מחול הצללים
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar

"הצללים באים לרקוד. רקוד הלורד, רקוד הלורד"

(ג'ורג' מרטין, שיר של אש ושל קרח)

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

גודריק

"שימו לב, רבותי".

עיניו הכחולות-אפורות של פרופסור ויטלברוק הבהיקו, כאשר הגביה בזהירות את הלהב הארוך; לרגע, נדמה היה לגודריק כי הוא מתבונן בכוהן העומד ביראת קודש מעל המזבח. ברגע הבא, נגהה המתכת באור כחלחל, רושף לאיטו לאורך משטח הפלדה כמשקף את בוהק עיניו של המורה לכוחות האופל. אי-כה, יכול היה גודריק להבחין באותות הקלושים שהתחלפו בזה אחר זה לאורכו של הלהב, כמו הפכה החרב לבבואתו המרצדת של ספר נסתר מעין.

אנקת השתאות קלושה, קלושה מדי, חלפה לאורך השורות הראשונות.

"הבסיס הנכון הוא פשוט למדי" המשיך הפרופסור, ידו החופשית מלטפת בנחת את זקנו הערמוני "עבור קוסם, החרב אינה סכין גדול, מיושן ומגושם שאבד עליו הכלח עוד בימי הביניים. עליכם להתייחס ללהב מכושף ממש כפי שאתם מתייחסים אל שרביט, ו... לתעל לתוכו את הקסם שלכם, הנה כך" ויטלברוק עצם קלות את עיניו והגביה את הלהב עוד יותר; האורות הכחולים רחשו, מתפשטים באוויר כאדים, עד אשר היה הפרופסור מוקף בהילה עמומה בגון שמי הלילה. "רק כך, תהפכו את הפלדה למכושפת באמת ובתמים, ותוכלו לבצע כמה מהתמרונים שהדגמתי בראשית השיעור".

גודריק הניד את ראשו במכניות. בזמנים אחרים, היה מוצא עצמו בוודאי מרותק לשיעור בכל מאודו, ובלא ספק היו רבים אחרים נוהגים כמותו, כעת משסוף-סוף נמצא להם מורה שכזה להתגוננות מפני כוחות האופל. אלא שכעת, שעות בודדות לאחר שהותקפה הוגוורטס בידי צבא חסר תקדים של ינשופים, נדמה היה כי דעתו של איש אינה נתונה לשיעורים.

גליונות העיתונים ירדו על חדר אולם האוכל כהפצצה אווירית, הופכים את הוגוורטס כולה למרקחה: התעוררותו המפתיעה של רון ויזלי האגדי, ופציעתו בסכין מורעלת; חטיפתה המסתורית של הרמיוני מתחת לאפם של אנשי משרד הקסמים, ולבסוף - הכרזתו הפומבית של ביל ויזלי כי יתמודד מול ברנארד קארתניי על משרת שר הקסמים. בכל אשר הביט גודריק, התגודדו חבורות תלמידים, מתדיינות ומתווכחות בקולי-קולות; לא פעם, נאלצו המורים והמדריכים כמעט לדחפם בכוח אל תוך כיתות הלימוד. מרבית שיעורי היום הועברו כלאחד יד; מידידיו שלמדו את תורת הצמחים שמע גודריק כי פרופסור לונגבוטום נראה כפצצה העומדת להתפוצץ בכל רגע ורגע, פניו העגולים סמוקים מזעם, ופיו מסוגל אך בקושי רב לגמגם משפטים מספר אודות נושא השיעור.

אלא שפרופסור ויטלברוק המוזר היה עניין שונה לחלוטין. הלה, שקט וקריר, הוסיף לבצע את חובותיו בדייקנות מדהימה. לא זאת בלבד, אלא שסירב במפגיע להתייחס ולו במילה לשמועות העקשניות לפיהן נכח בלונדון באותו בוקר, ונועד שם לשיחה ארוכה עם ביל ויזלי.

"אם נשתכח ממכם הדבר" סכר ביובש את שאלותיה הנרגשות של רוואנה לה-פלר "הרי שחובתו של פרופסור הינה להמנע לחלוטין מעיסוק בפוליטיקה. וכעת, אנא מכם, נחזור לנושא השיעור - חוששני שהוא סבוך מניה וביה".

גודריק נאנח, מצליח אך בקושי לרסן את הרהוריו די הצורך בכדי להעתיק למחברתו את שורת ההוראות והתרשימים המסובכים שהתווה הפרופסור. אמנם, הכרותו עם חרבות היתה טובה לאין-ערוך מזו של חבריו, אולם במובנים אחרים, היה מצבו גרוע כפליים. היומיים שחלפו מאז התקרית שעלתה לפאדי סאוד במחיר יקר כל-כך היו מן הקשים שחווה מזמן; נדמה היה לו כי כל שעה חולפת גרועה מקודמתה, מותחת את עצביו והופכת אותו לצל חששן... לא פעם, היה בטוח כי עיניים חורשות-רעה עוקבות אחריו, לכל אשר ילך, מגששות אל תוכו ובוחנות את ישותו, תרות אחר פרצה.

