כרך ראשון: שלהבת הגבירה

| מעבר אל האפילוג | חזרה לפרק הקודם | חזרה אל דף השער |

פרק 11: המקבת הולמת

שארית האור נמוגה זה מכבר מעל פסגות הרי הלובן; העלטה נפלה בעצלתיים על פני הדרך, משחירה את צמרות העצים ומטשטשת את זיזי הסלע. אף כי הגשם לא שב, שב הרקיע וצועף. פני הלבנה כוסו כליל; אך כוכבים בודדים האירו פה ושם, קרירים ומרוחקים למראה. האפלולית נראתה כמתעבה מרגע לרגע, ואף המדורות שנדלקו בזו אחר זו בשולי הדרך לא צלחו לגרשה לחלוטין. בדרום, הטשטשה צורתה של גבעת דין והלכה; כעת, לא היתה העיירה הגדולה שבראשה אלא צללית רפאים שחורה; עוד מעט ותימוג כליל מן העין.
בתוך הדשא הגס שלצד הדרך, שררה המולה רבה; שיירת הכלולות עצרה את מהלכה משני צידיו של נחל מהיר זרימה, הבוקע מיער דרואדן בדרכו אל האנדואין. הקרונות נגררו מן הדרך, ואוהלים נפשרו עבור חניית הלילה - האחרונה בטרם תבוא השיירה בשערי ראמאס-אכור. ממקום מושבה הנסתר שעל התלולית, יכולה היתה קאהדרה לראות היטב את הקרונות החונים ואת תווי פניהם הצוהלים של היונאים המרצדים באור המדורות. רוחם של משרתי לאנראד התרוממה בקרבם נוכח קיצו הצפוי של המסע המפרך. בין אם משום שאמאנדול חמור הסבר לא נראה בשום מקום, ובין אם משום שחשקו לפצות עצמם על נשפייתו של סאנרול אותה נאלצו להחמיץ, פרקו משרתיו של לאנראד כל עול ומשמעת. כעת, רחשו בעשרותיהם מסביב למדורות, עליהם להטו סירי שיכר רבים מספור. אי-אלו מהם, שהספיקו ללגום די-צרכם, היו מתנודדים סביב ברוב-מהומה, צועקים וצווחים בעודם מתערטלים על הדשא או פותחים בקטטה רועשת. ריחם העכור של גלילי שודלוק נישא ברוח, חזק ועכור מאי-פעם, משיג את קאהדרה אף במקום מסתורה שבין הקיסוסים.

ממקום מושבה, לצד פסל עתיק יומין הנישא מראש תלולית אבן, יכולה היתה להבחין בנקל בגילרינג; כדרכה, נראתה הנערה קלת הדעת כמבושמת בבני החבורה. דומה היה, כי חסרונו של ידידה גדל-הגוף לא הטרידה כהו-זה. לבושה בחזייתה בלבד, היתה מסתחררת בין המדורות בעיניים עמומות, מיללת בקול צרוד קטעי-הבל אשר יתכן ודמו בעיניה לשירה; מדי פעם, הניפה את זרועותיה הבהירות כלפי מעלה, מרעישה עולמות בתוף פעמונים קטן, ונותנת קולה בצווחה דקיקה וחסרת פשר, אשר נישא להרף-רגע מעל יתרת הקולות, ודמתה בעיני קאהדרה ל"אוּלָה-אוּלֵה!"

מעברו השני של הפלג, מעבר לגדה הבוצית המטפסת בדי-תלילות, פרשו בני המזרח את אוהליהם בשדה בור מוגבה, הצופה על הנהר והדרך מעל מתלולים נמוכים; בחלק זה של המחנה, שרר שקט יחסי; מדורות מרוחקות דלקו לצד הקרונות, זוהרות ככוכבי-פרא אדומים; פה ושם, יכולה היתה קאהדרה לראות זקיף דרוך הנשען על חרבו, סוקר את העצים והסלעים סביב בעין חשדנית. אף באור העמום, הטיבה להבחין באחד מקשתיו של אקארוק הניצב על הקרון הגדול, בבת עינה של השיירה. קרון המלחמה המשוריין של בני עמה חנה בפאתיו הרחוקים של השדה, נסתר למחצה תחת צללי אחד המצוקים.
אלא שדווקא ממקום זה ביקשה קאהדרה לירחק ככל יכולתה הערב; הדקות הבודדות בהן שהתה שם לאחר שובה, היו עבורה די והותר. קאהדרה לא התעכבה אלא כדי לחטוף את בגדיה הישנים וכלי נשקה, ולפנות לסאהאדור בשיחת הרף-רגע בכדי לוודא כי הכל כשורה; אזי, מיהרה להמלט אל בין הצללים, חשה כיצד ננעצות בה עיניה הלועגות של זירהנאר כסכינים.

