מחול הצללים
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar

"הצללים באים לרקוד. רקוד הלורד, רקוד הלורד"

(ג'ורג' מרטין, שיר של אש ושל קרח)

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

דיארמונד

"הערפל נקלש"

דיארמונד הבליע פיהוק, מביט בחצי-עין בדמותה הגבוהה של הגבירה אימר; זו האחרונה, נעצרה ניצבה זקופה בין צורתם הכהה של שני גזעים. נדמה היה לדיארמונד כי היא עוצמת קלות את עיניה, בכדי לשרות ברוחה עם קרעי הערפל. עצי התרזה הדלילים חרקו ברכות מאיימת מעל נתיבם, הערפל עדוי עליהם כצעיף ארוך ודק. טיפות שלג נמס נשמטו בנטף חלוש מן הענפים הדקים, נושרות אין-אונים לאורך נתיבה של החבורה הקטנה.

"הרוח משתנה, ליידי בלק. האינך חשה זאת?"

אנדרומדה הנהנה מתחת לקסדתה הגבוהה, פניה המוצללים עוטים ארשת קודרת.

"הבחנתי בכך" ענתה בקיצור, עיניה האפורות נוצצות באור הקלוש "מוטב שנחיש צעד".

דיארמונד משך בכתפיו, קרב אליהן בועט בגיחוך בערמת שלג.

"בואי כבר, מאג" אמר אל מאחורי כתפו. שוב הן דואגות, כל הזמן דואגות. נשים! מי יעז להתגרות בנו כאן, קרוב כל-כך לתל של אבא?

בניגוד מוחלט לארשת פניהן הקודרת של אימר רייבנקלו ואנדרומדה בלק, היה מצב רוחו של דיארמונד מרומם, כפי שלא היה מזה תקופה ארוכה. משפילסו את דרכם ביער, חש כה עליז, עד שהיה עליו להתאפק שלא לשנות את צורתו לעין-כל, לרחרח, ולהתרוצץ על ארבע בינות לגזעים - וכמובן, לקפוץ על אנדרומדה וללקק אותה כדבעי, לפחות פעם אחת.

הרוח הקרירה של שלהי הלילה היתה עבורו כסם משכר, פורעת את שערותיו ומנגנת כחמת-חלילים באוזניו.

איזה כיף, יוצאים להרפתקאה! הרהר בפעם המי-יודע כמה, קופץ בקלילות מעל ענף נפול. הרפתקאה ביחד עם אנדרומדה, ואחר-כך אהיה חניך של אומן-נשק מקימבריה, והוא יהפוך אותי לאביר. הו-הא!

למען האמת, כפי שהרהר בינו לבינו, היה רק פגם אחד בתמונה המושלמת. מדוע היתה אמא חייבת לשלוח איתם גם את הבכיינית הקטנה ששמה מאגנס? אמנם, דיארמונד הודה בליבו כי החיים בקימבריה היו עשויים להיות משעממים קצת בלעדיה, אם כי קיווה בכל מאודו כי שותף חדש או שניים להרפתקאות ותעלולים.

וחי לוך, הפעם בנים! גיחך בינו לבינו בעת שהדביק את אנדרומדה, מחכחכח בגרונו בכדי לצוד את תשומת ליבה.

זו גמלה לו בחיוך חיוור, אלא שעד מהרה שבה ושקעה בהרהוריה. דיארמונד תהה, מדוע קפצה עליה קדרות כזו: מפעם לפעם, יכול היה להשבע כי שמעה ממלמלת, כמתווכחת עם עצמה: "אולי זה באמת מוטב כך, שהיא... תשאר היכן שהיא עכשיו, כן..."

אימר החישה את הקצב ככל שהתחזק האור הכחול בין הגזעים, ואילו הכוכבים נקלשו והלכו. כעת, היו מפלסים את דרכם במורדו של ערוץ תלול למדי; אנשיה של אימר נעו סביבם כצללים, ואילו אנדרומדה נראתה כמאמצת את כל כוחה בכדי לעמוד בקצב, מתנשפת בעייפות מתחת לקסדתה. מפעם לפעם, היתה אימר נעמדת, משלחת את ידה אל האד הנקלש וממלמלת השבעה חרישית בכדי לנווט את דרכם.

"עלינו להימין יותר" שמע אותה דיארמונד לוחשת. הרוח גברה, משחקת בגלימותיה התכולות; לרגע, נדמה היה לדיארמונד כי סמל הנשר הרקום על בגדיה זע וטופח בכנפיו באי-נוחות, כמו ניחן בחיים משל עצמו. "הערפל שולח עדיין זרוע אחת במורד, לעבר שולי הערוץ. הקפידו שלא לסטות מתוכה!"

