מחול הצללים
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar

"הצללים באים לרקוד. רקוד הלורד, רקוד הלורד"

(ג'ורג' מרטין, שיר של אש ושל קרח)

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

הרמיוני

"האם את חשה בנוח, מאדאם גריינג'ר?"

המרכבה החליקה בתוך העלטה, כאילו היתה בשר מבשרה; הרמיוני מלמלה תשובה חלושה, מתכרבלת באומללות בין גוני השחור והיין של הכרים במושב האחורי. מפעם לפעם, הרימה את ראשה מן הספר שקראה, להביט בנוף המטושטש שחלף ביעף בינות לעננים הכהים. במעורפל, יכולה היתה להבחין בעמקים נטועי כרמים ובעיירות ציוריות, שצריחי כנסיה מתנוססים גבוה מעל גגותיהן.

הו כן, אני בטוחה שזה מעניין אותו מאד, כמה נוח לי. הרהרה במרירות, מתפללת כי הסיוט יגמר סוף-סוף, וישיב אותה אל העולם המוצק והשפוי שהכירה... ואל הוגוורטס.

אלא, שהנסיעה בכלי שמר לסטריינג' כינה 'מרכבת-צללים' התארכה; נדמה היה לה, כי חלפו שעות מאז התיישב אנגרן בקדמת המרכבה, מניף את שרביטו ומכשף את הסוסים לדהור במהירות מסחררת... אם אמנם ניתן היה לכנות את שתי הבהמות הרתומות לכלי זה בשם סוסים. להרמיוני, נראו הללו כאילו נוצק גופם המטושטש מתוך ענן גשם כחלחל. בעלטה, דמו הללו לצלליות רפאים של חדי-קרן; צניפותיהם הנמוכות נשמעו אך בקושי, מזכירות להרמיוני הד עמום וקודר המתגלגל בין מצוקים.

לרגע הרימה את ראשה בדי-חשש, לקולה של צווחת ציפור רחוקה. כעת, החל הנוף להשתנות, הופך פרוע ומיוער יותר ויותר. לרגע, שקלה לרכון קדימה ולנסות לשאול את אנגרן מתי יגיעו סוף-סוף לפריס. אחר, החליטה שאין בכך טעם, ושיקעה את עצמה פעם נוספת בספר אודות קוסמי סין, קוראת בהשתאות את תאור כניעתו של הנסיך המכשף צ'ינג-יי לנציגי משרד הקסמים של בריטניה הגדולה.

מאלף, פשוט... מאלף. הרמיוני מצאה עצמה שבה והוגה פעם אחר פעם במילים היהירות שהטיח הנסיך צ'ינג במנצחיו בעצם כניעתו, מבטיח לסר היוארד קראוץ' ושאר נציגי האימפריה כי כל העממים שפלשו אל סין בעבר הפכו במוקדם או במאוחר לחלק ממנה- ומה מותרם של אלו שבאו מספינות על אלו שבאו מן הערבות הגדולות, רכובים על סוסים?

שושלת צ'ינג.... שושלת צ'ינג... אוך! הרמיוני הזעיפה את פניה, ואזי שבה להתבלט בבעיות דוחקות יותר. כעת, משהיתה בדרך לפאריס, וממנה הביתה, אל הוגוורטס, מצאה לראשונה זמן להרהר ברצינות בתמורה שתבעה ממנה בלאטריקס, בעת שהסתחררה דרך מפתח המעבר; נער ונערה צעירים יגיעו אל הוגוורטס, ועל הרמיוני לקבלם ולהגן עליהם בתוך בית הספר, בלא לשאול שאלות.

מה אומר ומה אדבר, בלאטריקס? הרהרה בעוקצנות. אם כך, אפילו את נעשית אמא? לא שאני מעוניינת לדעת איזה חתן הכניס טיפוס כמוך לביתו, תודה רבה. אזי, הציף אותה הרהור קודר יותר, מוחק את הגיחוך מעל פניה. הנה, אפילו היא זכתה בילדים. ונחשו מי לא? אז... תהני לך מהספרים ומן הזכרונות, הרמיוני ו... קווי שבכלל יכניסו אותך בחזרה להוגוורטס עם איך שאת נראית. סוגרת את הספר, שילבה את זרועותיה על חזה במרירות. הנה, כמסתבר, הפגם היחיד בתוכניתה המושלמת של בלאטריקס.

"אעשה מה שאוכל" מלמלה אל העצים האפלים מעבר לחלון המרכבה. היא תחליף את התלבושת המגונה הזו בהזדמנות הראשונה, כמובן, ותטוס להווגוורטס בדרך המהירה ביותר שתזדמן לה. זמן רב מדי, הרהרה, היתה מנותקת כליל מהעולם החיצון, ואי-כה חשה כי העניינים בבית הספר אינם כשורה...ולא רק בשל העובדה כי סנייפ בוודאי מנצל את ההזדמנות בכדי להתעלל בבית גריפינדור ובנוויל... אוי!

