מחול הצללים
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar

"הצללים באים לרקוד. רקוד הלורד, רקוד הלורד"

(ג'ורג' מרטין, שיר של אש ושל קרח)

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

קרימהילד

"חייבת... אני חייבת לעשות את זה..."

נדמה היה לקרימהילד, כי מדרגותיו של מגדל רייבנקלו חורקות במחאה מתחת לרגליה, כאשר פילסה את דרכה מעלה, מתעלמת במופגן מגל התלמידים הנוהר בכיוון ההפוך. סעודת ליל כל הקדושים תפתח, בוודאי, בעוד פחות משעה... אלא שלקרימהילד היו עניינים דוחקים יותר.

שיהנו להם, הרהרה, מעמקת את אפה בבוז. שיקוי הפולימיצי מוכן, ויש לי עניינים דוחקים יותר מזלילה הלילה... הו כן.

כמה מתלמידי רייבנקלו שילחו בה מבטים עוינים, ואחד מהם לחש דבר-מה אודות טבטונים. קרימהילד זקרה את סנטרה, מעלה חיוך מעוות על פניה.

והפעם זה אפילו לא קשור אלינו, הרהרה, נזכרת בכתבה שהופיעה הבוקר בנביא היומי; אלמונים טמנו מארב להילאי הקונפדרציה האירופית שבאו לאסור את הדוכס דה-מדיצ'י. שניים מאנשי האיחוד נהרגו, כך צוין בעיתון, וחמישה אחרים נפגעו קשה.

ואני חשבתי שתלמידי רייבנקלו יש שכל בראש, גיחכה קרימהילד בינה לבינה. לא לדעת להבחין בין טבטונים ללומבארדים... אבל יופי, לא יזיק לכם לפחד קצת.

לאחר שנעלמו הרייבנקלואים מאחורי גבה, נעצרה קרימהילד לרגע ליד אחד מצהרי המגדל, מאזינה בעונג הולך וגובר לרוח השואגת מן העבר השני. קרימהילד יכולה היתה לחוש את הסערה המתקרבת, והדבר עורר בה עונג... חרף העובדה, כי יתכן ובעוד שעות מעטות, תאלץ לפלס את דרכה בתוך השלג הכבד, הרוח והברקים.

אני לא מפחדת, הרהרה, מלטפת את האבן הקרה באצבעותיה. הסערה היא בת-בריתו של בית באלזיגן-קראוזה. זה... אות טוב.

מקץ רגעים ספורים, קרבה והלכה לחלקו העליון של המגדל, חולפת בדממה על פני תמונת המלומד הישיש השומר על המועדון של רייבנקלו. זהה הפסיק לרגע לכתוב בעט הנוצה שלו, קימט את מצחו ומלמל דבר-מה בלטינית עתיקה.

מדוע התעקשת לראות את קלאודיה הערב? תהתה, לא בפעם הראשונה. קרימהילד ידעה היטב, כי גם אם תעטר זו לבקשותיה, לא תצליח ללמוד אלא מעט מאד על חסימת קללות הילה. גם אם היתה זוכה לשבוע לימוד ואימונים שלם, לא היה בכך די בכדי להתמודד עם ה... דבר ההוא ביער האסור.

"לא" מלמלה בקול "את... רק צריכה סיכוי ללמוד כיצד להתגונן לרגע, מה שיאפשר לך להמלט ממנו. זה הכל".

אולם, זה לא היה הכל, וקרימהילד ידעה זאת היטב... הו לא.

אולי... אולי באת כדי להפרד ממנה, מלמלה, נאבקת בעצב הפתאומי שעוררה בה המחשבה. קלאודיה שטיין היתה נוכחת משחר ילדותה של קרימהילד; עוד בימים בהם הגיע ראשה בקושי לגובה השולחן, ציפתה תמיד לביקוריה של האשה העדינה והחיוורת, והתחננה כי יותר לה להשאר בספריה העתיקה של טירת באלזיגן-קראוזה, שם היו קלאודיה ואביה מסתגרים במשך שעות על שעות. קלאודיה היתה מושיבה את קרימהילד הקטנה על ברכיה, קוראת לה סיפור מעניין מתוך ספר עתיק, או מלמדת אותה כישוף פשוט, שקלע תמיד לטעמה של קרימהילד. אמא, לעומת זאת, היתה מרוצה הרבה פחות; עצם העובדה כי פראו שטיין עתידה להגיע היתה גורמת לה להזעיף פנים ולבעבע מזעם כבוש.

"אני לא אוהבת את האשה הזו" היתה אמא ממלמלת בקול, רם די הצורך בכדי שאבא ישמע "תמיד... באה ודוחפת לכאן את ה... אף הזה שלה".

לפני שנים רבות, כך סופר לקרימהילד, היתה קלאודיה מבלה כמעט חצי מזמנה בטירתו של אבא; נישואיו של הילדריק גרמו למצב להשתנות... אף כי לא לחלוטין; היתה רק אשה אחת, בה בטח אבא באמת ובתמים... ולא היתה זו אמא. אם רתחה אמא בלאו-הכי על המפגשים הללו, הרי שהעובדה כי בתה הקטנה מתחננת להשתתף בהן ליבתה את זעמה עוד יותר.

"מדוע הילדה צריכה להסתובב איתה?" העזה פעם אמא להתמרד. אבא הרים את עיניו הבהירות מהקלף שקרא, ונעץ ברעייתו מבט חודר וקטלני.

"ומדוע הדבר מפריע לך, הגבירה?" שאל בקול שקט מאד.

אמא ניסתה להאבק לרגע נוסף; קרימהילד זכרה כיצד ניצבה בפתח הטרקלין, ידיה על מותניה ופניה סמוקות מזעם; הצלב הקטן שענדה על חזה בהק באור הלהבות, כמבקש להדגיש את זרותה.

