מחול הצללים
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar

"הצללים באים לרקוד. רקוד הלורד, רקוד הלורד"

(ג'ורג' מרטין, שיר של אש ושל קרח)

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

מיה

מיה רתחה מזעם.

אמנם, מצב דברים שכזה לא היה חריג במיוחד, כפי שנאלצה להודות בינה לבינה בעת שפילסה דרך בתוך הקהל הצובא על חלונות הראווה של סמטת דיאגון. אלא שהפעם בערה בה חמתה להשחית; עד כדי-כך, שלחייה החיוורות בדרך-כלל נצבעו בסומק עז, שלא נפל בהרבה מגון הורוד העמוק של שערה.

"מה רציתי, בסך הכל?" התנשפה, שולחת מבט קודר אל חבורת זאטוטים שהתגודדו סביב דגם חדש ובוהק שהוצב בחזית 'עולם המטאטאים'. המהומה הצווחנית שהקימו מרטה את עצביה המרוטים בלאו הכי, גורמים לה חשק עז להתפרץ לעברם ולהבהיר להם מה דעתה על חבורת ילדי-שמנת זבי חוטם עם סיבי אש-מחץ בראשם במקום מנת-משכל.

ואכן, מה רצתה מיה בליל אמש, מלבד כמה שעות של שקט, בו תוכל לשכב לבדה מתחת לשמיכות, להדק את זרועותיה סביב הכר ולחלום על סיריוס בלק?

סיריוס... מיה חלמה על אודותיו לעיתים קרובות; סיריוס האפל שלה, שבא לפוקדה בחסות החשיכה, כשפניו היפות מעוותות בתשוקה... שערו השחור נופל פרוע בעודו מטה את ראשו לאחור וצוחק בפראות - ממש לפני שזיין אותה בכח, ככלב מורעב העט על בשר עסיסי.

בסך הכל זה מה שאנחנו, פיסות בשר מחורבנות עם יומרות, היתה מיה צוחקת בקדרות. "איחוד נצחי בין שתי נשמות שבורות, הא יקירי?"

אהה... נאבקת להדחיק את המחשבה המענגת, האטה את הילוכה ונעצה עיניים בקהל המיוזע המצטופף סביב דלתותיה של "חנות ההוקוס-מוקוס של האחים ויזלי". מיה יכולה היתה להבחין בתריסים המורדים, ובשלט הגדול התלוי על הדלת הראשית, המכריז "סגור לרגל נסיבות משפחתיות".

שיניה נשכו בכח את שפתה התחתונה, משהבחינה בצורות מאוסות שדמו באופן חשוד לכתבי "הנביא היומי".

ברגע שהסיפור הארור הזה על רון ידלוף, תהיה כאן כזו מהומה ש... חרא! למה החיילים ההם של צ'ו היו חייבים להיות טיפשים כל-כך?

הכאב פעפע בשפתה. חיילים. גושים גדולים של חרמנות חסרת-מח הרהרה, פוכרת את אצבעותיה ונדחפת קדימה. ואתה טפש לא פחות, רון ויזלי. הוסיפה בליבה,

פניה מתעוותות בכעס: מובן שרונאלד המהולל הרשה לעצמו להשפילה כפי שלא הושפלה מזמן... אולי הרשה לעצמו, רק מפני שהוא ויזלי, וכמובן, כמובן גם גבר. את שארית הלילה נאלצה מיה לבלות בחיפושים קדחנתיים אחריו בכל רחבי העיר המוגלגית. כאשר עלתה לבסוף על קצה חוט שהובילה לתחנת קינג-קרוס, גילתה כי רון המורעל כבר נלקח אל סימטת דיאגון. אלא שאז, בטרם הספיקה לרוץ אל עמדת הפלו המאובטחת הקרובה - פחות ופחות מאלו נותרו ככל שחלפו השנים וכשפי ההתעקות הסתבכו והלכו - אז נפל על ראשה הדבר המרתיח מכל.

"מדוע, מדוע הוא היה חייב לעשות לי את זה, השרץ?" קוננה בפעם העשרים לפחות בשעה הקצרה שחלפה מאז.

בינה לבינה, לא החליטה מיה מעולם איזו בשורה מהשתיים גרועה יותר: מכתב יוחסין רשמי המבשר לה שהינה נצר סודי למשפחת מאלפוי, או צו ממשרד הקסמים השולח אותה למאסר עולם באזקבאן. אלא שדבר אחד היה ברור לה בלא ספק: יד כבדה המונחת פתאום על כתפה, מלווה בחרחור מאוס "ישו אדוננו המתוק! סוף-סוף לראותך שוב, בתי היקרה!" היה גרוע בהרבה משניהם גם יחד.

"מה, לכל הרוחות, אתה חושב שאתה עושה כאן?!" צרחה מיה במלוא גרונה, גורמת לכל המוגלגים בסביבה להרים את ראשם ולהביט בה, ובגבר הכחוש והמבולבל שהתעקש להדבק אליה. במחשבה לאחור, הבינה כי אביה היה רחוק מלהראות במיטבו; שערו הלבין כמעט כליל, וכל חזותו היתה פרועה ומאובקת.קרע גדול נפער במעילו, לא הרחק מהמקום התעקש לענוד את קמע-הפולחן הגדול והמפגר שלו. מיה מצאה עצמה תוהה האם התגלגל אביה לקטטת בבר מזוהם, ובאיזו הזיה דתית יבחר לנמק את מעשיו בזו הפעם.

"אם עשית את כל הדרך ללונדון בשבילי, אז חבל מאד על דמי הכרטיס הטרנס-אטלנטי שבזבזת" רתחה "אני בחיים לא..."

ידו לפתה את כתפה, דקה ומאונקלת כמו טלפו המאוסה של עוף דורס. אותה יד שהיתה מנשקת תמיד את התנ"ך הארור שלו לפני שאחזה בחגורה והצליפה בך עד זוב דם, כדי להוציא ממך את השטן. הרהרה מיה בתעוב. כמה חבל שלא הצלחת, אבא'לה.

"לא... לא..." מלמל, מטלטל את ראשו ומבליע עווית כאב. "אני באתי לכאן... להשתתף בסמינר של איגוד הבשורה הקדושה, בתי, אבל..." עיניו החומות פלבלו בדי-מבוכה "כן, כלומר... גם בשבילך. אני..." נדמה היה לה, כי הוא עושה כל מאמץ לברור מילים "רציתי גם לראות אותך ולהחזיר... כן, להחזיר את נשמתך התועה..." אחיזתן של אצבעותיו הכחושות התדהקה "בתי האהובה, היתה לי התגלות... ישו אדוננו..."

"אוף, באמת שאתה צריך פסיכיאטר" זכרה מיה כיצד רטנה, מביטה בכעס במבטיהם של עשרות המוגלגים המתקהלים בפתח תחנת הרכבת.

לרגע, חרק אבא בשיניו כפי שעשה תמיד לפני שהכה אותה, גורם לה להדרך ולהתכווץ באל-כורחה. אלא שאז, שב וגלגל את עיניו, מחווה ביאוש כלפי שמיה העכורים של לונדון.

"את דינו של ישו יש לאכוף" מלמל, ספק אליה ספק לעצמו "אני... כלומר, את חייבת, חייבת לפתוח את אוזנייך לקולו המתוק של האל, בתי היקרה. עוד לא מאוחר מדי..."

לרגע, היה הכאב בעיניו כה עמוק, עד שמיה מצאה עצמה מחוסרת מילים, ובפעם הראשונה מזה שנים, כמעט ונגע לליבה. אלא שברגע הבא, בושה בכל ליבה בחולשה המטופשת אליה תומרנה בידי אותו אדם נתעב.

