מחול הצללים
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar

"הצללים באים לרקוד. רקוד הלורד, רקוד הלורד"

(ג'ורג' מרטין, שיר של אש ושל קרח)

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

רונאלד

פתיתי השלג נחבטו שוב ושוב על פני החלון, גולשים ברכות מעברה האחר של הזגוגית המעובה והכהה.

~'אולי גם אני כזה מן... פתית שלג'~ הרהר רון, סרוח למלוא אורכו על הסדינים הרכים ~'אחד כזה גדול ומגושם שנשאר כמו שהוא כי פשוט... פשוט שכחו לספר לו שעכשיו מזמן כבר קיץ'~,

נאנח, שב וניסה לארגן את מחשבותיו, שולח מבט עמום בזרי הפרחים וערמת צפרדעי השוקולד חסרות הצורה המפוזרות על השולחן; בעלטה, נראו הורדים שחורים משחור, רוחשים בינם לבינם בשפה שקטה ומלגלגת.

מאז שזכר עצמו, היו אוזניו מאדימות כאשר באמת, אבל באמת כעס. אמא היתה אומרת תמיד, שאז הוא נעשה חמוד במיוחד - דבר שכמובן הרתיח אותו עוד יותר.

~אמא היתה אומרת...~ רון התקשה עדיין להאמין, כי עליו לדבר עליה בלשון עבר. ~זה... זה פשוט לא פייר~, מלמל, מתקשה להחליט האם הוא כועס, או פשוט מבולבל, מבולבל ונבוך עד יאוש?

לא בפעם הראשונה מאז הועבר לחדר המרווח ביותר במחלקת ההתאוששות, דימה לחוש כיצד הרצפה והקירות מתערבלים סביבו, כמאיימים לקרוס ולהתאיין; וכאשר יעשו זאת, אולי יפול ויבלע שוב בתוך אותה תופת, אשר כעת לא יכול היה לזכרה אלא במעורפל: ההסתערויות בתוך הבוץ העמוק, התייל המגואל בדם קרוש... וטרטורם הבלתי פוסק של אותם כלי נשק מוגלגים איומים.

גיחוך מריר הסתמן בזוית שפתיו; נדמה היה לו, שאפילו שם, בתוך אותו חלום ארוך ודפוק, קיבל את המדים ואת הנשק הישנים והגרועים ביותר בפלוגה.

~אבל...~ קימט את מצחו בהרהור נוסף. ~מדוע האנשים שם קראו לו טוראי אנטונין ויזלי?~

חורק בשיניו, הצטנף לפקעת רועדת על המיטה, מרסן את החשק העז שעלה בו לקפוץ החוצה ולבעוט בכל ערמות הממתקים המטומטמים האלו שהקיפו אותו. האם הם... באמת חשבו שגושים מסריחים של סוכר ושוקולד מכושף יעזרו לו אחרי שכולם... אבא ואמא מתים... צ'רלי מת ו... הארי, הארי מת. ככל שניסה, לא הצליח להזכר באותן שעות אחרונות... מלבד כתמי אור אדום כדם העולה על המדרונות, רעם תופים ו...פנים נוראות, מאורכות וחיוורות כמוות עצמו.

בולע אוויר, אילץ עצמו להשאר במקומו עד שנרגע מעט.

~הם לא אשמים...~ שינן לעצמו. ~הם... באמת עשו מה שהם יכולים, אחרי שאתה התעוררת להם פתאום~.

בהתחלה, התקשה להבין ששנים כל-כך רבות עברו... ואפילו ירד קצת על פרד וג'ורג', על איך שהשמינו והפכו דומים לשתי חביות. אזי, לפתע, הבין את המשמעות האמיתית, ושאל היכן אבא ואמא, ואיפה הארי והרמיוני. שעה ארוכה של התעקשות נדרשה לו, עד שהצליח להוציא מביל את האמת... פלר, היחידה מכל החבורה שלא השתנתה בהרבה, הרכינה את ראשה ומחתה דמעה, וביל הניח יד על כתפו ופלט בקול נמוך:

"אח, אבא ואמא... היו גאים בך עד הסוף, שלא תשכח את זה"

ג'יני הידקה את שפתיה, ואפילו פרד וג'ורג' לא מצאו במשך דקות ארוכות ולו שמץ של דבר מצחיק לומר.

מחשבותיו שבו אל הארי והרמיוני...ככל שניסה, כך התקשה לתפוס שהארי פשוט איננו, הלך אל מקום ממנו לא יוכלו שום תרגיל או מכונית מעופפת לחלץ אותו; בהתחלה, לאחר שהמרפאות הצליחו סוף-סוף לגרש את ביל והאחרים מהחדר, עדיין הביט בדלת מפעם לפעם, כמצפה שזו תפתח בכל רגע כדי סדק, ואז יצוץ פרצוף רזה ומוכר מתחת לגלימת ההעלמות.

