מחול הצללים
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar

"הצללים באים לרקוד. רקוד הלורד, רקוד הלורד"

(ג'ורג' מרטין, שיר של אש ושל קרח)

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

רונאלד

"הסר דאגה מליבך, מר דיגורי. קל מאד לראות את שורש הצרה שפקדה אותך ".

חבוי למחצה מאחורי ערמת קישוטים, עשה רון כל שביכולתו בכדי שלא להאזין לשיחה שנוהלה בחדר הסמוך. מסביב, עוטרו עמודיו הבהירים של "היכל פיניקס הזהב" בשלל דלעות מכושפות וקישוטים אחרים; ביל שכר את האולם הידוע ביותר בסטמת דיאגון עבור סעודת ליל כל-הקדושים. אזי, התעתדה משפחת ויזלי לחגוג כיאות את שובו של רון להכרה... וחשוב לא פחות, להכריז קבל עם ועדה, כי ביל עתיד להתמודד מול בראנרד קארתניי על משרת שר הקסמים.

אוף, כל הפוליטיקה האיכסית הזו, רטן רון, הקולות מהחדר הסמוך מהדהדים באוויר ומכאיבים לאוזניו.

מעברה האחר של הזגוגית, האדימה סמטת דיאגון באור השקיעה; אש הדמדומים המוזהבת בערה על רעפי הגגות ושלטי החנויות, כמעט ומשתווה לאודם הפושה והולך באוזניו של רון. חורק שיניים, התכרבל בינו לבין עצמו, מצמיד את אפו אל הזגוגית ובוהה באנשים המשוטטים באין-דאגות בינות לחנויות.

"אני מבטיח לך בהן צדקי" שמע את ביל מצהיר "שברגע שאבחר לתפקיד, אערוך חקירה מקיפה אודות הדרך בה זכה תאגיד טוגסטיו למונופול כמעט מוחלט על אספקת רכיבי שיקויים. בינתיים, לאות תודה על הדרך בה הצלת את אחי, דיברתי עם כמה מכרים ותיקים בגרינגוטס. אם תספיק להזדמן לשם הערב, תמצא כי הגובלינים נוחים למדי להאריך את מועדי פרעון ההלוואות שלך - לפחות עד האביב".

"מרלין יברך אותך, מר ויזלי" הדהד קולו המאושר של הרוקח "אתה הקוסם ההגון והנדיב ביותר שנתקלתי בו מזה שנים".

"זה אך מעט מה שאנו חבים לך ולרעייתך, מר דיגורי. האם תכבד אותנו בנוכחותך מחר בערב?"

"הו כן, בהחלט, אני ומדליין רואים זאת ככבוד ועונג רב עבורינו..."

קולה של ג'יני התערב בשיחה, שקט ומתוח יותר משל שני האחרים. אלא שרון לא האזין יותר, אלא אך התכווץ לכדור גמלוני ואומלל. לא היה ספק בליבו, כי במצב אחר היתה שיחה כזו גורמת לו לגחך באי-אמון: משפחת ויזלי, הדלפונים חסרי-התקנה, מטפלת במחסור האוניות של אחרים? מן הסתם, היה חוקר את ביל על איזה מטמון מקולל במצריים הצליח להניח את ידיו, שנעשה עשיר כל-כך.

אלא שכעת...כעת היו כל הדברים האלו חשובים כשלג דאשתקד. אוניות הזהב, שר-הקסמים והחגיגה הארורה הזו שעושים לכבודו.

על מה יש להם לחגוג בכלל? רתח. אמא ואבא מתים, צ'רלי מת, הארי מת, ומאלפוי חופשי ובטח עוד צוחק על כולנו. והרמיוני... מרלין!

כאשר שמע לראשונה כי הרמיוני נחטפה מבית החולים, כמעט ואילץ את ג'יני להטיל בו קללת שיתוק, כאשר איבד את העשתונות ועמד להתפרץ בריצה אל הרחוב בכדי לחפש אותה, בלא צל-צילה של תוכנית או קצה-חוט באשר למקום המצאה.

והם עוד חוגגים את החזרה המטופשת שלי, כאילו... כאילו שזה חשוב בכלל. הרמיוני... לרון לא היה ספק, מי מסוגל לחטוף אותה, ממש מתחת לאפם של אותם סינים מטומטמים. כל-כולו רעד מחימה, כאשר תהה האם ברגעים אלו עצמם, בעוד בני משפחתו עוסקים במסיבת ליל-כל-הקדושים המטופשת, קושרים מאלפוי ואוכלי המוות את הרמיוני במרתף, ומענים אותה בקללת קרושיו. כאשר עצם את עיניו, כמעט ויכול היה לשמוע את זעקותיה, מהדהדות קלושות מעל הגגות האדומים כדם.

