גשמי היורה
ירדו על מינאס טירית בשצף-קצף; שבר-ענן רבץ מזה שעות על מדרונותיו הגבוהים של
מינדוליין, הופך את שבעת מעגלי העיר למרחב עגמומי ואפור. מטחים כבדים נהמו וצלפו
על גגות הבתים, הופכים את הרחובות לפלגים של חום-שוצף. המיים זלגו,
קילוחים-קילוחים, על קירות הארמון; כאצבעות כבדות ומלגלגות, נקשו בלא הרף על
חלונות הזכוכית המעוטרים, אלו חרקו בקול יבבני, כמאיימים להשבר בכל רגע. פה ושם,
התגנבו אי-אלו מהנטפים פנימה, נקווים לשלוליות מכוערות בבסיסי מדרגות
ובקרנות-זווית.
המשרתים, אשר
עמדו על רגליהם ונאבקו במיים הניגרים מאז שעת בוקר מוקדמת, היו מתלחשים בזהירות
אגב עבודתם; מביטים בעיין זהירה על סביבתם בכדי לקדם כל צרה שלא תבוא, הוסיפו לרכל
ולהתווכח על מאורעות הימים האחרונים; עיקר דאגתם היתה נתונה לסופה המתחוללת במגדל
הלבן פנימה: מאז התגלה אותו ראש ערוף במטבח, איבד אחד מהם את חייו ושישה אחרים
הושלכו אל בית האסורים בשל עניינים של מה בכך. בשעות הראשונות לאחר אותו מעשה,
דומה היה כי המלך הצעיר עומד לאבד כליל את שפיות דעתו; רק משהגיע השר לאנראד
והתוועד עמו ביחידות, שעת-מה לאחר רדת האפלה, שב קמעה-קמעה השקט המתוח אל הארמון,
ורב-המשרתים התבקש לארגן מעט אוכל ושתיה לשליט היגע.
אלא שכל באי הארמון, החל בכבודים שבקרואים וכלה באחרון נערי המטבח, ניחשו כי
הַרֵגִיעָה סופה לחלוף. כאש בשדה קוצים פשטה השמועה, כי הוד-מלכותו הכריז על כינוס
חירום, בו ינכחו כל אותם שועי-ארץ אשר הזדמנו לעיר-הבירה עד כה. סיפוריו של
רודיון, כי שמע מאחורי הדלת את המלך אומר כי דבר-מה חשוב עומד ליפול, אך הגבירו את
המתח.
"הם
באים!" צקצקה אחת המנקות, מסבה ראשה ברוב-משמעות אל עבר חבורת האצילים הדורי
הלבוש, אשר קרבה ובאה. הללו, כעשרה במספר, קרבו בצעד איטי אל גרם המדרגות העולה מן
הארמון הישן אל המגדל הלבן. עושים ככל יכולתם להסוות את מבטיהם הסקרניים, סבו
המשרתים אוחזי הדליים לצדדים, קדים עמוקות בעודם מטים אוזן כמיטב יכולתם לשיחתם של
הצועדים.
ניכר היה
בפניהם של האצילים, כי אין רוחם טובה עליהם.
"איזה מזג-אוויר נתעב!" יבב קאראתול נגיד לוסארנאך, שולף מטפחת משי
אדומה מכיס מקטורנו כדי לנגב את אגלי הזעה הקרה הנוטפים לו באין-מעצור על מצחו.
פניו של הנגיד, ברנש עגלגל וקרח שהגיע העירה אך לפני שעות ספורות, היו אפורות
מפחד; דומה היה, כי ידו לא פסקה מלנקר בין שורשי זקנו הדליל ולמולל את קצות
צווארונו המעוגל. המושל הכפרי, אשר רצונו למצוא שידוך הולם לבתו הבכורה העסיק את
דעתו לאין ערוך מאותם עניינים ברומו-של-עולם העתידים להידון בעצרת שועי-גונדור,
נראה כל-כולו כדג אשר הוטל אל מחוץ למים.
"אללי!"
החרה-החזיק אחריו דאריון דוכס הרונדור, מגרד בזעף את פאתו הנוכרית "אם בסופה
ידובר, עוד לא ראיתם ולו מאומה, כל אלו מביניכם שלא היו כאן שלשום. חכו עד
שהוד-מלכותו יכנס לאולם!"
אר-קאהרדול,
קומתו נישאת לגובה מעל נגיד לוסארנאך, נראה כיחיד מבין האצילים אשר שמר על חזותו
השלווה.
"אכן,
החורף הקדים בואו השנה" פלט באדישות מעושה, משים עצמו כלא שומע את דבריו
האחרונים של דוכס הרונדור; ממרום קומתו, שלח בקאראתול מבט שקט ומלא בוז; מהרהר היה
בכך, כי לכל סופה וכפור יש קצה וסוף, ולאחריהן עשויה שמש אביבית חמימה לזרוח מעל
פסגות איפל-דואת. אלא שמחשבות מעין-אלו העדיף לשמור לעצמו. רק בדל החיוך הקלוש
שהסתמן בזווית פיו הסגיר מעט ממחשבותיו.
'כך או כך,
נאלץ נגידנו הקטן לעסוק בדי-והותר עניינים שמעל לשיעור קומתו' גיחך בליבו 'אין
צורך להעמיס נוספים על בינתו הצנועה'.
לעת-עתה, העדיף
אר-קאהרדול להמעיט בדברים; ראשית חוכמה, הרהר, יניח למלך הצעיר להוסיף להשתולל,
לאיים ולבזות עצמו בפני האצילים, כפי שעשה די והותר ביומיים האחרונים. לאחר מכן,
אולי, תגיע העת לפזר אמירות אלו ואחרות אצל האנשים הנכונים.
'השעה עודה
מוקדמת' הזכיר לעצמו, שומה עליו להמתין בסבלנות עד אשר יגיעו, סוף-סוף, הבשורות מן
הצפון. מושך בכתפיו, הטה מושל דורתאנג את מבטו אל עבר אראנמיר אשר על המגדל;
מנהיגם הקשיש של עוטי השחור והכסף החל משחרר את חרצובות לשונו, פניו הכחושות
קפוצות וזועפות מתחת לקסדתו המפוארת.
"פעם
נוספת אנו סובלים בשל טפשותם של היונאים!" התאונן "ראו, כיצד הפתיעו
מתנקשים בקלות כזו את אחד המובחרים בקציניהם! אימתי יבין הוד-מלכותו, כי אל-לו
לבטוח בחבורה זו, קל וחומר להחזיקם כבני-בית בארמונו!"
האצילים
המעפילים במדרגות זעו ומשכו כתפיהם באי-נוחות. לא היתה זו הפעם הראשונה בה העלה
מפקד המגדל סוגיה זו, בעוד הוד-מלכותו והשר לאנראד רחוקים מטווח שמיעה. אר-קאהרדול
זקר גבותיו, משועשע.
"אם כך,
מכובדי" החזיר "שמא הגיע הזמן הנכון שאתה תעלה סוגיה זו היום
בפני המלך? כמפקד משמר המגדל, אך טבעי הוא כי תביע את דאגתך הכנה על אוזלת ידם של
היונאים וקציניהם. אם תעשה זאת" הוסיף והבטיח "הנני נשבע לך בהן צדקי כי
אתמוך בך".
אראנמיר לעלע
בגרונו, נבוך.
"אהמ..."
גמגם בתשובה "אל נא תטעה בדברי, הוד-מעלת המושל... אשר לי, הייתי מעלה סוגיה
זו בשמחה. אולם הנני סבור..." הוסיף, שפתיו רועדות קמעה "כי אחד מבכירי
האצילים, כמותך למשל, הינו אדם הולם יותר להעלות הצעות חדשניות אשר המלך עשוי
לטעות ולפרשן שלא כהלכה".
אר-קאהרדול
נעצר להרף-רגע בראש המדרגות, שולח מבט סביבו. דומה היה, כי כל אחד מן האצילים
שבסמוך עשה כל שביכולתו כדי להשפיל מבט ולהתחמק מעיניו. מושך בכתפיו, הניח מושל
דורתאנג לצחוק חרישי להפלט מגרונו.
"מי
יודע?" החזיר "אולי אכן אעשה זאת".
"הסו!"
לחש טואור איש מורטהונד בבהילות "אוזניים לכותל! הנה אנו מגיעים".
הדלתות הכפולות
של חדר המועצה היו פתוחות לרווחה, ומוחזקות בידי משמרת כפולה; עוטי השחור והכסף
ניצבו זקופים במקומותיהם, מחווים הצדעה למפקדם ולאצילים הצועדם עמו; מצידן השני של
הדלתות, ניצבה חבורה גדולה וזעופה של יונאים חמושים; הללו בהו באצילים באי-חיבה,
מרטנים ומסתודדים ביניהם.
"אכן,
חבורה מקסימה ומנומסת כדבעי!" העיר אר-קאהרדול בלגלוג, מעווה פניו קלות לנוכח
אדיהם של גלילי העישון; היטב יכול היה לראות את המבטים הרושפים אשר הוחלפו בין
אנשי השר-לאנראד לעוטי השחור והכסף. פניו של אראנמיר סמקו בזעם, כאשר הבחין בשני
יונאים נוספים, עוטים לבוש-ארגמן, הניצבים בחדר פנימה, מאחורי כסאו המפואר של
המלך. מלבדם, היה אולם המועצה ריק כמעט לחלוטין; המלך ופמלייתו טרם באו, ואך
אצילים בודדים היו ישובים במקומותיהם.
לרגע, נראה
מפקד המגדל כמתכונן להסתער על צמד היונאים מרושלי המראה, שמחלצותיהם הארגמניות
נראו כמבקשות להקיאם מתוכן. אלא שבמשנהו, פלט אנחת אומללות מבין שפתיו, והתיישב
בכבדות בכסאו, מצחו שעון על ידו.
אחד היונאים,
אשר עישן את גלילו המעובה סמוך מדי למקומו של אר-קאהרדול, ספג מבט שקט אשר גרם לו
להתנודד בחפזון לאחור, כמעט ומפיל את אחד האגרטלים תוך כדי נסיגתו.
"כך טוב
יותר!" הפליט מושל דורתאנג בניחותא, שולח ידו אל אחד מבקבוקי התירוש המונחים
לאורך שולחן המועצה המעוגל. מוזג לעצמו כדי מלוא הגביע, התרווח בכסאו ולגם מעדנות,
מנסה לסדר מעט את מחשבותיו. ברגע הבא, הבחין בשני הגברים עוטי הכחול שנכנסו אל
האולם, ארשת דרוכה ומסוייגת על פניהם. חיוך חיוור עלה על פניו, כאשר התרומם, נד
בראשו לאות ברכה.
