|
ממשל: צבאי-אוליגרכי |
שליט: המרשל מילוס קראסוס |
אוכלוסיה: כ-80,000 איש |
בתי אצולה רלוונטיים לעיר
|
|
|
רלוונטיות: בית האצולה האגדי שיסד את העיר, וכלה בפועל לפני כ-500 שנים.
לפי האגדה, היתה המייסדת הראשונה שלו נסיכת טריטונים ממלכות המצולות. בתי האצולה
שלחמו על העיר מאוחר יותר טענו לאילן יוחסין הנובע ממנו. |
דה-לאוקור
|
|
רלוונטיות: בית אצילים צבאי הילאסיאני עתיק, שהחזיק בעמדות כח רבות
באימפריה ההילאסיאנית לפני נפילתה. ראש הבית, הלגאט-אמפרטור מילוס קראסוס, אדם
מוכשר ויהיר מאד, עקר לז'ראל עם רבים מחייליו ונתיניו לאחר המפלה, וקיבל את העיר
כפאודום פרטי משלו בתמורה לשבועת נאמנות למלך והשתתפות ביסוד ובפיקוד על צבא
הכתר. יהירותו ומדיניותו העצמאית, ובעיקר האופן בו סילק את הכנסיה ממרבית חלקי העיר,
הפכו אותו לדמות שנויה מאד במחלוקת ברחבי ז'ראל. |
קראסוס |
|
רלוונטיות: שליטי העיר במשך מרבית התקופה שעברה בין דעיכת לאוקורי לעליית
קראסוס. מוצא הבית הוא ככל הנראה מענף צדדי ולא נחשב של בית לאוקורי, שחי לפחות
מאה שנים באחת מערי העולם התחתי ושם נמהל דמו בדם אחד מהקלאנים של הספיראנקי,
ככל הנראה סאר-ספלייר. |
דה-טורז'ן |
|
רלוונטיות: בני ליס נוצרו מזיווג בין אביר מבית אצולה עתיק מאיזור מינולר
לבין בת ממזרה של אחד מבני לאוקור, שהתפרסמה כאשר הצילה את רוזן מינולר
מהתנקשות. בית ליס טען לשלטון על העיר במשך |
דה-ליס |
|
רלוונטיות: קלאן ובית אצולה מפורסם של ספיראנקי שחורות, המהווה למעשה את
הקלאן החשוב היחיד של גזע זה ששוטם את אלי האופל ועושה באופן קבוע יד אחת עם
הגמדים ובני האדם כנגד הקלאנים האחרים. הכוהנות ובנות משפחת המלוכה של
סאר-ספלייר ניחנו ביכולת המיוחדת[4]
ללבוש צורה אנושית. בדרך זו, נמהל דם הבית בדמו של בית דה-טורז'ן; במשך מאות
שנים, נכרתה ברית בין השני הצדדים והספיראנקי של סאר-ספלייר סחרו עם העיר והציבו
בה כח צבאי שסייע לבית טורז'ן כנגד בני ליס; אלא שסאר-ספלייר נבגדו ורוב נציגותן
בעיר נטבחה כאשר פנה בית טורז'ן לאופל. |
סאר-ספלייר |
חבל הארץ שבין שפך הפליזיול
למינולר הינו חבל ארץ של אדמה וולקנית עתיקה, פרי פעילות געשית שהתחוללה כאן
בעידנים קדומים מאד; הארץ היא ארץ של גבעות ותלוליות כהות שבקעים ועמקים רחבים
ומתונים משתרעים ביניהם, מנומרים באבני בזלת דהויות. במערב, מתרוממת הארץ לרכס
מקוטע של הרים וגבעות, המסמל את גבולות קיראנד וצפון רוואלס, ואילו בצפון ובמזרח
היא משתפלת בהדרגה אל תוך אגן הפליזיול העצום. בדרום, מתרומם ההר הקירח והמוזר של
מינולר, מתוכו בוקע הנהר הירוק המפורסם, המשמש גבול (הן פוליטי והן טופוגרפי) עם
המחוזות הירוקים והשטוחים הסמוכים לאיל-דה-לה-רוא ולאגם אולגונד העצום.
חבל הארץ שבין גלוריאנה ומינולר מושפע מאד מן העולם התחתי, שבמעמקיו לא חדלה
הפעילות הוולקנית מעולם; העולם התחתי באיזור מרכז , שיש אליו כניסות רבות מגבעות
הבזלת, מצוי בתווך בין שני אגמי ענק תת-קרקעיים: אגם סטונבורג המאגי והקפוא המצוי
אי שם מדרום למינולר, ומזין חלק גדול ממבועי הפליזיול ואגם אולגונד, ואגם הארבוס
הלוהט, המצוי במעמקים, אי-שם בין גלוריאנה למינולר, ומזין שורה של מעיינות חמים
(שהגדול ביניהם הינו "הנהר הירוק" של מינולר עצמה), שכמה מהם (בעיקר
מעיינות אז'אן) נחשבים כבעלי סגולות רפואיות בדוקות. כוחות טקטוניים מסתוריים
הפועלים במעמקים דוחפים מיים חמים בעוצמה רבה כלפי מעלה, ולעיתים ניתן לחוש את
הקרקע בגלוריאנה רועדת קלות (אף כי רעידת אדמה עוצמתית והרסנית לא הכתה בעיר מזה
למעלה מ-500 שנים).
יסודותיה הקדומים של גלוריאנה נבנו מסביב לאגם לוֹקוּר; אגם חם שהיה בעבר בעל דגה
עשירה ויחודית[5], הנובע מתוך
צלעותיהן של גבעות שחורות היוצרות צורה דמויית פרסה; הדנז'ון העתיק של בית
דה-לאוקור נבנה על רצועת יבשה ארוכה החודרת אל האגם ממה שמכונה כיום רובע
השלוליות, במקום בו זכו המיים לגוון אדמדם וריח חריף, שנחשב בעל סגולות רפואיות.
אף כי האיזור היה מיושב לסירוגין
עוד זמן רב מלפני ימי הזוהר עצמו, הרי שרק באלף השני לסה"ה, בימי בית קרידו
ותקופת השלטון התאוקרטי שבאה בעקבותיו, הפך המקום לעיר של ממש. האגדה מספרת כי
גבירה כסופת שער בשם ארקליריה, שהיתה במקורה טריטונית ממלכות המצולות, המירה את
דתה לדת הזוהר וסייעה בידי הכנסיה להלחם בבית דה-לורגו המקולל ושרידי תומכיו של
לואי החיוור[6]. כתמורה,
זכתה באיזור לוקור כנחלה פאודלית. האגדה מספרת כי כאשר הושלם הדנז'ון שבנתה לעצמה
על שפת האגם, הניחה בתוכו הגבירה אי-אלו אוצרות קסומים שהביאה ממצולות הים, ומאז
שקטה האדמה כמעט כליל וחדלו רעידות האדמה התכופות שיסרו את האיזור קודם לכן.