מרלין, מרלין, מרלין! רון שמט את הדלעת בה שיחק כלאחר יד, מניח לה להתגלגל על רצפת השיש. אחר, לפת את ראשו המסתחרר בידיו, כאילו חישב זה להתפוצץ בכל רגע. ג'יני צדקה... אין לאיש מושג קלוש היכן הרמיוני, והוא האמין לה, כי פנתה לכל מכריה בכדי לנסות ולגלות פרטים. אלא שרון חש כי אין הוא יכול להתאפק עוד זמן-רב. כל שידע הוא כי נמאס לו, נמאס לו לחלוטין מכל אותם אנשים חייכנים וצבועים שבאים לשוחח עם ביל, ואגב כך סרים לראותו, לשאול בשלומו וללחוץ את ידו כאילו... כאילו היה מוצג במסלול תיירים ארור. ועוד יותר מכך, נמאס לו מן הדרך בה התייחסו אליו כולם בפוצי-מוצי-צמר-גפן מגעיל. אפילו פרד וג'ורג', במקום לריב איתו כמו שצריך, מעלים כל הזמן חיוך מאולץ ושואלים אותו מה שלומו, והאם הוא צריך משהו.

ואני... מה אני בכלל אגיד? שחרא לי, וחבל שהתעוררתי? דמעה בודדת זלגה על לחיו המלוהטת; לא נותרה לו ברירה: מאז שעלה בידי ג'יני להרגיעו, ישב בשקט באחד החדרים הצדדיים, מהנהן בראשו, לוחץ ידיים ומקצר ככל שיכול היה בשיחות, מתנצל בשפל-קול כי הוא עייף ועדיין קצת מסוחרר בגלל הרעל.

"זה פשוט חלום... הכל, הכל רק חלום רע" מלמל בפעם האלף, אלא שכעת ידע כי אין זו אמת. במשך שעות ארוכות, נאבק בכדי להמשיך ולהאמין כי בכל רגע יפקח בבהלה את עיניו, ויגלה שנרדם על ערמת ספרים גדולה בספריה; אז, ישמע מיד גם קולה המציק אבל החמוד כל-כך של הרמיוני, נוזפת בו כי שוב נרדם במקום לסכם, ועוד כשמבחני הכשיפומטרי קרובים כל-כך...

אלא, שהדבר לא קרה, עד ששארית התקווה אזלה מליבו. כאשר העיר אותו קול מהרהוריו, לא היתה זו הרמיוני, אלא עוד אחד מזרם המבקרים שנהר אל תוך היכל הפיניקס. מה לעז... כל זב-חוטם שראה אותי לשתי דקות בהוגוורטס כבר חושב שהיינו החברים הכי-טובים בעולם, הרהר רון בזעף. במשך כל היום כולו, זכה אך ורק בביקור משמח אחד: לאחר שאכל כזיית, והסתגר בחדרו עם כמה חפצים ישנים, נפתחה בדלת כדי סדק גדול, חושפת פרצוף עגלגל ומוכר באורח מפתיע.

"אהה... אני יכול להכנס, כלומר...אני לא מפריע, נכון?"

"נוויל?"

הזמן טס, ולמעלה ממחצית הצהריים חלפה כאשר ישבו ודיברו כמעט על כל נושא שבעולם... ממטאטאי מרוץ ועד למשרה החדשה של נוויל בהוגוורטס, נושא שגרם לרון לפרוץ בצחוק, בפעם הראשונה מאז התעורר.

"אוף, אני אצטרך עכשיו להתרגל ל'פרופסור לונגבוטום'..." גיחך כאשר נרגע קצת. "סנייפ עוד שם, נכון? חבל שלא ראיתי את הפרצוף שלו כששמע על זה"

"אה... הוא לא שכח לי את הבוגארט בבגדים של סבתא, אני חושב" החזיר נוויל בשקט, מושיט לרון שקית שוקובולים עסיסיים.

"כן, יש לו זיכרון ארוך" הסכים רון, מתענג על המתיקות הקרמית בפיו.

אלא, ככל שהתארכה השיחה, גילה רון כי נוויל אינו מדבר על הכל. נראה, כי עשה כל מאמץ שלא להזכיר את הארי, והשיב בכנות כי אין לו שמץ מושג היכן נמצאת הרמיוני.

"משרד הקסמים לא מנדב לי שום מידע, ו... חבל שלונה מתבודדת כבר כמה חודשים איפשהו בהרים של נורבגיה" הפטיר נוויל "היא מגדת עתידות די מוצלחת היום, אתה יודע... אבל אני אלך לחפש את הרמיוני מיד כשיהיה קצה-חוט" אמר, עיניו הירוקות-כהות מתכווצות בחשש "צריך ל... להחזיר אותה הביתה".