"הו, בשם אלוהים... הפסק להבט בי כך!" רשפה "לא, זה לא בגלל שהיא יהודיה, זה רק..." שפתיה רעדו "אבל... אם אינך מצליח להבין, בעלי היקר, אולי אין טעם שאוסיף דבר. אנא, סלחו לי שניכם" הפליטה, סבה על עקביה ונמלטה מן הטרקלין בעיניים לחות.

"אודין עדי, שהאשה הזו מעמידה את סבלנותי במבחן" מלמל אבא, בוהה בעקבותיה לרגע בטרם שב לענייניו.

כן... יהיה עצוב להפרד מקלאודיה. הרהרה קרימהילד, מנגלתה דלת משרדה בקצה המסדרון. רק תזהרי... אסור לגלות כלום על הנקמה... אפילו לקלאודיה.

קרבה באיטיות אל הדלת שלחה את ידה ונקשה באיטיות, תמהה מדוע הסכימה קלאודיה לקבל אותה, במקום לרדת עם תלמידי הבית שלה לסעודת ליל כל הקדושים.

"אוה, קרימהילד יקירה" ענה הקול המוכר מאחורי הדלת "אנא, הכנסי".

משרדה של קלאודיה כמעט ולא השתנה מאז הפעם האחרונה שביקרה כאן; החדר היה שרוי באפלולית מבושמת, מואר אך ורק באורם הכסוף של פמוטים מכושפים על שולחן העבודה; הצללים ריקדו באיטיות, מלטפים את כותריהם המעוטרים של עשרות ספרים. קלאודיה עצמה היתה שעונה לאחור בכסאה, שערה החום-כהה גולש על פניה. משהו בקרימהילד קפא, כאשר הבחינה בחפץ שהחזיקה בידה. לא היה קולמוס או ספר, אלא תצלום מוגלגי ישן, בגוני החום הדהוי. גבר ואשה בלבוש מוזר הביטו בקרימהילד בחיוך עדין, עצוב קמעה.

"אמממ... באתי בזמן לא נוח?"

קלאודיה הניחה את התמונה על השולחן ונפנתה לעברה.

"לא ילדתי, אינך מפריעה" אמרה, סוקרת את קרימהילד במבט חודר "אני... רק שקעתי קצת בזכרונות, זה הכל. אנא, הכנסי ושבי".

קרימהילד קרבה באיטיות, מבטה נע בזהירות בין קלאודיה לתמונה. לא בפעם הראשונה, השתאתה מן הדמיון המוזר בין קלאודיה לאבא... אולי לא במראה, אבל אותו מבט חודר, אותן פנים שקטות וחסרות-גיל.

נבוכה, התיישבה קרימהילד על כסא סמוך. קלאודיה התרוממה בכדי לשלוף שני ספרים מן המדף, אולם מבטה החודר לא סר מקרימהילד, גורם לליבה להחסיר פעימה.

האם... האם היא ניחשה את התוכניות שלי?

"הגנה מפני הילות מוות, אמרנו?" הפטירה, מזמנת את שרביטה מתוך המגרה.

"אוה כן, תודה שאת מסכימה ללמד אותי" מלמלה קרימהילד, משפילה את עיניה בכדי לחמוק מהמבט החוקר. "אני... תמיד התעניינתי בדברים כאלו, וקצת התגעגעתי לשיעור אמיתי בהתגוננות נגד כוחות האופל, כמו שהיה..."

"כמו באירמינסול?" השלימה קלאודיה "גם אני מתגעגעת לפעמים לשיעורים בין העלים המכושפים"

"וגם לאבא?"

"הו כן, מאד" החזירה קלאודיה, מלטפת קלות את שערה של קרימהילד. "אם כי לא הייתי מזלזלת בפרופסור ויטלהורן, אם הייתי במקומך" מיהרה להוסיף "הוא בא מהוהנמאנדן, והוא יודע הרבה מעבר לכישוף חרבות. אבל ה... לחשים האלו שאת רוצה עולים בהרבה על רמת כשיפומטרי. אני חושבת שאפילו הילאים מתקשים בהם".

הוהאנמאנדן? בית הספר בו למדה אמא? תהתה קרימהילד, אלא שדבריה האחרונים של קלאודיה גרמו לה לזקור את סנטרה בבוז.

"הם אולי מעל לרמה של הילדים הרכרוכיים בהוגוורטס" הצהירה "אני בטוחה שבאירמינסול מלמדים אותם, שם..." קרימהילד עצרה בפתאומיות, כאשר רכנה קלאודיה לעברה, מניחה שתי ידיים על כתפיה.

"קרימהילד יקירה" אמרה בקול שקט מאד "בבקשה, אל תנסי לבצע את מה שאת מתכננת"

דמה של קרימהילד קפא בעורקיה. אודין! היא ניחשה!

"למה... למה את מתכוונת?" גמגמה.

"היצור הזה שמסתובב ביער" החזירה קלאודיה בחומרה "חשתי מעט מן הישות שלו, כאשר רדפתי אחריו ביחד עם פרופסור סנייפ, ו... אין הילאים רבים שהייתי מוכנה להמר כי יעמדו מולו בקרב של אחד על אחד. זו אינה בהמה חזקה וטפשה שמישהו שחרר, קרימהילד" קולה רעד קמעה "הוא משהו... ערמומי ובעל עוצמה. אני בטוחה כי יש ברשותו כשפים וכלי-נשק קטלניים, במידה והילת הטביעה שהוא מקרין תכזיב. את... אביך לא היה רוצה שתשליכי את חייך בעבור מאומה".

