מחול הצללים
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar

"הצללים באים לרקוד. רקוד הלורד, רקוד הלורד"

(ג'ורג' מרטין, שיר של אש ושל קרח)

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

הרמיוני

היה היתה לה פעם ילדה נחמדה, ושמה הרמיוני גריינג'ר...

צחוק קצר ומעוות נפלט מבין שפתיה, כאשר הביטה בדמות המוזרה שנשקפה אליה מתוך הראי; הדי הצחוק מילאו את החדר, גודשות את האוויר הצונן בינות לפסלי השיש וכריות הקטיפה השחורות.

"אוה ווי, כמה שאת מהממת וטהורה, מאדאם" לחששה המראה בצרפתית ישנה ומסוגננת, ניצוצות חולפים בין המפלצות המגולפות על מסגרתה.

כן, מהממת מאד, נאנחה הרמיוני בליבה, מוסיפה לסקור את בבואתה באי-אמון. לסטריינג' נאלחת ברמ"ח אבריה, התכוונת... את בטח מאד משועשעת עכשיו, בלאטריקס.

ואכן, ספק גדול היה אם היו הארי ורון מסוגלים לזהות את הדמות החיוורת ועוטת השחורים, חנוטה מכף רגל ועד ראש בבגדים ממלתחתה של אנז'לין לסטריינג', אמו המנוחה של אנגרן: שמלה בגון אפלה, מצויידת במחשוף מרומז ורדידי-שוליים מוזרים שהזכירו לה כנפי עטלף; לאורך השרוולים, נמהל הגוון השחור באדום-יין עמוק, שתאם את גונו של צעיף שנכרך על צווארה הלבן כחבל תליה; את התמונה השלים זוג כפפות בעלות פסי כסף עדינים בצידיהן. אלו, כפי שהספיקה הרמיוני ללמוד, כושפו לירות קוצי מאנטיקורוס קטלניים ברגע בו תשמיע הגבירה העוטה אותן את מילת הפקודה ההולמת. לא בכדי, הרהרה, שימשה אותה מפלצת קטלנית כסמלה של שושלת לסטריינג'. מסרקים מכושפים סידרו בקפידה את שערה, גורמים לו להחליק בגלים חומים-בוהקים סביב פניה הלבנות.

נדמה היה, כי הזכר היחיד שנותר לפליטה מהרמיוני הישנה, היו הספרים הרבים שגובבו באי-סדר על השולחן ועל המיטה. אחותם הצעירה של רודולפוס ואנגרן אהבה לקרוא, כמסתבר; די היה בספריה שהותירה אחריה בכדי להעסיק את הרמיוני מרגע בו התאוששה די הצורך בכדי לשבת במיטתה. אם ציפתה בתחילה כי לא תמצא אלא כרכים ארכניים כדוגמת 'האצולה של הטבע-שושלת הקוסמים', ושאר הכתבים המאוסים אותם מצאה לפני שנים רבות בבית ברחוב גרימולד, הרי שגילתה עד מהרה כי טעות בידה.

נאנחת, נפנתה מן המראה והתיישבה, שבה ופותחת את אותו כרך עב-קרס אשר עורר במיוחד את סקרנותה: "עינו של הקיסר, דמו של הדרקון - קוסמי סין מקונג-פו-צה ועד היום". עד מהרה, שבה וטבעה ברצף המענג של פסקאות כתובות בציפורן דקה, בולעת עמוד אחר עמוד עד אשר בבואתה המפחידה כמעט ונתשכחה ממנה כליל.

אוך, כמה שאנחנו... פשוט לא יודעים עליהם מספיק, הרהרה, בולעת אל קרבה ומשננת היטב את קורותיהם של קוסמי בית צ'ינג, ונסיונם להקים בבואת סתרים של העיר האסורה, הרחק מעיניהם הבוחנות של משרד הקסמים האימפריאלי של בריטניה... אלא שאותה תחבולה, אשר הטיבה לעמוד בפני מכשפי המערב והכובש היפני אחריהם, כשלה מול המכשפים-הקומיסרים של מהפכת התרבות.

איזה... מרחץ דמים! הרהרה, גומעת בחלחלה את סיומו של הפרק. הענף הקסום של בית צ'ינג כלה בין עיי החורבות הבוערים, ושרידי אנשיו התפזרו במחוזות הנידחים והקשים ביותר לגישה, הופכים לשבטי-לוחמים פרועים ומרי-נפש. המחשבה על רבבות כתבי היד הנדירים שכלו באש כמעט וגרמה לה לבכות מזעם.