משהו בה הזדעק, כאשר נזכרה לפתע במינוי האחרון עליו הספיקה לחתום לפי שעזבה את משרדה בפעם האחרונה.

צרחתו של עוף צולל גרמה לה להתנער מהרהוריה; מר לסטריינג' התזדקף למחצה במושבו ושלח את פרק ידו בכדי לקלוט את העורב השחור העצום שטס לעברו, עיניו האדומות רושפות. הרמיוני הידקה את שפתיה בעצבנות, כאשר הבחינה בדרך בה מטה אנגרן את ראשו ומתרכז, כאילו ניהל שיחה חסרת-קול עם הציפור השחורה. זו האחרונה שבה וטפחה בכנפיה, מקרקרת בקול. הרמיוני יכולה היתה להשבע כי הבחינה שהוא מניד ראשו מלמעלה למטה, כעונה בחיוב על שאלתו הדוממת של הקוסם.

"האם קרה דבר-מה, מר לסטריינג'?"

הזקן הסב אליה באיטיות את מבטו, כמתלבט.

"אינני בטוח, אולם מוטב שננהג בזהירות. החזיקי חזק במקומך, אנו משנים מסלול"

העורב צווח בקול, מתכבד בדבר-מה ששלה מאחד מכיסי גלימתו של הקוסם. אחר, פרש את כנפיו העצומות והמריא למעלה באחת, קולו מבשר-הרעות מהדהד בין הענפים הכהים. ברגע הבא, פתחו בהמות הצל בדהרה כה מהירה, שהטיחה את הרמיוני בעוצמה אל תוך הכרים; נדמה היה לה, כי המרכבה טסה במהירות אשר עלתה כעת על זו של מכונית מוגלגית, חומקת ומשנה כיוונים בין שורות העצים, שהלכו ונעשו צפופות וכהות יותר ויותר ככל שנקפו הדקות.

מרלין, זה גרוע יותר מהאוטונוס, רק ש...

פוף. המרכבה חלפה כחץ מקשת בפרצה עצומה בין שני עצים קדמוניים, מבריחה ציפורים לכל עבר; לרגע, פילסו את דרכן באיזור פתוח יותר, משום שפתיתי שלג הסתחררו מסביבם. אזי, שבו העצים והשתלטו על שדה הראיה, כאשר נטה כלי הרכב בזווית חדה, נכנס ונחלץ מבין שורשיו המורמים של אלון עצום לגודל.

האם צ'ו עלתה על עקבותי? כיצד? הרהרה הרמיוני בבהלה. אז זה כל מה שאני? כלי על לוח שח-הקוסמים שמשחקות צ'ו ובלאטריקס זו מול זו? או שאולי גברת צ'אנג אוהבת אותי במיוחד? עווית תיעוב עלתה על פניה כאשר נזכרה באותו יום במרפאת הוגוורטס, לאחר הקרב הגדול במחלקת המסתורין, לפני שנים כה רבות... צ'ו הגיעה לשם עם עוד כמה מחברי תצ"ד, רק כדי לבקר את לונה, ככה אמרה. אולם הרמיוני זכרה היטב את המבט לו זכתה ממעמקי עיניה האפלות.

טראח. המרכבה נעצרה באחת על קרקע קשה; בהמות הצל צנפו ונחרו בקולותיהן העמומים, מטלטלות את ראשן בעצבנות ורוקעות בפרסותיהן על מרצפות האבן השחוקות.

"אנו נחסה כאן למספר שעות, גבירתי" אמר אנגרן, יורד בקפיצה ממקומו ומצווה בשרביטו על דלתות המרכבה. אלו נפתחו מיד, מאפשרות להרמיוני להחלץ מתא הנוסעים. לרגע ניצבה במבוכת-מה במקומה, מנערת את שערה ומתכווצת בגלימתה נוכח הקור. אזי, פערה את עיניה בחלחלה נוכח המבנה שניצב מול עיניה.

מבנה העץ הגדול עליו הצביע אנגרן נבנה באחד המקומות הנאלחים ביותר שניתן לעלות על הדעת: לצד שורה של גרדומים עתיקים, ותילי חורבות שיתכן ולפני מאות שנים סימנו את מיקומו של כפר. הרמיוני כמעט ויכולה היתה לדמיין לנגד עיניה שלדים עתיקים מתנדנדים בקצות החבלים, מחייכים אליה את חיוכם המזוגג.

המבנה עצמו, כפי שציינה בינה לבינה, לא היה טוב בהרבה. חלונותיו שחורים ומלאי טחב וקורי עכביש, וריח חריף ורע של קיסוס נודף מקירותיו הבלים. הרמיוני חשה כיצד ניטעות רגליה באדמה, מסרבות להתקדם.