קרימהילד כחכחה בגרונה בחשש, לא בטוחה מה עליה לומר. קלאודיה תמיד הצליחה בכך, לחדור בקלות למקומות שהיו כחומה בצורה עבור אמא. לו אמא היתה מניחה כך את ידיה על כתפה, היתה קרימהילד רוטנת במרירות, שהיא אינה תינוקת שזקוקה לליטופים... קל וחומר שלא מן היד שחבקה את רוי פלטשר.

"אממ... אני מבטיחה לא לצאת בכדי לחפש אותו" מלמלה, מנחמת עצמה בכך שלא שיקרה... גם אם לא אמרה את כל האמת. אי-כה, חשה הקלה כי קלאודיה לא ניחשה את עיקר תוכניתה; הפולימיצי ולהב הפגיון המקולל שהיו מוכנים במחבואם, מוכנים לשימוש.

אחר, משפתחה קלאודיה את הספר הראשון, נטלה את שרביטה ונאבקה לדחוק את המחשבות הטורדניות; הדפים העתיקים נעו כמאליהם, נעצרים בראשיתו של פרק מפחיד למראה, כתוב באותיות גותיות צפופות. תמונה קטנה ומצמררת של שלד בוער בלהבות ירוקות עיטרה את הכותרת המסוגננת בראש הדף, שזעקה "הילות מוות".

במשך שעה ארוכה, השקיעה קרימהילד את כל כוחה בנסיון לשנן את הנוסחאות המורכבות שהורתה לה קלאודיה; זו האחרונה לא שיקרה - כל אחת ואחת מהן היתה מסובכת מכל דבר שלמדה קרימהילד מעודה, ועד מהרה חשה כיצד היא מתחילה להתבלבל ולאבד את הקצב וההגיה הנכונה.

קלאודיה, מצידה, הנהנה בחיוך סלחני ותיקנה את קרימהילד בכל פעם בו טעתה, מסבירה בסבלנות את חמש הדרכים בהן משפיעות הילות והילות נגד אנושיות זו על זו, וכיצד משתנה כח הכשפים והופך מורכב וחודרני יותר, כאשר הוא נובע מישות אל-אנושית.

"יצורי האופל מותאמים לכך" הסבירה בשפל-קול. לרגע, עצרה והטתה אוזן לקולו העמום של רעם מתגלגל מחוץ למגדל, ואחר המשיכה. "הקוסם החזק והאפל ביותר... אפילו לורד וולדמורט היה חייב להשקיע חלק מן העוצמה בכדי להתאים כח-כשפים אנושי לעוצמה כה מחרידה של קסם אפל. ישנם יצורים שאינם נזקקים לכך, ולכן יוכלו לשלח התקפה מהירה יותר, בעוצמה גדולה עד לאין שיעור. הו לא, יקירה, חוששני ששוב התבלבלת בהגייה של המילה הזו; חזרי אחרי לאט.. אֶבֶּ-גְרוּנְ-דְ-וָוארט"

קרימהילד לא ידעה כמה זמן חלף, אולם נדמה היה כי סעודת ליל כל הקדושים מצויה כבר בעיצומה, ומצחה שלה נטף זעה קרה כאשר השפילה קלאודיה את השרביט וציוותה על הספרים להסגר.

"די והותר לפעם אחת" אמרה "אני משערת שבתוך מספר שיעורים יכולתי ללמד אותך כיצד ליצור ולהחזיק הילת נגד בסיסית לזמן קצר, אם כי" מיהרה להוסיף "דבר אחד הוא לעשות זאת בעזרתי ובתוך הוגוורטס, מאשר ליצור אותה במהירות באפלה, כאשר את מותקפת בלא התראה ומתחילה לחוש בחנק לופת את ראותייך. ובכל זאת את... תלמידה מוכשרת מאד" חייכה "נקל לראות, שאת בתו של הרוזן הילדריק".

קרימהילד הסמיקה מעונג, ממלמת תודה. אלא ששביעות הרצון נמהלה בעצב שהלך וגבר מאז ראשית הערב; הידיעה כי היה לא יהיה עוד שיעור נוסף. נשבעת לבצע את זה, ויהי-מה. את טבטונית ו... אל תתרכי עכשיו!

"כעת, רוצי לאכול משהו לפני שתסתיים הסעודה" הפטירה קלאודיה, מתרוממת מהכסא ולוחשת כישוף-נעילה לעבר מנעולי המגרות "חושבני שגם אני ארד, תלמידי הבית שלי עשויים לתהות מדוע איני טורחת לבלות בחברתם את ליל החג".

קרימהילד הנהנה בצייתנות, מאלצת את עצמה לפסוע אל הדלת. אלא, שכאשר חלפו רגליה מתחת למשקוף, נעצרה בפתאומיות.

"קלאודיה?"

פרופסור שטיין נעצרה, זוקרת גבותיה בציפיה.

"את... אהבת את אבא, נכון?"

"כן, מאד... גם אם לא בדרך בה חברייך לספסל הלימודים היו מגדירים אהבה" החזירה המורה ללחשים.

"אני יודעת. אני לא קנאית וטפשה כמו אמא. ו..." שפתיה רעדו, יודעת כי היא מעזה יותר מדי "האנשים בתמונה, הם היו ההורים שלך... אלו ש..."

חרף העובדה שהדבר לא נאמר מעולם, למצער לא במפורש, ידעה קרימהילד היטב כי אבא הציל את קלאודיה מן המוגלגים הגרמנים במלחמה הגדולה ההיא, עשורים רבים לפני שנולדה.

קלאודיה הנהנה בעצב.

"כן, יקירה. הם מתו שניהם, כשהייתי בשנת הלימודים השלישית באירמינסול. אלמלא אביך, זה היה גם גורלי".