רון הנהן.

"אני בא איתך, זה ברור. אתה חושב ש..." קולו הואט, כחושש להגות את המילים "שזה... אוכלי מוות חטפו אותה?"

פניו של נוויל התקשחו, מאבדות כל זכר להססנות ולובשות את אותו מבע מפחיד שזכר רון במעורפל מהשנה השביעית בהוגוורטס.

"זו היא מאחורי הכל, רון. אני בטוח" אמר בקול שקט ונחוש "הייתי צריך לדעת שהיא לא מתה עדיין, ו... אני עוד אתפוס אותה".

רון הביט בו ברגשות מעורבים.

"לא הפסקת לרדוף אחריה, נכון?" שאל, כמעט בלחש.

"לעולם לא, גם אם אצטרך לחפש אותה מאחורי הפרגוד" האש שניצתה בעיניו של נויל עמדה בניגוד מוזר לקולו השקט. "אני... כשהיא תיפול, אני רוצה להסתכל ישר לתוך...לתוך העיניים המטורפות האלו שלה. לפני שהיא תמות, אני אשאל אותה איך זה היה - איך היא הרגישה כשעמדה מעל ההורים שלי, ממש ככה, ושמעה את אמא צורחת מכאבים".

רון הנהן, המילים נעתקות מפיו.

בלאטריקס, שב והרהר כעת, מביט בצללים המתארכים מעל סמטת דיאגון. עצם הגייתו של השם העבירה בו רעד קלוש. הרמיוני אולי אצלה, והם... הם עוד חוגגים...

"בהה, אז מה בדיוק מצפים שאעשה?" התמרמר, כעסו שב ומתפרץ "שאחכה כאן בשקט, עד שתחזור לונה ותספר לי שהרמיוני רוכבת על שנורקק פחוס-קרן? ה...הארי בחיים לא היה מסכים. הוא... הוא היה שולח את כולם לכל הרוחות, ורץ מיד לחפש את הרמיוני, לא משנה... אבל בדרך-כלל היתה לו תוכנית, לא?"

המחשבות הסותרות התערבלו בתוכו, מאיימות לקרוע את ישותו לגזרים.

"אני חייב קצת... קצת לחשוב בהגיון. תמיד היינו מוצאים פתרון אז, לא?" מלמל בקול, מזנק ממקומו בקפיצה מגושמת. דלעות כתומות וקישוטים נפזרו לכל עבר, כאשר הפך בטעות את הכסא הסמוך "אולי... לנשום קצת אוויר צח בחוץ, פשוט... פשוט חייב..."

ביל וג'יני קפאו במקומם, כאשר פרץ רון בסערה אל תוך המסדרון, מפסיקים באחת את פטפוט הפרידה שלהם עם מר דיגורי.

נוכח מבטיהם, שבה ועלתה ברון המחשבה כי הוא מתנהג כחמור מושלם, אולם בזו הפעם סירב לעצור. פניו של ביל חייכו לעברו, אלא שעיניו לא הביעו אלא חשש ורחמים.

לכל ה... צביטת כעס פעפעה בישותו של רון. מרלין! אני לא כלבלב מסכן או משהו... אני...

"להיכן אתה ממהר כל-כך, אח?"

"לשום מקום מיוחד" רשף רון מבין שיניים חשוקות "לנשום קצת אוויר צח".

"מתחשק לך שאלווה אותך?" שאלה ג'יני, נועצת בו את עינה הבריאה במבט חושש. רון תהה האם יסתגל אי-פעם לרטיה המוזרה, שעשתה דומה להפליא לדיוקן שודד הים שעמד פעם ליד המגורים של האפלפף.

"לא" התנשף, פניו מסמיקים עוד יותר "אני כבר לא רוני הפצ... לא צריך בייביסטר, ולא צריך להטריח אותכם" נהם, מנסה לרסן את עוצמת זעמו.

ג'יני נשכה את שפתיה, מחליפה מבט מהיר עם ביל.

"אף אחד לא התכוון לזה" הפליט הלה "זה רק ש..."

"רק שמה? אולי אני כל-כך דפוק בשכל, עד שאאבד את הדרך בסמטת דיאגון?" החזיר רון בסרקסטיות.

לרגע, השתחררה דממה כבדה, עד שרון יכול היה לשמוע את הלמות ליבו המפרפר. עוד רגע, ידע, עוד רגע ויגברו עליו רגשות האשמה, ואזי ימהר לבקש סליחה על העובדה כי הוא חמור כפוי-טובה, ויזחל בצייתנות אל הפינה שלו. חושק את שפתיו, זקר את ראשו בכעס ויצא במהירות, שועט במורד המדרגות אל עבר דלתות הכניסה והמעבר המוצלל המוליך אל סמטת דיאגון.