"הגבירה אימר, מתי נגיע?" שאלה מאגנס בקול שקט, עיניה החיוורות בוחנות את העלטה "אני... אני מפחדת".

"כולנו חוששים מן העלטה" החזירה אימר ברכות, רוכנת לעברה בקלילות "אולם את נסיכה, יקירתי. נסיכה ונצר לבית מק-רויך. עלייך ללמוד למשול בפחד".

"בהה" נחר דיארמונד בבוז. לרגע, הציב את ידיו על מותניו, שולח במאגנס מבט מתנשא. מקץ רגע, איבד את העניין וחמק הצידה, לבחון מקרוב את שכבת הטחב המעובה שעטה אחד הגזעים הסמוכים. נדמה היה לו, כי סוג כזה של טחב משמש מרכיב לדבר-מה נחמד. מגחך, שלח את ידו והחל מגרד מן השכבה השעירה, הכתומה-ירקרקה. אלא שאחד הסיירים מיהר לעברו, מניח יד כבדה על כתפו.

"מהר יותר, נסיך" נהם, מנער את תלתליו החומים מפניו "אסור להתעכב כאן".

אוף, גם הוא מסריח מפחד. מלמל דיארמונד בדי-כעס, ממהר לכבוש את הספק הקטן שהחל מתנגב לליבו. מתכרבל באי-חשק בגלימתו, נטש את העץ ומיהר להדביק את אנדרומדה.

"אממ... ליידי בלק?" שאל, כובש בקושי את הרצון לעשות לה תעלול קטן... סתם לשם העונג שבדבר.

אנדרומדה השפילה את עיניה לעברו, עיניה האפורות מרצדות בחיבה.

"כן, נסיכי?"

"אני... כלומר..." לרוגזו, שכח דיארמונד את אשר רצה לשאול; או שמא, לא חיפש אלא תירוץ כדי להיות לידה?

"התכוונתי לשאול" מיהר ותיקן את עצמו, לא מתכוון להתפס פעור פה, כאילו היה תינוק מטומטם "האם תלווי אותנו במשך כל המסע?"

אנדרומדה הנהנה, גורמת לאור הכוכבים הנקלש להבהיק על קסדתה. פרץ קנאה שב וחלף בליבו של דיארמונד נוכח המחזה. אוף, הלוואי וגם לי היו שיריון וקסדה כאלו.

"כמובן" השיבה בקול שקט "אימכם ביקשה ממני, כי אגן עליכם עד בואכם לקימבריה, ומשם אשוב אל ביתי" אנחה שקטה בקעה מפיה.

דיארמונד כיווץ את גבותיו.

"וזה הכל?" שאל באכזבה "לא תשארי איתנו בקימבריה? אפילו לא קצת?"

אנדרומדה התאמצה להעלות חיוך.

"אולי קצת, נסיכי" ידה עטויית הכפפה נשלחה כמאליה, פורעת בחיבה את שערו השחור "אולם למרבה הצער, איני אשה צעירה, ואני מתגעגעת לביתי" שפתיה נתהדקו קלות בדברה. אי-כה לא נשמעו לא דבריה האחרונים כנים... למצער לא לחלוטין. "מה גם" הוסיפה בהרהור שני "שיש לי בת שלא ראיתיה זמן רב".

אימר שבה ונעצרה, מתווה בידה חצי מעגל; זהרורים ירוקים נחלצו מבין אצבעותיה, והערפל ושרק ונחצה לשניים, חושף עמוד אבן דהוי, מצופה בשכבת איזוב סמיכה. יבבתה של הרוח נחלשה, מפנה את מקומה לשקשוקם העמום של מים.

"הנה סימן הדרך הראשון" הפטירה אימר בשקט, משלבת את זרועותיה.

דיארמונד הנהן, ואחר שב והביט באנדרומדה.

"בת?" שאל באדישות מעושה. חבל שלא בן... בטח היה משעשע להכיר אותו.

אנדרומדה גיחכה.

"מי יודע? אולי הייתם מתאימים, שניכם".

דיארמונד זקר את גבותיו.

"הו, בשביל זה היא צריכה להיות טובה, מאד טובה" התייהר "היא אבירה?"