מיה לא טרחה לזכור את כל שנאמר לאחר מכן, לא בפרטי-פרטים, בכל-אופן; עוברי-אורח צבועים ודוחפי אף יכולים היו לכנות זאת שטף קללות - מונח שגור מאז ומעולם בפיהם של כל אלו שלא אהבו לשמוע אותה מטיחה את האמת בפניהם בלי כחל ושרק. לזאת, היתה מיה רגילה בהחלט; כך או כך, היא זכרה היטב כיצד לעגה לו, מטה את ראשה לאחור וצוחקת בפראות, ממש כפי שהיה עושה סיריוס האפל שלה. אזי, הטעימה אותו מעט מן התרופה שלו, מטיחה בפניו כי היא מכשפה גאה, מכרה את נפשה מזמן לשטן ונהנית מאד להזדיין איתו בכל ליל ירח מלא, וכך הלאה והלאה. ההנאה שצפה לתוכה, כאילו הוריקה בקבוק ויסקי חריף במיוחד בלגימה אחת, חשה את האש המטהרת שוצפת דרך ישותה, סוחפת עימה את כל שכבות הזוהמה, התסכול והפחד.

אביה הזקן לא עמד בפניה בזו הפעם, הו לא; לאחר שפרץ בבכי תמרורים והתמוטט לרגליה, פנתה מיה ושילמה לנהג מונית מוגל בכדי שיסיע את הוד-קדושתו אל בית החולים הסמוך. אזי, פנתה ונעלמה בראש זקור, מתעלמת בהפגנתיות ממאות העיניים שננעצו בה.

"אני מקווה שהפנמת את המסר הפעם", מלמלה, נדחפת לעבר דלת החנות ומתעלמת במופגן ממטר שאלותיהם של כתבי הנביא היומי. מדוע צ'ו והאחרים לא כאן עדיין? תהתה, מעדיפה להשאיר את הכתבים ללשונה החלקלקה של גברת צ'אנג, שבוודאי מסוגלת לשהות כמה דקות בצל סרחונם בלא לשפוך עליהם אש וגופרית; מחשבותיה של מיה היו נתונות עדיין לאביה.

הגיע לך... הו, כמה שהגיע לך, מלמלה שוב ושוב, נאבקת בכעס הולך וגובר בפרץ חרטה סורר שלא חדל מליסרה, כל אימת שנזכרה בבכיו, ובידיו הכחושות המליטות את פניו, חלשות כל-כך לפתע.

"נציגה רשמית של משרד הקסמים!" צעקה מיה, הולמת בדלת הסגורה פעם ופעמיים. ברגע הבא, נפתחה זו מעצמה בחריקה קלושה, מאפשרת לה להשתחל אל תוך אפלוליתה של החנות.

נושכת את שפתיה, הביטה מיה בדלפק הריק, ובמגוון הצלחות המעופפות הנושכות, קופסאות הממתיקים המזיקים, הטופרים המגרגרים, ושאר מיני השטויות והפגעים שגדשו את חנות ההוקוס-מוקוס מקיר אל קיר. ממצמצת בעיניה, קראה פעם ופעמיים "מר ויזלי? יש כאן מישהו?".

לרגע ארוך, לא באה כל תשובה, זולת גרגורם העמום של כמה מהפגעים התלויים על הקיר, ובעבוע מטריד ובלתי פוסק מתוך אקווריום גדול שנח לאורך הקיר הנגדי, מלא עד גדותיו בנוזל סגול ודוחה.

יופי, ומה את עושה עכשיו, כלומר, מה בדיוק את מתכוונת לומר לרון ויזלי? שאלה עצמה, מצטערת על הרגע בו השתטה להכנס לכאן. כבר בקינג-קרוס, הגיעה לאוזניה השמועה כי אחד הזקיפים הסיניים פצע את רון ויזלי בפגיון מורעל. אוך, חבורת מפגרים! שבה וגידפה. כל-כך קשה להבין שאתם מגנים על בית-חולים, ולא נלחמים בסוכניה של כנופיה הארבעה?

היה עליה להמתין לבואה של צ'ו... אף במחיר שהות ארוכה יותר בחברת אותם לועסי רפש המכנים את עצמם כתבים. היה זה תפקיד המתאים לצ'ו, להשמיע התנצלויות ולתרץ את מעלליהם של החיילים-מכשפים שהובאו לכאן בחשאי מצפון סין בשנה שעברה. מיה ידעה היטב, כי התנצלויות מעולם לא נמנו על צדדיה החזקים, הו לא. מאז ילדותה, היתה מיה מוכנה לצרוח, להתווכח בלהט במשך שעות ולספוג הצלפות כואבות על כפות ידיה - אך לעולם, לעולם לא להתנצל, ורק... רק לחרוק שיניים ולעצור את שטף הדמעות, עד לרגע בו נותרה לבדה בחושך.

"מר ויזלי, מישהו?" שבה וקראה.

"כאן, למטה!" ענה קול עמום, אי-שם מתוך החלל האפל שמתחת למדרגות.

מיה החלה פוסעת בזהירות, מרימה את שרביטה בזעף בכדי להדוף נחש מתפתל, שנראה כמו נוצק מנזלת ירוקה ומגעילה.

הו, לזה הייתי צריכה לצפות, מלמלה, יורדת מדרגה נוספת וממלמלת לחש שהטיל את יצור הג'לי המתפתל והמגהק הרחק ממנה.

"צמד טיפוסים מבחילים שהצליחו איכשהו להשאר שלושה עשורים בתקופת החביון" מלמלה בקול נמוך "או שאולי... אולי הם מזיינים אחד את השני כל היום" הוסיפה בינה לבינה, מדכאת את פרץ העונג הנזעם שחלף בה נוכח המחשבה. "הם... אוי!"

מאז ומעולם, החשיבה מיה את-עצמה כשרביט-קרב מאומן, בעלת חושים חדים ותגובות מהירות להפליא, כלומר... בנסיבות רגילות, בלא הנחש הטורדני וכל אותם הרהורים מעיקים על אביה ורון ויזלי, היתה בוודאי מזהה את המלכודת המבחילה מבעוד מועד. אולם כעת, בין אם בשל מחשבותיה המעיקות או סיבה אחרת, לא הספיקה אלא לזעוק כאשר התקמר השטיח מתחת לרגליה, מטיל אותה במהירות קדימה.

צורחת, חשה כיצד נעקר שרביטה מתוך ידה, בעוד קנוקנות לחות ודביקות לופתות בחוזקה את רגליה, מונעות ממנה כל סיכוי לבלום את הנפילה.

פ-ל-ו-פ!

מיים ניתזו לכל עבר; בטרם הספיקה מיה אף להבין את המתרחש, מצאה עצמה מפרפרת ביאוש, שקועה עד כתפיה במה שנראה כמו חלקת ביצה זדונית במיוחד שנפערה בלא התראה בתחתית המדרגות, יונקת את חיותה ,ככל הנראה, ממספר מטפסים לחים ושמנים אשר השתלשלו מהתקרה. יורקת מים, נאבקה מיה לשווא, בעוד צחוק זדוני ומדושן עונג מתגלגל סביב.

"תוציאו אותי מכאן, מיד!" צרחה, מוצאת סוף-סוף את לשונה, ביאושה, ניסתה לתפוס בכוח את אחד המטפסים בכדי למשוך עצמה כלפי מעלה - נסיון שלא הניב אלא גיהוק משועמם שבקע מהקנוקנת, רגע לפני שהתנפחה בין ידיה, מתיזה עליה בליל של נוזל סמיך ומגעיל.

