מחול הצללים
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar

"הצללים באים לרקוד. רקוד הלורד, רקוד הלורד"

(ג'ורג' מרטין, שיר של אש ושל קרח)

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

* כל הזכויות על "שיר החיילים המתים", שמצוטט בחלקו בפרק זה שמורות ליורשיו של לאון פוייכטוונגר *

טריסטיין

הים הגדול זעף.

הגלים התמרו לגובה, שועטים ומתרסקים בזה אחר זה על המזח החשוך; טיפות שחורות וכבדות ניתזו לגובה רב, נמהלות בריח אצות רקובות. מעבר לרציף המטלטל, דמו הספינות לכלבים חסרי-מנוח: חורקים בשיניהם ומנתרים מעלה-מטה, כמנסים להנתק מקישוריהם ולשעוט לתוככי העלטה.

טריסטיין הבליע גידוף, כאשר פגעו נתזי הגלים פעם נוספת בכלאו הזהוב, נוזלים על-פניו כדמעות מלוחות.

כלא זהוב, כן... מלמל בכעס, עודו מתקשה לאכל את המהירות בה החליף בעלים. בנסיבות אחרות, היה מברך בלא ספק על העובדה כי נח כעת על עורה הלבן של עלמה, במקום על זקנו הכסוף של ישיש... אולם אינסה מק-אלן, וחתונה מיועדת? דברים רבים מדי התחוללו, מהר מכפי שיכול היה לשאת.

אי-שם, הרחק בתוך ערפילי הים, נדלקה משואה אדומה, מרצדת ועולה לגובה רב; אחרת באה בעקבותיה, ועוד-אחת... עד אשר נדמה היה לטריסטיין כי פרח אדום ויפיפה מבליח בתוך הליל הסוער. או שמא הזכיר הדבר דווקא את צורתו של קתרוס?

ליל הנשמות המתות קרב, הרהר בדי-חשש, צופה מרותק באשיו הרחוקות של מקדש אל-הים. לכאורה, לא היה בכך כל חדש; המשואות הקדושות הודלקו מדי שנה בשנה, זכר לברית העתיקה שכרתו האלים עם בכירי-בניהם באיניש גלורי, ואות אשר נועד לסמן לרוחות התועות את דרכן - אל הים הגדול ומעבר לו, הרחק מארצם של החיים. אלא שהפעם, ריצדו אותות נוספים בתוך האודם; אי-כה, היה טריסטיין בטוח בכך.

"הלוואי והיה לאל ידן להאיר אף לי את דרכי" מלמל במבוכה פתאומית.

אינסה עיקמה את אפה בבוז.

"אם כך, היה על הכוהנים לתלותן מעל חלונותיהן של כל פרוצות העיר" סיננה מבין שיניה, משלחת מבט זהיר בפייטן. זה נע מרחק-מה לפניהם, שקט וזהיר כצל.

מבוכתו של טריסטיין הפכה לצחוק חרישי.

"אוה, יקירה" החזיר "ואני העזתי לקוות כי האירוסין ירככו את לב מק-אלן הצונן שלך".

"אל תעז ללעוג לי" רשפה היא, זיק מסוכן ניצת בעיניה.

לרגע, שררה שתיקה כבדה, מופרעת אך ברעם הגלים וחריקת קורות המזח. אזי, הישר לפניהם, החל אור חיוור מסתמן בתוך האד; נראה היה לטריסטיין, כאילו נקרעה העלטה בזגזוג כחלילי.

"הישר קדימה" לחש הפייטן, בלא להפנות ראשו לאחור.

טריסטיין יכול היה לחוש את נשימתה הכבדה של אינסה; לרגע נעצרה, מביטה נכחה בהיסוס. אחר, אימצה את כוחה וצעדה אל עבר הבוהק. הזוהר גבר לרגע, מתבהק סביב דפנות הזהב של הקמע, ואחר דעך. לתדהמתו, מצא עצמו טריסטיין מביט בספינת עץ ארוכה, שצצה כמו מאליה מעבר לקורות המזח בסמוך. חרטום מוגבה, דמוי דרקון, התנשא ממש לנגד עיניו, בוהה בו בעיני שוהם יהירות. חרף העלטה, יכול היה טריסטיין להבחין בדמויות הנמוכות והמזוקנות המתרוצצות על הסיפון, או עמלות בינות ליריעות המפרש הנאנקות.

"ערב טוב, אלבריניוס" התנהם אחד מהם מעל הליזבט. פנסו הגדול של הגמד הטלטל ביד מיובלת, חושף את חיטובי פניו הקמוטים את זקנו המפוצל.

