Draco Sinister
פאנפיק פרי עטה של קסנדרה קלייר
תרגום לעברית: נוגה

פאנדום: הארי פוטר
דירוג: 13PG
שיפ: הארי/הרמיוני, ומעט דראקו/הרמיוני

[ה"מ=הערת המתרגמת]

פרק 6: בנים ברי מזל

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא

"הלו, אבא," דראקו אמר.

לוציוס מאלפוי השעין באיטיות את הספר שהחזיק, למרות שלא נעמד כדי לקדם את בנו. הוא נראה פחות או יותר אותו הדבר, דראקו חשב. אפילו בכלא, לוציוס שימר את כבודו החד – הוא נראה נקי ומסודר נראה מוקפד, בגלימות אפורות פשוטות.

"דראקו," אמר אביו, מטה את ראשו.

"לא חשבתי שהם יתנו לי להכנס," אמר דראקו, בקול די מכווץ.

"השארתי הוראות שהם יתנו לך להכנס כשתגיע," אמר אביו. "השם של המאלפויים עדיין חשוב במעט, למרות כל מה שאתה ואמא שלך עשיתם כדי להרוס אותו."

"אז שיחדת אותם," אמר דראקו. "אופייני."

"שאלתי את עצמי מתישהו," לוציוס אמר, "האם גידלתי ילד כפוי-טובה, או סתם טיפש מוחלט?" הוא הזיז את ראשו לצד, עיניו עדיין ממוקדות על בנו. דראקו ראה שידיו ארוכות האצבעות, הרזות, היו נעולות בחוזקה יחד מול חיקו. "מה אתה חושב, דראקו?"

"מה היו האפשרויות, שוב?"

לוציוס צמצם את עיניו. "שכחתי," הוא אמר, "כמה משעשע אתה מוצא את עצמך. לכן באת לפה? להרשים אותי בשנינותך?"

"לא," אמר דראקו, באותו טון שטוח, "קיוויתי שנוכל להמשיך את המסורת המשפחתית הגדולה של להוציא את המעיים אחד לשני באומללות וגידופים מילוליים. תגיד לי: יהרוג אותך, רק הפעם, לומר 'הלו, בן, על מה אתה רוצה לדבר איתי?'"

לוציוס נשען אחורה בחזרה ושילב את זרועותיו על חזהו. הוא בעט בחדות החוצה ברגלו השמאלית, תופס את הכיסא שמולו בבוהן ממוגפת ושלח אותו בסחרור לאורך החדר לעבר דראקו, שהיה חייב לקפוץ כדי להמנע משהכיסא יכה אותו. הוא נפל על הרצפה לרגליו.

"שב," אמר לוציוס.

באיטיות, דראקו הושיט את ידו מטה ומשך בכוח את הכיסא למעלה. הוא התיישב, שומר על עין זהירה על אביו.

כל מי שהיה מתבונן בשניים היה יכול להיות מזועזע, א', בגלל הדמיון ביניהם – אותם תווי פנים עדינים וחדים והצבעים החוורים, למרות שעיניו של לוציוס היו שחורות – ו-ב', על ידי האיבה שהתפצפצה ביניהם כמו מטען חשמלי.

"אז, בן," אמר לוציוס מאלפוי. "על מה רצית לדבר איתי? רצית לדעת איך אני נהנה פה? החברה הנעימה, האוכל המצויין, היחס הטוב?"

"לא," אמר דראקו. "רציתי לשאול אותך משהו על המשפחה שלנו."

לוציוס הרים גבה.

"אמרת להארי שהיו משוגעים במשפחה שלנו," אמר דראקו. "רציתי לדעת – איזה סוג של משוגעים? ועד איפה זה מגיע?"

עיניו של לוציוס הסגירו מצמוץ של הפתעה שבמהירות התחלף לאדישות. "אתה חושב שאתה משתגע?"

"אני לא בטוח."

לוציוס הביט בבנו, ולרגע ראה את הפנים החוורות והמוכרות מתערטלות מההגנה שלהם, רואה את הכאב והחרדה שמאחורי העיניים. הוא חשב על אישתו, שנתנה לבנה את עיני השקד הכסופות ואת הנטייה להרגיש דברים בצורה חזקה. ועדיין. ממתי שבנו היה בן ארבע, הוא לא בכה. לא ממה שלוציוס יכל לזכור. לא טבעו, אשתו נהגה לומר, ילד שלא בוכה.

דראקו נעמד בפתאומיות, והשעין את ידיו על אחורי הכיסא. הוא נראה צעיר מאד. הוא אמר, "היו לי... חלומות. לא שלי. של מישהו אחר. יש שדה קרב, הרבה דם והרג. אישה. לפעמים היא הרמיוני, לפעמים לא. דגל עם דרקון על –"

"ציפוי עלים," אמר לוציוס. "דרקון כסף על רקע שחור."

דראקו מצמץ לעברו. "אתה יודע של מי החלומות האלה," הוא אמר. "לא?"

לוציוס בחן את ציפורניו. "זה הגורל שלך, ילד," הוא אמר בטון משועמם.

"הגורל שלי?" התפרץ דראקו. "אין לי עדיין גורל. זה הארי, ההוא עם הגורל."

"להפך. בהחלט יש לך גורל, דראקו. למעשה, אולי הלכתי רחוק מדי כשאמרתי שזה אתה."

"על מה אתה מדבר?"

לוציוס חייך. "תן לי לספר לך משהו קטן, ילד. כשמישהו מצטרף לאוכלי המוות, הוא נותן את עצמו ללורד האפל. והלורד האפל בתגובה לוקח משהו ממנו. כדי להתקבל למעגל שלו, אתה חייב להציע משהו שהוא שלך באמת. זה יכול להיות זיכרון מסויים, או מתנת הלשונות (היכולת לדבר בכל שפה שהיא – ה"מ), או כישרון בספורט. זו הבחירה שלו. כשאני הצטרפתי אליו, הוא ביקש ממני אותך."

הפנים של דראקו היו ריקות והמומות. "אבל עדיין לא נולדתי! היית בן שש-עשרה!"

"לא, לא נולדת עדיין. אבל הוא ידע שאתה תהיה. אנחנו בין המשפחות היחידות עם שארית דם של סלית'רין, ואתה... העיתוי היה מושלם. הלורד האפל הראה לי איך להכין קסמים מסויימים קשים ומסוכנים ולהבטיח שתיוולד בדמות שהוא עיצב. עם תכונות מסויימות. כוחות מאגיד. רשעות וקסם-אישי. חוסר אמפתיה. תחרותיות. אכזריות... היית צריך לעקוב אחר עקבותיו, ואני - -"

דראקו שיסע אותו. "מה קרה? הקסמים לא עבדו?"

"אוה, הם עבדו," אמר לוציוס. "אבל אז הלורד האפל הובס. ואתה לא היית עדיין בן שנה. ולא היה מי שידריך את גדילתך, ימשיך את הקסמים והשיקויים ואת האימון שלך. רק אני הייתי. ואני עשיתי את הטוב ביותר שיכלתי לעשות, אבל איכשהו התרחקת ממני. נועדת למטרה אחת, אבל אני לא יודע מה היא. פחדתי שלעולם לא אדע אותה. כשהלורד האפל חזר לכוחותיו, הוא סרב לספר לי. הוא אמר שאני אלמד בזמן טוב." לוציוס משך בכתפיו. "אני מניח שעכשיו זה זמן טוב כמו כל זמן אחר."

דראקו החוויר מאד, בוהה בו.

"תחשוב על זה כמו על שעון אזהרה," אמר אביו, נשען על הכיסא. "לא משנה מה שאתה סוחב בפנים והוא היה רדום, עד עכשיו. עד שכוחות המאגיד שלך התחילו לעבוד, עד שגדלת, עד שמצאת את החרב."

"החרב?" דראקו הדהד.

"החרב היא המפתח," אמר לוציוס בנועם. "הלורד האפל נתן אותה לי כשנולדת. כמובן, לא יכלתי ליגוע בה," הוא הוסיף, נשמע מעט מריר, "אז אף פעם לא... הושפעתי." הוא הביט בבנו. "היא הביאה לך חזיונות?"

"סיוטים," אמר דראקו, במין קול מהודק.

"חזיונות," אמר אביו, שוב. "אתה רואה את מה שאתה רוצה, את מה שאתה צריך, מה שהיה ומה שיהיה."

"זה לא מראה לי מה שאני רוצה לראות!" צעק דראקו, בהתקוממות. "זה מראה לי... דברים איומים.."

לוציוס חייך. "בפעם הראשונה שראית את זה," הוא אמר, "רצית את זה, לא? לקחת את זה מהארי, שמרת את זה לעצמך, והתנגדת לכל הנסיונות למנוע את זה ממך. אתה לוקח את זה להיכן שאתה הולך – זה אתך עכשיו. אתה לא יכול לסבול שאתה חלק מזה." הוא הביט בבנו. "זה העתיד שלך, ילד. ואתה לא יכול להתחמק ממנו."

"אני יכול," אמר דראקו. ידיו רעדו.

"אתה לא יכול," שאג לוציוס, לפתע קופץ מכסאו. "אתה נוצרת, אתה לא מבין? נבנית לממש מטרה. אפילו השם שלך – " הוא הפסיק ושקע לכסאו בחזרה. "אפילו השם שלך נבחר על ידי הלורד האפל. הדרקון..."

דראקו ישב מאד בשקט. בלי להביט באביו, הוא אמר, "וזה היה בסדר מצדך?"

לוציוס שתק.

דראקו הרים את ראשו. "לא משנה מי שאני, אני הבן שלך. דם מדמך. אני נראה כמוך. יש לי את שם המשפחה שלנו. ואתה סחרת אותי ללורד האפל בשביל טיפה כוח?"

"היה לי כבר כמות גדולה של כח," תיקן לוציוס. ואז הסיט את מבטו. "אף פעם לא רציתי ילד," הוא אמר. "הכל היה חלק מהתוכנית."

דראקו הביט מטה לידיו שאחזו אחת את השניה בחיקו. "בחלומות שלי," הוא אמר בצרידות. "הוא אומר לי שאני צריך להרוג את הארי."

"אז תהרוג את הארי," אמר לוציוס. "לכך נועדת."

* * *

"שיקוי אהבה?"

הרמיוני שמעה את הקול של רון ממרחק רב. היא הביטה מעלה בעייפות. כולם הביטו בה – חוץ מהארי – סיריוס, נשען נגד מדפי הספרים במבט של אי-אמון על פניו, לופין, במבוכה קלה, רון, שנראה המום, וג'יני. ג'יני נראתה מודאגת. מתישהו במהלך התחושה של הרמיוני כמו ההסבר האינסופי שלה על שיקוי האהבה ותוצאותיו, ג'יני הניחה זרועה על צד כסאה של הרמיוני, לוקחת את ידה, וסוחטת אותה. הרמיוני המשיכה לאחוז בחוזקה ביד של ג'יני כשדברה, והייתה אסירת-תודה על המגע.

הארי ישב על השולחן, זרועותיו משולבות על חזהו, מביט בהתרכזות מעל ראשי כולם על חלונות הזכוכית הצבועים. עד כה, הוא היה בשקט מוחלט.

"תמיד חשבתי ששיקויי אהבה הם בדיחה," רון המשיך, סמוק בהפתעה. "לא אמיתיים."

"הם אמיתיים," אמר לופין, שנראה מעט מזועזע. "הם בלתי-חוקיים, כמובן."

סיריוס טלטל את ראשו. "זה לא הגיוני," הוא אמר. "חשבתי על זה לפני כן, ועכשיו..."

עכשיו הארי הביט בו.

"שסלית'רין ירצה את הרמיוני כמקור שלו. רק מאגיד יכול להיות מקור של מאגיד. ההתנקזות דרכה יכלה להרוג אותה."

"רוואנה הייתה מאגיד," אמרה הרמיוני. "אולי הוא שיער שבגלל שהיא הייתה, אני גם אהיה."

"השערה שיכלה לגמור אותך," אמר סיריוס, נראה מתוח.

"הייתי צריכה למות," אמרה הרמיוני, בקול קטן ופראי. "מאשר להתאהב ב – ברשע – "

"אה, אבל להתאהב במאלפוי זה בסדר גמור?" שסע אותה רון, מטלטל את ראשו.

עכשיו הארי דיבר, ולמשמע קולו השקט, כולם קפצו, כאילו פצצה התפוצצה. "עזוב אותה, רון," הוא אמר.

כולם פערו לעברו פה, הרמיוני יותר מכולם. היא נסתה לתפוס את עינו ולתת לו חיוך אסיר-תודה, אבל הוא לא הביט בה. הוא הסתכל על סיריוס, וידיו היו מהודקות בחוזקה בחיקו. "יש דרך לבטל את זה?" הוא אמר. "יש כישוף הפוך?"

זה היה לופין שענה. "אני בטוח שחייב להיות אחד, הארי," הוא אמר, למרות שנשמע רחוק מבטוח.

"לכל קסם יש כישוף נגדי," אמרה הרמיוני, קצת בצווחנות.

"לא," אמר לופין, בשקט. "לא כל קסם."

כולם בהו בו.

"אבל לרובם יש," הוא הוסיף במהירות. "הרמיוני," הוא הושיט את ידו לתוך מגרה בשולחן, ושלף משם עט-נוצה וקלף, והושיט לה אותם, "אני צריך שתכתבי כל מה שאת זוכרת מהשיקוי הזה: איך הוא נראה, מה הטעם שלו היה, איך ההרגשה שלו הייתה, כל דבר שיכול לעזור לנו לזהות אותו. בדרך הזו נוכל לגלות ביעילות יותר אם יש או לא, למען האמת, קסם הפיכה."

הרמיוני באיטיות משכה את הקלף לעברה, תפסה עט-נוצה, והדהדה בחולשה, "איך הייתה... ההרגשה?"

"אר, כן," אמר לופין, והחווה בטשטוש לעבר עט-הנוצה שאחזה. "תכתבי את זה, את לא חייבת לספר לנו."

מעט לא בכוונה, כולם הביטו בהארי, שהסמיק והביט הצידה. הרמיוני הטתה את ראשה והחלה לשרבט עם עט-הנוצה.

לופין העיף מבט צדדי בסיריוס, שהעיף בו מבט גם כן. היה ברור שהמידע שנגע לסלית'רין והכוונות שלו לגבי הרמיוני נתנה להם הרבה חומר למחשבה. זה היה ברור גם כן שהם לא ממש רוצים לדסקס על זה בנוכחותם של הארי והרמיוני. במיוחד הארי, שהחל להראות כאילו הוא תלוי בקצה חוט דק. ג'יני ורון העבירו עכשיו את מבטיהם המודאגים לעברו.