אנדרומדה נדה ראשה לשלילה, בעודם שבים להתקדם; שקשוק המים גבר, בעוד האוויר הופך קר ולח. כעת, יכול היה דיארמונד לראות את חלקת המים הקוצפים, ואת צורתה העמומה של גדה גבוהה מן העבר האחר

"לא בדיוק. לבני האדם אין אבירים כבר... הרבה מאד שנים. הבת שלי היא היל... סוג של לוחמת, אפשר לומר".

דיארמונד מצא עצמו מתקשה להאמין למוצא פיה.

"אין אבירים? איך בכלל אפשר בלי?"

אנדרומדה חייכה בסלחנות, אולם עיניה לא חייכו ביחד עם פיה.

"ישנם כמה אנשים שחושבים כמוך, אבל..." נדמה היה כי היא בוררת את מילותיה בקפידה "הרוב פשוט... הם פשוט חושבים בצורה אחרת"

דיארמונד שרבב את שפתיו בזלזול.

"אז הם טפשים".

"לא הייתי מנסחת זאת כך דווקא..." החלה אנדרומדה לענות, אלא שאז בקע רעש עמום מאחוריהם, גורם לה להשתתק באחת; קולו העכור של קרן סדוקה הריע, מהדהד מתוך המתלול המיוער ממנו נחלצו זה עתה. אימר החווירה.

"הם בעקבותינו" לחשה "מוקדם, מוקדם מדי. מהרו!"

דבריה הסתיימו בהתווית השבעה מהירה, ששבה וגרמה לערפל לשרוק ולהתפשט סביבם. המים ניתזו סביב רגליהם, כאשר החלו חוצים במהירות, מותירים את נציב האבן הקודר מאחוריהם. אנדרומדה נאנקה, ידה אחת מתהדקת סביב ניצב חרבה, והשניה אוחזת בשרביט-הכשפים המוגלגי שלה. מקץ רגע, בעוד הדי התרועה דועכים באיטיות מאחור, החלו מפלסים דרכם בינות אבנים לחות, שועטים על גבי מצע של שלג נמס ומחטים נרקבות.

הקרקע טיפסה מעלה, הופכת ללשון יבשה גבנונית כאשר האטה אימר את הילוכה, מאגנס ואחד מאנשיה סמוכים אליה מאחור.

דיארמונד, זועף ואחוז ספקות, טלטל את שערו, בוהה בחלקת המיים הרדודים שהשתרעה מלפנים; הראשונים בעצי הגדה הנגדית נטעו עצמם בתוך המים ממש, משלחים קנוקנות ושורשים עבותים אל תוך הזרם האיטי, ואילו מעליהם טיפס החורש מעלה, אל עבר מצוקים רמים ששוליהם החלו עוטים זהב חיוור.

"איבדנו אותם?" גנחה אנדרומדה.

"איני חושבת" החזירה אימר, משליכה מבט מהיר סביבה "הערפל מתאיין במהירות, ויכולת התמרון שלי..."

מי הטיפשים שמעזים להתנכל לנו קרוב כל-כך לתל של אבא? הרהר דיארמונד בזעף. אם אלו שודדים מגעילים, הם יגלו...

אואואואואואואואואואואואואו!

אנדרומדה נרעדה נוכח קולה הגס והצורם של הקרן; כעת, בא הלה מלפנים, סמוך ומפחיד יותר. מאגנס הפליטה יבבה, נצמדת לרגלה של אימר. חייליה של האחרונה לחשו ומלמלו בפחד, כאשר ענתה קרן נוספת מאחור, קולה גבוה ומתגרה.

"דרכו את הקשתות" הורתה אימר בלחש, סוקרת את הסביבה בבהילות כמחפשת נואשות דרך מפלט. אלא שהערפל ששייט מעל האפיק כעת היה קלוש ומקורע; גם המעט אשר ידע דיארמונד, די היה בו בכדי להבין כי לא ניתן לנווט בתוכו; לא עוד.

ברגע הבא, הפכה יבבתה השקט של מאגנס לצווחה מבוהלת, כאשר החלו הדמויות הכהות לגלוש מבין העצים, קופצות ומבוססות דרכן בפראות בתוך מי האפסיים. שיניו של דיארמונד נקשו, כשהבחין בהילוכם הכפוף של הבאים ובעיניהם הלא-תואמות, נוצצות לעברם ברשעות. אור השחר הקלוש הטיב להאיר את חודיהן האכזריים של החניתות הכבדות ואת המגנים הגדולים והשחורים.

"פיר בולג?" מלמל באי-אמון. לא יתכן... דוד טריסטיין הכניע אותם, הם נפלו על ברכיהם ונשבעו...