"ערב טוב, ידידי הותיק" החזיר הפייטן בנחת, מוריד את ידו. שארית הזוהר התכלכל דעכה באחת; נדמה היה לטריסטיין, כי העלטה שבה וסגרה את שיניה מאחורי גבם.

שאלות ותשובות נוספות ריחפו מעל הרציף; הגמד, כך נראה, לא טרח להסתיר את פליאתו בשל טיבה של הנוסעת שהוטל עליו להעלות על סיפונו. אינסה הפליטה אנקה חרישית, מכווצת את שפתיה עד כאב, וטריסטיין חש כיצד היא נאבקת לשמור על חזות אמיצה וקרירה.

להיות אמיצה... הרהר טריסטיין בדי-מבוכה, תמה אימתי היה עליו לעמוד בלבטים דומים. ספק היה בליבו אם יכול היה לחיות ולו חודש אחד בתור עלמה, עטויית שמלות, חלושה ונטולת נשק. שלא לדבר על חיים בחברת דיוריק ואחיו... לוואי וימיט עליהם לוך אבדון. דבר-מה נצבט בליבו, כאשר הורד הכבש, מאפשר לאינסה לעלות באיטיות אל הסיפון. לרגע, נעצרה ושלחה מבט ארוך לאחור; העיר והמצוקים כמו נמהלו והפכו לגוש חשכה, עמום ומחוסר צורה. טריסטיין חש, כיצד חולף רעד מר בגופה. שמא, הבינה אך כעת, כי היא מפליגה לגלות, ונוטשת לעד את גבעותיה הירוקות של איניש גלורי.

וכמו בתשובה, הבזיק ברק, חושף את צריחיו הגבוהים של אי-המקדש בלובן מסמא עיניים; המשואות הגבוהות הבהבו באור הפתאומי, מוסיפות להורות לנשמות המתים את דרכן מערבה, אל שערי העולם - והנצח המשתרע מעבר להן.

אז הנה אתה עוזב, טריסטיין מק-רויך, הרהר בצער, מתחבא בדממה תכשיט על צווארה של עלמה, בלא שמץ צחצוח חרבות... בלא שקטלת ולו אחד מנושאי השבועה חסרי המוח. תודה לך מקרב לב, פייטן.

האור הלבן דעך במהירות כשם שבא, והאפלה שבה וירדה סביב; שלג קל החל לרדת, מתמוסס וגולש לאורך ברדסה הכהה של אינסה.

"עצתי היא, כי תמהרו ככל האפשר להרים עוגן" הפטיר הפייטן, דמותו עמומה מעבר למסך הפתיתים הינורדים. "ככל שתרחיקו מהחוף, כך יקשה על אלאיל להפעיל את כשפיו על מפרשיך, ידיד ותיק".

הגמד שילב את זרועותיו המעובות על זקנו, מפליט נחרת בוז.

"לא הייתי ממליץ לפני-עץ הזקן להסתבך עם לוכלאן" החזיר "ובכל זאת, נרים עוגן מיד כאשר תתחזק הרוח" מפנה חצי מבט לאחור, נבח מספר פקודות בלשונו. גמדים אצו לכאן ולשם, ואי-מי החל נושף במפוח מוזר, מתיז גיצים אדומים על סביבותיו. "לא שהדבר משפר את מצב-רוחם של בחורי... להפליג בליל הנשמות המתות, פשו! הייתי שולח לעזאזל כל אחד אחר שהיה מבקש דבר כזה, אפילו היה מציע כמות כפולה של פנינים ממה ששילמת, ידידי הטוב" דבריו התעמעמו, הופכים לרטינה ארוכה אל תוך זקנו.

פנינים? לו היו לו שפתיים כעת, היה טריסטיין פוער את פיו וסופג גל שלם אל תוך בית בליעתו. מדוע? האם חלקנו בתוכניותיך חשוב עד-כדי כך, אשמאי זקן?

הפייטן הנהן בראשו, מחכך את ידיו ומביט בשלווה אל תוך העלטה.

"הוא מחכה לאידיין" רטן טריסטיין בינו לבינו.

"עדיין משתוקק אל הפרי האסור, מק-רויך?"

"מדוע שאשתוקק?" החזיר הוא בעוקצנות "וכי מה חסר לי כעת? רוח-ים צוננת, גמדים חביבים וטובי-מזג מסביב, וכמובן... מגורים פרטיים על חלקיה המובחרים ביותר של עלמה מתו..." טריסטיין השתתק, כאשר לפתו אותו אצבעותיה בכעס, עוקרות את התליון ממקומו ומרימות אותו באיום.

"המשך בדרך הזו, ואני נשבעת בכל האלים שאשליך אותך לשכון אלף שנה במצולות הים" לחששה, עיניה בוהקות "אל תתגרה בי!"