דלת הספריה נפתחה, ונרקיסה נכנסה פנימה, נראית סמוקה וקצת מודאגת. "סיריוס - - " היא התחילה, והפסיקה, כשהארי קפץ מכסאו כאילו נורה, בהה בה בריקנות, והודיע, "אני חייב ללכת." הוא מיהר לצאת מהחדר, מתחכך בנרקיסה, וטרק את הדלת מאחוריו.

הרמיוני החלה לקום על רגליה, מביטה בעוורות אחרי הארי. "אני צריכה – "

היה קול עמום של התפוצצות מדלת המסדרון בחוץ. רון תפס את זרועה של הרמיוני ומשך אותה בכוח לכיסא.

"בולוקס," אמר סיריוס בפסקנות. "כוחות מאגיד. כמעט שכחתי."

נרקיסה הביטה בהם בעיניים רחבות. "מה בשם שמיים הולך פה?"

רון המשיך לאחוז בזרועה של הרמיוני כשסיריוס, בתמציתיות מעוררת הערצה, הסביר. הנאום שלו הודגש בפיצוצים אקראיים מחוץ לספריה, כל אחד גורם להרמיוני להתכווץ.

"שיקוי אהבה?" נרקיסה הדהדה בחוסר-אמון, כשהוא סיים.

כולם הנהנו.

"טוב," אמרה נרקיסה, והרימה את סנטרה. ברגע זה, הרמיוני חשבה, היא נראתה מאד כמו הבן שלה – נחושה, מרדנית, ואפילו קצת מתנשאת. "זה מה שאנחנו הולכים לעשות. רון," היא אמרה, מסתובבת לעברו. (רון הסמיק. זו הייתה הפעם הראשונה שנרקיסה דברה אליו ישירות.) "לך אחרי הארי. תברר שהוא בסדר. אם דברים מתחילים להתעופף, תבלום אותו."

רון מצמץ והנהן.

"סיריוס," היא אמרה, מסתובבת בחזרה לשולחן. "אני רוצה שתכתוב לסוורוס סנייפ."

לסתו של סיריוס נשמטה. "סנייפ?"

"אין אף אחד בעולם שיודע יותר ממנו על שיקויים," אמרה נרקיסה. "הלורד האפל בעצמו נהג לקרוא לו לעזרה, כשהיה באוכלי המוות. אם השיקוי הפיך, סוורוס ידע."

עכשיו נרקיסה הסתובבה להרמיוני, שסבלה מאחיזת זרועה על ידי רון במבע גרוע. היא הייתה, למעשה, מביטה בו. מה שהיה בסדר, כי אם משהו היה יכול לסבול את מבטה של הרמיוני פנים אל מול פנים, זה היה רון; הם התאמנו חמש שנים. "הרמיוני," היא אמרה, יותר בעדינות, "אני רוצה שתבואי איתי."

ראשה של הרמיוני עלה מעלה והיא אמרה במהירות, "אני חייבת לדבר עם הארי."

"לא," אמרה נרקיסה. "את לא יכולה."

"אבל – "

"הדבר האחרון שהוא צריך," אמרה נרקיסה ביושר, "זה להתרגז יותר. למרות שהוא לעולם לא יפגע בך, כשהמצב-רוח שלו יוצא משליטה, הוא יכול להפוך למסוכן לעצמו ולשבור דברים שמסביבו."

הרמיוני החווירה, אבל הנהנה.

נרקיסה העיפה מבט בלופין. "תדאג לזה שסיריוס יכתוב את המכתב. וכשהוא עושה את זה, אתה יכול לעבוד על התרגום של הספר. מוסכם?"

לופין הרים גבה. "כן, בהחלט."

נרקיסה הושיטה יד להרמיוני, שהביטה ברון. רון שחרר אותה באיבה, וכשנרקיסה אוחזת בזרועה, הן יצאו.

כשהדלת נסגרה מאחוריהן, ג'יני שחררה נשימה נרגזת. "מה איתי?" היא אמרה, מסתובבת ללופין ולסיריוס. "אין לי גם מה לעשות? או שאני לא מועילה?"

סיריוס הניח את ראשו בידיו. "ג'יני..." הוא אמר בעייפות. "לא עכשיו..."

"אה, בסדר גמור," היא אמרה בנרגנות, קמה על רגליה ופסעה בכבדות מחוץ לחדר, טורקת את הדלת מאחוריה.

* * *

כשג'יני יצאה מהחדר, סיריוס הסתובב ללופין. "עכשיו תגיד לי את האמת," הוא אמר, מביט בו בקשיחות. "אתה חושב שהשיקוי הזה הפיך?"

"אני לא יודע," ענה לופין, שהוריד מספר ספרים מהמדפים וזרק אותם על השולחן.

"ראיתי את הארשת שלך משתנה. אתה יודע משהו."

לופין הרים מהשולחן ספר ששדרתו הייתה חתומה באותיות מוזהבות: ספר השיקויים המלא. "אני לא בטוח בהכל," הוא אמר, ברוגז. "אבל מה שאני יודע זה ששיקויי אהבה לא בדיוק קסם. יש סיבה לכך שהם בלתי-חוקיים."

"בגלל שהם באמת, באמת, מעצבנים?" שאל סיריוס, זורק את הקלף שהרמיוני כתבה לעברו וסרק את מעט השורות שהיא שרבטה.

"וקסם שסותר טבע חיוני זה הגדרה לקסם אפל," אמר לופין. "שיקויי אהבה הם בברור גרסה אחרת למה שעושים בקללת אימפריוס. קסם שכולל את רצון הקורבן..."

סיריוס טלטל את ראשו. "להרמיוני יש כוח רצון חזק."

"בגלל זה אני פוחד," אמר לופין, מכה בקדרות על מדריך השיקויים המלא. "יכולת לראות מה קורה לאנשים שנלחמים בקללת אימפריוס. שיגעון... אם הם ברי-מזל..."

"לא," שיסע סיריוס, משפשף את עיניו בגב ידו. הוא הושיט את ידו לפיסת קלף, הרים עט-נוצה, ולטש עיניו בדכדוך.

"מה?" אמר לופין, מביט בקודקוד ראשו.

"סנייפ," אמר סיריוס, בעגמומיות.

"כן, מה איתו?"

"או, בחייך, ירחוני! אם אני אכתוב ואבקש ממנו טובה, 'תה באמת חושב שהוא ירוץ לעזור לי? הוא שונא אותי!"

"אולי כתגובה לכך שפעם אתה ייסרת אותו שבע שנים בחוסר רחמים כשהיינו בבית-הספר," אמר לופין, זויות פיו מתעקלות כלפי מעלה.

"כן, הוא רגיש בקשר לזה," הסכים סיריוס. ואז עיניו הוארו והוא חייך.

לופין העיף בו מבט מאד חשדן. "משהו קרה לך, לא?"

"טוב," אמר סיריוס, חיוך קטן מרחף מסביב לפיו, "סנייפ אולי לא יקפוץ לעשות לי טובה... או לך טובה, תודה בזה, הוא שונא אותך גם – והוא גם יעדיף להאכיל את הרגל שלו לסקרוט פוץ-תחת מאשר לעשות להארי טובה, אבל יש מישהו שהוא מחבב כמו..."

"דראקו," אמר לופין והפסיק. "אבל הוא לא פה. הרמיוני אמרה שהוא הלך להיות עם עצמו."

"לא יכול להאשים אותו," אמר סיריוס. "אני בטוח שהוא לא יאשים אותי בזה אחר כך," והוא הרים את עט-הנוצה והחל לכתוב במרץ.

"אתה מזייף מכתב מדראקו?" שאל לופין בעניין.

"כן," אמר סיריוס. "תן לי את החותמת הזאת של מאלפוי, בבקשה, היא במגרה השלישית..."

"זה די לא הוגן," אמר לופין, מושיט לו את החותמת.

סיריוס הטיח את עט-הנוצה על השולחן והביט בחברו. "יש לך רעיון יותר טוב?"

לופין חשב לרגע. "לא ממש."

"ראית את המבט על הפנים של הארי, לא? והרמיוני – זה לא הוגן, הם רק ילדים, הם לא צריכים ל-"

"סיריוס," שיסע אותו לופין, מושך את עט-הנוצה מיד חברו. "ה – "

"ירחוני!" מחה סיריוס בכעס. "אני שולח את המכתב הזה, ומה שלא תגיד לי יוכל – "

"היד שלך רועדת, זה מה שאני עומד לומר. תן לי את הקלף, אני מכיר את הכתב של דראקו ממתי שלימדתי אותו בכיתה. תן לי לעשות את זה."

* * *

"אני לא יכול," אמר דראקו.

פיו של לוציוס התהדק. "אתה חלש," הוא אמר. "וזה קצת באשמתי."

דראקו לא ענה. בלי להראות מודע לכך, הוא התרחק מאביו, עד שהוא עמד נגד הקיר. "מה יקרה אם אני לא אעשה כלום?" הוא אמר, בקול יבש לבסוף. "אני אשתגע?"

"מה נראה לך?" אמר לוציוס. הוא התחיל ללכת לכיוון בנו, באיטיות, נראה מהורהר. "כמו שאתה יודע עליו, ככה סלית'רין יודע על קיומך עכשיו. או שתצטרף אליו, או שהוא יהרוג אותך."

הוא עמד קרוב מאד לדראקו עכשיו. הנער הביט מטה, אבל זה היה מאוחר מדי – ידו של לוציוס נורתה ואחזה בסנטרו, מכריחה את ראשו לעלות.

"יש מנגנון מסובך בתוכך, ילד," הוא אמר. "הלורד האפל פצע אותך כמו שען ושלח אותך לשביל מסויים. זה יכול להיות שביל של תהילה. זה יכול להיות ההזדמנות השניה שלך. ההזדמנות השניה שלנו. לכך נועדת. כמה אנשים יכולים לומר שהם נולדו בשביל מטרה? אבל אתה – "

"מה אם אני אלחם בזה?" דראקו דרש, קולו עולה לטון פראי. "מה אז?"

"מה יקרה לשעון כשאתה מתקן אותו אחורה?" ענה לוציוס. "הוא נשבר."

דראקו ינק נשימה כאילו הוא הוכה בבטנו.

לוציוס לא התייחס.

"למה אתה רוצה להלחם בזה, בכל מקרה?" הוא דרש, עדיין בוהה בבנו. "אתה מנסה להיות טוב?"

ללוציוס הייתה את הדרך שלו לומר את המילה 'טוב' – לא כאילו זה היה תואר-השם, מתאר ילד טוב, או כלב טוב, אלא שם עצם בברור: טוב, וזה לא היה שם עצם נחמד. דראקו, כמובן, ידע בדיוק למה הוא התכוון.

"לא," דראקו אמר במהירות, ואז, "אני לא יודע." הוא הביט באביו. "אני רק רוצה שתהיה לי בחירה."

"אתה חושב שיש לך בחירה עכשיו? אין לך. אתה עבד למה שאתה חושב שאתה רוצה, כמו כל אחד אחר. אתה חושב שלא ראיתי את הפנים שלך, באחוזה, כשהבטת בהם, ובה, ואת הפנים שלה כשהיא הביטה בשניכם? אתה לא רוצה להמיר את הגורל שלך במערכת יחסים של נער שלעולם לא יחבב אותך, וטובות של נערה שלעולם לא תשיב לך אהבה? להתקשר עם אנשים שלעולם לא יעריכו אותך ביותר מחשד וחוסר אמון? הם לא הסוג של האנשים שלנו, והם לעולם לא יהיו. לעולם לא תהיה שייך אליהם."

כשדיבר, לוציוס צפה בצבעים המשתנים בפניו של בנו – תחילה לבן, ואז אדום מאד, ואז שוב לבן. הוא יכל לומר שדראקו נאבק להחביא את מה שהוא חשב, ובגלל זה, הוא ידע שהוא פגע בו. מה שהיה צריך להיות. הוא היה הבן שלו, לטוב או לרע, כשראה את זה מתאים.

"אתה לא יכול לשנות את מה שאתה, דראקו," הוא אמר, קולו רך ולא נכנע. "והם יודעים את זה. דמבלדור, סיריוס בלק, אפילו החבר החדש שלך הארי פּוֹטר – הם יודעים שיש להם משהו שלך אין, מרכיב חיוני חסר מהנשמה שלך שעושה אותך שונה. קרא לזה מוסריות, או מה שתרצה. אבל אתה לא יכול לשנות את זה. אתה אף פעם לא תהיה כמותם. תוכל ללבוש את התחפושת של מוסריות, אבל מתחתיה אתה מה שחינכתי אותך להיות."

לרגע, דראקו החזיר לאביו מבט בלי לזוז. ואז עיניו החשיכו, והוא משך את ראשו אחורה, שובר את אחיזתו של לוציוס בסנטרו.

"תן לי ללכת," הוא אמר.

איבדתי אותו, חשב לוציוס בהפתעה, כשבנו, לא פוגש את עיניו, מחליק ממנו לאורך הקיר. כמעט תפסתי אותו – זה משהו שהייתי צריך לומר, משהו שהיה צריך לעבוד, שהיה שובר אותו. אבל איבדתי אותו.

אכזבה וכעס הפכו את הקול שלו לצורמני כשדיבר, "הייתי צריך להרוג אותך כשהייתה לי ההזדמנות."

דראקו הפסיק להתרחק מאביו ונעצר. הוא עדיין נשען נגד הקיר, ומשהו בדרך שבה נשען גרמה ללוציוס לתהות אם הקיר היה הגורם היחיד ששמר אותו יציב.

הוא הגביה את ראשו, והביט באביו. פחד וכאב וזעם הפכו את עיניו כמעט שחורות, ולרגע, הם נראו דומים מאד. "אתה רוצה שאמות?" אמר דראקו. "בסדר." הוא הושיט את ידו, הוציא את קמיע החיים שנתלה מסביב לצווארו, ובלי להסס לרגע, הסיר אותו מראשו וזרק אותו לאביו. אוטומטית, לוציוס מאלפוי הושיט את ידו ותפס את החפץ העגול והמבהיק באוויר. ובהה בו.

"בשבילך, אבא," אמר דראקו. "קדימה. שבור אותו. אני אמות לפני שהשומר יכנס." לוציוס לא זז. רק בהה בבנו, שבהה בו בעיניים בוערות, ולחש, "ממה אתה מפחד? אתה כבר ככה פה לנצח. הם לעולם לא יתנו לך לצאת. קדימה – תעשה את זה!"

"לא," אמר לוציוס, סוגר את ידו בעדינות סביב הקמיע.

דראקו בהה בו.

"אני לא רוצה שתמות, ילד," אמר לוציוס, בחיוך חלקלק. "שיניתי את דעתי. אני רוצה את הסיפוק בידיעה שאתה חי ושאתה סובל. שאתה גדל וסובל, יודע מה עשית כדי להרוס את המשפחה שלנו ואיך הרשעת אותי שארקב פה בגהנום הזה. אני מקווה שזה יאכל אותך." הוא הביט בבנו. "עכשיו תצא מפה. אני חולה רק מלהסתכל עליך."