סוגרת את הספר, עברה לישיבה זקופה והתנשפה ארוכות בכדי להרגע. אחר, ציוותה על בקבוק היין להמריא ממקומו ולמלא את גביעה בתוכנו הלבן והצונן.

אז משם את לוקחת את אנשייך, צ'ו? הרהרה בחשש, מצווה על הבקבוק הריק לחזור למקומו.

אזי, בעודה לוגמת, הופיע כמאליו גמדון-בית זקן, בכדי למלא את הבקבוק. קופצת שפתיה במרירות, שלחה בו הרמיוני מבט ארוך, יודעת כי לא תצליח לזכות ולו בקשר עין עם עבדם הקטן והאומלל של בני לסטריינג'.

"אדונילי מצווה קודריר לא מדבר עם אורחימים" הפליט בקול נמוך, סותם את הגולל בעקשנות על כל נסיונותיה לדובבו; מקץ רגע, שב ונעלם כצל.

לא אתפלא אם הוא מתעלל במסכן הקטן... הרהרה. הילדה שהכירה פעם היתה בוודאי אצה לחקור, ומקימה מהומה שלמה; אלא שכעת לא עשתה הרמיוני דבר מלבד למשוך כתפיים בעצב, ולמלמל לחש שהדליק את נרות הקנדלברה; בוהק קלוש רחש לאורכו של החלון המוגף, מאיר את טיפות הגשם הניתכות וזוחלות כנחשים מצידו האחר. אולי התפכחת והבנת שזה לא יעזור, ואולי פשוט התעייפת... אם לא גרוע יותר הרהרה, בוהה לכיוון אליו נעלם הגמדון האומלל.

לא בא מענה; רק הגשם ירד, וירד, וירד, מתחזק בהדרגה ונוקש על פני הזכוכית העבה.

"את יכולה להמשיך ולנבור באלף ספרים, גריינג'ר" לעג לה דראקו לפני שלושה עשורים "אבל זה לא ישטוף טיפה מהבוץ בדמך, ובחיים לא תביני מה זה להיות קוסם אמיתי. אז לא חבל על המאמץ?"

וכאילו שאתה הבנת משהו, דראקו. הרהרה; גם כיום, הצליחו דבריו למלא אותה בכעס; שלא לדבר על כך, שאלמלא היה דראקו פחדן שפל כל-כך, לא היתה הרמיוני תקועה כאן כעת, לבושה כמו אוכלת-מוות. למבוכתה, דימתה מדי פעם כי היא מסוגלת לחוש דבר-מה מוזר מאחורי ההדר הקודר, דבר מה שלא ניתן לתארו למילים. הופכת דף מרשרש נוסף, החלה קוראת את הפרק האחרון, תוהה האם כך נראו כל אחוזות הקוסמים, לפני שלוש-מאות שנים ומעלה, והאם לא היתה, בשום פנים ואופן, דרך למנוע מכל אותן שושלות לכרוך את גורלן בזה של וולדמורט.

נקישת פעמון רכה גרמה לה להרים את עיניה מסיפורם של קוסמי סין.

"אדון הבית מבקש את נוכחותך בטרקלין, מדמואזל" אמר דיוקן ענוג ועצוב של עלמה מעל מיטתה. "לבושה כיאות, כך הדגיש".

לבושה כיאות... לאוכלת מוות. יכה אותך הגרים! רתחה הרמיוני, אלא שחרף כעסה, לא עמד בה הכח להתנגד. לא כאן, בעודה נתונה בידיו. ביד רועדת ממיאוס, הניחה על צווארה מחרוזת ירוקה, אשר הרונות החרוטות על אבניה נועדו ללא ספק להגברת עוצמתם של כשפים אפלים; הרמיוני היתה בטוחה כי קראה זאת בספר, לפני אי-אלו שנים. את התמונה הלא מלבבת השלימה בכובע נשים שחור ורחב-תיתורה, שסיכת מנטיקורוס כסופה נוצצת בחזיתו, ורדיד דקיק ומוזר מלפף את שוליו.

"מעניין מה היה דראקו אומר, לו היה רואה אותי עכשיו" מלמלה כמאליה, בעת שפתחה את הדלת ופנתה לרדת אל הטרקלין.

