מחול הצללים
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar

"הצללים באים לרקוד. רקוד הלורד, רקוד הלורד"

(ג'ורג' מרטין, שיר של אש ושל קרח)

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

דיארמונד

דיארמונד הצעיר נאנק בהפתעה, כאשר שבו הלהבים הכהים והתנגשו, סמוך באופן מטריד לפניו; מטלטל את ראשו בכדי לסלק את קווצות שערו השחור מעל פניו, נע בחצי-מעגל בכדי לחמוק ממבול ההתקפות ששיגרה לעברו אנדרומדה; אזי, אימץ את מלוא מהירותו והלם קדימה... אך בכדי למצוא את עצמו נהדף פעם נוספת מחומת ההגנה העיקשת של יריבתו לאימון.

"זה לא הוגן" התאונן, רוקע קלות ברגלו ומשטח קווצה של דשא ארוך ולח. נדמה היה, כי ככל שהכפיל את מאמציו, מישם כל תמרון ותמרון שלמד במרוצת השנה האחרונה, כך נותרה אותה מוגלגית זקנה וערמומית הרחק מהישג נשקו; שעה תמימה חלפה, מאז החל להאבק בה, בין עצי המחט הזקנים שבראש התל; ככל שנמשך הקרב ביניהם, כך התבדתה והלכה נבואתם מלאת הבטחון של מלוויו, כי נסיך טואטה דה-דנאן לא יתקשה להכריע כל אדם באשר הוא; כעת, מלאו כפות ידיו ומצחו בלחלוחית, וחרב האימון כבדה כעופרת בידיו.

מזנק לאחר בכדי לחמוק מהתקפה נוספת, כיווץ את גבותיו הדקות בחימה.

"אני צעיר ומהיר יותר ממך" שב ומחה, בקול רם עוד יותר "ואני לומד כבר שלוש שנים. אני הייתי צריך לנצח".

אנדרומדה פרצה בצחוק חרישי, מגביהה את חרבה במעין-הצדעה.

"ואני, יקירי הנלבב, מתאמנת כבר מעל לעשרים וחמש-שנים" החזירה בשמץ התגרות, שערה האפור מתנופף בפראות סביב פניה "ולכן, אני מסוגלת לצפות מבעוד מועד את מהלכיך" הוסיפה, מבליעה התנשפות קלה "אתה מסוגל לבצע היטב את התמרונים שלמדת, אולם הם מעטים ובסיסיים מדי..." נדמה היה לו, כי צחוקה החרישי מרצד באפור העמוק של עיניה. "בעוד עשרים וחמש שנים, כשאהיה בת תשעים, וודאי תהיה מסוגל לגבור עלי, הוד-נסיכותך"

דיארמונד חרק שיניו בכעס מעושה, אלא שהצחוק הכבוש שהתמר בקרבו היה חזק מדי; בכל פעם בה שאל על בני-גייל שמעבר לערפל, אמרו לו מוריו כי אין הם אלא יצורים מכוערים וכהי-שכל, כמעט כמו שבטי הפיר-בולג. אלא שאנדרומדה זו לא הצדיקה את אותו מוניטין מפוקפק... אמנם, כפי שציין בינו לבינו בגיחוך, היתה זקנה מדי מכדי להחשב יפה; אלא, שאם בשל העובדה כי הטיפול לו זכתה בתל-בריילית' שיפר את חזותה, ואם מסיבה אחרת, סבר דיארמונד כי אין כל דמיון בינה לבין היצורים המרושעים והאכזריים שהכניע בן-דודו הגיבור.

מנצל את מה שנראה לו כהרף-רגע של תשומת לב, הפליט זעקה צרודה מפיו ודקר קדימה בכל כוחו; אלא שפעם נוספת, פיזזה אנדרומדה הצידה מן המהלומה, וברגע הבא מצא עצמו דיארמונד מפליט יללת כאב כאשר פגע הלהב הכהה בצידו, גורם לו לשמוט את חרבו אל תוך הדשא.

"זה באמת לא היה הוגן!" קרא בפה פעור, עיניו תועות בין הלהב שהופל לבין אנדרומדה המוסיפה לצחוק.

"אמת ויציב, נסיכי... מה שהופך את זה למשעשע עוד יותר" החזירה בעיניים בורקות.

לרגע, פער דיארמונד את פיו בכעס, אלא שאז גבר עליו יצרו והוא שמט עצמו אל הדשא והצטרף לצחוקה; אולי נטה לה חסד, משום שבניגוד לאחרים, לא טרחה אנדרומדה מעולם להתייחס אליו כפסלון חרסינה שברירי ומאוס, שחובה למרקו בחנופה. אלא, שאי-כה, חש בליבו כי היה בה דבר מה אחר... עמוק יותר; עיניה האפורות החודרות והישרות, דבר-מה בתנועותיה... דבר-מה שחיבב אותה עליו במיוחד, את אותה זרה מארצם של בני גייל.

"ה...השומרים וכל האחרים ששונאים אותך, הם פשוט חבורה של מטומטמים" הפטיר בפתאומיות, בלא שיבין מדוע הוא נדרש לכך לפתע.

אנדרומדה חייכה, אולם רגע ארוך חלף טרם שענתה תשובה. תחת זאת, פסעה קדימה, מרכינה את חרבה וחולפת בין הגזעים המעובים, עד הגיעה למקום ממנו ניתן היה להשקיף ממורד המדרון והלאה. נושך את שפתיו בחשש פתאומי, עשה דיארמונד כמותה, ידו האחת עודה מחזיקה בחרב האימונים, והאחרת לופתת בחוזקה את קליפתו המחוספספת של אורן סמוך.