"ברוך אתה
בבואך, אנאריון מקאיר-אנדרוס!" אמר, מחווה בידו אל עבר הכסא הסמוך למקום
מושבו.
הרוזן
אנאריון, מפקד חיל המצב של האי הגדול שבאפיק האנדואין, היה גבר חסון בגיל העמידה,
פניו נוקשות ושפמו המאפיר מטופח היטב. על עינו השמאלית עטה רטיה שחורה, באשר זו
אבדה במלחמת הלוטוס. כל חזותו זעפה היתה, כמוהו כמעט כגשם המוסיף להלום בחלונות
האולם מבחוץ.
"לכבוד הוא לי, מושל
דורתאנג". ענה הלה, ידו הימנית מאוגרפת על חגורתו, וכל חזותו אומרת הסתייגות
"שנים עברו מאז ראיתיך לאחרונה, אם כי חתנך שהה יומיים בצל-קורתי לפני חודשים
מספר. האם עלה בידי להציג בפניך בעבר את בני הבכור, דארולד?" הוסיף, שמץ
גאווה נמהל בקולו כאשר החווה לעבר הצעיר הניצב בסמוך לו. הלה מיהר וקד עמוקות.
"לעונג הוא לי, דארולד
הצעיר" התחייך אר-קאהרדול "הנך דומה עד-מאד לאביך, אם יורשה לי
לאמר".
'ושמא יתר על המידה' הוסיף
והרהר בליבו. דארולד, גבר חסון ונאה למדי בשנות העשרים המאוחרות לחייו, ירש מאביו
בלא ספק את קומתו הגבוהה ותווי פניו התקיפים. שער-ראשו החום-כהה נקלע לצמה מסודרת
אשר ירדה על גלימתו הכחולה; עיניו הירוקות-אפורות סקרו את סביבתו בדי-חשש.
'הבה ונקווה לטובתך, נערי, כי תגדל ותעשה למדינאי טוב יותר מאביך' העיר אר-קאהרדול
בינו לבינו 'זאת, כמובן, אם תשאר בחיים זמן רב די הצורך'.
דבר זה, ידע אר-קאהרדול היטב, לא היה מובטח כלל וכלל בימים טרופים אלו; קל וחומר,
נוכח הדרך בה נראה אנאריון כמתעקש להתעמת ולהעלות את חמת המלך הצעיר פעם אחר פעם.
מושל קאיר-אנדרוס לא הסתיר מעולם את דעתו הבוטה על אלאדון ומעשיו. אר-קאהרדול,
מצידו, הטיב לנחש כי לו היו ברשות הרוזן נכסים החורגים מחיל מצב קטן הניצב על אי
צנוע, הרי שהיה נעשה זה כבר קורבן לתאונה מצערת.
"אמנם" הרהר
"יתכן ובקרוב תוודע דווקא לאי אומלל זה חשיבות לא מעטה..." אלא שאת זאת,
כמובן, לא יכול היה המלך הצעיר לדעת בשלב זה.
הרוזן אנאריון התיישב בהיסוס
מה לצידו של אר-קאהרדול, שולח מבט נוטף בוז אל עבר הכס הריק.
"ובכן, מושל
דורתאנג!" פלט לבסוף "האם גונב לאוזנך דבר-מה על דברי ההבל בהם עתידים
להוגיע את אוזנינו היום? על אפסותם של היונאים" ירק מפיו בלעג "הספקתי
לשמוע זה מכבר, כמו גם על הדרך בה הסירו את ראש-הבהמה של אחד מראשיהם מעל כתפיו.
סביר להניח" הוסיף, מתרווח בכסאו "כי הוד-מלכותו ילעיט את אוזנינו בדברי
בלע וזעף על הדרך בה הוצא הברנש להורג ו..."
"יתכן" החזיר
אר-קאהרדול, רושם רשום-היטב את הדברים בזכרונו "אך הנמך את קולך!" הוסיף
בדי-נזיפה "בלא ספק, אין המלך מאושר ממותו של הנציב לאורנסול. אלא"
הוסיף בקול שקט יותר "שמרבית הקצף יצא, לדעתי, על הדרך היהירה בה בחר המחסל
האלמוני לשלוח את הראש במגש, כרומז למלך כי הוא עצמו הינו הבא בתור. אותו ברנש
עלום" הוסיף, שולח באנאריון מבט מלגלג "צריך היה לדעת, כי אם אין הוא
מעוניין לפגוע במלך, לא היה עליו להרגיזו לשווא; ואם אכן שקל לפגוע לעשות כן, לא
היה עליו להזהירו".
אנאריון נשך את שפתיו, מופתע
ונבוך לרגע.
"יהא אשר יהא
הברנש" סיכם מושל דורתאנג בלחש "הרי שהכניס עצמו, ושמא אף אחרים זולתו,
למצב מסוכן למדי".
"יתכן" השיב
אנאריון בקול נוקשה מקץ רגע, ידו שבה ומשחקת בניצב חרבו.
אר-קאהרדול השתתק, הוגה בצעדו
הבא; לעת-עתה, רצוי יהיה מאד כי אנאריון ישאר על כנו. יהא עליו לנסות ולדאוג לכך,
דבר אשר יחייב את מרגליו לשים עיין על הרוזן הפזיז, ולמנוע אותו ממעשי איוולת
אשר...
תרועת חצוצרות רמה קטעה את
חוט מחשבותיו. הדלתות בקצהו המרוחק של האולם סבו ונפתחו; ובעוד האצילים ממהרים
לקום ממקומם, קרב אלאדון מלך גונדור ובא, מלווה במשרתו האישי וכמה משומרי ראשו.
עמם, באו אף הגבירה הסופרת והנסיך ראמבאדא. חרף העובדה כי נוכחותו של נסיך אומבאר
היתה בלא ספק פרט בעל משמעות רבה, מצא אר-קאהרדול כי מבטו נמשך דווקא אל רולאנדה.
פניה של הסופרת היו חיוורות כסיד, ועיניה מואדמות. דומה היה כי תמעד בכל רגע על
קצה שמלתה ותתמוטט אפיים-ארצה. לרגע, נפגשו עיניהם; להרף-עיין, הישירה רולאנדה
מבטה אל המושל, מבחינה במבטן השואל של עיניו - כמו רצתה לפנות לעברו. אלא שברגע
הבא, השפילה את עיניה.
'תמהני' מלמל אר-קאהרדול.
השמועות על מחלתה המסתורית של הגבירה הסופרת הגיעו לאוזניו זה-מכבר. האם היה זה אך
היחס המבחיל בו זיכה אותה המלך, או שמא היו אף דברים אחרים בגו?
"הבט במחזה נתעב
זה!" שמע את קולו המתריס של אנאריון לצידו "הכיצד מעז המלך להביא לכאן
את הנסיך ההראדרי ולחשוף בפניו ענייני מדינה, כאילו נעשה לבן-בית בארמון זה?"
"אולי משום שאכן נעשה
לבן-בית" החזיר אר-קאהרדול בלא להסב ראשו. אזי, שם-ליבו לראשונה לארשת פניו
של המלך, ופעמון אזעקה חרישי צלצל בתוך ראשו. פניו הנאות והבהירות של המלך לא בערו
עוד בזעם פרוע, כאשר ציפה אר-קאהרדול. נעדרו מהן כליל העיניים המתרוצצות בזעם,
מבקשות קורבן לשפוך עליו את זעמו. אין פירושם של דברים כאילו שכחה חמתו, הזהיר
המושל עצמו מיד, סוקר את החיוך היהיר, הידעני-למראה אשר ננסך על שפתיו של אלאדון.
"הוא זומם דבר-מה"
מלמל בבהילות, חש עצמו להרף-רגע מוטרד ולא בטוח "להיכן נעלם לו השר
לאנראד?".
"הוד מלכותו הרם, מלך
בחסד-עליון על גונדור-רבתי!" הדהד קולו של הכרוז; האצילים טפחו בידם על לוח-ליבם
לאות ברכה ונאמנות, קדים עמוקות בעוד המלך מתיישב, ארשת השחץ לא סרה מעל פניו.
כלאחר יד, נשא ידו לעבר אראנמיר הזקן, מורה לו לפתוח בדברים.
מפקד המגדל זקף ראשו, חש את העיניים הנעוצות בו מכל-עבר.
"מלכי הרם, נצר
לאיסילדור ואלסאר" פתח בקול רועד קמעה "אציליה ושועיה של גונדור האדירה.
בשעה קשה וקודרת התכנסנו כאן; אך יומיים חלפו מאז הכה בנו מרצח שפל, הבז לחוקי
המלך. והנה נתבקשנו אנו, כאבותינו בימי-קדם, לסעוד את מלכנו ואדוננו בעצה
ומשענת..."
'משענת קנה רצוץ' הרהר אר-קאהרדול, מקשיב אך בחצי אוזן למליצות אשר הוסיפו לקלוח
מפיו של מפקד המגדל הקשיש, כמו התמזג קולו האיטי והקצוב עם טיפות הגשם הנוקשות
בחלונות. ושולח מבט ארוך אל מלוויו של המלך. הנסיך ראמבאדא נראה משועמם למדי, פיו
לועס וידו משחקת לאיטה בגביע הבדולח העומד לפניו. רולאנדה ישבה במקומה, ראשה מוטה
קלות לאחור; נראה היה כי לא הקדישה תשומת לב כלשהי לנעשה באולם המועצה; כל חזותה
היתה כשל מי שמצויה הרחק מכאן, שפתיה נעות בלא קול, כמנהלות שיחה מוזרה עם אי-מי
מעבר לטווח ראיה.
"אף אם חלוקות דעותינו, הרי שעלינו להתאחד מאחורי מלכנו ועטרת ראשנו"
הוסיף אראנמיר לשאת את נאומו הצפוי כל-כך "עלינו לאמץ כח, ולהשיא עצה כבימים
ההם, בהם טובת הממלכה..."
אר-קאהרדול, שקולו של מפקד
המגדל הביאו כמעט לידי נמנום, הוקפץ וננער באחת, כמוהו כיתרת הקרואים; אפילו
רולאנדה פקחה את עיניה, מטלטלת ראשה כמי שנעורה מחלום; צחוק רם, יבש ולעגני, שיסע
את מליצותיו של אראנמיר הזקן. לרגע, דומה היה כאילו נמוג אף קולם של הרוח והגשם
נוכח צחוקו הגדול של אלאדון; זה צלף בלא רחם בקירות והדהד פעמיים ושלוש ברחבי
האולם, גורמים למפקד המגדל לפעור פיו לרווחה מגודל ההפתעה.
"האח, אראנמיר הזקן
והטוב!" געה המלך בבוז "שמעתיך די והותר; אכן, עצותיך היו מן המשובחות,
לו עסקנו בעניינים אשר התרחשו לפני שני עשורים. אלא" הוסיף בעיניים בורקות
"אנוכי לא באתי הנה כדי לשמוע עצות ודברי הבל אחרים; ממך או מאחר
זולתך. התאחרה השעה, ואין היא יפה למועצות ושאר הבלים. באתי כדי להשמיע לכם, את צו
רצוני".