הרמיוני פסעה במהירות, מביטה בחשש בראשיהן המפוחלצים של מפלצות עתיקות שניבטו אליה בשיניים לטושות מן הקירות. כאשר הועלתה לכאן, היתה חלושה ומטושטשת מכדי להטיב ולסקור את סביבותיה. לאחר מכן, כמעט ולא ראתה את אדון הבית. אנגרן לסטריינג' העדיף להניחה לנפשה, מפקיד את הטיפול בה בידי גמדון הבית וכלי-השרת המכושפים. אלא שכעת, כמסתבר, הגיעה העת לתפוס איתו שיחה.

כעת אולי אדע, סוף-סוף, מה בלאטריקס רוצה ממני. הרהרה בחשש, בעוד דלת הטרקלין נפתחת כמעצמה, מלווה בלחישה צרודה "היא כאן, אדונילי".

הדבר הראשון שראתה הרמיוני, היה להבותיה הירוקות של האח הגדולה, מרצדות ומהבהבות על פניהם של תגליפי אבן מאיימים בקיר הנגדי. המנטיקורוס של בית לסטריינג' בהה בה מגבוה, שיניו הקפואות פעורות באיום; האור והצל רדפו זה את זה על גופו, גורמים לו להראות כמי שיקום לחיים בכל רגע בכדי להתנפל על בוצדמית עלובה שהעזה לפלוש אל היכלו.

גונו הירקרק כהה של החדר הלם את האש באח, גורמות לטרקלין כולו להראות כחלום מוזר, טובל באיזמרגדים. כל אימת שריצדה האש, נראו כלי הכסף המפוארים כעולים באש, או מחזירים את מבט עיניו הנוקב של אדון הבית, שישב בשלווה בקצה השולחן, מביט בה בפנים חתומות. דיוקנאות עתיקים צפו בה מגבוה משני העברים, מבתקים את נשמתה בעיני איזמרגד קרות. נדמה היה להרמיוני כי הם מלחששים בשפת-סתרים... או שמא לא היה זה אלא קול פצפוצן של הלהבות באח?

מתאמצת לכבוש את פחדה, החוותה ברכת שלום מהוססת. אזי, הבחינה לראשונה בתמונת שמן עצומה שניצבה בראש אחד הקירות; דמויותיו של הדיוקן המשפחתי לא נעו ממקומן, אולם נדמה היה לה כי היא חוזה באחים ראבאסטאן, רודולפוס ואנגרן לסטריינג', עודם נערים, ומעליהם גבר מזוקן, הדור ועב-בשר בכובע אשר הזכיר לה את ימי מלחמות נפוליאון. האשה הקודרת והגבוהה שאחזה בידו עטתה בגדים דומים למדי לאלו שלבשה הרמיוני כעת, אלא שמבטה נמשך דווקא אל הדמות בשולי התמונה. העלמה שניצבה בחיוך מבוייש ליד אנגרן היתה בת חמש-עשרה לכל היותר, דומה להפליא לעלמה בדיוקן המכושף שבחדרה; לא היה ספק, כי אין זו בלאטריקס לסטריינג', הו לא.

לרגע ארוך, קפאה הרמיוני במקומה, סוקרת את הדמויות בחשש. קבלת הפנים הראשונה שערך לה דיוקנה של גברת בלק הזקנה ברחוב גרימולד היתה טריה עדיין בזכרונה; אלא שלרווחתה, לא גילו דמויותיהם של בני לסטריינג' כל כוונה לדבר או לנוע.

ברגע הבא,התרומם אנגרן בכבדות ממקומו, מושיט את ידו בחיוך מאולץ.

"ברוכה הבאה, מיס גריינג'ר" אמר, הפעם באנגלית. אנגרן עטה עליו חליפה כהה, ומעליה גלימת קטיפה שחורה ומהודרת, כמו היה בכוונתו לצאת לנשף. משהחווה בידו, זע אחד הכסאות וחרק לאחור, כמסמן להרמיוני לשבת. זו צייתה, בוהה בחשש בקערות שהחלו מתמלאות בגטים חמים, גבינה ריחנית ונזיד סרטנים עשיר.