ממקום עומדם, נפלו המדרונות בתלילות מטה, מקשה אנכית כמעט של גוני ירוק עמוק ואפור-עמוק, במקום בו פגשה עלוות האלון והאורן את ההבל הסמיך העולה מאפיקו העצום של נהר לית'; שלוש מאות רגל למרגלותיהם, נפרש הגשר הגדול המוליך אל שערי התל, דומה לפס אבן מוצק, מתבהר ונסתר מפעם לפעם בינות לצמרירים המשייטים מעליו; ממקום עומדם, דמו שורות הפסלים הגאים לזיזים קטנים וחסרי חשיבות, המעבים את שולי רצועת האבן הדקה.

דיארמונד השקיף משולי הצוק, כפי שעשה עשרות פעמים בעבר; אחר, שב מבטו לעבר אנדרומדה; זו ניצבה בקומה זקופה על סף התהום, שערה וגלימתה מתבדרים ברוח הצוננת; פניה, מהורהרות ומודאגות, נראו כמתמזגות היטב באדיו המתמרים של נהר לית'.

"גם את אוהבת הרפתקאות, נכון?" שאל בדי-היסוס, תמה מה רובץ על ליבה; האם אלו השומרים והסייסים, על מבטיהם המרושעים ולחשושי השטנה שנטפו מפיהם כל אימת שעברה על פניהם, התעלפותה המפחידה של אמא לפני שמונה ימים, או דבר-מה אחר?

למשמע שאלתו, שבה אנדרומדה ונפנתה אליו, זוקרת את גבותיה בתמיהה.

"מדוע הינך שואל זאת, נסיכי?" שאלה בקול עצור.

"אממ..." במאוחר, הבין דיארמונד כי הוא עצמו אינו יודע את התשובה לכך "אני... אמא סיפרה לי ולמאנגס, שרכבת בראש חבורה של אנשי-פרא לחפש את מצודת הקבר של המלכה מייב. זה נכון?" הוסיף, שמץ להיטות מתגנב לקולו. המעשיות אודות קברה המכושף של המלכה-המכשפה והאוצרות הכבירים שנטמנו שם היו בין הסיפורים האהובים עליו, מאז גדל די בצורך בכדי להבין את טיבן של אגדות.

אנדרומדה קפצה את שפתיה; ניכר היה בה, כי השאלה אינה לרוחה.

"חטאנו במעשה שטות, נסיכי" אמרה לבסוף בקול שקט "ושילמנו על כך מחיר יקר מנשוא".

לרגע, נבוך דיארמונד נוכח הצער שעל פניה. אלא, שהמחשבות על מצודת הקבר האגדית היו מלהיבות יתר על המידה, ועד מהרה שבו וסחפו אותו אל תוכן.

"אהה, זה פשוט בגלל שלא ידעתם איך רוכבים בין נתיבי הערפל" אמר, חיוך גאה מתגנב אל פניו "אבל אני יודע איך, הכרחתי את מק-פאיל הזקן להראות לי. וחוץ מזה" חיוכו התרחב, נוכח הסוד שעלה על דל-שפתיו כעת "רק בגלל שהסכמת להתאמן איתי בחרבות, אגלה לך - רק אנשי גייל עוד חושבים בטפש...בטעות, שהקבר נמצא על שפת הים החיצון. אבל אבא סיפר לי פעם, שהדרואידים שלנו יודעים, שהוא בכלל במקום אחר..."

אנדרומדה לא ענתה, אולם דיארמונד הבחין כיצד מתרחבות עיניה כמאליהן.

"ביצה, ביצה קטלנית ומכושפת בעמק סודי למרגלות הרי ויקלו" הנמיך את קולו "מספרים שהכל שם מלא מפלצות נוראות, ופראים צמאי-דם שעוד סוגדים לנחש הגדול של או'סליתרין ושותים ספל מוקצף מארסו של בזיליסק כאשר הירח מלא" עיניו נצצו בכמיהה, בעודו טופח בגאווה על לוח ליבו "יום אחד, כשאגיע לפרקי ואהיה אביר דגול, אצא בעצמי לחפש את הקבר, ואהרוג את כל המפלצות והפראים שיעמדו בדרכי. מובן שאגרור איתי את סר טריסטיין הוא..."

פעם נוספת, עצר דיארמונד רגע אחד מאוחר מדי, כשנזכר כי סר טריסטיין חילל את כבודה של אימו, ונמלט ממשפטו של אבא כפושע חסר בושה.

"עליך לשנוא ולתעב אותו, מהיום והלאה" אמר לו מק-פאיל בחומרה, בעודו מרכין את ראשו.

לשנוא אותו... עצם המחשבה היתה מרה כלענה. לשנוא את שאר-בשרו, מכניע הפומורי והאביר האמיץ כמוהו חלם להיות. אני לא מאמין שהוא אשם... הרהר, בוטש בקרקע בכעס ברגלו. לא יכול להיות... פשוט אסור, אסור לו להיות אשם.

אנדרומדה הבליעה אנחה, ואחר רכנה לעברו, מניחה יד מנחמת על כתפו הרועדת.

"אני מבינה שזה קשה עבורך, נסיכי" אמרה בקול חמים, ועם זאת מרוחק אי-כה, כאילו שבה ונסחפה אל תוך מחשבותיה בעצם דיבורה "זה... רע, כאשר המשפחה מתפרקת, ומישהו שאהבת חייב לברוח, אני... מבינה".

דיארמונד חרק שיניו בזעף; עד כמה שחיבב את בת המוגלגים הזו, אסור לאף אחד... בוודאי ובוודאי שלאשה, לראות אותו על סף דמעות. עוד רגע, ויחשבו שהוא טיפש ורכרוכי כמו אחותו המפונדרקת.

"אבא ישפוט אותו בצדק, כאשר יתפסו אותו" סינן מבין שיניו, מרכין את ראשו ומתחמק ממבטה הבוחן. "ובכלל, אני לא בטוח שהדרואיד העליון ודיוריק מק'אלן צודקים, בכל מה שהם אומרים. אני... הם לא מכבדים את אבא, ואני שונא את שניהם".