אראנמיר נשמט ברפיון אל תוך
כסאו, בעוד המלך מתרומם, סוקר במבטו היוקד את פניהם המופתעות של האצילים.
"בטוחני כי כל אצילי גונדור נאמנים לי עד טיפת דמם האחרונה, כפי שהואיל
אראנמיר קשישא להבהיר לי, ברוב טובו. למצער" הוסיף ברוב-משמעות "כל
אציליה החיים של גונדור ישמרו לי נאמנות, במהרה ובקרוב. זאת מפני" הטעים,
מרים את קולו בהדרגה כשחקן תאטרון מיומן "שהחלטתי שלא לבזבז עוד זמן, ולהכות
את הצפע בראשו. זמן רב מדי מזדחל רצונו אל הממלכה הזו וחותר תחתי ותחת
נאמני".
אר-קאהרדול הידק שפתותיו, כל
ישותו דרוכה.
'האם אחרתי את המועד?' שאל
עצמו, מגניב מבט אל עבר אנאריון; הרוזן ישב זקוף וגאה כפסל שיש, עינו הבריאה רושפת
בוז.
חיוכו של אלאדון התרחב, בעודו
שב ומעביר מבט על פניהם המתוחות של האצילים, כל-כולו מדושן עונג מן המחזה. לרגע,
הפסיק דבריו, מתענג על המתח הכבד העומד באוויר. אזי, נסוב ופנה אל הנסיך ראמבאדא.
"ידידי, בן-בריתי וגיסי לעתיד" שאל במתק-קול "אמור נא-לי: כמה
חיילים הבאת עימך במסעך לגונדור?"
"לא רבים במיוחד"
השיב הלה, מופתע קמעה נוכח השאלה, ממהר לבלוע את שארית המגדנית שלעס בפיו בכדי לא
ליתן תשובה בפה עמוס מזון. מלבד אלו מאנשיו אשר באו עמו אל המגדל הלבן, נכחו
כחמש-מאות במצודת בני-ברית; כח גדול במעט מן המוסכם... אך הדבר נעשה לפי רצון
המלך, ומדוע שיבקש לחשוף זאת כעת?"
אלאדון שילח בו מבט כעוס.
"אין ברשותך
חיילים?" סנט "מדוע?"
"המממ..." גמגם
ראמבאדא, עודו מנסה להבין את כוונת מארחו "אבל לאבי הגדול..." הוסיף
בקול רועם, מאלץ עצמו לטפוח על חזהו ולהעלות מבע מטופש על פניו "יש רבים,
רבים מאד! שתי רבבות לפחות של גיבורי-חיל עוטי ארגמן!"
כמה מן האצילים שילחו בו מבט
שבוז ומשטמה נמהלו בו יחדיו; ראמבאדא שילח ידו אל גביע היין והגישו אל פיו, משים
עצמו כבלתי-מבין.
עינין של המלך אורו; הארשת
הכעוסה נעלמה באחת מפיו.
"בטוחני" החזיר, נשיפת התלהבות נפלטת מפיו אגב דבריו "כי אביך הטוב
לא יסרב להעלות כמחצית מהם צפונה... כשם שאף הבאלכות ואנשי הקרונות לא יסרבו לאותה
משאלה עצמה. זאת, ידידי ורעי" הכריז בקול גדול, עיניו מתיזות זיקים
"משום שמלחמת אדירים עומדת בפתח! כלום לא שמעת את משק כנפי ההיסטוריה, טופחות
בעוז בחדר זה ממש?" קולו של המלך הלך וגבר, הופך לרעם גדול ומהדהד; האצילים
ישבו מנגד, בוהים נכחם בפנים חיוורות.
"מלחמה!" זעק, הולם
על השולחן באגרופו "הנה פרסותיה הזועמות של המלחמה קרבות ובאות, והנה הן
רוקעות ושואגות בחלל האוויר!"
ראמבאדא, מופתע לחלוטין, נאחז
שיעול כבד, כמעט ויורק את היין מפיו.
"מלחמה?" גמגם, נתפס בפעם הראשונה מזה זמן רב כשהוא בלתי מוכן לחלוטין
"לא העזתי לחשוב, הוד-מלכותו כי..."
"מלחמה!" שב אלאדון
ושאג, קולו מכסה כליל את קולות הסערה המשתוללת מחוץ למגדל "קצתי בבוגדנותם
ובתעלוליהם הנלוזים של אנשי הסוסים! קצתי במזימות הבגידה שרוקמים אנשיהם המטונפים,
ובמרצחים ששלחו אל תוך ארמוני! יכתב בזאת!" רעם "כי מלך גונדור גמר אומר
בדעתו להשיב אליו את חבל קאלנדרון, לאחר שינער משם את אנשי האורווה המטנפים את
אדמתו! אתה, נסיך אומבאר, תהיה עד להחלטה זו, ותחתום על האיגרת אשר...
רולאנדה!" התיז מעבר לכתפו "קחי לך מגילה ורשמי את דברי!"
עבור ראמבאדא, נפלו הדברים מהר מדי.
"האם השתגע
לחלוטין?" שאל עצמו, תמה האם שקל המלך הצעיר את הדברים בדעתו, טרם החל מכריז
הכרזות מסוג זה. כל מלך שעיניו בראשו היה חושב פעמיים, טרם יבקש ממי שהיה שנים
מעטות קודם לכן אויבו המר, להכניס רבבה של אנשים חמושים אל תוך לב-ליבה של ארצו.
כך או כך, יהיה עליו למהר ולכתוב איגרת אל אביו... אלא שאת זאת יעשה אך ורק מחר;
ראשית, יברר ברר-היטב האם מתכוון אלאדון לדבריו. לא היתה לו, לראמבאדא, כל כוונה
להתבזות בעיני אביו וכל שועי האראד.
אשר לו עצמו, הוסיף הנסיך
בהרהור שני, ספק גדול אם יצטער על לקח נמרץ שיונחל לפרשים היהירים ובהירי השער
שבצפון; אלא שראשית כל, יש לשקול היטב את כל ההשלכות. אחרי ככלות הכל, עדיפות
גונדור ורוהאן מסוכסכות ביניהן על גונדור רבת עוצמה, אשר גבולה מגיע עד הרי הערפל.
מאידך גיסא, אם אנשי ראהון יהיו אלו אשר יזכו...
קולו של אלאדון, אשר שב ונישא
בחלל האולם, ניתק את חוט מחשבותיו הקדחניות. כעת, היה המלך הצעיר מכתיב דברים
לרולאנדה. זו, מתנשמת בכבדות, נטלה את הקולמוס והחלה נאבקת בקלף המעוטר הלפות
בידה. לרגע, נראתה לרמאבדא כמוכת ביעותים, נאבקת בקולמוס כמו היה נחש ארסי המתפתל
ופוער את לועו כדי להכיש.
אלא שחזותה מעוררת הרחמים של
הגבירה הסופרת היה הדבר האחרון אשר הטריד את אלאדון באותו רגע.
"כתבי כך!" רעם.
"אלאדון, מלך גונדור בחסד עליון ואדון לחייהם ומותם של כל נתיניה, מודיע
בזאת ברוב חסדו וגדולתו, כי על כל אנשי הצפון הגסים וחורשי המזימות לעזוב את מחוז
קאלנדרון אשר בגונדור בתוך חודש ימים ולא יאוחר מכך! אם לא יעשו כן, הרי שהמלך
הגדול ובני-בריתו יעלו צפונה בראש צבאם המאוחד, ליטול את הארץ עליה יושבים אותם
בני-עוולה שלא בזכות. איש בממלכתי לא יסייע עוד לבני הצפון, וכל קשר עמם יחשב מכאן
ואילך כבגידה במלכות. כל הרכוש השייך לרוהירים ברחבי גונדור מוחרם בזאת..."
האצילים ישבו מנגד, הלומים כמו הכה בהם הברק; אמנם, הכל ידעו את דבר העויינות
הנטושה בין אלאדון להרגריף אדון ההיכל הזהוב. לא פעם, הרהרו הבריות בכך כי עויינות
זו עתידה להביא לצרות-צרורות ביום מן הימים; אלא, שצפויה ככל שתהיה, נוראה היתה
הבשורה בבואה. רבים דימו כאילו נשבר דבר-מה בחללו של אוויר; הגשרים הנה נשרפו,
ודבר לא יהי עוד כאשר היה. אראנמיר הרכין ראשו; קאראתול מלוסארנאך רעד כעלה נידף.
אלא שאט-אט, הופנו כל העיניים אל אר-קאהרדול. זה ישב קפוא במקומו כאילו הפך לנציב
של אבן. הכל ידעו, כי חרב מרחפת כעת מעל ראשו של האדיר במושלי המחוזות, באשר
רעייתו המנוחה היתה תאודווין לבית איאורל, אחותו הבכורה של המלך הרגריף. מאז
ומעולם, היו מהלכיו של אר-קאהרדול בצפון רבים; בתו היחידה ארנדיס היתה בת-בית
בהיכל הזהוב, מקום אליו הזדמנה לא פעם במהלך מסעותיה, דבר אשר אלאדון ידעו היטב.
אלא שאר-קאהרדול, מופתע ומאויים ככל שיהיה, שמר על שתיקתו הרועמת, ואך לשווא שלח
אליו אלאדון מבט מלעיג. אלא שאז, התפרץ הרוזן אנאריון; מתרומם באחת, הלם באגרופו
בכח רב על גבי השולחן, משסע את דברי המלך.
"היה לא יהיה!" זעק
"האם יד הערלים השתלטה לחלוטין על מגדל זה ועל אדוניו?! הכיצד כורת נצר לבית
אלסאר ברית עם אויבי אביו וארצו, ויוצא עמם ולמענם כנגד העתיק בבעלי בריתה של ארץ
זו! אין בנמצא גבר הגון אשר יסכים לקחת חלק במלחמה נפשעת אשר כזו, תעלול עיוועים היאה
לזה אשר לא יקרא בשם. אנוכי לא אעשה כן, אף אם יהיו חיי תלויים לי מנגד!"
בדברו, שלח את מבטו סביב, אל
עבר יתרת האצילים המסובים סביב השולחן. אר-קארהדול הוסיף לשבת באין-אומר, ואילו
יתרתם כבשו את מבטם בקרקע. הכל ידעו, כי דינו של אנאריון נחרץ; איש מהם לא התאווה
לחלוק עמו גורל זה. רגע ארוך חלף, טרם הבין אנאריון כי הינו עומד לבדו, בודד אל
מול עיניו היוקדות של המלך.
