מחול הצללים
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar

"הצללים באים לרקוד. רקוד הלורד, רקוד הלורד"

(ג'ורג' מרטין, שיר של אש ושל קרח)

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

מיה

הלמות המגפיים הכבדה הדהדה על מדרגות השיש המצוחצחות, גורם למיה להתנתק באיטיות מן הספר שקראה; מרימה את ראשה, סקרה את הגבר והאישה עמוסי הצרורות שהתנהלו בכבדות לעבר קדמת בית המרקחת הגדול של המוסד על שם הקדוש מנגו; הגבר המזוקן, על גלימתו ההדורה, היה מבוגר די הצורך בכדי להיות אביה, החליטה, חשה כיצד נזקרות גבותיה מאליהן באי-חיבה.

עיטורים... וגלימה ארוכה ומצוחצחת. כמה מגוחך. הרהר, קופצת את שפתיה הדקות.

מיה תעבה גלימות; ארבע-עשרה שנים ארוכות חלפו לאחר שמכתב מסתורי הביא אותה לעמוד בפעם הראשונה בהיכלו הגדול של קולג' הקסמים על שם דניאל וובסטר, ותשע שנים מאז, שעקרה ממדינת מיין לבריטניה. חרף זאת, טרם הצליחה להבין מדוע מתעקשים אנשים הגיוניים להמשיך ולעטות עליהם את הסדינים הארוכים והמטומטמים האלו. האם ישתבש כישוף כלשהו, או יפגע בעוצמתו אם יטיל אותו קוסם לבוש בג'ינס קרוע או חולצת טי זועקת בגוני ירוק וורוד זרחני?

אנשים לא חושבים. הרהרה, בעודה סוגרת את הספר ועוקבת בעיניים זהירות אחר הצמד היורד אל עבר האולם המלא קדרות מבעבעות ומדפים ארוכים ועמוסים בקבוקונים, רכיבים ועשבי מרפא מיובשים. הבוקר, עמד כאן ריח גופריתי חזק של תמיסת גללי דרקונים, גורם למצב רוחה של מיה להיות קודר ונרגז מעט יותר מהרגיל.

פשוט... מחקים כמו קופים את כל השטויות שהכניסו להם לראש לפני שלוש-מאות שנים; מה הפלא שהמנוולים העתיקים הצליחו לשמור כה-בנקל על ההגמוניה הרקובה שלהם? פשוט.. מטומטמים; הכל מלא ושורץ מטומטמים.

מיה טרם החליטה מה היא שונאת יותר: גלימות, או מטומטמים. לדאבונה, היו אלו וגם אלו נפוצים יתר על המידה בעולם הקוסמים.

קול היורות המבעבעות התגבר, נמהל במחשבותיה הקודחות. קוצי נארל רטטו והתערסלו בתוך תמיסה חלבית, שמעי סלמנדרה כתושים גרמו לכתמים אדומים מהבילים להתפשט ולכבוש אותה באיטיות נחושה.

"ב-ו-ק-ר ט-ו-ב, מר דיגורי!"

הרוקחת הראשית, מיס מרדית' טוגסטיו, הופיעה מעברו השני של מערום גדול ומצחין של ביצי דוקסים, צנומה ושופעת חיוכים כרגיל. מניחה שני בקבוקונים של מימי-קאפה על השולחן, צעדה לעבר שני הבאים מקרוב, מעלה חיוך מעושה על פניה. מיה משכה בכתפייה, מצמידה את גב ידה אל שפתיה בכדי להבליע צחקוק קודר.

נו טוב, לפחות בדבר אחד היא טובה, הזקנה הכמושה הזו... בלהעמיד פנים. הרהרה; אחר, שב מבטה לעבר הזוג היורד במדרגות. האשה נעצרה, לוחשת לבן-זוגה דבר-מה בקול נמוך, ואחר נפרדה ממנו בחיבוק ונשיקה חפוזה, מותירה אותו לגשת לבדו לעבר מיס טוגסטיו.

אשה קטנה ונחמדה... ואיזה יופי של העמדת פנים בורגנית, הרהרה מיה, מעווה את פניה במיאוס; אי-כה, הזכיר לה הזוג הזה את תשדירי הבחירות הרפובליקנים האהובים כל-כך על אביה, באותו בית החווה הקטן ומסריח באוהיו. כמה חבל שלא הביאו לכאן מגרפה וכלבלב.

"במה נתחיל, מיס טוגסטיו היקרה?" אמר הגבר, מלטף את זקנו החום בנסיון נואש להשמע קליל ובטוח "הנה, מרקחת נימי-גריפונים. בית המרקחת שלנו מתחמה בליצור אותה דקה, משיית ומשובחת במיוחד, רק תני מבט בגוונים היפיפיים הללו!"

מיס טוגסטיו הנהנה בנוקשות, מותחת את פניה הקמוטים בדבר שאמור היה ככל-הנראה להיות הקשבה לבבית. לרגע, כמעט ונפתתה מיה לרחם על הגבר המהודר, למרות הגלימה והמבטא המיושן והמרגיז שלו... אותו בחור טרם הפנים, ככל הנראה, שמיס טוגסטיו לא תרכוש כמות רצינית כלשהי מאיש, מלבד הפירמה השייכת בדרך-מקרה לאחיה. כמה וכמה עסקים קטנים התקשו למדי לעמוד בתשלום ההלוואות לגובלינים של גרינגוטס, מאז החדיר מר פרנסיס טוגסטיו, במהלך מבריק, את אחותו למשרת הרוקחת הראשית של בית החולים מנגו.