"אני נציגה של משרד הקסמים!" המשיכה מיה לצרוח, בעוד המטפסים המגעילים מתפתלים סביבה כנחשים, לופתים ומשתקים במהירות את ידיה "צמד ארור של סקסיסטים מתוסכלים מינ..."

"וובאט"

טפיחה מתועבת הכתה בראשה, כאשר זינק דבר-מה מתוך האפלה, מתיישב בנחת על ראשה: הקרפדה הגדולה והמכוערת לא נראתה כמתרשמת מדי מזעקותיה ואיומיה של מיה, כאשר הזדקפה במקום מרבצה החדש, נוטה קדימה בנחת, וחושפת את בטנה הבהירה והלחה לעיניה של מיה. חרף העלטה, יכולה היתה זו להבחין בדוגמאות ורודות מוזרות המקשטות את עורו האפור-ירקרק של השרץ.

"וזו, גבירותי ורבותי" הכריז קול מדושן עונג מבין הצללים "דוגמית קטנה למודל החדיש והמחודש של ביצה ניידת... שימו לב ליכולת ההפתעה המשופרת, ולתוספת המתוקה בדמות המטפסים המקיאים. רק עשרים וחמש אוניות זהב ליחידה, בתוספת שטיח ממעיד בחצי המחיר..."

"חתיכת טינופת מזוהמת!" צרחה מיה כאחוזת טירוף "סוטה שמן, בריון מבחיל בתקופת החביון..."

"נעים מאד, פרד ויזלי" גיחך הגבר האדמוני עב הבשר שהואיל סוף סוף להגיח ממחבואו, מלטף בעונג את רעמת תלתליו האדומה. "האם לא הזדמן לי לרמוז לך כי עוד נשוב ונפגש, עלמת חמד? מוסקפיטוס דומסטיקוס!" הורה, מצביע עליה בשרביטו בלא חיפזון.

שטף גידופיה של מיה נקטע בזמזום בשיהוק מבחיל, שהפך מיד למקהלת זמזומים עזים, כאשר פרץ נחיל זבובים מבין שפתיה. הקרפדה על ראשה קרקרה בהתלהבות, יורה שוב ושוב את לשונה הארוכה וזוללת בכל פה.

"תמיד דגלתי בגישה הטוענת כי ביצה בלא זבובים כמוה כגבינת קממבר בלא יין אדום" הפטיר פרד בנחת, בטון של מורה סבלני בעיצומה של הרצאה. "אם כי בחלומותי הפרועים ביותר לא העזתי לקוות כי התרנגולת הקטנה תמהר לרוץ מיוזמתה אל השוחט, ו... דולורס!" המילה האחרונה הופנתה לעבר הקרפדה "כמה פעמים אני צריך להסביר לך שלא להתיישב במקומות מלוכלכים?" נזף "את לא יודעת היכן השער הורוד והמכוער הזה היה קודם, נכון?"

הקרפדה הפליטה גרגור כועס, אולם צייתה וקפצה ממיה והלאה, נעמדת בצד הביצה ומוסיפה לשלח את לשונה אל הזבובים המזמזמים סביב.

מיה ניסתה להמשיך ולצעוק, אלא שהזבובים המשיכו לקלוח מפיה, בולעים את מילותיה בזמזומם ההולך וגובר.

"הי ג'ורג', תזיז את עצמך לכאן!" צעק פרד "לא אמרתי לך, שצריך לשפר קצת אתכל הקטע הזה של הזבובים? כלומר... זה קצת משעמם שהם רק בצבע אחד, ואפילו בלא זבוב בשר כחול או ירוק אחד לרפואה..."

מיה הרכינה את ראשה, מפסיקה את מאבקה; דמעות החלו קולחות מעיניה, מתערבבות עד לבלי-היכר בסחי הלח שזיהם את לחייה. בבקשה לא... אסור לך, אסור לך לבכות בנוכחות שרצי האדם המסריחים האלו, נאנקה בליבה, מגדפת את עצמה על הדרך הטפשית בה נכנסה לכאן לבדה, באין מציל. מאורעות הלילה הצליחו, לאסונה, להשכיח מליבה את איומיהם של התאומים מאותו בוקר ש...

לחש נוסף הוטל, גורם לקילוח הזבובים להפסק; אולם טעמם המגעיל נותר חזק בפיה, גורם לה דחף עז להתעוות ולהקיא.

"ועכשיו" אמר קול נוסף, דומה למדי לקולו של פרד "אולי נתפוס לנו שיחה קטנה על הא ועל דא... כלומר, מדוע זכינו לראות כאן את פנייך הלא חביבות?" חקר התאום השני, אצבעותיו טופחות באיום על שרביטו "ומה בדיוק זוממת צ'ו צ'אנג עכשיו?"

מיה חרקה בשיניה. למען האמת, לא היה ולו שמץ מושג על תוכניותיה של צ'ו. לא שהייתי מספרת להם משהו, גם אם ידעתי... מלמלה, מחכה לקסם המגעיל הבא שינחת על פניה.

אלא שזה בושש לבוא.

"מרלין!" נאנק קול חלוש יותר מאחד הפתחים הצדדיים "לכל הרוחות, פרד, תשחרר אותה... המכשפה הזו לא אשמה בכל התסבוכת".

פרד וג'ורג' משכו בכתפיה, לא נראים כמי שאותה אבחנה מעניינת אותם יתר על המידה.

"רק בגלל שביקשת יפה, אח קטן" מלמל אחד מהם בלב ולב, מחווה בשרביטו ולוחש מספר מילים. הזבובים התפוקקו ונעלמו, בעוד המטפסים שורקים ויורים את עצמם בזה אחר זה אל תוך צללי התקרה. ברגע הבא, מיה חשה כאילו בעטה רגל גדולה ולחה באחוריה, מקפיצה אותה כלפי מעלה; מים ניתזו לכל עבר, ואזי מצאה את עצמה ישובה בתנוחה מטופשת למראה בתוך שלולית קטנה ודלוחה על אבני הרצפה.

"ג'ורג', כדאי שתשלח מישהו לקרוא לגברת צ'אנג..." גיחך פרד, שולח במיה מבט ארסי "חייבים לספר לה שהקטנטונת שלה שוב הרטיבה".

מיה זינקה על רגליה. חורקת שיניים, שבה וחטפה את שרביטה.

עדיף שלא להתמודד מול הויזלים במאורה שלהם, הרהרה, כובשת בדי קושי את הדחף הרצחני שעלה בה. משלימה באי-רצון עם תבוסתה, הפנתה את השרביט לעבר גופה נוטף הזוהמה, מבצעת במהירות את לחש הניקוי. גל חמים חלף כקיטור לוהט לאורך גופה... אלא לשזעמה, לא הבחין הכישוף בין זוהמת הביצה לבין הצבעים בשערה, מותיר את מחלפותיה ליפול חומות ולחות על קרקפתה, בלא זכר לקוצים הורודים האהובים עליה.

"אני מניחה שעלי להודות לכם על הכנסת האורחים הנדיבה" רשפה, מצמצמת את עיניה "לא די שהצלתי את אחיכם לאחר שביצע בי מעשה נבזי" המשיכה, מאגרפת את ידה החופשית "אולם מאחר ואתם גברים, וכמובן בני אצולה ממשפחת ויזלי, אתם מניחים בוודאי כי הכל מותר לכם..."

"משהו כזה" גיחך ג'ורג', ואזי הרצין, מנופף בשרביטו באיום אל מול פניה.