אתה משתגע, גודריק, הרהר בתוגה, מביט ביאוש בפרופסור ששב והניף את הלהב. רק זה עוד היה חסר בשושלת שלנו... מטורף.

אלא, שאף אם היו התחושות שפקדו אותו תעתועי דמיון, לא הטיל גודריק ספק בכך כי קרימהילד בולשת אחריו. אם בעבר עשתה כל מאמץ להתחמק ממנו, הרי שכעת התהפך המצב, ונדמה היה לו כי בת-דודתו עושה כל מאמץ להתקל בו ולמשוך אותו לפינה אפלה, שם... שם תמטיר עליו שאלות שלגודריק לא היה כל מושג או רצון לענות עליהן.

אלא שהדברים לא נעצרו כאן; כפי ששמע את פיטי מתאונן בקולניות, גילה גודריק כי אין הוא מתחמק אך ורק מעיניה הבוחנות של קרימהילד. בימים האחרונים, נדמה היה לו כי אין הוא רוצה בחברתו של איש, אלא אך... להתבודד עם פחדיו בפינה חשוכה ונסתרת, שם היה נותר ספון במשך שעות, בוחן ומעביר אצבעות משתאות על הפעמון הקטן - אוצרו הסודי. גודריק חש כיצד מפעמת בו התעלות עדינה, בעודו בוחן את החריטות והאותות העדינים שנחרטו על הפעמון, מטיל עליהם כשפים ומשקף לתוכם את אור הירח. לעיתים, דימה לשמוע קולות קלושים ומוזרים אופפים את המתכת העדינה, עודם נסתרים, אך גוברים קמעה בכל פעם ופעם. די היה בכך, בכדי לגרום לליבו לרטוט בהתלהבות. אחרי השיעור, אבחן את זה עוד פעם נוספת ל... כמה דקות, רק לכמה דקות, הרהר, זוכר כי כמעט ולא טיפל בשיעורי הבית הרבים שקיבל בכל מהלך השבוע.

"פון הות!" צלף קולו של המורה, מהדהד סביבו בפתאומיות "תטיב לעשות עם לא תחלום בהקיץ בשיעור שלי, אלא אם כן אתה שולט לחלוטין בחומר כמובן - דבר אותו אבחן בקרוב" הוסיף בשמץ לגלוג.

גודריק מיהר להפליט התנצלות מגומגמת, משליך מבט מהיר בעיניים הרבות שסקרו אותו מכל עבר. הופמן נראה מודאג, וברגע הבא מיהר גודריק והסב את מבטו, כאשר נתקל הישר בעיניה של קרימהילד.

היא שוב בולשת אחרי, ארורה! מצא עצמו מהרהר בפראות כזו שמילאה אותו פחד. וחי האלים, מדוע היא מתחברת פתאום עם מלאני? לאחרונה, נדמה היה לו כי אנשים רבים מדי מתעניינים במעשיו. אפילו הארב קראובל הזקן נדמה לו לעיתים כצופן כוונות זדון מאחורי פניו הסמוקות והחביבות.

"הו, זה ברור שהמלך הות יודע הכל" לגלג מלקולם הורנבלאואר ברשעות מצידה האחר של הכיתה, וגודריק יכול היה לחוש בתסכול בפניו. חלק מאותו תסכול נבע, ללא ספק, מכך כי קרימהילד התחמקה פעם נוספת מנסיונו להפוך אותה לבת-זוגו בכתה, והסכימה בלא טענות ומענות לבקשתו של פרופסור ויטלברוק, לסייע למלאני ריץ' שהצטרפה זה לא מכבר לכיתת ההתגוננות מפני כוחות האופל.

איכשהו, זה קשור אלי, הרהר גודריק בעצבנות. מל לא התעניינה מעולם במקצוע הזה... שלא לדבר על לוחמת חרבות. אבל מדוע קרימהילד מתקרבת אליה פתאום, אחרי חודשים שכינתה אותה 'בוצדמית מתולתלת' וירדה לחיי בגללה?'.

כך או כך, נראה שפרופסור ויטלברוק לא התנגד להצטרפותה של ריץ' לכיתה הדלילה בלווא הכי, ששני תלמידים כבר הספיקו לפרוש ממנה, מאז החלו האימונים בלהבים מכושפים. אמנם, השגיה של מלאני נראו לגודריק יותר מעלובים, אולם בכך לא נבדלה בהרבה ממרבית הכיתה.