פסיעות אחדות לפני הדלתות, כמעט ונתקל במר דיגורי, שמלמל התנצלות וחמק החוצה בראשית הויכוח.

"אוי, אני באמת מצטער..." רטן רון והחל לעקוף אותו, אלא שהרוקח נעץ בו מבט חמור מתחת לצילנדר שלו.

"לא הייתי ממליץ לך לצאת ככה סתם, מר ויזלי" אמר, מחווה בידו לעבר כתם אור האדמדומי שציין את מיקומו של הרחוב הראשי. "אוכלי הנבלות החטננים מן העיתונות שורצים שם כמו נמלים. חצי מהם עובדים עבור קארתניי כמעט בגלוי" התנהם בתיעוב "ורוב האחרים מלקקים לו סתם בשביל הכיף..."

רון פתח את פיו בכדי לסנן שהוא אינו צריך לפחד מדבר ושיעזבו אותו; אלא שברגע הבא עלה בידו להשתלט על עצמו. נאנח, עצר לרגע ושקל את הדברים.

"יש לי לחש הנגזה" מלמל בכעס, שולף את שרביטו מכיס הגלימה.

הרוקח נד בראשו.

"מצוין. תרצה להתלוות אלי לבנק גרינגוטס? לא יזיק לי בן-לוויה שפוי, לשם שינוי... עם כל הבריונים של צ'אנג ומשרד הקסמים באיזור, לך תדע... בכל מקרה, אני בטוח שהאוויר הצח יטיב איתך, מה גם שזה יהיה בוודאי נחמד, כל הזכרונות הישנים בסמטה"

בטח, איזה כיף לי, הרהר רון, מבצע במהירות את הלחש. פעם נוספת, אחזה בו התחושה המוזרה כאילו נסחטה ביצה קרה על ראשו; ברגע הבא, צעד בעקבות מר דיגורי, ממצמץ כאשר הפכו הצללים לאור שקיעה אדמומי.

עד מהרה, התברר לרון כי מר דיגורי צדק, לכל הפחות בעניין העיתונאים. לא עברה אלא דקה קצרה, בטרם מילאו הבזקי מצלמות את אוויר הערב.

"מר דיגורי, כאן מירנדה פלאפר מהנביא היומי!" צעקה אישה מגודלת בעלת משקפיים סגולים נוצצים "האם הוזמנת למסיבת ליל כל הקדושים של משפחת ויזלי?"

"מר דיגורי, קוראינו ישמחו לשמוע" רעם אדם קטן בעל תרבוש צהוב וגדול "אילו הבטחות נתן לך מר ויליאם ויזלי בכדי לקבל את תמיכתך?"

"אין תגובה" נהם הרוקח, מהדק את כובעו לראשו ופוסע במפגיע בינות לעיתונאים. לרגע, עמד רון במקומו, בוהה במהומה בתיעוב. אחר מיהר לחמוק לאורך הקיר, עוקף את החבורה הרועשת שהוסיפה לדלוק בעקבות הרוצח.

"מקור מקורב לגברת צ'אנג טוען כי הטחת בה עלבונות גזעניים... כמעט כמו אוכל מוות, ככה הוא אמר" צעקה מישהי, עט-צטט-אותה מרחף אחריה כאשר דלקה בעקשנות אחרי הרוקח, מנסה לחסום את דרכו "מהי תגובתך להאשמות האלו?"

"הבלים מטופשים של אשה נקמנית ומרושעת, ומעבר לכך אין תגובה!" שאג מר דיגורי, הודף אותה מדרכו "מר ויליאם ויזלי הוא קוסם וג'נטלמן אמיתי, מה שאי אפשר לומר על רבים אחרים היום... ואם אתם מחפשים פטפוטי-ביצים, לכו והעלו באוב את רוחה ריטה סקיטר" הוסיף, מחיש צעד ומותיר אותם מאחוריו. מקץ רגע נוסף, הצטרף אליו רון מהצד, נועץ מבט חלחלה אחרון מעבר לכתפו.

"יש דברים שלא משתנים" מלמל בשקט באוזניו של הרוקח.

"או נעשים גרועים יותר" הסכים הלה "בוא נסתלק לפני שיחליטו לפתוח במרדף".

