מחול הצללים
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar

"הצללים באים לרקוד. רקוד הלורד, רקוד הלורד"

(ג'ורג' מרטין, שיר של אש ושל קרח)

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

אנדרומדה

"הצללים מתארכים"

אנדרומדה הנהנה בשפתיים קפוצות; מכווצת בכסאה, צפתה באין-אומר באידיין המכשפת נר נוסף; מגביהה אותו כלפי מעלה בידה, ומפעילה עליו את כוח רצונה; מקץ רגע, נכנע החפץ המאורך והחל בגוני התורכיז, כמו נעורו עשרות אבני-חן זעירות בתוך בשרו. ברגע הבא, הניחה אותו אידיין בזהירות לצד חבריו, בתוככי מגש מעוטר שניצב ליד החלון הפתוח; כעת, יצרו הנרות צורה דמויית סהר, אורם הפניני מבליח ומתמזג באורח מוזר עם גוני הארגמן והלילך של שעטתה תקרת הגן המכושפת. מדי פעם, היו אצבעותיה של אידיין נפרשות, ומתוות אותות מוזרים מעל השלהבות הירקרקות, טובלות ברכות בינות לניצוצות המתמרים.

יום נוסף קרב לסיומו בלא שהעזת לפצות פה. הרהרה אנדרומדה בכעס, בוהה כלאחר-יד אל מדרגות השיש המתכהות בהדרגה המוליכות ממגורי המלכה אל הגן; סדרת העמודים הגבוהים החולשת על המדרגות משני עבריהן הטילה צל ארוך ושחור, אות כי החשיכה קרבה ובאה.

"אכן, הצללים מתארכים" השיבה בקול שקט ומתוח, פוכרת את אצבעותיה. "האם יכול קומץ נרות נאים להביס את עלטת הזדון שבאה עימם?"

אידיין עצרה את מלאכתה ושלחה באנדרומדה מבט ארוך מעיניה הירוקות. האם הבינה את הרמז?

"מסופקני, ליידי בלק" החזירה מקץ רגע "אולם הם עשויים להתוות אותות בתוכה, ולהוביל את תועי הדרך... וישנם כאלו הנזקקים לכך בכל-מאודם בימים טרופים אלו".

לכי ונצחי את הטואטה דה-דנאן הללו במשחקי מילים, מלמלה אנדרומדה בלא קול, זעמה ותסכולה הולכים ומציפים אותה. אולם שעשועי לשון מעולם לא היו אהובים על אחותי... מלבד כאלו הכוללים בתוכה את נגזרותיה של המילה 'קרושיאטוס', כמובן. מה היא זוממת כעת?

לרגע, שב הספק ואחז בה, מותיר אותה להדק שפתיים ולפכור חזק עד כאב את אצבעותיה... מזה שנים, לא חשה מבוכה רבה כל-כך... שמא מאז אותם לילות שימורים בהם ישבה על המדוכה האם לשרוף את כל הגשרים מאחוריה, ולברוח בכדי להנשא לטד טונקס. מצמצמת את עיניה, שבה ונעצה מבט באידיין הרכונה על מעגל הנרות ההולך ונשלם.

לא יעזור לך הדיבור המוזר הזה, בל. הרהרה, הולכת וגומרת אומר בדעת. אני... אני יודעת שזו את, למרות הכל. שום טואטה דה-דנאן לא יכול היה לקרוא לי 'אנדי', ולדבר בצורה כזו על בוצדמים. איזה משחק את משחקת איתי, ועם כולם? מי מחה מעלייך כל אות וזכר לאזקבאן, והפך אותך לכל-כך... כל-כך...

אנדרומדה חשה כיצד מתכווצת נפשה מקנאה.

זה פשוט... פשוט לא הוגן. הרהרה, לא בפעם הראשונה במרוצת הימים שחלפו מאז בריחתו של טריסטיין. הנה לך; בלאטריקס עשתה את המעשים הנתעבים ביותר שאפשר להעלות על הדעת, וכעת עומדת מולך, צעירה ויפה כמו פיה, ואת... שבחרת בדרך הנכונה ונטשת את משפחת בלק עבור אהבה וצדק, הפכת לסחבה זקנה... ולא זכית במאומה, מלבד בת שמביטה בך בעיניים עקומות וחושבת אותך מזמן למטורפת.