דראקו הלך אחורנית. ואז הוא הסתובב ודפק בחזקה על דלת התא. הוא עמד כמה רגעים, מחכה, גבו לאביו. ואז, כששמע את חור המפתח בצד השני של הדלת מתחיל להיפתח, הוא הסתובב בחזרה, לאט מאד, והביט בלוציוס.

"זה לא גהינום, אבא," הוא אמר. "כשאתה תגיע לגיהנום, אני חושב שתמצא שם הרבה יותר 'אנשים מהסוג שלנו'."

הדלת נפתחה, ודראקו יצא דרכה.

* * *

אם לרון היו ספקות איך למצוא את הארי, הרי שאלה התפוגגו ברגע שיצא מהספריה. היה די פשוט לעקוב אחרי הרעש של ההתפוצצויות והשברים. רון פסע בעצבנות במסדרונות המעוקלים, עצר לפני דלת עץ-אלון מוצקה וגדולה, דרך מה שעכשיו יכל לשמוע כזכוכית מנופצת, לקח נשימה עמוקה, ודחף אותה להיפתח.

מחזה ביזארי נפרש לנגד עיניו. לרגע נבוך אחד, הוא חשב שאיכשהו, באופן בלתי אפשרי, ירד שלג בתוך החדר. האוויר היה מלא בפיסות לבנות מעופפות; הוא יכל לראות את הארי עומד במרכז החדר, צל דק-גזרה שעומד באמצע טורנדו לבן-נוצתי. ונוצתי היה די מדוייק, הוא גילה, נכנס עמוק יותר לתוך החדר, הן היו נוצות – נוצות מלפחות תריסר כריות – שהארי איכשהו הצליח לקרוע לחתיכות. שרידים של ציפיות נחו מסביב לחדר ומלא נוצות לבנות נתפסו בשערותיו השחורות של הארי.

"הארי," אמר רון, נקרע בין סימפתיה ותדהמה. "מה עשית?"

"כמו מה זה נראה?" אמר הארי, משלב את זרועותיו על חזהו כמו ילד-בן-חמש מרדני.

רון הביט סביב בחשדנות איטית. הם היו בברור בתוך חדר שינה – היו ארבע כילות מיטה וארון בגדים ענק שכיסה את הקיר הנגדי. "בחדר של מי אנחנו?"

"של מאלפוי," הודיע הארי, בסיפוק מר.

"חשבתי כך," אמר רון.

"אני מעצב מחדש," הודיע הארי, ורון צפה בתדהמה כשזוג פמוטי זכוכית שייטו לאורך החדר והתרסקו בשמחה לתוך הקיר הנגדי.

"סיריוס עומד להרוג אותך," הוא אמר, ביראת כבוד.

"יופי," אמר הארי. "מוות מהיר וחסר כאב נשמע בדיוק כמו מה שהרופא המליץ עליו עכשיו."

"הארי," אמר רון, מנצל את יתרון ההפסקה הרגעית בסערה כדי להתגנב קרוב יותר להארי במקרה שיאלץ לתקל אותו. למרות שהאופציה הזאת הייתה לא ממש מושכת, בהתחשב בעובדה שחלקים ענקיים של זכוכית שבורה היו זרועים על הרצפה. "זה רק לחש! אין לה שום רגשות ממשיים למאלפוי!"

הארי רק הסתכל עליו.

"טוב," אמר רון באיבה. "אולי יש לה כמה, מאד מזלזלים, למעשה הרבה של גיל העשרה, רגשות כלפיו. אבל זה לא משמעותי."

"ראית את הפנים של לופין," אמר הארי, מבריש נוצות משערו. "הוא לא חושב שיש לחש נגדי. אני יכול לומר לך."

רון היה המום. "כמובן שיש לחש נגדי."

"לא, אין," אמר הארי, נשמע כנוע. "היא הולכת לבזבז את שארית חייה מאוהבת במאלפוי... ואני יכול רק לשמור אותה אצלי ולראות אותה מייחלת להיות איתו, או פשוט לתת לה ללכת איתו והם יתחתנו ויהיו להם ילדים מתולתלים בלונדיניים ואני אהיה 'דוד הארי' ואולי אפילו הם יקראו לאחד הצאצאים הנוראיים שלהם על שמי ו - "

"הארי!" רון שיסע אותו נואשות. "אתה מחורפן."

באנג! אחת הכריות התפוחות נורתה מהמיטה והתפוצצה באוויר, מכסה הכול בנוצות.

"זה בסך הכל כישוף," אמר רון, שוב, מבריש בצער נוצות מכתפו. "זה לא אומר כלום."

"אז למה היא לא ספרה לי?" אמר הארי, מביט ברון, בנוצות, ובכל דבר אחר בחדר. "היא יכלה לספר לי אבל היא בחרה שלא. היא יכלה לא לספר לי בגלל שהיא נהנית מלהיות מאוהבת במאלפוי, או שהיא לא בוטחת בי כי היא חושבת שאני לא אתמודד עם זה, שזה מגוחך."

"נכון," אמר רון, לא מסוגל לעצור בעצמו, "בגלל שאתה מטפל בזה כל כך טוב עכשיו."

עיניו של הארי הוצרו.

ברגע זה, הדלת נפתחה בחבטה.

זאת הייתה ג'יני. היא נראה זועמת, ועיניה נצתו ברגע שנחו על רון, והיא הזעיפה פנים. "אני לא חסרת תועלת -- " היא התחילה.

"ג'יני!" שיסע אותה רון באימה. "אני קצת עסוק עכשיו!"

"אבל – " ג'יני הביטה מרון, להארי, להמון הנוצות המרחפות ועיניה התרחבו בהלם. "אני חשבתי – " היא התחילה, בפקפוק.

"ג'יני, צאי מפה," הוסיף רון, בעצבנות.

אבל הארי הביט בה עכשיו בעיניים מוצרות. "לא," הוא אמר. "תישארי, למה לא. את מחבבת אותי, לא, ג'יני?"

"אממ," אמרה ג'יני, נראית מודאגת. "בטח שאני מחבבת אותך, הארי..."

"רוצה לצאת איתי?"

הפה של ג'יני יצר צורה של 'O' מהפתעה. "מה?"

"את רוצה לצאת איתי?" צעק הארי, שעכשיו היה מכוסה כל כך בנוצות שנראה כאילו הותקף בידי יונות שהשירו נוצות.

"בסדר, זה מספיק עם זה," הודיע רון, ובמהלך קלאסי שהיה אצל אחים גדולים יותר במשך ההסטוריה, פסע קדימה וסגר בתקיפות את הדלת בפניה של אחותו. ואז הוא הסתובב להארי, והביט בו בחומרה.

"אתה שתוי," הוא אמר.

הארי הביט בו. "אני לא שתוי."

"כן, אתה כן," אמר רון בקדרות. "שתוי מרוב כוח." הוא הצביע על המיטה. "שב, הארי."

די להפתעתו של רון, הארי ישב. "זה לא היה נחמד מצדי, נכון," הוא אמר, בדכדוך, בוהה ברצפה.

"לא," רון הסכים, הלך לאורך המיטה, והתיישב ליד הארי. "אתה חייב לג'יני התנצלות. אבל זה מאוחר יותר. עכשיו, אני חושב שזה יהיה עדיף אם לא תחשוב על מאלפוי - -"

"אני לא כועס כל כך על מאלפוי," אמר הארי.

רון, מגלה שפיו היה פעור, סגר אותו בחפזה. "טוב, אם אתה לא כועס כל כך על מאלפוי, על מי אתה כל כך כועס?"

"הרמיוני," אמר הארי מבין שיניו.

רון התכופף כשכד זכוכית עם ידית מגולפת בצורת נחש הצליף לצד ראשו והתנפץ בקיר הרחוק.

"Bloody hell, הארי," הוא אמר, בהערצה לא מתלהבת. "זה היה מגניב!"

"כן, אם רק יכולתי לעשות את כל זה שלא הייתי כולי מחורפן לגמרי!" צעק הארי, כשדלת ארון הבגדים נפתחה לרווחה והבגדים שבפנים התפוצצו החוצה כמו התפרצות של זיקוקין-די-נור.

הם הצליפו דרך האוויר כמו ציפורים משוגעות ורון הביט מטה כשמשהו היכה בכתפו. זה היה ערמה של התחתונים והגרביים של דראקו. "טוב," הוא אמר. "אני מניח שזה עונה על השאלה הנצחית של 'בוקסר או קצר', לא?" הוא גיחך אל הארי. "לוונדר ופארווטי יהיו כל כך מרוצות לדעת שמאלפוי לובש – " הוא הציץ בתווית שעל החגורה – "בוקסר קצר של קלווין קליין – אופנת המכשפים. מי ידע?"

הוא הביט לעבר הארי, שנראה כועס וכאילו הוא מנסה לא לצחוק בעת ובעונה אחת. "בחייך, הארי, תביא חיוך; זה לא יהרוג אותך." הוא דחף את הבוקסר הקצר לצד, והביט בחברו. "אני יודע שאמרת שאתה לא מעוצבן על מאלפוי, אבל לא בחרת את חדר השינה שלו כדי לעשות בו את התפרצות הזעם הזאת שלך סתם ככה, לא?"

עכשיו הארי חייך - - חיוך מעט לא-רצוני, כאילו זה כאב. "כן, ובכן, לא אמרתי גם שיש לי רגשות מטופשים וחביבים כלפיו, לא?"

רון לא ענה.

הארי הביט בו במבט חוקר, וקפץ. רון בהה, במין מבט של דאגה ממוקדת, בנקודה מטושטשת מחוץ לחדר.

"מה..?" הארי התחיל לומר, אבל רון, ברפלקס מהיר ומפתיע, הצמיד יד אל פיו.

"שש," הוא לחש, שלא לצורך. "תראה – בארון הבגדים."

הארי הביט. וקפץ. ארון הבגדים, רהיט ענק וכבד בגודל של שלושה האגרידים, התנועע הלוך ושוב על ארבעת רגליו המגולפות. הארי הביט במהירות ברון.

"יש משהו בפנים," רון מלמל.

הארי הנהן. "או מישהו," הוא ניסה לומר, דרך אצבעותיו של רון.

רון הסיר את ידו מפיו של הארי. "מה אתה חושב...?"

הארון נתן עוד קפיצה, חזקה, כמעט כאילו הוא עומד ליפול קדימה.

"שרביטים החוצה," לחש רון, קם על רגליו ומגשש בגלימותיו. הארי עשה כמוהו, מוציא את שרביטו שלו החוצה ומחזיק אותו לפניו.

זזים בשקט ככל שיכלו, הם התקדמו לאט לאורך החדר, רון טיפה לפני הארי, ועצרו לפני הארון. רון, עומד לפניו, הושיט יד לאחת הדלתות. הוא העיף מבט צדדי להארי, שהנהן.

רון פתח את הדלתות בחבטה.

לרגע, כלום לא קרה.

ואז משהו עף החוצה מהארון בכוח של פגז, והתנגש ברון, דוחף אותו לקרקע. שרביטו החליק מידו והוא צעק בכאב, משליך את זרועותיו להגן על פניו מהפורץ – שהיה לו, כמו שהארי ראה, עור אפרפר וקשה ועיניים אדומות ועגולות, ואצבעות ארוכות דמויות מרית שנכרכו סביב גרונו של רון.

זה היה שד.

* * *

בקדרות, ג'יני נעה חרש במסדרון, מוצאת את המדרגות, ויורדת בכבדות מטה בהם, עושה כמה שיותר רעש שיכלו לעשות נעליה על האבן. לא שהיה מישהו מסביבה לשמוע אותה. חסרת תועלת, היא חשבה. כולם חושבים שאני חסרת תועלת. אפילו רון, טורק את הדלת בפרצוף שלי; סיריוס ולופין, אומרים לי ללכת לאבוד...

והייתה העובדה שהארי ביקש ממנה לצאת איתו. טוב, בסדר, היא הייתה חייבת להודות, זאת לא הייתה הצעה רצינית. יותר כמו בקשת עזרה טרגית ונואשת. לא שהיה לה אכפת – היא הייתה מופתעת לגלות שלמעשה, לא היה לה אכפת בכלל, בדרך זו או אחרת.

היא חצתה את חדר הציור הגדול והשומם, הולכת (בלי ידיעתה) על דלת הסתרים שהובילה למרתפים. לא היה לה מטרה פרטית בראש, היא ידעה; לפחות, לא מטרה מסויימת. היא קיוותה בפשטות לראות את דראקו, מקווה שאם היא תפנה בפניה מסוימת, הוא יעמוד שם, נראה חיוור וגבוה וזועם אבל אולי, מקבל התנצלות ממנה? בגלל שהיא מאד רצתה להתנצל בפניו שבעטה בצלעות שלו. מה אם זו הייתי אני, שנה לפני, היא חשבה, והארי היה זה ששתה את השיקוי והופיע בדלת שלי לפתע. הייתי מסוגלת לשלוח אותו שימשיך להיות חבר של הרמיוני?

היא הייתה מסופקת מאד.

כשהיא עזבה את חדר הציור, הצליל של קולות לכד את תשומת ליבה. היא הייתה בפרוזדור מחוץ לחדר האוכל, וכשסובבה את ראשה, היא יכלה לראות את הרמיוני ונרקיסה יושבות ליד שולחן ענקי, מתחת לטפט של משפחת מאלפוי. הרמיוני שחקה בחרדה בספל תה, ונרקיסה הביטה בה בסימפתיה בלתי משוחדת.

"אני פשוט ממש, ממש מצטערת," הרמיוני אמרה, בקול מעומעם. "הייתי צריכה לספר להארי את האמת מיד. חשבתי שאני אוכל להתמודד עם זה לבד. אני מרגישה נורא לגבי מה שהוא בטח חושב עכשיו. ודראקו..." היא הביטה מעלה לנרקיסה בדאגה. "אני לא יכולה להרגיש נוח לגביו, גם כן."

או, נקודה טובה, חשבה ג'יני בכעס.

"הוא חייב לדאוג לך מאד," אמרה נרקיסה, "אם הוא נתן לך את זה."

והיא הצביעה על קמיע החיים מסביב לצווארה של הרמיוני.

הרמיוני נראתה אומללה. וג'יני, מרגישה אומללה בדיוק כמוה, הסתובבה והלכה במורד הפרוזדור.

* * *

דראקו עף כמו שלא עף מימיו, מריץ את המטאטא שלו דרך קבוצת עננים, נגד שמיים שמחשיכים באיטיות לצבע של דיו. אם הארי יכל לראות אותו, הוא היה יכול להיות מופתע, להתפעל אפילו – זה לא רק שהוא עף מהר, אבל בפזיזות ובדיוק, מגרד את צמרות העצים, מרפרף על פני השטח של ברכות, מטה את המטאטא הצידה, נוטה למעלה רק משום שיכל לעשות כך. עד שהאט לבסוף, וצלל לעצירה על הקרקע, מחליק לחניה.