תהא האמת מאחורי האגדה כאשר תהא, הרי בית דה-לאוקור לא הביא לכנסיה נחת רוח רבה
בתקופת השלטון התאוקרטי וימי הסיאוב; הבית נחשב כחבר של כבוד בזרם
המיסטי-אליטיסטי, וחבר אל בית האצולה המסתורי ורב העוצמה דה-קרילי (שישב אז סמוך
ללה-וינה) במאבק כנגד התאוקרטים הקמוצים, היהירים והמאוסבים שעשו בז'ראל כרצונם[7].
לאחר מפלת השלטון התאוקרטי, זכה בית לאוקורי לתור זהב של כ-150 שנים, אולם העלמותו
הרת-האסון של בעלי בריתם מבית קרילי, ולאחר מכן עליית כוהני המשנה זעזעו את הבית
והורידו אותו ממרומי גדולתו; בחצי השני של האלף השני לסה"ה, ספג הבית מהלומות
נוספות הן מהפלישה הבארוגית הגדולה של המאה ה-17 והן ממגפת הליקנטרופיה הגדולה
שהפילה רבים מבניו חללים. לקראת סוף האלף השני, לא היתה לבית דה-לאוקור אלא חשיבות
מקומית בלבד, כמושליה של עיר קטנה ושוקעת. אחרון המושלים מבית דה-לאוקור
ה"מקורי", רונאל דה-לאוקור, אדם חשוך ילדים, נרצח בשנת 1896, בדקירות
סכינו של רב המשרתים שלו - יתכן כי כחלק מן המאבק הפוליטי הגדול והאכזרי שניטש
בז'ראל באותם ימים, והסתיים שנים מעטות לאחר מכן ב"אמנת לה-וינה".
שבועות ספורים לאחר מכן, נחרבה מחצית העיר בידי רעידת אדמה הרסנית, שלוותה
בהתפרצות של מי רותחין שעלו ממעמקי האדמה.
לאחר כעשור של תוהו, התעצם בעיר מאבק השליטה בין גונתאר דה-ליס, בנו של אחד מאבירי
החצר המכובדים ממינולר שנישא לליידי אלן[8],
אשר היתה ככל הנראה בתו הממזרה של נורלן דה-לאוקור (אבי הרוזן המנוח רונאל), לבין
לוסיאן דה-טורז'ן, הרפתקן-סוחר ונצר למשפחת אצולה מקומית (המתייחסת לענף צדדי אשר
נפרד מבית לאוקור כשלוש-מאות שנים קודם לכן), אשר בילה זמן רב בעולם התחתי וצבר שם
עוצמה. המאבק בין השניים התחולל באמצעים פוליטיים וצבאיים לסירוגין, ובסופו של
דבר, זכה לוסיאן בשל עושרו הרב יותר אשר שימש לו לקניית תומכים, וכן בשל קשרים עם
הספיראנקי השחורות והגמדים, אשר סייעו לו בדרכים שונות לאורך כל הדרך. בסופו של
דבר, לאחר כ-15 שנות מאבק ושנה אחת של מצור הרואי על הדנז'ון העתיק, נכבשה העיר
כולה בידי בית טורז'ן בשנת 1921; גונתאר ומרבית בניו נהרגו בקרב, ושארית בני ליס גורשה
מן העיר ונסה למינולר; שם, נשבע יורשו של גונתאר, רישאר דה-ליס, בשם הזוהר וכל
הקדושים, כי הוא וצאצאיו ילחמו "לנצח" בבני טורז'ן, עד אשר תושב להם
נחלתם החוקית.
בני טורז'ן שלטו בעיר, בהפסקות
קצרות, במשך כל התקופה שמשנת 1921 ועד עליית ארלינד במאה ה-23, כאשר בני ליס ובתי
אצולה אחרים ממינולר ומן הצפון מציקים להם ומנסים לחתור תחתם, אך ללא הועיל. בני
טורז'ן הידקו את קשריהם עם העולם התחתי, ויצרו נתיבי מסחר אשר העשירו את העיר
וביססו את כלכלתה על ענפי מלאכה, חשלות וסחר, אשר החליפו בהדרגה את ענף הדייג
הישן. עם זאת, המוניטין שיצאו לשושלת היו שנויים במחלוקת, בעיקר בשל העובדה כי
נטשה בפועל את הכנסיה ודת הזוהר, וסגדה לטאראגון, אל הצדק והנקמה של בעלות בריתם,
הספיראנקי מקלאן סאר-ספלייר. בתקופת מלחמת "האבנים האדומות" המפורסמת
בין המלך קלוד דה-אולגונד ('זהוב הגלימה') לבין צבא סוחרי העבדים והרוזן "יד
נחושת" ממינולר, נכבשה העיר בידי הבארון אדמונד דה-ליס, שפעל בשם הרוזן
יד-נחושת; הלה ערך טבח ביריביו מבני טורז'ן, ואת יתרתם מסר בידי סוחרי עבדים בכדי
שיסלקו אותם הרחק מגבולות ז'ראל. מאוחר יותר, כאשר התהפך הגלגל במלחמה הגדולה, צר
צבאו של המלך על העיר וניהל קרבות במשך שנה וחצי כנגד הבארון אדמונד, אולם כשל
מלהשלים את כיבוש העיר. בסופו של דבר, הגיעו הצדדים לכדי הסכם, לפיו תכנע העיר
ואדמונד ואשתו יצאו לגלות בהילאסיאס, בתמורה לכך כי השלטון יוותר בידי אחד מבניו
של הבארון המודח.