"כדאי שתשלפי טוב-טוב את הבוץ מהאוזניים ותקשיבי, ילדה טפשה" התנהם "ותעבירי את זה גם לבוסית החלקלקה שלך" פרד התייצב לצידו בעת דיבורו, גבותיו מכווצות וארשת מאיימת על פניו "לנו כבר נמאס לגמרי מהשטויות והסיפורים של שתיכן, ואלמלא עצר אותנו ביל אז, הייתן חוטפות שתיכן משהו גרוע יותר מה...הדגמה הקטנה שקיבלת כאן היום. והאמת?" הוסיף, מגחך ומשליך מבט אל מעבר לכתפו "אלמלא אחינו היקר, רוני הפצפ..."

"אוך, אולי תסתום ותכניס אותה כבר?" שב ועלה הקול מהחדר הצדדי, נרגז יותר מאשר קודם.

"החליט משום-מה להיות כל-כך נחמד..." המשיך פקד בקלילות את דבריו של אחיו הבכור "היית גומרת רע, מאד רע. אהה, וכאשר תרוצי לבכות לצ'אנג, תאמרי לה שאותו בחור מזורגג שהטיל את הסכין המורעלת מת... רק שהוא לא יודע את זה עדיין. אנחנו נצוד אותו ונמעך אותו כמו זבוב".

מיה זקרה את סנטרה בהתרסה.

איך בדיוק, בהמה דוחה שכמותך? הרהרה, חושבת כיצד היתה גומרת את אותו צמד-חמד, לו רק היתה יכולה. פשוט תשבו עליו?

מסיימת להתנקות, הפנתה להם את גבה ופסעה אל תוך הדלת, מעלה ארשת יהירה על פניה.

אז כאן שרוע לו הנסיך המדליק לבית ויזלי, הרהרה בשפתיים חשוקות. אוודא שהוא בסדר, ואסתלק סופית מהחור הארור הזה.

רון היה שרוע על גבו, שעון ספק שכוב וספק ישוב על ערמת כרים גדולה; רגלו הפגועה נחבשה בקפדנות בבדים לבנים, מדיפים ריח עז וצלול של סמי-מרפא. מיה קפאה במקומה משהבחינה במדליין ניצבת בעברו האחר של החדר, בוחשת קלות בתערובת הריחנית וממלאת את החדר בניחוח חזק של מנטה. עיניה הבהירות של מיס דיגורי הורמו בלא חיפזון מהקדרה, סוקרות את מיה בהתנשאות.

"מה את מחפשת כאן?"

"שום דבר שנוגע לך" החזירה מיה בתיעוב "באתי לבדוק את שלומו של מר ויזלי".

רון הנהן, מפליט אנחה שקטה ונראה כמי שמנסה לברור מילים, אלא שמדליין הקדימה אותו.

"משתפר, ולא בזכותם של חברייך" החזירה "אני מבינה שהטלת סכינים מורעלות בבית החולים הינו, אממ... חלק בלתי נפרד משיטות הניהול המתקדמות שהביא לנו בית קארתניי המפואר" הוסיפה בלעג, משלבת את ידיה על חזה.

מיה חרקה בשיניה, תרה אחר הגידוף המכוער והפוגע ביותר להטיח באותו יצור קר ויהיר. אלא שאי-כה, לא עלה בידה למצוא מאומה.

"מה לכל הרוחות את רוצה ממני?!" רשפה.

רון שב וכחכח בגרונו, הפעם ביתר חוזקה.

"אאא... מיס דיגורי, תוכלי בבקשה להותיר אותנו לבד, ל...קצת זמן?" גמגם, נמשיו מאדימים קלות.

מדליין משכה בכתפיה באדישות מעושה.

"כמובן, מר ויזלי" הפטירה והסתלקה בקומה זקופה, לא בטרם הגניבה אל מיה מבט ארסי אחרון, כמו היתה האחרונה סוג של רמש.

לרגע, השתררה דממה. שפתיו של רון נעו במבוכה בעודו מזדקף בין הכרים, סוקר את מיה בעצבנות גלויה.

"אממ... כלומר, אני באמת מצטער שהם פגעו בך ככה" גמגם לבסוף, סומק פושט באוזניו וידו נוברת בשערו המאפיר. "אבל הרמיוני... תראי, אני בטוח שאת לא ממש אשמה, אבל אסור לכם להחזיק אותה ככה. מרלין! אני הארוס שלה!"

באמת תודה רבה שאתה טורח להזכיר לי. הרהרה מיה, זעמה נחלש והופך אי-כה למבוכה מוזרה. נו באמת, מיה, אל תהיי כזו פתטית. האגדה המפוארת הזו לבית ויזלי נראית כמו סמרטוט מהלך, לא יותר, שלא לדבר על זה שפגע בך אחרי שהיית נחמדה אליו... מיה הוסיפה לעמוד בשפתיים קפוצות, נאבקת במבוכה המוזרה שסירבה להתפוגג. אבל בכל זאת הוא היה החבר של הארי פוטר ו... בואי נודה בזה, זה שלא את יפיפיית הדור או משהו.

"אא... אני בטוחה שגברת צ'אנג יודעת בדיוק מה היא עושה, וכולכם תראו שהיא מתכוונת לטוב" ליבה התחמם, כאשר הזכירה את שמה של צ'ו. "היא נפלאה, באמת שהיא נפלאה... והיא תמיד דואגת לדברים שאף אחד אחר לא טורח לטפל בהם. כן, אפילו לילדות מופרעות שאחותך זרקה מכל המדרגות, הוסיפה במרירות בינה לבין עצמה. "וכמובן שהטפש שהשליך סכין מורעל יענש בחומרה" הוסיפה במהירות, מנסה שלא לחשוב על ג'יני ויזלי. אלא שהמילים 'לא יציבה בנפשה, לא מתאימה להיות הילאית' סירבו להתפוגג מישותה, מכאיבות ממש כשם שהכאיבו אז.

רון סרב להתרצות.

"מרלין! אם כך אז שתטרח לעזאזל להסביר את עצמה!" התאונן "לעשות מהרמיוני שבוית מלחמה, בלי לספר כלום?"

"בוודאי שזו לא הכוונה", החזירה מיה בקול שקט, מוצאת עצמה תוהה לרגע מה היתה הכוונה האמיתית אי-כה. אבל צ'ו צודקת. היא... היא פשוט חייבת להיות.

כל גופה רעד מתסכול; אם היה דבר אותו שנאה בכל ליבה, מלבד להתנצל, הרי שהיה זה לעמוד ולהסביר את עצמה בצורה פתלתלה כזו, להלך בזהירות בין הטיפות במקום להתיזן לכל עבר.

"אהה... היא פשוט... לפעמים דברים טובים דורשים קצת אמצעים שלא נראים כל-כך טוב, בהתחלה..." גמגמה "בסך הכל, היא עובדת ימים כלילות בכדי לשמור על הנצחון הגדול שהבאתם, אתה ופוטר הגדול, ו... אתה יודע מה? אין היום הרבה אנשים שיודעים עליו כל-כך טוב כמו שאתה" הוסיפה, שבה ומנסה לשנות את הנושא.

"הארי" מלמל רון בקול חנוק. נדמה היה למיה, כי דוק מציף את עיניו. רגע ארוך חלף טרם חזר לדבר.

"יודע... אני? לא ממש" הפליט בקול מוזר. "הוא... לא אהב לדבר על עצמו, לא הרבה בכל אופן ו... האמת היא שאני טיפה עייף עכשיו, ה... פציעה שלי וכל זה, כלומר..."

מיה הנהנה, נושכת את שפתיה ונפנית אל החלון המכושף בקיר; נדמה היה, כי מכאן נהגו התאומים לעקוב בחשאי אחרי העוברים ושבים בסמטת דיאגון.