קרימהילד הרכינה את ראשה. לא היה אדם בקרב הטבטונים שלא ידע כי הקוסמת הזרה, קלאודיה שטיין, נבחרה מגיל צעיר לשמש כחניכתו האישית של הרוזן באלזיגן-קראוזה. אולם איש לא ידע, כיצד ומדוע נבחרה.

"תוכלי... לספר לי?"

פעם נוספת, נדמה היה שקלאודיה ניחשה את מחשבותיה.

"כיצד נפגשנו, אני ואביך?" חיוך עצוב עלה על פניה "אני עצמי איני יודעת הכל, כלומר... איש מלבד אביך אינו יודע, כיצד שמע אודות ילדה רזה ומפוחדת, שאפילו השכנים ב... רובע היהודי המסוגר בלודג' בקושי ידעו בקושי את דבר קיומה. הייתי צל קטן ומפוחד, אבל על כך שנאסר עליו ללכת לבית הספר, וכמעט ולא היו ספרים בחדר הקטן בו גרתי ביחד עם ההורים ושני האחים הקטנים שלי. היו לו שיטות משל עצמו, אני מניחה" אמרה, מסמנת לקרימהילד להכנס ולסגור את הדלת "בוודאי שלא דרך משרד הקסמים הגרמני" הפליטה בתיעוב "ושאר אלו שידעו ושיתפו פעולה ב... אסור להתערב בענייני הממשלה המוגלגית... אין לקבל תלמידים יהודים ללימודי קסמים, עד שיובהר המצב הפוליטי מול ממשלת הרייך, ועוד חוקים..." לרגע, עלתה על פניה ארשת כזו, שגרמה לקרימהילד להרתע לאחור. "שדם נוטף מן האותיות הקטנות והיפות שלהם. אביך הפר תשעה חוקים לפחות, כאשר בא לקחת אותי".

קרימהילד קרבה אליה באיטיות, בעודה המשיך הסיפור לקלוח מפיה, כמו נפרץ באחת סכר בן מאות שנים.

"יתכן שאביך סבר שאני כמו... סוג של הרמיוני גריינג'ר, ויתכן שרצה להבהיר למשרד הקסמים בברלין מה הוא חושב עליהם. אבל כך או כך, ערב אחד הוא פשוט דפק על הדלת. אמא ואבא כמעט התפלצו מאימה, כשראו אציל גרמני שואל בקול שקט, האם כאן מתגוררת העלמה קלאודיה שטיין. לפעמים... לפעמים אני מתקשה להאמין שחלפו שמונים ושתיים שנים מאז הערב ההוא"

קלאודיה הטתה את ראשה לאחור, ידיה מלטפות את זגוגית התצלום. אחר, הוסיפה לדבר, ספק אל קרימהילד וספק אל עצמה.

"האחים הקטנים שלי התחילו לבכות בשקט, ואמא ואבא היו חיוורים כמו סיד, למרות שהוא... לא צעק ונבח פקודות, כמו שהגרמנים היו עושים בדרך-כלל, אלא לקח את אבא ואמא לפינה, ודיבר איתם בלחש... כמעט שעה, אני חושבת. עד היום, אני תוהה עד כמה הבינו את ההסברים שלו, מלבד העובדה שהוא מציע לקחת אותי למקום בטוח, רחוק מהגטו ורחוק מהרוצחים עוטי השחורים. ואני... אני ידעתי שמדברים עלי. כלומר, קרו לי בשנתיים קודם כל מיני דברים מוזרים, ואני פחדתי... מאד פחדתי. ואז... אז אבא ואמא התחילו למלמל תודות, ולהתרוצץ כמו מטורפים בכדי לארוז לי בגדים ודברים אחרים, למרות שאביך הבהיר להם כמה פעמים, שאין צורך. אבל..."

קרימהילד ישבה בדממה, עוקבת אחרי דמעה בודדת שנטפה במורד לחיה של קלאודיה.

"הם... פשוט התעקשו, לתת לקליידל הקטנה כמה שיותר מהקמצוץ שהיה להם. אמא בכתה שכרכה מעלי את המעיל, מחבקת אותי חזק ככל שיכלה ומתחננת שאזכור אותם, ואני... אני הייתי כל-כך קפואה מפחד..."

למשך רגע ארוך, השתתקה, אצבעותיה לופתות את התמונה בכח.

"אני זוכרת איך ירדתי במדרגות בפעם האחרונה, והרחוב... הרחוב היה חשוך וריק, כשאביך שלף את השרביט והתחיל לזמרר מילים בגרמנית עתיקה בכדי לזמן את הערפל המכושף שיקח אותנו. כשהסתכלתי, היה עוד אור בחלון שלנו, וראיתי את הצלליות של אבא ואמא מביטות למטה, ו... עד היום איני יודעת, כיצד גייסתי אומץ להביט באביך בעיניים רטובות מדמעות ולשאול בקול דקיק 'אני לא אראה שוב את אבא ואמא, אדוני?'

"ומה אבא אמר?" חקרה קרימהילד בלחש.

"את האמת" החזירה קלאודיה בכובד-ראש "הוא אמר ש... הלוואי ויכול היה לומר דברים אחרים, אבל אנשים מנוולים שולטים היום באירופה. ואז הוא רכן עלי. אני זוכרת את העיניים הבהירות שלו בוהקות, כאשר השביע אותי להיות אמיצה. זו היתה הבקשה ה...אחרונה של ההורים שלי, שאהיה אמיצה ואחיה. הייתי... בת אחד-עשרה בדיוק, ביום בוא הביאו אותי לאירמינסול. ו... כנראה שהצלחתי" סיכמה במרירות. "תמיד אהבתי ספרים, וכשהגעתי לשם, פשוט הטבעתי את הזכרונות בספרים. כך או כך, לא היו לי חברים, ולא הרבה לעשות מלבד לקרוא, ללמוד ולהוכיח להילדריק פון באלזיגן-קראוזה שאני ראויה לאמון שלו. הייתי... מצפה בכליון עיניים לזמנים בהם התפנה בכדי להקדיש לי מספר שעות".