בית ליס נותר בשלטון עד למותו של
המלך קלוד ושנים מספר לאחר מכן, אולם הבארון החדש, לודוויק דה-ליס, היה פזרן
וחדל-אישים, ובעל טביעת רגל פוליטית מגושמת למדי. עד מהרה, סר חינו אצל המלכה
הקוסמת ארלינד; לאחר שנים מספר, כאשר שבו שרידי בית טורז'ן והופיעו בפני המלכה
לבקש צדק, הכריעה המלכה כי השלטון יחזור לידי בית טורז'ן, ואילו בני ליס יסתפקו
ברבע לערך מאדמות העיר, מצפון לאגם לוקור. עוד הזהירה המלכה, כי הבית שיעז להפר את
השלום ולהרים נשק כנגד משנהו, יטופל בידה בשיא החומרה ויאבד את כל זכויותיו
ורכושו.
במשך כמאה וחמישים שנה (ימי שלטון
ארלינד), רחש המתח בין שני הבתים "על אש קטנה"; בני טורז'ן עשו בעיר
כשלהם, וכעת, בשל חולשת הכנסיה ושלטונה החילוני של המלכה הקוסמת, התכחשו לזוהר
באופן רשמי; אי לכך, צידדה הכנסיה כמיטב יכולתה בבני ליס. בין הצדדים ניטש מאבק
כלכלי ופוליטי בעיר עצמה וכן בחצרה של ארלינד, לשם שלחו שני הצדדים את המוכשרים
בילדיהם. כמו כן, לא חדל מעולם, מתחת לפני השטח, מאבק כנופיות בין תומכי שני
הבתים. בשלהי שלטונה של ארלינד, כאשר נחלשו קסמי המלכה והיא החלה לכמוש ולדעוך,
ניסו בני ליס את מזלם ביצירת קשרים אמיצים עם אחייניתה הצעירה של המלכה, הקוסמת
הכחולה רבת העוצמה קארולין דה-אולגונד, ודרכה עם המג העליון ז'ראר דה-קיראנד. אלא,
שפעם נוספת בגד בהם מזלם; קארולין נתפסה בידי המלכה הזועפת במעשה קשר, ונכלאה בתור
עונש בתוך יהלום. שניים מבני ליס שהיו מקורבים אליה יתר על המידה סיימו את חיהם בצורת
עורבים, שהופרחו מעל סיפון אוניה ואיש לא גילה את אחריתם. ארלינד הגתה ברעיון לסלק
את בני ליס לחלוטין, אולם מתה בטרם הוציאה אותו אל הפועל; אלא, שאם קיוו בני ליס
כי בעקבות מות המלכה הקוסמת ישתפר מזלם וקארולין תטה להם חסד, הרי שטעו, באשר מיד
לאחר מות המלכה הניף מסדר אבירי הכוכב את נס המרד, ובסופו של דבר עלה בידי פרנסואה
דה-אולגונד ("מלך האבירים") לסלק את שלטון המכשפים מז'ראל.
זמן ארוך עבר, בטרם התפנה מלך האבירים הטרוד לטפל בענייני העיר לוקורי; בינתיים,
החלו העניינים מדרדרים במהירות. אחרון הבארונים הגדולים של בית טורז'ן פארנל, נפטר
באורח מסתורי פחות משנה לאחר מות ארלינד; שני בניו הפרועים, שלחמו זה בזה וכנגד
בני ליס, לא האריכו ימים אחריו: הבכור נרצח בשנת 2364 בפקודת הצעיר, ואילו זה
האחרון נהרג בתאונת צייד, בעודו שיכור כלוט, שלוש שנים לאחר מכן. מלך האבירים, שנדרש
לסוגיה, החליט כי אין הוא נותן אמון בבני ליס, אשר נראו לו מקורבים מדי לקיראנד.
תחת זו, מינה לתפקיד רוזן העיר אחיין ממדרגה שניה של פארנל דה-טורז'ן, אשר היה
בנעוריו חבר במסדר אבירי הכוכב, ובו נתן המלך אמון כאביר ומאמין אדוק בדת הזוהר,
בניגוד לקרוביו המנוחים. אדואר קיבל את העיר בתמורה להתחייבות שלא לרדוף את בני
ליס הממורמרים והמוכים, לחזק את האבירות ולשמור על מעמד הבכורה של הכנסיה (2368).
הרוזן אדואר משל בעיר בשנים 2368 - 2395 לסה"ה, והכנסיה (וכן רבים מהאזרחים)
הוקירו את ימי שלטונו כימי רוגע יחסי, שלווה וצדק. הרוזן שמר על נאמנות לכנסיה,
ונישא לגבירה אנט דה-טרואר מן המחנה הקלריקלי של לה-וינה. בתקופתו, התחזקה הדת
בעיר, וניתנה השפעה לא מועטה אף למסדר הנוקשה של כוהני המשנה, אשר הרהר בהקמת מאחז
שני תחת חסות הרוזן. אלא, שתקופת השלווה נגמר לאחר מותו של אדואר; בנו ויורשו,
אנטול, היה צעיר בעייתי, מבריק ומופרע, אשר חברותו במסדר אבירי הכוכב היתה בעייתית
ורוויית מריבות, עד אשר המסדר נשם לרווחה כאשר פרש מחברות פעילה בכדי לרשת את כס
אביו. אלא, שעד מהרה, זועזעה העיר ולאחריה ז'ראל כולה ממעשי זוועה ואימה אשר נעשו
בלאוקורי. אנטול הצעיר היה רדוף בחלומות כח, על השבת תהילת העבר על כנה; תחילה,
טען כי ברצונו לסגוד לטאראגון, אולם בנות סאר-ספלייר חשדו בו, וסרבו לארס לו אחת
מבנות שושלת המלוכה שלהן, עד אשר יוכיח עצמו. אנטול הרותח מזעם נשבע, בינו לבינו,
לנקום בהן על שהשפילו אותו, והתארס לאחר שנתיים ליפיפיה מסתורית, אשר השמועות טענו
כי אף היא הינה ספיראנקי בצורתה האנושית; במאוחר, הסתבר כי הכלה החדשה היתה נצר
לבית הכהונה הידוע לשמצה של ג'ארוק, אל הארס והמאכלת[9].
כאשר ניסתה אימו של הרוזן לרסנו, ובסופו של דבר ניסתה לקשור קשר עם בני ליס, נכלאה
בצינוק שורץ עכבישים, ושם נרצחה לאחר זמן קצר. בו בעת, פשטו קלגסיו החדשים של
המלך, שכירי חרב ומאמיני ג'ארוק, על בנות סאר-ספלייר וטבחו כל אחת מהן שנתפסה
בתחומי העיר.