"סומבריוס או-פנריוסה!" ציווה מר לסטריינג', מחווה חצי מעגל לעבר המרכבה. זו חרקה והטלטלה מצד לצד, ואזי התכווצה ודעכה בפרץ אדים שנשבו אל תוך ידו הפתוחה, מתגבשים באיטיות לגביש גדול בגון כחול-ערב.

הרמיוני משכה בכתפיה. אילו היו במקום אחר, היתה בוודאי מעירה לו, שלדעתה אין הוא הוגה את המילים באורח מדוייק; אותה תבנית כישוף דומה חזרה על עצמה ברבים מחפציהם של בני לסטריינג', והרמיוני חשדה כי צורת ההגיה הנכונה נשכחה מהם, דבר שהפך את הכשפים לאיטיים יותר ויעילים פחות. אלא שכעת, היתה רוחה עכורה מדי בעבור זוטות כאלו.

ואני עוד חשבתי שהבית ברחוב גרימולד היה גרוע, הרהרה, קבס עולה בגרונה. מר לסטריינג' גיחך, נראה כמנחש את מחשבותיה.

"שיפוץ לא היה מזיק לו, כן" העיר בלגלוג "אולם זה מקום המחסה הבטוח ביותר בכל רחבי יער בולון, ואם זחלני-הטינופת רודפים אחרינו, הם יתעו שעות ולא ימצאו את דרכם לכאן. מוגלגים, כמובן" ציין כבדרך אגב "לא היו רואים יותר מחורבה אומללה לצד הגרדומים הישנים. היה כאן כפר שלהם, לפני מאות על מאות שנים, אבל המגפה השחורה לא השאירה הרבה אחריה, ככה נראה ו... " ידו אחזה בפרק ידה בשמץ אזהרה "מוטב שלא נזכיר את השם גריינג'ר, כל עוד אנו שוהים כאן. כמה מבאי-המקום עשויים... שלא לקחת זאת ברוח טובה".

הרמיוני שלחה בו מבט זועם, אולם הניחה לו להובילה בזרועה אל תוך הדלתות האפלוליות. נדמה היה לה, כי כובעה השחור זע על ראשה כמאליו, מצל על פניה ומבליט את המנטיקורוס הכסוף והמאיים שעל קדמתו.

"אוה, אנטוניוס!" קרא מר לסטריינג' בקול נמוך כאשר נפתחו הדלתות בחקירה, מוליכות אותם למבואה חורקת שתמונה גדולה של תליין זקן ורעול-פנים נתלתה על קירה הצדדי, נשען על גרזינו גדול-המידות. "אם החורבה שלך עודנה עומדת על תילה" הוסיף בלגלוג "ארצה את השולחן הרגיל שלי, ארוחה ומשקה לשניים".

לרגע, לא באה כל תשובה, מלבד מלמולים ולחשושים מוזרים מן האולם האפל שהשתרע מול פניהם. אחר, טלטל התליין הזקן את ראשו, וכחכח בגרונו ברוב חשיבות.

"מר לסטריינג' בא, תן מעט כבוד למשפחה עתיקה ומיוחסת והזז את עצמך לכאן!" צווח בקול סדוק כאשר דילג מהדיוקן והלאה "הו, איזה נכד של-נכד מצאתי לעצמי" שמעה הרמיוני את קולו מהדהד מתוך האולם; פצפוץ להבות חרישי ענה, כאשר הגביהו מספר לפידים את להבותיהם, מגרשים מעט מהאפלולית ומאירות את דרכם.

"פירושם של דברים, כי השולחן פנוי" גיחך אנגרן, משועשע למדי נוכח מבוכתה וחששותיה של הרמיוני "בואי, דודנית יקרה. השתיה כאן מצויינת, על דברתי".

אני בטוחה... דם של ילדים מוגלגים בחלב עטלפים? הרהרה הרמיוני בתיעוב, אולם צעדה עימו בצייתנות לאורך האולם, סוקרת בחשש את המבטים שננעצו בהם מכל עבר. כמה מן הטיפוסים המוצללים ליד השולחנות הנידו את ראשם בברכת שלום קרירה, ושבו מיד לעיסוקיהם ושיחותיהם השקטות. גבר משופם בעל צווארון איטלקי עתיק בהה בהם במבט משועשע מתחת לעכביש האבן הגדול שפוסל מעל הדלפק.

"ארנוריו די-פיוריני, הכר בבקשה את מאדאם קמיל מאלפלואה, דודנית רחוקה שלי, וידידה יקרה של בית לסטריינג' " אמר בחצי-חיוך, גורם להרמיוני לרעוד מזעם"

האיטלקי קד בשנית, מרים את כוסו לחייה בחיוך חלקלק.

