מחול הצללים
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar

"הצללים באים לרקוד. רקוד הלורד, רקוד הלורד"

(ג'ורג' מרטין, שיר של אש ושל קרח)

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

קרימהילד

"קֶרִי, תורך... קֶרִי?"

מעברו האחר של חלון האבן, הוסיף השלג להסתחרר מטה בלא הפסקה, כפי שעשה מאז ראשיתו של סוף השבוע, מכסה כליל את המדשאות המיותמות של הטירה הנצורה. האגם, נגלה ונסתר חליפות בין צמרירי הערפל המעובים, דמה למשטח נוקשה בגוני הפלדה הכהה.

קרימהילד, אצבעותיה שלובות אלו באלו, בהתה מרותקת במעופם של פתיתי הלובן הדקיקים, האציליים כל-כך... דומה היה, כי הן קולה של לין והן המהומה השלמה שהקימה מערכת שח הקוסמים שלה התקשו ללכוד את עיניה המרותקות; אלו גמעו בערגה את אותו ריקוד מעודן של אפרורית ולובן ערפילי.

'כה יפה...' מלמלו שפתיה. 'כה... נצחי...'.

אט-אט, ובאי-רצון, ננערה מן המחזה הכובש, והשיבה מבטה אל החדרון הקטן והמוגבה, בו ישבה ושיחקה שח-קוסמים עם לין סאמרפל. כליה של קרימהילד, שעוצבו בדמותם של אבירים טבטונים מהודרים, נופפו בגרזיניהם המפחידים וצווחו עלבונות מסמרי-שיער בגרמנית עתיקה לעבר כליה השחוקים של לין, הלבושים במדיהם האפורים של אנשי בית יורק... לא פעם, היתה לין מתלוצצת, כי סביר להניח שמערכת השח הישנה-נושנה אכן הספיקה לחזות במוראותיה של מלחמת השושנים; חרף זאת, הצליח משחקה הזהיר והמחושב להשיב לקרימהילד מאבק נחוש, שהתארך על-פני שעתיים שלמות. סוקרת בקפידה את הלוח מאחורי משקפיה, נדמתה לין כמחוסנת מפני רעש האימים הבוקע מן האולם הקטן שמעברה האחר של דלת התא, מקום בו ארגנה כנופיה שלמה בנות האפלפף מסיבת ריקודים מאולתרת.

קרימהילד חרקה בשיניה בתסכול, בעודה מאלצת עצמה לשוב ולבחון את הלוח; סדרת הצרימות הקולניות שבקעה בקצב הולך וגובר מכדורי הרעש של בנות המוגלגים בעבר השני בלבלה אותה שוב ושוב, גוררת אותה למהלכים מוטעים. נדמה היה, ככי ככל שהתארך הזמן, כך גברה המהומה; בליל מתערבל של רעשיהם של כלי-נגינה מוגלגיים הבוקע מתוך הכדורים, מלווה בנחשול של קריאות "אוווו" ורקיעות רגליים שגרמו לקרימהילד לתהות, האם לא הוזמנו אחד או יותר מטרולי הבטחון להשתתף בחינגה.

מעווה את פניה, תהתה מה ישן להן,לבנות המוגלגים הללו, או למען האמת... מה חסר להן, שאין הן מסוגלות להנות מיופיה השקט של הדממה, או מהדרו הבתולי של ריקוד השלג היורד - ותחת זאת, הן חייבות להרעיש עולמות, ולקפצץ כלהקת קופים בתוך תצרומי-רעש נוראיים?

מה לא הייתי נותנת עכשיו בשביל סוס... וחופש. הרהרה בעצב, שולחת מבט משתוקק אל הערפילים הצובאים מעבר לחלון. לרכב בשער מתנופף... לשעוט חופשיה אל לב הסערה, ולצחוק אל מול הברקים הקורעים את הרקיע.

עוד היא מהרהרת ומשגרת הוראה שקטה לרץ על לוח המשחק, נפתחה דלת התא בקול חריקה רועש. קרימהילד כמעט וניתרה ממקומה, שולחת מבט רצחני לעבר תלמידת השנה הרביעית שכשלה פנימה, פניה סמוקים ושניים מכפתוריה פרומים. זו פערה את פיה בהפתעה.

"או, אני... לא ידעתי שאתן כאן, ס..סליחה" מלמלה, מטלטלת את ראשה ומהדסת בכבדות לאחור, בלא לסגור את הדלת.