'אנשי קש, פחדנים ארורים!'
מלמלו שפתיו. מקץ רגע, הפר ראמבאדא את הדממה.
"נוכח האשמות הכזב אשר
הוטחו בי ובעמי" אמר בקול איטי, אדיש לכאורה "הריני להבהיר, כי שאלה זו הנה
מענייניה הפנימיים של ממלכת גונדור, ושלה בלבד; אך אם יתבקש, ישקול אבי
האם..." כאן, הפסיק את דבריו, באשר נוכח כי איש אינו מקשיב לו כלל ועיקר.
המלך ניצב מנגד, ידיו שעונות על השולחן, ועיניו סוקרות את אנאריון כפוסחות על שתי
הסעיפים.
"האמנם, מושל קאיר אנדרוס?"
החזיר לבסוף, קולו נוטף לעג "האם חוזה אתה כי החלטתי תעורר... המממ... אי-אלו
בעיות נאמנות בקרב כמה מאצילי גונדור?"
אנאריון הישיר את מבטו אל
המלך, גאווה ויאוש לוהבים בפניו.
"אכן כן, מלכי"
הפטיר בלא שמץ חרטה, ידו אוחזת בניצב חרבו "אם תשים עצמך כמלכי הערלים,
ותוסיף ללכת בדרכם, אכן תהיה צפוי לכזו".
אר-קאהרדול הניד ראשו ביאוש.
'שוטה ארור!' הרהר בקדחנות.
רק מעשה שטות בל-יאומן זה של אנאריון נדרש לו, להוסיף על צרותיו. כעת, היה מושל
קאיר-אנדרוס חשוב כמת. מטה ראשו אל עבר פתחי האולם, ציפה לשמוע את קולו של המלך,
צורח לאנשיו החמושים לחוש לעבר אנאריון ובנו ולהשליכם אל הצינוק. אלא שהמלך אך פרץ
בצחוק.
"כולי שמחה" סנט
באנאריון "לדעת עד כמה דואגים אצילי הנאמנים לשלומי, ואף טורחים להזהירני
מפני סכנות... ואכן, הסכנה בעינה עומדת" הוסיף בקול שקט יותר, מצליח אי-כה
לכבוש את צחוקו הקר "ומשום שבוגדים ומרצחים אורבים לי ולאצילי, החלטתי לשמור
על שלומכם מכל משמר. יוכרז בזאת!" שב והרים קולו "כי כל אצילי גונדור
יוסיפו להתארח בארמוני, למען בטחונם, עד ליום הכלולות והיציאה לקרב אשר תבוא
בעקבותיה".
האצילים זעו, ואי-אלו מהם התלחשו בזעם; דבר אשר כזה לא נודע בגונדור מאז ימיו
הרעים של עידן התרעלה. אלא, שאיש מהם לא רצה להפוך לקורבנו של המלך; בכל אשר הפנה
זה את עיניו, נפסקו הלחישות באחת.
"כולכם תהיו לאורחי הכבודים" שב ועלץ אלאדון, נהנה מנצחונו "כולכם
זולתי אחד. אנאריון מקאיר-אנדרוס!" החריף קולו "מאחר והעדת על עצמך כי
הינך, ככל הנראה, ידידו הטוב ואיש שלומו של מלך האורווה, מצאתי תפקיד אחר בעבורך.
עוד היום, תעזבו אתה ואנשיך את הארמון, ותשימו פניכם אל אדוראס. עמכם תשאו לשם את
דברי זה" אמר, שולח אצבע איטית ללטף את סנטרו "אם יקרים לרב-הסייסים חייו
וחיי עמו, עליו למהר לבוא ולכרוע ברך בפני, ולבקש בעוונה ושפלות-רוח את סליחתי על
כל מעשיו הרעים. אם יעשה כן, אולי יעלה מלפני הרצון לחוס עליו. נדיב מאד, הלא
כן?"
אנאריון הוסיף לעמוד במקומו,
מישיר עיניו אל המלך באין אומר. רגע ארוך ניצב על מכונו, ואזי קד בנוקשות והפך פניו,
יוצא מן האולם בצעד נמרץ. בנו ושומרי ראשו יצאו בעקבותיו.
אלאדון גיחך, שב ומישיר מבטו
אל אר-קאהרדול הנבוך.
"האם יש לאי-מי דבר-מה
נוסף לאומרו, בטרם תנעל מועצה זו?" שאל בהתגרות, לא מסיר ממושל דורתאנג את
עיניו. הלה נאנח ומשך בכתפיו.
"דעתי בוודאי ידועה לך,
הוד מלכותו" הפטיר לבסוף, קם בדי-יגיעה ממקומו "אולם מאחר ורואה אני, כי
אין דבר אשר ישנה את דעתך, לא אומר דבר; שבועת האמונים שנשבעתי להגן על כתרך,
כמוני ככל באיו הכבודים של אולם זה" הוסיף "בעינה עומדת, אף אם סבורני
כי שגית שגיאה מרה בהחלטתך. די לי בזאת".
אלאדו כיווץ גבותיו, מתוסכל
למדי. אלא שחיש מהר התעשת, שב ומעלה חיוך יהיר על פניו.
"ובכן, אצילי ונתיני
הטובים!" קרא, מחליט שלא לתת לאותו תסכול קטן להעים את העונג הרב שמילא כעת
את ישותו "כעת, אצווה לחגוג את המלחמה הבאה עלינו לטובה, נשף! נשף אדיר יערך
בקרוב, כמיטב הכנסת האורחים של המגדל הלבן! עלינו לחגוג, שועי ונכבדי!" הרים
קולו עוד יותר "לחגוג, כפי שלא חגגנו עוד מעולם!"
פורץ בצחוק מתגלגל, הסתחרר
המלך ופיזז באחת אל עבר הדלתות, צועק ומוחא כפיים. בני-פמלייתו חשו בעקבותיו.
רולאנדה צעדה לצד נסיך אומבאר, שפתיה רועדות ועיניה הדומעות עצומות למחצה. שקועה
כל-כולה במחשבותיה הקודרות, לא נתנה דעתה מבעוד מועד לבסיס הקנדלברה המוכסף הניצב
בדרכה. זעקה חנוקה נפלטה מפיה, משניגפה רגלה במתכת הקשה. מאבדת את שיווי משקלה,
התנודדה באורח מסוכן, בעוד ראמבאדא ואחד מעוטי השחור והכסף חשים לנסות ולאחוז בה
משני צדדיה. עוד הוא אוחז בזרועה השמאלית, חש ראמבאדא דבר-מה רך הצונח על רגלו.
נעצר לרגע, שלח ההראדרי את מבטו כלפי מטה. אזי, נפערו עיניו בתמיהה. המגילה
המעוטרת אשר נשמטה לצד רגלו היתה לא אחרת מאשר האיגרת אותה כתבה רולאנדה דקות
ספורות קודם לכן.
מפנה את מקומו לאחד לשומר נוסף שחש לתמוך בגבירה הנוטה להתעלף, חש ראמבאדא את
הסקרנות ניצתת בו. באין-אומר, רכן מטה כמבקש לבחון את נעליו, לפת את מגילת הקלף
הטקסית ותחבה אל תוך גלימתו. מקץ רגע, לכשראה כי כל העיניים נעוצות ברולאנדה, נסוב
מספר צעדים הצידה, אשר אשר נשען בגבו אל הקיר שליד האח. אזי, שלח את ידו והחל פורש
את המגילה כדי מלוא אורכה.
'אכן, מחלה פקדה את הגבירה,
אם ההינה לשמוט חפץ אשר כזה, ואף לא ליתן דעתה לכך' הרהר בינו לבינו 'מן הסתם פקדו
אותה מכאובים קשים בעת הכתיבה, אם לשפוט לפי הדרך בה אחזה בקולמוס'. לבטח, הרהר,
עשוי אלאדון לכעוס עד מאד, אם יתגלה כי כתבה את דבריו בכתב מקוטע ומכוער, אשר
איננו יאה לאגרתו של מלך.
אלא שברגע הבא, פער נסיך
אומבאר את פיו בתדהמה. המגילה הגדולה לא הכילה ולו מילה אחת בשפת המערב; אף לא
בשפת האראד או שפת-אנוש אחרת. כל שראו עיניו לא היה אלא בליל קווים דק, מעשה חרט
עדין, המתקשקש ומתפתל סביב זנבו באין משמעות.
'אוי לרולאנדה היפה!' הרהר
בצער כנה. ברגע הבא, אחזה בו החלטת פתאום; עושה צעד זהיר אל עבר האח הגדולה, מיהר
ושמט את המגילה אל תוך הלהבות. תמה היה מדוע מיהר כל-כך לעשות זאת, כאילו אחזו כח
מוזר להרף-רגע. אזי, משך בכתפיו באדישות. כך או כך, לא היה לקשקוש זה כל ערך
בעבורו. באשר לרולאנדה, דומה היה כי יטב גורלה אם יסבור המלך כי המגילה אבדה בעת
נפילתה של הגבירה הסופרת; לכל היותר, עשוי הוא לכעוס מעט ולצוות על לבלריו להתקין
אחרת - גורל טוב לכל הדעות מאשר עלול לקרות אם יגלה המלך כי עושת דברו לא טרחה
לכתוב דבריו כלל ועיקר, ותחת זאת התקינה קשקושי-קולמוס חסרי פשר.
לקח זה, האחרון, היה ידוע
לנסיך מזה שנים רבות; מאז אותה סעודה בארמון אביו, בה העז אי-מי לזלזל בצו רצונו
של מלך אומבאר. הלה, אשר לרוע המזל הריק די והותר יין-שֶנֶף אל קרבו קודם לכן, יצא
מכליו - ובטרם הכריעה אותו שכרותו, קיפחו פילגש אחת וארבעה נערים-מגישים את חייהם,
מתבוססים בדמם אל מול פניו של יורש העצר בן השש ואחותו בת הארבע.
פיהוק יגע הרעיד את לסתו; צר יהיה לו, אם יפקוד גורל דומה את רולאנדה זהובת השער.
אלא שכעת, היה עליו לתת דעתו לעניינים אחרים, חשובים יותר.
"מלחמה כנגד
רוהאן!" מלמל בינו לבינו, מנסה לשקול בדעתו את הסכנות והיתרונות, אחד לאחד.
בניגוד לאביו מהיר החימה או לשר הבאלכות הצעיר והפזיז, לא ראה ראמבאדא מעולם את
יעודו במלחמה דווקא; רקימת תוכניות שלווה אגב משתאות עמוסי מטעמים עינגה אותו לאין
ערוך מאשר שדה קטל פרוע. אלא, שככל שהרהר בכך, החל מודה בליבו כי דווקא מסיבה זו,
עשויה מלחמה מוצלחת בצפון להעלות את קרנו במולדת, ולסכור את פיהם של אלו מן
האצילים אשר כפרו ביכולתו לרשת את אביו בבוא היום. יתר על כן; בדרך זו, יוכל הן
לשכנע את אביו להעביר פלוגות מומאקיל לפיקודו האישי, והן לנחול די שלל ועושר כדי
לשחד די והותר משועי האראד ולהופכם לאנשי שלומו.