"אל תחששי" לחש אנגרן בקול מעודד יותר, מששב האיטלקי לענייניו. "הם אולי נראים קצת... קשוחים, אבל הרוב טיפוסים... שלווים מאד, כל עוד לא דוחפים את האף עמוק מדי לעיסוקיהם" הוסיף, מחווה כלאחר יד לעבר זוג מכשפים מבוגרים שעסקו בבחינה והחלפה של חרוזים שחורים גדולים, שלהבה כחולה מוזרה בוערת בליבתם.

הפונדקאי, גבר בעל רעמת שיער אפורה ופרועה, דידה לעברם, מניף את שרביטו בכדי להרחיף אל שולחנם שני גביעים דמויי-פרח, מלאים עד גדתם בנוזל סגול מהביל. "הנה האפרטיף שלך, מר לסטריינג' עמוק ומשובח כרגיל"

לאחר מכן, נדמה היה להרמיוני כי העניין בכניסתם דעך, לפחות למראית עין. רק פעם אחת, חלפה מעל שולחנם רוח-רפאים מזוקנת בקרעי בגדים, משקשקת בשלשלאות שקופות ונאנחת "איי, מר לסטריינג' הצעיר... ברוך הבא אל תאינו הקט. ולמה האחים שלך לא טרחו לבוא ולבקר אותי, הא?"

"אל תשימי לב אליו" נחר אנגרן בבוז "הוא מטורלל לגמרי במאה השנים האחרונות... ותפישת הזמן שלו גרועה עוד יותר".

הרמיוני הנהנה, מרחרחת בזהירות ואחר טועמת מעט מהמשקה בכוסה; טעמו של הנוזל הסגול היה עדין ומסחרר בו-זמנית, גורם לה להאנק בעונג שקט, כאילו נשטפו גופה ורוחה גם יחד במי בדולח עדינים. אלא שחרף זאת, הניחה במהירות את הגביע על השולחן, מחליטה להקפיד על מידת הזהירות. תחת זאת, סקרה בשקט את מבנהו של האולם, שלא דמה ולו במעט לצורתו של בית העץ הרקוב שנשקף אל הבאים מבחוץ. נדמה היה להרמיוני, כי אבני החיפוי והבליטות בקירות האבן שרטטו ביניהן רונות חשאיות, דומות למדי לאלו שנחרטו על המחרוזת שענדה. איזור הדלפק עוצב כאילו נוצק מתוך רשת עכביש גדולה, בתוספת שלשלאות מוזרות שנתלו מהתקרה, קצותיהן מאירות את סביבתן בירוק זרחני.

מעווה את פניה במיאוס, חידדה את אוזניה בכדי לנסות ולקלוט דבר-מה מן השיחות סביב; מקץ זמן-מה, נדמה היה כי התמזל מזלה. שני הקוסמים הזקנים, שסיימו לבחון את החרוזים המוזרים, התרווחו במקומותיהם, שיחתם גורמת להרמיוני לזקור גבות בחרדה.

"לאסור את פאבלו דה-מדיצ'י הזקן בלב ונציה? תגיד לי אתה... למה בזמננו לא היו הילאים מטומטמים כל-כך?"

"כי אלו בסך-הכל חבורת בריונים של הקונפרדציה, טיפשים אחד-אחד כמו צואה של ניפלר. ככה או ככה, שניים מהם כבר לא ירעישו יותר, אחרי מה שחטפו שמה בסן-מרקו, ועוד שלושה-ארבעה יקבלו מספיק זמן בבית החולים בכדי להרהר בטמטום של עצמם. אוך... למה, למה הדוכס הזקן לא הצטרף אז לאדון האופל, אני שואל אותך?"

"כי הוא ישב על הגדר וחיכה לראות מי ינצח, ואם אתה שואל אותי, גם ככה לא היה הרבה סיכוי לשידוכים כאלו... לא כשהטבטונים עקשנים כל-כך, הבאווארים הולכים אחריהם, וחוץ מזה... אתה מאמין ברצינות שהדוכס הזקן, ראש הבית העתיק ביותר באיטליה, היה מסכים להיות כינור שני לאיזה חצוי-דם שיצא מבית יתומים מוגלגי? הוא היה משלה אותו, אולי, ובינתיים סוחט מדמבלדור הזקן את המחיר הגבוה ביותר שאפשר..."

"חצוי דם שיצא מבית יתומים... איך אתה מעיז?"

"כי זה מה שהוא היה, תרצה או לא... והוא גם נכשל ומסר אותנו על מגש של כסף לבוצדמים, וזה הכי גרוע".

"אם אתה אומר" ניכר היה במכשף המזוקן, כי אין הוא מרוצה כלל ועיקר "אז עכשיו" הוסיף בכעס, מרים את קולו "כל טינופת בוצדמית ובן של סוכן-מקדחות מוגלגי חושב שהוא יכול לנהל לנו את החיים..."

"חזור בבקשה על דבריך, אדוני?"