אזי, כבסיוט, הבחין בדמות הגבוהה שתפסה עמדה נוחה על אחד מסלעי הגדה, מביטה בהם בחיוך מלא עליונות. לא היה זה אחד הפומורים, כלל וכלל לא. קרני השמש הראשונות הטיבו להאיר את שריונו הבוהק של הטואטה דה-דנאן, ואת נס הפר הזועף של בית מק-אלן המתנוסס בשחצנות על קשקשי החזה. אימר קפאה במקומה, ידיה דרוכות ומוכנות להטיל כישוף.

"ברוכה הפגישה, סר דיוריק" הפטירה בתיעוב, מתמרנת בקלילות בכדי שלא לעמוד כשעיניה אל השמש.

צחוק מלגלג בקע מתוך שיריון הפנים ההדור.

"חוששני כי הזקנה טשטשה את עיני הבוגדת שלך, נצר מצחין לבית רייבנקלו" לעג קולו הקר של האביר "אחי הבכור אינו פנוי לקדם את פניכם, אולם שלח אותי במקומו בכדי לוודא כי... העדרו אל ינוצל לתעלולים בזויים כנגד רצון האלים. כה צפוי היה כי תנסי להציל את עורך העלוב, זקנה בלה, כה צפוי!" הוסיף, צחוקו הצולפני גובר.

אנדרומדה נהמה דבר-מה שקט ובלתי נעים, מכוונת באיטיות את שרביטה. אלא שאימר הנידה ראשה לאות שלילה.

"שמור על אחותך, דיארמונד" לחשה אימר לעברו, בלא להתיק את מבטה מיריבה. נדמה היה לדיארמונד כי הוא מזהה את פניו הצרים של גארלאן מק-אלן, הצעיר בשני אחיו של סר דיוריק. רעד שקט חלף בכתפיו, כאשר הבחין בפיר בולג נוספים בוקעים מבין הצללים מאחוריהם, נעים אל מרכז האפיק וחוסמים באיטיות את דרך הנסיגה.

בשירים זה... זה לא היה מפחיד כל-כך, הרהר, בוהה בניבים המצהיבים, שאור השמש חשפם במלוא כיעורם.

"להציל את עורי?" החזירה אימר בשלווה, מתעלמת מבכיה של מאגנס המבועתת הצמודה אל רגלה. "מאימתי הפכנו לפושעים נמלטים?" הקשתה "או שמא חדל שלום המלך מלהתקיים, ואינו חל עוד על דרכי היער?"

גארלאן מק-אלן ירק בתיעוב.

"שלום המלך... אינך רשאית לנקוב במילה הזו, נצר לדם הבוגדים הטמא שחבר לנחש של או'סלית'רין. העובדה כי כמה מלכים היו סלחנים ורכי-לבב, עד כי התירו לך לשרוץ ולזהם את היכלם..."

דיארמונד חש כיצד מתלהטות לחייו; פחדו הפך לכעס צורב, חזק מכל בינה או הגיון.

"סתום את פיך ואל תעז לדבר על אבי המלך, שודד וביריון!" צעק, מנופף לעברו את אגרופו הדקיק "אתה יודע כי דוד טריסטיין יסיר את ראשך אם תפגשו בקרב, ו...אם תתגרה בבית מק-רויך, תשלם ביוקר" הוסיף, מנסה לשוות לקולו את הגוון המאיים ביותר שיכול היה "אני נסיך, ואם לא תסתלק יצווה אבי לפשוט מעליך את העור..."

צחוק פרוע בקע מתוך שורות הפיר-בולג. אנדרומדה נשכה את שפתיה, סוקרת במהירות את טבעת האויב המתהדקת, שעלתה עליהם ביחס של שלושה לאחד לפחות; חייליה של אימר מלמלו בפחד, ואי-מי מהם חרק בשיניו, שולח מבט בדיארמונד כמתחנן כי יסכור את פיו.

גארלן מק-אלן גיחך.

"בלום את פיך הצייצני, תינוק" לעג. דיארמונד חרק בשיניו באומללות, לחייו מסמיקות כאש. אני אהרוג את צואת-העכברוש הזה, רשפה מחשבתו המקוטעת בפראות. אני רוצה...

"להגך הסורר אינו אלא עדות נוספת לכפירה ולבגידה שפשו בבית אביך..." הוסיף האביר בתעוב "תמהני, האם אכן נאנסה אימך המופקרת כטענתה, או שמא התמסרה לעריות מרצונה".

אימר נאנחה.