משהו בישותה של קרימהילד התכווץ.

"לא היו לך חברים כי היית בוצ...בת של מוגלגים?"

קלאודיה הנידה ראשה לשלילה.

"לעיתים, אני מוצאת עצמי משועשעת מכך שכולם בטוחים כי טהורי-הדם הם נציגי הרוע והיהירות עלי אדמות, וכל בני המוגלים טובים ונחמדים. הו, עד כמה שהם טועים. התלמידים מהמשפחות הטבטוניות העתיקות, הם..." קלאודיה נראתה כשוקלת היטב את דבריה "הם היו מנומסים וקרירים. לעיתים רחוקות, הייתי זוכה לקבל מהם מחמאה או ניד ראש של הערכה, אבל מעולם לא הייתי אחת משלהם. אולם למצער, הם הניחו לי לנפשי. כלומר... אם קוסם כאביך החליט שאני ראויה ללמוד בקרבם, אזי מילתו אינה מוטלת בספק. אבל בני המוגלגים..." פעם נוספת, מלאו עיניה שנאה "הם היו סיפור אחר לחלוטין".

קרימהילד כיווצה את גבותיה בפקפוק.

"אבל..." מחתה " אירמינסול לא מקבל בני מוגלגים, מלבד כאלו שאחד האצילים בוחר באופן אישי..."

"באותה תקופה היו פני הדברים שונים, אירמינסול היה מחוייב לקבל בכל שנה מכסה, ששלח לו משרד הקסמים בברלין. והם... הם לא יכלו לסבול את הרעיון, שיהודיה תלכלך את ספסל הלימודים שלהם" סיננה קלאודיה מבין שיניה "כל אימת שחשבו שהמדריכים אינם מבחינים, הם היו עושים הכל בכדי למרר את חיי. והיה... אחד מהם, הרמן גראבה" רשפה "אני עדיין מסוגלת לזכור את הפנים ואת הלחיים הדשנות והסמוקות שלו, והוא... הוא היה הגרוע מכולם. זה היה בתחילת השנה השלישית, כשטיפלתי בו".

"הרגת אותו?" שאלה קרימהילד בעניין.

"לא רחוק מזה, ולא בגלל שלא ניסיתי" החזירה קלאודיה "זה קרה ביום הראשון אחרי סעודת פתיחת השנה, כשהוא והחבורה שלו חסמו לי את הדרך, מצחקקים ונראים מרוצים מאד מעצמם. 'חזירה יהודיה, רוצה לראות תמונות יפות?' ככה הוא שאל אותי, ושלף תצלומים שקיבל מאביו" קולה רעד "הוצאות להורג, מערומים של גופות... גברים, נשים וילדים. ואז, הוא קרץ לאחרים ושאל אותי אם אני מזהה שם קרובים... ואז התנפלתי עליו. למזלו, הייתי חלשה מדי עבור אבדה קדברה, אולם כבר אז, שלטתי בקללת המגלב של לוקי, ועוד כמה וכמה קללות טבטוניות אחרות שאביך לימד אותי. צרחתי כמו מטורפת, ויריתי בגראבה ובחברים שלו את כל מה שהיה לי. זה היה... קשה לי לתאר, איך הרגשתי כשראיתי את הצילומים הנוראים מתפזרים לכל עבר, רבים מהם ספוגים בדם של גראבה והאחרים. אני... אני חושבת שהוא היה באשפוז כמעט חודשיים, וכל החברים שלו התחילו לברוח לכל הכיוונים, מיללים וצווחים 'היהודיה רוצחת את הרמן!'".

קרימהילד טלטלה את ראשה במיאוס.

"שיבכו, הטינופות" הצהירה "גראבה ההוא הרוויח את הנקמה ביושר, לא?"

"כך אמר גם אביך, כאשר הגיע כבר באותו ערב נציג של משרד הקסמים, לדרוש את סילוקה של היהודיה עושת הצרות מהלימודים. אביך, כפי שאת יכולה לשער, השליך אותו ממשרדו בבושת פנים, ו..." קלאודיה הפליטה אנחה שקטה "הנה כך, אני חייבת לו הכל... ובכל-זאת, נכשלתי בנסיוני להגן עליו מפני בנג'י לובאמה... דרך עלובה מאד לגמול לו על כל מה שעשה בשבילי. ו... אוה, אני חושבת שבאמת מוטב שתלכי עכשיו, יקירה. הסעודה בוודאי כמעט ונגמרה".

קרימהילד הנהנה, נאבקת להבליע חיוך.

אל תדאגי, קלאודיה. הדם יגאל הלילה... הלוואי ויכולתי לספר לך.

קלאודיה אילצה את עצמה לחייך, מוחה באיטיות את עיניה.

"אני מצטערת ש... שהפלתי עלייך את כל זה. אבל... האם אוכל לבקש ממך משהו?"

"כמובן" החזירה קרימהילד כמאליה.

"כל שאני מבקשת" אמרה קלאודיה בקול עצור "הינו אותו הדבר שביקש אביך ממני, לפני שנים רבות. הבטיחי לי להיות אמיצה ו... לבחור בחיים. אנא".

שפתיה של קרימהילד רעדו. היא חייבת להסתלק, זעק קול בתוכה, אחרת... אחרת תשבר ותפרוץ בבכי. הלוואי... הלוואי ויכולתי, אבל...