"אפילו לא קצת, יקירתי?" החזיר טריסטיין, לא מסוגל לנצור את לשונו "מעט בדיחות-הדעת לא תהרוג אותך, מק-אלן. רק הביטי בעצמך!" הוסיף "זה עתה זכיתי בשידוך הנאה ביותר באיניש גלורי, וכבר את מתנהגת כאילו אנו נשואים מאתיים שנה לפחות. ושמא פירושם של דברים הוא כי אינך שלמה עם..."

אינסה אחזה את התליון בידה, מטלטלת אותו סמוך מאד לדופן הסיפון.

"אל תנסה אותי, ואל תעז לחשוב כי חלקות לשונך יחלצו אותך ממני" החזירה, מצמצמת את עיניה "היטב הבהרתי לך, שאין אלו נישואי אהבה..."

המפרשים רשרשו באיום, וגוף הספינה קיפץ קלות, כאשר החל המפוח מגרגר, נושף טבעות של אד כחול. לרגע, שתקו שניהם. טריסטיין החל תוהה, להיכן נעלמה העלמה הביישנית והמתוקה אותה הכיר, כאשר חש כיצד אינסה מתכווצת בתיעוב; ברגע הבא, הפילה את ברדסה על עיניה וצעדה לאחור, מוצאת מחסה בצללי התורן.

"היא"

משהו בישותו של טריסטיין רעד, כאשר שלח מבט על פני המזח, מבין מיד את כוונתה. אידיין חמקה באין-קול מבעד לשיני העלטה, ברדס אפור משוך על שערה. אלא שקומתה הגבוהה ובוהק עיניה הירוקות הסגירוה מיד. שפתיה של אינסה נעו בעודה מתרכזת, מתווה כהרף-עין לחש ציטוט.

"יצור מתועב שכמותה" לחששה.

"מדוע את שונאת אותה כל-כך?" הקשה טריסטיין, משועשע מעט נוכח תגובתה "אך ורק משום שהיא מתחרה בך על ליבי?"

עיניה של אינסה מלאו בבוז.

"אל תהיה שוטה יותר מכרגיל, מק-רויך" השיבה "העובדה שאשה זו היא עדות חיה לקלונך אינה מענייני... אף שלעיתים אני תוהה האם לא הייתי מטיבה לעשות, אם הייתי מסגירה אותך לאחיי. האמת היא" הוסיפה, קולה הופך שקט ודרוך לפתע "שהאשה הזו היא... היא יהירה, ממש כשם שנשמתה מלאה צללים ואופל. אני חשה זאת".

"את..." החל טריסטיין למלמל, אלא שאז שמע את הפייטן מדבר, כאילו נזעקו דבריו בחצוצרות אל אוזניו.

"ברכות מקרב לב, הגבירה אידיין" הפטיר הישיש. שמץ לגלוג נמהל בקולו, בעודו נוטל את ידה החיוורת. "הניחי לי להחמיא לך על..."

"על מה?" החזירה היא בקול מבשר-רעות "על כך שעלה בידי להתאושש, ולחדול מלהיות אותו צל מיוסר לדמותו דנתם אותי? או שמא הבאת עימך סוהרסן או שניים, לזכר הימים הטובים?" התנשפות מלאת משטמה האפילה על דבריה "חושבני, שהיה עליך להחליף את נס האריה שלך בחתול; הדבר היה הולם את הדרך בה אתה נוהג להשתעשע בטרף".

הפייטן נראה משועשע באמת ובתמים.

"חתול? הכרתי פעם אחד אדמוני ונחמד... אבל חוששני שלא. אילו הייתי עוקב אחרי דרך מחשבתך, היה על סאלאזאר הזקן להחליף את הנחש שלו בעכבר. משום-מה, אינני חושב כי היה עולץ במיוחד נוכח רעיון כזה".

אידיין חרקה בשיניה, מעבירה מבט מהיר על הספינה. אלא שהגמדים עסקו בשלהם, ואיש מהם לא נראה כמאזין.

סאלאזאר או'סליתרין, המורד הגדול? תהה טריסטיין. חתולים ועכברים? מה קורה כאן, בשם נבלו של לוך?

"כמה מצחיק" חרחרה אידיין, אגרופיה קפוצים. "אתה באמת נהנה מזה, הא?" טריסטיין חש כיצד היא מחליקה צעד לאחור, מכווצת את גבותיה "כך או כך, אם חשבת שאבוא איתך בשקט, שכח מזה. אני... לא אלכד בלי קרב" הוסיפה, מרססת את המילים האחרונות מבין שפתיים חשוקות.