הוא היה על הקרקעות של אחוזת מאלפוי שוב, בקצה של הבור התהומי. השמיים היו בצבע מתכתי, מתעבים בסימני פחם כמו הסימנים בתוך קונכיה, והבור השתרע לפניו, עמוק ושחור וחסר-סוף. בור הלך לקצה, כרע על ברכיו, וחש באופן אלים ובלתי צפוי חולה בצד. כשהבטן שלו הפסיקה להתעוות, הוא התיישב בחזרה, והושיט את ידו בלי לחשוב אחרי החרב מאחורי כתפו.

הוא הטיל קסם על זה, לשמור עליו בלתי נראה – זה נראה לו לא סביר שאפילו מאלפוי יורשה להכנס לא קרוא לתוך המנהג הרוחני של נשיאת חרב גדולה ומצליפה – ועכשיו, בלי לחשוב, הוא הריץ את ידו השמאלית עליה, מסיר את הקסם. החרב צצה לחיים תחת ידו, נוצצת בכסף תחת הדמדומים האפורים, האבנים היקרות שעל הניצב מנצנצות כמו עיניים.

רצית את זה מהרגע שראית את זה, נגעת בזה, אתה יודע מה זה: זה העתיד שלך, ואתה לא יכול להמנע מכך.

דראקו ישב והביט בה לרגע בלי לזוז. הוא החליק את אחיזתו לאורך הניצב, על הלהב, ולחץ בכוח, מרגיש את קצות הלהב החדות של החרב מחליק לתוך עורו, והדם שמתחיל לזרום. זה כאב רק טיפה, אבל מספיק לגרום לו לקום על רגליו.

הוא הלך לקצה הבור, הביט מטה, רואה רק חשיכה. הוא הוא הרים את החרב בידו השמאלית ואחז אותה לפניו -

חזיונות של מה שהיה, מה שעכשיו, מה שעתיד לקרות אם תרצה בכך –

-- וזרק אותה.

לא היה, כמובן, שום רעש כשהיא נעלמה באפלולית, נופל עוד ועוד, מנצנץ ומסתובב ונעלם, נאכל על ידי הבור.

מרגיש יגע בצורה נוראה, הוא סובב את גבו לבור והלך אל המטאטא שלו. כשהוא נטה להרים אותו, הוא ראה משהו מנצנץ על הדשא.

לא.

זה היה החרב, זוהרת ומבריקה ומושלמת. דראקו הושיט את ידו לאש-המחץ שלו – עכשיו החרב זמזמה ורעדה ונתרה לאחיזתו, נחה שם. כאילו זה חלק ממנו.

אתה לא יכול לברוח מזה.

זה מה שאתה.

* * *

"רון!" צעק הארי, וניסה לרוץ לחברו, אבל החליק על הזכוכיות השבורות והנוצות ונפל קדימה על ידיו. כאב חד נורה דרך ידיו כשהם נגעו ברצפה הזרועה זכוכיות. השרביט שלו החליק מאחיזתו, מרעיש על המרצפות. אני לא צריך את זה בכל מקרה, הוא חשב, קם במהירות על רגליו.

רון השיב מלחמה שערה – הוא התגלגל על גבו כשהשד עליו, ובעט בו ברגליו. ידיו היו על גרונו, מנסות להרפות את אחיזתו של השד על קנה הנשימה שלו. הוא שמט את שרביטו, הארי ראה –

בלי לחשוב, הארי הרים את ידו הימנית והצביע על השד. "אִימְפֶּדִימֶנְטֶה!" הוא צעק.

אור לבן נורה מאצבעותיו והיכה בשד בחזהו, מפיל אותו אחורנית. רון מיד זרק את עצמו לצד, שובר את האחיזה על גרונו, וזינק על רגליו, הולך אחורנית אל הארי. אחת מידיו הייתה על גרונו, שהיו עליו סימנים כחולים-אדומים בצורת מחרוזת.

הארי הביט לצד אליו. "אתה בסדר?"

רון הנהן, יונק אוויר בהתנשמויות כבדות.

הארי הסתובב ובהה בשד, שכרע על ברכיו על הרצפה, מביט בהם מבעד לעיניים עגולות ואדומות. הוא ידע מיד שזה לא היה אותו השד שפרץ לחדר שלו ושל דראקו בבית-הספר – איך הוא ידע את זה, הוא לא יכל לומר. אבל הוא היה בבירור מאותה משפחה. היו לו את האצבעות המוכרות, הארוכות ודמויות המרית, כל אחת מסתיימת בציפורן חדה ומרושעת למראה, ואותם עיניים אדומות.

"הארי פּוֹטר," הוא אמר, והקול שלו היה בדיוק כמו הקול של השד השני, קול של עצים מתפצחים באש.

עיניו של הארי הוצרו. "אתה יודע מי אני?"

השד השמיע קול לחישה. "בקרוב תמות," הוא הודיע.

עיניו של הארי התרחבו.

רון נראה כועס. "מה זה אמור להביע?" הוא דרש לדעת בקול צרוד, מעסה את גרונו.

עיניו של השד נחו על הארי. "אתה יודע," הוא לחש.

"למה זה," אמר הארי, בקול רגוע ובלתי מרוצה, "ששדים אף פעם לא אומרים דברים טובים? זה תמיד 'בקרוב תמות' ו'הגיהנום קרב' ו'הזהר מיום המוות שלך'. אף פעם לא, 'ברכות לבביות מהעולם התחתון!'"

השד בהה בהם.

"בלי חוש הומור," אמר רון, מטלטל את ראשו.

בבת אחת, השד זינק לעבר רון, ידיו מושטות קדימה. רון התכופף הצידה, והשד נחת על ארבע, מסובב את פניו לעברם. "הארי פּוֹטר – "

"תסתום את הפה!" צעק הארי, צעד ונעמד בין היצור לבין רון. הוא הרגיש נחשול של חימה – כל שמץ של זעם שהוא הרגיש בכמה השעות שעברו התגבש ללהב קרח חד שסובב את עצמו בתוך חזהו. הוא הרגיש שמשהו משתחרר – משהו בתוכו נפרם, משהו חשוב. הוא זרק את השרביט שלו הצידה, ידו מצביעה מעצמה על היצור שאיים עליו – ואז מה-שזה-לא-היה בתוכו השתחרר לחופשי - - הוא הרגיש אותו נקרע דרך הדם והורידים והיד שלו ונורה דרך אצבעותיו כמו כדור של אור לבן.

הכדור של האור הכה בשד בחזהו. הוא נתן יללה מזועזעת כשהוא עף אחורה והוטח בקיר תוך כדי רעש לא נעים במיוחד של מעיכה. ברפיון, הוא התמוטט על הקרקע והשתרע על הרצפה שם כמו ערמת סמרטוטים.

אבל הארי לא סיים עדיין. הוא יכל עדיין להרגיש את האור הלבן בוער בוורידיו והוא רצה לעשות משהו – משהו הרסני, משהו אלים, משהו –

עיניו נחו על ארון הבגדים. ארון הבגדים, למעשה, שבתוכו הוא מצא פעם את הרמיוני ודראקו מתנשקים. ענק, כבד, עשוי מאלון, לפחות באורך שמונה מטר.

הוא הסתובב והושיט את ידו בדייקנות עליו, והוא התרומם כמה אינצ'ים מהרצפה. הוא הרגיש את המשיכה העצומה של המשקל שלו בתוכו איפשהו, כאילו הוא עקר גלגלת.

קדימה, הוא חשב עליו. קדימה.

בגניחה שוברנית שיכל להרגיש בתוכו, הוא עף לאוויר, ועכשיו זה היה מחוץ לשליטתו, כאילו הוא שיגר את זה ממרגמה – זה נורה לאורך החדר, התרסק על הקיר הנגדי, עף קדימה, ונחת על קצה גוף הנייח של השד ברעש תלישה.

"הארי!" הוא שמע את רון צועק, כאילו ממקום רחוק מאד. "מספיק!"

הוא הרגיש את ידיו של רון על כתפיו, מטלטלות אותו, והנמיך את ידיו שלו. הוא לפתע לא יכל לנשום מספיק אוויר, והסתחרר אחורנית, כמעט מתרסק על המיטה.

"הארי," רון בהה בחברו, שנראה לבן ומרוקן, שערו ובגדיו ספוגים זיעה, כאילו הוא רץ מרתון. הוא נשם בנשימות גדולות של אוויר, התכופף קדימה, ידיו על ברכיו. מודע במעומעם שמישהו חובט על דלת חדר השינה, רון השפיל מבט אל פניו של הארי. "הארי, אתה בסדר?"

הארי הנהן בלי להביט מעלה.

"תנשום," רון הורה לו, ואז תהה אם זו הייתה עצה טובה. הארי לא נראה כאילו יש לו בעיית נשימה, למעשה זה נראה שיש לו יותר מדי חמצן – היפראוויר. "בחייך, רק תרגע, הארי," הוא אמר. החבטות על הדלת נהיו רמות מאד. "אתה הולך להקיא?"

ברגע זה, הדלת, שרעדה בציריה, נפרצה לרווחה בקול של נפץ יריה.

סיריוס, נרקיסה ולופין פרצו פנימה, הרמיוני מאוריהם. היא עצרה בפתח, ידה על פיה, כשהמבוגרים האחרים רצים אל הארי ורון.

"מה, לעזאזל, קרה?" דרש לדעת סיריוס, מניח יד על כתפו של הארי.

"היה משהו בארון – סוג של משהו – " אמר רון. "זה תקף אותי."

"הכיתי אותו," אמר הארי בקצרה, עדיין מנסה לסדר את נשימתו.

"עם מה?" אמר סיריוס, בוהה בעיניים-עגולות בחורבן.

"עם הקיר," אמר הארי.

"ואז עם הארון בגדים," אמר רון בעזרה. "זה היה ממש מגניב!" הוא הוסיף, ואז, תופס את מבטו המכניע של סיריוס, הוסיף בחופזה, "בדרך רעה, הרסנית ולא חוקית במיוחד."

"זה היה שד," אמר הארי, עדיין נשמע חנוק ומתנשם.

כולם הביטו קדימה על גוף השד. רק זרוע קשה ואפורה אחת נראתה, משתרבבת מתחת לשרידי הארון החצי-הרוס.

"טוב, אני חושב שהרגת אותו למוות," אמר רון. "כל הכבוד, הארי!"

"לא, הוא לא," אמר סיריוס. "האצבעות שלו זזות."

כמה דברים קרו באותו זמן.

נרקיסה הסתובבה. לופין, נראה חרד לפתע, הושיט יד אל שרביטו. רון הסתובב והביט בארון בגדים בהפתעה. והארי לפתע התיישר, מביט בשרידי הארון וביד השד המתעוותת, והרגיש גל של סחרחורת אופפת אותו, והודיע:

"אני הולך להתעלף, נדמה לי."

סיריוס, קופץ אחורה, הגיע בדיוק בזמן כדי לתפוס אותו נופל.

* * *

דראקו נחת בגן, בתוך השער שקושט בנחש וב-Mים. הוא ירד מהמטאטא שלו, השעין אותו נגד הקיר, והביט סביב.

במהרה החל לרדת גשם: לא חזק, אבל טפטוף עדין ודק. האדמות של אחוזת מאלפוי היו כסופות-שחורות באור הירק המעונן. אפילו בחשכה דראקו יכל לראות את הסימון לאורך הארץ, היכן שצמחים ארסיים וקסומים נעקרו, והיכן שחפצים כבדים נגררו. זה היה מוזר להיות על הקרקעות ולא לזכור איך להתחמק מתריסרי קסמי מוות מכושפים, מקוללים ומגעילים שפעם כיסו את המקום כמו גדר מכושפת ובלתי-נראית. בלעדיהם, המקום נראה זר. מוזר.

אני לא שייך לפה, גם כן.

משאיר את המטאטא שלו שעון על הקיר, הוא הלך לאורך הבית, מתכופף מתחת לענפי עצים (לפחות אותם לא העיפו). הוא עצר לפני קרחת שפעם שכנו שם משפחה של עכבישי ענק, חצה גשר בצורת דרקון שפעם כוסה בקסמי הגנה, הסתובב בפינת הבית, וכמעט צעק בקול כשיד הושטה לכיוונו באפלה ותפסה את שרוולו.

שנים של לימודי הגנה וקווידיץ' נתנו לו רפלקסים מהירים. הוא הצליף סביב, מחזיק את הזרוע, והשתמש בה להדוף את התוקף – שיש להודות, גילה התנגדות מעטה – לקרקע.

הפורץ נחת על הבוץ ביבבה זועמת ומעומעמת. הברדס נפל אחורה, מגלה פנים חוורות מוקפות בעננת שער כסוף, מהודק, עיניים כחולות-כהות, ופה מוכר וזועם.

"פלר?" דראקו אמר באי אמון. כשהאדרנלין התנקז מגופו, רגליו החלו לרעוד, והוא נשען נגד קיר האבן הרטוב. "את לא אמורה להתגנב על אנשים ככה," הוא הוסיף בחומרה. "את אמורה לרקוע ברגלייך, או לשיר 'יודלהי-יודלהי-יודלה-הי-הי', או משהו."

פלר המשיכה להזעיף פנים. "העפת אותי," היא אמרה. "זה לא איה ממש נחמד."

"לא ידעתי שזאת את," הוא הצביע על הנקודה. "את התחלת להסתובב בגנים של אנשים אחרים, לובשת גלימות מבורדסות ונראית מסתורית, המניעים שלך יפורשו לא כהוגן. זה אחד מאותם דברים."

עכשיו היא חייכה אליו. טיפות גשם טיילו על שיערה הכסוף והעדין ונתלו בקצה ריסיה. זה היה אפקט די מקסים. היא הושיטה אליו יד אחת. אפילו כשישבה על שלולית בוץ, היא הצליחה להראות רודנית. "תעזור לי לקום," היא צוותה.

הוא תפס בידה ומשך אותה על רגליה. היא הביטה מטה בגלימותיה הכסופות הבוציות, עוותה את פניה, והריצה את ידה הימנית מטה עליהם. "אַבְּסְטֶרְגוֹ!" הוא שמע אותה ממלמלת, וברגע, הגלימות שלה זהרו בנקיונם.

"נחמד מאד," הוא אמר, בהערצה אמיתית. "אבל למה את פה?"

היא הביטה מעלה אליו וחייכה. "אני חושבת שאתה יודע," היא אמרה.

הוא טלטל את ראשו. "לא, אני ממש לא יודע."

"אני חושבת שכן. זוכר?" היא הוסיפה במרומז. "אתה ואני... בחדר שלי... איו פרפרים בצבעים יפהפיים..."

הוא הזעיף פניו. "זה אחד מאותם משחקי אסוציאציות של מילים? את אומרת 'כלבלב', אני אומר 'חתלתול', את אומרת 'ילדה', אני אומר 'ילד', את אומרת 'מסיבה', אני אומר 'בואו נשתכר ונוריד את הבגדים'?"