~אבל זה לא... לא יקרה יותר. הוא... לפחות הוא עם סיריוס עכשיו, במקום עם טמבל כמוני שיציק לו עם כל השטויות שלי. ו... הרמיוני?~

מכל הדברים, היה זה המוזר והמתסכל ביותר. אם הרמיוני עדיין חיה ואפילו... לא יאמן, מנהלת את הוגוורטס, מדוע לא באה לראות אותו? רון לא נטה להתייחס ברצינות רבה מדי לסיפור על זה שהיא חולה וכל מיני כאלו... לא כאשר מדובר בהרמיוני גריינג'ר. אם היתה רוצה לבוא, שום מחלה לא היתה עוצרת אותה. ככל שהרהר בכך, כך הפכו מחשבותיו למבהילות יותר ויותר.

~אולי... אולי היא גם בלי הכרה כל השנים, כמו שאני... אבל אמרו שהיא מנהלת, אז לא...~ ואזי, קפצה אל תוך ראשו מחשבה אחרת. ~אולי... אולי היא פשוט התחתנה בינתיים עם מישהו אחר, יפה ועשיר כמו שאתה בחיים לא תהיה, יש לה כבר כמה ילדים והיא... פשוט קצת מתביישת?~

ככל שהוסיף להרהר בכך, כך נראה הדבר הגיוני יותר ויותר; האם באמת חשב ברצינות, כי בחורה חכמה ונפלאה כמוהו תחכה לו עשרים וחמש שנים? אז מה אם תפס אותה באיזה... רגע חלש בסוף השנה השביעית, ואיכשהו היא אמרה לו "כן"? אז עכשיו ברור למה היא מהססת לבוא ולראות אותו...בוודאי היא פשוט לא יודעת איך להסביר לו...~אוף, די כבר לקשקש שטויות~, מלמל ביאוש, מתאפק בכל כוחו שלא לבכות.

כך, חלף לו הזמן בעצלתיים, בעוד העלטה מעמיקה והשלג שמחוץ לחלון גובר והולך; המרפאים באו והלכו; רבים מהם בירכו אותו בלבביות וניסו לעודד אותו בהבטחות כי מחר או לכל היותר מחרתיים ישתחרר, וכי אחיו וכל חבריו מתכננים לו מסיבה ענקית במחילה. רון התקשה להחליט, האם הוא רוצה בכך. איך אפשר אפילו לחשוב על לחגוג אם הארי...ובכלל, המחילה בלי אבא ובלי הקול הנצחי של אמא שצועקת על פרד וג'ורג'... הוא לא היה בטוח שיוכל לעמוד בזה. לרגע, תמה האם הוא רוצה להשתחרר כלל ועיקר - כאילו הפכו המיטה המסריחה הזו וחדר החולים למקום היציב היחיד ביקום.

מרפאים אחרים רטנו על ריבוי הכתבים, הסקרנים ושאר ארכי-פרחי ששרצו בכניסה לבית החולים, נאבקים במרפאים ובקוסמי-האבטחה כדי להגיע אל חדרו, חרף ההוראה הברורה כי הכניסה מותרת לבני משפחה בלבד. רון לא רצה לראות שום כתבים...מדוע שירצה לדבר עם כל הטינופות האלו, שנהנו לבוז להם כשהיו עניים?

~ובכל מקרה...~ הרהר, מכווץ את גבותיו בכעס. ~בטח הם כולם רוצים לשאול על הארי, על הרגעים האחרונים וכל מיני כאלו...~ לא זאת בלבד שרון לא זכר דבר מכל אותו סיוט, אלא שכעת לא היה בטוח כלל ועיקר שהוא רוצה להזכר.

ואזי, בעוד הוא נאבק בעייפות ובפחד שאם ירדם, יתעורר שוב לקול רעם התותחים בחפירות המוזרות ההן, הגיע אורח נוסף. בזו הפעם, הטיב רון לנחש במי המדובר עוד דקה ארוכה בטרם נכנס. די היה לשמוע אותו, ולו-להרף רגע, מתווכח עם המרפאות בחוץ.

"כן, כן, אני מכיר מצויין את כל הנהלים ויודע שהשעה מאוחרת, האמיני לי. אבל אני משפחה, ואת תתני לי להכנס. סליחה! אני האחראי על מחלקת הטקסים במשרד הקסמים, אם עוד לא שמת לב!".

~אוף פרסי, עשרים וחמש שנים עברו, ועדיין הצלחת להשאר כזה פוץ?~

אולם, עד מהרה גילה רון שלפרסי ישנו יתרון בולט אחד... אם ניתן לקרוא לזה יתרון: הרמיוני היתה בוודאי מעדיפה להגדיר את אותה תופעה עצמה כ"רגישות של נעל"; הוא התקשה להתחמק ולהעלים פרטים.