"מה גם" גיחך בינו לבינו "שלא הייתי מסרב לפילגש יפה וזהובת שער
בתור הדובדבן שבקצפת. שמועה שמעתי, כי בנותיו של הרגריף הינן, אכן, סחורה משובחה
אשר ראוי להתכבד בה"
השעות רדפו זו את זו
בעצלתיים; אט-אט, החל היום העכור והגשום מפנה מקומו לעלטת הליל; הגשם, גובר ונחלש
לסירוגין, הוסיף להכות בחלונות הארמון, אשר גונם האפרורי הלך ונתכהה בהדרגה, ככל
שהלכה שארית האור ונמחקה מן הרקיע.
צפון בעמקי חדריו, היה
אר-קאהרדול סובב הלוך ושוב, מאזין בחצי אוזן ליבבת הרוח החורפית המתדפקת על חלונו
המואפל. אי-שם מלמטה, יכול היה לשמוע את הדי צעקותיהם של יונאים, המוליכים אסירים
כבולים בנחושתיים. מושל דורתאנג התקשה לנחש, האם נעצרו אותם אומללים בחשד הקשור
להכרזת המלחמה דהיום, או שמא בשל אותו חוק מטופש, בן ימים אחדים, האוסר לבישת
גלימות אדומות.
'ומי מלבד ארו עצמו יוכל
להבין את נפשו של הילד המטורף?' העיר במשיכת כתפיים.
אלא שאלאדון, פזיז ומטורף ככל
שיהיה, הצליח להפתיעו ולהכניסו למצב ביש; הכל התרחש מהר מדי, התמרמר בינו לבין
עצמו. מי יכול היה לפלל כי המלך ישתטה עד כדי כך כי יכריז מלחמה על רוהאן וישפיל
את אציליו באותו היום עצמו?
'היה עלי לחשוב על כך' הרהר
מושל דורתאנג 'ושמא היה זה השר לאנראד שלחש את המזימה המטופשת על אוזנו? אם רוצה
צמד-חמד נעלה זה להרוס את גונדור כליל, הרי שנקט בדרך הנכונה...' עווית של תעוב
עלתה על פניו, כאשר נזכר בראש היונאים.
'זמן רב מדי התעלמתי ממנו
כמעט כליל' נזף בעצמו. כעת, יהיה עליו לקחתו ביתר רצינות במארג תוכניותיו... זאת,
לאחר שימצא דרך להחלץ מן המיצר ולהרוויח זמן עד אשר יושלמו תוכניותיו. אזי, יהיה
בידו די ויותר אמצעים ללמד את המלך הצעיר פרק בהלכות נימוס.
'תמהני, האם בסופו של דבר לא
ימצא עניין השידוכין משעשע למדי' הרהר בדי-לעג 'נסיכה הארדרית צעקנית ומאופרת
להגעיל יושבת לצידו וממררת את חייו, בעוד מוכה הירח הקטן אינו יכול לגעת בה לרעה,
פן יבולע לו... או שמא היתה אחת מחתולות הבר הפרועות של רוכבי הקרונות הולמת אותו
יותר..."
מגחך בקדרות, התיישב מושל
דורתאנג ומזג לעצמו כוסית יין נוספת.
'אך לשווא יוצא קצפם של אוהבי
המסורת על האירוסין' העיר בינו לבינו בשמחה לאיד 'וודאי חוששים הם מיורש-עצר אשר
יוולד מהעסקה. אולם, אני לשכעצמי דואג פחות; משום-מה, ספק גדול בליבי אם יאריך
המוקיון לשלוט זמן ארוך די הצורך בכדי להוליד יורש-עצר כלשהו'.
חיוכו המלגלג התרחב, כאשר
נזכר במבטים הזועמים והששים לקרב שנעצו בו קציניו ושומרי-ראשו, בעת שכינסם בטרקלינו,
שעה קצרה לאחר תום המועצה. נינוח ומפוהק כלפי חוץ, דחה באחת את כל הצעותיהם חמומות
המוח.
"מניה וביה, היה בכוונתי
להשאר כאן זמן-מה" הרגיעם, חיוך לגלגני נסוך על פניו "מזג האוויר הסתווי
על מרגלות מינדולוין היה חביב עלי מאד מאז ומעולם ו...עצתי היא שתסיר את היד הזו
מניצב החרב, קסטמיר' שילח הערה עוקצנית לעבר אחד מבני-פמלייתו 'אלא אם כן עז חשקך
להתמודד לבדך מול מחצית משומרי הארמון, כמובן". אזי, אל מול פניהם הנדהמות,
אחז בקולמוס והחל כותב מכתב לחתנו, אנטרל.
"חתני היקר!" הקריא
בקול משועשע, בעודו כותב במרץ "כידוע לך, הנני מתארח תחת צל-קורתו של
מלכנו האהוב. סבורני כי אשאר כאן זמן-מה, חודש לפחות, לסייע בענייני מדינה, ולהנפש
מעט בחסותה של הכנסת האורחים הנדיבה לה זכיתי. האם בכוונתך להגיע לדורתאנג, או שמא
לבוא לפוגשני במגדל הלבן? עצתי לך היא שתחיש צעד; רוחות הסתיו תתעצמנה בקרוב,
ויתכן כי יהיה עליך לקבל ולמלא פקודות הרות-גורל אשר יוציא מלכנו בימים הבאים,
באשר ספק אם אוכל לעזוב בקרוב את המגדל.
האם שמעת דבר מארנדיס שלי?
מאד הייתי רוצה לראות את שניכם במהרה ובקרוב..."
כך הוסיף לכתוב, בשופי ובנחת,
מול עיניהם הכלות של אנשיו; בכל מחוזו רחב הידיים, ידעו רק שלושה אנשים את משמעות
המילים אשר שורבבו אל תוך מכתבו.
"ודאו כי אנשי המלך יראו
את המכתב טרם צאתו" סיכם בקול נחרץ "הרי אין רצוננו כי יחשדו בכשרים,
הלא כן?"
'רוחות הסתיו תתעצמנה בקרוב'
מלמל. מרגע שיקבל אנטרל הצעיר את המכתב לידיו; בתוך שלושה חודשים יהיו אנשיו
מוכנים, עד לאחרון שבהם. באותו מועד, אם ישחק לו המזל, יסתיימו העניינים בצפון
בכי-טוב. לאחר מכן, יהיה בידו שפע של זמן להפרע ממי שההין להשפילו.
מתרווח באפלוליתה הנעימה של
כורסתו, התיר לעצמו להרהר מעט במכרו הגא והזעפן, מאלווין אדון איזנגארד.
'שוטה קשה עורף' הרהר
בסלחנות, מהרהר בהכרזת המרד הכמעט-רשמית של מושל האורתאנק, אשר הורה לנעול את
שעריו בפני שלוחי אלאדון, מודיעם חד-וחלק כי יש לו עניינים חשובים יותר לעשותם
מאשר לבוא לארמונו של עריץ צעיר וכושל, ולהטות אוזן למשוגותיו. כעת, ללא ספק, יעשה
האורתאנק יד אחת עם רוהאן... או כך לפחות מתכנן אדונו הנוכחי. אדון, אשר ספק גדול
מאד אם יוותר בחיים עד תום החורף הקרב.
'יריב צפוי שקול ליריב מת'
הוסיף בינו לבינו, מהרהר בתוכניותיו. בהעדרם של נסיך דול-אמרות ומושל האורתאנק,
ועם חבורת אצילים מרעידה ומיבבת, יעשה אלאדון כחפצו בעצרת שועי גונדור.
'יהנה הגור מנצחונו!' הפטיר
באדישות, מוריק את הטיפות האחרונות מכוסו. אט-אט, הניח לעצמו להכנע לעייפותו, מטה
את ראשו לאחור ושוקע בנמנום חרישי, ידיו רפויות על מסעד הכורסה.
מושל דורתאנג לא ידע כמה זמן
ישן; שעה או שעתיים, לכל היותר. רעם מתגלגל הוא שהעירו, מרעיד את התריסים הנוהמים
ומצלצל בינות לכוסות הבדולח. הרוח הוסיפה לשרוק ולחבוט בחלון, בעוד הגשם נחלש לכדי
טפטוף מרגיז. מתעלם מכל אלו, שב אר-קאהרדול והשתקע במנעמי כורסתו, כאשר בקע קול
אחר, חוזר ונשנה בעקשנות; אר-קאהרדול הסב את ראשו בכהות, מסלק קווצה משערו המכסיף
מעל עיניו. לאחר רגע, מששבה אליו צלילות דעתו, הבחין כי אותו הקול אינו בוקע מעבר
לחלון. אי-מי היה הולם בדלת ביד כבדה, עטויית כפפה.
"כבוד המושל!" שמע את קולו העמום של עוטה השחור והכסף "יש בידי
הודעה מהוד-מלכותו. הוא מבקש לראותך תיכף ומיד!"
"ומה רוצה השוטה הצעיר
בזו הפעם?" שאל אר-קארהדול את עצמו בעייפות. לרגע, הרהר לשוב ולהשתקע בכורסתו
הנוחה, ולהתעלם מאותו שלוח מרגיז עד אשר יואיל להסתלק מחדריו. אלא שברגע הבא, נאנח
והתרומם בדי-עמל. במצב הדברים הנוכחי, עדיף יהיה שלא להרגיז את המלך פעם נוספת.
משתהה אך זמן קצר כדי לעטות גלימה ולהטיב את חזותו, פתח את הדלת; עד מהרה, צעדו
הוא ושניים משומרי-ראשו בעקבות עוטה השחור והכסף, אשר החל מעפיל מהארמון הישן אל
המגדל הלבן, שיריונו המהודר משקשק בעודו מעפיל במדרגות השיש.
להפתעתו של אר-קאהרדול, לא שם
עוטה השחור והכסף את פניו אל אולם המועצה או טרקלין האורחים, אלא הוסיף והעפיל
מעלה-מעלה, בואך אל חדרי השינה המלכותיים. בתוך עשרים דקות, לערך, ניצבה החבורה
הקטנה בפני דלתות הזהב המוארות הסוכרות את את מגוריו של אלאדון. שם, עמדו הצועדים
מלכת, נותנים בידי אר-קאהרדול סיפק להשיב את נשימתו ולנעוץ מבט קצר בפניהם אטומות
המבע של הזקיפים העומדים על המשמר, זקופים וחיוורים כפסלי-שיש. עוטה השחור והכסף
שהובילם נקש קלות על הדלתות, אשר נפתחו כדי סדק. אזי, החליף מילים מספר עם בריה זו
או אחרת אשר הציצה מן העבר השני. אזי, שבו הדלתות ונסגרו.
