "בחייך, אהבת את זה, תודה בזה
- -" הוא הפסיק, כשינשוף זערורי הסתחרר באיטיות מעל ראשו, משרקק בשיגעון.
"הי!" אמר הארי, מרים את ראשו להביט מעלה.
"פיגווידג'ן!" הוא הושיט את ידו, ופיגווידג'ן נחת לתוכה, שורק בעייפות.
"פיג המסכן," אמר הארי, "הלוך ושוב לאירלנד בתוך יומיים. יש'ך מכתב
בשבילי?"
פיגווידג'ן הושיט את רגלו, שם היה מגולגל בחפזה דף לבן
עטוף במשי אדום. הארי לקח את המכתב ושחרר את פיג, שהתעופף והתיישב על כתפו.
דראקו התבונן בו בסקרנות. הארי תהה אם הוא מוטרד מזה שהרמיוני
לא שלח לו מכתב גם כן. זה בשום פנים ואופן לא מתאים לה. יכול להיות שהראש שלה היה
עסוק במשהו אחר.
הארי התיר את המכתב ופתח אותו, התחיל לקרוא, והפך פתאום
מאד לבן.
דראקו הביט בו בסקרנות. "הכל בסדר, פּוֹטר?"
"זה - - זה מהרמיוני," אמר הארי.
"אני יודע," אמר דראקו, עיניו מסגירות נצנוץ
של חרדה. "משהו קרה לה?"
"היא בסדר," אמר הארי במין קול חנוק ומוזר.
"היא... בסדר."
"אז מה לא בסדר?"
"היא הולכת לבלות את הקיץ עם וויקטור קרום,"
אמר הארי ללא הבעה, עדיין בוהה במכתב. "בבולגריה. היא אומרת שהיא גלתה שהיא
באמת אהבה אותו כל השנים האלה." הוא הביט מעלה לעבר דראקו בהבעת פנים של
מישהו שהתעורר מחלום בלהות. "היא... היא נפרדת ממני."
|
|
|