"לא באנו לכאן בכדי לנהל עימך מהלומות-לשון, מק-אלן" אמרה, נושאת את ידה בתקיפות "אנו מלווים את הנסיכים הצעירים לפי מצוות אביהם, אשר חרף פיך המדבר סרה, עודו מולך על התל הגדול של בריילית', ושומר על שלום הארץ ודרכיה. האם תרחיק לכת ותשפוך דם על אם הדרך, סר גארלאן?"

מק-אלן משך בכתפיו.

"חלילה לי מלהפר את שלום המלך" הצטדק, אלא שהבוהק האכזרי בעיניו לא הותיר מקום לספק. "בני מק-אלן שומרים את שבועותיהם בקפידה, היום כתמיד. הם יהיו אלו אשר יעשו את המלאכה" הוסיף, מחווה בידו על הפומורים המנהמים "לא זכור לי, הגבירה אימר" הוסיף בלעג "כי הם נשאו מעודם את שבועת המלכים. כל שעשו הינו לכרוע על ברכיהם ולשאת ג'יס מקודש לציית לבני עמנו, ג'יס אשר נחתם בשמם הברוך של האלים. יתכן ותופעי לגלות, כי נציגם הקדוש של האלים התיר להם... אממ... להגמיש מעט את שבועתם בשל הנסיבות החריגות, ובכדי למרק את הטומאה מאיניש גלורי. הביאו לי את שני הנסיכים הצעירים בחיים!" שאג לעבר הפומורים "הם יהיו בני ערובה מצויינים בתל של אבי. הרגו את האחרים" שיניו נחשפו בעונג "ביחוד את המוגלגית ו... עשו את לאט. אני רוצה לשמוע את החזירה נואקת מכאב".

צחוקו הלעגני אפף את האוויר הקר, כאשר זינקו הפיר-בולג כאיש אחד קדימה.

"הסתר את אחותך!" צרחה אנדרומדה "מהר!"

דיארמונד לעלע, משותק למחצה מאימה כאשר התגעשה התופת סביבו, מרה ואכזרית לאין-ערוך מכל דמיונותיו. הפומורי המסתערים שאגו, מכים בנשקם הכבד על מגיניהם. אחר, פלח את האוויר ברד חניתות כבדות. אחד מחייליה של אימר, שנפגע הישר בגרונו, הוטל לאחור ונפל אפרקדן הישר לפני רגליו של הנסיך הצעיר,מחרחר ומתבוסס בדמו. מאחוריו, קרסה מאגנס על ברכיה, מליטה את עיניה בידיה ומצטנפת כפקעת רועדת בין שני שורשים גדולים.

"ארפוריו!"

זעקתה של אנדרומדה שחררה להבות צהובות שרשפו סביב. גופים כבדים יבבו וקרסו אל תוך המים הרדודים, נרמסים מיד בידי חבריהם הממהרים לקרב. קשתיה של אימר ירו שוב ושוב.

אזי, בעוד דיארמונד נאבק לשלוף את פגיונו, החלו החרבות לזמר, ניתכות זו בזו בעוצמה אדירה.

לעת-עתה, נדמה היה כשפיה של אימר וחרבה המכושפת של אנדרומדה עומדות להן להחזיק מעמד; בזוית עינו, ראה דיארמונד את המוגלגית הזקנה מסתחררת כמטורפת אל תוך קהל יריביה, מצלבת את להבה הבוהק עם שניים מהם, מטעה ומשספת לעומק. אור מסנוור ניתז כל אימת שביקע הלהב הארוך שבידה את אחת הקסדות הכהות, או מחץ פנים ומלתעות זבות ריר ומשחרות לטרף.

אלא שהפומורי היו רבים וצמאי-דם, ומספרם העדיף החל נותן את אותותיו. נדמה היה, כי מחצית מאנשיה של אימר מוגרו בדקותיו הראשונות של הקרב; כעת, לא נותרו אלא שני חיילים מבוהלים בין דיארמונד לבין לוחמי הפיר-בולג, כה דחוקים ולחוצים עד כי עלה בידם אך בקושי להשיב מתקפות חרב ליריביהם השואגים. לא הרחק משם, במקום בו נפלה לשון היבשה אל תוך מי האפסיים, ריטש אחד מקציני הפומורי בפראות את גופו של קשת קטול, עורף את ראשו ומטלטלו בלעג בשערותיו. אחר, נשך בו והטילו בבוז לעבר אנדרומדה; ברגע הבא, הכה בו פגיון רפאים בוער שהתהווה מאצבעה של אימר, גורם לו לצווח ביסורי תופת. ברגע הבא, התפרצו להבות סגולות מפיו ומחזהו, והוא קרס ביבבה על ברכיו, ומת.

