ברק נוסף
הבזיק, קצותיו המשוננים פולחים את השמיים האפלים לשניים; לרגע, הוארה הגבעה האפלה
שמנגד כבאור יום מלא; עד כדי כך, שאר-קאהרדול יכול היה להטיב לראות את האסמים
דולפי המיים הצופים מגבוה על הדרך הבוצית. אחר, שב הכל והחשיך; רעם אדיר התגלגל
מעל שדות פלנור. הסוסים התנשפו ונחרו במאמץ, גוררים את העגלה הרטובה הלאה משם.
כעת, החל תוואי הדרך לעקוף את הגבעה הנמוכה שלצידו, מפלס דרכו בינות תלמי בוץ
המעלים שמיר ושית. הגשם החל נחלש בהדרגה, מאז הותיר אר-קאהרדול את שבעת מעגלי העיר
מאחורי גבו, אלא שמושל דורתאנג קיווה בכל מאודו כי שבר הענן מוסיף לרבוץ על
מדרונות מינדולין. בדרך זו, עשוי המרדף שיצא בעקבותיו להתעכב עוד יותר.
'אף זאת לטובה'
גיחך, מתיר לעצמו להסיר מראשו את כובע הלבלרים הלח ורחב התיתורה. אוחזו בידו, נפנה
לנערו נער-היטב מטיפות המיים שדבקו בו. כסות-הראש שנטל מהיונאי המת נמצאה כבדה
וטורדנית, אולם לעת עתה מילאה את יעודה; ממש כשם שעשתה זאת קסדת היונאים הורדרדה
שעטה קסטמיר הישוב לידו, מנופף בשוט ומזרז את הסוסים בגידוף שקט. האחרון בשערי מינאס טירית
נותר הרחק מאחורי גבם, בלא שהטרידם איש מהזקיפים היגעים, הלהוטים להסתתר מפני הרוח
והגשם; לפי חישוביו של אר-קאהרדול, עלה בידיו לעבור באין-מפריע למעלה ממחצית הדרך
אל גשרי אוסגיליאת, אליהם יהיה לאל ידו להגיע בטרם יתם הלילה.
"ואזי..." מלמל,
מנחית אגרופו על ברכו ברכות מאיימת. בחורשות הצופות על אפיק האנדואין, לא הרחק
מהעיירה אוסגיליאת, הציבו הוא ואנטרל כמה עשרות אנשים, סיירים ותופשי-קשת מיומנים
המחופשים לרועי צאן; מרגע שיצלח את הנהר, יוכל לחבור אליהם עד מהרה ולחצות בעזרתם
את צומת המלכים, בואכה הדרך העתיקה וקירית אונגול. אם יקבל אנטרל את איגרתו במועד,
יתכן ויגיע לשם לפניו. חיוכו הצונן של המושל התרחב; שם, במצודה הרמה הצופה על
איתיליין מגבוה, יהיה בידם סיפק לשבת יחדיו ולתכנן את נקמתם במלך הצעיר והשוטה.
עיניו של אר-קאהרדול בהקו
כאשר צפה דמותו של חתנו הצעיר ועלתה בעיני רוחו.
'המשובחת ברכישותי' נהג
אר-קאהרדול לכנותו בפנים חדורות גאווה. ואכן, מושל דורתאנג סבר כי המזל האיר לו
פנים, כאשר זימן את אנטרל הצעיר לשירותו; היטב זכר את אותו יום קיץ לוהט, בו הגיע
הלה לראשונה אל שערי דורתאנג: אביר זר וחסר פמליה המחפש אדון. חזותו המאובקת
והבלויה, כך זכר אר-קאהרדול, גרמה למפקד המשמר לגחך בבוז, ולהורות להציבו כפרש
פשוט באחת ממצודות הספר. אלא שאר-קאהרדול עיכב בעדו. דבר מה בהבזק עיניו הערמומיות
של הזר צד את עיניו. עלייתו של אנטרל הצעיר לגדולה גרמה לרבים להניד ראשם בתמהון;
האביר הצעיר לא התגאה באילן יוחסין מפואר, ונותר חמקני מאד בכל הנוגע למוצאו. היו
שטענו, כי הוא ממזרו של אחד מבני האצולה בפאתי גונדור, ואילו אר-קאהרדול האמין כי
חתנו נולד למשפחת פשוטי עם אי-שם, אולי באחד ממחוזותיה של ארנור. אלא שהדבר לא
הטרידו כהו-זה, והוא לא לחץ על חתנו מעולם לגלות את סודותיו; היה בו, באנטרל, את
כל אשר היה אר-קאהרדול מצפה מבנו, לו היה לו כזה. לא עבר זמן רב, וכל דורתאנג
רעשה, כאשר החליט המושל לתת את ידה של בתו בידו של אותו בן-בלי-שם. אלא, שהמושל לא
נראה נראה כמתרשם מהתמיהות והמחאות, אף לא מאלו של בתו עצמה.
"הסכיתי ודעי" שינן
נחרצות באוזני בתו הנרגזת "אנשים, הם העושים שם משפחה מפואר, לא היפוכו של
דבר". זאת היתה אמונתו של אר-קאהרדול מאז מעולם, והכרותו עם רונדיל הצעיר
מלאמאדון ובריות אחרות כדוגמתו אך חיזקוהו בדעתו. דומה היה, כי כל אימת שהפנה
המושל את עיניו, נתקל בעוד רכיכה חסרת-תועלת המתהדרת באילן יוחסין ששורשיו בימי
אלסאר לפחות. שפתיו של אר-קאהרדול התעקמו מצער; לפני עשרות שנים, היו הוא ואביו
הזקן של רונדיל ידידים טובים; אף לאחר שנפרדו דרכיהם, מצא עצמו אר-קאהרדול לא פעם
מהרהר במושל לאמאדון הגאה בחיבה. כעת, לא יכול היה להמנע מלהרהר בפלצות על אודות
שנותיו האחרונות של מארדיל איש ההרים; מה חש כאשר ניטל ממנו כוחו, בעוד בנו הופך
את טירתו למאורת פריצים? מה לחשו שפתיו בשעותיו האחרונות, כאשר סגרה עליו האפלה
מכל עבר?
אנטרל היה שונה מהם, מכולם.
הוא, האמין אר-קאהרדול בכל ליבו, יעלה לגדולה ויגיע הרחק, אולי אף יותר ממנו עצמו.
לא פעם, מצא עצמו עומד נפעם אל מול מחשבתו המחוכמת ומרחיקת הראות של חתנו.
"שם הוריו, יהא אשר יהא,
איננו מעניין אותי כהו-זה!" הרעים בקול נוקשה כסלעי דורתאנג, כאשר התעקשה בתו
שלא לרדת לסוף דעתו. "כעת, הוא נושא את שמי ואת דגלי, להם הוא ראוי יותר מכל
אדם אחר שהכרתי. חדלי מהויכוח ולכי לשטוף את עינייך. נסי להראות ולהתנהג כגבירה,
בשם כל שדי התופת!"
כעת, היה אנטרל בדרכו חזרה
מביקור חשאי שערך אצל עושי-דברם בצפון, רוקם ומהדק את קצותיה של התוכנית הגדולה
ביד אומן. אר-קאהרדול חייך בשביעות רצון, כאשר נזכר בתוכן האגרת האחרונה שקיבל
לידיו, זמן מועט טרם סר אל המגדל הלבן. כעת, לא נותר אלא להרוויח זמן; עד תום
החורף, ישתנו דברים כה רבים, עד כי אלאדון השוטה לא יאמין למשמע אוזניו.
העגלה רעדה, מטלטלת לאורך הנתיב; לרגע, שקעה אל תוך מהמורה גדולה, גלגליה טובלים
בשלוליות ומתיזים קיטונות בוץ לכל עבר. קסטמיר הפליט צעקה מפיו, נאבק לשמור על
שליטתו בסוסים; לרגע, הוקפץ אר-קאהרדול ממקומו, חוט מחשבותיו מופרע. רגע ארוך עבר,
טרם שב והתרווח במקומו, תמה האם נתקל אנטרל בארנדיס במהלך מסעו צפונה.
'סביר להניח שלא' הרהר
בדי-עגמומיות 'ואולי מוטב שכך'. אנטרל, שלא זכה מעולם לחיבתה של רעייתו, העדיף
להנות מן החיים בהעדרה; מרגליו של אר-קאהרדול בישרו לו לא אחת על מנהגיו של חתנו;
מן הסתם, יניב מסעו הנוכחי של אנטרל ממזר חדש אחד, לפחות; אולם אר-קאהרדול העדיף
להעלים עיין ולעשות עצמו כלא יודע.
'וכיצד ניתן להאשימו, כאשר
רעייתו מסרבת במפגיע לחלוק עמו מיטה?' נאנח.