כלומר זה, שאתה רוצה שמיה הטפשה תתנדף מכאן, הרהרה בכעס, עיניה משוטטות מעל קהל הקוסמים והמכשפות, ומתעכבות לרגע על גגו הזוהר והמרוחק של בנק גרינגוטס. כי מיה, מה לעשות, היא לא גיבורת על כמוך, ולך הרבה זמן לאנשים פשוטים כמוה.

בזמנים אחרים, היתה וודאי מתפרצת בכעס; אלא שכעת, חשה כי אין היא מסוגלת לדבר, מלבד להמשיך ולעמוד נטועה במקומה, מביטה בחלון בעיניים לחות. לרגע ארוך, לא עשתה דבר, מלבד להביט בקוסמת כושית עטויית צעיף אדום שהתעכבה ליד חלון ראווה בצידו האחר של הרחוב... להרף-רגע, הזכירה לה זו את דבי המנוחה, היחידה, היחידה שניחנה תמיד בזמן וסבלנות עבור כל ה... שטויות של מיה סנגלס.

"התכוונתי, שתאמרי לצ'ו ש..." המשיך רון לגמגם מאחורי גבה "כלומר, היא היתה מחפשת מצויינת וכל זה, אבל בחייה! זו לא אשמתה של הרמיוני שלא הלך לה עם הארי, ו..."

מיה לא האזינה עוד. בלא התראה, התמקד מבטה על אשה עטוייה בברדס אפור שפילסה את דרכה בזהירות במעלה הסמטה. אי-כה, נדמה היה למיה כי היא עושה כל מאמץ שלא להתבלט. מאז ילדותה, התגאתה מיה בעיניה הטובות. אף לא אחד מחבריה ללימודי ההילאות יכול היה להתחרות בה בזיהוי ומעקב אחרי אדם בתוך קהל, שלא לדבר על כך, שלחשי הסוואה מעטים בלבד יכולים היו להטעותה. כן, כמה חבל שאת ג'יני זה לא ממש עניין, הרהרה, בעודה מוסיפה ללוות את עוטת הברדס האפור במבטה. פנים חיוורות, שער בהיר מתחת לברדס, ו...משהו... משהו בבחורה הזו לא מוצא חן בעיני. הוסיפה בינה לבינה, תוהה אימתי ראתה פנים אלו בעבר.

"היא בכיוון של גרינגוטס, ומתנהגת כאילו יש לה מה להסתיר, האשה הזו בברדס" פלטה בקול "ואיכשהו היא לא נראית לי... ממש לא נראית לי".

רון גנח, מאלץ עצמו לעבור לישיבה זקופה.

"וואו, את מתכוונת לומר שהיא אוכלת מוות או משהו כזה?" שאל בקול חולמני "את יודעת... הם פרצו לגריגונטס בשנה הראשונה שלי ושל הארי, וככה הכל התחיל" עיניו נעו, סוקרות אותה בקנאה גלויה "אולי תהיה לך איזו הרפתקאה מעניינת" הפטיר "את יודעת... לתפוס אותה וכל זה. כמה חבל שאני, כרגיל, תקוע באיזו מיטה ארורה..."

מיה הנהנה.

"אולי כדאי באמת שאסתלק לרחרח קצת בעקבותיה" מיהרה להסכים, שמחה על ההזדמנות לצאת מן החדר מלא המבוכה. "כלומר... אני מאד שמחה לראות שאתה מחלים, והטעות המטופשת ההיא לא הסתיימה באסון, ו... להתראות בינתיים, רון... מר ויזלי, התכוונתי"

בלא לחכות לתשובה, הרימה את רגליה ונסוגה מהר ככל שיכלה.

בזו הפעם, לא נתקלה בתאומים או במלכודת מרושעת חדשה במעלה המדרגות, בואכה קדמת החנות ודלת היציאה; ברגע הבא, נדחקה הישר אל תוך הקהל המצטופף לפני דלתות החנות.

"מיס סנגלס, מה תוכלי לספר לקוראי הנביא היומי על מצבו של רון ויזלי, והאם תוכלי להגיב על הטענות, כי נפגע מידי אנשי משרד הקסמים?"

מיה צמצמה את עיניה, שולחת בעיתונאי מבט מקפיא.

"שפיר, ומעבר לכך חכה להודעה של המשפחה. רגע!" הרימה את קולה אל הדמויות הצועקות שנדחקו לעברה "איזה חלק מדברי לא הבנתם? אני נראית לך משפחה, גברת?" הוסיפה, דוחפת מעליה בגסות כתבת של השבועון "למכשפה", וכמעט מפילה אותה אפיים ארצה "אם לא, אז תהיו נחמדים ותתנדפו לי מהדרך, טוב?" הוסיפה במתיקות מזוייפת "ריח של כתבות זבל פשוט עושה אותי חולה".

אזי, בעודה נאבקת לפלס את דרכה מבעד להמולה, צעק מישהו.

"הי תראו, הנה באה גברת צ'אנג!"

צ'ו. מיה פעלה במהירות, מזנקת קדימה בטרם תספיק עדת הכתבים והסקרנים. שוכחת לחלוטין את האשה המסתורית, עלה בידי מיה להדביק את צ'ו צ'אנג, שעשתה את דרכה במהירות לעבר בית המרקחת בעברו האחר של הרחוב, פניה מוצלים מתחת לכובע בהיר ורחב תיתורה.

משהבחינה במיה, נדה בראשה חלושות לאות ברכה.

"עשי לי טובה אישית, מיה, והרחיקי ממני את עדר הפרעושים-הולכי-על-שתיים" מלמלה, כאשר נסו שתיהן אל בית המרקחת "פשוט... לפני שאחנוק מישהו".

מיה הנהנה, שולפת את שרביטה ומגניבה מבט אל בת-שיחה. במבט ראשון, נראתה צ'ו יפיפיה ואלגנטית כרגיל, במעיל רוח הבהיר שעטתה ובכובעה התואם. אלא, שמבט נוסף גילה תמונה אחרת לחלוטין. פניה של צ'ו היו חיוורים מהרגיל, ועיגולים כהים הקיפו את עיניה; חיוכה לא היה אלא מסכה מתוחה, נטולת עליצות.

גם היא לא עצמה עין במשך כל הלילה, הרהרה מיה, חושיה מזהירים אותה מפני בשורות רעות.

מתנשפת, מיהרה והתוותה לחש נעילה מהיר, שטרק את הדלתות בעוצמה בפניו של הקהל הגועש.

אחר, נבוכה ורועדת קלות, שבה והסתובבה על מקומה, עיניה תועות על בקבוקי המרקחות הדלילים שפוזרו לאורך המדפים הארוכים, ואל התמונות הגדולות אשר ניתלו מעליהן, מחזירות לה נפנוף של אושר קפוא.

התמונה הגדולה במרכז היתה ישנה מאד, מציגה את אחד הדברים השנואים עליה במיוחד: משפחה מאושרת ומחוייכת המנופפת אליה בעליזות מפתחה של חצר גדולה. הילאי מזוקן עמד במרכז, פניו סמוקים מגאווה; ידו האחת הונחה על כתפו של תלמיד צעיר שזה עתה התקבל להוגוורטס, והשניה על כתפו של נער גבוה ונאה במיוחד, בעל עיניים אפורות מקסימות. צ'ו ניצבה קפואה במקומה, בוהה בדממה בדמות המחוייכת, שלא הפסיקה לנופף אליהן בידה.