"בזאת קשה להאשים אותך" הנידה אנדרומדה את ראשה בקדרות.

דיארמונד חש כיצד מאדימות לחייו, ככל שעמדה הלחלוחית סביב עיניו במריה, מסרבת להעלם.

"הם גם רוצים שתמותי, שניהם" הוסיף "אבל אני נסיך, ואני אגן עלייך משניהם" הצהיר, שב וזוקר את ראשו בהתרסה "וגם אמא תעשה את זה. את לא רוצה לדעת כמה מפחידה היא יכולה להראות, כאשר היא באמת כועסת".

אנדרומדה אך הביטה בו, מהנהנת בחולשה.

"הלוואי ולא ידעתי" מלמלה בשקט "כלומר... הלוואי ולא נצטרך לדעת"

דיארמונד הנהן, מוחה בגסות את פניו.

"הערפל לח" הפטיר, אוזר את כוחו לשוב ולעטות ארשת מלאת אומץ "אבא עוד יראה לשניהם, ולכל המנוולים ששוטמים את בית מק-רויך... ואם תשארי כאן הרבה זמן, אולי את תרכבי איתי להרפתקאה הגדולה ההיא".

אנדרומדה התאמצה לחייך.

"תמהני, נסיכי. אם יטו לי האלים של אביך חסד, הרי שבקרוב אחזור הביתה".

דיארמונד משך בכתפיו באכזבה.

"כמה חבל... דווקא חשבתי שאת אוהבת הרפתקאות".

אנדרומדה הביטה בו לרגע, ספק נבוכה, ספק פוסחת על שתי הסעיפים.

"אני עדיין אוהבת... אבל אינני צעירה כמוך, נסיכי. בגילי, יודעים שלפעמים... הדברים פשוט לא הולכים בצורה שרוצים, וצריכים לחשוב גם על... עניינים אחרים".

"הא!" הפליט הוא, חש כיצד מתמר התסכול אל תוכו, מפציר בו למצוא מענה שנון, או טוב יותר... לעולל לה תעלול קטן ונחמד. אלא, שבטרם הספיק להעלות בדעתו אחד מאלו, שיסע רעש מרוחק את חוט מחשבותיו.

רוכן פסע אחד קדימה, אימץ את עיני הטואטה דה-דנאן שלו בכדי לפלוח את הערפילים ולהבחין בתוויהם וצבע ניסיהם של הרוכבים שחצו את הגשר הגדול בשעטת פרסות. אי-כה בליבו, קיווה לראות את בן-דודו, שערו הזהוב מתבדר מאחוריו בשחצנות... אלא שהוא הטיב לדעת, כי דבר זה אינו בגדר האפשרי, לא כעת. שיניו חרקו באי-חיבה, כאשר הבחין בצבעם של הניסים הקטנים כסיכות.

מק-אלן, הרהר, נדרך כולו. הוא תיעב את בני מק'אלן, ובמיוחד את דיוריק, על מבטו הכחול וחסר הרגש; לא בפעם הראשונה, השתעשע ברעיון אודות מה שיעשה למק-אלן הללו, כאשר יהיה מלך. לא רק, שלעולם לא ירשה להם להכנס אל התל שלו, להסב על שולחנו ולחלוק עמו יין, הרי שיכריז עליהם מלחמה, יהרוג או יניס את אנשיהם החמושים, ויתן את אחותם המפורסמת כשי לבן-דודו.

לצידו, קפצה אנדרומדה את אגרופה, בוחנת את הרוכבים באין-אומר. אחר, הזדקפה וסבה על עקביה, פונה בצעד יציב לעבר צל העצים.

"חוששני שעלי לשוב, נסיכי" אמרה בעדינות "אימך רוצה לראות את פני מעט לאחר חצות היום".

דיארמונד הניד ראשו באכזבה; אמנם, כעת לא היה לו חשק מרובה לאימון חרבות נוספת... אלא שהוא התאווה להשאר בחברתה, או לפחות לצוטט לשיחה שתתנהל בחדריה של אימו.

מתווה באי-חשק את האות, צפה באין-אומר בשומרים, שהגיחו כצללים מתוך עלטת החורש הגבוה.

"קחו אותי בחזרה אל מגורי, בבקשה" הפטירה אנדרומדה באדישות מעושה "עלי להכין את עצמי כיאות לפגישה עם מלכתכם".

השומרים הנהנו בנוקשות, ודיארמונד יכול היה לחוש את הסלידה בעיניהם, פולחת את האויר כסכין.

זה לא הוגן, שב והרהר בינו לבינו. לא הוגן להתייחס אליה כך, רק משום שהיא מאנשי גייל.

ברגע הבא, הניד ראשו בתקיפות לאות שלילה, כאשר שלחו בו השומרים מבט שואל; אלו משכו בכתפיהם וסבו על עקבותיהם, פוסעים בעקבות אנדרומדה לעבר פתחת השער העליון של התל; כמה מרדפי-נפל ומפחי נפש לימדו את חיילי בריילית', כי איש מהם אינו יכול לאלצו לצאת או לבוא עימם. לרגע, ניצב דומם במקומו וצפה בהם מתרחקים. אחר, חמק אל תוך קבוצת שיחים עבותה, מאחד את גופו וישותו עם הלחש האהוב עליו; כהרף-רגע, כבר התעוות גופו וצנח על ארבע כפות, נכון להתגנב מתוך השיחים ולחמוק לדרכו באין-רואה. לרגע, תחב את חוטמו אל מחוץ למחסה, מרחרח בזהירות את האוויר. אחר, חילץ עצמו החוצה, מנער את העלים והזרדים מפרוותו, ומיהר בעקבות החיילים, זהיר וכהה כצל.