"כולי תקווה כי האוכל כאן הינו ל... טעמך" הפטיר הזקן; הרמיוני היתה מוכנה להשבע כי בוז משועשע מרצד בעיניו, בעת שמזג לעצמו מעט אפריטיף. מהנהנת ומפליטה תודה מהוססת, החלה אוכלת כזית, תוהה מהיכן תנחת עליה המכה.

אט-אט, החל אנגרן מתיר את לשונו. ניכר היה בו, כי אין הוא יודע בדיוק על מה ראוי לשוחח עם 'גבירה בוצדמית', כפי שהרהרה הרמיוני בארסיות, עודה תוהה אודות מצבה המדויק. לאחר שירדו נתחי הארנב המטובלים והמאפה המוקרם מהשולחן, נסבו רוב דבריו אודות בתו הבכורה, מדליין.

"אהה, איזה פרח מפואר וטהור ככסף, הבת הזו שלי" המהם, ראשו מהנהנן בקצב דבריו "מתחת לפנים השקטות והמתוקות שלה, היא גאה במה שהיא, כן. לא כמו אחיה ההוא שחי בקלן" הוסיף במיאוס "מוכר מכונות כביסה בחברה עלובה של מוגלגים. אפילו שינה את השם לליסטר, היית מאמינה?"

הרמיוני שמרה על שתיקה. מסוגלת בהחלט הרהרה במיאוס. ואתה לא?

מקץ רגע, שב הזקן לדבר על בתו, פניו זורחות מגאווה.

"היתה תלמידה מצטיינת בהוגוורטס, מדליין שלי" הוסיף "בסוף התחתנה עם בחור טהור-דם, אבל משלכם... ובכל זאת, היא לסטריינג' בכל נשמתה, כן. היא עוד באה לכאן, לפעמים, לראות את אביה הזקן. לחיים!"

אנגרן רוקן את כוסו באחת; גמדון הבית שב והגיח מהצללים, מרחיף בקבוקים חדשים למקומם על השולחן.

"תתכבדי, מיס גריינג'ר" נאנח "בציר ישן וטוב מבורדו, אין כמוהו"

הרמיוני צייתה, חשה את המרקם האדום והחזק מלטף את פיה. אנגרן הריק כוסית נוספת, הסומק על פניו גובר בהדרגה. אלא, שעיניו נותרו קודרות וחתומות, ממש כשהיו בראשית הערב. לרגע ארוך, סקרה הרמיוני את הדיוקנאות הישנים. אחר, לא הצליחה עוד להתאפק.

"אמור לי בבקשה, מיסייה לסטריינג'" אמרה בקול שקט מאד, שבה ומביטה בחיוכו הקר והאכזרי של רודולפוס הצעיר "האם עודך... גאה ב...שושלת שלך?"

לרגע, נראה הזקן נבוך, כאילו אחז בו חשש פתאומי. אזי, התגבר עליו והפליט צחוק צרוד.

"ולמה שלא אהיה, אני שואל אותך?" החזיר, מעקם את שפתיו בלגלוג. "נכון, אף פעם לא היינו תחרות רצינית לבית בלק, אבל עדיין" סנטרו התרומם קמעה, כאשר סקר את הדיוקנאות "ארבע-מאות וחמישים שנים של היסטוריה מפוארת, עם ענפים בצרפת, אנגליה ופירנצה. זה לא שאני מצדיק כל מה ששני האחים שלי עשו, אבל... תגידי לי את: דבר כזה צריכים למחוק בגלל מה שעשו שני נערים פזיזים?"

שני נערים פזיזים... דרך יפה יש לך לומר את זה. לו היו עומדים בהוגוורטס, היתה לה בוודאי תשובה שנונה וארסית לאומרה. אלא שכאן, תחת עיניהם הנוקבות של הדיוקנאות והאור הירקרק-הזוי, נותרו שפתיה של הרמיוני דוממות.

"כמעט חמש-מאות שנים של שושלת" שב הזקן והמהם, חיוך חולמני על פניו הסמוקות "ומעשים גדולים, כן... רואה את ההוא שם, עם הצווארון האדום הגבוה? זה ג'רונימוס דה-לסטריינג', מנהל בנק הקוסמים של פירנצה ויועצו האישי של הדוכס אלברטו דה-מדיצ'י. ההוא שמה, לודוויקוס, ניצח צבא עצום של גובלינים בימי המרד הגדול. והנה קונראט מוָאנְדֶה... שלח לגהינום כמעט שלוש-מאות מהבריונים אכולי-הטינופת של רובספייר, לפני שהצליחו להפיל אותו" אנרגן נד בראשו בעצב "אחריו, הענף הצרפתי שלנו די התחסל, עד שבאתי לכאן בעצמי, אחרי המלחמה האחרונה".