התנהגותה של ארנדיס גרמה לו
דאגה רבה, ככל אשר רדפו העונות זו את זו. תקוותו של המושל, כי בתו תתרצה בסופו של
דבר, או למצער תשלים עם גורלה, לא נראתה כקרובה להתגשם. מאז נישואיה, הרבתה ארנדיס
להעדר מביתה. בפעם האחרונה, ראה אותה אר-קאהרדול לפני עשרה חודשים, כאשר יצאה
מלפניו בסערה, פניה אדומים ומלוהטים מבכי. אר-קאהרדול הפציר והסביר, ולאחר מכן
איים ודרש במפגיע כי בתו תממש את נישואיה ותעמיד יורש. ארנדיס עמדה בסירובה, נוהגת
כילדה קטנה ומפונקת ומבהירה כי תעדיף להשליך עצמה מחומות הטירה מאשר להניח לאנטרל
לבוא אליה. בסופו של דבר, הניח לה ללכת; חשש ניקר בליבו כי בתו עתידה להאחז בטירוף
ולממש את איומה, אם יוסיף ללחוץ עליה בעניין זה. בבוקר המחרת, התבשר כי בתו יצאה
מן הטירה בשעת טרם שחר, וחברה לשיירת סוחרים אשר שמה פניה אל ארבור. משם, כך
הודיעה לו במכתבה שהותירה בחדרה, תסור אל בית דודה ברוהאן ואל קאזאד-דום. אל לו,
לאביה הנכבד ורב העוצמה, סיימה בלגלוג מר, לצפות לשובה בקרוב.
מאז, לא כתבה ארנדיס ולו
איגרת בודדה אל אביה; מרגליו הם שהודיעוהו, כי זה לא מכבר רכשה לעצמה בתו שכיות
חמדה בחצרו של מלך בטן ההר, וכעת שמה פניה דרומה, אל עבר רוהאן.
'ילדה מרגיזה' ריטן אר-קאהרדול
אל תוך האפלה. הבריות ריננו, כי נואש ממנה כבר לפני שנים רבות, ולא השתמש בה אלא
כתואנה לאמץ לו יורש כפי רוחו. ארנדיס ירשה את קומתו הגבוה ומבטו האפור-חודר של
אביה, אך לא שמץ מחריפותו ועורמתו.
'ממש כאמה לפניה' הרהר, צער
ישן מתגנב וצובט את ליבו. כתאודווין היפה לפניה, נטתה ארנדיס חיבה לנדודים ושדות
ירוקים; וממש כמוה, חשה נטע זר בטירת האבן השחורה הצופה על הרים קרחים ועל אשו
ועשנו המתמרים של אורודרואין. לפתע, חש עצמו אר-קאהרדול בודד עד מאד; חשש צונן
התמר בליבו, כי לא יזכה עוד לראותה. נודדת בחוסר זהירות עם סוחרים וגמדים בארצות
זרות, עשויה ארנדיס להיות קורבן קל למדי עבור אחד מיריביו.
אש ניצתה בעיניו.
"אך נסה לשלוח בה אצבע אחת, אלאדון, ואצלה אותך בתוך מגדלך!" סינן מבין
שיניו.
קרן רועים רחוקה הדהדה באפלה,
קולה מהדהד אי-שם מעבר לחוות המוצללות על פניהן היתה העגלה חולפת כעת. הגבעות
הנמוכות על פניהן עבר היו שוקעות בעלטה מאחורי גבו, נבלעות בהדרגה מעבר למסך הגשם
הנקלש. הדרך התפתלה, מתווה צורת פרסה בעודה חולפת בסמוך לראשוני בתיו של אחד מכפרי
הפלנור; כלבים נבחו בקול עמום מאחורי משוכות רטובות, קולם נמהל בגעייתו העמומה של
בקר המוצא אל המרעה. הרועים עטויי האדרות שחלפו על פניו שוחחו והתבדחו ביניהם
בלכתם, משל חסינים הם לחלוטין בפני הקור והגשם. אחד מנוטרי הפלנור שרכב על סוסו
בסמוך התעכב לרגע להביט במרכבה הדולפת העוקפת את הכפר באיטיות. חרף העלטה, יכול
היה אר-קאהרדול לראות כיצד התעוו פניו במיאוס משהבחין בסמל היונאים הצעקני הארוג
בקדמתה. אזי, הניד ראשו ודרבן את סוסו הלאה משם. גושי הבקר הכהים הוסיפו להתקדם
באדישות מצידו, מפלסים דרכם אל עבר הגבעות שבסמוך.
"אהוי, מיגהיר! שוטה זקן
שכמותך!" הרעים קול משועשע מתוך האפלה "האם עודך נחוש בדעתך לדשדש עימנו
בתוך הבוץ?"
"ומה חשבתם לעצמכם, ראשי
קש?" הרעים קול צרוד בתשובה, סמוך יותר למרכבתו של אר-קאהרדול "שאשאיר
את העדר בידיכם ואמצא עצמי מחוסר רכוש בתוך שבועיים? והיכן הוא אותו חדל-אישים,
דולמיר?"
מקהלת קולות הצטחקה בתשובה,
בעוד אר-קאהרדול מותיר את האחרונים בראשי הבקר מאחורי גבו וחולף בצילו של בית חווה
עתיק, שרצועות חזזית אפורות עולות מקירו כפאות לחיים.
"שרוע שיכור כלוט
במיטתו, מה חשבת?" החזיר אחד הרועים, מנופף במקלו "בפעם זו, לפחות, לא
התנודד לו התכשיט הלז מעל מרפסתו כאשר הוצאנו את העדר, צורח במלוא גרונו כי
המומאקיל חודרים העירה!"
"אשרינו" השיב אחר;
מקהלת צחוקים נוספת עלתה מאחורי גבו של אר-קאהרדול, נקלשת בהדרגה כאשר התרחקה
עגלתו, ואחרוני בתיו של הכפר פינו את מקומם לערוגות עשביה גבוהה ומרשרשת; כעת, לא
נותרה בפניו אלא שורת גבעות בודדת לחצותה. משיעשה זאת, יראה את הגשרים הגדולים אל
מול פניו. תרועת קרן נוספת הדהדה עמומה, הרחק מאחוריו, ואזי דעכה; השקט האפלולי שב
וצנח סביב, מופרע רק בנשימתו הכבדה של שומר-ראשו, ובטפיפתן האיטית של פרסות
הסוסים.
'האם אראה את ארנדיס בקרוב?'
שב אר-קאהרדול ושאל עצמו, אותה מחשבה טורדנית מסרבת להרפות ממנו; האם תתעקש זאת
להוסיף ולהתרוצץ ברוח ובבוץ, כמוה כאותם רועים אשר על פניהם חלף זה עתה? גבותיו של
המושל התכווצו בדי-זעף. היה עליו לתת דעתו הלילה לדברים אחרים, דוחקים מעט יותר
מגחמותיה של בתו. תמה היה על התקף החולשה המוזר שעלה בו. ממצמץ בעיניו, נשא מבטו
אל תוך האפלה המעובה והשקטה המקיפה את הכרכרה מעברים. אי-שם, בקעו כוכבים מעטים
מבין קרעי העננים, אורם זוהר קלושות על פני השדות השחורים.
אזי, דומה היה כי דמיונו שב
לתעתע בו; פעם נוספת, דימה לשמוע את הרוח לוחשת מילים רכות אל תוך אוזניו.
בלב מזרח - צריח רם,
אפל ראשו, חמוץ מדם.
יורדות רגליו אל עלט מר,
טובלות בינות צללי נהר.
אך בצפון משעול נופל,
חוצה גבעות בערפל.
אש עמומה דולקה באח,
בינות כתלי מעון נשכח.
הסוס הוכן; אוכף הוצב.
לאן ישים השר פניו?
אר-קאהרדול נפעם; רגע ארוך,
פתח את סגור ליבו והניח לקול הרך לחדור ולהדהד בכל ישותו.
'האם העייפות והגיל נותנים בי
את אותותיהם?' הרהר. לא היתה לו זו הפעם הראשונה הלילה, בה דימה לשמוע את השיר
מהדהד סביבו, מבליח סביבו כזהרורי-חלום כחולים. הוא דימה לשמוע את מילותיו, בעת
שנפתחו שערי העיר, מאפשרים לכרכרה לחלוף על פני הזקיפים טרוטי העיניים ולחמוק אל
תוך עלטת הפלנור. מחליקות סביבו במגען המלטף, דימה אר-קאהרדול לשמוע אותן לוחשות
באוזניו על חירות ותקווה אשר תפציע מתוך הלילה האפל. כעת, דימה לשוב ולראות את
הזהרורים הכחולים מבליחים לפניו, מאירים קלושות את נתיבו. באל-כורחו, שטפו זרם
מחשבות מוזרות ומעוררות פליאה על אודות אור כוכבים כסוף הזוהר על ערוגות פרחים
הנמות את שנתן; אור ידידותי זוהר בחלון רחוק, ועשי-לילה מנומנמים מרפרפים סביב
שולחן פשוט, עמוס לחמניות חמות אשר הוצאו זה עתה מן התנור. ארנדיס ניצבה שלובת
זרועות בסמוך, צופה בדממה אל מרחבי הדשא החשוך. אזי, בקעה חמה מנרתיקה, מזהיבה את
פני האחו המבושם. פרשים עולזים התחרו זה בזה מעל אוכפיהם, וגבירות לבבם ניצבו בצד,
מריעות וצוחקות בקלילות.