ליבה פרפר בחזה כמחשב להשבר; האם לא צרחה בלאטריקס לעברה פעם כי בעוד שנים רבות, כאשר היא עצמה תמצא את הנצח ותהפוך לאגדה, תדדה אנדרומדה עם מטה אל "כרך ודף" בכדי לבחור ספרים לעדת זאטוטים חצויי-דם וזבי חוטם?

מחשבותיה הקודרות הוסיפו לרחף סביב, נמהלות בשקשוקי כישוריהן של נערות המלכה, וביבבת ינשופים חבויים, הרחק בין צמרותיהם המחשיכות של עצי הגן.

ואולי... שתיכן בסופו של דבר תפוחים מאותו העץ, לא? לחש קול קר בתוככי ישותה, גורם לה להצטמרר. אולי את זו שטעית, ובלאטריקס היא שצדקה לאורך כל הדרך?

"לא" אנדרומדה התכווצה, כאילו מסוגלת עצם המחשבה הטמאה שעלתה מאי-שם לשלוח יד ולעקור את נשמתה מתוך גופה. אל תשכחי את הזוג לונגבוטום... שיננה לעצמה. אל תעזי לשכוח את סיריוס.

ידה של אידיין הונחה בעדינות על כתפה, כמעט ומקפיצה אותה ממקומה.

"דבר-מה כבד ואפל מעיק על ליבך, ליידי בלק" הפטירה זו ברכות, עיניה בוהקות כמבקשות לחדור אל תוך ליבה.

די, נמאס לי. הרהרה אנדרומדה בכעס; עד-כה, פחדה להתעמת עם אידיין במישרין, דוחה זאת שוב ושוב; הדבר היה מסוכן, מסוכן מדי... מה גם שמאז התקרית בגן, לא זכתה לשבת זמן רב מדי בנוכחות אידיין, בלא אוזניים זרות המצויות סמוך מדי. אלא שכעת, חשה כי הדבר אינו משנה עוד... אף לא הסכנה הנוראה, כי אחותה תמית אותה בהרף-רגע, אם תבין כי נחשפו סודותיה. או שאוציא את זה, או שבאמת אשתגע, ובכלל... נמאס לי להיות פיון. סירבתי לתת את העונג הזה לאמא, קל וחומר שאין הוא מגיע לך.

"אכן, דבר מה רובץ על ליבי, הוד מלכותה" החזירה בדי-סרקסטיות, מזדקפת באחת ושולחת באידיין מבט תקיף מעיניה האפורות. זו נרתעה צעד לאחור, מחזירה לה מבט שליו למראה.

"מזה שנים, תהיתי מה עלה בגורלה של אחותי הבכורה, בלאטריקס לסטריינג'. כעת" הוסיפה,משביעה את עצמה שלא לסגת "חושבני, או שמא חוששני, כי נפל לידי...קצה חוט מסויים. כאשר פקדו אותך הצללים אז" הוסיפה "כינית אותי בשם ש... מעטים זוכרים אותו".

מביטה באידיין בדריכות, ציפתה לרגע בו תשבר הארשת השלווה שעל פניה לרסיסים, מפנה מקומה לארשת היוקדת, המטורפת למחצה, אותה ארשת שהחרידה את כל חברי מסדר עוף החול. היא לא תחוס עלייך, ניקר בה הרהור צונן. שוטה! כמהת כל השנים אל הילדה ששיחקה איתך פעם, ושכחת את המפלצת שעינתה את הזוג לונגבוטום, שהרגה את סיריוס וניסתה לרצוח את נימפדורה, ומי יודע מה עוד...

אלא שהזעם המטורף איחר לבוא. תחת זאת, לפתה אידיין את ידה, מלכסנת מבט מהיר לעבר שולי החדר.

"בבוא העת, אנדרומדה, הכל בבוא העת" מיהרה להחזיר, מנמיכה את קולה ללחישה "ובינתיים, אוזניים לכותל, ואוזניים לענפי האלון... זכרי את טריסטיין!"

רעד חלף באנדרומדה למשמע הדברים.