טריסטיין, חש את היאוש הנוטף מקולה, תהה האם איבד אי-מי את שפיות דעתו. אינסה, לעומתו, גיחכה בשקט.

"או-הא, תמיד ידעתי שלמלכה הענוגה הזו יש קופת שרצים מצלצלת על גבה ו... שהיא מוזרה מאד בתור טואטה דה-דנאן"

"למה את מתכוונת?" חקר טריסטיין, בלא שמץ מזחיחותו הקודמת.

"אחר-כך, מק-רויך" הפטירה אינסה בעליונות, גורמת לו להאנח מרה. "מתנה שהביאו האלים למלך טאוסלין, הא!"

הפייטן לא נראה כמתרגש נוכח האיום; לרגע ארוך, ניצב בלא-אומר, מלטף את זקנו וסוקר אותו בעיניו הכחולות-בהירות.

"חשדנית כתמיד, בלה יקירתי?" הפטיר מקץ רגע "ועם זאת, אודה ואתוודה שאת מלאת הפתעות שלא אני ולא אדונך לשעבר פיללנו להן. עצב רב היה נמנע, לו ניחשתי מבעוד מועד כי הרוזן הילדריק הותיר לך מתנת פרידה".

קולה של אידיין רעד.

"ואתם רצחתם אותו" לחשה בקול כה מאיים, עד כי רעד חלף בטריסטיין.

"אני מצר על מותו, אף כי לא היתה לי יד ורגל בזה. לו לא היה כה גאה ועיוור..." החזיר הפייטן באנחה.

אידיין שלחה בו מבט זועם, אף כי נדמה היה לטריסטיין, כי מבוכה מבצבצת מתוך זעמה.

"נניח לכך, לעת עתה" אמרה, נועצת בפייטן מבט חודר "וכעת, בטוחני שלא הטרחת את עצמך כל הדרך מהוגוורטס בכדי להעלות זכרונות על פוטר ונצחון הבוצדמים הגדול" סנטה בכעס "מה רצונך ממני?"

"ידעתי, ידעתי שהיא באה מן העולם האחר!" מלמלה אינסה "פיסה יומרנית של פסולת מוגלגים..."

"גאוותך עיוורה והכשילה אותך מאז ומעולם, בלה" הפטיר הפייטן "מה צר, כי לא עלה בידי להפריד בינך לבין רידל, כאשר עוד היה הדבר אפשרי... לעיתים אני תוהה, אם לא היה זה אחד הגדולים בכשלונותי. "מה אני רוצה ממך כעת?" הוסיף בעצב "לא כלום, ועם זאת הרבה מאד... לא במותך, בכל אופן. עלינו לשוחח ארוכות, אך לא כאן" הוסיף, שולח מבט מהיר לעבר הספינה. אינסה מיהרה להשתופף. אלא שברגע הבא הופיעה דמות חסונה וזועפת הישר מולה, מניחה יד תקיפה על כתפה.

"רדי אל תאך עכשיו, טואטה דה-דנאן" נהם הגמד ברוגז "גם כך, לא חסרות לנו צרות..."

לחשה של אינסה עמם ודעך, והקולות נפסקו. רוטנת, הדפה זו את מחלפותיה האדמוניות לאחור, הולכת באי-חשק אחרי הגמד.

"אתה רואה? היא אינה אחת מאיתנו, לא באמת" לחשה אל טריסטיין כמנצחת, מיד לאחר שדלת התא נטרקה אחריהם.

"קנאית קטנה" החזיר טריסטיין, מנסה להשתלט על מבוכתו. "ממש כמו אחייך, אינך אוהבת תחרות הוגנת".

"הא!" החזירה אינסה בלהט "היא אינה עולה עלי במאום, מלבד היותה צרה חדשה ונוצצת עבורך להסתבך בה. מדוע להסתבך רק עם בני מק-אלן, כאשר באפשרותך להריץ את חצי-איניש גלורי במרדף אחריך?" אזי, השליכה את הגלימה מעל כתפיה, ונשכבה אפרקדן על דרגש השינה. טריסטיין יכול היה לחוש כיצד הוא עולה ויורד עם חזה; הספינה התנודדה וחרקה; קרשי התקרה רעדו, בכל פעם שהלמו בהם מגפיו הכבדות של אחד הגמדים המתרוצצים על הסיפון.

לרגע ארוך, שכבה אינסה בדממה, ידיה תומכות בראשה.