המכשף הזקן קפא באמצע תנועתו, כוסו העתיקה רועדת בידו. השיחות בחדר קפאו באחת נוכח הקול הרם, השונה כל-כך מהלחישות השקטות שמילאו את החלל קודם לכן. נדמה היה, כי כל העיניים בחדר ניתרו לעבר חמשת האנשים שניצבו בכניסה, שרביטיהם שלופים באיום.

הראשון בבאים, גבר צעיר וגבוה בעל זקנקן כהה, עטה ארשת פנים נלהבת כשל קצין טרי במשימתו הראשונה. מעבר לו, הבחינה הרמיוני בחטף בפנים נוספות: אשה מבוגרת בעלת פנים קודרות ונרגנות, עטויות בברדס סגול; וגבר שמן עם מצנפת-עציץ צהובה ושרביט שאורכו לא נפל בהרבה מאורך חרב.

הילאים! גרונה של הרמיוני התכווץ. לרגע, חשה דף עז להתרומם ממקומה ולרוץ לעברם. חזרה אל השפיות, אל...

ואז, להרף-רגע, נתקלו עיניה בסיני בעל זקן מאפיר שניצב בשקט מאחור ההילאים, פוכר את אצבעותיו וסוקר בחיוך עדין את אפלולית האולם. באותו רגע עצמו, חשה את אצבעותיו של אנגרן ננעלות על פרק זרועה.

"המנוולים הצליחו למצוא..." לחש בקול צרוד, קולו נבלע למחצה בגידופיו השורקניים של דיוקן התליין מן הכניסה "לא משנה, השתמשי בלחש הסוואה ועלי במדרגות העץ לקומה השניה, ומשם צאי בשקט לחצר האחורית. אני אפגוש אותך שם בעוד מספר רגעים"

לרגע, הוסיפה הרמיוני לשבת קפואה בכסאה; אנגרן הבליע גידוף, מהדק עוד יותר את אחיזתו.

"הם לא באו עבורי, מדמואזל גריינג'ר" הוסיף בלחש "היכן בלאטריקס הארורה הזו כאשר באמת זקוקים לה?"

"הו, איזה ביקור נדיר!" הפונדקאי אפור השער דידה קדימה, מעלה חיוך מזוייף על פניו "תשבו ליד הדלפק או בשולחן, אורחים נכבדים? מה תרצו שאביא לכם לשתות?"

ההילאי המזוקן צמצם את עיניו, מפליט גידוף לוחשני ומגביה את שרביטו; אלא שהאשה המבורדסת הניחה את ידה במהירות אל פרק זרועו, לוחשת משהו בקול נמוך.

"חסוך לך ולנו את הטרחה, פונדקאי" עיניה החומות-ירקרקות מלאות בוז "יש לנו מקומות טובים יותר לבלות בהם, מאשר בדלי-אשפה ישן של וולדמורט. אנו כאן בתפקיד".

הרמיוני קסמה במהירות את כישוף ההסוואה, ואזי נסוגה בשקט ככל שרק יכלה, מצמידה את גבה לקיר. אחר, עצרה את נשימתה והחלה עולה במדרגות בצעדים עדינים ככל שרק יכלה.

"אנו מחפשים מכשפה בשם הרמיוני גריינג'ר" הוסיפה האשה המבורדסת "שער חום מאפיר, עיניים חומות... אני מאמינה שיש לכם מושג על מי אני מדברת" הוסיפה במרירות. גל של לחשושים ומבטים תמהים עלו מן השולחנות, בעוד הרמיוני קופאת ליד שעון קוקיה עתיק בראש המדרגות.

"יש לנו צו מעצר נגדה. היכן מר אנגרן לסטריינג'?" הוסיף הגבר המזוקן בקול רם.

לרגע, נדמה היה להרמיוני כי האשה בברדס שולחת בו מבט קטלני. כמה מבאי המקום צחקו בקול נמוך ולעגני, אולם מיהרו להסב את מבטם כאשר נעצו בהם ההילאים מבט מאיים. ברגע הבא, חצו החמישה את האולם במהירות, מגפיהם הכבדות חורקות על רצפת העץ. אנגרן אך התרווח בכסאו, מרים את גביעו בקלילות ועוטה ארשת זחיחות מלגלגת על פניו.

"אהה, פלימין יקירה, מזמן לא התראינו" קידם את פניהם, מתעלם מהגבר המזוקן שהנחית אגרוף מאיים על שולחנו, וגורם לפניו להסמיק מזעם "אז הפעם לא מדובר בחקירה העונתית אודות מקום מסתורה של בלאטריקס, אני מבין".

"אל תתחכם" רשפה היא, שולחת כבדרך-אגב מבט עצבני אל מעבר לכתפה - מקום בו ניצב הסיני, מקשיב לנאמר בדממה ומחייך.

"הרמיוני גריינג'ר" החזירה לבסוף "היכן היא?"