פלר רקעה ברגלה. "עכשיו אתה נאיה טיפש בכוונה," היא אמרה.

"לא ממש, אבל מחמיא לי שאת חושבת ככה."

היא החמיצה פנים. "מאד משעמם בבית-ספר בלעדיך."

"אני בטוח שזה נכון, אבל – "

"ואתה חייב לי טובה," היא אמרה.

הוא בדק את עצמו. "אני מה?" ואז הוא נזכר. המוני פרפרים, פלר מכה אותו חזק בכתף ואומרת, אתה חייב לי, דראקו מאלפוי.

אוי, לא.

"איך אתה חושב שמצאתי אותך?" היא הוסיפה. "זה קסם ישן. אתה חייב לי טובה, זה מקשר בינינו. אני יכולה למצוא אותך בכל מקום."

דראקו העביר את גב כף ידו על עיניו. "עכשיו זה באמת לא זמן טוב, פלר. היה לי יום מאד, מאד רע."

היא טלטלה את ראשה. "או, לא," היא אמרה. "אתה לא אמור לבחור מתי אתה מחזיר טובות, דראקו. זה לא הטבע שלהם. נתת לי את אמילה שלך."

הוא הביט בה באלכסון. היה קל לשכוח שאינטליגנציה די תוססת חיה מאחורי העיניים הרחבות והשרבוב המקושט, אבל הוא ידע שזה נכון.

"אתה אף פעם לא איית מוצא את אילדה אזאת שלך אם לא אייתי עוזרת לך," פלר הצביעה על הנקודה.

"היא לא הנערה שלי," הוא אמר, אוטומטית. ואז נפל לו האסימון והוא קפץ. "איך ידעת על זה?"

"זוכר את אויליות בגן של אמגדל?"

"כן, באופן חי ביותר."

"אן איו אבנות-דודות שלי."

"הויליות האלה? היו הבנות דודות שלך? איך את יודעת?"

פלר משכה באלגנטיות בכתפיה. "אם אמרו לי שאן פגשו אותך." היא חייכה. "אן די חיבבו אותך."

"אני נרגש לשמוע. איך הם ידעו מי אני?"

"אני סיפרתי לאם עליך, כמובן!" אמרה פלר, פוקחת את עיניה הכחולות-כהות לרווחה. "ביקשתי מאבת-דודה שלי, פלורה, לבדוק בדם של משפחת מאלפוי. רציתי לוודא שאתה ואני לא יותר מדי... קרובי משפחה."

"לא יותר מדי קרובי משפחה בשביל מה? נישואים?" הוא אמר בסרקסטיות. ואז, רואה את ההבעה שלה, הוא בדק את עצמו. "נישואים? השתגעת? אני בן שש-עשרה!"

"אתה לא תאיה לנצח."

"למען האמת, אני לא אחיה כדי להיות בן שבע-עשרה במקום הזה, אז אני כן אהיה בן שש-עשרה לנצח במידה מסוימת, אבל זה די מדכא, אז בואי נמשיך. את מתכוונת שהויליות האלה נתנו לי ללכת בגלל שהם ידעו שאת רוצה להתחתן איתי?"

"כן," אמרה פלר, בפשטות עדינה.

דראקו לטש את עיניו לכיוונה. "זה מגוחך!"

"אין שום דבר מגוחך בחתונה," אמרה פלר, נראית חמורה.

"את עדיין רוצה להתחתן איתי?"

היא טלטלה את ראשה. "כשבדקתי את זה, אנחנו בני-דודים מאד רחוקים. אז זה לא יעבוד."

"זה כן רע מאד," הוא אמר, בהקלה עצומה.

"בכולופן," היא אמרה, מפסיקה לפסוע ומסתובבת כדי לשים יד על כתפו, "אנחנו עדיין יכולים לשכב. כל עוד אף אחד לא יודע מזה."

הוא כמעט מעט על שורש של עץ. "מה?"

"יש נושא קטן של אטובה שאתה חייב לי."

דראקו מצמץ לעומתה. "את רוצה שאני אשכב איתך? כטובה?"

פלר חייכה אליו, משכה בכתפיה, והנהנה. "כן."

"את – את בטוחה?" הוא אמר, באי אמון. "אני מתכוון, את יכולה לבקש כל דבר שאת רוצה. כל דבר. מזומן? יש לי הרבה מזומנים."

בתשובה, פלר שילבה את זרועותיה והביטה בו במבט עקום. הוא לא היה בטוח במיוחד, אבל זה נראה כאילו היא ננטעה לתוך הקרקע. "אני לא רוצה מזומן," היא אמרה. "אני רוצה אותך."

דראקו בהה בה באי-אמון לא מבוטא. "עכשיו? כאן?"

"כן. למה לא?"

"אוה." הוא מצמץ לעברה. היא הייתה מאד יפה בחצי-האור, וזה היה די מחמיא, וטוב, הוא היה בן שש-עשרה.

הוא משך בכתפיו. "כן, בסדר, אז."

* * *

מחוץ לחוסר ההכרה, הארי התעורר בפתאומיות, עם הרגשה כאילו הוא להחנק. הוא נשם אוויר, ומיד, היו ידיים על כתפיו וקול נשי שאמר לו לשכב אחורה ולנשום. יד קרירה נגעה במצחו, מברישה את שערו לאחור. הוא מצמץ בחוזקה, לא מסוגל לראות בלי המשקפיים שלו. "הרמיוני?" הוא אמר בחולשה, למרות שידע מיד שזה לא היא, מכיר את המגע של ידה בעל-פה, זה היה מישהו אחר.

"זאת נרקיסה," אמר קול בעדינות. "תשכב בחזרה."

"לא," אמר הארי במרדנות. הוא התאמץ להתיישר ונשען נגד הלוח שלמראשות המיטה, ממצמץ.

נרקיסה צפתה בו בדאגה. הוא נראה בסדר, למרות שהוא היה מאד חיוור. היא יכלה לחוש שהיא עוצרת מעצמה ממה שהיא רצתה לעשות, שזה היה לכרוך את ידיה מסביב לנער - - שהזכיר לה את הבן שלה חוץ מהעובדה שהוא לא נראה או נשמע כמוהו בכלל – לשים מסביבו את זרועותיה ולנחם אותו וללטף את שערו. אבל לעשות את זה יהיה לגרום לילד שבו לצאת, והיא יכלה לראות רק מלהביט בו שהוא זה מקרוב כבר לא כזה. הוא יתנגד לה, היא הייתה בטוחה. אז היא התרחקה מלגוע בהארי, ורק הושיטה את ידה למשקפיו והניחה אותם בעדינות בידו, ואמרה, "אתה יכול לשבת?"

"כן," הוא אמר, דוחף את משקפיו במעלה אפו ומצמץ. "אני בסדר." כהוכחה, הוא התיישב, מחוויר רק מעט כשעשה כך. "אני מרגיש בסדר," הוא אמר, שוב. "איפה הרמיוני?"

"בספריה עם רון, עורכת מחקר," היא אמרה, "וסיריוס ורמוס הלכו לנעול את הדבר הזה שתקף אותך. הם מניחים הגנות קסומות על אחד התאים עכשיו."

"הוא לא מת?"

נרקיסה טלטלה את ראשה. "לא מת, אבל מחוסר-הכרה. סיריוס מקווה שכשדמבלדור יגיע לפה, הוא יעזור להם למצוא מה זה."

"אני יכול לעזור להם לגלות מה זה," אמר הארי, מנסה לקום. "ראיתי אחד כזה לפני כן."

עכשיו נרקיסה כן נגעה בו – היא הניחה יד על כתפו ודחפה אותו בעדינות לכריות. "רק תנוח דקה, הארי. אתה צריך לקבל את הכוח שלך בחזרה. אחרי מה שעשית – "

היא הפסיקה כשעיניו התרחבו, והיא ראתה אותו מביט מסביב בחדר, רואה את השרידים הבלתי מתקבלים על הדעת של החדר: הארון המרוסק, הפמוטות והכדים המנופצים, הכריות המפוצצות. "אני – " הוא התחיל, נראה המום. "אני אשלם בשביל זה, יש לי כסף, אני יכול – "

"לא, אתה לא," אמרה נרקיסה בתקיפות. "זה הבית שלך, הארי. לא שאני אומרת שאתה יכול להרוס את כל הרהיטים, וסיריוס בוודאי יכריח אותך לקצור את הדשא בשארית ימיך, אבל אתה לא תשלם בשביל שום דבר יותר. מבין?"

הארי הנהן, נראה די מבולבל.

"בכל מקרה," היא הוסיפה, "אני חושבת שהענשת את עצמך מספיק. אתה מבין למה התעלפת, לא?"

הארי טלטל את ראשו.

"לעשות מה שעשית – לבזבז כל כך הרבה קסם בהתפרצות אחת – טוב, האנרגיה נאלצה לבוא ממקום כלשהו. זה חלק מתפקידו של השרביט; לרוב הקוסמים אין מספיק קסם בעצמם ליצור קסמים בלי עזרה. שרביטים גם עוזרים לך למקד את האנרגיה שלך. מה שעשית היה רק לשפוך קסם מתוכך, ובלי שרביט אפילו שיתעל את זה, זה פשוט זרם מתוכך – ניקז את האנרגיה שלך. אם היית ממשיך, היית יכול להתעלף בו במקום, או אפילו להרוג את עצמך. אתה חייב להיות זהיר, הארי."

הארי הביט מטה, משחק בידיו בעצבנות.

"ואתה חייב ללמד את הבן שלי להיות זהיר, גם כן," היא הוסיפה, בטון די נמוך מקודמו.

הארי הביט מעלה במהירות, נראה המום. "מאלפוי?" הוא אמר, ובדק את עצמו. "אני מתכוון – הוא כבר די זהיר בעצמו. הוא אחד האנשים ה... זהירים שפגשתי אי פעם."

"אתה לא מחבב אותו," היא אמרה.

"בטח שכן," אמר הארי, בחולשה. "אני חושב שהוא..."

"טיפוס שופע שביעות-רצון עצמית," אמרה נרקיסה ביושר. "זה בסדר. לפעמים הוא כזה."

היא חייכה אל הארי, שבהה בה, פעור פה.

"יש מישהו חוץ ממני שחיכה שתתעורר," היא המשיכה, מנמיכה את קולה.

הארי נראה כאילו הוא הבין מיד למי היא התכוונה: הרמיוני, כמובן. הוא סגר את פיו, וכיווץ אותו לפס דק. "אני לא רוצה לראות אותה."

נרקיסה הביטה אל הארי, שהרים את סנטרו בהתרסה. וברגע זה, היא חשבה, הוא באמת, בדרך מסוימת, הזכיר את דראקו. בעקשנות שלו, אם לא בכל דבר אחר. "אפילו לא לדקה?"

"לא."

"תצטרך לראות אותה בסופו-של-דבר – "

"לא לבד."

"היא אוהבת אותך."

הארי נראה שלא בנוח באופן איום. "אני לא חושב – "

"כמובן שלא, איך אתה יכול?"

הארי מצמץ, מרגיש מבולבל בצורה אומללה ומכותר. "איך יכולתי מה?"

"לחשוב. איך יכולת לחשוב על משהו, חוץ מכמה איומה הסיטואציה הזו, כמה נוראה היא מאוד לשניכם?"

"אר," אמר הארי. "זו עיצה? בגלל שאני לא ממש חושב ש..."

"אתה לא חושב שאני יודעת על מה אתה מדבר," אמרה נרקיסה בתקיפות. "בגלל שאני לא מכירה אותך. ובדרך מסוימת, אתה צודק. אני לא מכירה אותך ממש טוב, הארי. והבוגרת שבתוכי רוצה לומר לך שאתה בן שש-עשרה ואתה תתגבר על הרמיוני ותמשיך ושלא תדאג. אבל כאדם שראה את שניכם יחד, כל מה שאני יכולה לומר זה שבכל חיי, לא ראיתי אף אחד מביט בדרך הזאת אחד בשני כמו שהיא הביטה בך. חוץ מהדרך שאתה הבטת בה. לא הייתי זורקת את זה אם הייתי אתה."

הארי, שנראה אדום ולבן לסרוגין לאורך הנאום, בהה בנרקיסה בעיניים רחבות כשהיא נעמדה, השעינה יד עדינה על כתפו, וסחטה אותה בחזקה. "תחשוב על זה," היא אמרה, ויצאה מהחדר, סוגרת את הדלת מאחוריה.

* * *

"למה אני?" דראקו שאל, כשפלר החלה להסיר את הג'קט שלו.

היא הפסיקה והביטה בו. "למה לא אתה?"

"טוב, את מאד יפה את יודעת, ויכולת יפה מאד להשיג לך כל אחד. ואני צעיר ממך. אני מתכוון, ויש להודות שאני מושך בצורה נפלאה וגם מאד עשיר, כולל להיות ממש מקסים ומצוחצח וחכם וכמובן מרשים ומבלה נהדר, כל זה מתחיל להשמע מאד משכנע. לא פלא שאת מחבבת אותי."

"זה בגלל שאתה מאגיד," אמרה פלר, עיקלה את רגלה מאחורי קרסולו, ומשכה. הוא נפל אחורה ונשכב על האדמה, מביט באוויר אליה. "ואני כן מחבבת אותך." היא הזעיפה פנים אליו. "אבל אתה מתחיל לעצבן אותי." היא כרעה על ברכיה לצידו, ובחינניות סדרה את גלימותיה סביבה תוך כדי. "אתה יודע מה קורה לאלה שמפרים נדר קדוש שאֵם נדרו לויליה?"

הוא השעין את עצמו על מרפקו, ששקע באדמה הרטובה, וטלטל את ראשו. "אם את חושבת שזה שתאיימי עלי יגרום לי לעשות כל מה שאת רוצה," הוא אמר, ועצר, "- - טוב, את צודקת. אבל – ואני לא אומר את זה בגלל שאני לא מחבב אותך – יש מלא מאגידים אחרים בבית-הספר; אני לא היחיד."

פלר הניחה את ידה על מותניה. "כמו מי?"

"טוב," הוא אמר. "מה עם הארי?"

פלר נראתה מופתעת. "ארי?"

"למה לא הארי?" אמר דראקו, שלא האמין שהוא אומר את זה. "אני מתכוון, אין משהו גרוע איתו באמת. זה לא שאני עומד לרוץ ולקנות את לוח השנה של הארי פוטר בבגד-ים, אבל את יודעת, הוא גבוה, ויש לו שער שחור, ועיניים ירוקות ונעקות מסביבו, ו – את פורפת את המגפיים שלי?"

"טוב, אתה לא יכול לנעול אותם, לא?" היא אמרה בסבירות, מושכת נעל אחת. "אוה, תראה, יש לך ברווזים על הגרביים! זה כל כך חמוד. וכן, ארי גם מאד מושך. אבל או מאואב בחברה שלו."