כמאליה, נשלחה ידו של
אר-קאהרדול אל המושכות שבידי קסטמיר; לפתע, עלה בו רצון עז לשנות את נתיבו ולרכב
צפונה אל ההיכל הזהוב; שם יפגוש את בתו ויפייס אותה... שם אף יוכל לפגוש במלך
הרגריף, אחי אשתו, ליתן לו עצה ולהזהירו מפני הסכנות האורבות לו - הן אלו הנרקחות
במוחו הקודח של אלאדון והן פני אחרות, נסתרות וערמומיות יותר. לרגע, שיווע דבר-מה
בתוכו לנטוש את מתווה מזימותיו, ולאחד את כוחותיו עם פרשי רוהאן; בכוחם המשותף,
שיער, יוכלו להנחיל תבוסה לעריץ מן המגדל הלבן ולבני-בריתו גם יחד.
עווית גועל עלתה בפניו, כאשר נזכר במגדל הלבן, כפי שראהו לאחרונה בעת מנוסתו; לאור
הברקים, נראה זה כגוש דק ומכוער; אצבע כוויה ומתפוקקת המחווה בגסות אל עבר השחור
שמעליה; לא נותר לו אלא לקוות בכל מאודו, כי טירתו הנישאת לא תהיה לעולם לקיב נתעב
שכזה של שחיתות וטירוף הדעת.
'או שמא' הצטמרר לפתע, קור
נוקב עולה בגופו 'או שמא, לדבר מה גרוע... גרוע אף יותר מכך'. גופו התכווץ, כאילו
דקרו אי-מי בסכין. משהו נורא עמד להתרחש; אר-קאהרדול יכול היה לחוש בזדונו המעובה,
עומד כבד ומחכה מעבר לפינה.
ידו רעדה קלות; שומר ראשו נעץ בו מבט תמה, כאשר לפת המושל את רצועת העור של
המושכות. אלא שאז, בלא התראה, נאחזו הסוסים באימה; מסרבים להתקדם, צנפו בעוז
והתזדקרו על רגליהם האחוריות.
"מה, בשם ארו..." הפליט אר-קאהרדול, כאשר קרע ברק אדום את האופק, אי-שם
בפאתי דרום-מערב. רעם התגלגל בעקבותיו, אדיר מכל קודמיו. לרגע, דימה אר-קאהרדול
כמו רועד הפלנור כולו, כמחשב להתפורר. רוח צולפנית, מלוהטת, החלה מנשבת סביב, מכה
בכרכרה ויושביה כאחד. קסטמיר נרעד, שפתיו ממלמות דבר-מה בלתי מובן אודות מעשה אש
ואופל.
דבר-מה נפל סביב. אר-קאהרדול
לא יכול היה לעשות דבר, זולת לנעוץ מבט נפעם בחומת הענן הנבקעת לשניים; פליאה
ויראה נאבקות בנפשו, הביט באופק, עיניו קרועות לרווחה. השריקה והיבבה אפפוהו מעברים;
שחור הרקיע נקרע לגזרים על-ידי מאות הזיקים הניתזים מטה; מאות פצעים לוהבים,
אדומים וירוקים הקרועים בעצם בשרו של הרקיע, מסתחררים ושועטים אלי ים אפל וחסר
גבולות. במרחק, יבבו כל כלבי החוות, קולם הרועד נישא מקוטע בינות למשבי הרוח.
'האם בוכים השמיים, או שמא רועדים
מוסדות ארץ'? נאנק אר-קאהרדול, נשימתו מתרססת בכבדות מבין שיניו. רגע, אפפה אותו
אימה חשכה ושיתקה את אבריו. אזי, החלה זו מפנה מקומה למחשבה אחרת, לוהבת ומעוררת
השראה. בעיני רוחו, ראה נצחונות כבירים ועטורי תהילה; מבצרים קרסו, וחומות אחרות
עלו תחתן... או שמא היו אלו מצוקים שחורים וזעופים, העולים ובוקעים ברעם עמום מתוך
הגלים השחורים? שערים מוגפים שימיהם כנצח נאנחו בכאב, ואזי נכנעו ונפרצו בקול
קריעה מזווע. אר-קאהרדול הוקסם; לרגע, היה אחד עם הרוח הצולפת. בעיני רוחו, ראה
עצמו והנה הוא שב לטירתו הנישאת, וכתר עטוי לו על ראשו. מלכותו תשתווה לזו של
אלסאר... או תעלה עליה. סדנים לוחשים באש, מצודות אדירות ורבבות חיילים המכסים את
האופק יסורו למרותו. טירת דורתאנג תחלוש על הכל... לא, לא טירת דורתאנג. מצודה
אחרת, גאה ואדירה ממנה.
צחוק מבעית, קר כקרח, בקע
מגרונו. כל שארית למילות השיר הרכות ולזהרוריהן הכחולים נמוגו בדעתו, כפתיתי שלג
אשר הושלכו אל תוך מחבט לוהט. אי-שם לצידו, שמע את קולו של קסטמיר צועק, כמו נישא
אליו ממרחק עצום; הלה נאבק לשוב ולשלוט בסוסים, זעה קרה מכסה את מצחו. אלא
שאר-קאהרדול לא נתן אליו את דעתו ולו כמלוא הנימה.
'מזרחה' מלמל. הכל היה מונח
בהישג יד; רק יושיט אצבעותיו, והדברים יקומו ויהיו.
אלא שהרוח המלוהט נחלשה,
גוועת במהירות בה החלה; רעם נוסף ועמום בקע מאי-שם, ואזי דעך הכל. גשם הכוכבים
המוזר תם, מאלץ את אר-קאהרדול לטלטל ראשו בפראות, כמי שהתנער מחלום. כעת, לא היה
דבר סביבו זולת קסטמיר והסוסים המבוהלים, אי-שם בליבם של שדות פלנור. מאי-שם,
לפניו, יכול היה אר-קאהרדול לשמוע את שקשוקו המרוחק של אנדואין. זה לא היה רחוק
עוד ממנו, אלא כמחצית המייל.
קרן קלושה שבה והריעה
במרחקים; עת ההכרעה הנה הגיעה.
'צפונה או מזרחה?' שאל עצמו
בפשטות מוזרה, מוצא עצמו לגמרי לבדו. זעה קרה נטפה על מצחו. לרגע אשר נדמה כנצח
פסח על שתי הסעיפים. אזי, גמר אומר בדעתו.
"מזרחה" אמר
בקול נוקב; אחר, שילח בקסטמיר מבט מלגלג.
"הדהר את הסוסים,
חדל-אישים!" הטיח בו בשקט "או שמא רצונך לחכות כאן עד אשר יעלה השחר,
ולברר האם מעוניין אלאדון להשיק עימך כוס יין?"
היטב ידע, כי טוב יעשה אם
ימצא מעבר לגשרים כאשר תתגלה מנוסתו; יוני דואר עשויות לעופף במהירות רבה. כעת,
בוש אר-קאהרדול בעצמו על עצם הדרך בה הניח לעצמו להשתעשע בהגיגי-דמיון רכרוכיים,
היאים אולי לבתו השוטה, בעוד דברים כה רבים עומדים על כפות המאזניים.
"לפקודתך, המושל"
השיב שומר-הראש, שב להאבק בבהמות הנפחדות, שוטו עולה ווירד באכזריות; לבסוף, עלה
בידו לשוב ולדרבנן קדימה; המרכבה נעתקה ממקומה, מטלטלת בכבדות בעת שהחלה צולחת את
מתלולי הגבעה המוריקה; אר קאהרדול משך בכתפיו, שב ומתרווח במקום מושבו; אלא שעיניו
הוסיפו לסקור את האופק נכחו, מביטות בדאגה בפס הכחלחל שבשולי הרקיע, מעל למקומן
המשוער של פסגות איפל-דואת. עוד שעה, לכל היותר, יחל השחר לעלות.
'אנו נספיק' עודד אר-קאהרדול
עצמו, מנסה להסיח מחשבותיו אל עבר תוכניות הנקמה המענגות שירקום כאשר ישוב לביתו.
'אנו חייבים'.
כעת, החלה הדרך משתפלת
בהדרגה, עוברת מתחת לגדרו הזועפת של דיר בודד המשתרע על פסגת הגבעה הקטנה; כאן,
החל גופה של הגבעה צונח ונקבע למספר תלוליות מעוצות בדלילות. הסרנים חרקו במחאה
כאשר נותר פיתול-דרך נוסף מאחוריהם.