אנגרן לגם בניחותא מכוסו.

"מה לי ולה?" שאל בקלילות "אמנם עברו כמה שעות מאז התבוננתי בראי, אולם למיטב זכרוני, מעולם לא היה לי ברק ירוק על המצח..."

כמה מבאי האולם צחקקו, אלא שאז שלף ההילאי המזוקן באחת את שרביטו, מכוון אותו באיום לפניו של אנגרן.

"אל תתחכם, חלאה. אנחנו יודעים שהיית בחברתה. ויש לנו... יש לנו דרכים לגרום לך לדבר" ירק מבין שיניו.

הרמיוני עשתה עוד מספר צעדים זהירים; מעבר למדרגות, השתרעה מרפסת עץ ישנה-נושנה, צופה על הדלפק מגבוה; יהיה עליה לעבור אותה בלא להתגלות, בטרם תוכל לנוס למקום מבטחים... אם קיים כזה כלל ועיקר בעבורה.

מה הם רוצים ממני? תהתה, חשה כי היא רוצה לבכות. האם זה עוד אחד מתעלוליה של צ'ו, כדי שלא אחזור ואעיד כנגד... אבל מרלין! מדוע הילאים משתפים איתה פעולה?"

"אוה, פלימין יקירתי" החזיר אנגרן, מתעלם במופגן מהשרביט המכוון לעברו "חשבתי לתומי שכמי שאמה, לפחות, באה ממשפחת קוסמים, תזכרי להורות לאנשייך כיצד מתנהגים בקרב בני תרבות. ובמה בדיוק ה... נער הזה שלך מאיים עלי? קללת קרושיאטוס?"

פניה של פלימין התכרכמו עוד יותר. לרגע, נדמה היה להרמיוני שהיא ממלמלת בקול נמוך 'כאילו שמישהו בכלל מקשיב להוראות שלי'... אולם ברגע הבא התעשתה, נועצת באנגרן עיניים מלאות תעוב.

"איננו שייכים למשפחה המתועבת שלך, אם שכחת" החזירה בצינה.

"לא שכחתי, אל דאגה" חייך אנגרן, מוריק את שארית הנוזל מגביעו בלגימה אחת "אז אני מבין שהמצאתם לקרושיאטוס שם אחר כמו, בואי נגיד, 'מיכשף דיגדוג-חמוד למען שלום עולם הקוסמים'. או שאולי הנערים החביבים שלך מתכוונים לתת לי צפרדעי שוקולד עד שאתרצה לדבר?" הוסיף במשיכת כתפיים "וסתם למען הסקרנות – מה עשתה לכם מנהלת הוגוורטס, הפכה לאוכלת-מוות לאחרונה?"

גל של צחוקים שב ונשמע מהשולחנות.

"הם חייבים למצוא אוכל-מוות מתחת לכל ארון" לגלג האיטלקי "צריך להתפרנס איכשהו, לא?"

"חרא, נמאס לי!" נהם ההילאי המזוקן "אמרתי לך ששום דבר לא יצא מאלו בטובות, פלימין, לא?" קצה שרביטו רשף, מאדים ומתיז גיצים מאיימים "החלטות הקונפדרציה האירופית אינן מעניינך, טינופת לסטריינג'. רק משום שהקסמדהדרין היה רחמן מדי, אינך נעול עדיין באזקאבאן או במצודת איף, אבל מיד נתקן את המעוות. היכן הבוגדת גריינג'ר?" שאג, שב ודופק על השולחן באגרופו "תדבר עכשיו, או שנתחיל לטפל בך כאן ועכשיו?"

"אין לי מושג על מה אתה מדבר, ילד" החזיר אנגרן בביטול "אבל אינני אוהב שמאיימים עלי, הא? אתם באמת מדרדרים לאחרונה, פלימין... מילא הביקורים שלך, ביחד עם הדרואיד המטורף ההוא לחקור אותי על בלאטריקס, אבל..."

הרמיוני שלפה באיטיות את שרביטה.

לא משנה מי הוא ומה הוא עשה בעבר... אני לא יכולה לתת להם להרוג אותו... בגללי מלמלה. ארורה תהיי, צ'ו צ'אנג.

"בואו נרגע כולנו לרגע" התנשפה פלימין "אם תספר לנו היכן היא, אף אחד לא יפגע..."

אלא שהגבר המזוקן לא נראה כמתייחס אליה.

"גריינג'ר המפוארת שלך לא תשאר מנהלת לעוד הרבה זמן" נהם "קחו אותו ותערכו כאן חיפוש" עיניו סקרו את סביבתו "טפלו בכל מי שינסה להפריע".

הרמיוני כיוונה באיטיות את שרביטה, חשה חסרת אונים ונבוכה כמעט כמו אז, כאשר סגר עליה הטרול בשירותים. זה מטורף, העולם פשוט... פשוט כולם השתגעו.