אלא שהעיתונאים ביכרו שלא לעשות כן, לפחות לעת-עתה, ומקץ רגע מצא עצמו רון מביט ימינה ושמאלה, תוהה האם ועד כמה השתנתה סמטת דיאגון בעשרים וחמש השנים האחרונות. כמה דברים היו בלא ספק חדשים עבורו: במקום בו עמדה הגלידריה של מר פורטסקיו, ניצבה כעת כניסה מפחידה שדמתה ללוע דרקון פעור, ששיניו מחליפות צבעים, וכדורים מוזרים מזמזמים ביניהן, יוצרים כתובת מהבהבת שזעקה בכל צבעי הקשת "בואו לערב מכושף במוגל-דיסקו!", פה ושם הבחין בחנויות אחרות שלא הכיר, ומעל כולן בניין מרובע בן שלוש קומות, עשוי לבנים ירקרקות, שסמל עצום של גריפון ירוק בעל כנפי זהב התנוסס מעל שעריו.

"תאגיד טוגסטיו" ירק דיגורי בתיעוב, מחווה בראשו לעבר שלט שזעק באורות-פיה מלאכותיים 'מבצעים מיוחדים השבוע! כל אבקות החרקים ותמיסות-הדם בחצי מחיר!'

"כרגיל, השמן המנוול שובר את השוק" הוסיף, ואחר החיש צעד, מרכין את ראשו ושוקע בהרהורים משל עצמו.

אלא, שמלבד אותם חידושים, גילה רון עד מהרה, כי הזכרונות הישנים אכן באים ומציפים אותו מכל עבר; כאן עמדה עדיין החנות 'כרך ודף', שנראה היה כי לא השתנתה במאומה מאז קנה את הספרים לשנה השביעית. שם...שם עמדו הוא והארי והצמידו את אפיהם בתאווה לחלון הראווה, כאשר הוצג כאן לראשונה מטאטא אש-המחץ... והנה, כאן קנתה הרמיוני את השרץ הכתום והשעיר שלה, שרדף תמיד אחרי סקאברס... פטיגרו הבוגד ליתר דיוק, מיהר רון להזכיר לעצמו.

איזה יופי לך, עכשיו אתה נראה מרוט ועלוב ממש כמו העכברוש הישן שלך. אולי תרוץ כמוהו ותסתתר מאחורי הפחים, הא? מגרד קלות בראשו, מיהר לנתק את מבטו מכלבו הדורסים ומהחנות הישנה-נושנה שלידה, מביט בעצבנות אל מעבר לכתפו. כעת, לא נראה איש כמתעניין יותר מדי במר דיגורי, אלא שאי-כה, חש רון בכל מאודו כי עיניים בוחנות נעוצות בו, מלוות כל צעד מצעדיו.

שכח מזה, חביבי. אתה פשוט... פשוט לא חשוב מספיק בשביל זה. נאנח, מיהר במעלה הרחוב המתעקל, ומקץ רגע קצר, הופיע בנק גרינגוטס מולו, עמודיו הלבנים בוהקים במלוא הדרם לאור קרני השמש האחרונות.

הכיכר הגדולה לפני הבנק היתה כהה וריקה כמעט לחלוטין; לפי הדלתות הסגורות למחצה, ניחש רון כי שעת הסגירה מתקרבת ובאה.

עדיף ככה, הרהר, חומק לצללים, ומבטל את לחש ההנגזה בהינף שרביט. בכל מקרה, אני בטוח שהלחש הדפוק הזה לא היה עובד על גובלינים. אחר, התנער ויצא ממסתורו, פוסע בהיסוס אל עבר שערי הבנק.

"ברוך הבא, מר ויזלי!" עיניו השחורות של הגובלין השומר נצצו באור העומם "כולנו בבנק מלאי שמחה על החלמתך. אחיך הוא מכר ותיק ולקוח מצוין שלנו..."

רון העלה חיוך מעושה, משיב על הברכה בנימוס ככל שיכול. אחר, עקף את השומר ופסע אל תוך אולם השיש האפלולי.

דומה היה, כי הפעילות היומית אכן עומדת להסתיים; קומץ הלקוחות שניצב מול הדלפקים המעוטרים כמעט ולא זיכה אותו במבט, שקוע בקלפי-חשבונות או באריזת מטבעות ששפכו אי-אלו מהגובלינים בזהירות מתוך שקים. רוב הגובלינים ישבו משועממים למדי במקומם, או שוחחו ביניהם בלשון זרה ושקטה.

"אוה, מר דיגורי, חיכינו לך" הפטיר אחד מהם בארשת חשיבות זהירה "אנא, סור עימנו לחדר המנהל בכדי שנוכל לשערך מחדש את ההחזרים שלך, מכאן"

הרוקח הנהן בחשדנות; אחר, הפטיר ברכת פרידה ופסע בעקבות הגובלין הדובר, מותיר את רון לבדו.