סדריק... צ'ו המסכנה! מוטרדת, העבירה מיה את עיניה לתמונות האחרות: שני הילדים מחבקים זה את מותניו של זה, נשענים על מטאטאי מרוץ חדשים... ותמונה אחרת, חדשה הרבה יותר, מציגה חתונה צנועה בינות גפניו של עמק ציורי. הנער הצעיר מן התמונות האחרות, כעת מבוגר והדור לאין ערוך, ניצב בגאווה כשהוא אוחז בידה של רעייתו הצעירה... מדליין.

שפתיה של מיה נקפצו, כאשר הביטה בדמותה עוטת ההינומה.

צעירה בעשרים שנה מהיום... אבל בקושי השתנתה. מיה חשה כיצד דוקרים מחטי הקנאה את ליבה. בררר... היא... דם עתיק וארור. אי-כה, ידעה מיה כי בגיל ארבעים וחמש, תהיה היא עצמה סחבה מעוררת רחמים... גרועה בהרבה מרון ויזלי.

מרלין, הרהרה באי-נוחות, מזכירה לעצמה מיד כי אינה מאמינה בהשגחה עליונה ושטויות שכאלו. הקהל הוסיף להרעיש עולמות בחוץ, ואי-מי הלם כעת בדלתות המוגפות, צועק כאילו יכולים היו לוחות העץ לענות על שאלותיו.

מושכת בכתפיה, הסתכלה מיה על סביבותיה, מצפה לגערה הדוחקת בה לסלק את עצמה מחנותו של הזוג דיגורי... אלא שחלל החנות נותר חשוך ודומם. אחר, נזכרה מיה כי מדליין עודנה שוהה ליד רון, במרתפי חנות ההוקוס-מוקוס. אזי, הבחינה כי צ'ו אינה עומדת במקומה... מן הסתם הסתלקה לחדר צדדי בעודה בוהה בתמונותיה של משפחת דיגורי.

"לאן היא הלכה?" מלמלה, מתקדמת בזהירות אל מעמקי החנות; לרגע, נעצרה להביט במעטפה רשמית למראה שהונחה על כוננית, נושאת את חותמו הרשמי של בנק גרינגוטס. אחר, מששמעה קולות עמומים מהדהדים מעברו האחר של קיר, ננערה ופתחה בזהירות את אחת הדלתות, מוצאת עצמה מביטה במדרגות עץ מאובקות היורדות אל המרתף.

הקולות שבו ונשמעו, חזקים וכעוסים יותר.

צ'ו ומר דיגורי... הם מתווכחים, הרהרה, מתגנבת בזהירות במורד מדרגות העץ. אחר נעצרה במחצית המרחק, תוהה האם תכעס עליה צ'ו אם תתפרץ אל תוך שיחתה. רק זה חסר לך. לכי ושמרי על הדלתות מהכתבים, מפגרת!

לרגע, כמעט ופנתה לאחור; אלא שאז גברה עליה סקרנותה, והיא נצמדה אל קיר העץ, מתגנבת ועושה אוזנה כאפרכסת.

"הו לא" קולה של צ'ו היה חד יותר ומתוק פחות מהרגיל "אם טרם הצלחת להבין, הרי שהסיבה היחידה בגללה נאלצתי לשוב ולשוחח עימך הינה רצוני לשמוע בדיסקרטיות על מצבו של מר רונאלד ויזלי. כל היתר - זריית מלח על פצעים והבלים אחרים, אינם אלם פרי דמיונך הקודח, הלמר יקירי".

מיה מצאה את עצמה מהנהת כמאליה נוכח הקול המוכר; מיה היתה יכולה לדמיין כיצד ניצבת צ'ו היפיפיה מול השוטה היללן, זוקרת את סנטרה העדין ומחליקה יד על מחלפותיה הכהות והמבריקות.

"כדאי שתפסיקי להתמם, צ'ו" נהם מר דיגורי בכעס "איני טוד קארתני או אחד השוטים האחרים עימם את מסתובבת בימים אלו" הוסיף, יורק את שמו של הסולן בתיעוב גלוי. "אפילו קאפה עיוורת היתה מסוגלת להבין כמה את נהנית לראות את סופו של בית המרקחת הזה. אל תחשבי שאיני יודע מי לחש למוסדות אלו ואחרים להחרים את התוצרת שלי" העלה את קולו באיום, גורם למיה להדק את אחיזתה בשרביט. "העובדה שסדריק היה תמים די הצורך להאמין לך, אינה אומרת שתוכלי להפיל גם אותי בפח" הוסיף בארסיות, גורם למיה להסמיק בתיעוב.

כיצד הוא מתיר לעצמו לזרות מלח על פצעיה, הבהמה! צרחה בלא קול. כיצד...

אזי, שבה צ'ו ודיברה, וניכר היה, כי העלבון קלע למטרתו; מיה יכולה היתה לחוש במתח הרובץ כבד בתוככי קולה המלאכי.

"איני רוצה לשפוט אדם בצערו, הלמר, אולם באמת שאין לי ולו שמץ מושג מדוע אתה מטיח בי האשמות מופרכות, ו...הלמר יקירי, אל תחניף לעצמך בבקשה" הוסיפה ביובש. "אינך סדריק, אינך אפילו צל-צילו של סדריק".

נדמה היה למיה כי מר דיגורי מתנשף בבוז.

"הו לא?" החזיר לאחר רגע "פעם דיברת אחרת, כאשר חשבת ש..." אזי, נדמה היה לה כי הוא מתאמץ לשים מעצור לזעמו "אבל ניחא. בניגוד אלייך, אינני חי בעבר, ובוודאי שאיני מתאמץ להרוס את חייהם של אחרים בשל טינות ואכזבות בנות רבע-מאה, כאילו..." חרף מאמציו, ניכר היה כי חמתו בוערת בו להשחית "כמו... כמו... מין דרקון זקן ומרושע..."

"תטיב לעשות אם תברור את מילותיך הבורות, בטרם תלהג אודות הדרקון" החזירה צ'ו, מתנשפת באורח מוזר. כעת, איבד קולה כל שריד למתיקותו המתנגנת "טינות ואכזבות, הא?" הטיחה "דרך מעניינת מאד לתאר את הדברים בחרת, אני לכשעצמי, הייתי מעדיפה 'התנהגות של פיראט אנגלו-סכסי מצוי, כמו בהונג קונג בשנים הישנות והטובות".

מיה פערה פיה בתדהמה. האם היא מדמניית זאת, או שמא מצויה צ'ו על סף בכי? לא יתכן, פשוט... זו לא היא, כל-כך לא היא... אזי, אחז בה פחד. כיצד תגיב צ'ו, אם תדע כי היא מעזה לצוטט לה? נאבקת ברעד בידיה, נצמדה מיה ככל יכולתה לקיר, נסוגה צעד איטי לאחור, ואחריו עוד אחד.

"הייתי טובה די הצורך בכדי שתשכיב אותי ותפזר הבטחות" הוסיפה בתעוב "אולם כאשר הגיעה עת להתחתן, אך מובן שתשליך אותי לכל הרוחות, לטובתה של אירופאית טהורת-דם ועוד... ועוד הטינופת ההיא ממשפחת לסטריינג'!"

"אני מזהיר אותך בפעם האחרונה" סינן מר דיגורי מבין שיניו "שלא תעזי לדבר כך על אשתי. מדליין לא פשעה מימיה, ואת יודעת זאת היטב. היא... היתה תלמידת רייבנקלו שלא היתה קשורה מימיה לאוכלי המוות. אפילו אביה" הוסיף כמתגונן "הוא לא ה...טיפוס הנעים ביותר עלי אדמות, אולם אין הוא אשם שיצאו לו שני אחים כמו רודולפוס וראבאסטאן".

צ'ו פרצה בצחוק מר.