אזי, מששבה הדרך ופנתה מזרחה,
ראה אר-קאהרדול את העיירה אוסגיליאת נפרשת מול פניו; צריחי אבן נישאו ניצבים
לפניה, לפידיהם העזים מרצדים על צללי הנהר; בתים בודדים בלבד רבצו בחשיכה שמתחת
לצריחים הזועפים; מרבית העיירה התנשאה מנגד, על מתלולה האבנוני של הגדה המזרחית.
הרחק מעבר לה, הסתמנה רצועת אור סגלגל בינות פסגות איפל דואת. שערי המיים היו
מוגפים; פה ושם צדה עינו של אר-קאהרדול את נצנוץ שריונו של זקיף, המהלך לאיטו על
אחת מחומות האבן. משני עבריה של העיירה התפתל האנדואין - פס שחור, רחב וקוצף
ששוליו משתברות בזעף על בסיסי הצריחים. דגלי המלך ומשמר היונה התנופפו ממעל,
מתחבטים ברוח וטופחים בכבדות מעל לכותרי האבן המשוננים.
למראה נס היונה פעורת המקור,
עלה חיוך שקט ולעגני על שפתי המושל.
"המשך בנסיעה איטית, הישר לפנים" הורה לשומר-ראשו "את הדיבור עם
החבורה הנאצלת שעל הגשרים הנח לי; כולי תקווה" נחר בבוז "כי אי-מי מנערי
לאנראד נותר פיכח די הצורך בכדי לפתוח את השערים. מנגד, חוששני שנאלץ להפרד ממקצת
אוצר הכתובים הבלום שאנו מובילים עמנו. כולי תקווה שיהנו ממנו כל עוד הם
יכולים" בדברו, נדלקה בעיניו אש יוקדת "אולם, מה שירד עליהם מן ההרים במהרה
ובקרוב יהיה שונה עד מאד מסוכריות מכושפות וגמדוני עננים טובי-לב... אל
דאגה".
קסטמיר השיב גיחוך אכזרי,
מלטף בחמדה את ניצב חרבו. פחדו רפה.
'ובאשר לגבירה הסופרת' הרהר
אר-קאהרדול בחמדנות 'תחת שלטוני, אמצא לה מטלות מועילות ומענגות יותר מאשר
כתיבת-רפש על פיות וקוסמונים... מה גם' הוסיף, משועשע 'שמסופקני אם הנוף הנשקף
מחלוני יעניק לה השראה רבה מדי לכך'.
כעת, נותרו האחרונות בתלוליות מאחוריהם; מלפנים, הלכו שני ניצבי האבן הגבוהים
וקרבו, כשני עמודים אדירים הנישאים אלי-רקיע. אש לפידים בראשם, ומיים שחורים
לרגליהם, נישאו שני הענקים האפורים לגובה מאתיים וחמישים רגל מעל המישור.
הקרקע נעשתה קשה יותר, מהפכה
דרך העפר לשביל סלול, מרוצף אבן קרה; ראשוני בתיה של העיירה לא היו עוד אלא
במטווחי אבן. הסוסים צנפו קלות והחישו צעד, בעוד אר-קאהרדול רוכן לאחור, בכדי
לאחוז באחת מתיבות הספרים ולהציבה על ברכיו. עוד מעט-קט, ויזדקק לה.
אך ראה! עוד הבתים הנמוכים קרבים והולכים, הריעה חצוצרה מאחד הצריחים; עכור היה
קולה, סדוק ופרוע. חצוצרה נוספת ענתה מן הצריח השני, מנפצת באחת את תקוותיו של
מושל דורתאנג.
'תרועת אזעקה!' התחלחל, חיוכו
נמחק באחת מעל פניו. לרגע, הוסיף להשתעשע בתקווה פרועה, כאילו לא בעבורו נועדו
החצוצרות. שמא, איתר אחד הזקיפים דמויות חשודות המתגנבות על גדת הנהר. אך לא. כל
חושיו הזהירוהו, כי מזלו הנה בגד. אי-כה, עלה בידי אלאדון לגלות את דבר מנוסתו,
ולשגר יונת דואר אל צופי אוסגיליאת.
'הכיצד?' התנשף, חש כיצד הולם
ליבו בחוזקה בתוך חזהו. כיצד עלה בידי אלאדון לגלות את עקבותיו כה מהר? גופות
היונאים הושלכו אל פיר אפל, מקום בו לא יתגלו אף בעוד שבועות רבים; איש לא ראה את
הדרך בה התגנבו הוא וקסטמיר אל תוך צידה האחורי של עגלת הספרים, אחרת היה המרדף
יוצא אחריהם בו ברגע. כאב עמום ומשפיל, התפשט בקרבו כאשר נשך את שפתיו עד זוב דם.
'בגידה' ניחש; בל-יאמן ככל
שיהיה הדבר, הרי שעלה בידי אלאדון או לאנראד לקנות את אחד המובחרים בשומרי-ראשו.
הלה, מן הסתם, רץ אל אנשי המלך מרגע שהבחין כי אדונו איננו שב לחדריו.
'לכשאשים ידי על גופו
המטונף...' מלמל, רועד מזעם. אלא שאזי התנער, יודע כי דק החוט עליו תלוי גורלו
כעת; היטב ניחש, מה הורה אלאדון לעשות, אם וכאשר יפול בידי אנשיו. כמו לאשר את
חששו, פלח כעת זמזום עמום את האוויר, קרב כלהק דבורים רוגזות; חיצים! בצווחות
וצעקות, שרבבו קשתי היונאים את ראשיהם מעל הצריחים והחומות, יורים מטח אחר מטח של
חיצים ורודי-נוצה אל עבר המרכבה בישת המזל. זו בלטה לעיניהם על אם הדרך, מוארת
היטב באור הכוכבים אשר בהק מבין קרעי הענן.
"סובב אותה, שוטה ארור
שכמותך!" צעק אר-קאהרדול; קסטמיר משך ברצועות באיטיות, כמו איבנה האימה את
ידיו. אר-קאהרדול התנשף, מצפה לחוש בכל רגע את הכאב החד, המבשר כי אחד החיצים פגע
במטרתו. אלא, שברגע הבא הוברר כי מזלו לא בגד בו עד תום; נלהבים מדי לנוכח מטרתם,
הקדימו היונאים לירות; במאוחר, גילו כי יריביהם טרם קרבו ובאו אל טווח הקשתות.
כעת, התנפצו חיציהם כגשם בהיר על רעפי הגגות ואבני המרצפת, אי-אלו עשרות מטרים
ממטרתם.
מפוחד ומאמץ את מוחו הקודח
כדי למצוא דרך מפלט, נאלץ אר-קאהרדול להודות בינו לבינו כי חוסר-נסיונם של קציני
המגדל הציל את חייו, בלא שמץ ספק. אנשיו שלו, לו עמדו במקומם, היו מניחים לכרכרה
לקרב באין מפתיע אל שעריהם, קודם שהיו מנקבים אותה ככברה. אזי, הבחינה עינו בנתיב
חשוך ורחב, המקיף את משוכות העיירה וחומק אל בינות לצללים שמעבר לה; לא היה זה
הרבה, ידע. אולם, צללי המשוכות עשויים לסייע בידו לחמוק מיריביו, ולו למספר דקות.
"דרומה!" ציווה,
ידו מתהדקת על ניצב חרבו. בעבר, הזכיר לעצמו בדי-גאווה, חמק ממצבים קשים יותר. אם
אך יתאמץ, יעלה לאל-ידו להנצל אף בפעם זו. קסטמיר עשה כדבריו, מיוזע ורועד.
'בזה לא אסתייע הרבה' חלף
הרהור בראשו של אר-קארדול, בעוד הסוסים עוברים סוף-סוף לשעטה פרועה ויורדים מן
הדרך המרוצפת. העגלה קפצה והטלטלה כספינה בלב-ים. ככל הנראה, היה הנתיב מסביר פנים פחות מאשר נראה ממבט ראשון.
כעת, התמרה משוכה גדולה מעליו, מסתירה את צריחי האבן מעיניו. מאי-שם, נשמעו צרחות
אכזבה, מלווים בקול פקודה כעוס ותרועת שופר. אם לא טרחו היונאים להכין את סוסיהם
מבעוד מועד למרדף, יוכל הוא להרוויח דקות יקרות.
המשוכות רדפו זו את זו; כעת,
פנה הנתיב בחצי-קשת דרומה ומערבה, קרב אל רכס הגבעות ומותיר את אוסגיליאת בעורפו;
פעם נוספת נגלו המגדלים לעיני אר-קאהרדול, כעת מרוחקים יותר. תקיעת שופר נוספת, עזה
יותר, עלתה מבין כותרי האבן; ככל הנראה, הורה אי-מי לפתוח את השערים. בעוד המושל
מטלטל מבטו סביב, חוכך בדעתו את צעדו הבא, נענתה הקריאה; בליל גס של צעקות גברים
וצניפת סוסים ענה. למגינת ליבו, נישאו הללו לא הרחק ממנו. הרוח העזה, אשר שבה
ונשבה כעת מצפון, הביאה לאוזני אר-קאהרדול את קולם הגס של שני-תריסרי רוכבים לערך,
מצעקים ורועמים בלשון זרה וגסה למשמע אוזן. אר-קאהרדול, אשר שהה בצפון לא אחת, עמד
על נקלה על טיבה; הצבע אזל מפניו.