לרגע אחד, נעצרה על סף הדלת, משליכה מבט אחד ואחרון לאחור.

" קלאודיה" אמרה בקול עמום "את... לפעמים אני חושבת, שחבל... הלוואי ואת היית האמא שלי".

בלא להמתין לתשובה, הפכה את פניה ונמלטה לעבר המדרגות.

* * *

הסערה סגרה על הוגוורטס כחיית טרף, מכה בצריחים באלף מגלבי-רפאים; הרעמים היו כה חזקים ותכופים, עד כי קרימהילד דימתה לחוש את הקירות רועדים. בתום חצי שעה ארוכה כנצח באולם הגדול, תמה סעודת החג כליל, ועדת הסלית'רינים החלה מתנהלת בכבדות במורד המדרגות, לעבר המועדון. מנצלת הזדמנות, חמקה קרימהילד אל תוך מסדרון צדדי, מברכת על העלטה והבדידות ששבו וסגרו עליה מכל עבר.

לבחור בחיים... לא קלאודיה, מאוחר מדי. הרהרה בצער, מנסה לדחוק את המחשבה הסוררת, כי עד הקיץ הבא תהיה בת-שבע עשרה, ואם תרצה תוכל לעזוב לתמיד את אמה ורוי פלטשר. לא, לא כך נגזר. אולי... אולי אצל היהודים יש סיפורים כאלו, שאחרי כל הדם, הרשע והדמעות בסוף איכשהו הכל מסתדר והסוף טוב; לא אצלנו.

סילביה מאלפוי לא נכחה באולם הגדול; אי לכך, החליטה קרימהילד להמתין עוד שעה בטרם תחמוק אל חדרה בכדי לארגן את החפצים המעטים שתקח. נראה היה, כי כמו קלאודיה בזמנה, גם היא לא נזקקה לדברים רבים. לרגע, השתעשעה ברעיון ללכת ולהפרד מלין, וברגע הבא גנזה אותו... לא, מסוכן מדי. אסור לקחת שום סיכון, לין... היא כבר תבין בעצמה. ואולי... אולי קלאודיה צודקת, ואפשר לחכות עוד כמה שנים לפני שאסגור את החשבון עם לובאמה? לא, לא תהיה לך לעולם הזדמנות טובה כל-כך...

רעם נוסף, חזק מקודמיו, הרעיד את מגדלי הוגוורטס, וקירות האבן החזירו הד. אחת מרוחות הרפאים חלפה במהירות, גורמת לקרימהילד להרתע ולהסתתר מאחורי עמוד. לא... רק הבארון המגואל או פיבס חסרים לי עכשיו... הרהרה, ואחר נרגעה מראתה את תווי הפנים השקופים. אוה, זה סתם האידיוט כמעט-בלי-ראש, אין סיבה לדאגה.

מסדירה את נשימתה, התיישבה בצל העמוד, סופרת את הדקות. עוד מעט, ותגיע השעה לה ציפתה במשך שלוש שנים. עוד מעט ו...

"קרימהילד!"

קרימהילד קפצה על רגליה והסתובבה כנשוכת נחש. אגרופיה נקפצו כמאליהם, כאשר הבחינה בעניבתו האדומה של הנער שניצב בקצה המסדרון; מקץ רגע, שב וקרא בשמה, דמותו המוצללת מוארת אך במעט באור הלפידים.

"קרימהילד, אני יודעת שאת שם. את... חייבת לבוא!"

אין טעם להסתתר. מה הוא כבר יכול לעשות לי? מעלה ארשת יהירה על פניה, נחלצה ממחבואה ופסעה שתי פסיעות לעברו.

"מה אתה רוצה, הופמן?"

הנער אץ לעברה. משקרב, יכלה לשמוע את נשימתו הכבדה, מתרססת בפראות מבין שפתיו.

"אהה... אמרו לי שלא ירדת למגורים של סלית'רין, אז חשבתי ש... את חייבת לבוא איתי, מהר!"

קרימהילד צמצמה את עיניה בבוז.

"ומדוע שארצה לבוא בחברתם של גריפינדורים?" החזירה בצינת-קרח. גודריק הטפש לא ראוי אפילו שאפרד ממנו, שלא לדבר על כך שהוא יחשוד, ישחק שוב את האביר וינסה לחסום אותי בגופו. "אם בן-דודי הבוגד-בדם חושב..."

ידו הרועדת של הופמן אחזה בשולי גלימתה. קרימהילד הבליעה את הלגלוג שעמד על לשונה, כאשר הבינה בארשת פניו; הופמן היה חיוור כסיד, עיניו קרועות לרווחה ושפתיו רועדות. מאז ליל הילדים המתים, לא ראתה אימה כזו על פניו של אדם.

"בבקשה קרימהילד, זה לא... לא מה שאת חושבת. גודריק הוא... מתנהג באופן מפחיד. פיטי הרגיש שמשהו לא בסדר עוד לפני הסעודה, אבל אחר-כך, זה...פשוט היה אסון. כולנו, אה... ניסינו לדבר איתו, למנוע ממנו ללכת, אבל זה... כלום לא עזר. אפילו ס...סילביה ניסתה, והוא כמעט הרג אותה. את... אנחנו חייבים לעצור אותו, לפני שהוא מתרחק!"

קרימהילד נשכה את שפתיה.