"ואם אמשיך בכל זאת, מה תעשה לי?" סנטה בו "חוששני, שכלו וחלפו הימים בם אפשר היה להשליך את צ'ו העדינה והבוכיה מהחדר. במה חטאתי, שהתאכזרת אלי כל-כך? מה לא עשיתי?" פעם נוספת עצרה, מתנשפת בקולניות "אני... עשיתי הכל, התחננתי, בכיתי עד כלות הנשימה...אבל לא! הלמר דיגורי הנאצל לא חשב פעמיים לפני שהשליך אותי כאילו הייתי גמדון בית טורדני או גרב משומשת. הפילגש הסינית עשתה את שלה, הפילגש הסינית יכולה ללכת, הא? ואתה... עוד העזת לקוות שלא תחטוף על זה?"

לרגע, היה קולה מפחיד כל-כך, עד שנדמה היה כי מר דיגורי נותר פעור פה.

"אומרים אצלנו כי זעמו של הדרקון מהים המערבי איטי להתעורר... אולם השמר לנפשך כאשר הוא פורץ, הוסיפה צ'ו. מיה נסוגה עוד צעד, עוצרת את נשימתה מחשש כי תתגלה. היא לא.... היא לא תבחין בין אויב לידיד... לא עכשיו. דיגורי המנוול!

"ובמילים אחרות, אולי כעת אתה מרגיש עכשיו שמץ ממה שגרמת לי ו... הגיע תורך להזיל כמה דמעות" לעגה צ'ו "רוצה שאציל אותך מפשיטת רגל? זרוק את הטינופת ובוא בזחילה להתחנן... לא, אל תחמיא לעצמך ותחשוב כי אני מעוניינת בך, ההיפך הוא הנכון, אבל אתה תשליך אותה בכל זאת..."

חרף העובדה כי התרחקה, וניצבה כעת על פתח אולם הכניסה של החנות יכלה מיה להוסיף ולשמוע היטב את קולותיהם: נראה היה כי צ'ו והלמר זנחו כעת כל מידת זהירות.

מדליין הזו היא באמת טהורת דם קרה ומטונפת, ועוד לסטריינג'... הרהרה במבוכה. אבל לדרוש ממנו להתגרש סתם כך, זה לא קצת... קצת...

"אז הנה חשפת את פנייך האמיתיים, הא?" הרעים מר דיגורי בקולו "כדאי שתביני את, סוף-סוף, שלא רק שאינך מגיעה ולו לקרסוליה של מדליין, אלא ש... שלפעמים אני חושב שטוב שאחי מת, לפני שראה לאיזו טינופת הפכת. עכשיו הסתלקי" נהם, ומיה יכולה היתה לדמיין כיצד הוא קופץ את אגרופיו וקרב לעברה באיום... ממש כפי שהיה אביה עושה בילדותה "בעוד שבוע, אולי, יחרימו הגובלינים את המקום הזה, אבל עד אותו רגע אני המחליט מי נכנס אל רכושי ומי לא. הסתלקי, לכי לכל הרוחות!"

מיה נרתעה אל תוך האולם, מציבה עצמה סמוך לדלת הכניסה; הרעשים בחוץ התגברו, בעוד צ'ו כושלת במעלה המדרגות; אלא שחרף המהומה, יכלה מיה לשמוע כיצד היא מתייפחת בדרכה למעלה.

"טינופת... בן של פיראטים מסריחים שעלו לגדולה בגלל... בגלל שגזלו ארצות של בני תרבות... אבל מנדט השמיים שלכם כבר נגמר, הו כן..." התייפחות נוספת, ארוכה, שיסעה את דבריה.

משהו קורה שם בחוץ. אם זה סגן השר מגיע... אוי! אסור, אסור שיראה את צ'ו ככה. כל ישותה של מיה רצתה לרוץ לשם, לחבק ולנחם אותה, אלא שהפחד הקפיא את רגליה. בחייך צ'ו, הזכר הגזעני והאטום הזה לא שווה את הדמעות שלך, באמת שלא.

"אמרתי לכם להתרחק, בני כלבה חטטנים!" רעמה לכיוונם הכללי של האגרופים ששבו והוטחו בדלתות הנעולות. כך, קיוותה, אולי תאמין צ'ו כי לא זזה מעמדתה במשך כל אותו זמן. "לא תבינו, בלי כמה לחשי שיתוק שיעיפו את הצורה המכוערת שלכם מכאן?"

ברגע הבא, הגיחה צ'ו מאפלולית המדרגות, קרבה אל מיה בצעד איטי.

נראה היה, כי בזמן בו שאגה מיה על ההמון בחוץ, הספיקה צ'ו למחות את דמעותיה; אלא שספק היה אם הדבר שיפר את המצב... לא בהרבה בכל, אופן. פניה של צ'ו דמו למסכה לבנה, שהחיוך המעוות שפוסל עליה התקשה עד מאד לטשטש את האומללות בעיניה השחורות.

"אוה, גברת צ'אנג" גמגמה מיה "לא עדיף ש... תשארי כאן איזו דקה?"

לרגע, נדמה היה כי צ'ו אינה שומעת כלל ועיקר את דבריה.

"אף פעם אל תתאהבי מיה, אף פעם" אמרה בקול מרוחק ועצוב "הם פשוט לא שווים את זה... שימשיכו להתבדח עלי מאחורי הגב, הסבא שמכר סרטנים בשנחאי וכל שאר ההבלים. אילו הם רק ידעו מי באמת... מה כמעט והייתי מוכנה לזרוק בגללם... מטורף, זה פשוט מטורף" עיניה המלוכסנות בהו בתקרה, עד כי מיה תהתה האם היא דוברת אליה, או אל עצמה.

"אבל הדרקון... הדרקון רואה הכל, והוא אינו שוכח. כאשר את נמלטת מהגורל, הוא תמיד משיג אותך בסוף, הו כן".

גל צעקות חדש הרעיד את הרחוב בחוץ. נדמה היה, כי ההמון נעשה נרגש וקולני יותר מרגע לרגע.

"הכתבים, גבירתי" שבה מיה ואמרה "הם בחוץ כמו... כמו זבובים מגעילים על הדלתות"

אט-אט, הפנתה צ'ו את עיניה הלחות אל מוקד הרעש.

"אוה, אז השיילוקים הקטנים באו לזלול את ליטרת הבשר שלהם, אני רואה" החזירה "אבל יש לשתינו עבודה לעשות" הוסיפה בקול מעשי יותר, מוחה במהירות את עיניה "שסגן השר יעסוק בחיפוש הסברים עבור מוצצי הרפש... לי היה די והותר, אפשר לחשוב שרק אני מאחורי כל העסק המטונף הזה. לסטריינג', הא? נדמה לי שעכשיו אני מבינה משהו...".

"את צודקת" הפליטה מיה בשפל-קול, לא מוצאת דבר טוב יותר לאומרו. דבריה המוזרים והבלתי-מובנים של צ'ו המשיכו לרצד בתודעתה.

איזה דרקון? כלומר... גם היא התחילה להתבייש בגלל זה שהיא בת של מוגלגים? לא הוגן, פשוט לא הוגן. יום אחד אני אתפוס את הרוקח הזה ואלמד אותו לקח, כן...

המחשבות מתרוצצות בראשה, החלה פותחת עבור צ'ו את סוגר הדלת. אלא שאז, בלא התראה, הפכה המהומה בחוץ לבליל נורא של שאגות; שאלות נרגשות הומטרו בזו אחר זו, שורקות סביב כקליעי רובים.

"אין תגובה, אמרתי!" שאג קול נרגז, שלא דמה כלל ועיקר לקולו של סגן השר קארתניי.