"גם אני," דראקו הצביע על הנקודה.

היא טלטלה את ראשה. "זה לא אותו אדבר."

"למה לא?" התפרץ דראקו בזעם, כשהיא הסירה את נעליו.

"בגלל שהיא לא אואבת אותך בחזרה," אמרה פלר, והסירה את הנעל השניה.

"תודה על ההערה," הוא אמר במרירות. "אולי תקחי סכין ותתקעי לי בחזה ותסובבי אותה קצת? בגלל שאני לא חושב שהציטוט שלך עבר את גבול הסדיסטיות שלך הערב."

בתשובה, פלר הניחה את ידה על חזהו ודחפה אותו מטה, חזק. מושכת בחזרה את הברדס של גלימתה, היא טפסה עליו, נותנת לשער הכסוף שלה ליפול מטה מסביבם כמו כלוב של חוטים זוהרים. "אתה לא אמור לאיות מדוכא," היא אמרה, תוחבת את אצבעותיה בצלעותיו. "אתה מאלפוי. אתה עשיר ומפורסם וכשתגדל עוד קצת אתה תאיה נאה למדי. יש לך כוחות שרוב האנשים חולמים עליו, ואתה קצת ויליה, מה שזה דבר טוב בפני עצמו. אין לך צורך לאיות מדוכא."

"למה את מתכוונת שאמרת שכשאני אגדל קצת? אני יפה עכשיו!" הוא מחה, משעין את עצמו על מרפקו.

פלר גיחכה. בשל הדרך שבה ישבה, עם ידיה על חזהו, הוא יכל למעשה לחוש את ויברציות הצחקוק בצלעותיו.

"ואין לך שום רעיון למה אני מדוכא," הוא הוסיף. "שום רעיון."

"אז תספר לי."

ו, די להפתעתו המרובה, הוא עשה את זה, מתחיל מהטיסה למצוא את הרמיוני, ממשיך דרך שיקוי האהבה ולביקור שלו אצל אביו באחר-הצהריים הנוכחי. כשהוא סיים הוא הרגיש אפילו די, למרות שלא לגמרי, טוב יותר. "ועכשיו זהו זה," הוא סיים. "אבא שלי מניאק ואני סוג של שרץ ללורד האפל ועכשיו אני בטח צריך להרוג אותך לפני שתוכלי לרוץ למשרד הקסמים, אבל בכנות, אני עייף מדי."

"אתה לא תפגע בי," אמרה פלר, מעקלת את שפתיה לחיוך מסתורי. "אלא אם כן אני ארצה בכך."

"אופטימי מצדך. פספסת את הקטע בסיפור כשאני מרושע?"

"או, רוע," אמרה פלר, עושה מחווה משחררת עם ידה. "אין דבר כזה." היא נשענה קדימה והתחילה להריץ את אצבעה בהרהור מעלה ומטה על עצם החזה שלו. "דברים אם לא שחורים ולבנים כל כך אם אתה לא גורם להם לאיות כך."

"אוי, יופי, הרצאה של מוסר השכל, בדיוק מה שאני לא צריך. אבא שלי אמר שאני מרושע והוא מומחה בתחום הזה, אז אני חושב שאני די מוצדק בלהיות דואג ואנשים רגילים בדרך כלל שואלים לפני שהם עושים את זה, מה את עושה? תפסיקי!" הוא העיף את ידה. "לא שמעת כלום ממה שאמרתי לך כרגע?"

היא שלבה את זרועותי על חזה ובהתה מטה אליו, נושכת את שפתה במה שנראה או כמו התחשבות או רוגז, הוא לא היה בטוח. היא הייתה יפה בצורה קיצונית; אולי, למען האמת, הנערה היפה ביותר שהוא ראה אי פעם. יפה בצורה לגמרי שונה מהרמיוני, שהייתה יפה בהבזקים הבהירים של אישיותה והאינטליגנציה שלה שנראתה דרך כל מה שעשתה.

"אתה אומר לי לא?"

הוא הצר את עיניו. "אני אומר לך – " הוא התחיל, ואז הוא הפסיק. הייתה לו דחף מוזר לצחוק, אבל הוא דיכא אותו. "לעזוב את זה. זה לא כמו שיש לי הרבה מוסריות להתגונן. אם את רוצה לנשק אותי, תנשקי אותי."

"בסדר," היא אמרה, ונשענה קדימה.

בהתחלה, הנשיקה הייתה בצורה די מגושמת על צד אחד של פיו, אז הוא הושיט את ידיו לתפוס בכתפיה כדי למשוך אותה לתנוחה טובה יותר. הוא ישב מוטה קדימה מעט, נשען לכיוון הנשיקה, מחליק את ידיו לתוך השיער המשיי והמסולסל מעט – הפה שלה היה קר, והיה לו טעם של לימונים – והוא בדיוק התחיל לההנות מזה כשרעש התפוצצות רועש ביקע את קרחת-היער.

הוא טולטל מפלר, שהייתה לא מיוצבת, ונפלה הצידה, נוחתת על ברכיה. "אוווף," היא אמרה בכעס. "מה אבעיה אתך?"

אבל דראקו בהה מאחריה, לעבר גשר הדרקון שהתקשת מעל האגם היבש עכשיו. גוש ענק של גדר ברזל לפתע, ללא סיבה מסוימת, התמוטט הצידה, נוחת בסבך שיחים של מתכת על העפר המרופש. זה היה הרעש שהוא שמע. "מה..?" הוא התחיל.

"אוה," אמרה פלר, עוקבת אחרי מבטו. "כן, זה בגלל ששנינו מאגידים, אתה יודע? כשרגשות מתחוללים בין שניים מאסוג שלנו – "היא עשתה מחווה מאד צרפתית ומלאת הבעה בידיה – "בום!"

"בום?" אמר דראקו, בוהה בה באי-אמון. "הנשיקה שלי ושלך גרמה למין סוג של – קרן מוות – וכל מה שאת אומרת זה בום?"

היא צחקקה. "זה גם בגלל ששנינו קצת-ויליות. זה קומבינציה לא רגילה, אתה יודע. אני פשוט חושבת שאנחנו צריכים לאפיק את הרוב מזה. זה יכול לאיות מאד, מאד כיף."

"פלר," הוא אמר, מרגיש לפתע מעוצבן, "כשאני חושב על עצמי עושה משהו מאד, מאד כיף,זה לא נגמר בדרך כלל שאני נהיה מאד, מאד מת. מה שאני חושב שהולך לקרות פה, אז אני מצטער, אני פשוט הולך להמשיך להיות חייב לך טובה."

היא חייכה באלכסון. "לא הכרחי," היא אמרה.

הוא הביט בה. "למה את מתכוונת?"

"יש," היא אמרה, "משהו אחר שאתה יכול לתת לי..."

* * *

כשלופין נכנס לתוך הספריה, הוא מצא את רון והרמיוני יושבים ליד השולחן, מוקפים בספרים על לאוזניים. הרמיוני נתנה לרון את המשימה למצוא את ההסטוריה של סלאזאר סלית'רין. ראשו האדום הציץ מעל לערמה של ספרים עם כותרות כמו סלית'רין לאורך ההסטוריה, קוסמים אפלים ומרושעים והדברים הרעים שעשו, המדריך לאדון העליון המרושע, ותוכניות ערמומיות באמת: סקירה כללית, מאת סלאזאר סלית'רין בעצמו.

הרמיוני בעצמה הייתה מוקפת בספרים עם כותרות כמו קסמי נגד: פרשנות; שיקויי אהבה: אגדה או מציאות, וקסמי נגד מהירים: כשבאמת אכלת אותה ואתה צריך תיקון מהיר.

הרמיוני הביטה בעייפות על רון. "מצאת משהו?"

"הרבה מאד כלום," אמר רון מאחורי הספרים, "אלא אם כן את באמת מעוניינת בפולחני דם במאה האחת-עשרה, מה שאני, עכשיו, לא ממש מעוניין. את?"

"שום דבר שימושי." היא סובבה את מבטה להביט בלופין כשהדלת נטרקה מאחוריו, ואמרה, "איפה סיריוס?"

"שלום גם לך," אמר לופין, מתקרב להביט בערמת הספרים שעל השולחן. "הוא מביא את הארי."

"סליחה, פרופסור," אמרה הרמיוני, בחיוך חלוש. "ואני מצטערת שבלגנתי את הספריה – " היא החוותה תנועה גורפת ביד אחת, כוללת את הבלגן שהיא ורון יצרו, וכמעט מעיפה ספר שהיה על השולחן תוך כדי.

לופין תפס את הספר ביד אחת. "זהירות," הוא אמר. "זה הספר שניסיתי לתרגם."

הרמיוני הביטה מטה לכיוונו, ומבט מוזר חצה את פניה. "תן לי לראות," היא אמרה.

חסר מילים, לופין הושיט לה אותו. היא פתחה אותו, הביטה בדפים, והושיטה אותו בחזרה אליו. "כשהארי יגיע לפה," היא אמרה, "תראה לו את זה."

לופין נראה חסר הבעה. "להראות את זה להארי?"

רון נחר. "פשוט תעשה את זה," הוא אמר. "להרמיוני יש את המבט הזה שיש לה כשהיא יודעת משהו. תלך עם זה, עדיף."

"אין לי מבט," אמרה הרמיוני, בזעף.

"כן, יש לך," אמר רון, וחילופי הדברים האלו יכלו להמשיך עד אין סוף אם דלת הספריה לא הייתה נפתחת ברגע זה, מכניסה את סיריוס ואיתו, הארי.

הרמיוני הציצה בגניבה בהארי מעל לקצה ספרה. אני לא יכולה להאמין שאני אצטרך לעשות את זה, היא חשבה בעגמומיות, מגניבה מבטים בחבר שלי ומקווה שהוא לא ישים לב. הוא נראה, כמו שרון אמר לה, בריא לחלוטין, אם עייף: הוא היה קצת חיוור, ונראה פרוע, כאילו קם משינה. הוא נתן מנוד ראש כללי בכוון של הרמיוני, רון ולופין, והלך בחזרה להביט בחלון.

"סיריוס," אמר רון, מניח את הספר שקרא. "מה קרה עם השד?"

"הוא במרתפים, מוקפא בתוך אחד התאים," אמר סיריוס. "הוא מוקף בהגנות." הוא הביט בלופין. "זה צריך להחזיק אותו עד שדמבלדור יגיע לפה."

"מה אתה חושב שהוא רוצה?" אמר רון.

זה היה הארי שענה. "החרב המקוללת של מאלפוי," הוא אמר. "אני די בטוח שזה מה שהוא רוצה."

סיריוס הביט בו. "איך אתה יודע?"

הארי נאנח, והתחיל בסיפור על הביקור הראשון של השד. כשהוא סיים, לופין וסיריוס החליפו מבטים אפלים. "אמרתי לדראקו שזה מרושע," אמר לופין בעצב. "אמרתי לו שזה חפץ עם דיבוק. למה הוא היה צריך להשיג את זה?"

רון נחר. "לומר למאלפוי שמשהו מרושע זה כמו לומר לדאדלי שמשהו עשוי כולו מטופי. זה מוציא מתוכו את הצד הראשוני של 'חייב לקבל את זה'." הוא תפס את מבטה של הרמיוני, והביט בה בחזרה. "את לא ראית אותו כשהארי אמר לו שהוא לא אמור לקחת אותה," הוא אמר. "זה היה מפחיד."

לופין הביט בהארי. "אמרת לו לא להביא את זה והוא... פחד?" הוא אמר.

הארי נראה כאילו הוא רוצה להתפתל. "היה גורם מפחיד," הוא הודה. "אבל הוא בעיקר חשב שזה נראה מאד עוצמתי, מאד הכרחי." הוא הסתובב ללופין. "אתה חושב שהוא רוצה את החרב?"

"קשה לומר," אמר לופין. "שדים הם יצורים מוזרים, נאמנים לחוסר הרמוניה מפוזר. אבל הם לעיתים רחוקות תוקפים או הורגים בני אדם. הם גם מאוד רחוקים מלתת למניעים לרמות בעסקים. הם תאוותנים, במידת מה מסוכנים."

רון הרים גבה. "מניעים עסקיים, אה?"

הרמיוני הביטה לכיוונו. "מה?"

רון טופף באצבעותיו על השולחן. "טוב, אם מישהו נראה כמו הטיפוס שיש לו מניעים עסקיים עם כוחות האופל..."

"מניעים עסקיים בתמורה למה?" התפרצה הרמיוני בכעס.

רון הביט בה. וכך גם סיריוס, לופין, ואפילו הארי, למרות שהוא הביט מיד הצידה.

"טוב," אמר רון, מבטא בקול את מה שכולם ככל הנראה חשבו, "את. את מאוהבת בו עכשיו. זה לא מה שהוא רצה תמיד?"

* * *

אחרי שעזבה את הארי, נרקיסה חשבה ללכת לחפש את סיריוס - - היא רצתה לראות אותו – אבל זה נראה לה שיש לו מספיק להתמודד איתו ברגע זה. הבית מלא בילדים, היא חשבה, מסתובבת לרדת במדרגות. זה היה תענוג אירוני בדרך הזאת, מאחר שתמיד רצתע עוד ילדים אחרי דראקו, אבל לוציס הפך את זה, כמו כל כך הרבה דברים אחרים, לבלתי אפשרי. הבית מלא בילדים, היא חשבה שוב, חוץ מהילד שלי.

היא דאגה לדראקו. לא פאניקה, מאחר שידעה מספיק טוב שהוא יכול לדאוג לעצמו. הוא תמיד דאג לעצמו. אבל דאגה. כמובן, זה היה מנהג שלו ללכת לבד כשמשהו הטריד אותו. זה היה מה שהטריד אותו שגרם לה לדאוג.

מגיעה לתחתית המדרגות, היא הסתובבה ימינה והלכה לאורך חדר הציור לחדר שאחריו. החדר הזה היה תמיד אחד החביבים עליה – הוא היה מעט קטן יותר משאר החדרים שבאחוזה, והיה לו אח ענקית. הקירות היו מכוסים במדפי ספרים – ספרים רגילים, לא המכושפים שמלאו את רוב הנפח שבספריה של לוציוס. היו מספר כסאות משענת מרופדים מדי מסביב לחדר, נראים בלויים, אבל מאד נוחים. נרקיסה חצתה את החדר למדף ספרים, לקחה אלבום כחול דהוי, והתיישבה בכיסא מול האח. היא פתחה את האלבום, אבל זה היה יותר מדי עמום לראות, אז היא הושיטה את ידה לשרביטה והצביעה על השבכה הריקה.

"אִינְסֶנְדְיוֹ!" היא מלמלה.