אחרון שומריו של דיארמונד נעץ את חרבו בכח בגופו של יריב נוסף, ושילם על כך בחייו. יריביו הנותרים, עטו עליו מיד וקטלוהו בטרם עלה בידו לחלץ את נשקו, מתעלמים מאנחותיו של חברם הגוסס. ברגע הבא, מצא את עצמו דיארמונד בוהה אל תוך עיניים אדומות ופרועות. ניביו הבולטים של הפומורי נפערו, מדושני עונג.

"אתה לבוא, אחרת כואב" נהם, משלח לעברו זרועות שעירות וארוכות.

דיארמונד צרח, הולם בפגיונו. הפומורי אך נחר בבוז, הולם בו באגרוף ששילח כאב עמום בפלג גופו העליון. קורס לישיבה מגושמת, הצליח להבחין במטושטש בלבד באימר המכותרת, שהחלה מטילה קסם נוסף. הפומורי נחרו, מתבדחים בבוז בשפתם העכורה; יד מזוהמת וארוכת ציפורניים אחזה בדיארמונד המתפתל, מרימה אותו בכח לאוויר; אלא שאז, התחלף גיחוכו של היצור ביבבה, כאשר התפוצץ כדור של אור בוהק בינו לבין חבריו, גורם לפיר-בולג לצווח ולהליט את פניהם בידיהם. מוטח מסונוור אל הארץ, עלה בידי דיארמונד לראות במטושטש את אנדרומדה מטילה עצמה קדימה; אחד הפיר-בולג התמוטט בכבדות, מתיז דם שחור על פניו של דיארמונד ועל בגדיה של מאגנס המכווצת.

בצידו האחר של האפיק נהם גארלאן בכעס, סבלנותו אוזלת והולכת עם כל אחד ממשרתיו שנקטל.

"מוגלגית!" צעק, קולו מהדהד מעל שקשוק המיים וצלצול החרבות. ברגע הבא, שרקה חנית מכושפת אל תוך האוויר, טסה במהירות בינות לפומורי המתמעטים ומותירה שובל של אש בעקבותיה. אנדרומדה, שהבחינה בסכנה, חמקה מקפיצה ממהלומת הגרזן של אחד מיריביה, סבה בחצי מעגל ומצביעה בשרביטה על כלי המשחית המתקרב.

"רדוקטו!"

דיארמונד חרק בשיניו בבהלה. הלחש שקסמה אנדרומדה האט את מעופה של החנית, אך לא בלם אותו לחלוטין; ברגע הבא, הוטח ראשו של כלי המשחית בשיריון החזה של קורבנו, מטיח את אנדרומדה לאחור ומשלח גיצים וניצוצות לכל עבר. הפומורי השמיעו צהלה גסה, אצים בנשק שלוף לעבר המקום בו שכבה.

הזעם והפחד פעפעו בליבו של דיארמונד.

לא יכול לתת להם להרוג את... האבירה החביבה עלי ביותר.

התבערה התפשטה, כובשת את כל ישותו. בטרם הספיק לשקול את צעדיו בשנית, חש כיצד הוא נופל על ארבע כפות; ניחוחם החריף של דם וזעת פומורי הלם באפו המתחדד, בעוד צבעי הבוקר מאפירים ומתעמעמים לנגד עיניו. חיב...

הפומורי אוחז הגרזן לא הספיק לפלוט אלא חרחור כאב אחד, כאשר זינק עליו דיארמונד מאחור. זה חש כיצד נוחת משקלו על גב היריד, כפותיו הקדמיות תחילה; אזי, נסגרו מלתעות הכלב כמאליהן; נוזל כהה ניתז לכל עבר, זורם חמים על לשונו ונוטף מצידי פיו. יתרת הפומורי נהמו ונסוגו בנשק שלוף, מהססים לרגע נוכח הופעתו של יריב חדש. אנדרומדה השתעלה והתרוממה מן הקרקע, מביטה בדיארמונד בזוג עיניים קרועות לרווחה.

"סי... סיריוס?"

"ווף?"

"אוה לא, לא יתכן, הפרגוד..." חרבה שבה וכוונה ביד מהוססת, להבה פונה באיום לעבר הפומורי הנותרים; אלו צווחו בקול מקוטע, נסוגים עוד שני צעדים לאחור. דיארמונד נפנה לעברם בעיניים לוהטות, חושף את שיניו נוטפות הדם ומפליט את הנהמה המאיימת ביותר שעלה בידו לגייס.