ברגע הבא, נפרצה הדלת לרווחה; מיה הנדהמת מצאה עצמה, בלא התראה, ניצבת פנים אל פנים מול ביל וג'יני ויזלי, פניהם מעוותות מזעם ושרביטים שלופים בידם. שני הגברים שבאו בעקבותיהם לא היו מוכרים למיה; אלו נראו כעוסים פחות מבני ויזלי, אך דרוכים ומוכנים לקרב. עיניה הנפחדות של מיה התעכבו על אחד מהם, גבר חסון בעל זקן ערמוני מטופח, שחרב מפוארת חגורה למותניו.

"אקספלרימוס!" הכישוף שהטילה ג'יני היה כה מהיר, עד כי מיה הספיקה אך להאנק בטרם נעקר שרביטה מידה, נוסק לאוויר בחברת שרביטה של צ'ו ונוחת על קרשי הרצפה, הרחק מהן.

"צהריים טובים גם לכם..." פתחה צ'ו בקול חלקלק, אלא שביל שיסע אותה מיד.

"מספיק עם המשחקים, צ'אנג!" שאג, הזעם בקולו מדהים את מיה. אפילו אז, בבית החולים, לא התקרב זעמו לדרגה כזו "הרמיוני - מה עשית לה, מנוולת שכמותך?"

"שלא תעזו לדבר כך..." החלה מיה, והפסיקה מיד, כאשר הבינה כי איש אינו מקשיב לה.

צ'ו זקרה את סנטרה בשחצנות.

"מאומה. האם עלי לפרש את התנהגותכם כאיום?"

"למען האמת כן" נהמה ג'יני, מתייחסת למיה, כרגיל, כאילו היתה גרגיר נטול חשיבות של אבק. "ועכשיו, כדאי שתעני מהר מאד, אחרת אבשל את גרגיר האורז הרופס מתחת לשער המשי החלקלק שלך. מה עשתה כנופיית הרוצחים המלוכלכת שלך להרמיוני? להיכן לקחתם אותה?"

עיניה של מיה נדדו בתמיהה מפניהם מעוותות-הזעם של הויזלים אל צ'ו, וחוזר חלילה.

איזה ברק הכה לכם בשכל, הא? הרי היא בבית החולים מנגו... לא?

"לצערי, מדובר במידע סודי של משרד הקסמים" החזירה צ'ו בצינה, מישירה מבט באומץ אל השרביטים השלופים; מאחור, נשמעו פסיעותיו הכבדות של מר דיגורי העולה במדרגות, מבשרות כי בקרוב יתווסף יריב נוסף לאלו הסוגרים עליהן כעת. "סגן השר נמצא בדרכו לכאן, הוא יעדכן אותכם ככל שימצא לנכון..."

"משרד הקסמים בתחת שלי" נהמה ג'יני, מנופפת בשרביטה באיום. "היכן הרמיוני?!"

מקסימה ומנומסת כרגיל... ועוד אני זו ש'לא יציבה' מספיק להיות הילאית, הא?

"ומה תעשו אם לא אדבר? תפעילו עלי קרושיאטוס?" לגלגלה צ'ו, משלבת את זרועותיה על חזה "הו, הנה בא אחד שנשוי לבת לסטריינג'" הוסיפה, זורקת מבט מהיר אל מעבר לכתפה "הוא בוודאי יכול לעזור לכם בזה, אם תתקשו... אבל אם אתם חייבים לחטט, אז לא עשיתי לה מאומה. החזקתי אותה בבידוד, אכן... בעיקר בגלל שהרחתי סכנה מתקרבת. הרי כולם תמיד נחלצים להגן עליה, על הרמיוני הקטנה והמסכנה, לא?" הוסיפה, מעווה את פניה בתיעוב.

ביל חרק בשיניו, אולם לא אמר דבר, מחכה להמשך הדברים. נדמה היה למיה, כי ג'יני ובעל הזקן הערמוני מחליפים מבטים מהירים ורבי משמעות.

"כמה חבל, שאחיכם היה חייב לעשות דין לעצמו ולנסות להתפרץ פנימה בכח, שלא לדבר על ביצוע התעתקות כושלת שאילצה את מחצית אנשי לצאת לעיר המוגלגית לחפש אחריו... מה הפלא שמישהו, או שמה מישהי, ניצלו את המצב וחטפו את הרמיוני מחדרה דרך מפתח מעבר?"

הויזלים פערו את פיהם, מביטים בה בעיניים מבועתות.

אהה, אז אולי לא תמיד מספיק להיות משפחת גיבורים מיוחסת כדי לדעת הכל, הרהרה מיה, ואזי חלחלה משמעות הדברים אל מוחה. הו אלוהים, הרהרה, בטרם הספיקה להיזכר כי אינה מאמינה בשטויות כאלו.

"אכן כן, שוטים מנומשים שכמותכם, חטפו אותה" שבה צ'ו והטיחה, כמתענגת על מבוכתם "או לכל הפחות, היה זה נוח מאד להציג את העניין כחטיפה, וכולכם, כולכם נושאים באחריות ל..."

"מה פירוש, 'להציג' כחטיפה?" רעם ביל, נראה כמי שעיניו עומדות לפקוע מחוריהם בכל רגע "למה את רומזת, צ'אנג?"

צ'ו העלתה את חיוכה המתוק ביותר על שפתיה. וואו, שוב היא שולטת במצב. פשוט... פשוט להעריץ.

"לכלום... עדיין" הפטירה בניחותא "אולם מאחר ויש לי ולאנשי קצה חוט קטן לחקור, אז אאחל לכולכם יום מצוין. את יתרת העדכונים תקבלו מסגן השר. מיה, בואי נלך" הוסיפה, מתווה בהפגנתיות לחש שגרם לשרביטיהן להתרומם מן הקרקע ולטוס בחזרה אל ידיהן.

ביל החל מניף את ידו באיום, אולם הגבר המזוקן הניח יד שקטה על כתפו, שולח בו מבט שקט וחמור מעיני הפלדה שלו.

מבולבלת ומפוחדת, גררה מיה את רגליה בעקבות גבירתה. כאשר הגיעו אל הדלת, שב ביל ויזלי ומצא את לשונו.

"דבר אחד ואחרון, צ'ו צ'אנג" הטיח "חסכי מאיתנו את הצביעות המתחסדת, הן שלך והן של האדון המושחת שלך... מרלין עדי, שהיה לנו די לכל הדורות ממשפחת קארתניי ומלחכי הפנכה שלה, ו... אפילו הוא לא יעזור לשניכם, אם יקרה להרמיוני משהו" הוסיף, מצמצם את עיניו באיום "מסרי לו זאת, בתור הבטחה חגיגית של משפחת ויזלי,ו..." קצב דיבורו הואט, כאילו החלטה סופית מתבשלת בתוך ראשו "אמרי לו עוד, שעל גופתי המתה, יבחר לתפקיד השר... אני אדאג אישית, כי ברנארד קארתני לא יזכה לעולם להיות שר קסמים, מובן?"

צ'ו נעצרה, משגרת מבט מורעל אל מאחורי כתפה.

"וכיצד בדיוק?" החזירה "האם 'מעמד הויזלי' שלך מאפשר לך לפגוע בברנארד קארתניי?"

ביל שילב את ידיו על חזהו; לרגע, נראה היה למיה כי נינוחות מוזרה ונחושה פשטה על פניו.

"חלילה" החזיר בבוז "אולם לעומת זאת, 'מעמד הויזלי' שלי, אם כבר מדברים, מאפשר לי בהחלט להתמודד מולו, ומרלין! זה בדיוק מה שאעשה".

.