מל כאן כדי לנסות להתפייס איתי, שיער גודריק, תוהה האם עודו מעוניין בה כלל ועיקר. לא זאת בלבד, כי התנהגותה במגרש הקווידיץ' לא נשתכחה ממנו, אלא שאי-כה, תהה האם הוא מסוגל לקיים קשר כלשהו... לא כרגע מכל מקום - לא כאשר הצללים ממלאים את ישותו.

ויטלברוק צעד קדימה וכחכח בגרונו, חרבו המעוטרת עודנה שלופה.

"כעת, נבצע תרגול קטן של החומר" הצהיר, סוקר בעיניו את הכתה ומתעכב לרגע על קרימהילד. כמה מילות לחש שהפליט גרמו לשולחנות במרכז הכיתה להעלם, ולפנות את מקומם לשכבה עבה של מזרונים.

"אנא, שלפו את חרבות האימונים והגביהו אותן מול פניכם, כך" נדמה היה לגודריק, כי חיוך דק הסתמן על פניו, כאשר סקר את נסיונותיה המגושמים של הכתה לחקות את מעשיו "כעת, אני עומד להטיל קללת קרן-להט חלשה אל תוך החדר" חיוכו גבר, מהול בקורט בוז דק "תפקידכם הוא להזרים אל הלהב כח -קסם מספיק בכדי לבצע דרכו לחש הדיפה. אין להשתמש בשרביט, או להטיל את עצמכם על הקרקע בכדי להתחמק. בקרב" הוסיף במשיכת כתפיים "עשוי היריב להטיל כמות גדולה של לחשים כאלו, שיהפכו את מי שאינו מסוגל להדוף ללפיד אנושי צורח"

גודריק נאנח, נאבק לכבוש את לבטיו ולהתרכז. עד מהרה, הפכה הכיתה לתוהו-ובוהו של קרניים אדומות רושפות שניתזו לכל עבר, ניתזות מהמגינים המעוטרים על קירות הכיתה, ומטיחות עצמן בשריקה אימתנית אל תוך קהל התלמידים הנרגש; תלמידים צורחים נפלו אפרקדן ונאבקו לקום, חרבות צלצלו וקסמים נהדפים השמיעו יבבה חדה, משנים כיוון ומשלחים ניצוצות אדומים לכל עבר. גודריק גייס את כל כוחו להתוות את כישוף ההדיפה, מתנשף ומתגונן ככל שרק יכול היה. בתנאים אחרים, היה שיעור זה עשוי להיות תענוג צרוף, בלא ספק.

"הו לא, מיס לה-פלר" שמע את הפרופסור מהיר "הלהב שלך מתיז גיצים רבים מדי, כלומר שהחסימה אינה הרמטית. לו היה הלחש בעוצמה חזקה יותר..."

לא הרחק משם, צרחה מלאני בשמחה, כאשר עלה בידה סוף-סוף להדוף את אחת מקרני-החום; קרימהילד, קרירה ומרוכזת, הסתערה קדימה והגנה עליה כלאחר-יד מקרן נוספת ששעטה מצידה האחר של הכתה; אחר, כמו במקרה, הדפה את הקללה הישר לעברו של הורנבלאואר הסמוק מזעם, שזה עתה הצליח להתרומם על רגליו לאחר נפילה מפוארת.

עד אשר נגמר השיעור סוף-סוף, היו פניו של גודריק סמוקים וספוגי זיעה. מתנשף, נטל את אחת המגבות מהמתלה והטיל קסם הטהרות מהר ככל שאך יכול היה.אחר, אסף את חפציו וחמק החוצה. אלא שאז, משאך חלף על פני דלת היציאה, בא לו אשר יגור ממנו.

"מסתלק כל-כך מהר, בן דודי היקר?" אמרה קרימהילד מאחורי גבו "בוא הצידה, עכשיו" הוסיפה בקול מצווה "אנחנו צריכים לשוחח".

ליבו של גודריק הלם בחוזקה.

"לא עכשיו, קרימהילד" סינן מבין שפתיים חשוקות, מודע לעובדה כי מלאני ריץ' ותלמידים אחרים צופים בהם. זוקר את ראשו באדישות מעושה, החל מתרחק, אלא שקרימהילד לפתה את זרועו בחוזקה.

"אוה, חוששני שזה אינו סובל דיחוי" החזירה, משלחת בו מבט קטלני. אזי, בלא התראה, עברה לדבר בגרמנית "גודריק, אני יודעת על הפעמון שאתה מחזיק, ועד כמה הוא מסוכן,בגללו..."

ידיו של גודריק רעדו, כמתחננות לזנק קדימה ולאחוז בצווארה.