"חשבתם על לקרוא למורה או משהו?" רטנה בקול נמוך. "אלים! דווקא הלילה, מכל הלילות, בן הדוד היקר שלי החליט להשתגע". הוסיפה בזעם, אולם הניחה להופמן לגרור אותה אחריו. טוב, יש לי עוד קצת זמן להרוג, ו... לא יזיק לראות מה הביא המטומטם על עצמו. כובשת את ספקותיה, רצה בעקבות הופמן לאורך המסדרונות. נדמה היה לה, כי מישהו זיהה אותם וקרא להם לעצור, אולם הופמן לא האט את ריצתו. כהרף-עין, עלו במורד גרם מדרגות. פסלו הישן-נושן של ג'ורג' הלקקן הוזז כדי פסע ממקומו הרגיל, חושף לעין-כל את פתחת המעבר מאחוריו.

הדים מתחזקים והולכים הגיעו לאוזניה, כאשר מיהרו במורד המעבר המוליך למדשאות. יבבת הרוח התחזקה בהדרגה, נמהלת בקולות מתווכחים שבאו מהקצה האחר, ממש ליד פתחה החיצון של המנהרה.

"לומוס" הורתה במהירות; האור התפשט במהירות משרביטה, חושף את הדמויות המשתופפות ליד קמרון היציאה. מלאני בכתה בפחד, בעוד סילביה ופיטי מתווכחים, מנופפים בכעס בשרביטיהם.

"השחצנות הגריפינדורית שלכם פשוט מעוררת רחמים" לגלגה סילביה, עיניה האפורות מתיזות ניצוצות. באור העמום, יכלה קרימהילד לראות את סימניה המכוערים של מהלומה על פניה "דיבורים לא יעזרו יותר, זה קסם אפל מהרמה העליונה... אולי אפילו דיבוק ממית. אתה יודע, יש דברים שהם אפילו מעל לכוחם של יורשי פוטר המהולל".

"את 'שכחי מזה!" נהם פיטי בכעס, תלתליו השחורים מתנופפים כנחשים סביב לחייו "חייבת, חייבת להיות דרך ו... פרופסור לונגבוטום לא בהוגוורטס, ואני בחיים לא קורא לכאן את סבר-מאוס הזקן, את יודעת מה הוא יעשה לגודריק?"

"ומה אתה חושב שיקרה לו ביער?"

"מפחדת להכנס לשם, מאלפוי? אולי גם את צריכה את פנג לידך?"

"חתיכת..."

"מה לכל השדים קורה כאן?" הרעימה קרימהילד, מבטה חולף ממלאני הבוכיה, לסילביה ופיטי וחוזר חלילה. "ה...פעמון?"

מלאני הרימה את ראשה מבין ידיה, מנידה בראשה לחיוב.

"ניסיתי לומר להם שחייבים לקרוא לאחד המורים מיד..." החלה סילביה, נאנקת בכאב וממששת את סימן המהלומה על פניה.

"אין סיכוי, אני לא מפקיר את החבר שלי ללכת שמה כמו... כמו..."

קרימהילד שלחה בפיטי מבט קטלני.

כמה חבל. אולי מוטב היה שתלך להפרד לשלום מאבא שלך. אחר, דחקה את העניין לרגע מדעתה, שולחת מבט ארוך אל פתיתי השלג המשתוללים בחוץ; בחוש נעלה מהראיה יכלה לחושב בעצי היער האסור חורקים בלעג, מצפים לבן-דודה כי יכנס אל תוכם ויעלם לנצח. "אני לא בטוחה שזה יעזור, אם הוא יספיק להכנס ליער" החזירה בקול שקט, שוקלת את הדברים בדעתה פעם נוספת. "לאיזה כיוון הוא הלך?"

הסערה יללה והשתוללה סביב, כאשר פתחה קרימהילד במרוצה, מאיימת להבקיע את קסם החימום שהטילה סביב גופה. השלג הסתחרר ושרק בפראות סביב גלימותיה, כמבקש ללפות את בשרה ולהפילה ארצה. מפעם לפעם, הבזיקו הצמרות השחורות בבוהק עז, כאשר צלפו הברקים ארצה בזה אחר-זה. הרוח נהמה ככלב מורעב, מנסה לעקור את שרביטה הרועד מבין אצבעותיה.

"ג-ו-ד-ר-י-ק!" שאג פיטי מאחורי כתפה, מרים את שרביטו הבוהק גבוה ככל שרק יכול.

"גודריק, בבקשה תחזור!" קראה מלאני חזק ככל שרק יכלה. סילביה התקדמה בשתיקה מן העבר השני, שפתיה קפוצות ושרביטה דרוך.

סילביה צודקת... אם הדבר הזה מחכה לנו, נגמור כמו הקונדסאים הצעירים" נשימתה נפלטה בענן הבל מפיה. הפעמון הארור... הייתי צריכה להוציא אותו בכח מידיו של הטיפש כבר אז.

"הנה, שם!" קראה סילביה לפתע, קולה נשמע בקושי מבעד לרוח ולשלג.

קרימהילד אימצה את עיניה; ברק נוסף קרע לגזרים את שמי הליל, מאיר בלובן עז את בקתתו הנטושה של שומר הקרקעות; גדרות העץ הארוכות המקיפות אותה נראו לקרימהילד ככלונסאות-תליינים, שראשים ערופים מוקעים על חודיהם המלובנים.

גודריק לא רץ; כעת, יכולה היתה קרימהילד לראות את דמותו המתנודדת בשלג, נעה קדימה בעקשות אל-אנושית.

"גודריק, עצור מיד!" צרחה בגרמנית, מכוונת אליו שרביטה. הלה לא הגיב, חולף בדממה מבעיתה לצד פסלו העצום של האגריד.

"דיבורים לא יעזרו, נקיף אותו!" צעקה מעבר לכתפה, מחישה את ריצתה ועוקפת ביעף את היפוגריף האבן שפרש את כנפיו הדוממות לצד הגדר. גודריק הוסיף לדבוק בנתיבו, ולרגע הסתירה אותו החיה המפוסלת. קרימהילד הכפילה את מאמציה, וברגע הבא זינקה וחסמה את דרכו בשרביט שלוף. במטושטש, יכולה היתה לראות את האחרים מתפרסים מאחור, מקפידים לשמור על מרחק בטוח.