הרמיוני הנהנה, מאזינה בהסתייגות לשמות הקודרים שנהגו בחרדת-קודש.

"ומי העלמה העצובה הזו, עם השער החום-כהה?" שאלה לפתע, כמעט כמאליה.

אנרגן הרכין את ראשו, שולח אצבע מעובה לשפשף את עיניו. כששב לדבר, היה קולו איטי ועגום, בלא שמץ מהגאווה הקרירה ששלטה בו לפני כן.

"אחותי הצעירה, פאולינה" הפטיר בשפל-קול "לא שמעת עליה מעודך, נכון? זה, בגלל שהחברים היקרים שלך, הם... מספרים רק מה שנוח להם. בחורה חכמה ויפה כמו פרח היא היתה, וממש כמוך... אהבה מאד ספרים וכישופים מסובכים. בגלל זה, השרביט שקיבלת בהשאלה הוא השרביט הישן שלה... חשבתי שזה יתאים, כן".

לרגע ארוך, עצר את דבריו. נדמה היה להרמיוני, כי הוא שב ונאבק בלחות שביצבצה בשולי עיניו. פחד עמום עלה בה, נאבק עם סקרנותה.

"היא הייתה, אמרת... אוכל לשאול איך היא..."

"מתה, הא?" החזיר הזקן בחיוך מעוות "בטח שאת יכולה, כי... את הסיפור אף-אחד לא יספר, חוץ ממני. שמעתי" רשף בתעוב "שסגן השר קארתניי אפילו שילם עשרת אלפים אוניות לסופרת חלקלקה אחת, שתעלה על הכתב את כל העניין שלך ושל ה...פוטר ההוא שהרג את אדון האופל". שפתיו התכווצו, כמעט ויורקות את השם. הרמיוני רעדה בכעס, אולם לא אמרה דבר.

"לכי ושכנעי את הגברת ההיא להוסיף גם את זה לספר, הא? אבל אין סיכוי... אין שום סיכוי, אני אומר לך. בכל מקרה, זה היה בחופשת חג-המולד, בשנה השישית שלה בהוגוורטס. היה בוצדם אחד ששם את העיניים המזורגגות שלו על אחותי. אני הייתי בשביעית, עסוק למעלה ראש בכשיפומטרי וכל אלו, והאחים שלי כבר היו במקומות אחרים, כך שאף אחד מאיתנו לא שם לב, גם לא כשהיא אמרה לנו שהיא נשארת בחופשת חג המולד כדי ללמוד. בסך-הכל, ככה היא היתה כמעט תמיד, ראש עמוק בספרים וכל זה... בקיצור" המשיך "אף אחד מאיתנו לא שם לב איך הוא מסובב לה את הראש, ואז..." קולו רעד "הסתבר לנו שהוא היתה אצלו בלונדון בחג המולד, והוא פיתה אותה ללכת לאיזו מסיבה מזורגגת של מוגלגים. שמה הם שתו הרבה, והיה שם גם משהו עם איזו... אבקה לבנה שהמנוולים מריחים אותה. פאולינה המסכנה אפילו לא הכירה מוגלגים קודם" מלמל, נראה כמי ששכח לחלוטין את נוכחותה של הרמיוני "אמרתי לאבא, שהיא פשוט לא הבינה מה מצפה לה... ואז, כשהם יצאו מחור-הטרולים הזה, פגעה בה אחת המכוניות המוגלגיות ההן"

אנגרן עצר בכדי לקחת אוויר. חרחור המשטמה שבקע מפיו היה כה מפחיד, עד כי הרמיוני כמעט והתכווצה בכסאה.

"סיפרו שבן-הכלבה המלוכלך המשיך לשתות ואפילו... אפילו לא עזר לה, כשהיא דיממה למוות. אחר-כך טען שלא הבין, לא ידע מה לעשות, כל החרא הזה. ואת חושבת שעשו לו משהו?" לחשש "אם כך, תחשבי שוב. בן של איזה שר מהממשלה של המוגלגים הוא היה. יצא נקי כמו שלג מזורגג. לכי תגידי לסופרת שלך, שתכתוב גם את זה בספרים המפוארים שלה, אה?"