מבטה המפוחד של מלאני חלף מקרימהילד לגודריק, וחוזר חלילה. ת'ור הגדול! האם קרימהילד סיפרה לה? האם זו הסיבה לקרבה המוזרה ביניהן?

"ומאימתי הסכנות בהן אני נתון מעניינות אותך?" רשף לעברה באכזריות, כל שריריו דרוכים "הוא... הפעמון הזה הוא ענייני האישי. הוא... שלי עכשיו".

המילים נפלטו מפיו כמאליהן, לוהטות ונחושות, ואילו קרימהילד החווירה ונרתעה לאחור.

"האם זו מתנת יום ההולדת שלך, חמדתי?" סיננה מבין שיניה, ידה תועה בהיסוס לעבר כיס השרביט שלה. גודריק החל לעשות כמותה, ואז נרתע, מטלטל את ראשו בפראות. אלים, מה קורה לי?

"גודריק, בבקשה תפסיק, אתה... אתה מפחיד אותי!" מלאני נראתה כעומדת לבכות.

"לא הייתי מתפתה לסמוך כל-כך על מה שקרימהילד אומרת, אם הייתי במקומך" מצא את עצמו מסנן ברשעות "היא כולה מלאה ב..."

"העלמה ריץ', העלמה פון באלזיגן-קראוזה, אנא חזרו אל תוך הכיתה" נשמע קולו של פרופסור ויטלברוק מעברה השני של הדלת. קרימהילד היססה לרגע ואחר נסוגה, שולחת בגודריק מבט רושף כמבהירה 'נסיים את השיחה במועד אחר'. מלאני נותרה לרגע מאחור, שולחת בגודריק מבט מתחנן. אחר, מיהרה בעקבותיה.

גודריק, עודו רועד, לא חיכה בכדי לברר האם עומדת אחת מהן להלשין עליו לפרופסור. ברגע שנסגרה הדלת, הפנה עורף ונמלט כל עוד נפשו בו, שם פעמיו אל תוך דרך צדדית בכדי שלא להתקל באיש ממכריו.

קרימהילד יודעת, מלאני יודעת... ואין לי מושג מי עוד. כך או כך, אתה אבוד. נאנח בינו לבינו, בעת שחצה גרם מדרגות, הזיז פורטרט מפהק, ומצא עצמו באחד ממקומות הבילוי החביבים עליו; מרפסת גדולה עמוסה לעייפה בעציצים וזמורות כסופות, חזיתה פונה אל עבר האגם המרוחק. הירח, שזה עתה החל עולה בשמי המזרח, האיר באור קלוש את הקרקעות המושלגות, נוגה באצבעות עדינות על פני העלים. אי-שם, יכול היה גודריק לראות את הבקתה הישנה משחירה כפטריה מוזרה על סף היער האסור; פסל חצי-הענק שניצב לידה נראה כחייל צעצוע קטנטן על רקע הצמרות השחורות, המרשרשות.

מה קרה לך? שב ותהה, מתיישב בכבדות מתחת לאחד השרכים. נכון שהיא חטטנית ארורה לפעמים אבל... יכולת לנער אותה גם בלי להתנהג כמו מטורף. אתה... אתה באמת משתגע. העלים הדקים נעו ליד פניו, איוושתם החרישית נמהלת במחשבותיו הקודרות. קרימהילד... באל-כורחו, מצא גודריק את עצמו מהרהר בה כפי שהיתה בימים רחוקים ומאושרים יותר, כאשר היו שניהם יוצאים לרכיבה על סוסי הפוני הקטנים שלהם, מתנהלים בהערצה בעקבות סוסו המרשים של דוד הילדריק... וכיצד היו שניהם משחקים בזיגפריד וגבירתו שואפת הנקם, או באוקסן וניקולט... מנהג אותו קטעה קרימהילד בהחלטיות מרגע שלמדה צרפתית היטב די הצורך בכדי לקרוא את השיר העתיק בכוחות עצמה.

"הא! מי רוצה בכלל להיות כזו גבירה עדינה שצריכה שיצילו אותה, ובכלל לא יודעת להחזיק חרב" הטיחה בבוז, זמן קצר לאחר יום הולדתה התשיעי "ובכלל, אם מישהו כאן יצטרך לצאת למשימת הצלה, בטוח שאני אהיה זו שאציל אותך" הוסיפה בהתגרות.

וזה מה שאת חושבת שניסית לעשות הערב? תהה בדי-פחד. אם כן, חסכי את מאמצייך. זו הבעיה שלי, לא שלך. כלומר... אני חייב, חייב להתמודד לבד עם ה...נטל הזה.