הדקות זחלו לאיטן;
אר-קאהרדול, שעון קלות על אחד העמודים, החל מקווה בליבו כי הנה נמלך המלך בדעתו או
שיינו הכריעו ארצה. אלא שאז, לבסוף, שבו הדלתות ונפתחו; פרצופו המעוגל של רודיון,
משרת המלך, נתחב והופיע ביניהן.
"הוד מלכותו יקבל אותך עכשיו" צייץ, כל חזותו מתוחה ומפוחדת. אר-קאהרדול
הנהן, מסתיר את אכזבתו. עוטה השחור והכסף וצמד שומריו של מושל דורתאנג ננערו,
פונים ללכת בעקבותיו אל תוך הדלתות. אלא שרודיון הניד ראשו לשלילה.
"רק כבוד המושל" אמר, מנסה בלא-הצלחה לשוות לקולו הגבוה ארשת תקיפה.
"בלי שומרים, ככה ציווה הוד-מלכותו; הוא רוצה לראות את כבוד המושל
בארבע-עיניים, כך אמר, ויתרגז מאד-מאד אם לא..." קולו נקטע, נמהל בחריקת
הדלתות הנפתחות. פניו המפוחדים, כמעט מעוררי-רחמים, הבהירו הבהר-היטב את המשכו של
המשפט.
עוטה השחור והכסף משך בכתפיו,
מודה למזלו הטוב על כי אין הוא עומד בנעליו של רודיון; שומריו של אר-קאהרדול
הזעיפו פנים, אולם מחווה-יד תקיף מעם אדונם בלמם, מאלצם להוותר במקומם.
"אם כן, הובילנו אליו,
נערי הטוב" הפליט אר-קאהרדול באדישות מעושה; דבר-מה בתוכו רטט בחשש. כל דרך
התנהגותו של המלך מוזרה היתה, ולא נשאה חן בעיניו כלל ועיקר. אלא שכעת, לא עמדה
בפניו ברירה כלשהי. קופץ שפתיו, צעד בעקבות המשרת קטן הקומה, חולף-עובר על פני
המיטות המפוארות, המכוסות בסדיני שני, ושולחן הסעודה הפרטי, המכוסה בכלי מיתריל
בוהקים. רודיון החל פותח דלת הזזה מעוטרת, כאשר דיבר קול מתוך האפלה.
"סלק מכאן את פרצופך המכוער, ננס!" הדהד קולו של המלך "פטור אותי
ואת המושל מנוכחותך המאוסה, פן יבולע לך!"
רודיון יבב דבר-מה בלתי ברור,
הפך פניו ומיהר לרצרץ משם והלאה. מחמיץ פניו, הסיט אר-קאהרדול את הדלת, חש את רוח
הלילה הקרה צולפת בפניו.
'אכן' הרהר בקדחנות, חש כיצד
נדרכים כל איבריו 'שעת הראיון הנה הגיעה'.
מתקדם בזהירות, צעד
אר-קאהרדול אל תוך המרפסת החשוכה, חש כיצד ניתזים המיים סביב רגליו. הרוח שורקת
באוזניו, נטש כליל את חסות הגג והלפידים, חודר אל תוך-תוכי העלטה הקפואה. טיפות
גשם טורדניות הכו בשערו וכתפיו, כאשר הסב מבטו אנה ואנה, תר אחר המלך כשהוא מצפה
לברכת שלום עוקצנית וקרירה.
"הוד מלכותו!" אמר בקול רם, מאמץ את עיניו. אלא שקריאתו נותרה בלא מענה.
רק מקץ רגע, משהתרגלו עיניו לאפלה, הבחין בדמותו של השליט הצעיר. הלה ישב, כדרכו
מדי פעם, על גבי המעקה הגבוה הצופה אל העיר, כאילו היה חסין לחלוטין לפגעי הרוח
והגשם. גבו מופנה אל אורחו, היה המלך משלשל רגליו אל מעבר לשפה, גופו רכון באורח
מסוכן אל תוך הלילה שמן העבר השני. דומה היה, כמו רותקה כל ישותו אל דבר-מה עלום,
נסתר מן העיין. שערו השחור, הארוך, השתחרר מקישוריו כליל והיה מתנופף בפראות.
"מה יפה היא סערת
הלילה... כה הפכפכה ומעוררת השראה!" מלמל בקול-רם, ספק אל אורחו, ספק לעצמו.
זיק זדוני ריצד בעיניו של
אר-קאהרדול.
'יום אחד' הרהר בתיעוב 'תטה
את גופך מעט רחוק מדי, שוטה צעיר...' מחשבה מענגת ריצדה במוחו; הגוף הצעיר המסתחרר
מטה-מטה בזעקת שבר, עד התרסקותו המזעזעת על אבני כיכר הכניסה למגדל. פיתוי חרישי
זורם בעורקיו, עשה אר-קאהרדול צעד עדין קדימה 'ושמא יסייע לו אי-מי במעשה-מצווה
מבורך זה?'
אלא שאזי, בלא התראה, ננער
המלך וזינק ממקומו כנשוך נחש; ארשת מאיימת נסוכה על פניו החיוורות, סגר על
אר-קאהרדול במהירות. הלה, מופתע ונבוך כולו, נרתע שני צעדים לאחור.
'האמנם נחשפתי?' נבעת ליבו,
פחד צונן מחלחל לפתע אל תוך אבריו. היטב הכיר את האגדות העתיקות על אלסאר האציל
ושאר מלכי קדם מהוללים, אשר יכולים היו לקרוא את מחשבות כל הסובב אותם; כך יכולים
היו לחשוף את מזימות יריביהם באיבן.
'אולם... האם ירש אף הגור
השוטה את אותה מתת? לא יתכן!'
אלאדון התקדם, עיניו בורקות
ואגרופיו קמוצים; אלא שבמרחק שלושה צעדים לערך מאר-קאהרדול, נעצר.
"כולי שמחה על שבאת
לראות את פני, אדון דורתאנג" הפטיר, סוקרו מכף רגל ועד-ראש; אזי-נפגשו
עיניהם. אר-קאהרדול החל מחוה קידה, עמוקה מעט יותר מהרגיל, כאשר שלף המלך את חרבו
מנדנה. הלהב הארוך הבהיק, פולח את העלטה במעופו. צחוק צרוד, קצר, נפלט מפי אלאדון,
כאשר החל משתעשע בלהב אל מול פני בן-שיחו. לרגע, ליטפו בחיבה; אחר החל מטילו מיד
אל יד, כלהטוטן צעיר המפגין את פרי-לימודיו.
אר-קאהרדול נדרך כולו,
אצבעותיו יורדות באיטיות אל ניצב חרבו; האם החליט אלאדון לתוקפו? רגע, התלבט המושל
בחשך, ואחר אילץ עצמו להרגע; לו היה המלך רוצה לסלקו, היה משתמש ללא ספק במתנקש,
תחת להרשיע עצמו בדרך מטופשת כזו, אשר תהפוך את כל גדודי מורדור לאויביו, דווקא
כאשר הוא מתכנן לעלות על רוהאן. יתר על כן; אלאדון נודע מאז ומעולם באהבתו
לשעשועים מטופשים מסוג זה: נפנוף חרבות וסכינים סביב אוזניהם של משרתים נפחדים,
טיפוס על גג המגדל וצליפה בעורבים ברובה-קשת... מאז עלה על כס המלוכה, לא פסק
ממעשי הבל ילדותיים. אך שמא... דוקא בשל כך, מן הראוי להזהר?
עוד אר-קאהרדול שקוע בשרעפיו,
הוסיף אלאדון להשתעשע, ארשת יהירה של "אנוכי האדון היודע-כל" נסוכה על
פניו; רגע ארוך עבר, בטרם שב ופתח בדברים.
"אדון דורתאנג, אדון
דורתאנג..." פיזם, משתעשע בלשונו ומשליך את חרבו באוויר. אזי, פצח בזמר, קולו
המתגרה גובר והולך:
"זמרו נא ושירו יושבי
מגדל אנור,
כי הקיץ הקץ על מלכות סאורון,
וארצה קרס-נפל מגדל אופל!"
עוד המילים האחרונות מזדעקות
מגרונו הניחר, שב ותפס את חרבו.
"ומה שלומו של נחשי
החביב הערב?" לעג בקול נורא. אש יוקדת בעיניו, הלם במהירות מסחררת, להבו פולח
בשריקה את האוויר. אר-קאהרדול, שאחר להבחין בתנועה, נרתע בכבדות, אלא שברגע הבא,
חלפה התנופה הנוראה אי-כה לצד מותניו. צוחק צחוק גדול, השיב המלך את חרבו אל הנדן.
קולו היהיר הדהד בין קירות האבן, מכסה להרף-רגע על שריקת הרוח.
אר-קאהרדול התנשף בכבדות; אלא
שברגע הבא אילץ עצמו להזדקף ולשלוח מבט תקיף נכחו. לא היה בכוותו ליתן למלך הצעיד
להתענג על עלבונו, כאילו היה משרת נפחד גרידא. זיק של כעס ניצת בעיניו.
"ובכן, הוד-מלכותו"
אמר לבסוף, משלב ידיו על חזהו "בוודאי לא זימנת אותי אל מגדלך בכדי להוגיעני
בנפנופי חרבות. במה אוכל לסייע בידך?"
אלאדון שב וצחק, קולו מבשר
רעות.
"ומדוע לא, נחשי
החביב?" החזיר "בפעם הבאה שאפזם לי שיר זה, יתכן כי לא תהיה עוד בין
החיים. אך נניח לכך כרגע. אכן, ברצוני היה לשוחח עימך על מספר עניינים בעלי
חשיבות. אלא..." אור מסוכן נדלק בעיניו בדברו "אל תעז אף לנסות ולשכנעני
לחזור בי. מלך אינו מבזה עצמו וחוזר בו מדבריו קבל עם ועדה".
"כרצונך" השיב
אר-קאהרדול בקול קודר, מהרהר לרגע בנחשולי הדם בו התכוון המלך הצעיר לטבע את ארצו;
גמדי מוריה יצעדו ללא ספק לעזרת רוהאן, בעלת בריתם מזה מאות שנים ארוכות. יתכן, כי
כך יעשו אף בני ביאורנינג ומלך דייל. ספק גדול הוא, אם לקח העריץ הצעיר בחשבון את
כל אותם דברים טרם החל מתפאר בנצחונו הקרב. כמו כן, הוסיף והרהר בבוז, היו אף
דברים נוספים אותם לא לקח בחשבון. כמה וכמה דברים.