הרמיוני בהתה בו במבוכה. שאני אגיד לסופרת... כאילו שמיס רדריין תקשיב לי בכלל. הרהרה, נזכרת בראיונות ובשיחות הארוכות שניהלו. לא פעם, נזכרה, גרם לה חוש הצדק שלה להתרעם על הדרך בה השמיטה מיס וירג'יליה רדריין פרטים שמסרה לה, או גרמה לה להביט בה בתמיהה ולהתריס "אבל זה לא היה ככה!"

בדרך-כלל, השיבה לה מיס רדריין חיוך פייסני, אלא שהרמיוני חשה בפלדה המסתתרת מאחוריו.

"יקירתי, איני יכולה להכניס כל פרט ופרט" היתה משיבה ברכות "וכמו שסגן השר אומר תמיד "עלי לפעול מתוך ראיית התמונה הכוללת, וכפי שסגן השר אומר תמיד, עלינו להתחשב תמיד גם במסר לדורות הבאים..."

"אינני בטוחה כי זה יועיל" הפטירה לבסוף, מעבירה אצבע איטית על פני גביע הקריסטל הריק למחצה. בספריה של מיס רדריין אין מקום לפאולינה לסטריינג', כשם שלא יהיה לעולם מקום לדברים רבים, רבים אחרים.

"כך חשבתי" החזיר אנגרן, מביט בה בגיחוך ידעני ונטול-עליצות "מכל מקום, הוא כבר קיבל את שלו אחר-כך, המנוול. אני חושב שהוא היה הקוסם הראשון שרודולפוס הרג ו..." חיוכו המעוות התרחב "הוא עשה את זה לאט..."

הרמיוני חשה כי ישותה כמעט ונקרעת לשניים. הם אוכלי מוות אכזריים ו...את שונאת אותם! זעק משהו בתוכה. שילכו ויספרו ל...ל...אליס ופרנק לונגבוטום על הצדק שלהם. אני חייבת...

"מפעם לפעם, אני חושב לעצמי" המשיך אנגרן, קולו הופך חולמני קמעה "מתי יבוא מישהו ויספר את הסיפור שלנו? כלומר... סיפור של אנשים שעשו הרבה טעויות ודברים רעים, כן... בחרה מנהיג גרוע, בהחלט, אבל מה בסך הכל רצינו, אם לא להגן על העולם שלנו?" צחוקו הקודר אפף את הרמיוני "את בטח יודעת, אצל המוגלגים היום, יש מועצות וארגונים שדואגים שלכל שבט מזורגג יהיה את פיסת האדמה שלו... ומה איתנו?"

מה איתכם, באמת? הרמיוני התרפקה על הכעס שפעפע לתוכה, להבותיו מחלצות אותה סוף-סוף ממבוכתה.

"אוה, וכל הקוסמים והמוגלגים שנרצחו היו כלולים בחשבון של ההגנה הזו?" הטיחה בו, פניה סמוקות ומוכנות לקרב "ובכלל, מה רע בבני מוגלגים כמוני? מדוע אסור לנו ללמוד קסמים ו..."

אנגרן שב וצחק, גורם למבוכה להציף את ישותה בשנית.

"זה היה אדון האופל, שגרם לאחים שלו ולאחרים להשתגע. כלולים בחשבון, את אומרת? אני כבר אמרתי לך, שהרוב היה מיותר לגמרי, כלומר... במקום להגן על העולם שלנו, הוא נתן לכם אותו על מגש של כסף, אדון האופל. אילו רק היה לנו שכל לתת את השרביט לרוזן הילדריק, במקום לטינופת... אבל חבל לבכות על שיקוי שנשפך, הא? ואת..." בלא התראה, הרים אנגרן את ראשו והישיר מבט אל תוך עיניה "את, איך אני אומר את זה... את לא כמו הבוצדמים האחרים, אני אומר לך. כלומר... כל העדר הזה עם הג'ינסים הקרועים וכדורי הרעש, בלי שום כבוד או מושג איך זה להיות קוסם אמיתי. חושבת שזה סתם ככה קורה, כל הבעיות האלו עם ההתעתקות וכל הדברים האלו, אה? אבל את..." עיניו הבוהקות חדרו הישר לתוככי נשמתה, מרתקות ומבעיתות אותה כאחד.