מבליעה גידוף, ניתקה קרימהילד ממקומה ופסעה קדימה, ידה נעה כמאליה אל עבר שרביטה; אלא, שלין אחזה בפרק ידה בעדינות, שולחת בה מבט מזהיר.

"תעזבי אותה במנוחה, קרי" הפטירה "עדיף שלא תסתבכי בצרות עכשיו, כשלובאמה כל-כך קרוב... מה גם" הטעימה בהרהור שני "הפעם, קשה לי להאשים את בנות האפלפף, כלומר... כבר מעל שבוע שכולם כלואים בטירה כמו בכלוב אבן גדול, כשרוצח מבעית מסתובב בחוץ... אנשים פשוט משתגעים מכל המצב הזה".

קרימהילד נדה בראשה בקשיחות והרפתה מהשרביט, אולם צעדה אל הדלת בכל-זאת; כשעמדה על המפתן, פיתה אותה יצרה לשלוח מבט אל האולם שמן העבר השני, ולסקור את המהומה בגבות זקורות.

'רק הביטי בעדר הבוצדמים הזה' מלמלה בתיעוב, ספק אל לין וספק אל עצמה 'ותראי, הנה גם המתולתלת כאן... והיא לא לבד'.

רשף מסוכן התבהק בעיניה, כאשר הבחינה בשני הגברים הצעירים אשר הצטרפו אל החגיגה... שניים מן ההילאים הצעירים, בלא ספק. להרף-עין, הצלטבו עיניה עם עיניו החומות-כהות של אחד מהם, צעיר רזה וכהה-פנים בעל שער קצר בגון האגוז-הכהה, שהזדקר מעל ראשו ברשת צפופה של קוצים נמוכים; הלה קטע מיד את הבדיחה הקולנית שסיפר, בוהה בה חזרה בחוסר חיבה בולט; ברגע הבא, הידק את אחיזתו בזרועה הבהירה של מלאני ריץ', מניד בראשו לעבר קרימהילד הניצבת בצל המפתן.

טינופת... קרימהילד חשה כיצד היא נדרכת כולה.

מלאני קפצה את שפתיה, מרימה באיטיות את מבטה לעבר קרימהילד; זו קידמה אותה בחיוך הנבזי ביותר שהצליחו שפתיה להעלות.

בודצמית מזוהמת. גודריק שכח את כבודו למענך, רק כדי שאת תסתובבי עם גברבר צמוד, ומראה כללי של פרוצה מסמטת אקאלון... אזי, הצטלב מבטה עם עיניה של מלאני; למרבה הפתעתה של קרימהילד, היה מבען של אלו האחרונות שונה לחלוטין מחשבה... עד כדי כך, שלהרף-רגע, נדמו לה פניה המחייכים בעונג של ריץ' למסכה לבנה ושברירית.

חיוכה המתגרה של קרימהילד נמחק באחת מעל פניה; מפליטה אנקת מבוכה, מיהרה וסגרה את הדלת, נוגעת בשרביטה במנעול ומזמררת לחש נעילה קצר.

"כפי שאמרתי" אמרה לין ממקומה בין צללי הקיר "עיזבי אותן לנפשן...עדיף שתתרכזי בצריח שלך" אמרה, שמץ גיחוך מרושע עולה על פניה בעודה מחווה בראשה לעבר הלוח "אני סוגרת עליו".

קרימהילד קימטה את מצחה, תוהה כיצד הצליחה לין לחולל מהפך של ממש על הלוח בתוך מהלכים ספורים. נאנחת, הורתה לצריח לסגת במהירות לאחור, בכדי לתפוס עמדה חדשה בפרצה שנפערה בשורותיהם המדלדלות של הרגלים הטבטונים. במשך דקות ארוכות, שתקו שתיהן, שוקעות במאבק המחריף והולך על גבי הלוח. אחר, כאשר נאלץ הצריח הלבן המוכה להצטרף לערמת חלליה ההולכת וגדלה של קרימהילד, שבה לין והביטה בה בעיניים חודרות.

"תגידי קרי" שאלה בהיסוס "איך... איך היה השיעור עם המורה החדש לכוחות האופל? כלומר... הצלחת להשיג ממנו אישור למחלקת הספרים המוגבלים, כמו שתכננת?"