אלאיל, הרהרה, השם מעביר בה צינה; בחפזונה וכעסה, שכחה לרגע את הדרואיד העליון, שרשתו הלכה והתהדקה מעל בריילית'. מילות השבועה הנוראה שהשביע את בני המלכים כמעט וגרמו לדמה לקפוא כאשר הגיעו לאוזניה, ביום שלאחר מכן. וולדמורט עצמו לא יכול היה לחשוב על מילים שטניות יותר, הרהרה, וגרוע מכן... משברי המבטים והשיחות שעלה בידה לקלוט בימים שחלפו מאז, החלה מבינה כי רבים, רבים מדי מאנשיו של טאוסלין מסכימים עם אותם דברי-בלע בכל ליבם. אכן, אין ספק כי הסכנה שריחפה באוויר, ומעל ראשה במיוחד, היתה רבה... אלא שגאוותה סירבה להכנע.

"אמתין לתשובתך, הוד-מלכותה" החזירה במרירות, משלבת ידיה על חזה "אולם... לא זמן רב מדי".

אידיין הנהנה ושבה למלאכתה, בעוד הערב מעמיק והולך; פסי הארגמן דהו לאיטם ברקיע, בעוד גוני הלילך מעמיקים והולכים; אזי,בעוד להבות גבוהות ובהירות נדלקות בזו אחר זו בראשי העמודים שמעל המדרגות, הדהד באוויר קולה הפרוע של קרן; אידיין ננערה מן הראי שהציבה בזהירות מעל מעגל הנרות, משליכה מבט מהיר לעבר פאתי החדר.

"איזולד" הורתה בשלווה לנערה שהופקדה על שירותה של אנדרומדה "לכי לגבירה אימר, ואימרי לה כי אני פקעת חוטי הארגמן שלי כלתה, ואשמח אם תשאיל לי מעט משלה..." גבותיה נזקרו בעדינות כאשר הוסיפה "אהיה אסירת תודה אם הליידי רייבנקלו תואיל להביא את הסליל עד חצות היום של מחר, ותתפנה להסב עימי לכוסית של יין סיגליות".

איזולד קמה באחת ממקומה שליד הכישור; למשמע דבריה של אידיין, הנהנה ומיהרה לחמוק מן החדר, בעוד קול הקרן שב ונשמע, חזק עוד יותר. לרגע, נותרה אידיין במקומה, צופה באין-אומר בדלת הנסגרת מאחורי בת-הפמלייה. אחר, ננערה ופנתה לחלון, מטילה את מפל שערה הכהה לאחור, וזוקרת סנטרה לעבר שערי הגן המרוחקים, שהחלו נפתחים באיטיות.

אנדרומדה, עודה זעופה ומבולבלת, קרבה והתייצבה לצידה של אידיין; ליבה מנבא לה רעות. השערים נפתחו לרווחה, חושפים עשרות אורות אדומים, שזרמו אל תוך הגן כמעוף גחליליות מוזר.

"לפידים!" הפליטה אנדרומדה, בוהה בעיניים קרועות לרווחה באורות המתקדמים; הנה הם חוצים את הגן וחולפים לצד המזרקה הגדולה... והנה, בהרף-רגע, הגיעו הראשונים ביניהם אל תחתית המדרגות, מעפילים וקרבים בנחישות; כעת, משנכנסו אל טווח אורן של להבות העמודים, הצליחו עיניה של אנדרומדה לזהות צורות ותווי-פנים מתחת ללפידים הבוערים; שישה או שבעה אבירי טואטה דה-דנאן, חמושים עד צוואר הובילו בראש; הפר הרושף של בית מקאלן ריצד לעומתה מעל שיריונות החזה, כנוחר ומטלטל קרניו לקראת הסתערות; להביהן של חרבות שלופות נצצו באור מואדם, כפועמות בתאווה.