"אתה יודע?" הפטירה לבסוף, קולה מתרכך קמעה "אולי בכל זאת צדקת, ואני... אני מק-אלן יותר מאשר אני רוצה להודות. אין ספק שאנו שונאים תחרות" הוסיפה בקול מהורהר "אחת הסיבות שאחי הבכור רודה בי היא כי הוא יודע היטב, שלו ניתן לי לעשות כרצונו, הייתי עולה עליו ברוב הדברים... להוציא כמובן לחימה בחרב ובחנית, ושאר הבלים שאני שמחה להותירם עבור הגברים" אינסה התמתחה קלות בדברה, מעבירה בטריסטיין רטט כאוב של תשוקה. "לא בכדי, היה התל שלנו מקורב לאלאיל מאז ומעולם. הדרואיד העליון, הוא... ידע לתגמל את נאמניו בכח, בלא לתהות יתר על המידה אודות האמצעים בהם הם מגשימים את רצונו. האם סיפרתי לך כי בנעורי הייתי חניכה במעגל האבנים שלו?"

"לא" ענה טריסטיין כמעט באל-כורחו. דברים רבים, רבים מדי, העיקו על ישותו. "אני... הן אתם והן אלאיל מתעבים מוגלגים..." הוסיף בלחש, שב ותוהה אודות אידיין.

לא יתכן. את פשוט טועה, אינסה... להפוך אחד מאנשי גייל לטואטה דה-דנאן?! אין בעולם קולו מכשף או דרואיד שכוחם מתקרב ל... וכיצד דוד טאוסלין הניח ידיו על...

אינסה הפליטה צחוק רך ולעגני.

"אלאיל? הוא שונא אותם, כאשר הדבר נוח לו" החזירה.

טריסטיין נחר בתעוב.

"אלאיל הוא זקן מטורף, והיה עליו להפליג מזמן אל הים הנצחי. מוגלגים? אפילו המכשפים שלהם אינם יכולים להכנס אל העולם שלנו, מלבד החזקים ביותר ביניהם, שזוכרים כיצד לנווט בתוך הערפל. מה גם" הוסיף בהרהור שני "שאלו, כך שמעתי, מתמעטים והולכים ככל שעולמם של אנשי גייל נעכר והולך"

אינסה הנהנה, מעבירה ידה ומלטפת את התליון מבלי משים; טריסטיין נאנק דומם נוכח מגעה על דפנות כלאו, תשוקתו מתחזקת והולכת.

"יתכן, אלא שראש דאגתו של שליח האלים המרומם הן לעצמו, ולעצמו בלבד" אמרה "הוא נאחז בחייו ומשרתו בכל כוחו, ואני... אני מוכנה להמר על חיי, כי הוא מפחד להפליג מערבה ולפגוש את האלים. מן הסתם, ישמע מהם דברים שאינם נוחים לו" דיבורה הואט, נעשה מהורהר מאד "חשתי בכך, עוד כשנמניתי על חניכותיו, וראיתי כיצד הוא צופה בכוכבים ומחשב אותות. חוששני, שעניין המוגלגים כרוך בקשר הדוק לעניינו האישי. כבר אז, לפני יותר מחמישים שנה, עקב בשקיקה אחרי המכשפים בעולם האחר" חיוך אפל הסתמן על פניה "מעטים יודעים, שזה אשר פקד להרוג כל מוגל שיראה כאן את פניו, שימש בכבודו ובעצמו מורה לאחד מהם?"

הפעם, נתפס טריסטיין בהפתעה גמורה

"לא יתכן!"

"יתכן גם יתכן" החזירה היא בלא חיפזון, מענגת על יתרונה. "ראיתי ודיברתי איתו, כאשר הייתי חניכתו של אלאיל... קשה להאמין, כי מאז חלפו כמעט שבעה עשורים, הא?"

"ובכן?" דחק בה טריסטיין, לא יכול לאפק את קוצר-רוחו.

"אל תהין לבקש ממני לגלות כיצד גיליתי זאת מתחת לאפו של הדרואיד העליון, מה גם שאיש לא יאמין לי מניה וביה, אם הייתי מגלה זאת ברבים" הוסיפה בדי-מרירות. "כך או כך, אני זוכרת אותו היטב; צעיר ויהיר... עם פנים חיוורות ומקסימות - אולי אפילו יותר משלך, יקירי" הוסיפה בשמץ התגרות. טריסטיין אילץ עצמו לשתוק, סקרנותו עזה מכדי לשסע את דבריה "אולם כשם שהיה יפה, כך היה בו דבר-מה שהעביר בך צמרמורת, בעיקר אם ניסית להפעיל כח-כשפים בכדי לתהות על קנקנו" רעד קל אחז בה, כאשר שקעה באיטיות אל תוך זכרונותיה "העיניים שלו, הן היו... כמו להביט בנחש ארסי וקר. אני חושבת שהיה לו תפקיד מפתח בתוכניותיו של אלאיל... אולי עדיין יש לו, יהיה אשר יהיה. הדרואיד היה מדושן עונג, את זה אני זוכרת היטב".