קרימהילד החזירה לה מבט עמום, מוצפת ברגשות מעורבים. לין לא נכחה בשיעורו הראשון של פרופסור ויסטלברוק. כמו רובם המכריע של תלמידי הוגוורטס, ויתרה באנחת רווחה על שיעורי התגוננות מפני כוחות האופל מיד לאחר תום השנה החמישית, מוותרת בחפץ לב על המשך ההתמודדות עם הרצאותיו המשמימות ועמוסות הנוסחאות של פרופסור סמיתהוק המנוח. למען האמת, היו תלמידי השישית שלקחו את השיעורים המוגברים כה מעטים, עד כי בני כל ארבעת הבתים רוכזו לכיתה משותפת.

לכאורה, היה על קרימהילד להיות מאושרת; המורה המזוקן וחמור הסבר היה שונה לחלוטין מפרופסור סמיתהוק; לאחר הרצאה קצרה על ההבדל התהומי שבין לימוד לספרים לבין קרב לחיים ולמוות, זכתה קרימהילד לחזות בשיעור כה מהנה, מסוג שלא חוותה מאז נאלצה ליטוש את האירמינסול. הפרופסור החדש התגלה כחובב מושבע של כשפי-חרב, וההדגמה בה זיכה את הכיתה כשהוא אוחז נשק אימונים בידו האחת ושרביט בידו השניה גרמה לקרימהילד להיוותר פעורת פה. אזי, החל מאמן את התלמידים הנבוכים בגרסה בסיסית של לחש בלימה וריצוד; כישוף התרגול שרקח, שדימה באופן מצמרר מתקפת-עיטה של ערפד צווח, גרם למרבית בני המוגלגים בכיתה לקפוא על מקומם באימה, רגע לפני שהוטלו לאחור ונשכבו אפרקדן בזרועות פשוטות לרווחה.

"חוששני, שיהיה עלינו להשלים שנתיים תמימות של אימון" פסק פרופסור ויטלהורן, בעודו עוזר להופמן הנדהם מגרינפינדור להתרומם על רגליו. קרימהילד הפיקה מכך הנאה נזעמת, שלא הופרעה במיוחד גם נוכח העובדה שביצועיהם של מרבית טהורי-הדם לא היו טובים בהרבה; מלקולם הורנבלאואר, למשל, ניסה את כוחו בתמרון מגוחך ויהיר להפליא של הנפת-נשק כפולה, דבר שהסתיים בהיפוך שלם באוויר ונחיתה כואבת במיוחד על רצפת הכיתה, לקול גיחוכיהם מדושני העונג של תלמידי גריפינדור. למען האמת, הצליחו רק היא, גודריק ורוואנה לה-פלר לצאת מן התרגול בכבוד יחסי... אלא שקרימהילד לא היתה מרוצה כלל וכלל; הכאב העמום שפעפע עדיין במקום בו ספגה את מהלומת הלחש, הבהיר לה עד כמה הניחה למיומנותה להחליד בשנות שהותה באנגליה.

וכך את מתכוננת למלחמה הרהרה בקדרות, קופצת את שפתיה. כיצד את מרהיבה עוז לדרוש לקבל את ווסטנוות לידייך, כאשר אינך קרובה ולו לרבע מן המיומנות הדרושה בכדי לשאת אותה בכבוד?

גם השיחה הקצרה שניהלה קרימהילד עם פרופסור ויסטלברוק בסוף השיעור לא הועילה להפיס את דאגותיה; אמנם, המורה החדש האזין בנימוס לבקשתה לעיין בספרים עתיקים אודות לחימת אבירים מכושפת, ובשלושת כרכיו עבי הכרס של "אלף ומאתיים תמרונים כנגד שן וטפר" מאת הדוכס וולפריק אייבורי. אלא, שלפני שנעתר למבוקש, נתן בה מבט מוזר, שמץ חיוך מסתמן בזווית שפתיו, והחל שואל אותה אודות השגיה במקצועות אחרים, מעשיה בהווגוורטס ושאר עניינים שקרימהילד לא העלתה על דעתה לשתף בהם אדם זר. להוסיף על אכזבתה וצרותיה, הרי שחרף העובדה כי בלתה את מחצית חופשת סוף השבוע בחיפוש מדוקדק בספרים המוגבלים, לא מצאה ולו קצה חוט לתעלומת המתקפה שניחתה עליה בין החממות. הספר היחיד בו מצאה פירוט מועט אודות מתקפות-נוכחות של יצורי-פלא שטניים, היה "מפלצות מיתולוגיות - מתקפה ומגננה" מאת ד.י.פרסאוס, שלא הכיל אלא עמודים מעטים אודות יצורי תופת שכוחים המפעילים הילה פסיכומאגית כנגד קורבנותיהם.