בתחילה, אחרי שתמו הברכות והחיבוקים, החל פרסי לקשקש באריכות על זה שחייבים להיות מעשיים, וצריך להעמיד אותו על הרגליים מהר ככל האפשר - כלומר, צריך לבדוק איזה קריירה אפשר לארגן לו, ויש לו חברים בלשכת השר, במחלקה ההיא ובכל מיני... אלא שבנקודה זו, שיסע רון את דבריו ואילץ אותו לשבת ולספר את כל אשר ידע על ארועים חדשים וישנים; כך גילה, כי אבא נקטל בידי אוכל המוות אייבורי, וצ'רלי עשה את הטעות האחרונה בחייו, כאשר ניסה לשסות דרקון באתה-יודע-מי. ואז, פלט פרסי את הגרוע מכל: אך שבוע בטרם התעורר, התקיף דראקו מאלפוי את הרמיוני לא הרחק מסמטת דיאגון, וכעת היא מאושפזת בעצמה במצב קשה, כאשר צו מפורש אוסר על איש לראותה, מחשש להשפעות מדבקות של הקסמים השטניים בהם הוכתה.

שב ונזכר בדברים, חש רון את האש מתפשטת על פני הנמשים הדהויים בפניו.

~פגעת בחברים שלי פעם אחת יותר מדי, מאלפוי~. רשף, כל התסכול והמבוכה שבקרבו מתלהטים ונדחקים אל נקודה אחת... נקודה חיוורת ויהירה, בעלת פרצוף משולש.

~הפעם, משפט או לא משפט, אני אהרוג אותך בעצמי. תחטוף ממני כאלו קללות ש...~ עייפותו מתפוגגת מעליו באחת, זינק מהמיטה ותפס את השרביט הישן שג'יני הותירה על השידה.

מחשבותיו שבו ותעו אל אותו יום רחוק, ברכבת ההיא שלפני השנה הראשונה; בהתחלה, כאשר ראה את הארי עם כל הממתקים האלו, סבר שמדובר בעוד בן עשירים מפונק, שפשוט נהנה להוציא לויזלי העני את העיניים. ומאלפוי... דראקו הטינופת נהנה מאז ומעולם לנסות ולהרוס לו את החיים; כבר אז, ניגש אל הארי והושיט לו את היד המזוהמת שלו, כדי לקחת מרון את החבר היחיד שמצא.

"הפעם תשלם ביוקר, מאלפוי" סינן מבין שיניו, בעודו מרים את זרועו הכחושה ומנסה את כוחו בהנפת שרביט מהירה.

~את הארי כבר לקחתם... אז אף אחד, אף אחד בעולם לא יקח לי גם את הרמיוני~, נשבע לעצמו, מבין כהרף-עין עד כמה הוא מתגעגע אליה; הוא רצה... רצה שתחבק אותו, ותסביר לו הכל כמו שרק היא יכולה... ואפילו שתעצבן אותו קצת בעוד אחת מהטפות המוסר הנצחיות שלה, כמו... כמו תמיד.

אבל עכשיו... עכשיו היא מוטלת דוממת בבית החולים, כמו אז אחרי הבזיליסק.

"תגיד ויזלי, למה בכלל התעוררת?" דימה לשמוע קול קר ומלגלג בתוככי ישותו "אתה יודע, עוד פה להאכיל במחילה לא הולך ברגל. למה לא נשארת בחפירות? שם בוודאי לא צריך אוניות זהב כדי לקנות אוכל, אחרת אין סיכוי שהיית מתקבל".

~מה לעז... אתה משתגע, רון. אתה פשוט משתגע...~ מלמל, מהדק עד כאב את אחיזתו על כת השרביט. ~מרלין! אבל אם אני אלך לעזאזל, אני אגרור את מאלפוי איתי~.

לרגע, התערבלו מחשבותיו בפראות, כאילו אכן עומדת שפיותו להתנפץ בכל רגע; אחר, מששב ותרגל את הנפת השרביט, הרפו ממנו הצללים ונקלשו בהדרגה, מותירים אותו אדון לעצמו.

"טוב" אמר בקול רם, שב ומתווה קללה דמיונית. הדיבור הרגיעו מעט, מסייע בידו לחוש מציאותי. "אני הולך לראות את הרמיוני עכשיו" אמר "ונראה... נראה מי רק יעיז לנסות ולעצור אותי". האם הארי לא היה עושה את אותו הדבר בדיוק, אם היה בנעליו?