כעת, משנתחדדו הריחות, יכול היה לחוש על נקלה את ניחוחה המיוחד של אנדרומדה מרחף באוויר, נבדל בתכלית מאלו של אנשי המשמר. פולט נביחה חרישית כבמעין גיחוך, הכפיל את מהירותו, משתחל ממחסה אל מחסה. לא בפעם הראשונה, עמדה בו תחושה מוזרה כי הוא רוצה לומר לה עוד דבר-מה... או אולי היתה לו עוד שאלה אחת אליה, שנשתכחה ממנו אי-כה בעת שיחתם?

עד מהרה, עלה בידו להתקרב אל אנשי המשמר מאחור, מגחך בליבו על הדרך בה התקרב כל-כך אל עדר עוטי השיריונות הכסילים האלו, בלא שחשדו כלל ועיקר כי הם נתונים במעקב; מזה שנתיים, היתה גאוותו על הקסם המסובך הזה, אותו למד בקלות רבה כזו; מאחר ולא יכול היה להתאפק מלחלוק אותו עם אי-מי, סייע למאגנס לחלוק עימו את הסוד... אלא שהיא, כמובן, לבשה צורה מיופייפת, שהלמה היטב את מידותיה; אחרי ככלות הכל, הרהר, היתה מאגנס חתולה יללנית ומפונדרקת גם בצורתה הרגילה.

מביט באנדרומדה מאחור, חש לפתע דחף עז להפתיעה בתעלול קטן... אולי יפיל עצמו לתוך אחד הפלגים ויתיז עליה קיתונות של מיים קרים, או שמא יקפוץ עליה מאחור, יפיל אותה ארצה וילקק את פניה עד שתכנע ותבקש רחמים? אלא, שברגע הבא גנז את הרעיון... מהנה ככל שיהיה, הרי שאחד השומרים עלול לחשוד במי המדובר, ולא היה דבר אשר בו חשק דיארמונד פחות; בצורת הולך על-ארבע, יכול היה להנות מאינספור הרפתקאות ומנעמים שאיש לא היה מעלה בדעתו להתיר לנסיך: החל מרדיפה פרועה אחרי אחותו, קטטות עם כלבים אחרים על הבשר מתחת לשולחן הנשפים, וכלה בטיולים ומעקבים היכן ועד כמה שחפץ ליבו.

ואז, בעודו חוכך את הדברים בדעתו, נעצרה אנדרומדה, שולחת מבט מופתע אל מעבר לכתפה. דיארמונד מיהר להתכווץ במחבואו, מתחת לעליו הסבוכים של שיח דמדמניות וזמורות ורד-הבר, מרחרח נכחו וסוקר בחשד את ארשת פניה. האם הצליחה לזהות אותו? תהה, משכנע את עצמו שהדבר אינו בגדר האפשר; לא אחרי שלמד לפסוע בשקט כזה, שהטעה גם את המובחרים באנשי אביו.

לרגע ארוך, נותר להשתופף במחבואו; רק כאשר שבו השומרים ונעלמו, שב ובקע משם, אלא שבפעם זו לא הוסיף לעקוב אחריהם.

כך או כך, יהיה קשה לחמוק דרך השער בצורת כלב, הרהר, ממהר בין הגזעים ושם פניו אל דרך אחרת שהכיר; מקץ רגע קצר, חש במגעם הצונן והמוכר של מי מעיין צוננים סביב גופו. אחר, אפפו אותו האפלה והלחות מכל עבר, כאשר הטיל עצמו אל תוך מימה העמוקים של אחת מנקבות המעיין הנקרות בין סלעי התל; המערה היתה מקום צר, מסוכן ובוגדני, אולם דיארמונד הכיר היטב את הדרך. לאחר עשר דקות נוספות, שב ובקע אל תוך האור - בפעם זו אורה המכושף של תקרת הגן המלכותי. מפהק קלות ומנער את המיים בפראות מפרוותו, שלה עצמו מן המעיין אל תוך מעבה השיחים המלבלב והביט סביבו.

דיארמונד חיבב מאד חלק פנימי וחבוי-היטב זה של הגן, אליו לא הורשו להכנס אלא בני משפחת המלוכה ומעטים ממשרתיהם. מהורהר, משך עצמו בין השיחים, מתנער בשנית ושוקל את צעדיו הבאים. למען האמת, רצה לצוטט לשיחה בין אימו לבין אנדרומדה, אולם שיער שדבר זה לא יהיה מן הקלים; כמו כן, נזכר, הטילו עליו המורים לימודים לא מעטים, דבר שעצם זכרונו גרם לו להפליט נהמת כעס נמוכה... לא, לא מתחשק לו עכשיו, חרץ בדעתו. שוקל את הדברים בדעתו, פילס את דרכו בתוך סבך השרכים ושיחי סיגלית-הכסף, תר אחר מקום חבוי ובטוח די הצורך בכדי לשוב ולשנות את דמותו.

אלא שאז, הגיעו לאוזניו קולות קלושים, אי-שם מעברן הרחוק של ערוגות השיחים, גורמים לו לשכוח את לבטיו הקודמים; גם ממרחק זה, הטיב לזהות את הגבר והאשה שנחבאו מתחת לעלוותו הסמיכה של האלון הזקן ביותר בגן.

אבא ואמא כאן ביחד? הרהר, מחשבה מענגת מתמרת אל תוך מוחו. אולי הם יתנשקו ויעשו כל-מיני דברים ש...אסור לי לראות?

מדורבן מעצם המחשבה, נטש מיד את הרעיון לשוב אל דמותו האנושית והזדחל בשקט ככל שיכול אל מתחת לשרכים. משהתקרב, שב ושמע את קולותיהם, דוברים בטון נמוך וזהיר. ברגע הבא, הבין כי הוריו אינם מתנשקים ומתגפפים... אלא שקועים בשיחה שקטה וקודרת.