אי-שם, מתחת למגדל האסטרונומיה הנישא מולו, נדלק אור באחד החלונות, גורם לאודם קלוש להתפשט לאורך קירות האבן הכהים. נדמה היה לו, כי הוא מבחין בדמות גדולה ומוכרת ניצבת בחלון המרוחק, צלליתה בוהה בערפילים שהחלו פושטים מתוך היער האסור, עוכרים באיטיות את אור הירח.

אוך, שלוט בעצמך ואל תהיה תינוק. הרהר, מאלץ עצמו להתיק את מבטו מהצללית הרחוקה. הוא לא שם כדי לעקוב אחרייך... יש לפרופסור קראובל עוד עניינים בחיים שלו מלבדך, שלא לדבר על כך שהוא בכלל אינו יודע שאתה כאן.

רק הרוח ענתה לתהיותיו, מיבבת בכוח הולך וגובר בין השרכים. העננים הוסיפו להתפשט, מסתירים בהדרגה את האגם המרוחק.

אצבעו של גודריק נעה מאליה, מלטפת בעדינות את גופו העדין של הפעמון. נראה היה, כי גוף הכסף הקטן ניעור לחיים משל עצמו, פועם באיטיות למגעה של הרוח.

"ג-ו-ד-ר-י-י-י-ק-ק-ק-ק-ק"

הרוח ליטפה ברכות את פניו, סותרת את שערו ולוחשת באוזניו. לרגע, היה גודריק בטוח כי שמע את שמו נלחש בעדינות. מטלטל את ראשו שלח מבט מופתע לאחור; אלא שהמרפסת נותרה שחורה וריקה.

"ג-ו-ד-ר-י-ק..."

היבבה החלושה נשתנה, כאילו היה מישהו קורא לו ממרחק עצום, מדגדג את תודעתו ובוחן את מעצוריו. רעד חלף בגופו, הולך וגובר בהדרגה; חושק את שפתיו, חש כיצד הולם ליבו בחוזקה, דוחק בו לפרוץ קדימה, להבקיע את דרכו מכלא האבן ולרוץ חופשי אל השדות המושלגים ומעבר להם...לדהור הלאה והלאה, נטול עכבות וחופשי כקנטאור. הלאה...

מבולבל ומלא ערגה, התרומם באיטיות ממקומו והזדקף. חייב... הלאה...

ב-ו-ם!

עציץ נפל ממקומו פסיעות אחדות מאחוריו, סמוך לדלת הכניסה. רעשה העז של חבטה וחרס נשבר הדהד סביב, גורם לגודריק להתנער ולבהות נכחו בפה פעור, כמי שהתעורר מחלום מוזר.

"אופס" רטן קול נשי מאחוריו "באמת שאני חייבת להפסיק עם זה... מצטערת".

ממצמץ בעיניו, מצא עצמו גודריק מביט ברטט בדמות הגבוהה שקרבה באיטיות. עיניים כהות הביטו בו בסקרנות מתוך פנים בהירות, מעוטרות במחלפות ארוכות של שער זהוב גולש. נדהם, מיהר גודריק ותחב את הפעמון אל כיס גלימתו. לא, זו לא יכולה להיות... אלא שהמדים הישנים והמרושלים של מסדר עוף החול שעטתה על גופה לא הותירו מקום לספק.

"אז כאן מסתתר הטבטוני המפורסם" גיחכה, אלא שנדמה היה לגודריק כי מאחורי חיוכה, סוקרות אותו עיניה במבט מדוקדק; החשש שב וניעור בו. "מותר להצטרף אליך?"

פיו של גודריק נסגר ונפתח במבוכה. מה היא רוצה ממני? אולי זה... בגלל הפרשה עם ההילאי הצעיר והטפש ההוא, ואולי...

"להצטרף...אה...כלומר, את..."

גיחוכה של ההילאית הפך לצחוק מתגלגל.

"האגדה החיה בכבודה ובעצמה" החזירה, מתקרבת אליו ונשענת בקלילות על המעקה. "כלומר, זו שעדיין תבעט בכך במקום הכואב ביותר אם תהגה את שמה הפרטי. ו..." הוסיפה, זוקרת את גבותיה "אם כבר מדברים על אנשים מפורסמים, אזי גם שמך הולך לפניך, הות. כלומר... המדריך שהתייצב כמעט לבדו מול כנופיה שלמה של בריונים ואוכלי מוות".

גודריק התנשף בכבדות.

משהו כאן לא בסדר... כלומר, מדוע שאשה כמותה תטריח את עצמה אלי...

"עשיתי זאת ביחד עם סילביה מאלפוי, גבירתי" הפטיר בכובד-ראש, יודע כי ההגינות מחייבת אותו לציין זאת - חרף ואולי אף בשל העובדה, כי לפי השמועות היתה היא זו שהופקדה על המצוד אחר דראקו. הפחד והחשד שבו והתפשטו בעבריו, אולם נדמה היה כי דבר-מה בנוכחותה מרגיעם קמעה, לפחות לעת-עתה, גורם לשריריו הקפוצים להתרפות.