אלא, שהניצוץ הקלוש שעלה מקצה שרביטה של מתילד היה בעוכריה.

"היא שם!" צעק הסיני בפתאומיות, מחווה בשרביטו לעבר המרפסת. "יאל-צ'י-יין!"

"אנימוס נימבולטוריה!"

מערבולת של שחור ולבן שרקה מעל ראשה של הרמיוני, גורפת לתוכה אגרטלים, כפיסי עץ וכלי-בית ומטיחה אותם זה בזה בקול רעש מזעזע; בו-בעת, פגע הלחש שבקע משרביטה בשולחנו של אנגרן, גורם לו לזנק ממקומו ולהטיח עצמו בפניהם של ההילאים.

ברגע הבא, הפך אולם הפונדק האפלולי למהומת-אלוהים; גידופים וקללות שרקו מכל עבר; קולה של פלימין גידף את חבריה על טפשותם; הרמיוני פתחה במרוצה, בעוד קרן אפורה שורקת בעקבותיה, פוגעת בשריקה מזוויעה לא הרחק מדלת המוצא, ומכסה את קיר העץ בשכבה צמיגה ומעובה של קורים ריריים.

המדרגות חרקו ויללו מתחת לרגליה, בעוד קול נפץ עז מזעזע את האולם מאחורי גבה. ברגע הבא, התפרצה דרך דלת נוספת אל קומת הקרקע, מזנקת לעבר דלת רחבה שנראתה כמוליכה החוצה, הרחק מהטירוף. כאשר עמדה על סף המפתן, נפתחה דלת בעברו השני של החדר, חושפת את דמותו המאובקת של אנגרן, גלימתו ובגדיו חרוכים ומלאים כתמי טינופת, וגיצים מרצדים על קצה שרביטו.

"אני חושב ש... הצלחתי לעכב קצת את הטרדנים, כן" מלמל, אץ להצטרף אליה "נשלוף את המרכבה ונסתלק מכאן".

"לא אם תמשיך להגות את מילת ההפעלה באופן בלתי מדוייק" התנשפה היא "תן לי את הגולה, אני..."

"אוכלי מוות מטונפים שכמותכם!" הגבר המזוקן צץ בלא התראה מאחורי אנגרן; אבעבועות מכוערות, סגולות-ירוקות, כיסו את פניו המעוותים מזעם.

הכל קרה מהר מדי; הקללה האכזרית שהתווה ההילאי טסה לעברם בשריקה מצמררת; אנגרן, שאחר בהתווית לחש הגנה, נאנק והתמוטט על ברכיו בשיעול כבד, דם פורץ מזרועו.

"אתה..."

הרמיוני לא חשבה עוד; לא היה עוד זמן להגות את אחד הלחשים הסבוכים והארוכים בהם שלטה היטב כל-כך; רק ידה החופשית הופנה כמאליה; פסי הכסף בכפפותיה של מאדאם מוריין דה-לסטריינג' בהקו, כאשר השמיעה את מילת ההפעלה, הוגה אותה בצורתה העתיקה והמדוייקת ביותר.

"מאנ-טיקורוס טוק-סיניו-סָה!"

הטווח היה קצר מכדי להחטיא; ההילאי צווח, כאשר חדרו הקוצים הרעילים הישר אל תוך גרונו. לרגע, התנודד בפראות, מכה בזרועותיו ומתיז את דם חייו לכל עבר; אחר, עטו פניו גוון ירוק מבעית, והוא התמוטט בחבטה על גבו, פרכס פעם נוספת... ודמם.

הרמיוני חשה כיצד מסתחרר העולם סביב ראשה.

עכשיו באמת הכל נגמר, את...

"הראשון שלך, הא?"
אנגרן התרומם במאמץ, פניו מעוותים בכאב ואצבעותיו לופתות את ידו הפגועה.

"אין מה לבכות על החלאה המושתנת הזו" התנהם, מאמץ את רגליו לעבר היציאה "לא שהוא היה... מזיל רבע דמעה עלייך. עכשיו בואי..." אנקת כאב נוספת התרססה מבין שיניו "לפני שיהיה מאוחר מדי".

הרמיוני צייתה, מניחה לו לגרור אותה אחריו; כח רצונה נשבר והתפוגג באחת, כאילו הפכה לבובת סמרטוטים. כבחלום, ראתה כיצד מזמן אנגרן את מרכבת הצללים, וכיצד היא נדחפת אל תוכה בגסות, רגע לפני שפתחו הבהמות המוזרות בשעטה פרועה. הסיני אפור הזקן צץ מתוך הצללים, מכוון את שרביטו ויורה אלומות סגולות, מלחששות ולוהטות כראשי דרקון; אחד העצים מעליהם נפגע ונדלק בלהבות עזות, אולם ברגע הבא שעטו בהמות הצל הלאה, מותירות את הפונדק ואת הבערה הרחק מאחור.