מזדקף למלוא קומתו, התרחק מהמיטה וצעד בנחישות לעבר הדלת. נדמה היה לו, כי הוא שומע שתי מרפאות בחוץ, מרכלות בקולות שקטים. חרף כעסו ונחישותו, נעצר ממש מן העבר האחר, מצמיד את אוזנו לחור המנעול בכדי להטיב לשמוע. חרף מאמציו, עלה בידו לקלוט רק מספר קטעי מילים...ברור היה, כי הוא עצמו הינו נשואה העיקרי של השיחה...ואז שבו המרפאות ורטנו על חוצפתם הבלתי נתפסת של כתבי הנביא היומי.

"כן-כן" אמרה מישהי בקול רם מעט יותר, מאפשרת לו להבין כל מילה מדבריה. "אלמלא האבטחה, הם כבר היו פורצים פנימה ורומסים את החולה המסכן. נו-טוב, הבחור עדיין לא יודע כמה הוא מפורסם"

~כמה אני מפורסם... בטח~. הרהר רון במרירות. ~אפשר לחשוב שאני הארי או משהו...~ נושך את שפתיו בתסכול, לא יכול היה להמנע מן המחשבה, כי כעת הוא מבין היטב מדוע הארי כמעט וחנק אותו אז, כאשר זיבל לו את השכל בכל העניין הזה של גביע האש. מטלטל את ראשו במבוכה, קלט שמץ מבבואתו המעורפלת בראי שליד דלת הכניסה: גבוה ומגושם, עם פרצוף מעורר רחמים ושער ג'ינג'י דליל ומאפיר, ורק... רק האוזניים ממש כמו פעם. רגליו קפאו במקומם.

~אוי, אתה תראה כזה טמבל אם תפרוץ החוצה עכשיו, עם פיג'מה מדולדלת ושרביט רועד ביד~. הרהר, ידו החופשית עודנה אוחזת קלות בידית הדלת. לועס את שפתו במבוכה, ניסה לחשוב בקדחנות על תוכנית טובה יותר, נאבק להיזכר בכל הלחשים בהם שלט אי-פעם. אזי, מקץ רגע שנדמה לו כנצח, נדמה היה לו כי עלתה בדעתו תוכנית. גורר גלימה ישנה מאחד הקולבים, התעטף בה היטב, ואזי הניף את השרביט והכה פעמיים על ראשו, מפזם את מילות הכישוף ששבו וקלחו אל תוך ראשו.

לרגע, ניצב על מקומו בגוף רוטט, בטוח כמעט לחלוטין שנכשל. אלא שאז, חש בגל הקור העז החולף בראשו ויורד מטה, לנגד עיניו, נקלשה בבואתו שבראי, ככל שהלך גופו והטשטש על רקע הקיר הכהה מאחוריו.

לרגע, הוסיף לעמוד במקומו, ממצמץ אל מול בבואתו הנקלשת. אזי, התנשף ודחף באיטיות אל הדלת, פותחה כדי סדק. ברגע הבא, כבר חלף במהירות על פני המרפאות המוסיפות לפטפט, ומשם לעבר דלתות היציאה של מחלקת המתאוששים והלאה, אל תוך בית החולים הנם את שנתו; קול טפיפת רגליו השקטה נמהלה בקול צעדיהם המרוחק של מרפאים וקוסמי-אבטחה, ובאנחות כאב סדוקות, עמומות, שבקעו מאחת המחלקות שעל פניהן עבר בחטף.

אט-אט,החל שמץ מבטחונו לשוב אליו, בעודו חומק כצל, חולף ביעף כמעט בין רגליו המטומטמות של טרול בטחון מנומנם; אלא שעד מהרה נזכר, כי איש לא אמר לו היכן בדיוק מאושפזת הרמיוני, מה גם שנדמה היה, כי בית החולים גדל בהרבה מאז ביקר בו רון בפעם האחרונה כשהוא עומד על שתי רגליו; פעם אחת, חלף ליד דלתות הכניסה של המחלקה לפגיעות חיות-פלא, ודחף עז נעור בו לחמוק פנימה ולהתבונן בחדר הישן בו היה אבא מאושפז פעם. אלא, שאי-כה עלה בידו לגנוז את הרעיון; נעשה מאוחר, שינן לעצמו במהירות, ובכלל, הלחש יכול להגמר פתאום ולהותיר אותו במצב לא נעים.

בסופו של דבר, דווקא כאשר החל להתייאש, באה יד המקרה לעזרתו; מאחד המסדרונות בקע מכשף שמן בעל פני ירח סמוקות ופאות לחיים אפורות ודשנות, מזרז חבורת נערים מטופשת למראה שעסקה בהרחפת ארגזים חתומים, שסמל גריפון חרוט על כל אחד ואחד מהם.