"את זה אני יכול לדמיין לעצמי" מלמל טריסטיין, מנסה לעכל את הדברים "אלאיל הארור! ואת, מתוקתי..." הוסיף, מתיר לעצמו להמלט מלבטיו לרגע "אינך רוצה לספר לי כיצד גילית הכל? תני לי לנחש, אם כך" הוסיף, שב אל קולו הזחוח "ניסית לפתות את המוגל, נכון?"

צחוקו המשועשע של טריסטיין נקטע באיבו, כאשר חש בעוצמת הרעד שחלף בגופה.

"אין זה מעניינך!" לחששה "אני לא... ואם כן, אז מה?" הטיחה פתאום בקול מתגונן "כבר אז ידעתי, שלא אזכה ביותר מאומללות אם אשאר בתל של אבא, ולא היתה לי כל כוונה להפוך לדרואידית תחת צילו של אלאיל. דיברתי איתו ארוכות, בעת שאלאיל ניצח על חגיגות הבלטיין. אבל הוא..." קולה נשבר "הוא אמר ועשה דברים ש...הפחידו אותי מאד" נדמה היה, כי אינסה נאבקת על מילותיה "הוא היה מטורף, טריסטיין. מטורף יותר מאלאיל, אם הדבר אפשרי בכלל; הוא דיבר על דם ועל אש, ו... מהר מאד קיללתי את עצמי על זה שהתקרבתי אליו מלכתחילה".

"אני מבין שניסיון הפיתוי נחל כשלון חרוץ".

אינסה התנשפה.

"אינני חושבת כי היה אדיש לקסמי, לא לחלוטין. אולם... אלים! לא די בכך שאני, בת לגזע הנצחי של הטואטה דה-דנאן, השפלתי את עצמי בהצעה לחלוק אהבה למוגל. אלא שהוא... אני מסופקת אם הוא יכול לחלוק משהו, מלבד פקודות לעבדים נרצעים. אותו מטורף הציע לי פגיון שחור, והורה לי לשוב אליו, לאחר שאשסף את גרונו של אי-מי החולק עימי את אותו הדם. הוא נזקק לפגיון כזה עבור אחד הלחשים המתועבים שלו, כך הסביר" חיוך מריר הסתמן על פניה "וגרוע מכל, אותו ברנש היה סמוך ובטוח כי הוא חולק לי כבוד גדול, בכך שהוא מתיר לי, לנסיכה מזרע הטואטה דה-דנאן להפגין את נאמנותי..."

"לא שהייתי מתנגד לגרונו של דיוריק תחת הפגיון" העיר טריסטיין ברגשות מעורבים.

"לא הפגיון הזה, האמן לי שלא הפגיון הזה..." החזירה אינסה "מצאתי אותו בכלי, שנים רבות לאחר-מכן, והשלכתי אותו כפי שמשליכים עקרב"

"מה אומר ומה אדבר?" השיב טריסטיין, מביט בדמעות שהחלו נקוות בזווית עיניה "מכאן אנו למדים כי לא הכל חביבים כמוני, מתוקתי הקטנה והמסכנה".

"הזהר!"

טריסטיין צחק בקול; כעת, לא רצה להתווכח או לחשוב עוד על כל אותם דברים מוזרים ומפחידים; כל שרצה היה לאחוז בה, ולחמוק מדאגותיו לשעות מספר.

"אינסה, אינסה יקירתי המסכנה" כח הקסם שבו יקד, לוחץ חזק על דלתות כלאו "מדוע... מדוע להזהר, כאשר אפשר לחנוך את אירוסי הטריים בדרך... אהההה... שמחה יותר?"

הבזק ירוק הבהיק, כאשר נכנע כישופו של הפייטן, נפרץ ומתנפץ לכל עבר. אינסה המופתעת הפליטה אנקה, כאשר לפת אותה בכח בזרועותיו, נושק בפראות לפניה וצווארה.

"אתה..."

"שכחי את השרץ היהיר ואת אלאיל, יקירתי, אינסה מק-רויך" לחש, לוחץ אותה בעוצמה את גופו ונושק לה פעם נוספת. לרגע, נדמתה אינסה כנקרעת בין רגשות סותרים; אזי, נכנעה וכרכה את זרועותיה הבהירות סביב כתפיו; קולה התרסס מבין שפתיה, נאנק וקורא שוב ושוב בשמו, כאשר תבע אותה בפראות; שערה האדום אפף אותו כאש, בעוד דמותה הגאה של אידיין נבלעת ומתפוגגת אט-אט בירכתי זכרונו.