עכשיו נראה מי יפחד כאן, שרצים. הרהר בשביעות רצון אכזרית.

אלא שאז, הדהדה זעקת נצחון רמה מעל האפיק, קורעת את חדוותו לגזרים. בעיניים נדהמות, הבחין בגארלן, ניצב מעל אימר השרועה בתוך שלולית של דם. מק-אלן, חיוך נוטף משטמה נסוך על פניו, שלף את להבו המוכתם מתוך גופה, מרימו ומנשקו בתאווה מבעיתה.

"אוה, סוף-סוף" לחשש "דם, דם חזירים בוגדים על חרבי".

אנדרומדה סבה לעברו, עיניה מתיזות גיצים. הרשף בעיניה האפורות היה כה מפחיד, עד כי נראה היה כי הפומורי איבדו כל רצון לשוב ולהשליך עצמם אל תוך נתיבה. דיארמונד התכווץ, נסוג בשיער סמור.

'אינך רוצה לראות את אמא כשהיא באמת כועסת', נזכר כיצד סיפר לאנדרומדה לפני ימים מספר. בחיי, שעכשיו היא נראית ממש, אבל ממש כמוה. הרהר, צופה באנדרומדה בדי-חשש כאשר סגרה על מק-אלן המגחך, שרביטה דרוך בידה.

"אשה זו היתה קורבנך האחרון, בהמת-דמים" הצהירה בקול שקט מאד, מישירה עיניה הישר אל פניו של יריבה המגחך "אבדה קדברה!"

קולה המפחיד הדהד בין העצים, מחריש לרגע את שקשוק המים.

צחוקו של מק-אלן נקטע, כאשר פגעה הקרן הירוקה בשיריונו; חזיזים וקרעי מתכת ניתזו לכל עבר, מציתים את העלים הרטובים ומפזרים עשן כבד ומצחין. סר גארלאן צרח ביסורים, נופל בכבדות על גבו. לרגע, נדמה היה לדיארמונד כי הוא עולה באש. אלא שאז, כבסיוט, ראה כיצד הוא שב ומתרומם, מתנודד כשיכור אל מול פניה של אנדרומדה הנדהמת.

כעת, לא נותר בחזותו ולו שמץ מיהירותו המהודרת; שיריונו המפואר הפך למקשה מעוררת רחמים של קרעים וכתמי חריכה; מגן הפנים נשר, חושף עור מושחר ומדמם. אלא שאצבעותיו הוסיפו לסגור בחוזקה על ניצב חרבו.

"חשבת..." נאק בכאב "שאנחנו... מוגלגים נחותים... כמוך?"

בצרחת משטמה, עקר ממקומו והסתער, שרידי גלימתו המפוייחת נושרים כעלים מאחורי גבו. אנדרומדה קידמה אותו בלהב מוגבה, עיניה בוהקות ושיניה חורקות בתיעוב. דיארמונד, מפוחד וחושש, חש כיצד שבה צורתו ומשתנה כמאליו, מותירה אותו לרבוץ אין-אונים בתוך הבוץ הזרוע גופות. אחר, הרקיעה זמרת הפלדה שחקים; אל מול עיניו המשתאות, התנגשו החרבות פעם אחר פעם, להביהם צווחים במחאה ומתיזים ניצוצות לכל עבר.

דוק ערפילי כיסה את עיניו של דיארמונד; מעולם, מעולם לא חש עצמו כה חלוש וחסר חשיבות. לצידו, נאק גבר פצוע במאמץ, מפליט גידוף מטורף למחצה. קול נשי השיב בקריאת קרב ניחרת, דוחק את יריבו לסדרת צילובי חרבות כה מהירים, עד כי דיארמונד הנפחד וההלום התקשה לעקוב אחריהם. הדוק בעיניו הלך וגבר, ואזי, כבחלום מוזר, ראה כיצד מתנודד מק-אלן לאחור, מיבב וממשש את החתך המבעית שנפער בפניו. ברגע הבא, שבה אנדרומדה והנחיתה מהלומה נוספת, אכזרית מקודמתה; אור כחול התבהק בפראות, כאשר התמוטט אחיו של דיוריק ארצה, מפרכס ומתבוסס בדמו.

"מצא את מאגנס" נאנחה אנדרומדה בשארית כוחה. לרגע, נשענה בכבדות על חרבה הארוכה, מוחה את הזוהמה והדם מפניה החיוורות. אחר, הרימה את נשקה וכשלה באיטיות קדימה, לעבר המקום בו שכבה אימר.