"זהירות עם זה, מוחות-גרינדילו שכמותכם!" נהם לעברם, מנופף במטהו המהודר "כן, כן... את הכל לבית המרקחת בקומת המרתף, מלבד את הארגז הקטן ההוא שם. סטיו, אתה קח אותו הישר לצוות המרפאים המיוחד של גריינג'ר, ו... מרלין!" התנהם, כאשר נעץ בו הנער עיני עגל "תזהר עם הגולמנות שלך, ואל תעשה שטויות ליד השומרים הסינים ההם... אפילו המוח המצומק שלך צריך להבין כמה הם משוגעים".

רון פער את פיו בתדהמה.

~מה לעז...שומרים סינים?~ תהה. ~הרמיוני התחתנה עם איזה סיני עשיר, או שפשוט כל העולם החליט להשתגע?~

עד מהרה, מצא את עצמו עוקב בזהירות אחרי אותו סטיו, שנפרד מחבריו והרחיף את הארגז בדרך אחרת, אל תוך אגף חדש בו לא הצליח רון להבחין קודם לכן. הלה התנהל בכבדות, רוטם ומנתהם אגב הילוכו, ולא פעם התכווץ רון וחשק את שיניו, כאשר נדמה היה כי הארגז הקטן עומד לפגוע במלוא העוצמה בקיר או משקוף דלת נמוך.

~מאיפה הוציאו את הגרב המטומטמת הזו~ הרהר רון. גיחוך מתפשט על פניו, עוזר לו לשכוח את צרותיו לרגע. ~בוגר בית הספר טרולוורטס להמהום וטמטום בהנהלת קראב וגויל?~ עצם הרעיון שעשע אותו, בעודו חומק במעלה מסדרון עקלתוני, מתחת לאפם של שלושה קוסמי-אבטחה וטרול נוסף שנשען בכבדות על אלתו, מעלה בזכרונו של רון את אותם רגעים בלתי נשכחים בשירותי הבנות; לרגע, כמעט והתגרה לנסות את כוחו בלחש וינגארדיום לביוסה חדש.

~הנה אתה שוב, במשימה למציאת הרמיוני~,הרהר, המחשבה מעודדת קמעה את רוחו. כך או כך, נדמה היה לו שהוא מתקרב; כעת, גרם לו ריבוי האבטחה להצמד בזהירות לקיר, במקום בו היו הצללים מעובים במיוחד. הנער דידה הלאה, במעלה מדרגות, חולף בכבדות על פני שידת בטחון, גדושה חפצים קטנים ונוצצים.

"סילצניו" לחש רון, מכוון את שרביטו בזהירות אל שני המלשינוסקופים הקטנים שזיהה; אחר, מיהר בעקבות הנער המתרחק, נכנס באחת אל תוך אולם קטן; כאן נעצר, בוהה בחוסר אמון במחזה שהתגלה לו.

אור ירח עדין נשקף בחלונות הארוכים והמקומרים לאורח הקיר, מנומר בפתיתי השלג שהוסיף לרדת; אי-שם, הרחק, יכול היה לראות את צלליותיהם השחורות של בנייני מוגלגים רחוקים. אזי, באור הירח, הבחין רון בשניים מאותם שומרים מוזרים, חמושים בחרבות מעוטרות ושרביטים, ועטויים גלימות שחורות, מקושטות בכתב ציורים צהבהב, עדין ומאיים למראה. נראה, שהשוליה הגולמני חש עצמו מפוחד עוד יותר, באשר נעצר באחת, פיו נפתח ונפער כדג כאשר עטו השומרים לעברו כהרף-עין, תובעים ממנו דבר-מה מאיים בשפתם הזרה. לרגע, חשש רון כי הם עומדים לקצוץ את ביש המזל לחתיכות, אלא שמרפא שחש מתוך דלת צדדית התערב, תופס את הארגז בזריזות בעודו מנסה לתווך בין הצדדים; שאלות זועפות נזרקו לחלל האוויר, בעוד אותו ביש-גדא צעיר נראה כמתקשה במיוחד למצוא את המסמכים המתאימים בתוך מכנסיו.

~זו ההזדמנות שלך~, הרהר רון וחמק בזהירות לאורך הקיר, מנסה להמנע ככל יכולתו מכניסה אל כתמי אור הירח. לרגע, קפא ליבו בחזהו כאשר התנהם אחד הסינים והשליך מבט אפל אל מעבר לכתפו. ~מרלין! האם... האם הוא יכול להריח אותי?~

אלא שברגע הבא, שב השומר להביט בקוצר-רוח בנער המתעכב, מאפשר לרון לחמוק משם והלאה.

~רק סוהרסנים חסרים כאן. אז הם באמת מפחדים שמאלפוי יחזור לגמור את העבודה, הא?...~ הרהר בעגמומיות בעודו חומק במעלה מדרגות מתפתלות. נדמה היה, כי הרמיוני הושכבה בקצהו של צריח גבוה... בוודאי בכדי לספק לה שפע של אוויר צח. ~שלא ידאגו. אני כבר אדווא שהוא יהיה מאד שקט מכאן והלאה~.