נו, אם אתה כל-כך טיפש שלא הבנת... אולי אסור לי לכעוס עליך בגלל הגלימה, צחקקה מיה בינה לבינה, נאבקת לכבוש רעד מוזר שעלה בעמקי ישותה למראה מחוותיו הכל-כך... צבועות של הזוג הזה. לרגע, לא יכלה שלא לתהות כמה זמן חלף מאז זכתה לנשיקה אמיתית, לא כולל מיני סרסורים מטונפים ושאר זוחלי-אשפה מסמטת אקאלון. מאז בראד עברו כבר... ובכלל, מי אמר שאת צריכה את הקשקוש המזויף הזה? הצחקוק הקודר פשט על שפתותיה, כובש אותה בטעמו המר והממכר. לפחות... לפחות כולי תקווה שהמזוקנצ'יק ההוא מקבל סקס טוב מאותה בובת שעווה אצילית וקרירה שלו... הא?

מסוייגת ונבוכה, סקרה לרגע את האשה הרזה ההיא, על שערה הערמוני-גלי, ופניה העצורות המשוחות באיפור עדין. השיחה בין מיס מרדית' לרוקח המזוקן נתארכה, גורמת למיה לשחק בעצבנות בשרביטה ולהגניב מבט מלא כמיהה לעבר הספר שהותירה מאחור.

"הלוואי וצ'ו תעביר אותי מכאן מהר, לפני שאשתגע" סיננה מבין שיניה, מביטה באי-נחת הולך וגובר בשיחה שהתנהלה בסמוך אליה.

מיס מרדית' טוסגסטיו, הרוקחת הראשית והאדם השלישי בכוחו במוסד על שם הקדוש מנגו, היתה אשה גבוהה וצנומה, בעלת חזות מבוגרת מחמישים-ושלוש שנותיה; פניה המאורכות עוטרו תמיד בשפעת מחלפות בלונדיות-דהות ומטופלות בקפידה, מדיפות תדיר ניחוח מתוק מדי של אגס ואפרסק.

בששת הימים שחלפו מאז הועברה לצוות האבטחה המיוחד שהוקם בחפזון במוסד על שם הקדוש מנגו, למדה מיה כי גברת טוגסטיו אוהבת מאד להניח לאנשים לחכות, שלא לדבר על מנהגה להאריך בגינונים בטרם תגיע אל השורה התחתונה... ככל הנראה, גרמו לה מנהגים אלו לחוש עצמה כאשה חשובה מאד.

שופעת תמיד חיוכים והמהומים מתוקים, שלא הצליחו מעולם לכסות את העווית הזעופה המבצבצת אי-כה בזווית פניה, היתה מיס טוגסטיו סמוכה ובטוחה כי הכל מתעניינים בנושאים האהובים עליה; כך למשל, מצאה עצמה מיה האומללה קורבן להרצאה בת-שעתיים לפחות על מגוון שימושיו של ריר קאפות בתעשיית תמרוקי-הקסם המודרנית, שלא לדבר על נפלאותיו של קרם-גוף הנרקח מאותו חומר מופלא, בתוספת בלילת חלמונים של ביצי היפוגריף; מיה, מצידה, נאלצה לכבוש את החשק העז שעלה בה לתקוע אגרוף בפרצוף הרזה; למרבה הצער, הזהירה אותה צ'ו, באופן שאינו משתמע לשתי-פנים, שלא להכנס לקטטות וצרות בבית החולים.

אי-כך, נאלצה מיה לכבוש את זעמה ולנהוג ברוקחת הראשית בהדרת-כבוד; לא נותר לה אלא לגחך במרירות, ולהדביק למיס טוגסטיו מאחורי גבה את הכינוי 'ונוס של פיר לאשז', על שמה של בריה בלתי-נשכחת מאחד מספרי המוגלגים האהובים עליה במיוחד.

מעווה את פניה, הביטה מיה כיצד ממשיכה זו לצחוק בקול גבוה ולהביט בעניין כמעט משכנע בסחורותיו של מר דיגורי.

'שלחו לי שרביט-אבטחה בכיר מחר, בשבע בבוקר בדיוק' זכרה מיה את כתב-ידה המצווה של הרוקחת הראשית, שאילץ אותה להתגלגל ממיטתה ולהפרד מחלום בוגדני ומתוק במיוחד שעה לפחות בטרם עת. 'עומד להגיע לכאן כסיל אחד בכדי להציב בפני את מרכולתו הירודה. אני זקוקה להגנה, במקרה ויחליט לעשות צרות כאשר ארצה להתפטר ממנו'.

בסמוך, פרש מר דיגורי חבילה מאורכת על השולחן, מסביר בלהיטות את המומחיות המיוחדת שנדרשה בכדי לצקת את העיסה במרקם טבעתי אנין שכזה; אלא שמיה יכולה היתה להבחין בארשת הכמעט מתחננת שעטו עיניו האפורות מאחורי חיוכו הלבבי.