"רציתי לשאלך שאלה, אדון
מורדור" צלף אלאדון, שב ומשתמש באותו מונח מצמרר אשר ככל הנראה נתחבב עליו
לאחרונה "האם הינך נאמן לשלטוני? בכל מאודך? האם תגן על כתרי?"
"כמובן, מלכי
ואדוני" השיב אר-קאהרדול מיד, בז לאלאדון בכל ליבו "הנני נאמן לך בכל
מאודי, ממש כשם שהייתי נאמנו של אביך המנוח".
אש פרועה נדלקה בעיני המלך.
"כך שיערתי" צלף
בקול מפחיד "אם כך, יש לי דבר-מה להראותך". דברים אלו בפיו, שלח ידו אל
אחד השולחנות הרטובים הניצבים בסמוך, לופת דבר-מה מתכתי בידו, ומטילו באחת ארצה,
אל לפני רגליו של בן-שיחו. אר-קאהרדול השפיל מבטו, בוחן את שיריון הקשקשים הפגום;
לרגע, קפא מבטו. אף בעלטה, יכול היה להבחין היטב בסמל דרקון שחור, מוטבע ביד-אומן
בתוך קשקשי המתכת.
"השר לאנראד הביאו אלי
בליל אמש" ריסס אלאדון מבין שיניו, שב ונועץ את עיניו היוקדות במושל דורתאנג
"אחד מאנשיך נידב אותו למפקד משמר היונה באוסגיליאת, לפני ימים מספר. האנשים
אשר רצחו את אבי" הרים קולו "עטו את הדרקון השחור על שיריונם. כך סיפרו
הגמדים!"
אר-קאהרדול משך בכתפיו
באדישות מעושה.
"טיבם של שכירי
חרב" השיב בעייפות "כי הם מחליפים את אדונם מדי פעם. האם יכול אני לוודא
אצל מי שירת כל אוחז חרב אשר נכנס לשירותי במרוצת השנים? ומדוע לי לפגוע בידידי
הטוב, טאר-לינרוס המהולל?"
אלאדון הצטחק בבוז.
"ואני לא שמעתי כי
לנחשים יש ידידים... אולם, הזהר והשמר לך, מושל מורדור! הינך זומם דבר-מה, ואני
יודע זאת" הלהבות ריצדו נוראות בעיני המלך, כאשר סגר על בן-שיחו, ראשו קרב
באיום אל פניו.
"אני, כך תגלה בדרך הקשה, איני שוטה תמים כאבי, אשר כולכם אוהבים להלל
ולקלס" לעג מר נמהל בקולו "אם אך אגלה דבר-בגידה, אצווה לסייד את
עצמותיך על החומה. האם הבנת את דברי?"
אר-קאהרדול סרב להרתע לאחור.
"אינני אוהב כי מאיימים
עלי, הוד-מלכותו" החזיר בשלווה, מישיר את עיניו אל עיני המלך.
"ואני אינני אוהב כי
אצילים צבועים ושקרנים חותרים תחתי ובוגדים באמוני, מנהלים שיחות תמוהות עם נסיך
אומבאר וזוממים מזימות אחרות, אשר אותם וודאי אגלה בעתיד" התנהם אלאדון
"תמהת בוודאי" הוסיף בלעג "מדוע שחררתי את הבוגד הקטן והחצוף
מקאיר-אנדרוס".
מושל דורתאנג לא ענה דבר,
חיוך מריר עולה על פניו.
"לא, לא הוריתי לסלקו
בדרכו צפונה" צחק אלאדון, כקורא בשנית את מחשבות בן-שיחו "אינני כמותך;
הואלתי לשחרר את דק הרקק מן הרשת, כדי להדק את אחיזתה באחיו הגדולים יותר. כלום
סברת שאינני יודע כי הטפש שתום-העיין וחילו הקטן יחברו אל מלך רוהאן במלחמתו
נגדי?" לעג "דבר זה ברור היה, כעצם הגשם היורד בחורף. אלא שנזקק אני
למעשה בגידה רשמי זה, כדי שתהיה בידי עילה לטפל בכל יתרת הבוגדים השורצים בגונדור".
מגחך, שילח המלך אצבע צרידה
אל מול פני אר-קאהרדול הנדהם.
"חוששני, כי תשאר אורחי
לזמן ארוך מאד, נחש. זאת ואף זאת; כבר מחר, תכתוב מכתב נוסף אל חתנך החביב, ותורה
לו לחוש בלא דיחוי אל המגדל הלבן; עשה כדברי, והנחה את צבאותיך לציית לאנשי בשדה
הקרב, ואותירך בחיים. נסה לרמות אותי או לחתור תחתי ולו פעם אחת" הבהיר,
נשיפת עונג לעגנית בוקעת משפתיו "ואשלח אותך אל האיין. האם הבהרתי את דברי די
הצורך, מושל מורדור?"
"אכן הבהרת" מלמל
אר-קאהרדול בקול סדוק; בפעם הראשונה מזה זמן-רב, לא הצליח עוד להסתיר את המבוכה
והחשש שעלו בקרבו. דומה היה, כי די היה בכך כדי לענג את המלך עד מאד.
"וכעת, אציל נאמן ומסור
שלי" הלעיג "הינך רשאי לסור מכאן. ושיחה קטנה זו" הוסיף כלאחר-יד
"לא התרחשה מעולם. מובן?"
אר-קאהרדול נסוג לאחור וקד,
מושפל ומובס.
"מובן, הוד מלכותו"
הצליח להפליט, ליבו מפעפע שנאה.
'בזו הפעם' מלמלו שפתיו כאשר
שבו רגליו והלמו במורד המדרגות, נשימתו כבדה ולחייו סמוקות 'הפעם הרחקת לכת, גור
מטונף. אך המילה האחרונה ביננו טרם נאמרה. בי נשבעתי!'
* * *
אצבעותיה הדקות של רולאנדה נסגרו ברכות ממיתה על שלהבתו של אחרון הנרות; רגע אחד
טיפסה הלהבה מעלה, כמנסה נואשות לחמוק ממר גורלה, ובמשנהו דעכה והיתה לאיין; כעת,
היה חדרה של הגבירה הסופרת שרוי כל-כולו באפלה משכרת; רק ריצודה העמום של עששית
הבדולח הכחולה המטלטלת מן התקרה הוסיף להבליח חלושות מזגוגית החלון. גוני אינדיגו
רופסים פשטו סביב, מלטפים את לחייה הקרות של הגבירה ביד עוממת.
באיטיות מוזרה, השילה רולאנדה
את שמלתה מעל גופה ושחררה את שערה מקישוריו; אזי, קרסה באין-אומר אל בין סדיניה.
זהב מחלפותיה נפזר על הכרים והשמיכה, נוצץ קלושות כמו היה פיסה משמי הליל.
"עלטה..." לחשו
שפתיה אל תוך האוויר הכחול "עלטה אשר שררה בכל... עלטה אשר תשרור
בכל..."
חיוך מזוגג, נטול-עליצות, עלה
על שפתיה, בעודה מתמסרת כל-כולה לאפלולית המענגת.
העלטה היתה שם תמיד; אולם כעת
חשה הגבירה הסופרת את עצם מגעה; נדמה היה לה, כי היא יכולה לדבר אליה, ולהשיח
בפניה את הכמוסות במחשבותיה... אם אין היא יודעת-כל בלוא-הכי.
נשיפה עמוקה, לַבְנוּנִית,
בקעה מבין שפתיה; כהרף-עיין, נזכרה באותו עיסוק מטופש בו נאלצה לעסוק בשעות אשר
חלפו מאז התפזרה המועצה; מאתיים כרכים נוספים מספריה הובאו מהיכל המעתיקים, והיה
עליה לחתום על כולם, בזה אחר זה, טרם נטלם אחד מלבלרי היונאים. השר לאנראד או
אי-מי מטעמו, כך נאמר לה, התעקש כי עגלת הספרים תצא לדרכה עוד הלילה. רולאנדה לא
זכרה להיכן ומדוע. למען האמת, אף לא התעניינה בכך כמלוא הנימה. מחשבותיה רחוקות
היו משם מרחק רב. אזי, סוף-סוף, שוחררה לדרכה; שעות ארוכות ישבה בחדרה באין-נוע,
בעוד הלילה מעמיק ושעת חצות באה וחולפת, אי-שם מעברם השני של ענני הסופה.
"ספרי..." לחשה
לעלטה. נדמה היה כי המילה ניתזת מפיה ונמוגה באיין, כמוה כקליפת אגוז חסרת-ערך.
הכיצד הצליחו ימים ספורים
לשנותה כל-כך? שאלה עצמה. הגבירה הפטפטנית ועליזת המראה לא היתה עוד. תחתיה, בא
לעולם יצור חרישי ומהורהר, אחוז תלאובות. להיכן נעלמו בלא שוב הענק החביב עם
מטריית הקסמים, הגמדונים המרקדים על הקשת, וכל אותם מטאטאים מעופפים עליזים
וססגוניים אשר גדשו את מחשבותיה? הם הלכו, הלכו לעולמים, והותירוה באפלה באין צעיף
עליה; מראות חדשים נרקמו אל מול עיניה, קודרים ונטולי-חמלה. אף כעת, בעודה שוכבת
אפרקדן במיטתה, יכולה היתה לראותם נרקמים בעלטה שמעל ראשה, והחדר עצמו כמו הסתחרר
ונמוג; הרים אדירים, הבוקעים מתוך נחשולי ים שחור; רוחות סופה קוצפות, מסתערות
במלוא עוצמתן על איים אומללים; ישיש כמוש הכושל במסדרונות שאין להם ראשית וסוף,
מחכך ידיים צרובות וממלמל ביסוריו הנצחיים; וזה אשר אינו נם, נוקב בצינת מבטו את
מרחביה של ארץ מתה, המשתרעים עד קצה האופק.
הוא היה שם; הוא קרא בשמה. לא
היה עליה לעשות דבר, מלבד לעצום עיניים, לשכוח הכל ולגלוש... לגלוש אל מעמקי העלטה.
רולאנדה כמעט ויכולה היתה לחוש כיצד היא הולכת ומתהדקת באיטיות... מן המזרח ומן
הצפון הקפוא... וכעת, נוראה ונוקבת, אף מן המערב.
האש הבוערת בקריסטל רחשה
בזעם, משליכה הבזק כחול על פניה. רולאנדה התזדקרה לישיבה, מנערת את ראשה בכבדות
ונועצת מבטה באור הקלוש הזוהר מולה. רגע, התנשפה בכבדות, שולחת מבט כמה בכריה
האפלים, הקוראים לה בקול ענוג, מפתה כל-כך. במשנהו בחרה את בחירתה.