דיארמונד הנהן בכבדות, כושל בין הפומורי והחיילים המתים בחיפוש אחר מקום מסתורה של אחותו. זו הוסיפה להתכרבל בין שורשי העץ הלח, כדור רועד ומתייפח על גבי מרבד העלים המזוהם.

"אימר!" שמע את אנדרומדה קוראת בקול נמוך, כורעת לצד גופה הרפוי של הגבירה מקימבריה ונוטלת את ידה. "אימר, האם את שומעת אותי?"

בעיניים לחות, התבונן דיארמונד בידידתה הגוססת של אימו. זו הפליטה שיעול מבעית, דם נוטף מאפה ומפיה.

"לכי עם ה...אפיק" הצליחה ללחוש "אגם... בין שני... איים, קרע בער..פל..." הצליחה ללחוש, ואז חרחרה וירקה דם פעם נוספת ואחרונה, ודממה. לרגע, השתתק הכל מלבד שקשוקם האיטי של המים ויפיחותיה החרישיות של מאגנס.

דיארמונד רכן עליה באיטיות

בנות...פחדניות... הרהר, נאבק לשווא בדמעות השוטפות את פניו.

"מאג, זה נגמר" לחש לאחותו, מטלטל קלות את כתפה הרועדת "כש... אבא ישמע על זה, הוא יצווה להרוג אותם, את כל בני מק-אלן המסריחים, אני מבטיח..."

דמעות נוספות שטפו את לחייו, נוטפות באין מעצור על סנטרו וצווארו המזוהם. מאגנס שלחה את ידיה וחיבקה אותו בחולשה.

"אני רוצה הביתה" שמע אותה ממלמלת. "רוצה... אני רוצה את אמא".

אי-שם, נדלקה אש מלחששת, מדיפה ריחות חריפים, אלא שהם לא נתנו עליה את דעתם. לרגע ארוך, ניצבו שניהם מחובקים בליבו של שדה הקטל, דמעותיהם מתערבבות בבוץ ובדם הפומורי הקרוש למחצה שפשה בבגדיהם המזוהמים.

קול צעדים כבד העיד כי אנדרומדה צולעת לעברם. מסב את ראשו באיטיות, הבחין דיארמונד במדורת מתים עזה כעת בקצה האחר של לשון היבשה, במקום בו הוציאה אימר את נפשה. נראה היה, כי גם מאגנס הרגישה בנוכחותה, משום שהרימה את ראשה, מביטה באנדרומדה בעיניים כחולות ולחות.

"ליידי בלק" התחננה, מוחה את עיניה ביד רועדת "בבקשה, תחזירי אותנו אל אמא".

חיוכה של אנדרומדה היה עדין ועגום כאשר רכנה לעבר מאגנס, מלטפת ברכות את שערה הפרוע.

"ילדתי היקרה" הפליטה "אני יודעת כי הדבר קשה, אולם אנא... עלייך להיות חזקה כעת".

מאגנס משכה באפה בחולשה.

"אני לא רוצה להיות חזקה, לא רוצה" התייפחה "בבקשה, אני רק רוצה לחזור..."

העצב בעיניה של אנדרומדה היה כה עמוק, עד כי דיארמונד לא נזקק כלל ועיקר לתשובתה בכדי לדעת כי משהו נורא ארע... נורא אפילו ממותם של אימר ואנשיה.

"הקשיבו שניכם" החזירה לבסוף, מישירה מבט את פניהם "אמכם, היא... לא בכדי, הורתה לי ולאימר האומללה לחלץ אותכם מתל בריילית'. האנשים החמושים הנמצאים שם כעת" אמרה בקול קודר "אינם סרים עוד לרצון אביכם, אלא לפקודת הדרואיד העליון ובני מק-אלן".

בדברה, נעה ידה, טופחת באיטיות על כתפו של דיארמונד.

"כן, נסיכי... אמכם ידעה כי אינם בטוחים עוד בברילית'. נשבעתי לאמכם ללוות ולהגן על שניכם מאלאיל ועושי-דברו, ולו במחיר חיי. את זאת אכן אעשה" אנדרומדה הזדקפה לאיטה,סוקרת את האור המתחזק מעל האפיק "אולם אין עוד דרך חזרה לבריילית" מלמלה בקול דועך "לא עוד".

'לעולם לא תחזור הביתה... לא עוד...' יבבה הרוח באוזניו של דיארמונד, נמהלת בבכיה החרישי של מאגנס. 'לא עוד...'

.