טריסטיין, אולי הם מדברים עליו. חצה הרהור את דעתו בעודו מתקרב בזהירות; ואכן, דומה היה בן-דודו הפזיז אכן שימש כנשוא שיחתם.

"לוך עדי, שאיני מבין מה חלף בדעתו הדלוחה של השוטה הארור הזה" התאונן טאוסלין "לנשק אותך בעודך חסרת הכרה?! כעת, הפיל אותנו הישר אל כפתו של אלאיל, עם נקמותיו המקודשות והארורות... וזה לא ימהר להרפות מאיתנו כעת, אני האומר לך".

מה הם רוצים לעשות לטריסטיין? שאל דיארמונד את עצמו בחשש. אזי, בטרם הספיקה אידיין לענות הבחין בתנועה חרישית בתוך העשביה שמתחת לעלי השרך, והשערות הכהות על עורפו סמרו כמאליהן. משליך מבט בוחן אל בין הגבעולים, הבחין בדמות קטנה וחמקנית, עומדת קפואה על גבי זרד לח, עיניה נעוצות בכיוונם הכללי של הוריו, באופן שלא הלם בשום פנים ואופן עכברוש גינה אמיתי, הו לא.

אלאיל. הרהר, פרץ שנאה פרועה מחלחל בתוכו. אזי, בטרם הספיק אף לשקול את הדברים בשנית, זינק כחץ שלוח, שיניו לטושות. המרגל הקטן, שאיחר להבחין בסכנה המתרגשת ובאה, הספיק אך להדרך ולהפליט ציוץ קצר של פחד, בטרם סגרו עליו מלתעות יריבו, מפצחות את עצמותיו בנשיכה אכזרית. לרגע, השתופף דיארמונד בעמדתו החדשה בין הגבעולים, מטלטל את ראשו ומועך בקפידה את הגוף הקטן המפרפר בין שיניו.

עכברוש מסריח אחד פחות ו...לא כולם צופים טוב כל-כך את התנועות שלי, אנדרומדה, הרהר בשביעות רצון, ושב להאזין לשיחה. נראה היה, כי אביו ואמו לא שמעו דבר ממה שארע זה עתה.

"האין זה ברור?" השיב אבא "הוא מתעב את בית מק-רויך בכל ליבו הרקוב. הוא לא סלח לי מעולם על הדרך בה גירשתי מכאן את נכדתו, המכשפה העקרה שמיררה את חיי שנים רבות כל-כך, ואף שאינו אומר זאת, הוא מבעבע מכעס על הדרך אני מקבל את ליידי רייבנקלו בחצרי. אין זה משנה, שהצילה את הקלאן שלנו ורבים אחרים מידיו של אחד היצורים הגרועים ביותר שצמחו אי פעם משני צידי הערפל..."

נדמה היה לדיארמונד כי עווית מוזרה חולפת לרגע על פניה של אמא. יורק את העכברוש המת מפיו, השתרע בתוך הדשא והטה אוזן.

"אם אוכטאב לא היתה אלא תכננית נוטפת כולה צדקנות מורעלת" המשיך אביו "אין פלא כי האלים, בחסדם, לא התירו לרחמה לפעום פעימת חיים... אלא שהוא גרוע פי שבעה. אכזרי ותאב-כח, כשם שהוא עתיק יומין... נצמד בשיניו וציפורניו אל משרתו ותאריו, אשר הכל יודעים כי הוא מחזיק בהם מאות שנים מעבר לראוי. כל האלים עדי, שהיה עליו לפרוש מאיניש גלורי כבר לפני מאה שנים לפחות, ולהפליג בלא שוב אל תוך הים החיצון".

אידיין הפליטה גיחוך נמוך.

"ואילו אני, תמהני אם יתהלבו השוכנים ממערב לים למהר ולקבל אותו לשורותיהם" החזירה, שולחת יד בהירה ללטף את שערו האפור-כחלחל של בעלה.

אז... אולי הם כן יעשו דברים מעניינים בסוף? תהה דיארמונד בחשק עצור, בצופה בידה של אמא היורדת בעדינות אל לחיו של אבא.

"כך או כך" הוסיפה באנחה "סובב את הדבר על פניו כאשר תאבה, נשוב ונגיע לבסוף למסקנה כי אני הגורם העיקרי לשנאה שהוא רוחש לך, אהובי".

טאוסלין הניד ראשו בעדינות.

"גם את, יקירה... אולם לא בהכרח בדרך בה את סבורה. השלכתה של אוכטאב פגעה בגאוותו, אכן. לא דרואיד כאלאיל יסלח על הדרך בה העזתי להעדיף מלאך יפיפיה ומתוק שכמוך על ה...יצור שכפה עלי לפני שנים רבות כל-כך. אלא שישנה נקודה אחרת, כאובה עוד יותר, אם לשפוט לפי מחשבותיו המעוותות. האלים הם שאישרו בכבודם ובעצמם את מעשי. לא זאת בלבד, שרצונם הגשים נבואה עתיקה והביא אותך אלי מבעד ערפל ומצולות-מיים, אלא שמיהרו לתת לך את אשר מנעו מאוכטאב... ואל תטעי: זה הדבר אשר בוער כאש בעצמותיו של זה המתיימר להיות נציגם היחיד על אדמת איניש גלורי".

"וכעת הוא מסוכן מתמיד, ובני מק-אלן ורבים אחרים עומדים לצידו" השלימה אידיין, מבליעה אנחה. אלא שאז, כהרף-עין, חש דיארמונד בלהבה שקטה שניצתה במעמקי עיניה הירוקות. "והדבר קשור אי-כה אל... הסוד הקטן שלנו, הלא כן?"

טאוסלין נרתע לאחור.

"למה כוונתך, יקירה?" הפליט, ונדמה היה לדיארמונד כי שמץ פחד הבהב בעיניו "זה היה רצון האלים, כל מה שקרה, הם..."