מיה הוסיפה לעמוד בשקט, סותמת את אפה נוכח הניחוח הלא מלבב שעלה מן המרקחות הרבות שנפתחו, החליפו ידיים, ואזי שבו אל אדונם המקורי ונפקקו בקפידה. מעבר לבית המרקחת, החלה שמש הבוקר לצבור גובה, נשפכת מבעד לחלונות המעוטרים בזרם שובבי של ורוד וזהוב, מגרשת את הצללים לקרן זווית ומאירה את חיטובי גופה של מיה; פניה העגלגלות קמעה, על גון עורה החיוור ועיניה הכהות, הדרוכות תמיד; האודם העז על שפתיה, ההולם את הצבע הורדרד של שערה הקצר והזיפי, צווארה המהוקצע ואת חזה המלא. צמד העגילים באוזניה עוצבו כברקים ירוקים, מטלטלים ומבהיקים בעצלתיים על כל תנועה מתנועותיה.

כעת, משתפסה לעצמה עמדה חדשה בקרן-זווית, במרחק רב די הצורך מניחוחותיה הסרוחים של המרקחת, הפסיקה להטות אוזן לשיחה המקושקשת בסמוך. מגביהה את מבטה לעבר הויטראז' הגבוה, סקרה בעצלתיים אלת כתמי האור הנשפכים פמוטות הכסף הכבויים הנעוצים בקירות, מניחה למחשבותיה להוסיף ולהתעופף לכל העברים.

בעוד חודשיים, נזכרה, יגיע יום הולדתה. לא שאנשים רבים מדי יטרחו להשתין לכיוון העובדה חסרת החשיבות שמיה סנגלס היא בת עשרים וחמש בדיוק; צ'ו תשלח לה בוודאי שי צנוע, עם חבילת ממתקים קטנה, ואסור לשכוח כמובן את אבא'לה היקר, שבוודאי יטרח לשלוח לה פעם נוספת צלב כסף קטן, או אביזר פולחן פרימטיבי אחר מן הסוגים החביבים על אוונגליסטים... הכל ביחד עם מכתב חדש לאוסף, שיפציר בה לנטוש את הכשפים ולהציל את נשמתה מן השטן. למען האמת, קשה היה לדעת זאת בדיוק, משום שמזה שנים נהגה לשרוף את מכתביו בלא לפתחם כלל.

עווית חלפה בה; מי יזכור אותה מלבדם, כעת כאשר מינוס וכל האחרים מוטלים מתים?

ואולי זה בדיוק מה שמגיע לך, הרהרה ברוגזה; המזל העיוור, הוא לבדו זה שמנע ממנה מליפול חלל ביחד איתם, כאשר נפלו למארב אכזרי ומתוכנן היטב של אוכלי מוות. אלמלא החליט מינוס לפצל את אנשיו, היה גורלה כגורלם... ומדי פעם, רק מדי פעם, תמהה האם לא היה עדיף כי כך יקרה. משנזכרה, חשה כיצד מתמלאות עיניה בלחלוחית. אנשים אחרים היו נוהגים לומר במצבים כאלו, כי מיה היא בת-מזל; מיה נהגה לומר, כי אנשים אחרים הם חסרי מוח.

גם כעת, לאחר שעבר שבוע, התקשה להאמין כי דבי שלה נרצחה באכזריות מבחילה כזו; כאשר התגלה המחזה הנורא, נאלצה צ'ו להחזיק בה כמעט באלימות, בעודה בוכה וצורחת. רק כך, נמנע ממנה להפיל על עצמה ולחבק את גופתה המשוספת עד לבלי-היכר של החברה הטובה ביותר שהיתה לה אי-פעם.

דבי היפה, השחורה והטהורה מתה, ומה את עושה? סנטה בעצמה. שומרת על זקנה צבועה ב... איזה בית מרקחת מצוחצח להגעיל, כאשר אוכלי המוות ממשיכים להתרוצץ להם בחוץ.

מיה היתה בטוחה, כי המתקפה הבאה, נועזת ואכזרית עוד יותר מקודמתה, הינה עניין של זמן בלבד. אולי בפעם זו, שוב יהיה בית קארתניי הקורבן... ומי יודע מי עוד.

דבי מתה, מינוס מת... ודראקו עוד חי, הלוואי ויטרוף אותו הגרים. מיה חשה כי היא רוצה להתנפל עליו, לבתק אותו... להוציא את מעיו בעודו חי ומתפתל ביסורים... ממש כפי שעשו לדבי שלה.

אבל בליבה הטיבה לדעת, כי תענוג זה לא יזדמן לה; צ'ו לא תוציא אותה עוד למשימות כאלו... הו לא. עכשיו, היא מחייכת ומרגיעה אותה במתק-שפתיים, אולם מיה הטיבה לדעת מה מסתתר מאחורי החיוכים. היא איכזבה את נותנת חסותה, איכזבה ונותרה בחיים. אולי כעת היא מצטערת על כך ששכרה אותה מלכתחילה, את אותה צעירה בעייתית שנזרקה בבעיטה מלימודי ההילאות.

ועכשיו אני נרקבת לי בנחת כאן, הרהרה, מלטפת בצער את המדליון הכהה על צווארה, שעוצב כלועו הרושף של כלב גדול.

הקולות שהורמו גרמו לה להתנער מהרהוריה, מבהירים לה כי מרדית' סיימה להשתעשע עם מר דיגורי ביש המזל. מזדקפת, מיהרה ושלחה יד לעבר קצה שרביטה, בעוד דיגורי הנדהם צועד לאחור, מביט במרדית' שופעת החיוכים בפה פעור.