למה בכלל נכנסתי לכאן? הרהר רון. חמדנות מהולה בכאב נמהלו בו, כאשר עקב אחרי אחד הגובלינים, ששקל בזהירות אבני אודם נוצצות, ואחר הציב אותן בזהירות על מגש עמוס לעייפה בפניני-ים. לגרינגוטס לא היו כל זכרונות טובים להציע לו... כל שעלה בדעתו נוכח הררי המטבעות ואבני החן, היה תמונתם העגומה של אבא ואמא, מביטים בקופה הכמעט ריקה על המדף במחילה, ומתלחשים בקולות מודאגים, בעוד הוא תולה בהם עיניים מבויישות או נרגנות. כעת, נדמה היה לו כי במחצית הפעמים שפנה אליהם, ביקש שיקנו לו משהו. ועכשיו שניהם מתים. זה...זה פשוט לא מקום בשבילך. פניו התכרכמו. זה מקום בשביל מאלפוי הארור ושאר הסנובים שהיו תמיד מלאים באוניות זהב, וליקקו שמנת כשאתה נגסת בבשר משומר. דראקו הזה הוא...רגע אחד!

רון פער את פיו בתדהמה נוכח הרעיון שקפץ באחת אל תוך מוחו.

מאלפוי, הפושע המבוקש ביותר ששם את ההילאים לצחוק הוא... הוא חייב אוניות זהב, הרבה אוניות בשביל מקומות מסתור מפוארים ואוכלי מוות וכל היתר... אבל הוא לא יעיז להראות כאן את הפרצוף... מחשבותיו שבו באחת אל דבריה של מיה סנגלס, כאשר באה לבקר אותו בחנות ההוקוס-מוקוס.

'היא בכיוון של גרינגוטס, ומתנהגת כאילו יש לה מה להסתיר, האשה הזו בברדס'.

"האשה בברדס האפור, זהו-זה!" הפליט, מתאפק שלא לצרוח משמחה. "זה חייב להיות זה, כן..."

מתנשף בהתרגשות, מיהר ופנה לעבר הגובלין שנראה לו בכיר הדרגה ביותר.

"סליחה אדוני" אמר, מנסה לשקול את מילותיו "אני רון ויזלי, אם אתה מכיר..."

הגובלין חייך בזהירות, עיניו סוקרות את רון בערמומיות.

"כמובן, איך אפשר שלא. ידידו של הארי פוטר הגיבור שהציל את כל העולם שלנו. שאצווה להביא לך תה, על חשבון הבית כמובן?"

רון הניד את ראשו לשלילה, נמשיו מסמיקים מהתרגשות.

"לא... לא, כלומר - אתם חייבים לעזור לי, אני מחפש מכשפה אחת בברדס אפור. ראיתם במקרה אחת כזו?"

הגובלין משך בכתפיו.

"יתכן, מר ויזלי. מבקרים כאן לקוחות רבים, אולם ספק אם אני יכול לזכור באופן וודאי. אוכל לעזור במשהו נוסף".

"זה... זה מאד-מאד חשוב, במיוחד אם..." גמגם רון, מגדף את העובדה כי מעולם לא ניחן במבט חודר ומצווה, או ביכולתה של הרמיוני לאלתר בערמומיות. "אם נעשו משיכות גדולות של חשבונות, יש חשד גדול שהיא עובדת עם דראקו מאלפוי".

הגובלין המשיך לחייך, אולם עיניו שידרו צינה.

"אוה, אני מצטער מאד, מר ויזלי" אמר, מחווה קידה קלה "כולנו כאן מאחלים לך הצלחה מרובה בלכידת כל שרידיהם של אוכלי-המוות, ממש כפי שעשיתם בימים הטובים ההם. אולם לצערי הרב, עלי לבשר לך כי כללי החסיון הבנקאי אוסרים עלינו לתת פרטים מזהים כלשהם אודות לקוחותינו" רון חש מבטים נוספים, בלתי-ידידותיים, ננעצים בו מבין הצללים. "בלא שיהיה בידך מפתח או אישור מכושף כדין מטעם בעל החשבון, הרי שרק השר ואלו שקיבלו הסמכה על-ידו מסוגלים..."

"כמו צו ההסמכה הזה, למשל?"

רון הפליט אנקת הפתעה, מסתובב לאחור בפתיעה בכדי למצוא את מיה עומדת מאחוריו. הבעת עונג ושמחה לאיד ננסכו על פניה, כאשר נופפה בחותמת המעוטרת, שסמל משרד הקסמים מתנוצץ עליה.