"קשתים אנדויתים!"
מלמל, יודע כי המר עליו גורלו. היטב ידע, כי אלאדון רכש זה מכבר פלוגות אחדות מבין
אותם חרבות להשכיר, אנשי דונלאנד המאומנים היטב בירי רובה-קשת מגב סוס דוהר; עד
מהרה, ניחש, ישיגו סוסיהם המהירים את המרכבה האיטית; ראשית ירו בסוסים, ואזי
ירצחוהו בלא רחם; מפנה ראשו לאחור, יכול היה לראשות את צלליותיהם השחורות, הולכות
וקרבות בשעטה פרועה בין המשוכות; עוד רגע קצר, ויגיעו לטווח ירי.
קסטמיר הדהיר את הסוסים בלא
רחם; המרכבה נהמה ושעטה הלאה, חולפת בין עצים נמוכי צמרת וצריפים נטושים השקועים
למחצה בדשא הרך. שפתיו של אר-קאהרדול נקפצו. הוא לא יניח לאלאדון לקבל את ראשו על
מגש. למצער, לא על-נקלה. בראותו את ערוץ קטן ועמוק קרב ומשחיר לנגד עיניו, קיבל
חיש-מהר את החלטתו.
"קפוץ!" לחש לקסטמיר, ואזי כיווץ שריריו והטיל את גופו ממקום מושבו
והלאה, אל עבר הקרקע השקועה, המכוסה עשב גבוה. כאב עמום התפוצץ בעבריו, כאשר נחבט
גופו באדמה, מתגלגל בעפר מספר פעמים בטרם עלה לאל-ידו להתרומם על ברכיו. נאנק
קלות, התרומם וזינק הלאה, מפלס דרכו בבהילות לאורך הערוץ. שומר-ראשו צלע בעקבותיו,
דם זב מפניו. ככל הנראה, היתה נפילתו נעימה עוד פחות. אלא שאר-קאהרדול לא נתן עליו
את דעתו. הערוץ השתפל הלאה, מתרחק מן הנתיב ומזדחל מזרחה. מחשבה מעודדת עלתה בראשו
של מושל דורתאנג; אם יוסיפו הפרשים לרדוף אחרי המרכבה, יוכל הוא להגיע על-נקלה אל
שפת האנדואין. מתעכב אך להרף-רגע נוסף כדי לשלוח מבט נקוב משטמה אל הצריחים
הרחוקים, החל צועד במהירות, הודף בידיו זמורות וענפי שיחים אשר ניצבו בדרכו.
'אולם אתה תשלם על כך בריבית
קצוצה, אלאדון ' התנהם בזעם אגב לכתו 'על כל לענה ולענה שהטעמת אותי, אדחף לגרונך
עשר. בי נשבעתי!"
מאחורי גבו, שמע את צהלות
הסוסים המתרחקים, ואת קריאותיהם הרמות והגרוניות של בני-דון. לעת עתה, עלתה
תוכניתו יפה. בעוד הפרסות השועטות מתרחקות ודועכות, ורובי-קשת מזמזמים באפלה
אי-שם, החיש צעד מזרחה, מפלס דרכו בינות לשיחים ועצי הערבה הלחים הצומחים סמוך
לשפת המיים; מקץ דקות הליכה מעטות, החלו אלו מתמעטים, הופכים למחלקות אגמונים
וסוף. שקשוק המיים הקלוש הלך וגבר; כעת, לא היה הנהר הגדול מרוחק עוד אלא כדי מאה
רגל, לכל היותר.
'אולם כיצד נחצה אותו,
האדון?' התאנח קסטמיר בקול מבוהל, כמנחש את ההרהור אשר ניקר בראשו של אר-קאהרדול
עצמו. אלא שמבטו הזעוף של המושל הבהיר, כי שאלת פקודו אינה נושאת חן בעיניו.
"אחשוב על משהו"
הפליט בלחש "אולם יבבות-נכאים בוודאי שלא יסייעו לנו הרבה. החש פעמיך!"
קסטמיר הנהן.
"ושמא" החזיר
"נתקע את האות בקרן כדי להזעיק את רועי הכבשים? הם יוכלו, בוודאי, להשיט
אלינו סירה מן העבר השני".
אר-קאהרדול שלח בו מבט מלגלג.
קסטמיר היה לוחם חרבות מעולה ונאמן, אך חריפות-מחשבה לא נמנתה מעולם בין מעלותיו.
'בוודאי שישלחו' סנט בו 'את
סירתו של בורומיר ישלחו לך! בה תוכל להפליג כחפצך, לאחר שהאנדויתים ינקבוך
כמסננת... דבר אותו יעשו בתוך רגעים מעטים מרגע שתשתטה לגלות את מיקומך. אם כי'
הוסיף בחיוך נטול עליצות 'כך היו עושים אולי בימי קדם; כיום מקבלת כרסם של הדגים את
העדיפות הראשונה. הרחק את ידיך מן השופר, בשם ארו!"
בדברו, בקע בידיו את סבך
האגמונים לשניים, חודר לתוכו בלא שהות. כעת, החל בוץ ניתז סביב מגפיהם; השקשוק
גבר, מציף את אוזניהם בקולו החדגוני; אר-קאהרדול הסב מבטו, כתר אחר דבר-מה נעלם
מעיין. אזי עצר, מקמט את מצחו.
'אור אדמדם' מלמל, ספק אל קסטמיר, ספק לעצמו; כעת, יכול היה אף שומר הראש לראות את
הכתמים המרצדים. מאחור, נישאו קולותיהם הרוגזים של האנדויתים; מן הסתם, הספיקו
הללו לעמוד על טעותם. כעת, הטו את סוסיהם אל עבר הנהר, סורקים את העלטה ביסודיות.
לא נותר לו, לאר-קאהרדול, זמן מרובה לרקום את תוכניותיו.
מקץ רגע, נגלה אפיק הנהר בפניהם; בוקעים בינות לקני הסוף, מצאו עצמם המושל
ושומר-ראשו עומדים בפאתיה של תלולית בוצית, ששיחי שרך מעובים גדלים לה על ראשה.
מעבר לה, לאט הזרם השחור; האנדואין שצף דרומה, מימיו קרים ונטולי רחמים. אנחת יאוש
בקעה מפיו של קסטמיר; הגדה המזרחית כה רחוקה היתה, עד כי נראתה אך בקושי רב. צללי
הנהר נפרשו בפניהם, לעגנים ונטולי חמלה; עוד רגע, וילכדו בינם לבין חיצי
האנדויתים, כחזירי בר נרפשים בסופו של ציד.
אלא שעיניו של אר-קאהרדול לא
טרחו להתעכב כלל ועיקר על הגדה השניה, המרוחקת; צועד צעדים מספר קדימה, שקע עד
ברכיו במיים העומדים שבפאתי התלולית, תר במהירות אחר קורות עץ היכולות לשאת משקל
אדם. האדמומית הוסיפה לרצד על פני המיים; עולה ודועכת לסירוגין. כעת, משראה את
הלהבות הבוערות הצפות במורד הזרם, יכול היה להבין הבן-היטב את מקורה; סירות אש!
מחמיץ פניו, אילץ אר-קאהרדול את עצמו להודות, כי אחרי ככלות הכל, לא היה מפקד
הצריח שוטה גמור; הדוגיות הבוערות, אשר תריסר מהן לפחות צפו והטלטלו על פני המיים,
עשויות היו לגלותו לצריו, אם ירהיב עוז לחדור אל תוך הזרם.
'דוגיות...' שב ומלמל, חש
כיצד מכתים הבוץ את גופו ופניו, כאשר נאחז בידיו בצד התלולית, מושך עצמו אל עבר
השרכים. אם לא ימצא בול עץ לחצות את הזרם על גבו, יאבד בתוך דקות ספורות.