"הנני מסרבת לבוא"
לחשה, מזדקפת באיטיות. אזי, מאלצת את רגליה הדואבות לשוב למרותה, החלה עושה דרכה
אל עבר האור הכחלחל.
נדמה היה לה, כי עיניה נעשו
חדות יותר, פולחות את הסובב אותן בבהירות חדה עד-כאב. בעוברה ליד שולחן הכתיבה
הגדול, יכולה היתה לראות כל חריץ, כל תנועה של השופין אשר פלח בעץ והכניעו למרותו.
יכולה היתה כמעט לראות בעיני רוחה אף את האומן, העמל לגלף את הרהיט בסדנתו הדחוסה.
לרגע, חשה את ידי היוצר, והנה הן מגלפות בעדינות את גופה שלה, מגלפו בסבלנות שאין
לה-קץ. אזי, חשה כיצד נוגעות ידיה בפנס הקטן. אור כחול הציף את פניה.
"הריני כאן" לחשה אל תוך האור העמום "הנני ואעשה את רצונך".
משחררת את העששית מן הוו, נטלה אותה בשתי ידיה ורכנה אל עבר החלון המוגף, מתעלמת
מקול הסערה המשתוללת בחוץ. העלטה שרקה בזעם, מטיחה עצמה בקירות כמבקשת לצלוף בה על
עזות-פניה; אלא שרולאנדה לא נתנה עליה עוד את דעתה.
'אך בבוא היום, אבקש לי גמול' הרהרה, בעודה מקרבת את הפנס אל התריס המוגף. הזוהר
הכחול התמר וגבר, אופף את כל גופה. אזי, החלו שפתיה נעות, שרות בקול איטי וענוג.
יד דואבת פרשתי מול אופק
עתיק,
סליל ממנה השלכתי, כחול
ודקיק.
חוט ענוג שטוויתי בינות
לעבים,
זוהר ומרצד בין מאות נתיבים.
ימינה או שמאלה? תהום או
רקיע?
אך אני לבדי, זאת אוכל
להכריע.
עוד השיר נישא כבכוחות עצמו
מבין שפתיה, והנה קולות העולם הלכו וגברו, אופפים את רולאנדה מעברים; יכולה היתה
לחוש את טיפות הגשם הכבדות, הנושרות ממרומים כאבני בליסטרה; גלי הנהר המו וסערו
אי-שם, במרחקים. יכולה היתה לשמוע את אנחת הזקיפים, אשר נאלצו לצאת מביתניהם בכדי
לפתוח את השערים בפני כרכרת הספרים. חריקות הגלגלים המתקדמים בנחישות באפלה של
אחר-חצות, היו כתרועות חצוצרה בעיניה. הלבלר נמנם על מושבו, נושם בכבדות כשכובעו
רחב השוליים שמוט לו על-פניו.
ברק נוסף הבריק, ורעם התגלגל; בעוד הכרכרה חולפת ברחוב החשוך והרטוב; הלבלר התנער
בנשיפה מפוחדת, חש כי דבר-מה אינו כשורה. אלא שרולאנדה ידעה היטב כי השעה הנה
נתאחרה. כמעט ויכולה היתה לחוש בדם הניתז, כאשר לפתוהו ידיים עוטות כפפות מאחור,
משספות את גרונו בסכין כהרף עיין. איש משני היושבים בכרכרת הספרים לא הספיק ולו
לזעוק בטרם מת.
הנה הוא הסליל, הושט את ידך.
התאבה לקחתו אל נבכי דרכך?
ככוכב שזהר באגן הגבירה,
או כקור עכביש בחשכת מערה,
הנה הוא פרוש, מתפתל לפניך:
התלך אחריו? הבחירה בידיך.
עודה שרה, רכנה הגבירה הסופרת
על פמוטיה, שבה ומדליקה את ראשון הנרות; להבה כחלחלה ניצתה באחת, רוחשת וזונקת
אל-על; צללים גדולים נעתקו ממקומם, נמוגים ונסוגים לקרן זווית. במרחק מחצית המייל
מחדרה, השלים אר-קארהדול, רטוב וזעף, את מלאכתו: במשיכה עזה, עטה על ראשו את כובעו
רחב השוליים של הלבלר, מושכו קדימה בכדי להצל את פניו.
"וודא שהם מקופלים ומכוסים היטב, שניהם" לחש לשומר-ראשו אשר עלה אל מושב
הרכב, עטוי בקסדתו הורדרדה של היונאי "נפטר מהם אחר-כך, במקום מתאים
יותר". עיניו בורקות, הידק מושל דורתאנג את קישורי גלימת הלבלר אל גופו,
מתעטף בקפידה.
"אל השער הראשי" הורה "ומשם לגשרי אוסגיליאת. לאחר שנעבור את
הצומת, נהיה בטוחים".
החייל הנהן, נוטל את המושכות
לידיו. גלגליה שבים וחורקים, הטלטלה הכרכרה קדימה, מתיזה את מימי השלוליות לכל
עבר. אזי, הרשה אר-קאהרדול לעצמו להתרווח ולהעלות חיוך מלגלג על שפתיו.
"הנה, שבו העניינים
לידי" הרהר בגאווה, בעוד הכרכרה חורקת משם והלאה, תיבת הספרים שבחלקה האחורי
מטלטלות בפראות.
* * *
אחת הדלתות הכפולות נהדפה
אט-אט, נפתחת פנימה כדי מחצית. אולם המועצה עמד בשממונו, ריק מיושב; שני לפידים
עוממים על אחד הקירות ורמץ מואדם הגווע באיטיות באח הגדולה שילחו עדיין אור חלוש
המרצד על אי-אלו מן הקירות המעוטרים. עוטה השחור והכסף הבודד אשר בפתחת המסדרון
התנמנם מזה שעה ארוכה על משמרתו; ראשו עוטה הקסדה שמוט קדימה, לא הניד ולו איבר
כאשר חלף רודיון העייף על פניו, וחמק אגב-פיהוק אל תוך האולם הגדול.
כעת, לא נותרו אלא שרידים מועטים למחזה אשר התרחש בין אותם קירות בראשית אחר
הצהריים; הכסאות סודרו וצוחצחו, והשולחנות נוקו והוברשו היטב. אך לשווא טלטל
רודיון את ראשו היגע, תר אחרי בקבוק תירוש משובח או צלחת מגדנות אשר נשכחו מלב.
מפליט אנחה יבבננית מבין שפתיו, התנודד קדימה ברגליים כושלות, קרב אל האח הגדולה
ואל הדלת הנגדית שמעבר לה.
"סוף-סוף!" מלמל;
כעת, לא היתה בפניו עוד דרך מרובה עד למגורי המשרתים; שם, יוכל לשים את ראשו היגע
על הכר ולחמוק לשעת-מה מצרותיו. כה עייף היה, עד כי אך בקושי הצליח לעמוד על
רגליו. הצללים ריצדו מול עיניו, בעד שכשל הלאה, מנגב את הזעה מפדחתו ביד כבדה
ורועדת.
לרגע נעצר, עינו צדה נצנוץ
קלוש על אחד המדפים הסמוכים לאח. האם התמזל מזלו, ואי-מי הותיר מאחוריו דבר-מה אשר
יוכל להביא מעט שמחה למר ליבו? עולה על קצות אצבעותיו, הציץ כלפי מעלה, ואזי משך
כתפיו באכזבה. לא היו אלו אלא מספר טיפות מיים, אשר אדמדומית הרמץ נתפסה בהם, גורם
להם לזהור באור קלוש.
מתוסכל, שלח רגל מעובה לבעוט
בדופן האח הסמוך אליו. אזי, בלא התראה, קפא מבטו. פסיעה אחת מרגליו, הבחין בחפץ
מאורך, מוטל באין-נוע, קצותיו המפוחמים טובלים בקצות הרמץ.
"לך לישון, טפש!"
יבב דבר-מה בישותו, לוחש לו כי הדבר לא יביא לו אלא צרות. דומה היה, כי הכל מביא
לו אך צרות ועלבונות בשנה האחרונה. מושך בכתפיו, נפנה ללכת. אלא שאזי שב ונעצר.
סקרנותו שבה והשתלטה עליו. בתנועה מהירה, כמפחד להמלך בדעתו פעם נוספת, גהר האיש
קטן-הקומה על הקלף המעוטר, המפוחם למחצה, ואספו לידיו. פותחו לרווחה ביד רועדת,
נשף בחוזקה כדי לפזר את שארית האפר.
תחילה, התכווצו גבותיו
בתסכול.
"הרי לך!" התאונן "קשקוש חסר פשר וזה הכל. כעת, הצלחת ללכלך את
ידיך בפחמים. משמע, עוד חמש דקות שתבזבז על רחיצתן טרם שתלך לישון".
בשאט-נפש, השליך את הקלף
הפרוש מידו אל תוך הרמץ העומם. להבה לחשנית התלקחה, כאשר צנח זה במלוא אורכו אל
תוך האדמומית.
רודיון זעק בפתיעה, כאשר אחז
האודם את הקלף המעוטר, מתפתל בינות לחריציו וזוהר סביב קצותיו. עוד הוא מתבונן
בעיניים קרועות לרווחה, התפתלה האש כנחשים אדומים ודקים לאורך קווי הדיו חסרי
הפשר; אלו כמו נעו לנגד עיניו, מלחששים בעודם מתגבשים ולובשים צורה:
"בוער, כבר הכל בוער.
אש ועשן! אין עוד מפלט. עוד מעט והכל יעלה באש. אכן, הכזיב המערב. אש! אש תחאז
בצריח הרם ותכלהו לאפר. עשן ואפר, ורוח תפזר אותו!".
להבות האח ניצתו בזעם; לוחשות
ורוחשות, זינקו מעלה, חורכות את דפנות האבן העבות. צורח בבעתה, סב רודיון וניסה
למלט נפשו; אלא שעייפותו עמדה לו לרועץ. בזינוקו הגמלוני, נתקל בשולי השטיח; לרגע
שנדמה כנצח, התנודד כשיכור על פי פחת.
"אש ועשן!" פלטו שפתיו בקול לא-לו. הלהבות יקדו סביב, עולות
ומבזיקות בתאווה; לרגע, דומה היה כמו שלחו לעברו אצבעות זקנות וצרובות, לבקש את
נפשו. צורח במלוא גרונו, אסף את שארית כוחותיו וזינק בפראות לעבר דלת המוצא, מותיר
את האח היוקדת והקלף המתפורר הרחק מאחורי גבו.
© כל הזכויות שמורות, בכפוף לכל דין ובכפוף
לזכויות היוצרים המקוריות על יצירותיו של טולקין. צילום, העתקה בכל דרך אחרת
או שימוש מסחרי כלשהו אסורים בתכלית, בלא אישורו המפורש והמשותף של הכותב, בכתב
ומראש. כל הפועל בניגוד להוראה זו מפר את החוק.