"אינך מתכוונת ברצינות לכך, גבירתי!" מחה מר דיגורי "הסחורה שלי אינה עומדת בסטנדרטים המקובלים במוסד? זה נרקח בקפידה מן הרכיבים המשובחים ביותר שאפשר להשיג באנגליה, אני מבטיח בהן צד..."

"ואילו אני מבטיחה לך בהן-צדקי" שיסעה אותו מרדית', העווית אותה כינתה חיוך מתרחבת ונמתחת על פניה הצנומים "שאנו מקבלים הכל באיכות גבוהה הרבה יותר, מעל ומעבר ליכולתם של עסקי משק-בית מיושנים... וכמובן, במחיר זול ומשתלם במיוחד. לחולים שלנו מגיעה האיכות הגבוהה ביותר במחירים הזולים ביותר, אינך סבור כך?"

עיניו האפורות של מר דיגורי רפרפו ביאוש מן הרכיבים הפרושים על השולחן לחיוכה של גברת טוגסטיו, וחוזר חלילה; למיה, הזכירו הללו חיה במלכודת.

"אין חולק, אולם אני... אנחנו עובדים עם המקום הזה חמש-עשרה שנים טרם קיבלת את בית המרקחת, ומעולם לא באה תלונה על האיכות שלנו, כוונתי..."

גברת טוגסטיו שבה ונכנסה לדבריו.

"זמנים משתנים, מר דיגורי" החזירה במתק-שפתיים "אנו צועדים קדימה, והסטנדרטים... מה לעשות, עולים ביחד בהתאם" ידה הגרומה החוותה כבדרך אגב אל המדפים שמעליה, העמוסים לעייפה בקבוקים וצנצנות שעל רובם התנוססה תגית אחידה של גריפון ירוק וזהוב-כנפיים.

להרף-עין, כשל מר דיגורי מלנצור את לשונו.

"ובטוחני, ששיקולייך אינך מושפעים ולו כמלוא-הנימה מהעובדה שאחיך מנהל את רשת המרקחות הזו" רשף, סומק אדום ומכוער מציף את פניו.

הרוקחת הראשית שילבה את ידיה בנחת על חזה.

"צירוף מקרים בלבד... מה גם שאינו כלל וכלל בגדר עניינך. תן דעתך, מר דיגורי... הסכמתי, ברוב נדיבותי, לקנות ממך הפעם בסכום של מאה אוניות - אף זאת לפנים משורת הדין. בבקשה ממך, אל תגרום לי להתחרט על נדיבותי הרבה".

שפתו העליונה של הלה רטטה.

הוא רועד מכעס... או שמא מיאוש? תהתה מיה. אזי, כהרף עיין, נדמה היה כי הוא שולח את ידו לעבר גלימתו. מיה נדרכה מיד, לופתת את שלה ומתכוננת לקללת-נגד מהירה. אלא שרעייתו של מר דיגורי הקדימה אותה, חשה במהירות במורד המדרגות ולופתת את פרק ידו.

"יקירי, מוטב שנלך" אמרה באותו קול מסוגנן ומאופק, מהול בשמץ של מבטא מתנגן. משפחה עתיקה מאד. הרהרה מיה, מכווצת את גבותיה בסלידה.

"עדיף שלא נבזבז עוד את זמנה היקר של הרוקחת הראשית" הוסיפה, גוון מזהיר קמעה נארג בקולה "בטוחני, כי גברת טוגסטיו אינה מנצלת לרעה את השררה, לא לאחר שזכתה בה סוף-סוף, לאחר שנים כה רבות".

חיוכה המרחב של מרדית' נחמץ באחת, הופך לחריקת שיניים.

"את..."

רעייתו של מר דיגורי התעלמה ממנה, משלבת את זרועה בזו של בעלה; זה התנודד לעבר מדרגות היציאה, אפרורית נכאים מציפה את פניו.

"המקום הזה נעשה בית-בושת, מָאדֶלֵייְן, אני אומר לך" רשף, כאשר עבר סמוך למיה, מזכה אותה במבט נוטף תיעוב. "אין להם כבוד למלאכת-יד עשויה באהבה, אין להם כבוד לאיש מלבד לאלוהי הבצע, ו... הכל, הכל שורץ חלאות של משפחת קארתניי".

מיה נפנתה לעברו באחת, משלחת בו מבט רצחני; מעט החמלה שחשה כלפי הגבר המהודר קודם לכן מתפוגגת כהרף-עין.

קולט את מבטה, נעצר הלה על מדרגת השיש הראשונה, חורק בשיניו ומשיב לה מבט; כעת, יכולה היתה מיה לראות עיגולים כהים ומכוערים מקיפים את עיניו האפורות, יגעות ורצוצות מחוסר שינה.

"ובמה את מסתכלת?" סינן לעברה מבין שיניו "נהנית מההצגה, אני מבין; האם את עובדת בשביל הקארתנים, או שמא סתם שרביט-להשכיר בשתי אוניות, מן הסוג הנפוץ ברשת טוגסטיו?"

הוא הביא את זה על עצמו, מלמלה, מזנקת לקרב בנפש חפצה. לא היו דברים רבים אותם אהבה יותר מזה... לעוט על שוטים יהירים וצבועים במלוא עוצמתה, לאגף את טיעוניהם הצדקניים והצפויים כל-כך, ולחשוף אותם במלוא קלונם.

"אוה, שופך קצת רעל לפני שאתה אומר לנו שלום ולא להתראות?" לעגה "או אולי גם תשלוף עלי שרביט, כלומר... תנסה את כוחך במפגן של כוחנות אלימה, מן הסוג הרגיל אצל אנשים שחונכו לפי הערכים הישנים והטובים?"