"לידיעתך, גברת צ'אנג וכל אנשיה קיבלו הסמכה גורפת לערוך חיפוש בכל מקום, בכדי להביא את מאלפוי לדין" הוסיפה במתיקות לעגנית "האם די בכך, או שעלי להודיע לסגן השר ולמסדר עוף החול שבנק גרינגוטס מתעלם מצווים רשמיים?"

לרגע, נדמה היה לרון כי הגובלין מתאפק שלא להניח את שתי ידיו הירוקות על צווארה של המכשפה. אלא שברגע הבא, השתלט על עצמו, נוטל את החותם ובודק אותו במבט בוחן.

רון בהה בה, פיו פעור בתדהמה.

"מה לעז... כלומר, מה את עושה כאן?" הפליט, כמעט בלחש "עוקבת אחרי?"

חיוכה של מיה הפך במהירות לארשת הזועמת אותה למד להכיר במפגשיהם הקודמים.

"אוך, נחמד שאתה יודע לומר תודה, הוד-מעלת המלך ויזלי".

רון חרק בשיניו.

"שלא תעזי להזכיר את הכינוי הארור הזה" נהם, עוקב בזוית עינו אחר הגובלין שאץ לאחד המעברים הצדדיים, מתלחש בבהילות עם שני גובלינים אחרים, שלפי בגדיהם נראו כבכירים ממנו. "אז צ'ו שלחה אותך, נכון?"

מיה משכה בכתפיה.

"לא בדיוק" החזירה בקול נמוך "צ'ו, היא... היתה צריכה ליסוע בדחיפות לאירופה, לאיזה עניין של קונפדרציית הקוסמים. ואני... אני הייתי צריכה להשאר כאן" הוסיפה, קולה נוטף מרירות "אבל כן, עקבתי אחריך. עלינו לוודא שלא יהיו עוד תקלות מצערות וקטטות-שרביטים מיותרות, הלא?"

"טוב" מלמל רון במבוכה "אז אני... אמממ... סליחה ששיתקתי אותך אז, פשוט הייתי..."

"חמום מוח כמו טרול מיוחם?" הציעה מיה בזקירת גבות, עיניה מוסיפות לעקוב בקפידה אחרי הגובלינים המתייעצים. אזי, עלה חיוך חיוור על פניה "נו מילא, אבל אולי... אולי פיצית אותי עם הרעיון הזה שלך. לא שלא הייתי חושבת על זה בעצמי מתישהו, אבל בכל-זאת" מיהרה להבהיר, טופחת כבדרך-אגב על כתפו "עוד הברקה אחת, ואולי תצליח לשכנע אותי שבאמת היית השותף האגדי של פוטר, כמו שכולם אומרים".

רון פער את פיו בתדהמה.

"אני, לשכנע אותך?" הפליט, חש בחמימות של גופה, מסחררת את מחשבותיו וגורמת לו לחוש מבוכה מוזרה.

אוף, אני לא יודע... הרהר. היא... היא בטח לא הרמיוני, וגם לא ממש בצד שלך,אבל היא נגד מאלפוי הנבלה, וזה מה שחשוב כרגע... רטט מוזר חלף באיבריו. והיא גם... צעירה והרפתקנית, ממש... ממש כמו שהיינו שלושתנו פעם...

לרגע, עמד מולה בהיסוס; אזי, התפשט חיוך חמים על פניו.

"להוכיח לך, הא?" החזיר ביהירות מעושה "אוך, יש בנות שפשוט חושבות את עצמן כמו... לא משנה. בואי ונראה: האם ראשו של הוד-לשלושיותו דראקו מאלפוי על צלחת יספיק לך, גברת?"

מיה גלגלה את עיניה, נראית לרגע כמי שלא החליטה האם לצחוק או להתפרץ בזעם. מקץ רגע, בחרה באפשרות הראשונה.

"כן ויזלי" הפטירה בגיחוך, מושיטה את ידה "זה יספיק, בתור התחלה. הראש של מאלפוי, ותקבל מה שתרצה, ו...אוך, הנה, הם מסמנים לנו לבוא איתם. רק תסתכל בפרצופים הירוקים האלו שלהם. בוא!"

רון מיהר בעקבותיה, חיוך דקיק ומוזר מתפשט על שפתיו.

* * *

"סתם עוד מפתח דפוק אחד"

כף רגלו של רון תופפה בעצבנות הולכת וגוברת על רצפת השיש, כאשר שמטה מיה מפתח נוסף על השולחן, נועצת בגובלינים עיניים זועמות.

אלו האחרונים, כמתסבר, לא היו טפשים כלל וכלל. תחת לספק להם הסברים מפורטים בחדר הצדדי, הועמדו רון ומיה מול שמונה או תשעה מפתחות לפחות; לטענת הגובלינים, השתמשה האשה אפורת הברדס בכולם.