פטפוטי ביצים, נהמה בליבה בכעס, נזכרת כיצד השיבה את הספר המאובק בחבטה אל המדף; לאחר עמודים על עמודים של תאורי אווירה נלהבים ויהירים שכתב המחבר אודות מעלליו, לא מצאה אלא פסקאות מספר של מידע ראשוני, קל וחומר שהמידע שביקשה אודות התגוננות מהילת טביעה נעדר משם לחלוטין. מטומטם נפוח... כאילו שלא יכולתי לנחש בעצמי את כל הקשקושים שרשמת שם... מדוע בשם ת'ור לא יכלו לרכוש ולו עותק בודד מן הכרכים העתיקים שבספריית האירמינסול?, מלמלה בכעס, מתקשה להחליט מה תעשה כעת. גם הדבר השטני הזה וגם לובאמה הרוצח בהישג-יד, ואת תקועה כמו...

"האמת, שלא הצלחתי למצוא עזרה רבה מדי במדור המוגבלים" הודתה בקול "הלוואי ויכולתי לשאול את אבא" הוסיפה בקול רועד קמעה "או את אחד המורים באירמינסול, הם כבר היו יודעים... אבל אולי אנסה להוציא משהו מקלאודיה שטיין" הוסיפה בהרהור שני.

לין קימטה את מצחה בדאגה.

"אממ...מפרופסור שטיין?" תהתה "אבל איך תסבירי לה בלי שהיא...תבין מה את מתכננת לעשות?"

קרימהילד הפליטה נשיפת זעם.

גם היא חושבת שהכל טירוף... טירוף של טבטונים יהירים, התמרמרה, אלא שברגע הבא החלה צדקתם של הדברים לחלחל לתודעתה; היא, יותר מכל תלמיד אחר בהוגוורטס, צריכה היתה להטיב ולדעת עד כמה קשה לאחז את עיניה של קלאודיה שטיין... קשה כמעט כמו לאחז את עיניו של אביה בכבודו ובעצמו. קלאודיה שטיין, הנערה שאביה הפר בריש-גלי את הוראות משרד הקסמים הגרמני בכדי לחלצה משכונת-אימים מורעבת בלודג', היתה המוכשרת בתלמידיו; לא בכדי, לחשו באירמינסול כי לרוזן הטבטוני ולהילאית היהודיה היו דברים רבים להדהים במשותף.

"אנסה לחשוב על משהו" מלמלה בפחי-נפש, יודעת היטב כי קלאודיה תבין את מטרתה האמיתית מיד כשתעז לפצות את פיה, יהא התירוץ שבפיה אשר יהא.

האפרורית מעברו האחר של החלון העמיקה, ככל שקרבה השמש הבלתי-נראית לפאתי מערב; אי-שם במרחק, נבקעה לרגע חומת העננים, מניחה לקרניים אחרונות של אודם-שקיעה ללחוך את פני האגם. דמה של אסגארד, הרהרה בקדרות, בעת שסיימה את משחק השח בהפסד מוחץ.

והנה, עוד מפלה מפוארת אחת שנחלנו מידי האנגלים, פשו! התמרמרה בליבה, שולחת מבט אחרון בחיילי בית-יורק החבוטים של לין; אזי, קיפלה את מערכת השח בהינף שרביט, נפרדה מלין ופנתה לדרכה.

כאשר נכנסה אל האולם שמעבר לדלת והחלה לחצותו, נדלקו לפידי הערב בזה אחר זה על כניהם המעוטרים, דוחקים לאחור את הצללים; בנות האפלפף החלו מתפזרות באיטיות; המאושרות מביניהן, בנות השנה השישית והשביעית, שמו פניהן בחבורה רועשת ומצחקקת לעבר האגף המזרחי, בצוותא-חדא עם שני ההילאים הצוהלים; האחרות, נאנחות ושולחות מבטי קנאה בחברותיהן המתרחקות, פנו בזו אחר זו לשים פניהן לעבר השני, לעבר המועדון של בית האפלפף. לרווחתה של קרימהילד, לא ניסתה איש מהן להתגרות בה או אף ליצור עימה קשר עין... עד שנעצרה מלאני בפתאומיות מתחת למשקוף היציאה, שולחת מבט ארוך הישר אל תוך עיניה, בוהה בה בעיניים בהירות ומפוחדות. לרגע, נראתה כרוצה לפתוח בדברים, אלא שההילאי בעל שער הקוצים משך בעדינות בזרועה.