מר דיגורי זקר את גבותיו בתדהמה.

"על מה את מלהגת, ילדה?" החזיר "את מטורפת? אחי הבכור נרצח בידי האת-יודעת-מי בכבודו ובעצמו, ואת..."

מיה לא התרשמה.

"וזה, אני מבינה, נותן לך את הזכות להתנשא עלי, ולשחק את תפקיד הבריון בגלימה המצועצעת?"

רק תנסה... הרהרה, המחשבה על שליפת השרביט מעבירה בה רטט של שיכרון. היא מהירה יותר, ידעה, ומוכשרת לאין-ערוך ממנו. אני מתה לראות אותך שולף עלי. יש לי מותק של קללה במיוחד...

"הלמר יקירי, באמת מוטב שנלך" התערבה מאדליין, שולחת במיה מבט כזה שניפץ באחת את העונג שאפף אותה, כמעט וגרם לה להתכווץ. ברגע הבא, שבה והשתלטה על עצמה, בוהה בה במשטמה. עד כמה רצתה להטיל את הקללה האכזרית ביותר שהכירה, הישר על הפרצוף הקטן והמושלם הזה...

"לא נפיק כל תועלת מויכוח עם שרביטים-להשכיר שקארתניי העלו הישר מתוך הבוץ" סיכמה, פונה ללכת. אלא שמיה היתה מהירה יותר, מזנקת וחוסמת את דרכם.

"משום-מה, ידעתי שנגיע גם לכאן, כמו שקורה תמיד ברגע שמגרדים ממכם את שכבות הצביעות והעמדת הפנים. אולי תאמרי את השם המפורש, 'בוצדמית' " התגרתה בה "כן גברת, אני בוצדמית, ואני גאה בזה, גאה מאד".

שפתיה של מאדליין התעקלו בארסיות.

"אם כך, אני שמחה בעבורך, יקירתי" אמרה בקול שקט מאד, ועם זאת מאיים.

"צמד-חמד של עושי צרות!" הדהד קולה הגבוה של גברת טוגסטיו, הרחק מאחוריהם "שלא אראה אותכם אפילו מעיזים לזחול לכאן ולהתחנן לנדבה, בפעם הבאה. יכה אותי הברק, אם ארכוש ממכם אפילו סיכת-ראש בשני גוז. בית המרקחת הקטן, הכושל והירוד שלכם..."

מיה חייכה בשביעות רצון.

"ואתה יודע, מר דיגורי?" הטיחה "כמה חבל, שבימינו נהוג לבדוק, בין היתר, גם כמה אתה שווה, במקום לכרוע ברך ביראה ברגע שפלטת איזה שם ארוך, עתיק וחסר משמעות. אבל מילא, תמשיכו להסיט את הויכוח לעלבונות אישיים. ככה זה תמיד כשמיה מנסה לנהל כאן דיון הגיוני. אתם..."

"סנגלס!"

הקריאה החזקה שבאה מראש המדרגות נשנתה, גורמת לה להרים את ראשה באי-רצון.

אוף, דווקא עכשיו חרחרה בכעס. בדיוק כשהגעתי לשלב המענג של הטחת האמת הערומה, הישר בפרצוף הפחדני שלו.

"אני עסוקה כאן, מה העניין?" החזירה בקול לעבר מכשפת האבטחה השמנמנה שהסתמנה מצידו האחר של המשקוף המרוחק. פשוט... לא נותנים להנות כאן.

מיה אהבה מאד לומר את האמת בפרצוף... גם הצעקות ומלקות הרצועה שספגה בילדותה לא הועילו לגמול אותה מכך. לעיתים חשה, כי זו פשוט שליחות... שליחות משכרת-נפש, לומר הכל, ולראות כיצד הם מסמיקים ונבוכים. באותם רגעים, לא חשה עצמה לפתע כה קטנה, בודדה ומפוחדת.

"סנגלס, את חייבת לבוא עכשיו לחדר המשמר באגף החדש" הפטירה המכשפה השמנמנה, פניה סמוקות וחזה עולה ויורד בפראות "הם... חבורה שלמה מתעקשת לראות את גריינג'ר עכשיו, ו... הדברים עומדים לצאת משליטה. ז'ינג-הו צריך אותך בדחיפות שם".

מיה הנהנה באי-רצון, מנחשת מה עומד להיות תפקידה; סגן שר הקסמים ומנהל בית החולים אסרו בצו מיוחד על מבקרים להכנס לאגף השמור היטב, בה אושפזה פרופסור גריינג'ר, מחשש לבריאותה של החולה ולהתפשטות של קסמים אפלים ומסתוריים שהטילו בה אוכלי המוות. קוסמי-המשמר הסיניים המוזרים שסרו למרותה של צ'ו לא איפשרו כל חריגים, מעמידים פנים בצורה משכנעת למדי שאין הם יודעים ולו מילה אנגלית אחת. פירושם של דברים היה, כי מיה תצטרך, בפעם השלישית השבוע, להשתמש במעט הסינית הרצוצה שידעה בכדי לתרגם. היא עצמה לא מצאה במשחק זה כל טעם, אלא שכזה היה רצונה של צ'ו, ומיה לא אבתה להרהר אחר טעמיה של מי שהיתה כה טובה כלפיה.