העצים סביב דמו לצלליות מעוותות ונוטפות שלג, כאשר הציצה הרמיוני בחולשה מבעד לחלון. אי-שם, הרחק מאחור, נשמעו צעקות ואיומים; קולה של פלימין הדהד מעל הצמרות, ונדמה היה להרמיוני כי היא מבחינה בדמותה מלמעלה, דולקת אחריהם מעל גבו של מטאטא מעופף.

"הרמיוני גריינג'ר!" צעקה ההילאית "את נמצאת בחברתם של אוכלי-מוות, ומסובכת ברצח של הילאי. הכנעי עכשיו, ואני מבטיחה לך משפט הוגן!"

כן, בוודאי... משפט הוגן בפני החברים של צ'ו. לעולם לא יתנו לי לחזור לאנגליה ולספר לכולם את הכל... אני פשוט... פשוט לא בליגה שלה.

שפתיה נעו בכדי לזעוק תשובה, לצרוח כי היא וחבריה אינם אלא כלים על לוח השחמט של אישה נקמנית ומרושעת. אלא, שהמילים דבקו ללשונה, מסרבות לצאת.

גיצים התעופפו סביב, ורעם התגלגל, כאשר נטתה המרכבה בזווית חדה; אי-כה, הצליחה הרמיוני לראות את פלימין גבוה באוויר, מסמנת דבר-מה בשרביטה; מאחוריה ריחפה באוויר צורה גדולה ומרובעת, שוליה מתבדרים בפראות ברוח... אולי שטיח מעופף גדול, עליו ישובים יתרת ההילאים, דולקים אחריה כאילו לא היתה מעולם חברתם של הארי פוטר ורון ויזלי.

"החזיקי... חזק..." שמעה את קולו הניחר של אנגרן מקדמת המרכבה. אזי, בעוד ברקים וקללות נוספות שורקות לעברן, שבה המרכבה ונטתה במהירות כזו, שגרמה לחלקיה לרעוד כמחשבים להתפרק; העצים ריצדו מסביב, מאפירים ומטשטשים כאילו שעטו בהמות הצל אל תוך ענן מנמיך-טוס. ההילאים צעקו ואיימו, עלבונותיהם הנחלשים נישאים ברוח המיבבת.

דממה.

המהומה דעכה בפתאומיות, מפנה את מקומה לשקט עמוק ומוזר. מתוך הסחרחורת והיגון שאפפו אותה, יכלה הרמיוני לחוש כיצד מאטות בהמות הצל בהדרגה את שעטתן, עד שעצרו לחלוטין. לרגע ארוך שקעה אל תוך הכרים, מחכה לרגע בו יפתחו הדלתות בגסות, ושרביטים יכוונו אליה מכל עבר - אלא שמאומה מזה לא בא; רק הרוח הוסיפה ליבב סביב, נמהלת בקולם הנוגה של ינשופים רחוקים.

נדמה היה להרמיוני, כי חלף נצח בטרם השתלטה על אבריה היטב די הצורך בכדי לפתוח את דלת המרכבה ולכשול החוצה.

אי-שם באופק, הרחק מעבר למסך השלג הדליל, האירו אורות מוגלגיים רבים מספור, מנמרים את העלטה במאות-אלפי זהרורים עדינים. הרמיוני שלפה את שרביטה ביד רועדת, אולם האפלולית בין העצים נותרה עמוקה ושלווה.

"האם זו פאריס, מר לסטריינג'?" שאלה בקול חלש.

מרלין, רצחת הילאי...כלומר, התגוננת מפניו, אבל את גמורה, גמורה, גמורה. טוב רק ש... שרון לא יכול לדעת להיכן נפלת. מחשבותיה רדפו זו את זו ו...אולי בכל-זאת אצליח לשכנע את הקסמהדרין ש... כך או כך, הדרך חזרה להוגוורטס ארוכה, הרמיוני, מאד ארוכה...

"מר לסטריינג'?"

קדמת המרכבה נותרה אפלה ושקטה, מלבד רקיעותיהן הקלושות של בהמות הצל. רעד פתאומי חולף בה, מיהרה להסתובב ולטפס אל מושב הרכב; הגבר החסון והקרח ישב עדיין במושבו, הבעת לעג מזוגגת נסוכה עדיין על פניו. רק כעת, משבחנה אותו בקפדנות, הבחינה בכתם הדם הרחב שכיסה את בטנת גלימתו.

הרמיוני כשלה לאחור, נפחדת ובודדה עד יאוש.

"עוד קורבן אחד. מדוע, מדוע כל זה היה חייב להגמר כך? מרלין...מרלין!"

איש לא חזה בהרמיוני גריינג'ר, כאשר התנודדה כשיכורה, וצנחה על ברכיה בתוך השלג הרך; רק הגזעים האפלים סביב החזירו את הדי זעקתה.