לאוקור הפכה אט-אט למרכז לזוועה ופולחנות רשע, בעוד השלטון המרכזי, אשר שקע לכאוס
של תקופת "מחול האש", אינו יכול לעשות דבר. העיר נמלאה בבריות אפלות,
שביצעו בה ריטואלים מבעיתים והקריבו בני אדם, בעיקר ילדים, למיני שדים ושאר ישויות
שהבריות פחדו להזכיר את שמן; עכבישי ענק טורפי אדם מזרע סארסגו הרעבתן גודלו
בפירים עמוקים, וספיידארקי שחורות ממשרתות ריקארי הטילו את אימתן. צבאו של אנטול
צר על בני ליס בטירתם, שהחזיקה מעמד בקושי רב, בשל סיוע שקיבלו אלו האחרונים
ממינולר וממסדר כוהני המשנה. ארבע פעמים ניסו צבאות מקרב "כוהני המשנה"
ואבירי מינולר לפשוט על העיר, וארבע פעמים הדפו אותם מאמיני ג'ארוק.
בשנת 2432, פשט צבאם העצום של
"ארבעת האחים העקובים מדם" מנוסלה על מרכז ז'ראל, כשהוא בוזז, שורף
ומחריב הכל בדרכו. הרוזן אנטול, שלפי השמועות התכער והשתגע ככל שהזדקן, שמח מאד על
הפשיטה האפלה, והבטיח לבני נוסלה את תמיכתו ועזרתו, אם ישקלו את שכרו בנדיבות
(ובין היתר, יהפכו אותו לדוכס אשר יחלוש על האיזור כולו). פרננד דה-נוסלה רב
העוצמה נטה להסכים, וחיל משלוח של מאמיני ג'ארוק בראשות אחד מבניו של אנטול בא
לעזרתו, כאשר התקדמו צבאות האחים העקוביםמדם אל לה-וינה העשירה, ופנו לצור בדרכם
על מצודת כוהני המשנה בשאטו דה-קרילי. אלא, שפרננד שגה, כאשר פיצל את כוחותיו בטרם
עת ולא שמר על עורפו; הרוזנת הצעירה איזבל דה לה-מונפורסה, אשר הזדמנה לאיזור
באותה עת בראשות צבא קטן, הפתיעה את אנשי נוסלה מעורפם, עשתה יד אחת עם האב המצביא
של כוהני המשנה, דה-פליסטיל הזקן, ובצוותא-חדא הדפו את אנשי נוסלה והבריחו אותם
בסדרת קרבות צפונה. סופם של אנשי נוסלה והברית המפתיעה בין הרוזנת הלוחמת לבין
כוהני המשנה חרצו אף את סופו של אנטול. במהלך שנת 2433, פשטו הכוחות המאוחדים ששבו
מן הצפון על לוקורי, שחררו חלקים ניכרים ממנה וחילצו את בני ליס מהמצור; הקרבות
בעיר נמשכו עוד כמעט שנה שלמה, באשר אנטול נעזר בעכבישיו הענקיים ובכוהנות ג'ארוק,
ובשלביו האחרונים של הקרב ניהלו אנשיו את המלחמה ממרתפים ונקבות תת-קרקעיות
מסועפות וקשות לכיבוש. אלא שבסופו של דבר, בקיץ 2434, נפל אחרון המאחזים
התת-קרקעיים, כאשר צלח כח מובחר של "נוטרי התשורה" את תעלות מי הרותחין
שהגנו עליו. דה-פליסטיל הזקן, שפרץ פנימה בראשות אנשיו, נתקל באנטול ישוב על
"כס מלכות" מושחר, מעל ערמת גופות, כשהוא אוכל בשר-אדם וכולו מטורף
לחלוטין. בהוראת האב המצביא, נגרר הרוזן המבעית מכסאו, צווח, מגדף ומצחין כבור
מדמנה, נלקח אל הכיכר הראשית של העיר והועלה שם על המוקד; גורל דומה נפל בחלקם של
כל תומכיו אשר נתפסו בחיים. כך הקיץ הקץ על שושלת דה-טורז'ן, ולא נותרה אלא כת
מאגית של שרידי נאמניהם, העורכת פולחנות אפלים במסתורין ומכה אי-כה בעיר מדי פעם
בפעם.
לאחר סילוק אנטול, נועצו המנצחים
ביניהם לגבי עתידה של העיר, אלא שלא הצליחו להגיע להסכמה ביניהם. שושלת דה-ליס
טענה לזכות האבות שלה על הרוזנות, בעוד דה לה-מונפורסה, שאבות-אבותיה היו דוכסי
חבל המערב, טענה כי אלמלא עזרתה, היו כוהני המשנה ובני ליס גם יחד מאכל לעכבישי
אנטול; היא דרשה את העיר לעצמה, כבסיס לפעולות עתידיות שתכננה כנגד הדוכס המורד של
חבל המערב, פיליפ דה-רוואלס. כוהני המשנה הטעימו, כי נוקשתם וגבורתם הביאה את
הנצחון, וכן את תפיסתו של אנטול, ודרשו להפקיד את העיר בידיהם, כחלק מתאוקרטיה
עתידית שהגה האב העליון דה-שטראנז'. אל תוך הקלחת הכניסו ראשם גם רוזן מינולר,
ששאף כי בני ליס יזכו בעיר, לאחר שישבעו לו שבועה פאודלית שתעלה את כוחו, וכן
סוחריה העשירים של לה-וינה, שחלמו על הפיכת לאוקור לעיר חופשית נוספת, שתחליש עוד
יותר את מעמד האצולה הפיאודלית. הסכסוך התמשך,והפך להתדיינות ארוכה בפני המלך,
בעוד מצבה של העיר נותר מדורדר, עני ונדכא.
באותה עת, החלה ז'ראל יוצאת
מתקופת "מחול האש"; המלך רובר השלישי גייס לשירותו את המצביא המבריק
אטיין דה-אלוור, אשר החל ליסד בפקודתו צבא מלכותי ולגייס אליו כוחות ואנשים
מבטיחים. עינו של אלוור התמקדה מיד בפליטים ההילאסיאנים הרבים הנסים מארצם שנפלה
ביד האושגורו, וביחוד בלגאט רב התהילה מילוס קראסוס, אשר התיישב באותה עת באי
קונסארילי[10] עם אלפי
לגיונרים מנוסים ובני משפחותיהם. אלא, שהמצביא ההילאסיאני השחצן, שבז לכנסיית
הזוהר, לא היה מוכן לשמוע על התיישבות בז'ראל, אלא אם תמולא שורת תנאים ארוכה,
וביניהם עיר עצמאית, בה יוכלו ההילאסיאנים לחיות את חייהם לפי דרכם, בלא שיהיה
כפוף לאיש, מלבד לכתר עצמו. בסופו של דבר, שכנע השר דה-אלוור את המלך, וזה, שחרד
מהמשך הכאוס במקום כה מרכזי העשוי למשוך אליו פלישות נוספות מנוסלה או רוואלס,
הסכים לתנאיו של קראסוס, והוציא צו מלכותי, לפיו ניתנת העיר לאוקור כנחלה ללגאט
וליורשיו "עד קץ הימים". כוהני המשנה והרוזנת דה לה-מונפורסה נאלצו לסגת
מן העיר כאשר שכרם מתמצה בפיצויים כספיים בלבד (אף כי שמועות מספרות כי אחד מהם
נטל לידו חלק מהאוצרות העתיקים של מינולר, אותם מצא במהלך הקרבות התת-קרקעיים).