"ת'זבי את הצפעונית הזו, בובה. במסדר כבר סיפרו לי עליה מספיק..."

קרימהילד ירתה בו מבט קטלני.

כן... מעניין מה לובאמה הרוצח סיפר לך, הרהרה, ליבה גועש ומבעבע בתוך חזה. אבל אל דאגה, בעוד שבועות ספורים, הוא לא יספר עוד דבר לאיש.

לרגע, התמודדה עם ההילאי הצעיר במבטה; אזי, הסב הלה את עיניו, מפליט גידוף נמוך וגרוני. מפטירה נשיפת בוז, חזרה קרימהילד לצעוד, חומקת דרך אחד הפתחים הצדדיים ומכוונת עצמה אל מסדרון צר ושומם מנפש חיה; לרגע, חככה בדעתה להפר את האיסור המפורש ולחמוק אל החורשה בכדי להתאמן בקסמי התקפה; אחר, גנזה את הרעיון, מחליטה לתור אחר מקום חלופי בתוך כותלי הטירה; הוא עלול לארוב שם, ולהמיתה בטרם תספיק ולו לראות את פניו... ואין, אין כל תהילה במוות שכזה.

"היי, את שם, ילדונת!" הרעים קול בריטון מאחוריה "לא מתכננת במקרה משהו... אסור, הא?"

מגדפת בלחש, הסתובבה קרימהילד לעבר גרם המדרגות הרחב אותו צלחה זה עתה, מאלצת עצמה לשלח חיוך מעושה לעבר טיילור השרת, שהתנהל בכבדות במורד המדרגות, פניו המדושנים סמוקים בחיוך רחב.

"אני? מובן שלא" השיבה בקול מלאכי, כובשת בכח את החשק שעלה בה לשלוח אותו לכל הרוחות. "ואגב, האם ניסית כבר את מתכון השנאפס החדש שנתתי לך בתחילת החודש,זה עם קרם האגסים המכושף?" הוסיפה במתק-קול; כשרונה של קרימהילד בשיקויים אפשר לה לרכוש על-נקלה את חיבתו של השרת הכבד והנוח לבריות במניה-וביה.

חיוכו של טיילר התרחב עוד-יותר, נפרש מאוזן לאוזן.

"אוה, ילדה טובה, ילדה טובה" מלמל, מלקק את שפתיו מבלי-משים "טעם גן-עדן ממש; אחחח... אתם הגרמנים, נולדתם עם טעם אלוהי במשקאות, שככה יעזור לי ישו אדוננו... אבל עכשיו את יורדת למגורים אחת-ושתיים, טוב?" הוסיף, צל קודר חולף על פניו הרחבים "לא בריא להסתובב ככה לבד, בימים הטרופים האלו"

אני טבטונית... לא גרמניה. הרהרה היא, משמרת את חיוכה המעושה על שפתיה בעודה מהנהת ומברכת את השרת בברכת לילה טוב. מקץ רגעים מספר, כאשר היתה בטוחה כי הסתלק, הסתובבה במהירות על עקבותיה, שבה וחומקת בכיוון ההפוך בחיפוש אחר פסלו של ג'ורג' הלקקן...הפעם ביתר זהירות. מקץ דקה נוספת, איתרה את פתחתו המוכרת של המעבר הסודי החבוי מאחורי דמות האבן המגוחכת, נדחקה ונעלמה כהרף בינות לצללים החשוכים.

תחילה, ירדה במישרין במאבק הסודי המאובק המוליך לעבר המדשאות המושלגות, ידה מגששת בעדינות לאורך הקיר הימני; אזי, מצאה את הפתח החשוך אחריו תרה, סטתה מנתיבה, רגליה נוקשות על מרצפות מאובקות ובלות מזוקן. לבסוף, מצאה את מבוקשה: חדר מאורך וטחוב, שפסלים מתפוררים למחצה מעטרים את קירותיו הקשתיים.