"אתה!" הקול הנשי שבא מן הצללים גרם לו לקפוא במקומו באחת "זרוק את השרביט מהיד, ותסתובב אלי לאט"

~לעזאזל...איך היא גילתה?~

"אתה צריך הסבר נוסף, או שאעבור להדגמה מעשית יותר? ריביליוס!"

דגדוג לוהט ובלתי-נעים שהתפשט מראשו לאורך גבו הבהיר לו שאין בידו ברירה, והוא ציית, משליך את שרביטו על המדרגות. הלה נקש בקול עמום, משפגע ברצפת האבן. מסתובב באיטיות, מצא עצמו ניצב אל מול מכשפה חיוורת עם שער קצר וורוד שהזכיר לו סוודר שסרגה אמא ביום גרוע במיוחד.

חיוך קודר עלה על פניה כאשר בחנה אותו.

"לחש הנגזה יפה" גיחכה, מעקמת את שפתיה "אבל לא מספיק בכדי לעבוד עלי. הייתי יכולה להיות הילאית טובה פי כמה מכל אותם...אוף, לא משנה. תראה לי את הידיים לאט, לוודא שהן באמת ריקות"

רון ציית, נושך את שפתיו עד כאב,שונא את הדרך בה הוא מתבלבל ובולע את הלשון דווקא במצבים האלו; שפתיו נפתחו, אולם אי-כה נתערבבו המילים הזועמות ונתקעו בגרונו, מקנים לו חזות מטופשת במיוחד של דג-זהב אומלל.

חיוכה הלעגני של מכשפת האבטחה התרחב; אלא שעיניה נותרו אפלות, נטולות עליצות כלשהי.

"אז מה, כמה שילם לך מאלפוי כדי להתגנב לכאן לגמור את העבודה?" הטיחה.

השם השנוא הצית מחדש את כעסו, גורם לו למצוא את לשונו סוף-סוף.

"מה לעז... לגמור את העבודה?" רשף לעברה, משתדל לדבר בקול שקט. "אני הארוס שלה, לא..."

"כן, ספר לסבתא..." החלה ללעוג, אלא שאז, נדמה היה כי קלטה את משמעות הדברים, באשר עיניה התרחבו במבוכה פתאומית "ארוס?" גמגמה, בוהה בו בפה פעור "אמרו ש... אז אתה צריך להיות..."

"סאלאזאר סלית'רין שחזר בצורת מומיית-במבליק מחליפת צבעים" החזיר רון בסרקסטיות; אלא שנדמה היה כי המכשפה לא שמעה כלל ועיקר את העקיצה.

"רון ויזלי, החבר של פוטר..."

~זה כבר נשמע יותר מוכר~. הרהר בשמץ מרירות "בדיוק, ואני רוצה לראות את הרמיוני, ועכשיו" ענה "אז תהיי נחמדה ותחזירי לי את השרביט שלי?"

המכשפה שלחה בו מבט נבוך, מתקרבת אליו בזהירות. נדמה היה לרון, כי היתה יכולה להיות נאה למדי, אלמלא אותה תסרוקת איומה וארשת פניה הנוקשה, שהקנתה לה מראה של מי שמתאפקת לעצור עצמה מלהקיא. הוא התקשה להחליט האם עגילי הברקים באוזניה גורמים לו חשק לצחוק או לבכות.

"תשמע, מר ויזלי" החזירה לבסוף בקול נמוך "אני באמת מבינה אותך... אבל אני לא יכולה להכניס אותך אל ראש המגדל. יש... צו מפורש, אלא אם תקבל אישור מסגן שר הקסמים או גברת צ'ו צ'אנג" ידה קרבה כמאליה, נוגעת באיטיות בלחיו. "אתה... באמת החבר האגדי של פוטר?"

רון חרק בשיניו.

"תשמעי, מהוראות חכמות של משרד הקסמים היה לי מספיק עוד בימים של פאדג' הזקן, וצ'ו... עם כל הכבוד לה, זה שהיא איבדה את סדריק ועצוב לה וכל זה... היא לא תרחיק אותי מהרמיוני"

לרגע, הזדקר סנטרה של המכשפה בהתרסה; כעת, היה המרחק ביניהם קטן מאד.

"צ'ו צ'אנג היא נפלאה, ואתה לא יודע עד כמה!" רשפה, אזי נדמה היה כי היא מתאמצת להרגע, ואחיזתה בשרביטה רפתה "תשמע, אני מבינה שאתה לא לגמרי מעודכן, אבל היום זה לא כמו פעם, כשמשרד הקסמים שרץ בתומכים של אתה-יודע-מי. וזה... זה שעשית מעשים גדולים לא אומר שאתה מעל החוק" הוסיפה, ידה החופשית יורדת במורד ידו, ונאחזת בעדינות מתחת למרפק. לרגע, חש רון שהוא מאדים נוכח מגעה, ומבטה שלא סר מפניו.