מעמדם של בני ליס שב ואושר, והם זכו לצ'ארטר מלכותי המקנה להם ולנחלתם את הגנת
הכתר; כמו כן, הבטיח המלך כי אלו מבני המשפחה שישלחו אל חצרו יזכו למעמד מכובד
בקרב אצילי החצר. כך, באמצע הסתיו של שנת 2434, קרב מילוס קראסוס לעיר בפעם הראשונה,
ומספרים כי כבר אז, בטרם דרך המצביא השחצן בעיר, גמר אומר לשנות את שמה, ולקוראה
"גלוריאנה", לכבוד תהילתו, תהילת אבותיו וזכר הקייסרות שחרבה.
המאורעות בעיר תחת שלטונו של קראסוס
(2440-2434)
העיר אליה התקרב המרשל קראסוס
במרכבתו ההדורה, לא היתה אלא צל חיוור של גדולתה בדורות קודמים; עיר צפופה
ומזוהמת, שגשמי הסתיו העזים הפכו אותה למדמנה; הרחובות היו צרים וצפופים, מערומים
לצואת אדם, אשפה מרקיבה ונבלות בעלי חיים. פגעי המלחמה נותרו בכל מקום, ופה ושם
התנודדו עדיין על חבלים וכלובי עורבים נבלותיהם של אנשי טורז'ן, שאיש לא טרח
להביאם לקבורה. מטורפים בבלויי סחבות רבצו בפינות, צועקים, לוחשים או מעווים
העוויות.
לאחר מחצית השעה של סיור בעיר, נאחז קראסוס בזעם, והכריז כי ביקש עיר, לא מאורת
אורקים או מדמנת צואנים. לאחר שנרגע מעט והתייעץ עם אנשיו, החליט לעזוב לאלתר
ולשוב לאיל דה לה-רוא, תוך שהוא מורה לעוזריו לשפץ את העיר מהמסד עד הטפחות
"בכדי שתהיה ראויה לאדם גדול שכמותו, ולהילאסיאנים בני תרבות בכלל".
מכאן, החלו ארבע שנים של עבודה
מאומצת, שחלק מפרטיה וסודות הצלחתה נותרו עלומים עד עצם היום הזה; מה שברור הוא,
כי בעיר הושקעו כוחות עבודה עצומים ומשאבים בהיקף חסר תקדים, שאך חלקם באו מן
הסיוע הנדיב שזרם מאוצר המלך. חלק גדול מהמשאבים הגיע, ככל הנראה, ממשאביהם של
אנשי קראסוס; הללו, (בניגוד לפליטים אחרים שנסו בבהלה, עזבו את הילאסיאס ככח סדיר,
לאחר שמחצו בדרכם את כוחות הרפובליקנרים ו"משמרות השלום" של טאלכוס בכל
מקום בו מצאו אותם, ובזזו את מאחזיהם באחת מערי הנמל הגדולות והעשירות של הילאסיאס[11]).
חלקים אחרים מהכספים שהושקעו באו מהלוואות אשר הגיעו מסוחרי קונסארילי ומהגמדים
בעולם התחתי - אולם שמועות מדברות אף על מקורות אחרים, מוזרים עוד יותר.
כך או כך, המלאכה הופקדה בידי צוות עוזריו של קראסוס: המג גוראסיס, הטריבון
קלאביס, הסוחרת הקונסארילית הערמומית קונסטנפיליי אוקלידיס, הכוהן מנלאוס פוסוס,
אליהם הצטרפו מאוחר יותר גם האביר-מיסטיקן המסתורי לורגלין וההרפתקנית
הקריינליכטית הידועה גראט פון שטיינברג[12],
צוות אשר זכה לכינוי "לשכת התהילה", וממנו באו, מאוחר יותר, רוב בעלי
הכח בעיר. כך או כך, באותם שנים נבנתו במהירות רבה רבעיה של העיר החדשה, כולל מבני
ציבור גדולים ומרשימים, כאשר העיר מוצפת בבעלי מלאכה ושאר אורחים מהעולם התחתי,
מאנולווינגה, קיראנד ומקומות אחרים; כמו כן, גוייסו מהאוכלוסיה המקומית גדודים של
פועלים, אשר זכו לכינוי "מפלסי הנתיב"; לאלו הובטחו הטבות ניכרות בתקופת
הבניה ולאחריה, מזון ומשכורות מפתות[13].
מהירות הבניה הדהימה אויב וידיד כאחד, באשר תוך פחות מארבע שנים, עמדה העיר החדשה
פחות או יותר על תילה באופן שלא היה מבייש מטרופולין הילאסיאני מימי גדולת
האימפריה, והיתה מוכנה לאיכלוס; בין היתר, נבנו על צלע הגבעה פורום ואמפיתאטרון
גדול, קולוסיאום ומקדשים מפוארים לאלי הפנתאון ההילאסיאני. בחלק אחר מן העיר החדשה
הלך ונבנה ארמון מפואר, שני אך ורק לארמון המלך ולטירותיו המפורסמות של קורנין,
בכדי שישמש למגוריו של קראסוס עצמו. בחודש ארלינד של שנת 2438, התבשרו תושבי העיר
כי המרשל קראסוס, אשר בילה את השנים שחלפו במקצתן בארמון המלך, וברובן בתפקידים
מתפקידים שונים במסגרת פיקוד הצבא המלכותי, עתיד להכנס, סוף-סוף, אל העיר, וחגיגה
גדולה עתידה להערך לכבודו.