על ראשית המדרגות, נעצרו מרבית הבאים, מותרים את האבירים להוסיף ולהתקדם לבדם; באור הלפידים האדמדם, יכולה היתה אנדרומדה להבחין במדיהם של שומרי ארמון בתוך הקהל המצטופף, בחברותא עם עדה מגוונת של גננים, משרתים ודמויות נוספות, מנופפות אגרופים וקוראות קריאות עידוד לעבר האבירים החמושים; נדמה היה לאנדרומדה, כי לא היה טואטה דה-דנאן אחד ברחבי הארמון, שלא נטש את עיסוקיו ובא לצפות במחזה. אזי, קלטו עיניה את תווי פניו של הצועד בראש, ונשיפת תיעוב נפלטה כמאליה מבין שפתותיה. דיוריק מק-אלן עטה את שיריונו וגלימותיו ההדורים ביותר; תלתליו השחורים, מסורקים למשעי, היו נתונים בנזר כחול, נופלים ברוב הדר על כתפיו החסונות; אלא שפניו החיוורים עטו ארשת מבעיתה של נצחון, ועיניו הכחולות נראו לאנדרומדה כצמד גבישי קרח.

"יהיה אשר יהיה, השארי במקומך" הפטירה אידיין בקול נמוך.

אנדרומדה פתחה את פיה בכדי להתווכח, אלא שבת-שיחה לא שעתה אליה עוד, אלא סבה באחת ויצאה במהירות מן החדר, מסמנת לנערותיה לבוא בעקבותיה; אלו צייתו מיד, אלא שאנדרומדה הבחינה... או שמא תעתעו בה האפלולית והפחד? בחיוכים קרים ונטולי חמלה שהפנו חלקן לעברה בטרם יצאו.

עוצרת את נשימתה ונאבקת בדחף לשלוף את שרביטה ולרוץ בעקבות אידיין, נצמדה אנדרומדה לקיר הסמוך לחלון, צופה באגרופים קפוצים באבירים המעפילים בנחישות מעלה; אזי, נפתחה הדלת הראשית, עשרים רגליים מתחתיה, חושפת לעיניה את דמותה הגבוהה של מלכת בריילית'; זו החלה יורדת בקומה זקופה במדרגות, מתעלמת מנערותיה שנעצרו וקפאו על מקומן בפחד פתאומי; אור הלפידים בהק על שערה הכהה בעודה קרבה אל מק-אלן ואנשיו, גבוהה וחסרת מורא כמלכה... מלכה באמת ובתמים, עיניה הירוקות מרצדות בבוז לעבר החרבות השלופות. ליבה של אנדרומדה פרפר בתוך חזה.

כמו אז...ממש כמו אז, הרהרה בקדחנות, ידה נשלחת באיטיות לעבר שרביטה. בל... המק-אלן הזה מסוכן... בבקשה, בבקשה אל תעשי שטויות...

חמש פסיעות מן המלכה, נעצר דיוריק במקומו, מחווה קידה קלילה.

"הוד-מלכותה, ליידי אידיין" הפטיר בקול משיי, אלא שברק-עיניו נותר צונן כשהיה.

"סר דיוריק מק-אלן" החזירה אידיין, סוקרת בלא חיפזון את האבירים ואת הקהל ההומה המצטופף בתחתית המדרגות "אודה ואתוודה, כי אני מופתעת במקצת לראותך על פתח משכני בשעה כה מאוחרת, מוביל אנשים חמושים כאילו הסתערת על חומותיו של אויב" חיוך דק התפשט באיטיות על שפתיה "לבטח אינך חושד, כי אני מסתירה את טריסטיין מבתק-הכבוד בתוך כלי המיטה שלי? והיכן הוא המלך בעלי?"

פניו של דיוריק דמו למסכה, גאה ומזרת אימה.

"בעלך, המלך מק-רויך יצא למלא את חובתו המקודשת ולגאול את כבודך שחולל, הו המלכה אידיין" הפטיר בטקסיות "ועימו יצאו שני אחי ועוד רבים וטובים, בכדי לצוד את מבתק-הכבוד אשר נס ומסתתר בסבך כחזיר-פרא. אולם, הסירי דאגה מליבך, מלכתי" הוסיף, צילו המעוות של חיוך נמתח על שפתיו הדקות "הוא ימצא ויקטל כחיה אשר הינו. כה הבטיח הדרואיד העליון שדברו הוא דבר האלים" ברק מאיים ריצד בעיניו "וכאשר ימצא, נפתח את בטנו המתועבת ונרחץ את פנינו בדמו, כדי לשטוף את טומאתו ולהשיב לך ולאחותי את הכבוד שחולל. באתי בכדי להבטיחך זאת באופן אישי, הו גבירתי הנעלה".