"אני בטוחה שמחר בבוקר יהיה אפשר להשיג לך אישור, ובינתיים, אמממ... תיתן לי לקחת אותך מכאן, ונשב בקפיטריה על כוס בירצפת או משהו?"

עיניה הכהות ננעצו בו, כמעט בתחנונים; להרף רגע, חש רטט של צער על מה שהוא חייב, כן... חייב לעשות.

"טוב, אם את אומרת" הפליט באדישות מעושה, משפיל את מבטו בכדי להתבונן בה; הקוסמת היתה נמוכה ממנו בראש לפחות; מתחת למעטה הקשיחות של פניה החיוורות, נראתה לו לרגע כמעט כמו ילדה קטנה שרוצה ממתק בכל מאודה ממתק... אולם מתעקשת לטעון את היפוכו של דבר.

~מצטער ילדה, אבל הרמיוני חשובה יותר~, הרהר, מניח לה להמשיך לאחוז בידו, ולהובילו מספר צעדים, בעודו מחכה להזדמנות. אזי, מהיר כברק, שילח את ידו קדימה וחטף את שרביטה כהרף עין.

"פטריפיקוס טוטאלוס!".

המכשפה הצעירה התמוטטה בבת אחת, נחבטת קלות ברצפה בלא שתצליח להפליט ולו זעקה. רק עיניה הוסיפו לבהות בו במבט קורע לב; ממש כמו ילדה שספגה סטירה מצלצלת כאשר עצמה את עיניה בכדי לזכות בנשיקה. נאבק ביסורי המצפון שחלחלו אל תוך ליבו, שמט את שרביטה וצלל לעבר שרביטו הזרוק על המדרגות;

"אא... אני מצטער, אממ... אני אפצה אותך פעם אחרת,... מבטיח" הפטיר בעודו נמלט מהר ככל שנשאוהו רגליו, הלאה... אל עבר ראש המגדל.

אי-שם מאחור, הדהדו קולות צעקה, מלווים בהדיה העמומים של שעטת רגליים.

"אני אגיע" מלמל בעודו חולף בסערה על פני עיקול המדרגות האחרון "הם... רחוקים ואני... אני אראה אותה, ויהי-מה!"

ברגע הבא, הסתמנה דלת אחרונה אל מול פניו... ותקוותו נסדקה והתנפצה למראה שני הסינים החמושים שניצבו לפניה, מבחינים בו כהרף-עין; שרביטים מעוטרים וחרבות נוצצות נשלפו מנדנם כהרף-עין.

"אני רון ויזלי!" צעק, פניו סמוקות כאש "ואני רוצה לראות את..."

"וָא-צ'וּן-קֶיְייייי!"

הקרן הצהובה שנורתה לעברו, לובשת את דמותו הלוהבת של דרקון זעיר, שרקה סמוך מאז לאוזנו, גורמת לקיר מאחוריו לרעוד ולהפליט אדים עזים, חריפי-ניחוח; מרפאה פרצה בזעקות אימה, אי-שם מאחורי הדלתות, קולה מהדהד בין הקירות העבים ונמהל בצעקות ושעטת הרגליים המתחזקת והולכת.

"מה לעז...חתיכת מופרע!" צעק רון, מכוון את שרביטו אל השומר האחר, שזינק לעברו בלהב שלוף. "שתק!"

השומר התמוטט בעצם מרוצתו, הלהב הארוך נשמט מידו ומצלצל בפראות על הרצפה, חיטוביו המאיימים מבליחים באור המרצד. מפליט גידוף נוסף, הצליח רון להתוות לחש הגנה ברגע האחרון, עוצר אך למחצה את קרן הדרקון השניה שנורתה לעברו, כח מסמא, לוהט אחז בגופו, עוקר אותו ממקומו ומטיל אותו לאחור, להחבט ברעש עז באחד מעמודי המשקוף. אי-כה, הצליח רון לשמור את אחיזתו בשרביט.

"אהה... וינגארדיום לביוסה!" צעק, מורה לעבר יריב נוסף שבקע כעת מתוך דלת צדדית, חרב ארוכה ודקה מונפת בידיו.

הסיני הפליט גידוף, כאשר נעקרה החרב מבין אצבעותיו, מתעופפת באיום כלפי מעלה. אלא שיריב זה היה מיומן ומהיר לאין ערוך מאותו טרול ישן וזכור-לטוב, נרתע לאחור ושולף כהרף-עין פגיון מאיים מכנף גלימתו. רון חש את הכאבים בוערים בצלעותיו, בעודו נאבק לקום.