אזי, חש כיצד נדרכים חושיו;
בזווית עינו, הבחין בצלליות הכהות הקרבות באיטיות מאיימת, גחונן הכהה פולח את מי
הנהר, ומיים ניתזים מצידיהן. משוטי הסירות עלו וירדו באיטיות, בעודן מתקדמות במורד
הזרם; שתיים מהן חלפו ועברו ביעף על פניו, בעודו משתופף מאחורי השרכים, שתיים
נוספות הטלטלו באיטיות לעברו, עודן רחוקות ממנו מרחק ניכר; אלא שהחמישית, היא אשר
משכה את תשומת ליבו. איטית ומאיימת, גלשה בלא חפזון לאורך שולי הזרם, מטרים בודדים
מן הגדה המערבית. באור האדמומי הקלוש, יכול היה אר-קאהרדול לראות את פניהם של ששת
היונאים הישובים בתוכה; ארבעה אחזו במשוטים, בעוד חמישי לופת בידיו רובה קשת, דרוך
ומוכן לירי. יונאי שישי, אשר נראה כמנהיג החבורה, התנשא זקוף מעל החרטום, עיניו
הכהות סוקרות את האגמונים וצמחי המיים אשר מולו. בתוך רגע, יגיעו סמוך למקום
עומדו. גומר אומר בדעתו, שילח אר-קאהרדול את ידו אל חגורתו. עת ההכרעה, ידע, הנה
הגיעה.
ברגע הבא, פלח פגיון ההטלה בשריקה את האוויר. היונאי שבחרטום הצטווח, פרץ דם פראי
ניתז מחזהו. מפרפר בפראות ומנסה לשלוח ידו אל ניצב הפגיון, איבד את שיווי משקלו
והתמוטט בכבדות אל תוך המיים; הסירה הטלטלה מצד אל צד מעוצמת הנפילה, גורמת
ליונאים לזעוק ולהרפות מן המשוטים; רובאי-הקשת צרח בשנאה, משחרר את חיצו אל על עבר
הצל האפל שזינק עליהם באחת מתוך התלולית, חרב שלופה מונפת בידו. אלא שטלטולי הסירה
עמדו לו לרועץ, וחיצו המשונן החטיא את מטרתו, מתעופף בשריקה אל תוך הרקיע האפל מעל
ראשו של המושל.
"דורתאנג!" קרא אר-קאהרדול בקול נוקב, מניף את חרבו בקשת מדוייקת. דם
ומיים ניתזו לכל עבר; הלהב הארוך נהם, בעודו כורת את ידו של אחד מיריביו, ומעמיק
חדור אל תוך חזהו של השני. הקלע שב ודרך את קשתו, אלא שאזי פגעה בו חרבו של קסטמיר
מאחור, משלחת אותו אל קרקעית הסירה כשהוא מתבוסס בדמו. ברזל הכה בברזל; שארית
היונאים שלפו את חרבותיהם והשיבו מלחמה. אלא שיריביהם היו מיומנים ונואשים,
וההפעתה ניצבה לצידם. מקץ רגע, נגמר הכל; אחרון היונאים שמט את חרבו; מיבב בפחד,
הטיל עצמו אל תוך הזרם המהיר. חיוך אכזרי על פניו, נטל אר-קאהרדול את המשוט הכבד,
הולם בכח בראשו של הצעיר המפרפר. זעקתו האחרונה נקטעת, שקע היונאי, נעלם בלא שוב
אל מתחת לפני המים.
זעקות זעם מהדהדות מיתרת
הסירות, ותקיעת חצוצרה נמרצת מן הצריח המרוחק, העידו כי תעלולו של אר-קאהרדול הנה
נגלה. חיצי-אש שרקו, פולחים את האוויר ונופלים סביב. מאחור, עלתה צהלת סוסיהם של
האנדויתים הקרבים.
"תפוס במשוט שמשמאל, מהר!" התנהם אר-קאהרדול, לופת במהירות משוט אחר
ומניעו מהר ככל שעמדו לו כוחותיו. הסירה האיצה מהלכה, מזנקת אל תוך הזרם. חיצים
הוסיפו לזמר סביב; אי אלו מהם נחתו בסמוך, יוצרים מעגלים מתפשטים והולכים על פני
הזרם האפל. כעת, תמרן אר-קאהרדול במשוטו, מסב את החרטום דרומה ומזרחה; היה בדעתו
לתמרן בינות לסלעי הנהר, בכדי לחמוק מיריביו הזועמים, בטרם יוכלו לקרב די הצורך
כדי לירות בדיוק רב יותר. צהלות הסוסים רעמו לא הרחק מאחור, מלוות בקולם של מיים
ניתזים לכל עבר. רובי הקשת רעמו, מלווים בצרחות גרוניות, לעגניות. הסירה הטלטלה בכבדות,
כמחשבת להתהפך. קולו של עץ מתפצפץ נשמע, במקום בו פגעו החיצים הכבדים בדפנותיה.
דבר-מה כבד הופל המימה בקול אנקה כבדה, מבשרת רעות. כאב הרעיד את צידו של
אר-קאהרדול, כאשר שיסע אחד החיצים את גלימתו, פוער שריטה עמוקה סמוך למותניו.
משנשא מבטו לאחור, לא ראה עוד את קסטמיר. הקשתים האנדוייתים דהרו אל תוך שולי
הזרם, מדרבנים את סוסיהם בצעקות פרועות; כעת, שבו ודרכו את כלי-נשקם המאיימים,
נכונים למטח נוסף. הסירה הטלטלה פעם נוספת, כשחדרה אל תוך הזרם המהיר, סמוך לחלקו
המרכזי של הנהר. בהחלטת פתאום, ירד אר-קאהרדול על ברכיו, ואחר נשכב אפרקדן בתוך
הסירה; ניחוחות דם וזעה קידמו את פניו, משהשתרע בשכנות ליונאי המת שעודו מוטל על
הקרקעית. לרגע, דמיין המושל כי המת נועץ בו את מבטו הזגוג, כמאחל לו באין-קול למהר
ולהצטרף אליו. אלא שלעת עתה, נראתה בחירתו כנכונה. חיציהם של האנדותיים שרקו מעליו,
חולפים וננעצים במיים הכהים שמעבר לו. היטב ידע כי לו נותר עומד, היה מנוקב
כל-כולו ככברה. כעת, נסחפה הסירה הלאה; עוד רגע קצר, ותנשא אל מעבר למטווחי
רובה-קשת. לפי קריאות הזעם העולות מן הגדה, דומה היה כי אף יריביו החלו מבינים
זאת; כעת, היו מדהירים את סוסיהם מהר ככל שיכלו במיים הרדודים, אך לא היה לאל ידם
להדביק את הזרם. חיצים בודדים זימרו, נושרים אל תוך המיים אי-שם; למזלו, היו קלעי
הסירות מרוחקים עדיין. טיפות גשם בודדות נשרו מן המרומים, נופלות על מצחו ושפתיו.
רעם מרוחק שב והתגלגל.
'האם עומדת הסופה לשוב?' שאל
עצמו בלא פחד, בעוד הסירה חולפת כחץ מקשת על פני הזרם.
"נָא-קֶרֶהוּז! קֶרֶהוּז!" עלה קולם הניחר של האנדוייתים
מן הגדה, הרחק מאחוריו. מעקם שפתיו בתעוב, נכנע אר-קאהרדול לגאוותו, והזדקף לישיבה
בתוך הסירה.
"מסתבר, שיש עדיין
ביכולתי ללמדכם פרק בהלכות מרדף, מגדלי-בהמות מצחינים וכהי-מוחין!" קרא לעברם
בלעג, שולח את ידו אל עבר אחד המשוטים. האנדוייתים צרחו, מנופפים אגרופים מאיימים
לאות תשובה. אלא שאז, אזל מזלו באחת; שקוע בנצחונו, אחר לראות את הסלע הכהה והגדול
המזדקר לעברו מתוך המיים; משקלטו עיניו את הגוש המאיים הקרב והולך במהירות מפחידה,
נזדעק והניף את משוטו בפראות, אלא שהשעה נתאחרה. עוד חרטומה של הסירה מסתובב
לאיטו, וקול נפץ נשמע; כחץ שלוח, ננעץ גוף העץ המאורך באבן הקשה, קורס לתוכה
בעוצמה רבה; בן רגע, התפרקה הסירה כליל, נמוגה מעל פני המיים כמו לא היתה מעולם.
מכאוב, חשכה וצינה משתקת ירדו
על אר-קאהרדול; המיים האפלים כיסוהו באחת, נוהמים ונסגרים מעל ראשו. מפרפר ונאבק,
אימץ את כל כוחו כדי לשוב ולעלות על פני הזרם; אלא שהלה מהיר היה, ואפל. פלצות
אחזתהו, כאשר סגרו עליו צללי הנהר, לופתים את גופו באצבעות כהות ולמודות זדון; לרגע,
דימה כי הזרם מתערבל סביבו, בירוק מסמא ואודם-דם; הר נישא התנודד ושקע אל תוך הים
הזועם; הרוח שרקה סביב, מחניקה את זעקות הטובעים; ובעוד מאבקו הולך ורפה, דימה
לשוב ולשמוע, אך לרגע, קול רך וענוג, מילותיו השקטות הולכות ודועכות במרחק אין-קץ.
"הונף חותם, נחרץ בחר:
מגדל כהה, נישא וקר.
דומם שקע; מובס ומר,
בין צללי נהר אכזר".