"עצור אמרתי" סיננה מבין שיניה "אחרת אעצור אותך בעצמי".

הדמות המתנודדת האטה, פוכרת את אצבעותיה ונוהמת באיום.

"סתלקי אחורה" קולו של גורדיק היה מעובה, אנושי אך למחצה, כמוהו כאש הפרועה בעיניו. זרועותיו הטלטלו בכבדות בעודו קרב בהילוך כפוף, כאילו הפך לקוף ענק. "אלאיל... הם קוראים... הם קוראים לי, האלונים העתיקים. אני שומע אותם ואת... לא תעצרי אותי!"

ליבה של קרימהילד פרפר, כאשר הבחינה בפנים המעוותות בזעם; זרזיפי שלג נטפו משערו הסמור והפרוע על מצחו, נוזלים לאורך פניו באין-מפריע.

"שכח מזה" מלמלה, תוהה מתי תחוש את סימניה הראשונים של הילת החנק. "אתה מטורף, ואתה לא זז מכאן. תן לי את הפעמון, עכשיו!"

השאגה שבקעה מפיו של גודריק היתה כה רמה, עד כי קירות הבקתה החזירו הד.

"כמו כולם... אני אהרוג אותך, גנבת!" שאג, מזנק קדימה במהירות מבעיתה. "שלי, הוא הפעמון שלי!"

קרימהילד החלה להגות לחש, אלא שגודריק היה מהיר יותר. כאב עז התפוצץ בגופה, כאשר הלם בה אחד מאגרופיו גורם לה למעוד ולצנוח אפרקדן על השלג.זרועה השניה נעה, עוקרת כלאחר-יד את אחד מכלונסי העץ.

"להרוג..."

"שתק!"

הקרן האדומה שטסה משרביטה של סילביה פגעה בגודריק מתחת לכתף, גורם לו לנהום בכעס. אלתו הכבדה החטיאה את מטרתה וחרשה תלם ארוך בתוך השלג. אלא, שגודריק לא התמוטט; הקסם רשף והתיז ניצוצות לכל עבר, כאילו פגע באבן.

"שתק!"

קרן נוספת פלחה את האוויר, בוקעת משרביטו של פיטי. בזו הפעם, נפגע גודריק בבטנו, מיבב ומתנודד כשיכור.

"ג-נ-ב-י-ם!"

הופמן ומלאני נאנקו בפחד וקפצו לצדדים בכדי להמלט מן הזינוק שכוון לעברם; מתנשפת ונאבקת לקום, הבחינה קרימהילד בדמותו הכהה של גודריק החולפת ביניהם, מזנקת ונעלמת מעבר לפינת הבקתה. שתיים או שלוש קרני שיתוק נוספות נורו לעברו, פוגעות בקיר האבן או חולפות על פניו ודועכות בתוככי הסערה.

"גודריק, בבקשה, בבקשה תחזור" מלמלה מלאני, רועדת כעלה ניגף. בדי כאב, התרוממה קרימהילד על רגליה, מנידה את ראשה לאות שלילה.

"הוא... הוא לא מסוגל להקשיב לך, מל" מלמלה בקול רועד "זה לא... זה כבר לא הוא. גם אם אמא שלו היתה ניצבת לפניו עכשיו, הוא היה קורע אותה לגזרים" מבטה נע באיטיות מגזעי העצים החורקים לעבר הטירה המרוחקת.

"תפעיל את הראש, לובאמה, אין שום טעם לרוץ כמו עיוורים אל תוך היער, כאשר... כאשר קל לנחש מי יחכה לנו לשם. סילביה צדקה" הוסיפה בעצב "הקסם האפל בפעמון הזה הוא הרבה... הרבה מעל המידות של כולנו" לרגע נוסף ואחרון חככה את הדברים בדעתה, ואחר נאנחה, מעבירה את מבטה בפנים המבוהלות שבהו בה "חזרה לטירה, עכשיו" אמרה בקול חזק יותר "הופמן, אתה רוץ למגורים של גריפינדור, מלאני, סילביה, אתן חפשו את סנייפ, או כל מורה אחר שתמצאו, ו...פיטי..." ליבה הלם בחוזקה בחזה כאשר הביטה בו, יודעת כי היא עושה טעות מרה.

"אתה, לך ותזעיק את ה...אבא הזה שלך ואת שאר ההילאים. אמור להם ששר היער עומד להתגלות" הוסיפה בקול מריר.

מה עשית, גודריק... בטפשות היהירה והאצילית שלך, התאבלה בליבה. האחרים הנהנו ופתחו במרוצה. לרגע אחד ויחיד, נותרה קרימהילד לבדה, שערה מתבדר בפראות ברוח השורקת.

הנה לך, קלאודיה, הרהרה בכעס. אני מקווה שאת מרוצה עכשיו. רק בגללך, נתתי לרוצח הזדמנות לחיות עוד כמה שנים... בגלל הבקשה שלך, וקצת... אולי קצת גם בגלל פיטי הטיפש" שפתיה התהדקו בחוזקה. כדאי לך מאד לרוץ לחפש את גודריק, בנג'י לובאמה... מלמלה בלא קול. אחרת, אמצא אותך הרבה לפני שהאחרים יחזרו מן היער.

לרגע אחד נוסף, ניצבה בלא נוע, עיניה נעוצות במגדלים הרחוקים. אחר, משכה בכתפיה ואצה להדביק את הנערים הנסוגים.