מיד להבות עליזות אדומות-כתומות פרצו לחיים, מחממות את החדר ומאירות אותו. היה עכשיו מספיק אור לנרקיסה שהיא תראה שהיא לא, למעשה, לבד בחדר. ג'יני וויזלי הייתה מכורבלת לאורך הספה, ראשה על זרועותיה. נרקיסה הושיטה את ידה לשרביטה שוב כדי לעמעם את האש, אבל זה היה מאוחר מדי, ג'יני כבר התיישבה, ממצמצת בישנוניות. כשהיא תפסה במבטה את נרקיסה, היא הסמיקה.

"מצטערת," היא אמרה, מתיישבת ומעיפה את השער שלה אחורנית. "לא התכוונתי להתמוטט בחדר שלך – פשוט הייתי ממוטטת."

"זה בסדר," אמרה נרקיסה בחיוך. "את בטח היית תשושה."

ג'יני הורידה את ראשה כך ששערותיה נפלו על פניה. "תהיתי," היא אמרה, והפסיקה. "האם, אר, דראקו חזר?"

"לא, עדיין לא," אמרה נרקיסה, מסבה את תשומת ליבה בחזרה לאלבום, שהיה מלא בתמונות מכושפות. היא הביטה מעלה לג'יני. "אני רק מסתכלת בתמונות ישנות... רוצה לראות?"

ג'יני זרקה את שערה אחורנית מפניה וחייכה. "יש שם תמונות של דראקו כשהוא היה תינוק?"

"המון," אמרה נרקיסה.

"או, כן," אמרה ג'יני בהתלהבות, ונתרה ממקומה כדי להתיישב ליד נרקיסה על הספה.

נרקיסה דפדפה דרך תמונות מוקדמות יותר, שהראו את טקס הסיום מהוגוורטס – "זה סיריוס?" שאלה ג'יני, מתבוננת בדמות מאחור.

"כן, באמת," אמרה נרקיסה. "כשהוא היה בן שש-עשרה."

"לא רע," אמרה ג'יני, בקול של מומחית לעניין.

לא היו תמונות של לוציוס או של החתונה, אבל, כמו שנרקיסה הבטיחה, היו מלא תמונות של דראקו. הוא היה, כמו שג'יני די חשדה בכך, תינוק מאד חמוד. היא ראתה תמונות של הארי בתור תינוק. הוא היה תינוק שמן מאד וכעוס למדי. מה שהיה מתוק בדרכו שלו, אבל לדראקו היו תמונות מושלמות של תינוק, עם עיניים ענקיות כחולות-אפורות ושער כסוף שעמד בתלתלים פרועים על הראש שלו.

"אווו," אמרה ג'יני, נמסה לשלולית.

"מותר לי לשאול," אמר קול מהכניסה, "מה שתיכן עושות?"

זה היה דראקו, הגרסה המבוגרת, מביט בהם בגבות מורמות. הוא היה ספוג לגמרי, והיה בוץ על המגפיים שלו ועל גב הג'קט שלו, כאילו הוא שכב בבוץ. רטוב, שערו הכסוף היה כמעט לבן, מין חוסר צבע של שום צבע. עיניו הוצרו כשהביט מאימו, לג'יני, ובחזרה שוב.

"שלום, יקירי," אמרה נרקיסה, נראית די אשמה. "רק הסתכלנו בתמונות התינוק שלך."

"תמונות תינוק," אמר דראקו, בפסקנות, וטלטל את ראשו. "טוב. אם זה לא הדובדבן של אכזריות שבקצפת של יאוש שהיה היום שלי עד כה, אני לא יודע מה כן. עכשיו, אם תסלחו לי, אני הולך למצוא לי כמה בגדים יבשים."

"או, יקירי," אמרה נרקיסה תחת נשימתה, כשהוא הסתובב והלך. ואז היא הביטה באלכסון לג'יני. "אוה, קדימה," היא אמרה בעדינות. "לכי אחריו." היא חייכה. "עדיף את מאשר אני."

לא היה צורך לומר לג'יני פעמיים. היא קמה במהירות על רגליה ורצה מהחדר, תופסת את דראקו קרוב למדרגות.

"מאלפוי," היא קראה. "חכה רגע."

הוא עצר בראש המדרגות, הסתובב, וראה אותה. "מה?" הוא אמר, בצורה די לא נעימה. "את רוצה שאני אשכב, ככה שתוכלי לבעוט לי בצלעות שוב?"

ג'יני טלטלה את ראשה. "אתה קצת מאחר," היא אמרה בעדינות, ופסעה במדרגות לכיוונו. זה היה די מפתיע שהוא היה כל כך רטוב, ג'יני חשבה – לא ירד גשם כל כך חזק בחוץ. הוא היה חייב לעמוד שם במשך הרבה מאד זמן. היא פתחה את פיה לומר משהו על שאין לו מספיק חוש כדי לעמוד בגשם בחוץ במקום להכנס פנימה, אבל סגרה אותו בחפזה כשראתה את המבט שעל פניו של דראקו. "חכה רגע," היא אמרה, פותחת את קישורי הסודר שלבשה מסביב למותניה. היא הושיטה את ידה מעלה, ובמנהג של אחות קטנה, וקצת בחספוס, החלה לייבש את פניו ואת שערו בעזרת הסודר. הוא הביט בה בחוסר אמון קצר, אבל סבל את הטיפול בחינניות הוגנת. "איפה היית, בכל מקרה?" היא שאלה.

"בסביבה," הוא אמר.

"אתה לא נראה שמח במיוחד," היא אמרה.

"אני לא," הוא אמר. "אני רטוב, וקר לי, יש לי בוץ בתחתית החולצה שלי, ואני די בטוח שמישהו מגעיל רוצה אותי מת."

עיניה של ג'יני התרחבו. "מה אתה הולך לעשות?" היא אמרה.

"למות, ככל הנראה," הוא אמר, נראה מהורהר. "אחרי זה, לא חשבתי הרבה. מן הסתם לנסות להיות גוש מתפורר בתוך האדמה. זה נראה כמו המעשה הנכון."

"זה לא מצחיק!"

"חשבתי שכן."

"טוב, זה לא. בניגוד למה שאתה חושב, אני לא רוצה שתמות."

הוא הרים גבה לעברה.

"הרמיוני ספרה לנו," היא אמרה. "על השיקוי אהבה."

"למה?"

היא זועזעה מההתלהבות שלו. "הארי שמע בטעות את השיחה שלי ושלה," היא אמרה. "אני מניחה שלא הייתה לה באמת בחירה אחרת."

"הארי," הוא אמר, מניח את כף ידו נגד מצחו כאילו היה לו כאב-ראש. "ומישהו אחר? סיריוס?" הוא הוסיף, נשמע קצת עגום.

"טוב, כולנו. אבל אנחנו יודעים שזו לא אשמתך – "

"מה אחיך אמר?"

פניה של ג'יני נפלו.

"חשבתי ככה," אמר דראקו. "והארי?"

ג'יני נשכה את השפה שלה. "הוא לא – "

"לא במצב רוח המתאים לזמן איכות אתך באמת?" דראקו נסה לחייך, אבל זה לא יצא בדיוק. "אלא אם כן זמן איכות איתו אומר לקחת פטיש טופי ולרסק לי את פיקות הברכיים."

"הוא למען האמת לא – " היא התחילה, והפסיקה, מניעה את ראשה. "דבר איתו בעצמך," היא אמרה. "אני חושבת שהם בספריה."

"בסדר," אמר דראקו, לא זז. "זה מה שאעשה."

"אני מצטערת שבעטתי בך," היא אמרה במהירות. "אני לא ידעתי על השיקוי, ואני חשבתי – "

הוא מצמץ בהפתעה. היא יכלה להרגיש, עם ידיה על כתפיו, שהוא רעד קצת מקור. "את מצטערת?" הוא אמר. "או שאת מצטערת בשבילי?"

כשג'יני לא ענתה, הוא כופף את ראשו להביט בה. היא התחילה להתרחק ממנו, מרגישה מגושמת, אבל הוא תפס את ידה השמאלית – אותה אחת שלא תפסה בסודר – והרים אותה, מבריש את שפתיו על גב אצבעותיו כל כך מהר ובעדינות שאם היא הייתה ממצמצת, היא הייתה יכולה לפספס את זה.

"תודה," הוא אמר, שמט את ידה והסתובב.

"על מה?" הוא בהתה אחריו, מבולבלת, כשהוא זינק במעלה המדרגות. "על מה?"

אבל הוא כבר היה מחוץ לטווח שמיעה.

* * *

"דראקו לא יעשה את זה," אמרה הרמיוני בפסקנות.

רון הסתובב לכיוונה. "את צוחקת?" הוא דרש בחדות. "אנחנו מדברים פה על מאלפוי. הוא חלם על דבר כזה כל החיים שלו. הוא בטח יושב איפהשהו, צוחק על כולנו, שכל בצורת כדור רפש שכמוהו."

סיריוס קטע אותו. "אני מסכים על הרמיוני," הוא אמר. "הוא לא היה עושה את זה. הוא גאה מדי. אהבה שנגרמת על ידי משהו לא מתאים לאפיל שלו."

"לא בדרך כלל, אולי," אמר לופין, נראה קודר. "אבל כמו שאמרתי לו, שהחרב היא חיה, יש לה את האינטליגנציה המזיקה שלה. אחיזה ממושכת בה (מבחינת הבעלות – ה"מ) עלולה לגרום לעיוות מוח הבעלים והאישיות, גורמת להם לעשות דברים שהם לא היו עושים בדרך כלל. גורמת להם להיות מסוכנים... לעצמם ולאנשים אחרים שמסביבם."

הרמיוני טלטלה את ראשה. "זה לא סתם איזה קמצנות שפלה שאנחנו מדברים עליה," היא אמרה בשקט. "הוא לא יסכן את החיים שלנו, אני בטוחה בזה."

"מצטער, הֶרְם," אמר רון, לא בגסות. "אבל מאחר שאת מאוהבת בבחור, את לא הדמות המעידה האובייקטיבית. זה לא אשמתך, אבל זה ככה."

הרמיוני נרעדה והשתתקה, נראית כועסת.

"למען האמת," הוסיף רון, עיניו אפלות, "מה אם הוא עשה מין – מין עסקה עם סלית'רין? הוא הצטרף אליו, הציע לו משהו, ובתמורה הוא קיבל את הרמיוני. היא אפילו לא תדע. זה די הגיוני שהוא יציע למאלפוי דבר כזה – מאלפוי לא יתעניין בכסף, או כוח קסום, אבל זה משהו שהוא לא יכול להשיג בכוחות עצמו. סלית'רין מן הסתם קיבל את צבא השדים הקטן שלו, אז הוא שלח אחד כדי להזכיר למאלפוי אבל הוא בא עלי ועל הארי במקום..."

הרמיוני הביטה נואשת מפרצופיהם הקודרים של לופין וסיריוס אל הארי, שנראה המום מאד. "הארי," היא אמרה, ולמשמע קולה אומר את שמו, הוא קפץ קצת, והסתובב אליה. "אתה לא מאמין בזה, נכון?"

"אני לא יודע," אמר הארי באיטיות. "אני לא יודע למה להאמין – "

"אולי אתה צריך לשאול אותי," אמר קול נמוך וקר מהפתח. "או שאתה לא רוצה לדעת מה יש למוח כדור הרפש לומר להגנתו?"

זה היה דראקו.

הוא עמד בפתח, נשען נגד המזוזה בנינוחות – אבל הרמיוני יכלה לומר, מהמתיחות המכונסת של כתפיו, שהוא היה רחוק מלהיות רגוע.

הארי הנמיך את ידיו והביט בדראקו. הוא אמר, "כמה זמן אתה עומד שם, מאלפוי?"

"ארוך מספיק," אמר דראקו בנוחות. "אולי אני טוסט מרושע עם דם קר, אבל יש לי עיתוי מדהים."

"דראקו - " הרמיוני התחילה, קופצת קדימה.

רון תפס את ידה. "בואי נשמע מה יש לו לומר להגנתו, הרמיוני," הוא אמר.

כל העיניים בחדר פנו לדראקו. הוא לא זז, לא שינה הבעה, אבל עיני הכסף שלו הפכו לחריצים זועמים. "אין לי שומדבר לומר," הוא רטן. "חוץ מזה שאם אתם חושבים שאני אמכור את הנשמה שלי בשביל דבר כזה, יש לכם אפילו פחות דמיון ממה שחשבתי."

"צריך הרבה דמיון כדי לחשוב שיש לך בכלל נשמה, מאלפוי," אמר רון.

לרגע קצר, דראקו נראה כאילו הוא עומד לצחוק. "תופתע לשמוע," הוא אמר.

"דראקו," אמר סיריוס, נשען קדימה על השולחן, קולו הנמוך מתוח. "אתה חייב לספר לנו מה קרה. הארי סיפר לנו כמה דברים מאד מדאיגים, ואנחנו צריכים לדעת ש – "

"אתה לא אבא שלי," אמר דראקו בקור, מביט בסיריוס. "אני לא חייב לספר לך כלום. מה אתה חושב שאתה צריך לדעת? שאני לא מסוכן? טוב, אני לא יכול להבטיח לך את זה. במיוחד אם – "

"אף אחד לא חושב שמכרת את הנשמה שלך," שסע אותו לופין, בא מסביב לשולחן ומתקרב לדראקו בזהירות, כאילו הוא פצצה שצריך לנטרל. "אתה נהיה מלודרמטי (רגשני – ה"מ). אנחנו דואגים לך, לא – "

"תסתום, אדם-זאב," אמר דראקו ביושר. "ואל תתקרב אלי."

הרמיוני ראתה בלב מתחמץ כמה כועס הוא היה. היא לא הייתה בטוחה למה, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהיא באה נגד הגאווה שלו בסיטואציה שהוא נאלץ להגן על עצמו. היא נסתה לתפוס את מבטו מהקצה של החדר, אבל הוא לא הביט בה; הוא הביט בהארי. והארי הביט בו בחזרה, במין מבט מוזר וחלול, שהיא לא יכלה לקרוא בדיוק.

"מאלפוי," היא אמר לבסוף. "אם באמת אין שום דבר רע אתך – אז תן לנו את החרב." הוא הושיט יד. "תן לי אותה."

דראקו לקח צעד אחורה. "לך תזדיין, פוטר," הוא אמר, והסתובב כאילו הוא עומת להִיָרוֹת (יריה – ה"מ) מחוץ לחדר. אבל לופין – שיכל להיות מאד, מאד מהיר כשזה היה הכרחי – חסם את דרכו.

"אתה לא הולך לשומקום," הוא אמר, והושיט את ידו כדי לתפוס בזרועו של דראקו.

דראקו, מנסה למשוך את ידו מאחיזתו של לופין, הסתובב לצד, כמעט מתנגש בלופין תוך כדי.

לופין השמיע צעקה פתאומית, כאילו מכאב רב – הוא נפל אחורה, מעד, ונחת על הרצפה.