"טרנטגלרה!" הורה, בעוד הפגיון פולח בשריקה את האוויר; צריבה קרה, מטרידה, חלפה לאורך שוקו של רון, כאשר חלף הנשק קרוב מדי לצידו, שורק באיום ונתקע בעוצמה רבה בקיר. אלא שלא היתה זו אלא שריטה... שריטה ארורה וכואבת. הסיני הפליט גידוף מכוער, כאשר החלו רגליו לשאתו בריקוד פרוע וקופצני, שמות לאל את מאמציו לשלוף ולכוון את שרביטו.

"זו ה-א-ר-ו-ס-ה שלי, חבורת אוכלי מוות מטורפים שכמותכם!" סינן רון "אני לא..."

אלא שאז, בעודו נאבק להגות לחש נוסף, חש כיצד מסתחרר החדר סביב ראשו, אפוף בעננת אדים סגולה שבקעה משרביטו של יריבו הנותר; הכל התעמעם בעננה מתוקה... מתוקה עד אימה של סגול וירוק, שגרמה לחיוך מטופש לעלות באל-כורחו על שפתיו. מסתחרר ומשתעל, צנח רון על ברכיו. כבסיוט, שמע את יריבו צוחק בקול זעוף וגרוני, שולף את חרבו המבהיקה ועט עליו כהרף-עין. ברגע הבא, ניצב הלה מעליו, פניו המיוזעים מתעוותים בחיוך נצחון. מסוחרר ומשתעל, לא יכול היה רון לעשות דבריו, מלבד להרים אליו מבט מתחנן.

"מרלין, תעזוב אותי....תעזוב..." מלמל, מביט בלהב היורד לעברו בשריקה. ~הנה את הולך לפגוש את הארי... זה...~

אלא שהמכה לא נחתה.

"וינגאדריום אאוריסיה!"

יריבו של רון נאנק בהפתעה, כאשר נעקרו רגליו באחת מן הקרקע, גורמות לאבחת חרבו להחטיא ולהצליף באוויר; מכה בפראות בידיו,זעק בהפתעה כאשר נמשך אחורה ולמעלה אל תוך חלל החדר, מסחרר כסביבון בטרם הוטח בעוצמה רבה בידידו משליך-הפגיונות.

רון רעד, נאבק בגל חדש של השתנקויות "הר-מ-יוני?"

אלא שהדמות שפרצה קדימה בסערה לא היתה הרמיוני. תחת זאת, מצא רון את עצמו סופג מבט קטלני מעיניה של המכשפה בהירת השער.

'בך אני אטפל אחר-כך' נדמה היה לו שהיא ממלמלת, בעודה שבה ונפנית אל עבר הסינים הנדהמים.

"חבורת אינפנטילים, מפגרים, חסרי-מח!" צרחה בקול הרם ביותר שהצליח גרונה להפיק "אתם... אתם יודעים מה היה קורה, אם הייתם הורגים אותו?"

מבולבל, חש רון כיצד נחלש האד המסמם סביבו בהדרגה, מאפשר לו לשוב ולנשום את האוויר הקר. הסינים נסוגו, ואחד מהם הצביע לעברו ביד זועמת, מסביר או צועק דבר-מה נזעם בשפתו. לרגע, החזירה המכשפה הצעירה משהו באותה שפה, קולה איטי ומגומגם; אחר, התייאשה, ושבה לצרוח באנגלית.

"הו, נמאס לי כבר מההצגה של אני-לא-מבין-אנגלית-גברת-מיה" הטיחה, מנופפת לעברו בשרביט מאיים "אל תעמיד לי פנים יותר, ורק חכה, חכה מה תעשה צ'ו כשתשמע איזו חבורת מפגרים היא מעסיקה כאן, חשבתם ש..."

אלא שרון לא האזין עוד.

~כך או כך, הם לא יתנו לי לראות אותה~. הרהר, חש כיצד ניגרת הזעה על מצחו במורד צווארו ולחייו. ~אולי... אולי היא באמת חסרת הכרה, אחרת היא היתה בטח... אבל לא, לא אכפת לי כלום~. נשבע בינו לבינו, בעודו מתחיל להגות לחש. ~אני לא אתן להם להחזיק אותה כאן כמו באיזה כלא של אוכלי-מוות~. חושק את שפתיו, החל הוגה במהירות את מילותיו של לחש ההתעתקות.

"אמרו לכם לשמור, לא להתיז ראשים בשביל הכיף" הוסיפה מיה לצרוח "אתם..."

~רק תחכו. אני אביא לכאן את פרד וג'ורג' וג'יני ואת כולם, אז תראו מה זה צו...~ הרהר,בעוד האולם מתמלא בקול הנפץ המוכר; אזי, אפף אותו הברק הרועם, ודלתות המגדל התפוגגו ונעלמו מנגד עיניו.