אלא, שלצד ההצלחות החלו מבצבצים
קשיים וצרות; מלבד "המנטרי הכוזבים", אשר פשטו והפילו אבדות מפעם לפעם,
החלו חיכוכים הולכים וגדלים בין אנשיו של קראסוס מחד, לבין בני ליס והכנסיה מאידך.
אמנם, בתחילה הסכימו הללו, גם אם בלב ובלב, לסייע בשיקום העיר, הרי עד מהרה הלכו
והתעצמו החיכוכים בין שני המחנות. בני דה-ליס נהגו בנוקשות ויהירות, ודרשו לשתף
אותם בתכנון ובניית העיר, בעוד ההילאסיאנים ראו בהם, כמעט בפומבי, סרח עודף ומנוון
שנכפה עליהם; הכנסיה, מצידה, הזדעזעה מן הפריצות ההילאסיאנית, ובמיוחד מבניית
זירות השעשועים ומקדשי האלים, בפאר והדר שעלו בהרבה על אלו של הקתדרלה הישנה
והפגועה שלהם. על ראש הכנסיה בעיר, שליח הקדושה ארנול דה-אורדאל, נאמר כי היה
"האדם הלא נכון בזמן הלא נכון", אדם בעל כוונות טובות, אולם דיבור יהיר
ומחשבה איטית, השכלה לוקה בחסר ונגועה באמונות טפלות, וכן מראה חיצוני מסוגף
ומוזנח, אשר עשוהו נלעג בעיני בני שיחו ההילאסיאנים; עד מהרה, החל הוא משגר איגרות
בהלה אל הנגיד, להזהירו מפני 'בירת האלילות והפריצות של נאקרוב' אשר עומדת לקום.
כך או כך, הערימו הוא ובני ליס קשיים לא מעטים על שיקום העיר, כשהם משתמשים
בצ'ארטרים שלהם, ופותחים בעצמם בעבודות שיקום עצמאיות ולא מתואמות. בסופו של דבר,
נכשל למדי חלק ניכר משיפוץ העיר העתיקה, ולא עלה כלל ועיקר לפי התוכנית הראשונה -
מה גם שהמקורות הכספיים החלו אוזלים במהירות. נזירים אלימים הסתובבו בקרב ההמון
והסיתו אותו כנגד ההילאסיאנים, בין היתר בטענה כי הם יחלבו את העיר, ויהפכו את
הז'ראלים, עמו של הזוהר, לעבדיהם. סכסוך נוסף פרץ בין קראסוס לבין הילאסיאנים
מאמיני הזוהר מויפסאריה, כתוצאה ממנו עזבו הללו את העיר בזעם, ורובם השתקע
במינולר, שם נקלטו בשמחה בידי הרוזן גיום דה-פליסטיל, שהביט בעיין רעה מאד על
התעצמותה של גלוריאנה.
מאחורי ההכנות המפוארות לחגיגות בואו של קראסוס, הלך המתח וגאה באוויר; הכנסיה
ותומכיה התכוננו לעימות, ואילו מילוס עצמו רתח מזעם על העובדה כי לא כל תוכניותיו
עלו יפה, וכי אנשים בצמרת השלטון מכשילים אותו ושמים בפניו רגליים.
כך, נכנס קראסוס לעיר, והחלה
חגיגה גדולה אשר כללה "לחם ושעשועים" שזרמו כמיים אל ההמון, כמיטב
המסורת ההילאסיאנית; הקרקסים והזירה נפתחו להמון, אשר חזה בקרבות בהם לקחו חלק
חיות טרף נדירות, מאות גלאדיאטורים ועשרות מפלצות מסוגים שונים שניצודו בארצות
רחוקות ובעולם התחתי. אלא, שבעוד קראסוס מיטיב ליבו בחדרים שהוכנו לו בסמוך לזירה
ביחד עם עוזריו, פרצה הסערה. אי-מי הפיץ שמועה בעיר, כי במסגרת חגיגות הזירה
הושלכו לפני האריות נזירים שנאסרו בשבועות קודם לכן, באשמת הסתה כנגד שלטון קראסוס
ונסיון לחבל בבניית המקדשים[14].
כמו כן, נפוצו שמועות כי קראסוס, בטוב ליבו ביין, הודיע כי יחרים את הקתדרלה ואת
טירת ליס, ויהפוך אותם למעונות לפילגשיו; שמועה אחרת סיפרה כי חבורה של 'מפלסי
נתיב' שיכורים, מונהגת בידי כוהן הילסיאני שמן, חיללו ועשו את צרכיהם על קברה של
אנט דה-טרואר, אשר נחשב בעיני רבים למקודש. עד מהרה, התקבץ המון זועם ונושא לפידים
בעיר העתיקה, ובתוכו נמהלו, בין היתר, שני גדודים לפחות של "בעלי
התשובה" הכפופים לכוהני המשנה על מפקדיהם, אשר עטו בגדים רגילים כדי להסתוות.
הבארון שארל דה-ליס נשא נאום חוצב להבות, בו הוקיע את קראסוס כשלוח לסרפאן
הססגוני, אשר מוציא את אנשי ז'ראל לשמד ואלילות. אלא, שחרף חריפותו, היסס הבארון,
ועימו גם שליח הקדושה, האם לשרוף את כל הגשרים ולעלות על העיר החדשה, דבר אשר ודאי
היה כי יוביל למרחץ דמים. עצתם של כוהני המשנה, לתקוף במהירות את אנשי קראסוס
בעודם עסוקים בחגיגות הזירה והלומי יין, לא נתקבלה לעת עתה. תחת זאת, יצא שליח
הקדושה עם משלחת כמרים אל העיר החדשה, למחות באוזני קראסוס על מעשיו הרעים שלו ושל
אנשיו, ולהביא אליו את דרישות צאן מרעיתו האדוק.