אידיין זקרה את גבותיה בביטול.

"כה נוגע ללב, הו מק-אלן האמיץ" החזירה "האם כוונתך היא, שנטשת את שני אחיך ובעלי לתור לבדם אחר הלוחם המסוכן ביותר באיניש גלורי, אך ורק בכדי להביא אלי את ההבטחה הזו? כולי הערכה למחוותך האבירית נסיכי, אולם כעת" הוסיפה, בעוד לסתותיו של דיוריק נקפצות בזעם, וההמון למטה הומה ומלחשש בתדהמה "חוששני כי השעה מאוחרת, ועלי לאחל לך ציד מוצלח וליל מנוחה".

מק-אלן, שיניו חורקות מזעם, לא הראה כל אות וסימן לנסיגה.

"עוד שעה קצרה, ונניח לך לנפשך, מלכתי" החזיר, בוחן אותה בעיניים יורות זיקים "אולם תחילה, עלינו לראות את המוגלגית שאת מחזיקה אצלך. ברצוני לשוחח עימה".

אנדרומדה קפאה במקומה, שולפת באיטיות את שרביטה מתוך הגלימה.

ל..שוחח עימי. הרהרה, בוהה בחוד החרב הרוטט קלות בידיו של מק-אלן. כן, ממש כפי שוולדמורט ביקש לשוחח עם ג'יימס ולילי פוטר. אבל אני לא אלך בלי קרב... ואז,עלתה בראשה מחשבה חדשה, מפחידה עוד יותר. עם אחותי רוצה להפטר ממני בגלל... מה שגיליתי, אין היא צריכה לעשות מאומה.

אלא שאידיין אך צחקה.

"ליידי בלק הינה אורחת השוהה בצל קורתי, ומוגנת לפי חוקיהם המקודשים של האלים והמלך כאחד. חוששני" הוסיפה בבוז גלוי "שאין היא מעוניינת לנהל שיחות הלילה, קל וחומר עם בריות הבאות בחרבות שלופות, כאילו היו מגורי מאורה של פיר-בולג".

דיריוק עשה צעד מאיים קדימה, מגביה את הלהב שבידיו.

"סורי מדרכי, המלכה אידיין" סינן מבין שיניו; אלא שזו לא משה ממקומה.

"האם לשם כך השתהית כאן עד לאחר לכתו של בעלי?" סנטה בו "בכדי לחלל את הכנסת האורחים שלו ואת צוויו, ולאיים על רעייתו בחרב שלופה בפתח מגוריה?" הוסיפה, קולה מתחזק ומהדהד בין העמודים, עד שאחרוני הקהל הנקבץ בגן יכולים היו לשומעו היטב. "ואם כאלו הם פני הדברים, האם טריסטיין לבדו הינו מבתק-הכבוד הראוי להינקם?"

מדוע את מגנה עלי? תהתה אנדרומדה, חשה כיצד מחלחל המתח בכל אבריה; חלק מישותה כמעט וישתוקק כי האבירים יחלו לפרוץ קדימה, וישימו סוף למבוכתה ולפחדיה. מדוע הבאת אותי לכאן? מה רצונך ממני?

לרגע, נדמה היה לאנדרומדה דיוריק נאחז במבוכה.

"חוד חרבי אינו מיועד לך, הו המלכה אידיין" אמר בקול שקט יותר, נסוג צעד קטן לאחור ומשפיל קמעה את נשקו השלוף "חוקי הכבוד עתיקי-היומין יקרים לי, ובוודאי שלא ביקשתי להפרם, ולשפוך שם אורח תחת קורת גגך. אלא" הוסיף, חיוכו האכזרי שב ומבצבץ על שפתיו "שלפי הוראת הדרואיד העליון, יגררו אנשי את המוגלגית חסרת הערך אל האלון העתיק שמחוץ לתל, הרחק מארמונך, שם תשרף בכלוב הנצרים, ובמותה תהי עולה לאלים, כדי שיברכונו בנקמה מוצלחת; זה צו רצונו של אלאיל הגדול, שדבר האלים בוקע מפיו".