"כוונתי היתה, מדוע זכיתי לכבוד לשוחח עימך, הגבירה המפקדת?" הצליח לפלוט באורח מנומס יותר.

ההילאית המשיכה לצחוק.

"למען האמת, הזדמנתי להוגוורטס בכדי לתפוס מילה עם בלייז" אמרה "אולם עקב מאורעות היום המסעירים" הוסיפה, מעט בוז נמהל בקולה "חוששני שמפקדי היקר הצליח להבריז. כך שמצאתי עצמי די משועממת" הפטירה, מבליעה פיהוק "ואגב, אני חושבת שנוכל לוותר על ה'גבירה המפקדת' וכל זה" התחייכה "לא הייתי רוצה להיות אצילה טבטונית, מה גם ש'פון טונקס' נשמע באמת נוראי" סיכמה, מחלצת קומץ צפרדעי שוקולד מהוהות מכיס גלימתה. "הנה, תפוס אחת" הוסיפה בפה מלא למחצה.

"אתה מכיר היטב את סילביה הצעירה, הא?" הוסיפה משסיימה לכרסם, מנגבת את פיה כלאחר יד.

גודריק נדרך.

אז בגלל זה באה לשוחח איתי?

"אממ... אני חייב לומר, גביר... טונקס, ש..." גמגם "אני לא מאמין שסילביה היתה מעורבת בפעילות בלתי חוקית. אוכלי המוות, הם ניסו...".

"לאנוס אותה, הספקתי שמעתי" השלימה את דבריו, ושוב עלה חיוך דקיק על פניה "יפה מצידך לומר זאת, הות" הוסיפה, טופחת בחום על כתפו "למען האמת, אין בי שום רצון להרע לה. ככה או ככה, היא כבר נדפקה מספיק כשקיבלה גוש זבל מגעיל בתור אבא. מתחשק לך לטייל קצת?"

חייבת, חייבת להיות לה כוונה נסתרת. הפעמון... אולי סיפרו לה עליו. מבטו של גודריק הטלטל סביב, כתר אחר דרכי בריחה. אחר, נמלא חרטה. אתה פשוט יצור מגעיל וכפוי טובה. כלומר, לא מספיק שאחת כמוה בכלל טורחת להסתכל לכיוון של תלמיד מתוסבך כמוך, ואתה... לרגע, מצא את ליבו יוצא אל הפשטות המחוספסת שלה, כה שונה ממלאני ומסילביה גם יחד.

"כמובן, זה יהיה לי לכבוד גדול, גבירתי"

"טונקס" תיקנה היא, מוליכה אותו לעבר דלת היציאה; אי-שם, מבין העצים הרחוקים, דימה גודריק לשמוע יבבה קלושה נוספת, מרטיטת כליות ולב. נימפדורה, מצידה, עצרה את הילוכה, מביטה להרף-רגע לאחור, ואזי בוחנת קווצה משערותיה באכזבה גלויה.

"לא משהו, הגוון הזה" הפטירה, עוצמת בריכוז את עיניה. לנגד פניו של גודריק, החל שערה מתקצר ונעצר בגובה כתפיה, לובש גוון ערמוני כהה. "עשרות שנים, ועוד לא מצאתי משהו באמת מדליק...פתטי, הא?"

"כן... כלומר, לא, בהחלט לא פתטי" גמגם גודריק במבוכה, חושק את שיניו נוכח מגעה על כתפו. אבל נוכחותה היתה... טובה, דוחקת מעט את הצללים והקולות המפחידים שאפפו אותו קודם לכן.

"שמעתי שהיית... מקורב קצת לסילביה מאלפוי" הוסיפה באיטיות "דבר אחד, אוכל להבטיח לשניכם. כל עוד הדברים תלויים בי, דראקו יעצר ויזכה למשפט הוגן, כלומר... אף שומר סיני או שרביט-להשכיר לא יתקרב אליו עד לרגע בו יעמוד בפני הקסמהדרין, על דברתי".

גודריק הנהן, לא בטוח מה עליו לומר.

"מותר לי לשאול שאלה, ט..טונקס?" הפטיר מקץ רגע ארוך, כאשר פסעו שניהם במסדרון החשוך המוליך בחזרה אל אגף הכיתות.

"כמובן" החזירה, זוקרת את גבותיה.

"מדוע באמת זכיתי בכבוד הזה, כלומר - לשיחה אישית עם אחת ההילאיות הבכירות ביותר שיש?"

נימפדורה הנהנה בראשה.