הפגישה בין השניים התבררה כמשגה
פאטאלי; קראסוס השחצן נדהם מהעזתו של איש הכמורה הזועם, המנופף באגרופו ומלהג על
זעם הזוהר, על אותות של עין הרע, ושאר איומים ודרישות בשפתו המחוספספת והלא
קוהרנטית. בן רגע, החליט קראסוס (בניגוד לעצתם של כמה מבכירי אנשיו), להשליך את
שליח הקדושה מעל פניו ולשימו במאסר. כאשר הגיעה הבשורה אל ההמון בעיר העתיקה, היו
הבארון דה-ליס וחייליו בטוחים כי קראסוס הורה להשליך את שליח הקדושה לאריות כבר
באותו יום. נרגש ונזעם, החל הבארון מורה לחייליו ולהמון שעימם להתקיף את העיר
החדשה, ולהרוג כל הילאסיאני או "מפלס נתיב" שיתקלו בו. כוהני המשנה
החרו-החזיקו אחריו, אלא שלמזלם הרב של המורדים, הגיע למקום באותה עת הקפטאל הנודע
לתהילה פרנסיס דה-וורלי[15],
הלה הרגיע במילים חריפות את הבארון, וסיפר כי היה בעיר החדשה[16],
ואין בסיפור השלכת שליח הקדושה לאריות דבר, אולם, אם יסתערו אנשי ליס וההמון שעימם
על הלגיונרים ההילאסיאנים ההולכים ונערכים לקרב ברחובותיה הרחבים וכיכרותיה של
העיר החדשה, יטבחו בתוך שעה קצרה. תחת זו, הציע הקפטאל ההרפתקני לפתות את
ההילאסיאנים להנחית מתקפה אל תוך העיר העתיקה, על סמטאותיה החשוכות והמפותלות.
בסופו של דבר, הצליח דה-וורלי הכריזמטי להשפיע על המורדים, והם אימצו את תוכניתו.
קראסוס, שהיה אחוז זעם והלום יין
היה קל לתמרון; די היה בידיעות מספר על כך כי המורדים ערפו את ראשו של אחד מפסליו
והדביקו עליו ראש חזיר, בתוספת מכתב התגרות מסוגנן ומרושע במיוחד מעם הקפטאל, בכדי
שהלה ישכח את זהירותו, ויצווה על הלגיונרים שלו למעוך את המורדים, תוך שהוא מסרב
לשמוע את עצותיהם של הטריבון קלאביס והגראפין פון שטיינברג, שחשדו כי מדובר
במלכודת. במסגרת זו, נפל ריב בין קראסוס לבין הגראפין (שלא חסכה מילים, כדרכה,
בכדי לתאר את האופן השלומיאלי בו טיפל קראסוס במצב), כתוצאה ממנו התפטרה בחמת זעם
מתפקידיה בעיר ויצאה מגלוריאנה כרוח סערה.
את הערב והלילה שבא בעקבותיו לא
שכחו ההילאסיאנים מעולם; הלגיונרים ומפלסי הנתיב התסבכו עד מהרה בסמטאות הצרות,
כותרו והותקפו מכל עבר. בתום לילה שלם של קרבות מבית לבית, נסוגו אנשיו של קראסוס מהעיר
העתיקה, כאשר הטריבון קלאביס עצמו מוטל פצוע באלונקה לאחר קרב חרבות בלתי מוצלח
שניהל עם הקפטאל דה-וורליי. בשעות הקטנות של הלילה, ניסו סירות עמוסות לגיונרים
לצלוח את האגם ולכתר את המורדים מעורפם, אולם נפתחה אליהם אש קטפולטות קטלנית
מטירת ליס, ורבות מהן טובעו; ההילאסיאנים שהצליחו להגיע אל החוף היו חסרי ארגון,
ולא עלה בידם, לאחר שש שעות לחימה, לעשות יותר מאשר להביא את הקפטאל והבארון לשנות
את עמדותיהם ולהערך לקרב נוסף.
בצהרי היום הבא, ברור היה לכולם
כי המתקפה ההילאסיאנית הראשונה נחלה כשלון מוחץ; קראסוס, שהתפכח בינתיים מיינו,
הורה להביא לו את שריונו, ונשבע כי הוא יתפוס את מקום קלאביס הפצוע, ימגר את המרד
בעצמו ויגרור את כל המורדים לצליבה או אל האריות בזירה; לאחר שעות אחדות של הפוגה,
התחדשו הקרבות, ובזו הפעם עלה בידי ההילאסיאנים, שהונהגו בידי קראסוס עצמו, להשיג
השגים משמעותיים ולדחוף את יריביהם צפונה, לכיוון טירת ליס. אלא שבעוד קראסוס
מתכנן את המצור, החלו מגיעות יוני דואר ממינולר והודעות מהמג גוראסיס, לפיהם ציוו
הרוזן רב העוצמה דה-פליסטיל והאב העליון של כוהני המשנה, שטראנז', את צבאותיהם
בכדי לעלות על גלוריאנה מדרום וממזרח, ואליהם יצטרפו ככל הנראה לגיונרים
הילאסיאנים מקרב מאמיני הזוהר של ויפסאריה.
בזו הפעם, לא יכול היה קראסוס
להתעלם מדברי עוזריו שהזהירוהו כי גם אם ינצח את אויביו פעם נוספת, עשויה העיר
להחרב, וכל המלאכה שהושקעה בה תרד לתוהו. המרשל היסס, והורה לשלוח את שלוחיו אל
המלך ושר הצבא, ולדרוש כי יאכפו את זכויותיו, וכן להדביק את הגראפין פון שטיינברג
ולבקשה לחזור לשירותו. אולם מששוכנעה זו לחזור, היו באמתחתה בשורות רעות נוספות:
אדון המערב המורד, פיליפ דה-רוואלס, נשא נאום באורז'רי ובו לעג למלך ז'ראל על כך
כי "מלך המאמינים" אינו יכול למנוע טבח מאמיני הזוהר ביד עובדי אלילים
במרכז נחלותיו. רבים מהאצילים באיל דה לה-רוא חוששים כי הכנסיה ורבים ממאמיניה
יעברו לתמוך ברוואלס אם ימשכו הדברים בדרך זו, והיה מי שיעץ למלך לפטר את קראסוס
מן הצבא המלכותי ולגרשו מז'ראל. בסופו של דבר, כאשר הגיע שר הצבא בראשות משלחת
מעיר הבירה בכדי לתווך בין הניצים הסכים קראסוס, בלב ולב, לשאת ולתת עם אותם
יריבים אשר נשבע זמן קצר קודם לכן לצולבם.