אידיין הזדקפה מלוא קומתה, ניצבת מול בעלה גבוהה ומטילת יראה, באופן שגרם אפילו לליבו של דיארמונד להחסיר פעימה; פניה החיוורות השתנו אי-כה, גאות ומטילות יראה; שערה השחור והסמיך כמו התבהק באור הקלוש, נופל במפלים של חשכה על גבה וכתפיה.

"כוונתי היא" אמרה בקול עצור, עיניה ננעצות עד כאב בפניו של אבא "שהגיעה העת, שתחשוף בפני מעט יותר מסיפור-המעשה הרגיל אותו סיפרת לכולם. האלים נטלו את זכרונותי כאשר השיטו אותי במימי האגם המקודש, כך אמרת במרוצת כל השנים שחלפו מאז. כעת, הגיעה העת שתאיר את עיני... מלאכית טהורה, אמרת? ובכן, אינני כזאת, יקירי. כלל וכלל לא".

דיארמונד התכווץ, פחד נטול שם כובש את תוככי ישותו. אזי, שב קולה של אימו והתרכך קמעה.

"הצללים מקיפים אותנו, יקירי" אמרה, כורכת את זרועותיה סביב כתפיו וצווארו של טאוסלין "ובטרם יתחילו לחולל את מחולם החשוך, שומה עלינו לכל הפחות לגרשם מתוכינו פנימה" עינה בהקו "אני מחכה".

לרגע, נראה היה לדיארמונד, כי אביו נבוך בדרך כמותה לא ראה מעולם... שמא אף מפוחד, כמי שנתפס אי-כה בקלקלתו "המעשה הזה עשוי להיות... מורכב" ענה לבסוף, קולו רך וכמעט מתחנן "ובידיים הלא נכונות, יהפוך לכלי משחית אשר... אינך רוצה לדעת מה עשוי להתחולל, כאשר צללים אלו אכן יפתחו במחול שסופו מי ישורנו".

אידיין הנידה קלות בראשה, אלא שהבוהק התקיף בעיניה לא שכח.

"וחרף זאת, אני מבקשת את התשובה" אמרה, אינה מסירה מאבא את מבטה "הצללים יחוללו סביב, בין אם תרצה ובין אם לאו, ואני מסרבת לפסוע עיוורת ביניהם. ויקירי.." הוסיפה, אחיזתה מתהדקת קלות "הם קרובים, קרובים מאשר אתה חושב... כעת אני מטיבה לזכור את הסיוטים מהם סבלתי בעת הקדחת הקטלנית שתקפה אותי, לפני שלוש שנים. קרב נואש על גשר מר... ודרואיד אחוז טירוף בוקע את ערפילי המגן של שר עתיק יומין, תובע לקבל ממנו את שמי. לא היה זה אלאיל, כפי שסברתי בתחילה" קולה התקשח "תאבה או לא, הנני קשורה בקשר בל-ינתק לזוועה שארעה שם".

טאוסלין הזדקף, ונשק בעדינות למצחה.

"אינך קשורה עוד לדבר מכל זאת, יקירתי" אמר, מאמץ אותה אל ליבו "את היפה והמפוארת בנסיכות הטואטה דה-דנאן, ואין כל קשר בינך לבין צידו האחר והעכור של מסך הערפל, מקום בו רוקדים הצללים והקסם דועך והולך". אזי, התכווצו שפתיו בדי-כעס "אולי בכל-זאת נעוצה האשמה בבואה של בת-האדם הזו אל התל שלי" מלמל, ספק לאידיין ספק אל עצמו "אולי היה עלי לשמוע לעצתו של מק-פאיל... אולם הסירי דאגה מליבך" מיהר להוסיף למראה גבותיה של אידיין שהתכווצו בכעס "אקיים את הבטחתי במלואה, ואניח לליידי אימר להשיב אותה אל ביתה. אולם" הוסיף, פניו לובשות ארשת מהורהרת "בטרם נמשיך לשוחח בעניינים הרי גורל, ארצה לספר לך סיפור אגדה עתיק"

אידיין עמדה מנגד, עודנה דרוכה. אזי, הנמיך טאוסלין את קולו בדרך כזו, שדרשה מדיארמונד לאמץ את אוזני הכלב החדות שלו עד כאב בכדי לקלוט את מקצת הדברים שקלחו כעת מפיו. דיארמונד נדרך, מתיישב במקומו ומשרבב מבלי משים אל לשונו; מאז ומעולם, אהב אגדות עתיקות ואפלות.

"היה היה פעם, לפני שנים רבוך, מלך" החל אביו לספר, אוחז בעדינות את פרק ידה של אימו "שמאס מלהאריך שבת בארמונו, והיה מגיח מן התל שלו למלחמות ומסעות ציד, ככל שהתירו לו חובותיו. פעם אחת, התעקש לצאת ולצוד נחשי-ענק בביצה רחוקה, חרף כל אזהרותיהם של הדרואידים ואף של אביריו שלו... ואכן, היה זה שבוע מבעית, בו הופיעו בארץ וברקיע כאחד אותות רעים בזה אחר זה. אלא שהמלך התעלם מן האזהרות והאריך לשוטט בעמקי הביצות, במקומות השורצים מפלצות ואנשי פרא מצויידים בחיצי-רעל. אך במאוחר, כשסערה החלה להשתולל בשמיים העכורים, הבינו המלך ואנשיו עד כמה האריכו שהות באותו מקום ארור, וכי ליל הנשמות המתות עומד בפתח. המים הרעים עמדו סביב, דוממים ומתים, ואף פרא או נחש לא נקרו בדרכו של המלך... לא בכדי, לחשו אנשיו כי אפילו יצורים אלו הבינו את האותות ופחדו מהם. אלא שהמלך, בגאוותו, סירב לסגת לאחור".