"אני מגיעה לזה,הות. האמת היא, שתכננתי להתחיל עם זה לפני חופשת חג המולד, אבל מאחר והזדמנתי היום..." אחיזתה בכתפו התהדקה, גורמת לליבו להבליע פעימה "האמת היא, שיש לי הצעה בשבילך, הות. אתה כבר באמצע שנה שישית, ולפי דברי המורה שלך, מצטיין בהגנה מפני כוחות האופל, ובעל השגים סבירים מאד בשיקויים ולחשים" עיניה ננעצו הישר בעיניו "אנשים כמוך הם בדיוק הסוג אותו אני צריכה - כאלו שמוכנים להסתער על כנופיה שלמה של אוכלי מוות, ובו-בעת, לעמוד ולהגן על סילביה מאלפוי, כשצריך. היה לי די והותר מטינופות כמו פאדי סאוד שהצליחו לזחול איכשהו אל תוך המסדר" הוסיפה,מבליעה אנחה. "אני רוצה להתחיל לאמן אותך כבר בחופשת חג המולד".

גודריק לא יכול היה להאמין למשמע אוזניו.

מסדר עוף החול? כלומר, אני - אימונים אישיים עם נימפדורה טונקס?

לרגע, יצא ליבו אחרי הרעיון. אזי, אחזוהו מחשבות אחרות. כיצד יקבלו את הדבר חבריו של פאדי סאוד המודח? וגרוע מכך, האם לא קיים סיכוי גדול כי הצטרפות אל המסדר תביא אותו לעימות חזיתי מול קרימהילד? דמו קפא בעורקיו מעצם המחשבה על עצמו, ניצב לקרב לחיים או למוות מול בת-דודו על גשר חורק, באותו מקום בו כיתרו הילאי האיחוד האירופי את דוד הילדריק. ובנוסף לכך, ידע, קיים גם הפעמון.

"איני ראוי לכבוד, גבירתי" החזיר בשפל-קול, כל מילה מכאיבה לישותו "אני פשוט... איני מתאים לזה, וגם ה... עבר שלי לא ממש נקי".

עיניה של טונקס סקרו אותו בדממה. רגע ארוך חלף, בטרם השיבה מענה.

"נקרע בין שני העולמות, הא?" השיבה בכובד ראש "נשמע מוכר, אולם אני סמוכה ובטוחה, הות, כי הנאמנויות האמיתיות שלך נמצאות בצד הנכון - קרי, ניצבות כנגד אלו שמתירים לעצמם לרצוח חפים מפשע באישון לילה, ולהעלות את האות האפל לחגוג את המעשה. ו..." ארשת פניה הקדירה "החושים שלי רומזים לי, שסערה חדשה עומדת לפרוץ, אולי מכיוון בלתי צפוי".

"אין ספק" גמגם גודריק "אבל, הדוד שלי..."

טונקס הנידה ראשה בעצב.

"פרשה עגומה, אכן" הוסיפה בקול עמום. "לא שאני רואה במה יש לך להתבייש. קח למשל את סיריוס בלק המנוח..."

גודריק נשך את שפתיו, נקרע בין פחדיו ותשוקותיו הסותרות. אלא שאז, בעודו שוקל את תשובתו, עלתה הלמות רגליים כבדה, כושלת לעומתם מפתחו הנגדי של המסדרון. נימפדורה קפאה במקומה, שולפת את את שרביטה באפס זמן.

"לומוס!"

צללים גדולים נעקרו ממקומם, חושפים באחת את הגבר שהתנהל לעברם, צווארונו המהודר מכורכם וחיוך מוזר, רחב מדי, נסוך על פניו.

טונקס זקרה את גבותיה בארשת שתמיהה ואי-נחת נמהלו בה כאחד.

"קורינתיוס?"

"איי-איי, נימפ...דורה האמיצה ש...שלי" גרגר הגבר, כושל לעברם בצעד לא יציב.

גודריק זקר את גבותיו בפתיעה, בעוד נימפדורה מתנשפת בכעס.

"אז כאן את מסתת...רת לך, הא?"

כעת, משהתקרב אליהם עוד יותר, יכול היה גודריק להבחין היטב בסומק המכוער על פניו של מפקד מסדר עוף החול, ולהריח את צחנת הויסקי הכבדה שבקעה מפיו. חיוכו הרחב של בלייז דמה למסכה מעוותת, שלא הצליחה להסתיר ולו שמץ מן העיגולים השחורים שהקיפו את עיניו המפלבלות.

"מסתתרת?" החזירה טונקס בקול שקט מאד "לאו דווקא. למען האמת, חיכיתי לך בכדי לשוחח על כמה עניינים, אבל לא היית במשרד, משום-מה"

בלייז הבליע גיהוק.