המשא ומתן ארך למעלה משלושה
חודשים, והיה מתוח ורווי משברים ואיומים; קראסוס היה נחוש בדעתו להותיר על כנו את
הצו שהוציא, האוסר את פולחן הזוהר בעירו, משום "שהדת הזו לא תטמטם יותר את
ראשי נתיני", ואילו יריביו דרשו לא פחות מסילוק מרבית המקדשים האליליים,
סגירת הזירה ובתי הבושת ההילאסיאניים, ועוד כהנה וכהנה. בסופו של דבר, ובחירוק
שיניים, הגיעו הצדדים לפשרה, לפיה יותר פולחן הכנסיה אך ורק באיזור שליטתה של
שושלת דה-ליס, אשר הורחב קמעה; כמו כן, נדרש קראסוס הזועם לפצות מאוצרותיו על הרס
הקתדרלה הישנה של העיר, דבר אותו קיבל כהשפלה אישית. אלא, שבסופו של דבר, היה
הרווח גדול לאין ערוך מההפסד: הכנסיה והפאודלים היריבים נסוגו מן העיר, ולמעשה
נאלצו להשלים עם תבוסתם המוחצת, ועם הצעד חסר התקדים של איסור פעילות הכנסיה באחת
הערים במרכז ז'ראל. אלא שעמידתו התקיפה של שר הצבא לא הותירה להם ברירות רבות, ולא
נותר להם אלא להטיף בזעם בכנסיות ולדרוש כנגד החטא והתועבה ההולכים וגוברים בארץ,
כאשר הם מכנים את מילוס "בנו המטונף והפרוץ של נאקרוב".
כך, החל משלהי שנת 2438, נכון
משטרו של קראסוס, ו"האי ההילאסיאני שבלב ז'ראל" הפך לעובדה מוגמרת. בני
דה-ליס הצליחו, פעם נוספת, לשרוד, אלא שעד מהרה החלו מרגישים את נחיתותם הפיננסית
לעומת אנשיו של קראסוס והעיר החדשה, אשר החלה משגשגת לנגד עיניהם הכלות. גם הפאר
וההדר, הלחם והשעשועים עשו את שלהם, וזרם המרות הדת לאמונת הפנתאון הלך וגבר; הדת
ההילאסיאנית השיגה מאחזים בחלקים רבים של העיר העתיקה שנמשלו בעבר בידי הכנסיה,
והלכה ודחקה את מתנגדיה אל הרובע העני והצפוף במרכז העיר העתיקה ('חלקת המיואשים')
ואל אדמות דה-ליס; לאלו האחרונים לא נותר אלא לשלוח מכתבים קודרים לבעלי בריתם,
ולהשתמש בכספים שקיבלו בכדי לשקם מעט את נחלותיהם ולבנות באיטיות קתדרלה חלופית
גבוהה, אשר בנייתה מתקדמת בעצלתיים.
בחזרה אל דף האינדקס של ארצות העולם הידוע
בחזרה אל דף המבוא של ממלכת ז'ראל
כתב וערך: גדעון אורבך, 2003.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.
[1] אל הצדק והנקמה, אחד החשובים
באלי הספיראנקי והטארגנורן.
[2] שיחוסם לבין טורז'ן היה ונותר שנוי במחלוקת.
[3] מקור המימרה הוא ב"סיבוב הראשון" של הקרבות בין בית ליס לבית טורז'ן. גונתאר דה-ליס החזיק במגדל מבוצר עם קומץ אנשים במשך כמעט שנה, עד אשר הוכרע בידי צבא אויב הגדול ממנו עשרת מונים.
[4] הקיימת באורח מקביל (ביתר הקלאנים של הגזע) רק בבית הכהונה הגדולה של ג'ארוק.
[5] שהדלדלה למדי בחצי האלף האחרון - הן בשל ריבוי התושבים והן בשל סיבות אחרות. מספרים כי ריטואלים אפלים שנוהלו בידי הטורז'ן האחרון תרמו גם הם לדלדול. דלדול הדגה, מצידו, תרם לא במעט לעוני בעיר העתיקה.
[6] פראנק דה-לורגו, ידידו וראש כוהניו של לואי החיוור, התגלגל לצורת ליץ' שהטיל אימה על מחוז רוואלס ומעבר לו במשך מאות ארוכות של שנים, בטרם חוסל בידי חבורת פלדינים, שלפי אחת השמועות עמדה בראשם הגיבורה האגדית סו רושל.
[7] כמה איזכורים לא מחמיאים בפרשנות ברנאר לשביל הזוהר מתייחסים, ככל הנראה, אל הדרך בה ראתה הכנסיה את בני לאוקורי באותה עת.
[8] ששם משפחתה נשכח, וככל הנראה
לא בכדי.
[9] או "השותה דם ילדים", כפי שהוא מכונה בחלחלה מדי פעם בפעם.
[10] פרובינציה גדולה של הילאסיאס,
שהכריזה עצמה כ"יורשת הקייסרות" לאחר המפלה.
[11] משם הפליגו לאחר ששלטו בעיר מספר שבועות; חלק גדול מהאזרחים ההילאסיאנים שהצטרף אל קראסוס היו אזרחי אותה עיר, שהעדיפו נדודים עם הלגאט הנערץ על פני המשך חיים בחסדי הרפובליקנרים והאושגורו.
[12] אצילה קריינליכטית שגלתה בכדי להמנע מנישואין פוליטיים, ולחמה בשורות הלגיון של קראסוס במשך רוב המלחמה האחרונה באושגורו. היא שבה לשרת את קראסוס לזמן-מה בתקופה ההיא, לאחר מספר הרפתקאות בקרייסנאו ואלברין, ולאחר מכן זכתה למינוי של גנראלית בצבא הכתר.
[13] מפלסי הנתיב הללו היו חלק
האוכלוסיה אשר הושפע יותר מכל מהתרבות ואורח החיים ההילאסיאני, וכמעט כולם המירו
את דתם בשלב מוקדם יחסית של העבודות. פלח אוכלוסיה זה הפך, מטבע הדברים, לאחר
התומכים הקנאים ביותר בשלטון החדש.
[14] דבר אשר לא היה בגדר שקר גמור, באשר בין הפושעים שהושלכו לחיות הטרף או נאלצו להלחם בהן היו גם שני נזירים שהורשעו בהרג חייל הילאסיאני אשר תפסם משחיתים פסל של אלה ערומה שהוצב ליד אחד המקדשים.
[15] אביר ידוע מאד מאיזור מינולר,
בעל שם כלוחם ואלוף טורנמטים שאין שני לו, מצביא מבריק, הרפתקן ורומנטיקן. חרף
נאמנותו הלכאורית לכנסיה, שמועות טענו כי חייו הפרטיים רחוקים להיות חיי צניעות,
ויש לו לא מעט ממזרים ושלדים אחרים להסתיר בארון.
[16] ומקטרגיו טוענים כי למעשה צפה אף הוא בשקיקה בקרקס ובזירה אותם גינה לאחר מכן יחד עם כוהני המשנה.