"היינו שמחים מאד לקחת אותכם לביקור בכספות" הוסיף הגובלין הבכיר במתק-שפתיים "אולם חוששני שלא יהיה בכך טעם. כל הכספות אליהן שייכים המפתחות הללו רוקנו עד הגוז האחרון".

ואף אחד מהן, כמובן, לא היתה רשומה על שמו של דראקו. כמה צפוי, הרהר רון בזעף, בעוד מיה נוטלת מפתח נוסף מהערמה ובוחנת אותו בקפידה.

"אנא, מיס סנגלס" העיר אחד הגובלינים "האם הדבר יגזול עוד זמן רב? במלוא הכבוד למשרד הקסמים, יש לכולנו מספר התחייבויות למלא".

"אני בטוחה" רשפה מיה בתיעוב, מרחיפה את המפתח ובוחנת את צדדיו בפנים סמוקות מכעס. אזי, בלא התראה, קפאה במקומה. "הו מרלין, כן... כן!"

הגובלינים התרוממו בזהירות ממקומם, נועצים בה מבטים חשדניים.

"במה העניין, חקר רון?" קרב שני צעדים לעברה, ומקמט את מצחו; ככל שיכול היה לראות, לא היה במפתח כל דבר יוצא דופן.

עיניה הכהות של מיה השליכו ברון מבט מרוצה.

"בוא ותלמד מהמומחים, ויזלי" אמרה "רואה את הכתם הקטן ההוא,שם ליד ראש המפתח? אוה, איזו טעות מטופשת מצד הגברת האפורה שלנו. לא ממש בקיאים במשימות חשאיות, מותק?"

"אררר... למה בדיוק את מתכוונת?" תהה רון, מצמצם את עיניו ומנסה להבחין בכתם "נו, קצת לק ציפורניים ישן, ו..."

חיוכה הגאה של מיה התרחב, כאשר צעדה אחורה, מניפה את שרביטה לעבר המפתח המרחף.

"ריפקטוס!" ציוותה, טופחת פעמיים על ראש המפתח בקצה שרביטה; כוכבים כחלחלים החלו מאירים את ראש השרביט, מתפשטים במעגלים עדינים סביב גופו של המפתח. מיה חיקתה את תנועתם, עוצמת את עיניה ומסחררת את השרביט במעגלים הולכים וגדלים סביב גוף הברזל הכהה.

"גבירתי היקרה, איננו מבינים מה הטעם..."

"אוה, מיד תבינו" החזירה מיה בבוז. הכוכבים הקטנים רחשו והתערבלו, לובשים בהדרגה גוון אפרורי; לרגע, נדמה היה לרון כי המפתח רועד, מפיץ להט קלוש אל תוך האוויר. אזי, החל כתם הלק הקטן לבעור בלהבות ירוקות-אפרפרות, רוחשות, מתמרות מעלה ולובשות צורה מוחשית יותר ויותר... רון נאנק בהפתעה, כאשר מצא עצמו מביט בצורת כף-יד עדינה, אצבעותיה הדורות ומרוחות למשעי בלק אדום. טבעת אמתיסט שקופה נצנצה מול עיניו, אבניה הירקות מגולפות למשעי.

"וואו, זה היה גדול!" הפליט בהתלהבות, גוחן בכדי להביט מקרוב.

"אני יודעת ויזלי, אני יודעת" החזירה מיה, קרבה אליו וממצמת בעיניה נוכח הגילוף המטושטש.

"אוך, את כזאת... בנות!" רטן רון, שולף את שרביטו בזהירות.

"אגראנדיריו!" לחש, מצביע הישר לעבר הצורה הסגולה והמטושטשת המרצדת מולו. ברגע הבא, רחש האוויר והתעקם, והאור הסגול התפשט ותפח, כאשר הגדיל לחש העדשה הלחש את המחזה. האותיות הסגולות נחקקו עמוק ביהלום, זוהרות ומבליחות אל מול פניו 'לרעייתי האחת, האהובה והמושלמת'.

"טבעת נחמדה" העיר ברגשות מעורבים, נזכר כי רצה פעם לקנות להרמיוני אחת דומה מאד... אולם כמובן שלא היה בידו ולו מחצית הסכום הדרוש. "קצת שמלץ, אבל בנות אוהבות את זה".

אלא שמיה לא חייכה עוד. תחת זאת נרתעה לאחור, פניה מחווירות כסיד.

"אני... יודעת מי האישה הזו" מלמלה בחולשה "צ'ו לא עומדת לאהוב את זה, ו... אוי, קורינתיוס, קורינתיוס בלייז המסכן!"