באי-חשק, ניתקה מעל הזוג דיגורי.

"ושלא אתפוס אותכם מנסים לחזור ולעשות כאן צרות, אם אינכם רוצים תא משפחתי קטן ונחמד באזקבאן" הטיחה אל מעבר לכתפה, בעודה פונה לרוץ במעלה המדרגות, בואכה רחבת הכניסה המהודרת והמסדרון המעוגל המעפיל אל האגף החדש של בית החולים.

נדמה היה, כי מר דיגורי נע בכעס, פולט גידוף מאיים, אלא שרעייתו שבה ולפתה את זרועו.

"הנח למטורפת הזו, יקירי"

קולה השקט של מאדליין גרם לה לקפוא על מקומה, כאילו פגעה בה צליפת שוט.

כן... תקראי לי מטורפת, זה יעזור לך תמיד לבטל את מה שאני אומרת, ה...הילדה הקטנה והמופרעת שפשוט לא למדה איך לשחק לפי החוקים הצבועים שלכם. מטורפת... נראה איך היית את יוצאת, ילדת שמנת, אם היית גדלה בחווה של אבא'לה, עם האל האוונגליסטי הארור והרצועה שלו...

כובשת את החשק שעלה בה להסתובב ולשגר קללה, אילצה עצמה לשוב ולהחיש צעד.

"ואם כבר החלטת לעשות טיול, סנגלס" שמעה את קולה של מרת טוגסטיו צועק בעקבותיה "היי נערה טובה ותזכירי לצוות המרפאים של גריינג'ר להוריד אלי את המרשמים המיוחדים שלה. אל תשכחי!"

איזה יופי, עכשיו ונוס של פיר לאשז הופכת אותי לשוליה שלה הרהרה במרירות. הלוואי ותיפלי לתוך קדירה רותחת של צואת תסטראלים... זה ישפר לך את הניחוח, אני חושבת.

מתנשפת, החישה צעד, מותירה את המדרגות ובית המרקחת מאחורי גבה; נעליה הלמו על השיש במהירות הולכת וגוברת, כאשר צלחה במהירות את חדר הקבלה הגדול ורחבת הכניסה, מפליטה גידוף גס כאשר נתקלה במרפא, כמעט וממעידה אותו אפיים ארצה על הרצפה החלקלקה. אחר, חלפה כחץ מקשת על פני מבואת האגף החדש, מתעלם ממזרקה כסופה שפוסלה בדמות קוסם קירח ומעובה-שפתיים, רוקד בחיוך חביב כשגמדון בית מחובק בידו האחת, וגובלין מחזיק את ידו האחרת.

אם בשנים עברו, היה כל קוסם ראוי לשמו מתעתק הישר אל מחוז מטרתו, הרי ששורת תאונות טרגיות ודו"ח עלום של מחלקת המסתורין הפכו את ההתעתקות בתוככי מבנים גדולים וסבוכים לאסורה בתכלית.

לבסוף, סמוקה ומתנשפת מן המאמץ, הלמה בדלת אחרונה ופרצה אותה לרווחה; שם, בתוך חדר מבואה קטן, היתה המהומה בעיצומה; שלושה מאנשיה של צ'ו ומספר קוסמי ביטחון חסמו בגופם את הדלת הנגדית, עליה נתלה שלט מאיר עיניים "הכניסה למרפאים מורשים בלבד". שרביטים התנופפו, וגערות וגידופים באנגלית ובסינית מילאו את האוויר הדחוס... מהומה אותה גרמה בלא ספק כנופיית הג'ינג'ים משולחי הרסן שהצטופפה במרכז המבואה, תובעים בקול גדול כי יותר להם להכנס ולראות את הרמיוני גריינג'ר.

למען האמת, כפי שהבחינה מיה, היו רק ארבע מתוך החמישה ג'ינג'ים; החמישית, לעומתם, היתה אשה גבוהה ובהירת שער, פניה מוסתרים מאחורי כובע לבן ומפואר, רחב תיתורה. אחת מידיה הדקיקות היתה שלובה בידו של גבר גבוה ומרשים למראה, שנראה למיה כמנהיג הכנופיה: שערו האדום-מאפיר נקשר מאחורי עורפו בצמה מסוגננת, וגופו היציב והתקיף למראה עטה חליפה הדורה למראה. שני הגברים האחרים, שמנים ובעלי אדומה כאש של שער מתולתל, נראו כמעט זהים זה לזה, בעודם מגדפים באין מעצורים ומשלחים איומים מגונים לעבר אנשי המשמר. אלא שהאחרונה בכנופיה היא שמשכה מיד את תשומת ליבה של מיה, בשערה הגולש וברטיה השחורה המכסה את אחת מעיניה.

"ג'יני" לחששה באיום, נזכרת מיד בדרך המבישה בה סולקה מלימודי ההילאות.

"אני שב ודורש ממכם, במלוא הכבוד הראוי, כי תניחו לנו לעבור" הרעים הגבר הגבוה בקול צלול "כולנו כאן ידידים אישיים של פרופסור גריינג'ר, ואין בליבי ספק כי היא היתה רוצה בביקורנו".

מרפא זקן נד בראשו המקריח.

"הסברתי לך כבר לפני שלושה ימים כי הפרופסור עודנה מחוסרת הכרה, ואין לאיש רשות להכנס אליה, מלבד לצוות המטפלים המיוחד והמסור שהוקם בעבורה. הצו של סגן שר הקסמים הוא מפורש מאד..."