ההר שקע ונמוג; המיים הכהים זרמו באין מעצור, מערפלים את ראייתו; אזי, סחררו הזרם
הבוגדני, שב ומטיחו בסלע; חבטה עצומה זעזעה את כל מאדו, אזי, צנחו מסכי האפלה
סביב, והוא לא ידע עוד דבר.
הרחק משם, ליד חלונה שבמגדל
הלבן, זעה רולאנדה וטלטלה את ראשה בפראות; עיניה בהו נכחה, כמו הקיצה מחלום ארוך.
אט-אט, השפילה מבטה אל הפנס הכבוי הלפות בידיה, בסיסו נחוץ אל חזה; הרוח העזה
טלטלה את כותנתה, צולפת בה באצבעות קרות ומרושעות. מעבר לה, הרחק מעבר לשבעת מעגלי
העיר, החלו שמי המזרח מחווירים לאיטם. ראשה היה סחרחר עליה, ומצחה המיוזע קדח.
טעמה המר של תבוסה עמד כבד בפיה.
'כמה זמן עמדתי כאן?' תהתה,
מלכנסת עיניה בחשש אל הצללים המעובים הרוחשים בחדרה; הרוח גברה, משחקת במחלפותיה
הפרועות ונושפת על עור כתפיה החשוף. הגבירה הסופרת נרעדה, מאמצת את חושיה הדאובים;
חרף עייפותה, היו עיניה ואוזניה חדות מתמיד; מאי-שם, דימתה לשמוע גניחה ספוגת כאב,
משוטטת בין כתלי האבן; צעדים כבדים, בלתי-מנוחמים. אשי האח לחששו בתאווה. אי-מי
פלט צרחת בהלה, שועט בפלצות משם והלאה; עוד הוא רץ, והנה נגפה רגלו; רולאנדה יכולה
היתה לחוש את הגוף חסר המזל נחבט שוב ושוב, בעודו מתגלגל במורד השיש הקר.
'עשן ורמץ' התייפח הקול הקלוש, מרוחק עדיין 'הכזיב... הכזיב... הכזיב...' אט-אט,
גוועו יצירי דמיונה המפחידים, מפנים מקומם לפיהוק ארוך.
"איבדת כליל את שפיות
דעתך, רולאנדה" מלמלה הגבירה הסופרת, חשה עצמה לפתע כה עייפה, כאילו הפכו
אבריה לעופרת.
"את האשמה" סנטה
בעצמה "איזו בריה, מלבדך, היתה מתירה לעצמה להרדם בעמידה ליד החלון?"
יגעה וכבדה מכדי להוסיף
ולחשוב, שמטה את הפנס על השולחן לצידה; בשארית כוחה, הגיפה את חלונה והפנתה לו
עורף. אזי, גררה עצמה אל מיטתה, קורסת באחת אל תוך סדיניה. העלטה המרה מקיפה
מעברים, עצמה את עיניה ושקעה בתרדמה עמוקה, נטולת חלומות.
* * *
העינב הירקרק זהר, כאשר נלפת
והתעופף באחת אל-על, חולף-עובר מול פני השמש השוקעת; אזי, שב וצנח אל מר-גורלו
בפיו הפעור של אלאדון, נמעך בהרף-רגע בינות שיניו מדושנות העונג.
המלך הצעיר היה שרוע לאחור
בתוך כסא מרופד בגון השני, סמוך למעקה המרפסת החביבה עליו; בידו הימנית, אחז אשכול
ענבים גדול, ממנו תלש ולעס במרץ, מפעם לפעם, עצר במלאכתו כדי לגהק או לירוק חרצן
מרגיז, עושה כמיטב יכולתו להטיסו אל מעל המעקה. שערו הארוך נפרע כליל, גולש ברישול
על מצחו וכתפיו. עיניו הנוצצות עקבו בלא חפזון אחרי להבת אנאר המנמיכה את מעופה,
קרבה והולכת אל מדרונות המינדולוין. הסערה חלפה כליל, וכעת היו השמיים צלולים
וזכים... ממש כליבו העולז של המלך.
עינב נוסף הוטל לאוויר, הולך
כהרף-עין בדרכם של קודמיו. לועס ומלקק את שפתיו בחמדה, הניח המלך לעצמו לחייך מקרב
לב. לראשונה מזה ימים רבים, היה מאושר.
"הי אתה, בחורי
הטוב!" נהם בפה מלא ענבים אל עבר משרתו החדש. הלה, נער כבן-חמש עשרה בעל שער
דליל בגון הפשתן, מיהר וקד בהכנעה.
"לפקודתך, הוד רוממותו!" הצהיר בקול גבוה, רועד קלות, ידו טופחת ברשמיות
על לוח ליבו. היה זה יומו הראשון של מוֹרֵהִיר עול הימים במשרתו החדשה. מן המעט
אשר עלה בידי המלך להבין, פקד את קודמו בתפקיד גורל אומלל; רודיון ביש המזל נמצא
פצוע אנושות, לאחר שהשומרים שמעוהו נס על נפשו, צווח באימה. ככל הנראה, מעד בעת
ששעט בפראות במורד המדרגות, ונחבט בכל חלקי גופו. כעת, הובל אל בית אחיו שמחוץ
לעיר כשהוא מחוסר הכרה.
אלאדון גיחך; מפליט גיהוק נוסף מפיו.
"יין!" ציווה על מורהיר המפוחד "הרבה!"
לכשהתמלא הגביע, חטפו אלאדון
והריקו באחת אל קרבו; מעט מן הנוזל האודם נטף על סנטרו, מהול בעיסת ענבים. אחר,
פלבל קלות בעיניו, בעודו מרים את הגביע הריק ומחזיקו רגע ארוך אל מול השמש;
"לחייך, חולדה
מציצנית!" עלץ, מתקשה לנחש איזה ממאורעות היום שימח את ליבו יותר. "ככל
הנראה, תחבת אפך בזו הפעם אל צרה גדולה בהרבה ממידותיך הצנועות מאד" הוסיף
במשיכת כתפיים. חיוכו מתרחב, אחז באפסרק מן הקערה העומדת בסמוך, והטילו אל עבר
מורהיר, צוחק במלוא גרונו.
"הי אתה!" קרא "התכבד בפרי, במקום לעמוד ולרעוד לצד הדלת, כאילו
היית דחליל!" דבר הלצה אחרון זה שעשע את המלך עוד יותר. בעוד מורהיר המופתע
מספיק אך בקושי לתפוס את הפרי הדשן בידיו, הסב המלך את פניו בשנית אל עבר השקיעה,
ממתח את גופו ומרים את רגליו מעלה, מבעט קלות בעודו נותן דרור לחרצובות לשונו.
קולו רווי היין רעם, כאשר החל לשיר במלוא גרונו, זורק אל על את האיגרת אשר הגיעה
מאוסגיליאת בצהרי היום, ושב לתופסה ביד מתרוננת.
"זמרו נא ושירו יושבי
מגדל אנור,
כי הקיץ הקץ על מלכות סאורון,
וארצה קרס מגדל אופל!"
"כלום לא הזהרתיך, נחש מסכן, כי בפעם הבאה בה אשיר שיר זה, לא תהיה עוד בין
החיים?" הצטחק. תואר האבירות והאדמות הפוריות באנוריין אותם העניק לשומר הראש
הבוגדני בשכרו לא היו אלא מחיר זעום בעבור פרס כה משובב-נפש.
"או-אה!" צעק, הולם
באגרופו בשולחן עד אשר רעדה קערת הפירות כמחשבת ליפול ארצה. אזי, שב המלך הצעיר
וגעה בשיר, מוסיף להלום בשולחנו בקצב המנגנינה המקוטעת אשר נתמלטה מבין שפתיו.
"הו אלאדון, שליט
מזהיר,
ידו נישאת על גיא וניר!
במרום מגדל כס מלכותו,
אדיר נשקו מאין כמותו!
חושל כתרו זהב טהור,
וכוחותיו רבים מספור..."
גיהוק אדיר זעזע את פניו,
בעוד השמש צוללת מנגד; כעת, ירד חלקה התחתון אל מעבר לקו המעקה. צללים חרישיים התמתחו
בחוריהם, מצפים לשעתם הקרבה ובאה. אלאדון הוסיף ושר, קולו הולך ונקטע ככל שהוסיף
המשקה לחלחל אל ראשו.
"נחש נבזה, ארסו
ניגר,
טבע בין צללי נהר.
הוי, תהילת עדי-עולם!
מעל כל... כס נישא ורם!
מזעמי ירעד כוכב,
דועך בחיל... מול..."
אלאדון נשתתק לרגע, באשר לא עלה בדעתו חרוז ראוי לשורה האחרונה. בימים כתיקונם היה
כשלון קטן זה ממלא אותו זעם. לא כן כעת. מקץ רגע, שכח את שירו כליל; מנתר
כהרף-עיין מכסאו, התנודד אל עבר המעקה, מניף אגרוף מאיים אל מול העיר הפרושה
תחתיו.