אנדרומדה נסוגה לאחור, חושבת במהירות על הקללה הקטלנית ביותר הזכורה לה; נדמה היה, כי בטחונו של אלאיל שב אליו, באשר צחוק רם בקע מפיו כאשר שבה אידיין ועמדה על שלה.

"מה לי צוויו של בעלך?" לעג, מרים את חרבו עד שהתבהקה מחוד ועד ניצב באור הלפידים המרצד, בעודו פונה בחצי סיבוב לאחור.

"אמרו לי אתם, בני הטואטה דה-דנאן!" הרעים קולו "מאימתי מהין אחד המלכים להפר את צו הדרואיד העליון? האם טאוסלין מק-רויך נמנה על צאציו של לוך?" עשרות הלפידים ריקדו בפראות מתחת למדרגות, מלוות בקריאות הסכמה וצעקות נזעמות "האם הפך טאוסלין מק-רויך לאחד האלים, באשר הוא מהין לרדות בבני עמו ולנגע את התל הזה בזוהמת בני-גייל?"

צעקות הסכמה נוספות, רמות עוד יותר מקודמותיהן, הדהדו מעל הגן החשוך; נדמה היה לאנדרומדה כי אחדים מקרב ההמון החלו מטפסים באיטיות במעלה המדרגות, צועקים ומנופפים בלפידיהם. מרלין! מה עשיתי להם, שהם שונאים אותי כל-כך?

אידיין לא משה ממקומה.

"עשה צעד אחד קדימה, מק-אלן" השיבה בקול רם, רשף מסוכן חולף בעיניה "ויהיה עליך להתמודד עימי תחילה...אוה, ושמא לשם זאת הבאת עימך את אביריך החמושים? האם נדרשים שבעה מכם בכדי לגבור על אשה חסרת נשק? או שמא יהיה עלי לספר את קלונכם לבעלי עם שובו, ולהטיל עליו ג'יס קטן משל עצמי - לנקום את כבודי המחולל מידי בני מק-אלן?"

כעת, נדמה היה כי ההמון שב ונאחז במבוכה; לרגע, נדמה היה כי דיוריק ואידיין מתמודדים במבטיהם. ברגע הבא, נדמה היה לאנדרומדה הרועדת כי מק-אלן הובס; האם החל להבין, אי-כה, עד כמה מסוכנת האשה העומדת מולו?

"האלים דורשים דם!" הזדעק, עושה צעד אחר לאחור "אלאיל..."

אידיין זקרה את ראשה בגאווה, אודם הלפידים מרצד על לובן פניה החיוורות.

"ואנוכי נשבעת לך בכבודי, כי דם יהי להם" החזירה "ואם הדבר כה בוער בעצמותך, סר דיוריק מק-אלן, אעניק לך את הכבוד ללוותיני כאשר ארכב מכאן מחר" חיוכה, קריר וקורא תגר, הבהיק על אודם-שפתותיה "אחרי ככלות הכל, כבודי הוא שחולל... אי לכך" הוסיפה בקול איטי "הנני דורשת לעצמי את הזכות לראות את עיניו של הבוגד, רגע בטרם ימות. בטוחני כי לא תירא מללוות אותי לרכיבה הזו, ולהראות לי כיצד מיטיב אתה לצוד בהמות נטולות כבוד. הלא כן?"

לרגע, נראה דיוריק כפוסח על שתי הסעיפים, מבטו נע במהירות בין אידיין לבין קיר הארמון שמאחוריה. אנדרומדה מיהרה להרתע לאחור, מאמצת את שרביטה אל חזה בידיים רוטטות.

"מחר... היא תצא מכאן מחר..." הרהרה. אזי, ידעה, לא יעמוד עוד איש להגנתה, מלבד דיארמונד הצעיר ונטול הכח. האם זהו רצונך, בל? נראה היה, כי מחשבה דומה עלתה באותה עת עצמה במוחו של דיוריק, באשר זה האחרון הנהן, משיב את חרבו באחת לנדנה ורוכן בכדי לנשק את ידה המושטת של אידיין.

"הצעתך הינה לכבוד גדול עבורי, הו מלכתי האמיצה" החזיר בקול חלקלק "לו כן יהיה... אוותר על שריפת המוגלגית הזו לעת עתה, עד שובו של אלאיל" זוקף את ראשו, הטיל את שערו לאחור וסקר את חלונות המבנה פעם אחרונה, עיניו הכחולות יוקדות.