מנהיגם של השומרים הסינים הנהן, מוסיף דבר-הסכמה בקול גרוני ונמוך.

"כמו שאמרת, אנחנו שומעים מכם את אותו הזבל כבר שלושה ימים!" זעם אחד התאומים, מעביר יד ברשת תלתליו הסבוכה ומגניב אותה בארשת מאיימת אל תוך כיסו; אלא שידו של מנהיג החבורה התדהקה מיד על אצבעותיו, כמזהירה אותו לבל יעשה שטויות. "כאילו שאנחנו לא יודעים ממי-כולכם מקבלים כאן הוראות" הוסיף הגבר השמן, הנמשים על פניו מסמיקים מכעס "אז למה שלא תלכו ותאמרו לגברת צ'אנג ולכל צוות הקונג-פו הזה לקפוץ לתוך שלולית, כי... איי!" הפליט, כאשר התהדקה אצבעות אחיו עוד יותר על פרק זרועו.

"סה אימפוסי... זה בלתי אפשרי, כל המצב הזה!" הסכימה האשה בהירת השיער, המבטא הזר בולט בקולה.

ג'יני עשתה צעד אחד קדימה.

"מה שאנחנו מתכוונים לומר" הפטירה בחיוך מרושע "שבאנו כדי לראות את הרמיוני גריינג'ר, ובכוונתנו לראות אותה, גם אם יאלצו שני אחי התאומים בצער רב... אממ... להדביק את כולכם לתקרה קודם, בצורה כזו שיקח למרפאים כאן שבוע בכדי לשכנע אותכם שלא הפכתם לזבובים. ועל תחשבו שהם אינם מסוגלים" הוסיפה, עינה הבריאה מרצדת באיום "גם ככה, היה לי ולביל קשה לעצור אותם..."

לרגע, שבה המהומה והתלקחה. ז'ינג הו ואנשיו, כלפי אות, שלפו את שרביטיהם, מכוונים אותם הישר אל לוח-ליבם של הוויזלים; הלהב הממורט בידו השניה של השומר הוגבה, כמתכונן לזינוק ונעיצה מהירה בגרונו של האויב הסמוך ביותר. הצרפתיה בהירת השער הפליטה אנקת אימה ונרתעה לאחור, ואילו ג'יני יצבה את שרביטה בחירוק שיניים, נכונה להשיב מלחמה שערה.

"יש בעיות?" שאלה מיה בגסות בעודה פוסעת פנימה. הגיע הזמן להתערב, לפני שבאמת יתחיל כאן מרחץ דמים.

המהומה דעכה, כאשר הופנו מבטי שני הצדדים לעברה, גורמים לה להבליע חיוך קטן של סיפוק. ז'ינג הו הפליט משפט קצר, תובע ממנה להבהיר לפולשים שיסתלקו, פן יבולע להם. ג'יני, לעומת זאת, שילחה בה גיחוך מלא בתיעוב, גורמת למיה לתהות האם זה המבט שמקבל מקק סורר, לפני שנוחתת עליו סוליית הנעל וכותשת אותו לאבק.

"תראו-תראו מה גרר לכאן הסקרוּט" רטנה, בקול שהגיע היטב לאוזניה של מיה.

"אנו תוהים, באיזו סמכות חוקית מונעים מאיתנו הבריונים האלו במשך ימים להכנס ולבקר את ידידתנו" החזיר ביל וויזלי בקול רשמי וצונן.

מיה השיבה לג'יני מבט נוטף משמטה, ואחר שילבה את זרועותיה על חזה.

"הו, התשובה לכך היא פשוטה ביותר" אמרה "עד שסברתי כי אפילו אחותך הקטנה תהיה מסוגלת להבין" אמרה בבוז "צו, שהוצא בידי סגן שר הקסמים ומנהל בית החולים, האוסר על כל אדם, בלא חריגים, להכנס ולבקר את החולה, מן החששות המפורטים בצו עצמו. ואם חשבתם להתפרע, יש כאן מספיק קוסמי-אבטחה, לגיונרים וטרולי-בטחון בכדי להשיב את הסדר על כנו ביד קשה, אם תאלצו אותנו"

לרגע, חשה שמץ יסורי מצפון; אחרי הכל, ידעה היטב כי היא מדברת אל גיבור מלחמה, אדם שחירף נפשו בקרב מול אתה-יודע-מי, חודשים ספורים טרם הולדתה. אולם, כעת היתה כעוסה ומרירה יתר על המידה בכדי לתת לעניין זה לעצור אותה... לא ביום בו היא סופגת השפלות מאותה מאדליין דיגורי ארורה, וזוכה לעונג המפוקפק של התקלות מחודשת בג'יני וויזלי, דקות ספורות לאחר מכן.

"ובקיצור" סיכמה, חיוך זועף עולה על פניה "אתם מסתלקים מכאן בשקט, או שיהיו צרות?"

שני התאומים זעו, מחליפים מבטים רבי-משמעות, אשר הבהירו למיה היטב איזו מן האפשרויות הם מעדיפים.

"הממ, אחא..." הפליט אחד מהם בקול מתמם "אתה זוכר איך קראו לאחרונה שהתנהגה אלינו ככה?"

"בהחלט פרד, קצת דומה ליפיפיה הזו... פרצוף קרפדי כזה..."

"זוכר מה עשינו לה?"