"מי... מי יהין להתגרות כעת באלאדון, גדול השליטים?!" רעם במלוא גרונו;
קירות המגדל החזירו הד. רגע, עמד מנצח אל מול זיווה של שקיעה. אזי, נסוג ושב לשקוע
בכסאו. הרהורים מענגים הציפוהו.
'אכן, תאונת שייט מצערת' לגלג
בינו לבינו 'מסוכן הדבר, לצאת לשיט תענוגות לאחר ארוחת הערב, נחש. כעת, לא נותר
לנו אלא לצפות לחתנך החביב, אשר יבוא לטפל בסידורי ההלוייה שלך, בעוד אני מטפל
בסידורי ההלוויה שלו. חלוקת עבודה הוגנת, הלא כן... אבל" הוסיף, המראות
מתערפלים אל מול עיניו "אבל קודם... קודם רולאנדה". עוד רגע קט, ויקרא למורהיר, לעזור לו
לרדת במדרגות אל חדריה של הגבירה הסופרת. בין זרועותיה הבהירות, יוכל לחגוג כיאות
את סופו של יום מאושר. מושך בכתפיו הכבדות, החליט להשאר במקומו עוד זמן קצר, להנפש
מעט וליתן מזור לבטנו הרוגשת. אט-אט, נעצמו שמורות עיניו מאליהן, וראשו שקע לאחור,
חיוך רחב עודו פרוש על שפתיו.
תחילה, פקדוהו חלומות מענגים; בעיני רוחו ראה עצמו יושב על ענפיו של עץ כסוף,
הקורן כמו לוקחו עליו מן הירח עצמו. שרוע בנינוחות בתוך העלווה המלטפת, לעס בלא
חפזון מן הפירות המכושפים, הערבים לחיך; עודו אוכל, טלטל את שרביטו בלא חפזון,
מצווה על שבעת הכוכבים לרקוד מעל ראשו.
אט-אט, התעמעמו המראות וכבו. אור בודד ריצד מול עיניו, ענוג כנר ברוח.
לרגע, שב אלאדון ופקח עיניו.
"מה חבל שאינך כאן, אמא, כדי לחלוק עמי את יום הנצחון הזה" מלמלו שפתיו
בקול חלוש, רווי כיסופים. אזי, עודו שרוי בין עירות לשינה, קפצה מחשבה מענגת יותר
אל תוך ראשו.
"לחוג את הנצחון... חג
הנצחון! בי נשבעתי, כי אצווה לשנות את מועדו של זה. מכאן ואילך, יחגג ביום בו נפח
הנחש את נשמתו!" גרגר, ובמחשבה שניה הוסיף "או שמא ביום בו אעלה את
ההיכל הזהוב באש..." אזי, שבו עיניו ונעצמו לאיטן.
משב רוח קרה הקפיצו לפתע
משנתו; צללים קרים כיסו כעת את המרפסת. החשיכה עמדה סביב, כבדה ומעובה. הירח לא
נראה, ואך כוכבים מעטים זהרו במרום, זעירים ומרוחקים למראה. לרגע, חש אלאדון כי
הוא פוחד. דבר-מה באוויר לא בישר טובות. חש כיצד נוקשות שיניו בצינה, התנער וזינק
במקומו. אזי, הבחין בנער המשרת ובשניים מעוטי השחור והכסף, עומדים ומחכים בסבלנות
לצד מבוא המרפסת. אף לא שמץ מרוחו העליזה השתייר במבטו, כאשר נפנה לעברם, עיניו
יוקדות.
"מה בפיכם, עלובי נפש,
אשר היה חשוב דיו בכדי לטנף את המרפסת שלי בנעליכם המזוהמות?" התיז בחדות,
בעוד צמד אנשי המשמר עובר לדום מתוח;
"הו...הוד רוממותך הנעלה"
הצליח אחד מהם לפלוט בהיסוס "השר אקארוק הגיע אל המגדל הלבן ומבקש לראות
פניך. אתה הוא זה שביקשת לראותו בדחיפות... כך התעקש. עד כדי כך, שלא אבית להמתין
לבוא שיירת הכלולות והמתנה ש..."
"כן... כן, אני יודע
היטב מה ציוויתי, אוסף סמרטוטים מהלך שכמותך" נהם המלך "אין לי צורך
בטפש שיזכיר לי, כאילו הייתי זקן עמום-מוחין כאבי".
למען האמת, לא זכר אלאדון
דבר. מכווץ את גבותיו, ניסה להזכר מדוע אצה לו דרכו לפגוש את שר הבאלכות.
'אולי...' הרהר בליבו 'רציתי
לשמוע האם בוצעו פקודותי, והאם נשחטו הפרוצות המחוצפות מן היער עד לאחרונה בהן,
כאשר הוריתי לבני המזרח...' גיחוך אכזרי עלה על פניו, כאשר נזכר בפקודתו מאז. אם
טרח השר אקארוק והגיע לראות פניו, יאלצו לספר הכל לפרטי-פרטיו, ולא להחסיר ממנו
דבר. כך בדיוק, הרהר, כך יעשה למעלה את חמת המלך, תהא זו כוהנת, איכר או מושל.
אולם האם בשל כך ביקש להקדים ולראות את פניו? משסירבה אותה סיבה עלומה לצוץ
בזכרונו, משך המלך בכתפיו.
'ככל הנראה' הרהר 'היה זה אחד
מרעיונותיו המוזרים של השר לאנראד. אברר אחר-כך'.
'טוב ויפה, כלבלבים נאמנים שלי!' הלעיג, מזדקף מלוא קומתו ופונה ליתן סדר
במחלפותיו הפרועות 'אמרו לשר אקארוק שימתין בטרקלין. ארד לפוגשו...' לפתע, בלא
התראה, נאלם דום.
"מה זה היה?"
הזדעק, הפחד שב ועולה בגרונו. מסב את עיניו וסוקר את סביבתו בחשדנות, שלף את חרבו
מנדנה. השומרים המבוהלים מיהרו ונרתעו שני צעדים לאחור, אלא שהוא לא נתן עוד דעתו
עליהם. אט-אט, קרב אל עבר המעקה החשוך. שפתיו קפוצות ועיניו נוצצות בחשש. אזי, פסע
אחד לפניו, עצר. דבר מה הדהד והגיע אל תוך אוזניו; קלוש ומרוחק, אך מזרה אימה.
עוצם את עיניו, אימץ את כל מאדו כדי להאזין. אזי, דימה לשוב ולשמוע.
'שופר...' מלמל בקול איטי וחלוש 'שופר במרחקים... מה, בשם ארו עצמו...' המחשבות
מתרוצצות בראשו, חש כיצד לופתת ידו הפנויה בחוזקה את המעקה. גופו רכן קדימה; עיניו
אומצו עד כאב, פולחות את החשיכה. במזרח, יכול היה לראות את לפידיהם הרחוקים של
צריחי אוסגיליאת. הרחק מצפון להם, זהרו אורות קלושים באופק, מסמנים את מיקום
מצודתו הצפונית של ראמאס-אכור, ודרך המשואות העתיקה היוצאת מבין שעריו. הרוח
הגבירה מהירותה, מיבבת סביב בקול נכאים. אלאדון נרעד בכל גופו. אזי ידע.
ברגע הבא נרעד המגדל הלבן
כולו; סב על עקביו כנשוך נחש, זינק אל עבר עוטי השחור והכסף, עיניו בוערות ואגרופיו
קמוצים. אחר, החל צורח במלוא גרונו, קולו רם עד כי נשמע מקצה הארמון ועד קצהו;
הצרחות פלחו את החלל האפל והקירות החזירו הד. לרגע, דומה היה כמו שב אחת מיצירי
הרוע המכונפים מן האגדות וחלף מעל המגדל הלבן.
"שופרות!" זעק,
פניו חיוורים מזעם "אני... לא יתכן..." רגע ארוך עבר, עד אשר הצליחו
עוטי השחור והכסף להבין את דברי המלך, המצעק דברים לא ברורים על גזל, מתקפה ואש.
דוחף את משרתו ואת שומרי
המגדל לאחור, פרץ המלך מהמרפסת, אל תוך חדריו ומהם והלאה, רגליו שועטות במורד
מדרגות השיש. אגרטל נפל בצלצול עמום בנתיבו, מתנפץ למאות שברים.
"הם באים!!!" הוסיף
המלך וצרח, כמו נתבלעה עליו דעתו לחלוטין "היכן סוסי ושיריוני? היכן הוא
אראנמיר הזקן? הנה הם באים לקחתה, לגזול את מתנת הכלולות שלי!"
© כל הזכויות שמורות, בכפוף לכל דין ובכפוף
לזכויות היוצרים המקוריות על יצירותיו של טולקין. צילום, העתקה בכל דרך אחרת
או שימוש מסחרי כלשהו אסורים בתכלית, בלא אישורו המפורש והמשותף של הכותב, בכתב
ומראש. כל הפועל בניגוד להוראה זו מפר את החוק.