דראקו הרחיק את עצמו ממנו, פניו לבנים, אוחז את ידו ובוהה בעיניים רחבות, בהבעה שיכלה להיות תדהמה, או אימה, או אשמה.

"מאלפוי - - !" אמר הארי.

ודראקו הסתובב ונורה מחוץ לחדר, אפילו לא טורח לסגור אחריו את הדלת.

סיריוס, שזרק את עצמו על ברכיו על הרצפה לצד לופין, הביט בפראות מעלה ברון, הארי והרמיוני. "לכו אחריו!" הוא צעק.

הוא לא היה צריך לומר את זה פעמיים. בבהילות, שלושתם נורו מחוץ לספריה למסדרון.

שהיה ריק.

הארי הביט מעלה ומטה במסדרון בקצרה, ואמר, "נתפצל. לכו, שניכם," והוא נורה לצד ימין. הרמיוני ורון מיהרו לשמאל, אבל נפרדו בקצה המסדרון, רון רץ מטה במדרגות, בזמן שהרמיוני הסתובבה לימין - - לפני שהיא עצרה לפתע וחשבה: מה אני עושה? אני כל כך טפשה!

היא הושיטה את ידה לקמיע החיים מסביב לצווארה.

* * *

"רד ממני, סיריוס. אני בסדר," אמר לופין בכעס, דוחף את ידיו של חברו הצידה כשהוא התאמץ להתיישב. הוא נשען נגד מדף ספרים, מערסל את זרועו הימנית נגד חזהו. "אני בסדר!" הוא חזר, בהדגשה.

"מה קרה?" סיריוס דרש. "מה הוא עשה לך?"

עיניו של לופין התרחבו. "דראקו? הוא לא עשה לי כלום."

"טוב, זה נראה כאילו הוא כן. אתה תפסת אותו, ואז צעקת והתמוטטת. הוא הכה אותך? זה נראה כאילו הוא לא זז בכלל."

"לא, הוא לא הכה אותי, הוא אפילו לא נגע בי," אמר לופין. "זה היה זה."

והוא הצביע על חפץ ששכב על הקרקע מספר מטרים ממנו ושהבליח בנצנוץ כסוף.

"זה בטח היה בכיס שלו," אמר לופין בהרהור.

סיריוס נראה לא מאמין. "מה זה? זה מסוכן?"

"לא לך," אמר לופין. "קדימה. תרים את זה."

נראה ספקן, סיריוס הרים את החפץ המנצנץ לאור. זה היה התליון הכסוף שסלית'רין זרק לדראקו, שפעל כמו מפתח-מעבר, למרות שלא הייתה שום דרך שסיריוס יכל לדעת את זה. הוא הביט בצורה המשונה שלו – שהזכירה X אלכסוני, כמעט, אבל לא בדיוק, מצולב.

הוא הלך בחזרה ללופין, שעדיין ישב על הרצפה, מערסל את זרועו. סיריוס כרע לצידו, מחזיק את ה-X הכסוף, אבל לופין טלטל את ראשו. "אני לא יכול לגעת בזה," הוא אמר.

"למה לא?"

"זה לַיְקֶנְת'," אמר לופין. "קסם עתיק. הגנה מפני אנשי-זאב."

"חשבתי שזה צלב," אמר סיריוס, נראה מבולבל. "צלבים לא מטרידים אותך, נכון?"

לופין נראה נעלב. "אני אדם-זאב, לא ערפד," הוא נשף. "זה לַיְקֶנְת', כמו שאמרתי. לא צלב. שונה לגמרי. קסם מאד, מאד עתיק."

"צורה מוזרה," אמר לופין, מסובב את זה בידיו.

"לא ממש," אמר לופין, וחייך חצי-חיוך מצחיק. "נאמר שאתה הולך דרך יער בלילה," הוא אמר. "לבד. בלי לראות, ואין לך שרביט. ואז זאב קופץ עליך בחשיכה, ישר על הגרון שלך. מה תעשה?"

בלי לחשוב, סיריוס זרק מעלה את זרועותיו – אחת מעל הגרון שלו, השניה מעליה, מגונן על פניו. עושה X צדדי.

"בדיוק," אמר לופין. "לַיְקֶנְת'. קסם עתיק. כמו שאמרתי."

סיריוס מצמץ והנמיך את זרועותיו.

"השאלה היא," חשב לופין, "למה לדראקו יש דבר כזה? הם היו בשימוש לפני מאות בשנים – כשאנשי-זאב היוו בעיה - - - אבל עכשיו – "

הוא הפסיק כשדלת הספריה נפתחה לרווחה. סיריוס זינק על רגליו והסתובב, מקווה בברור שהארי, הרמיוני ורון הצליחו לתפוס את דראקו – אבל זו הייתה נרקיסה.

היא הייתה מאד חיוורת. "סיריוס – " היא אמרה, באי ודאות. היא החזיקה שני מכתבים בידיה – אחד, קשור בסרט קטיפה ירוק-כסוף, סיריוס ידע מיד, היה התשובה של סנייפ. השני היא פתחה כבר, והחזיקה פתוח בידה הימנית הרועדת. סיריוס יכל לראות, אפילו מקצה החדר, את הנייר הרשמי, והוא היה תחום בפס שחור. "סיריוס," היא אמרה שוב. "זה דמבלדור – הוא ופאדג' היו בדרכם הנה כשהם הותקפו – הו, סיריוס, אני כל כך מצטערת..."

* * *

דראקו, שזינק במורד גרם מדרגות שלא היה בשימוש מזה זמן מה והיה די בטוח שהאחרים לא ידעו עליו, יצא החוצה לגן, והתחיל לרוץ לשער היכן שהחנה את המטאטא שלו. הוא היה בחצי הדרך לשם – לא רץ, אבל הולך מהר – כשהוא שמע פסיעות על השביל מאחוריו.

הארי, הוא חשב. הוא לא יכל לומר למה, אבל מסיבה מסוימת, הוא היה בטוח שזה הארי. זה נשמע הגיוני, הלא כן, שהארי יבוא אחריו – אחרי הכל, הארי ידע - -

הוא האט את הליכתו. "זה כמו שאמרת, פוטר," הוא אמר, בלי להסתובב אחורה. "אני כולי נסער. לא יעזור אם תבוא איתי."

היה שקט קצר, והצעדים מאחוריו האטו. ואז הוא שמע קול אומר, "דראקו. זאת אני."

הוא הסתובב, וראה את הרמיוני, והרגיש משהו שלא חשב שירגיש למראהָ. אבל זה היה שם.

אכזבה.

הוא חשב שהארי יבוא אחריו.

והארי לא בא.

אומללות קרה ומיסרת חתכה בו כמו חוד להב פלדה, והפכה את קולו לקשה כשדיבר. "לא היית צריכה לבוא אחרי," הוא אמר.

"לאן אתה הולך?" היא דרשה. "לאן אתה חושב שתוכל לברוח?"

"זה היה די מרוכז ב'הרחק מפה', ולמצוא שאני אמלא את השאר מאוחר יותר."

"וזה מהבחור שחושב שגריפינדורים לא יכולים לתכנן תוכניות?" הרמיוני הניחה את ידה על שפתיה והביטה בו. "אתה לא יכול ללכת," היא אמרה. "זה הבית שלך, אתה משתייך לפה. לאיפה תוכל ללכת ולמצוא אנשים שיוכלו לעזור לך?"

"אולי אני לא רוצה עזרה," הוא אמר, יודע שהוא נשמע כמו ילד בן שבע, אבל לא מסוגל למנוע את זה.

"אולי זה רק מוכיח שאתה כן צריך את זה," היא אמרה.

"ואת האובייקטיבית ביותר לומר אם אלך או אשאר, אני מניח?"

"אלוהים, אתה נשמע כמו רון," היא אמרה, נשמעת מופתעת יותר מאשר מבקרת. "כמובן שאני לא אובייקטיבית. אבל הייתי אומרת לך את זה אפילו אם – אפילו אם לא הייתי מאוהבת בך."

"את לא מאוהבת בי," הוא התפרץ. "זה רק קסם. קסם שגורם לך לחשוב שאת דואגת לי. אבל את לא."

הרמיוני נראתה כאילו הוא הכה אותה. "אל תגיד את זה. אני עדיין ידידה שלך."

"ולכן באת בריצה אחרי? בגלל ידידות?"

"אני לא היחידה שבאה בריצה אחריך!" היא התפרצה. "כולם דואגים – "

"אז איפה הם?"

"מחפשים אותך!" היא צעקה. "אבל הם לא יודעים לאן הלכת, אידיוט. אני היחידה שיכולה למצוא אותך, בגלל זה – " והיא משכה החוצה את קמיע החיים, על שרשרת הזהב הדקה שלו, מחזיקה אותו ביניהם. "אני תמיד אדע איפה אתה," היא אמרה. "אני לא בחרתי את זה, וגם אתה לא."

"למה שתהיה לך בחירה?" הוא כמעט צעק. "לי אין! אין לי בחירה עם המשפחה שלי או עם החיים שלי או עם הגורל שלי, אם יש לי אחד כזה באמת. ואין לי בחירה אם לאהוב אותך, למרות שבאופן אישי אני חושב שאת פה רק כדי להסב לי כאב. אני מתכוון, אני יודע שאני לא נחמד, אבל מה לעזאזל עשיתי בגלגול הקודם שלי שזה מגיע לי? בטח העפתי עגלה מלאה נזירות בזמן שהסעתי קרון מלא סמים למכור לילדי בית-ספר."

הרמיוני לקחה נשימה רועדת. "כשאני אמצא איך להוציא את הקסם – אם יש דרך להפוך את זה, או לשנות את זה – תרצה שאני אשתמש בזה עליך, גם כן? כדי שלא – "

"כדי שאני לא אוהב אותך יותר?" הוא הביט בה באי-אמון מוחלט. "אלוהים, זה הדבר המטופש ביותר ששמעתי אי פעם. זה - - זה אפילו לא את," הוא אמר. "זה לא מה שאת אוהבת. השיקוי הזה הופך אותך למישהי אחרת." הוא צחק, לא בטון לא נעים. "זה אירוני, הלא כן? שמי שאני אוהב, אוהבת את הארי. זה את – זה מישהו שאני לא מכיר אפילו." הוא הביט בה, ומשהו בהבעת פניה גרם לקולו להיות רך יותר. "לא משנה," הוא אמר. "זו לא אשמתך."

"אני רק חשבתי – "

"שכחי מזה," הוא אמר, הלך אליה, והניח את ידיו על כתפיה. היא נשכה את שפתה. היא ידעה טוב מספיק שאם הוא ינשק אותו, היא תנשק אותו בחזרה. היא תמיד התגאתה בשליטה העצמית שלה, ועכשיו, בלעדיה, היה יותר מפחיד מאשר להיות עיוורת, או להיות פתאום חרשת. היא שנאה את זה, ואיפשהו מתחת לשיקוי האהבה המשפיע, היא יכלה לומר שהיא מתחילה לשנוא אותו, גם כן, על מה שיכל לעשות לה.

הוא משך אותה לעברו, והניח את זרועותיו מסביבה – אבל לא עשה שום תזוזה כדי לנשק אותה. רק החזיק אותה שם, פניו בתוך שערה, ידיה מהודקות לאגרופים על גבה. זה היה חיבוק מאד מגושם – הדבר המגושם היחיד שהיא ראתה אותו עושה אי פעם – כאילו הוא לא חיבק אף אחד לפני כן. אולי הוא לא.

ברגע שהיא הרימה את ידיה – לחבק אותו או לדחוף אותו, היא לא הייתה בטוחה – זרועותיו התקשו והוא דחף אותה ממנו. היא הרגישה כאב חד ופתאומי בעורפה, קולטת הבהוב של זהב כשהתרחק ממנה, וראתה את קמיע החיים מנצנץ בידו. הוא משך אותו מגרונה.

"עכשיו לא תוכלי למצוא אותי," הוא אמר.

"אידיוט," היא קראה, וזינקה עליו, תופסת חזק בשרוולו, ונתלית עליו בכוח. היא הרימה את קולה וצעקה, "הארי! רון! אנחנו פה! הארי! מישהו!"

"הרמיוני, סתמי," הוא קרא, מנסה לשחרר את זרועו מאחיזתה, אבל היא נתלתה עליו בנחישות. "תני לי ללכת."

"לא," היא אמרה.

הוא הביט בה. "אז אני מצטער," הוא אמר, והרים את ידו, הקמיע על השרשרת כרוך מסביב לאצבעותיו, והצביע עליה - - "אני מצטער, הרמיוני," הוא חזר. "שתק!"

לא הייתה לה את האפשרות להראות מופתעת, רק ליפול אחורנית, מחוסרת הכרה, על העשב. הוא רצה ליפול לצידה, לוודא שהיא בסדר, אבל היה רעש פתאומי של רגליים רצות על החצץ, והוא הביט מעלה וראה את ג'יני עומדת על השביל, בוהה מאחד לשני. "אתה שיתקת אותה?" היא אמה, נראית מופתעת לגמרי. "דראקו, מה בשם שמיים - - ?"

"הייתי חייב," הוא אמר בקצרה, והחל ללכת לכיוון הקיר, ממשש אותו למצוא את המטאטא שלו. הרעש של עוד רגליים רצות נשמע עכשיו – הארי ורון, הוא חשב בעצב, כשידו נסגרה סביב אש-המחץ שלו. הוא עלה עליו, והביט אחורה לג'יני, עומדת לצד הרמיוני על הקרקע.

"כשהיא תתעורר, תגידי לה – " דראקו התחיל, והרגיש שגרונו נשנק לפתע. ג'יני הביטה בו, הבעתה לא קריאה באור העמום. "או, שכחי מזה," הוא סיים בחולשה. "בפעם הראשונה בחיים שלי, אין לי מה לומר."

וכך, הוא בעט בקרקע, נשען קדימה ומהדק את אחיזתו באש-המחץ, נסק מעלה, נעלם לתוך שמי הלילה.

* * *

היה מספיק תאורה בתא ללוציוס מאלפוי לראות את המעגל שהוא צייר על הרצפה בדמו שלו. הם לא נתנו לו, כמובן, לקחת את השרביט שלו; הוא נאלץ לנשוך את אחד הוורידים שלו בפרק כף ידו בשיניו שלו כדי שיקבל את מה שהצטרך. אבל זה היה רחוק מהדברים הנוראים האחרים שנאלץ לעשות פעם.

זז בזהירות, הוא התיישב במרכז המעגל, מסדר את גלימותיו בזהירות מסביבו. ואז הוא הושיט את ידו מלפניו, בידו השמאלית את קמיע החיים של בנו ברשלנות, הזהב העמום מנצנץ באור הקלוש. "ווקטיו," הוא לחש, ועצר. הוא זוכר איך עושים את זה? כן. כן, כמובן שהוא זוכר. "ווקטיו," הוא התחיל שנית, המילים של קסם הזימון באות לו בקלות אחר כך: אדון, יש לי משהו בשבילך...