"בְּלָאוּמוּס!" ציוותה, מניפה את שרביטה ומתווה תנועה מעגלית. קול לחשוש חזק נשמע, כאשר נדלקו הכנים החלודים בזה אחר זה בלהבות כחולות וגבוהות, מאירות את הכתלים הסדוקים באור עמום. קוסם מנומנם רטן דבר-מה מכוער בתוך תמונה טחובה, והתכסה בזעף בשמיכת כותנה מרובת טלאים.

החורשה היתה מקום טוב בהרבה מזה, הרהרה בדי-זעף, מתווה לחש נוסף שגרם לפסים אדומים-כהים לזחול לאורך קיר הלבנים המרוחק, יוצרות שלושה עיגולים מטושטשים האחד בתוך האחר. כמה חבל שאין לי לחש מתוכחם מספיק בכדי לצייר פרצוף ארוך ויפה של אבא לובאמה בתוך העיגול הפנימי... גיחכה בינה לבינה, יודעת היטב כי היא עסוקה יתר על המידה מכדי לבזבז זמן ומאמץ על זוטות שכאלו, מהנות ככל שיהיו. משפרת את עמידתה, ניצבה מול הלבנים הסדוקות בשרביט מונף, מתאמצת להזכר בלחש המסובך אותו מיעטה כל-כך לתרגל בשנותיה בהוגוורטס.

"קְרֵאִירֶן דָאס נִיבֶּלְבָּאוּגֶן!" לחשה מבין שיניים חשוקות, משרטטת חצי עיגול במאוזן, בגובה פניה, מקפידה להתאים את תנועת גופה ושרביטה כאחד לקצבן הטקסי של המילים. תחילה, לא ארע דבר; אזי, אט-אט, החלו ניצוצות אפורים-ירקרקים ליפול מתוך העלטה בקצב הולך וגובר, עד שנתגבשו לצורה ערפילית-מעוגלת, מרחפת כקשת מאוזנת מול פניה וצווארה.

כולאת את נשימתה, נאבקה להזכר בשיעורים הישנים מילדותה, ומתחה אט-אט את זרוע השרביט לאחור; הזיקים הוסיפו להנתז מקצה השרביט, הולכים וגוברים ככל שהמשיכה קרימהילד בתנועתה; אזי, שחררה את נשימתה והטילה את ידה קדימה בבת אחת; הבוהק התלהט, מתיז ניצוצות בעודו חולף כהרף-עין על פני קשת הרפאים ונורה בעוצמה קדימה והלאה; אלא שברגע הבא, נפלטה קריאת אכזבה רמה מבין שפתיה. מעופו של החזיז היה כבד ומעוקם, גורם לו ליפול על רצפת החדר, מרחק מטרים רבים ממטרתו; ריח חרוך עז התפשט, כאשר נדלקו פיסות אבק מעובות על הארץ, מניסות עכברוש בודד כהרף-עין אל אחד הנקיקים שבקיר.

"אוי, כמה שאת חלודה..." מלמלה "אבא היה מתבייש בך.

חורקת שיניים, שבה והגתה מילת פקודה שגרמו לזיקים חדשים להינתז משרביטה, והחלה מנסה את מזלה בשנית... טוב יותר במעט, אך הרחק עדיין מן המטרה,שלא לדבר על מרכזה; מנסה שוב ושוב, נאבקה לאזן את החזיז אל מול קשת הרפאים הבוגדנית והקשה לשליטה; עד-מהרה, החלה עייפות לזחול במעלה זרועותיה, מקדירה עוד יותר את מצב רוחה, הרע בלאו-הכי. מדוע... מדוע בזכרונות שלך הכל קל יותר? התאוננה, שבה ומשחררת חזיז, שהחמיץ במחצית המטר את צידו של עיגול המטרה החיצון.

"תראי-תראי מתוקה שלי, מה מסתתר לו כאן"

הלחשוש העוין גרם לקרימהילד לזנק ממקומה, ולשלוח כמאליה יד קדחנתית לניצבה של חרב בלתי-קיימת. שערה פרוע ופניה נוטפות זיעה, הסתובבה מהר ככל שיכלה, מוצאת עצמה בוהה בדמות שקופה וצנומה שבקעה הישר מתוך הקיר הצדדי.

לא... לא מכירה את רוח הרפאים הזו. הרהרה בקדחנות, שולפת את שרביטה ביד רועדת, בעוד דמות נוספת, קטנה בהרבה בוקעת אף היא מתוך הקיר; קרימהילד פערה את פיה בהפתעה כאשר מצאה עצמה מביטה בעיני-הפנסים של החתולה השקופה למחצה, שניצבה לצד רגלו של אדונה, מלחששת ורוקקת.