באל-כורחה, חשה מיה כיצד נושאות אותה רגליה שני צעדים אחורה. זועמת ומלאת תיעוב ככל שתהיה, גרמו לה הדברים הללו להרהור מחודש אודות מצבה. אמנם, קוסמי ביטחון בדקו את כל הבאים בשערי המוסד על שם הקדוש מנגו, אולם מיה לא היתה מוכנה להמר ולו בחרמש כסף בודד על כך שלא נותרו ברשות הצמד-חמד הזה די חפצים מזיקים שישימו אותה ללעג וקלס; עוד דרך אלימה ונבזית להשתיק אותה - כרגיל.

קוסמי הבטחון ואנשיה של צ'ו עמדו מנגד, מחכים בדריכות לתוצאת השיחה. המרפא הזקן, לעומת זאת, נסוג גם הוא מספר צעדים לאחור, מסתתר למחצה מאחורי המשקוף הנגדי.

"להרגע, חבריא" גיחכה ג'יני "אמנם, אתקשה לגנות משהו שתעשו למטורללת הקטנה הזו, אבל..."

מיה חשה רצון עז לצרוח, להשליך את שרביטה ולזנק בידיים חשופות על גרונה של האשה הנתעבת הזו; כל ההשפלות שספגה עלו והתערבלו בקרביה כאש מאכלת... אולם מאידך גיסא, ידעה היטב כי הדבר יביא להתלקחות של קרב קטלני... תוצאה שלא תמלא את צ'ו באושר, בלשון המעטה. ומעל הכל, חרף זעמה היוקד, ידעה מיה כי אסור לה, אסור בתכלית לאכזב את צ'ו פעם נוספת.

לרגע, חשה עצמה נקרעת מרוב תסכול, אלא שלמרבה מזלה, נחסכה ממנה ההכרעה; עוד שני המחנות עומדים זה מול זה, והדלת מאחורי מיה שבה ונפתחה לרווחה, מכניסה פנימה מרפאה שחורת-שער; לרגע, נעצרה זאת במקומה, פוערת את עיניה לרווחה נוכח המהומה והשרביטים השלופים. אזי, אזרה אומץ והתקרבה באיטיות, חולפת בהיסוס על פניה של מיה.

"אהה... מר ויזלי, אני..."

כנופיית הג'ינג'ים נפנתה לעברה באחת, שולחת בה מבטים חשדניים.

המרפאת נעצרה, מלעלעת בגרונה ושולחת מבט מלא תמיהה אל השומרים החוסמים את הדלת הנגדית.

"א...אני עובדת בקומה הרביעית ו... איזה מזל שכולכם כאן, כלומר... חשבנו כבר לשלוח לכם ינשוף אקספרס".

מיה נסוגה צעד, מכווצת את גבותיה בתמיהה; נראה היה, כי בני וויזלי איבדו כל עניין בשומרים, דבר שגרם לה לנשום לרווחה. ז'ינג-הו ואנשיו היו שונים לחלוטין מצ'ו... למען האמת, טרם עלה בידי מיה להבין מתי והיכן הזדמנו לשירותה.

המרפאה דיברה בקול נמוך, שלא איפשר למיה להבין אלא מילים בודדות, כגון 'לא תאמינו', ו'כן, ממש לפני שעות בודדות...'

אלא שיהיה הדבר אשר יהיה, נפלה הבשורה על הויזלים כמכת-ברק; הבעתו הקודרת של ביל התחלפה באחת, תחילה להלם ואי-אמון, ואחר לדמעות... דמעות של אושר.

"מרלין, מרלין הגדול, זה... פשוט לא יאמן. שמעת מה היא אומרת, יקירה?" הוסיף, מאמץ אליו את רעייתו שמחתה את אפה בקולניות, מפליטה "מוֹן דִייֶה!" קולני.

ג'יני הפליטה קריאה נמוכה, מתנודדת כעומדת לקרוס אפיים-ארצה. התאומים צרחו במקהלה פראית.

ברגע הבא, סבה כל הכנופיה כאיש אחד ומיהרה לנטוש את אולם המבואה; ז'ינג-הו משך בכתפיו, מחזיר את חרבו לנדנה בנהמת בוז צרודה.

"פשוט נפלא, אין מילים... אין מילים" שמעה מיה את אחד התאומים מפליט ליד מפתן הדלת "אבל זה אומר, שנצטרך להתאמץ להחזיר אותו מהר לעניינים" הוסיף בקריצה "אתה חושב שיש לו עדיין... הממ... לכלוך על האפוני?"

אחיו לא ענה מיד; תחת זאת, נעצר ממש על סף הדלת, מחזיר פניו לעבר מיה ומשלח בה חיוך זדוני, כמבטיח 'עוד נתראה מאוחר יותר, יפיפיה שלי'.

אחר, משך אותו אי-מי והוא הסתובב, ונעלם ביחד עם כל האחרים; מיה יכולה היתה לשמוע את צעדיהם המתרחקים במורד המסדרון השב לעבר חדר הקבלה הראשי; לרגע ארוך, יכולה היתה לשמוע את קולותיהם מלאי האושר דועכים באיטיות בין קירות השיש.

כמה היא שונאת את זה, הרהרה, בעודה משיבה באיטיות את שרביטה למקומו... את כל אותם גיחוכים וצחקוקים.

"כאילו... כאילו שיש בכלל חיה כזו... אושר" מלמלה, נושכת בחוזקה את שפתיה.