"מלך אמיץ מאד, מן הסתם" התחייכה אידיין, מתרפקת קלות על חזהו של בעלה; דיארמונד הנהן במחבואו, מרותק ומסכים עימה בכל ליבו.

"או שמא שוטה ופזיז עד אימה" החזיר טאוסלין בקול קודר "כך או כך, הסערה הבעיתה את הסוסים, והפרידה את המלך מרוב-רובה של פמלייתו, עד שלא נותרו עימו אלא קומץ ציידים בלבד. בפאתי מזרח החל עולה ירח אדום כדם, שולח קרניים מבעיתות על פני המים השחורים; אזי, באור החולני, הבחינו המלך ואנשיו בתנועה חרישית, מיוסרת, רוחשת בין שושני המים לא הרחק ממקום המצאם.

"ואז?" חקרה אידיין.

"המלך, שנשבע בשמו של לוך כי לא ישוב לארמונו בלא ציד, הצביע בחרבו על הדמות שזחלה בין צמחי הביצה... הניצוץ המרושע בעיניה, והבוץ והזוהמה שאפפוה, הקנו לה מראה של שרץ ביצות נתעב, שאור הירח הקנה לו חזות כשל מי שטובל בדם... אלא שכוחו לא הלם את רשעותו, באשר ניכר היה ביצור כי הוא חולה ופצוע.

הציידים, שבושו בפחדם הקודם, מיהרו להסתער על היצור בכידונים שלוחים וחרבות שלופות, מתחרים זה בזה על החסד לו יזכה בוודאי הראשון אשר יקטול את הבריה הרופשת ויביא אותה אל מלכם".

אידיין הנהנה, כמי ששוקלת את הדברים בכובד ראש.

"אולם אי-כה, אני מנחשת כי חפצם לא עלה בידם בקלות כזו" הפטירה, זוקרת מעט את גבותיה.

"רחוק מזה" החזיר הוא "חולה וכמעט גוססת כאשר תהיה, היו ברשותה של הבריה הזו כשפים אפלים וקללות בעוצמה מבעיתה; אחד הציידים הצליח לפוצעה בכידון מוטל, אולם אז, ראה המלך באימה כיצד נקטלים אנשיו בזה אחר זה, זועקים מיסורים. מתגבר על פחדיו, זינק המלך מסוסו המשתולל בחרב שלופה, מתווה כישוף הגנה בכדי לבלום את הקללה השטנית שנשלחה בו, ו...חפצו עלה בידו" גיחוך מריר עלה על פניו של טאוסלין "ה...אגדה אינה מספרת, האם היה זה כשרונו שהציל אותו מן הזוועה, או שמא כילתה יריבתו את שארית כוחה בהתמודדות מול אנשיו, אלא שכך או כך, גברו עליה יסוריה ומחלתה, והיא קרסה בינות לצמחי המים, כאשר הסתער עליה המלך בחרב שלופה; אזי, משהתקרב, גילה כי לא היה זה שד ביצות, אף לא אחד ממשרתיו הקדומים של ביילור עין-הרוע. היתה זו אשה בת-תמותה. כאשר קרב אליה, עלה בידה לשלוח בו מבט מאיים ומתריס, אלא שהאחרון בכשפיה נשבר, וכעת נפלה לפניו חסרת אונים, ממלמלת דבר-מה בלתי מובן. סקרנות ופחד נמהלו בליבו של המלך כאשר רכן עליה, הופך אותה על גבה ומאמץ את כוחו בכדי להתבונן הישר אל תוך נפשה".

"ומה גילה שם?" תהתה אידיין, עיניה הירוקות נעוצות הישר אל תוך עיניו.

טאוסלין היסס לרגע ארוך, בטרם המשיך בסיפורו.

"דברים אשר הפחידו אותו עד מאד... מערבולת נוראה של רשע, אפלה ויסורים נוראים. ליבו הלם בחוזקה כאשר הרים באיטיות את חרבו, מתאווה להנחיתה במהלומה מוחצת אשר תגדע את פחדיו ואת יסורייה הנוראים גם יחד".

אידיין הנהנה.

"והאם האגדה מספרת מדוע לא עשה כן?" חקרה בקול עדין, שבה ומעבירה את ידה על לחיו.

"תמהני" החזיר המלך, קולו מקוטע ונמוך עד כדי כך, שדיארמונד החל משתעמם; הוא כבר שמע אגדות יפות יותר, החליט, מה גם שחש, אי-כה, כי חלקיה המעניינים של זמו תמו, ועוד מעט יתחיל איזה קשקוש רומנטי מהסוג שמתאים לילדות טיפשות כמו מאגנס.

"האגדה... מעורפלת מאד מכאן והלאה, ומעולם לא הבנתי אותה עד תום" המשיך טאוסלין, נראה כנאבק על כל מילה ומילה "משהו עצר את המלך מלהנחית את חרבו; אולי היתה זו חמלה פתאומית, או שמא חש בשביב אחר... כובש מאין-כמוהו, חבוי עמוק וחנוק למחצה בתוך הסחי והרוע הגודשים את ליבה; יתכן, כך מספרים, שהיתה זו הבנה, נעלה מכל חוש... כמו נגלה אליו שמץ מרצונו של לוך, מכס מלכותו הנישא על אם ההרים. כך או כך, כרע המלך בזהירות לצד האישה הגוססת ודיבר אליה".

"והאם היא הטתה לו אוזן?" תהתה אידיין בקול מהורהר.

בטח שכן, אחרת לא היתה שום אגדה מטופשת. גיחך דיארמונד בינו לבינו, עיניו ניתקות מהוריו ועוקבות אחרי פרפר משוטט.