"הנה לנו, עוד מפרת-חוקים אחת לאוסף" לחשש הרפא הצנום, בוהה בקרימהילד בעווית של תיעוב "והוא עוד קורא לעצמו שרת, הבהמה השמנה..." קרימהילד, שהבינה כי אין היא עומדת להיות מותקפת, לעת-עתה למצער, נרגעה קמעה והשפילה מעט את שרביטה, עודה בוהה במחזה בגבות זקורות. "הם כולם מתגנבים, השרצים הקטנים, מטיילים בלילות ומחזיקים חפצים אסורים... והוא, 'אל תפריע לי לישון, בר-מינן מופרע', ככה הוא אומר לי..." כעת, דמה קולו של הרוח ליבבה מעוררת רחמים "קורא לגריינג'ר המנוולת ההיא כדי שתטיל כישוף שירתק אותי למרתפים... מגעילה חטטנית היא היתה, עוד כשהיתה ילדה קטנה, מתגנבת לה עם הפוטר ההוא..."

חתולת הרפאים השיבה ביללת נכאים, ככל הנראה לאות הסכמה.

לרגע ארוך, עמדה קרימהילד מנגד, מביטה במחזה בתמיהה; אזי, נזכרה בסיפור הישן-נושן ששמעה מסילביה, וחיוך דקיק הסתמן על פניה.

"אני? מפרת חוק?" התממה "בסך-הכל, אני מתאמנת על שיעורי הבית שקיבלתי בשיעור התגוננות מפני כוחות האופל" התממה במשיכת כתפיים.

"הו, אל תחשבי שאני כזה טיפש" לחששה רוח הרפאים בזעם "כולכם מלאים תירוצים, כל היום תירוצים, מפרים כל-חוק..."

קרימהילד זקרה את גבותיה.

"אבל באמת שלא התכוונתי להפר את הכללים" התעקשה "מאיפה שאני באה, היו מצליפים עד זוב דם בכל תלמיד שרק העז..."

חיוך מכורכם התפשט על פניו של הרוח.
"מצליפים?!" שאל, בוהה בה בשקיקה "באמת מצליפים כמו שצריך? זה בית-ספר ראוי לשמו, כמו שאמרתי תמיד... בלי פצצות סירחון וכל מיני"

"אוי, כמה שאתה צודק" הצטרפה קרימהילד במתק-שפתיים "כל הנזלנים הקטנים כאן הם באמת שערוריה... זורקים צלחות מעופפות נושכות מתי שמתחשק להם, והבנות בשנה השישית והשביעית... אני אפילו לא רוצה לספר לך מה הן עושות".

"בטח שהן עושות" קונן הרוח "למה שלא ישפילו את כבוד בית הספר עד עפר, כשהמנהלת הטיפשה טריאנגל מגבה אותן תמיד? את הלב הזקן שלי היא גמרה, המרשעת ההיא... תבין שהתקופה השתנתה, פילץ'... חופש וכבוד, תפתח את הלב ותאהב את כל השרצים פורקי העול, פילץ'... ואז, הולכים ונותנים את המשרה שלי לשיכור הטיפש ההוא, ומה הוא הולך ועושה, את חושבת? את כל השוטים היפים שלי הוא זרק לזבל, כל האוצר היקר ששמרתי למקרה שימנו פה פעם מנהל עם שכל ישר, כמו שהיתה דולורס אמברידג' היקרה..."

אסור לך לצחוק... אסור לך... נאבקה קרימהילד ביצרה המתחזק והולך, נזכרת בפרטים נוספים מן הסיפורים ששמעה סילביה מאלפוי מאביה. הוא... יכול להועיל.

"אכן, שערוריה" הנידה ראשה, מצליחה אי-כה לשמור על ארשת פנים רצינית "האמת היא, שבביקור האחרון בהוגסמיד ראיתי כמה שוטים ישנים ומשובחים עומדים למכירה בחנות לחפצי יד-שניה. "לא היה איכפת לי לקנות אותם בכמה גוזים ולהביא לך, אבל אתה מבין" הוסיפה בקול מלאכי "אם יתפסו אותי נכנסת להוגוורטס בשער הראשי עם כל הכבודה הזו".

מקפידה להוסיף ולהסתיר את חיוכה, זקרה את גבותיה, נועצת ברוח מבט מלא ציפיה.