* * *

רעשים עמומים ניערו את טריסטיין מתנומה עמוקה, גורמים לו להאנח ולפקוח את עיניו כדי סדק.

"הקור הזה...אוך..." מלמל בקול ישנוני, ידיו תרות אחרי שמיכתו שנשמטה; העלטה עמדה עמוקה סביב, גורמת לצמרמורת מוזרה להזדחל אל גופו; לשווא שלח את ידו אל צידו האחר של הדרג, תר אחר חמימות גופה של אינסה - זו חמקה ונעלמה לה, ככל הנראה, בעת שהיה שקוע בתנומה עמוקה, מותירה סדינים קפואים בעקבותיה.

לרגע, תהה האם לא היה הכל אלא חלום מוזר, וכעת הוא מפליג לבדו ללוכלאן, אל החופש; אחר, שבו הרעשים העמומים ונשמעו, גבוה מעל ראשו. טריסטיין התחלחל, חש עצמו ערום ונטול חרב יותר מאי-פעם. נוקש בשיניו, התרומם באיטיות מהדרגש; האם תעתע בו דמיונו, או שאכן חש באי-מי, מתבונן בו באין אומר?

"אי...נסה?"

לרגע, לא באה כל תשובה, מלבד קור נוקב חודר לעצמותיו.

משהו כאן... מלמל ברעד, ידיו מגששות בעיוורון בעלטה. היכן העששית? מה בשם לוך ארע כאן?

לרגע, נדמה היה לו כי התא הקטן הפך באחת להיכל אדיר, המשתרע מרחק אין סופי מכל צדדיו, עד כי הקולות עצמם נשאבו וטבעו בתוך דממתו השחורה; אך במעורפל, יכול היה טריסטיין לשמוע קולות מהומה, רחוקים עד אין-קץ מעל ראשו; רגליים ממוגפות שעטו בפראות אנא ואנא, וצעקות רחוקות נמהלו בצלצול ברזלים.

קרב... היכן החרב החרב שלי? ניקרו מחשבותיו בבהלה. ומדוע... מדוע כה קר כאן? מעולם, מעולם לא נתקל בחשכה כזו, אף לא בעמוקות במערות הפיר-בולג בהן לחם.

אזי, כמו במעין תשובה, הדהדה נשימה עמוקה, נופלת ואופפת בכבדות את האוויר.טריסטיין כשל לאחור, כאשר בקעה הדמות הגבוהה מן האיין, גבוהה ואפלה מן העלטה עצמה; ליבו של טריסטיין פרפר, כאשר נעה לעברו באיטיות, לחשוש חרישי בוקע מתוך ברדסה השחור.

"מי..." מלמל, נאבק בכדי להניע את שפתיו.

היצור סגר עליו בלא חפזון; משקרב, יכול היה טריסטיין להבחין בגלימתו הכהה; האם היו אלו מדים מוזרים, אשר דהו עד לבלי היכר? עיניו הקרועות לרווחה של טריסטיין יכולות היו להבחין בשרידיהם של סמלים מוזרים על דש הגלימה ומעל כתפיה.

חושק את שפתיו, נאבק טריסטיין לאמץ כל נים בישותו בכדי לרכז את כח כשפיו הדל.

"פנה לאחור!" לחש, מחווה לעברו ביד-רועדת "הת..התרחק ממני?"

היצור האט את גלישתו, עוצר פסיעות ספורות מטריסטיין; יד אפורה וקרומית בקעה מאחד השרוולים, ציפורניה הארוכות והשחורות מגששות לעברו. טריסטיין חשק שיניו, נאבק להתרכז ולהתעלם מהכאב אשר החל מפעפע באבריו. אור ירוק קרן מידו המושטת, מאיר חלושות את קירות העץ; לרגע, נדמה היה כי היצור נאחז במבוכה.

"מי אתה?" לחש טריסטיין מבין שפתיים סדוקות "מה רצונך ממני?"

היצור לא דיבר; אלא שאז, כלפי אות, נפל ברדסו, חושף פנים מאורכות ונטולות עיניים; טריסטיין התחלחל, להרף-רגע, חדר אל ישותו של יריבו; תמונות אימים מעורפלות ריצדו לנגד עיניו, מוצצות את לשדו ומרוצצות את כוחותיו; מרחב חסר-סוף של בוץ מצחין, מנומר בחפירות ומשוכות קוצים מבעיתות, עשויות פלדה; רעמים ולהבות אדומות מתפוצצות לכל עבר, ופגרים...פגרים נקובים וחרוכים, שרועים בכל מקום; פנים אכולות רקב בהו בזעקה אילמת השמימה. טריסטיין יכול היה לשמוע את קולותיהם החרישים מקוננים, דוקרים את ישותו באלפי מחטים קפואים.