"האגדה אינה מספרת על שיחתם, אולם בטרם עלות השחר, נשא המלך את האישה הגוססת על סוסו, ורכב בתוך הערפל אל מקום קדום ששמו... נשכח ואין מספרים אותו, אף לא באגדות; סוד עתיק שנשתמר בשושלתו מימי-קדם גילה את אוזנו על כישוף עתיק ועז שנותר שם, עצום מכוחו של כל דרואיד או מכשף, באשר נוצק מן הצלילים המכושפים שהפיק נבלו של לוך בכבודו ובעצמו, עידן ועידנים בטרם נשתנה העולם ונפרשו מסכי הערפל המכושף. אותו כישוף, כך קיווה, יוכל לרפא גוף ונפש גם יחד, לגבור על הנוראים בהגיגי הטירוף והזדון ולהשליכם משם והלאה, הרחק אל מעבר לערפל".

אידיין חייכה.

"אל תוסיף לדבר, יקירי" אמרה, מניחה אצבע חיוורת על שפתיו "כעת, חושבני שאני זוכרת משהו מן האגדה... וזו אינה מספרת, האם עלה חפצו של המלך העתיק בידו עד תום. האלים הם רבי חסד, אני משערת" הוסיפה, נחלצת מחיבוקו ומנערת את מחלפותיה הכהות. "למצער, יותר מאשר סבור זה שמינה עצמו להיות נציגם ודוברם היחיד על אדמת איניש גלורי. אולם לעיתים" הפטירה, קולה מתחדד קמעה "ימצא יותר מפירוש אחד לנגינת נבלו של לוך, וגם אל רב-חסד עשוי לגבות מחיר כבד בעד עזרתו, מן הנותן והמקבל גם יחד... יום אחד, אולי אספר לך אני את האגדה, כפי שהיא זכורה לי".

טאוסלין נרתע, מביט בה בפה פעור.

"גם אני שמעתי אגדות רבות בילדותי" החזירה "אלא שלא נוסיף לדבר על כך, יקירי... לא היום".

דיארמונד הבליע פיהוק, בעודו מזדחל לאחור בסבך. בתור אגדה סודית, זה היה באמת עלוב, הרהר באכזבה, שב ותר אחר מקום מוצנע די הצורך בכדי לשנות את צורתו.

תרועת חצוצרה וקולו של שער נפתח גרמו לו להחיש את מעשיו, ולהחליק במהירות בינות לשיחים, על שתי רגליים בזו הפעם. נדמה היה לו, כי הוא מבחין במק-פאיל הזקן יורד אל הגן, מגפיו כבדות על מדרגות השיש הבהיר. מקץ רגע, הבחין באביו ואימו שנחלצו ממסתורם צועדים לקראת מפקד המשמר; פניו של אביו היו קודרות וזעופות למראה, כאשר נעץ מבט באנשיו החמושים.

"מה מעשיכם כאן?" תהה בקול מסוכן "כלום לא פקדתי שאיש אינו רשאי להפריע לי או לרעייתי עד חצות היום?"

מק-פאיל, זקן ועגום מאי-פעם, החווה קידה עמוקה.

"לא הייתי מעלה בדעתי להפר את צו רצונך, מלכי" הפטיר "אלא שדיוריק מק-אלן חזר, ודורש לראות את פניך בלא דיחוי"

"מגובה בצו רצונו של אלאיל, אני מניחה" הפטירה אידיין ברוב משמעות.

"אכן כך, מלכתי" החזיר מפקד המשמר "הגששים שנשלחו בעקבות... אחיינך חזרו, ובפיהם בשורות חשובות".

דיארמונד נשך את שפתיו בחוזקה, פחד שב ומזדחל אל ליבו.

הם יהרגו אותו, הרהר ברעד. הדרואיד רוצה שימות, ואבא...

פניו של טאוסלין סמקו כאש.

"אלאיל עובר כל גבול, שלא לדבר על הגורים השחצנים שנשרכים בעקבותיו" רשף "האם איני אדון בתל שלי, כך שהוא מתיר לעצמו לפקוד עלי אימתי לצאת ואימתי לבוא? חזור אליהם, אנגוס, ואמור שאני אחליט אימתי לפגוש אותו, וכיצד לנקום את כבודה המחולל של רעייתי ו..."

"זהירות, יקירי" נכנסה אידיין אל תוך דבריו, מניחה אצבעות רכות על זרועו "אין זה מן החוכמה להתעמת איתו, לא כעת, כאשר... ליל הנשמות המתות קרוב כל-כך"

אלאיל הפנה אליה מבט, שזעף והיסוס נמהלו בו כאחת. דיארמונד נרעד במחבואו; בפעם הראשונה מזה זמן רב, חש עצמו קטן וחסר אונים עד יאוש.

אבא ואמא מפחדים מהדרואיד וממק-אלן. הרהר, קופץ את אגרופיו הדקים.

"כרגיל, הצדק איתך" נכנע טאוסלין מקץ רגע "אמור לכלביו של אלאיל כי אקבל את פניהם בעוד שעה קצרה".

"הקפד לכבוש את מזגך בחברתם" הוסיפה אידיין "עלינו להרוויח זמן, ולחשוב כיצד נוכל להגן..." כאן, רכנה על אוזנו ולחשה בקול נמוך, שלא עלה בידי דיארמונד לקולטו; לא כעת, מששב לצורתו האנושית.

"ודבר נוסף" הפטירה אידיין "צווה כי איש לא יעז להכנס אל חדרי לאחר שאסיים לשוחח עם אנדרומדה בלק... ברצוני כי ישאירו אותי לנפשי עד מחר".

טאוסלין ומק-פאיל הנהנו. אזי, הושיטה אידיין את ידה.

"שקול מילותיך בחברת בניו של מק-אלן" הפצירה "ו...לוואי ותנצור אותך מנגינתו של לוך".

טאוסלין השיב לה מבט, שגרם לדיארמונד להתכווץ; מעולם לא ראה את אבא כה שקט ועצוב.

"את שנינו, אהובתי" הפטיר לבסוף "את שנינו".