מחר... נבוכה ומפוחדת, נותרה אנדרומדה לעמוד בחסות הצללים, מחשבות פרועות חולפות בראשה בזו אחר זו, בעוד האבירים נסוגים וההמון הזועם מתפזר לאיטו; אזי, מקץ רגע שנמשך כנצח, נפתחה דלת החדר בחריקה חרישית, ואידיין חמקה פנימה.

"אני..." פתחה אנדרומדה בהיסוס, תמהה האם עליה להודות לזו האחרונה או לגדף אותה. אלא שאידיין מיהרה והציבה אצבע על שפתיה לאות אזהרה.
"לכי לחדרך ונסי לעצום את עינייך למספר שעות, אנדרומדה" הפטירה בלחישה "הגבירה אימר תהיה כאן בחצות".

אנדרומדה הרימה את מבטה בתמהון.

"בחצות? אולם אמרת לאיזולד..."

אידיין התחייכה.

"אימר תבין את האות האמיתי שבדברי" החזירה "שתינו צפינו, כי הדברים עלולים להתגלגל בצורה הזו... במוקדם או במאוחר. תמהני" הוסיפה בקול שקט עוד יותר, מבע עיניה מתקשח לארשת נטולת רחמים, מוכרת באורח מפחיד "האם תבצע איזולד הקטנה והיקרה שלי את משימתה נאמנה... או שמא יהיה עלי להרוג אותה, אם יופיעו כאן ברנשים בלתי-רצויים עם שחר ויצפו לבואה של אימר. ליל מנוחה" הוסיפה במהירות נוכח גבותיה של אנדרומדה כשהתכווצו "ואל תדאגי עוד בעניינו של מק-אלן" הוסיפה "הבטחה היא הבטחה, וכלב הדמים עשוי לגלות בקרוב כי אני מסוכנת עבורו יותר מטריסטיין".

אנדרומדה הנהנה במרירות, חשה עצמה עייפה וחסרת אונים עד דמעות.

ספרי לי משהו שאיני יודעת, בל. הרהרה, מחווה קידה ופונה לעבר הדלת. מתי כבר אתעורר במיטה ואגלה שלא היה זה יותר מחלום מטורף ומעוות?

קולה של אידיין עצר אותה פסיעה אחת מעבר לדלת, גונו רך ומהוסס באופן מוזר.

"ליל מנוחה, ו... התרשי לי לשאול אותך שאלה קטנה אחת, בטרם תלכי?"

אנדרומדה קפאה באחת על מקומה, ידיה נקפצות.

"בוודאי, הוד-מלכותה".

"באחת משיחותינו סיפרת לי שאת..." אמרה אידיין בקול מקוטע "רחשת בעבר אהבה לאחותך. תמהני, מה היית עושה, לו היתה זו מבקשת את סליחתך על... מעלליה הרעים?"

עיניה של אנדרומדה הוצפו בלחלוחית; ממש כמו... ממש כמו אז, כאשר סגרה בפעם האחרונה את דלת חדר ילדותה, נפרדת בפעם האחרונה מבית בלק האצילי ועתיק היומין... או כך לפחות חשבה אז. היא יכולה לנצור את פיה... הרהרה. היא יכולה להפנות עורף ולהמלט... אולם אין היא מסוגלת לשקר; לא כעת.

"מעולם לא הפסקתי לאהוב את אחותי" אמרה בקול עצור "אני... התחבאתי בצללים ובכיתי, כאשר ראיתיה עומדת ומתריסה מול הקסמהדרין, לאחר שמכרה את נשמתה לאדון האופל הארור שלה, וביצעה מעשים היאים למפלצת" קולה התחזק, לובש גוון תקיף מעט יותר "לא אכחיש, כי אני עודני אוהבת אותה... תהא היכן שתהא. אולם לסלוח לה על פשעיה? איני יודעת אם אוכל אי-פעם... באמת שאיני יודעת".

אזי, החישה צעד ומיהרה אל תוך העלטה בשפתיים חשוקות, בלא להסב את פניה.

.