מפנינו עור נושר,

מוחנו קן לתולעים.

נרקב גופנו בעפר,

בפינו חול אדמת נכר,

ואנו ממתינים.

"מי אתה?!" זעקה ישותו בשארית כוחה.

היצור ריחף מנגד.

"אין... אין חשיבות לדברים כאלו...לא עוד" הדהד מענה צונן במוחו של טריסטיין; לרגע, נדמה היה היה כי הוא נבוך נוכח שאלתו החוזרת של טריסטיין והאור המכושף המרצד סביבו; פיו המעוות זע, נפתח ונסגר באיטיות. "אנ-טו-נין" לחש בלא קול, כמתאמץ לדלות את המילים מתוך תהום עמוקה. אי-שם, הרחק למעלה, רעד הסיפון לקול זעקה פרועה; דבר מה גדול התמוטט, והקרשים החזירו הד קלוש. אזי, הרעים רעם עמום; טריסטיין נאנק וקרס על ברכיו, כאשר דעך האור החלוש, ועימו שארית כשפיו. היצור לחשש בשביעות רצון וסגר עליו באיטיות; דמותו גבהה והלכה, אופפת את טריסטיין בזוועה שכזו, לעומתה נדמה זעמו של אלאיל למשחק ילדים. חיילים, דמויות שפופות וכושלות, הוסיפו לדדות בעלטה, משתפדים על קוצי פלדה וכלים ברעמי האש; רק שירם הוסיף ללחוש, ממלא את ישותו ותובע אותה אל תוכו.

העצם בעפר תלבין,

אך לתשובה אנו נמתין.

רק שאלה אחת נותרה,

מדוע? למה זה קרה?

ואנו ממתינים.

טריסטיין ניסה לזעוק, אלא ששפתיו לא הפיקו ולו צליל בודד. כל חייל, כל בן-לוויה שאיבד אי-פעם צף לנגד עיניו, פניו המתות בוהות בו בעיניים אכולות תולעים, ודם כהה זב מפיו הפעור. פעם נוספת, ראה את הכפר הבוער בלהבות עזות, ואת העלמה ההרה שדוקרה בידי דיוריק, גונחת ומתבוססת בדמה בתוך העפר הלחש. האש נישאה גבוה מעל החפירות, לוחשת ומצטרפת אל שירם של המתים.

"דבר, או הצטרף אליהם" שמע את מצוותו של היצור; היד האפורה לפתה את כתפו, משלחת בו כאבי תופת. "בלה, היכן היא?"

"לא...לא יודע על מה אתה מדבר" לחש טריסטיין, יודע כי הוא גוסס.

"אל תתחכם. ראית אותה, אני חש זאת בתוך מוחך העלוב".

היד התהדקה. יד נוספת השתרבבה, ציפורניה השחורות נעות באיטיות לעבר גרונו. רועד ונקוב יסורים, נזכר טריסטיין לפתע בדבריו של הפייטן.

'גאוותך עיוורה והכשילה אותך מאז ומעולם, בלה'. זעמו ניצת, מפעפע אין-אונים בתוך גופו המיוסר.

לא... אני לא אסגיר... אני לא אספר לך דבר, שרץ מכוער ו... אכול רימות שכמוך! התריסה ישותו. הוא חש, כיצד נוטף דם מצווארו וכתפו, כאשר התהדקו הציפורניים השחורות על בשרו, גוררות אותו מעלה-מעלה, אל עבר הפה המבעית. קורות העץ נאנקו וחרקו באיום.

"אינסה, אני מצטער..." מלמל בקול שבור, כאשר חש את השפתיים הרקובות נצמדות אל פיו.

אלא שאז, נפל דבר; לרגע, נדמה היה כי גל עצום פגע באוניה, מטלטל אותה כקליפת אגוז - או שמא היה זה דבר-מה אחר, חזק יותר? הידיים האפורות נרתעו לרגע, מרחיקות אותו כזרת מן הפה הקטלני. ברגע הבא, נכנעה הדופן ונבקעה. מים, נחשול של מי מלח כהים שטף אל תוך התא, אוחז בגופו הרפוי של טריסטיין ומטיח אותו בעוצמה בקיר שמנגד. אי-מי חרחר בכעס, ושיר המתים עמם ודעך, מפנה מקומו לרעם המים. כאב חד והקלה כאחד התרסקו בישותו, כאשר שב ופגע בקרשי הספינה הנטרפת; לוחות עץ כבדים התפצחו סביבו. אזי אפף הים את ישותו של טריסטיין, והוא לא זכר עוד מאומה.