"אהה, הרבה בלאגן, כן-כן, ישיבוה אצל סגן השר היתה קצת... ארוכה" לרגע, התנודד כעומד ליפול "ואז... קפצתי לי לסיור ליד הבקתה הישנה של האג...ריד. לראות הכל... אם כשורה, את מבינה".

"בערך"

"תמיד אמרתי שאת בחורה חכמה, אה?" צחקוק צרוד ומקוטע נפלט מפיו "אז מה נשמע אצלך, נימי? יש חדש מ... אמא שלך?"

ארשת אומללה עלתה על פניה של טונקס.

"לא ממש" ענתה בקול נמוך "עדיין נעדרת באירלנד. אלמלא כל המהומה האחרונה, הייתי לוקחת חופשה כדי לחפש אחריה".

קורינתיוס הנהן, מטלטל את ראשו.

"אוה, הכל יהיה בסדר" החזיר בחצי-גיחוך, גורם לגודריק לתמוה האם הבין כלל ועיקר את אשר שמע. אודין! כך נראה מפקד מסדר עוף החול? "אל-דאגה, נימי, האנדרומדה ההיא זו בחורה כארז כמו שתמיד הייתי...אומר. אפילו שהיא בלק וכל זה..."

אגרופיה של נימפדורה נקפצו, וכל חזותה נראתה כמי שמשתוקקת להלום בפניו. אלא שהיא חשקה את שיניה ולא אמרה דבר.

"ומי הנער הצעיר הזה?" הוסיף בלייז באותה ארשת זחוחה "מאהב סודי? תמיד אמרתי..."

בטח, הרהר גודריק בלב נצבט. שיכור מטומטם.

"זהו גודריק פון הות, מדריך מגריפינדור, שאני רוצה לבחון למסדר" השיבה טונקס בקצרה "קורינתיוס, אני חושבת שעדיף יהיה..."

"אהה, בחור כארז! בחור כארז!" קורינתיוס טפח בכח על כתפו של גודריק, כמעט ומאבד את שיווי משקלו אגב כך "זה כבוד גדול... אהה? כבוד גדול להמנות עלינו, הממשיכים של הארי... פפפ...וטר".

"אין ספק" החזירה טונקס בקול קודר, מבטה נע במהירות מקורינתיוס לגודריק, וחוזר חלילה. "ואם כבר מדברים על עניינים כאלו, מה שלום רעייתך והארי הקטן?"

חיוכו של בלייז היה חלול.

"אוה... מושלם, מורגיין היפה שלי היא רעיה ואשת משפחה מושלמת, והכל פשוט...פשוט מושלם" צחוקו הדהד בין הקירות, מזכיר לגודריק יבבה "משפחה מושלמת... קן אוהב ונפלא ל...גנראל קשיש שכמותי..."

עיניה של טונקס ירו זיקים.

"הות, תוכל להשאיר אותנו לבדנו?" שאלה בקול עצור "אין לי ספק שיש לך דברים טובים יותר לעשותם מאשר להקשיב ל... פטפוט הידידותי הזה. אתפוס אותך לשיחה נוספת מאוחר יותר" הוסיפה, שבה ומפנה את מבטה אל בלייז.

גודריק הנהן, שמח בכל מאודו להמלט מהשיחה המביכה בטרם יזכר בו בלייז בשנית. מארשת פניה של טונקס, ניכר היה כי הדברים עומדים להפוך למכוערים למדי. מפליט תודה וברכת לילה טוב מגומגמת, חמק מן המסדרון כל-עוד נפשו בו, שם את פניו לעבר כיתות הלימוד והמדרגות המעפילות למגדל גריפינדור. מן הקולות אשר הדהדו מאחוריו, ניכר היה כי צדק בהערכתו, לפחות לגבי טונקס.

"מרלין, בלייז!" שמע אותה מטיחה "רק הבט בעצמך! האם סאוד לא ביזה אותנו מספיק, שאתה מטייל שיכור בחוצות הוגוורטס?"

"תורידי קצת את הלחץ, נימי" גרגר בלייז "אני... היה לי יום קצת קשה, אה?"

"אין ספק, אין ספק... קשה מספיק כדי שתחשוב לעצמך שאאמין לזיבול שאתה מפזר על אשתך המושלמת. אולי תודה סוף-סוף? אין לך צל של מושג היכן היא והיכן בנך... אבל נראה שמסע הבחירות של אבא קארתניי חשוב יותר..."

"אז את בצד של ויזלי, הא?" שמע גודריק את הקול העמום מהדהדבאפלולית מאחוריו.

לא רוצה לשמוע עוד, החיש גודריק את צעדיו והחל מפלס דרכו במעלה המדרגות. אי-שם, הרחק מעבר לקירות האבן, דימה לשמוע יללה קלושה ומאיימת, עולה מבין צמרות היער האסור.

.