"את תמיד ידעת, שלהיות קוסם זה יותר, הרבה יותר מלנפנף שרביט ולהטיל כמה קללות, נכון? חושבת באמת שבוא-נגיד לפני שלוש-מאות שנה היו זורקים אחת כמוך לכלבים, הא? תחשבי שוב, אני אומר. בזמנים ההם, היו שולחים אחת כמוך ישר להיות שוליה של קוסם גדול מאחת המשפחות העתיקות, ואז... אחר-כך אולי היית מקימה שושלת משל עצמך, ו... שלוש-מאות שנים אחר-כך, גם הגריינג'רים כבר היו קוראים לאחרים 'בוצדמים'... ככה זה תמיד"

"הגריינג'רים..." מלמלה הרמיוני, כאב חולף בה. בטח. בת ארבעים וחמש ובלי ילדים, ורון המסכן שוכב לתמיד בגללכם. כמה אדיב מצידך.

"אני אגלה לך סוד קטן, אה?" הוסיף אנגרן באותה ארשת, ספק כאובה, ספק משועשעת. "מה היה הלסטריינג' הראשון, את חושבת? בן של אציל מוגל ליד פרובאנס, שהיה פשוט... כמוך. בסוף, המסטר שלו חיתן אותו עם נסיכה איטלקיה אחת, מהמשפחות העתיקות באמת" סיכם בגאווה "אבל אז... אז הכל היה אחרת. בלי כל העדר הזה של הכל-מגיע-לי, והיי-למדתי-סילנציו-אז-אני-כבר-קוסם".

הרמיוני נעצה מזלג בקינוח, הטעם הכאיב לפיה, סתמי וכבד כחול. דמבלדור... הוא בוודאי היה יודע לתת תשובה הולמת, הרהרה ברעד, שבה ונועצת את המזלג בסתמיות בצלחתה. שיניה רועדות, ניסתה להפליג בזכרונות, ולדמיין מול עיניה, חזק עד כאב, זוג עיניים ירוקות בורקות... וצלקת אחת בצורת ברק.

חריקת אופנים קלושה הדהדה אי-שם, צלילה המיבב מהדהד בין הקירות ההדורים. אנגרן התנער באיטיות, עיניו עודן נעוצות בה.

"הכרכרה הגיעה, מיס גריינג'ר" הפטיר, קולו איטי ועמום "בלה ציוותה שאקח אותך לסמטת אסטריקס בפאריס, ומשם כבר תוכלי להמשיך בקלות להוגוורטס או לכל מקום אחר שתרצי" כשהתרומם ממושבו, דעך הבוהק בעיניו, כמו חזר באחת להיות זקן עייף ומובס.

"תוכלי לקחת את השרביט, עד שתוכלי לרכוש אחד חדש משל עצמך ו..." נדמה היה לה, שהוא שב ומוחה דמעה "קחי את כל הספרים שתרצי. זה לא שיש לי שימוש טוב יותר לעשות בהם, ו... פאולינה המסכנה שלי היתה בוודאי שמחה שמישהי כמוך..." דיבורו נקטע בפתאומיות, כאשר חשק את שפתיו, מבליע התנשפות שורקנית "ובכן, המרכבה מחכה. בואי" הוסיף.

הרמיוני הנהנה, שמחה לעזוב את הטרקלין המפחיד. מתרוממת ממקומה, צעדה בצייתנות אל הדלת; אזי נעצרה, חשה דחף בלתי-נשלט להסתובב וליתן מבט ארוך אחרון בתמונה הגדולה בראש הקיר. לרגע, נדמה היה לה, כי עיניה של פאולין נעות, עוקבות אחריה ברכות, או שמא לא היה זה אלא הבהובן של הלהבות הירוקות באח?

רגע ארוך עמדה, סוקרת את הפנים החיוורות בנשימה עצורה. אחר, נאנחה ונפנתה משם.

אכן, הרהרה, שומעת כיצד נוקשים עקביה בצינה על מדרגות השיש. היה היתה לה פעם ילדה קטנה, ושמה הרמיוני גריינג'ר... אני מקווה שאת גאה במה שעוללת לי, בלאטריקס.

מאחור, רחשו הלהבות הירוקות לרגע, מזנקות לגובה ומציפות את המדרגות בנוגה קר, כמו ביקשו להשיב תשובה. אחר, דעכו ברחש עמום; דלת הטרקלין נסגרה בחריקה מאחוריה.