ואכן, בפעם זו היתה סיבתן עימן; בכל ימי חייה, לא חשה קאהדרה כה עלובה מושפלת. לא עברו אלא שעות בודדות מרגע בו נשבעה בכל היקר לה לחדול מחלומות מטופשים ואכולי קנאה, ולשוב להיות חניכה נאמנה לבן הנצח; והנה, בגדה בכל והשימה עצמה למרמס בעבור שמלת נשף נוצצת... ובעבור דבר-מה אחר, גרוע מזה.

'אינך טובה בהרבה מאותה טרליניאל מטופשת' מלמלה בזעף בינות לשיחים, ידיה משחקות כמאליהן בקרן הגדולה שעל ברכיה. כלום לא חזה דודה החכם דברים נכוחה, כאשר הזהירה כי מגדלים אינם מעידים על טיב שוכניהם? גונדור אינה עוד יריב ראוי ומטיל יראה, כאשר היתה בעבר. לא עוד פסלים עתיקים וצריחים נישאים ועוטי קיסוס, זכר דהה לימי קדם; המערב אינו אלא עפר ואפר, עיניו הזגוגות של סאנרול וצווחות יונאים הנישאות באוויר העכור. בן הנצח צדק בכל דבריו, אלא שהיא אטמה אוזניה משמוע.

קאהדרה הטתה ראשה לאחור, רועדת קלות למגע ברך האבן הקרה עליה נשענה. מאי-שם בתוך המחנה, שבו קול הפעמונים החדגוני וצווחת ה"אולה-אולה" של גילרינג והטיחו עצמן באוזניה. מאי-שם, הצטרף למהומה קולם של סוסים צוהלים, אשר אי-מי הוליכם לשתות ממי הנהר, ממש כשם שהיה עבדו הרוהירי של אביה עושה מדי יום ביומו, עם שקיעת השמש.

באל-כורחה כמעט, שבו מחשבותיה אל גארולף הזקן והנכה, אשר עמל בשירות משפחתה מאז פשיטות הגבול אשר קדמו למלחמת הלוטוס, עוד בטרם נולדו היא וזירהנאר; הזמן חלף כה מהר, עד כי קאהדרה התקשתה להאמין כי למעלה משש שנים חלפו מאז הכריעה אותו הקדחת בחדרו הקטן שמעל האורוות. הקיץ הלוהט והלח של אותה שנה הפיל אלפי קורבנות בין אגם רהון לשפת האנדואין; העבד בהיר השער, אשר חרף פציעתו נראה תמיד כה חסון, היה בין ראשוני המתים. אמה של קאהדרה לא האריכה לחיות אלא שבועות ספורים אחריו. אלא שאיש, קל וחומר קוּרְמִינְהָאר העשירה המוקפת בני משפחה ומשרתים, לא עזב את עולם החיים כה בודד, מיוסר ושכוח מלב כגארולף האומלל. קאהדרה לבדה ישבה לצידו באותו ערב לוהט בו חדלו לבסוף רעידותיו והזיותיו. דודה לא הגיב אלא במשיכת כתפיים כאשר הודיעה קאהדרה על מותו, מורה לשניים מאנשיו לשרוף את הגופה. בכך לא היה עוד כל צורך, באשר קאהדרה נשאה את גופו מבעוד מועד אל ראש גבעה ירוקה הצופה אל הנחל בו היה משקה את הסוסים, ושם טמנה אותו. לפחות את זאת, הרהרה, חבה לו: על כל אותן שנים רחוקות בהן לא סרב מעולם לארח חברה לילדה סקרנית, אשר היתה חומקת מעת לעת אל האורווה כדי לשמוע שירים עתיקים וסיפורי אגדות. אם כעס עליה דודה בשל כך, הרי שלא אמר דבר; טרם חלפו יומיים נוספים, נתגלו סימני המחלה הראשונים באמה, והעבד המת נשכח מלב כל, זולתה.

גארולף היה חביב אליה; חביב לאין ערוך מאביה הנוקשה והזעפני, אשר את פניו התקשתה לזכור. אלא, שהרוהירי היה מלא כל-כולו עצב עמוק. תחילה סברה קאהדרה כי אין זאת אלא מפני שנפל בשבי, ומפני שההיכל הזהוב עומד ליפול בידי אנשי הלוטוס הגיבורים ולעלות באש, כפי שאמרו הכל בעיירת מגוריה. אלא ששנתיים לאחר מכן באה הבשורה המרה כי צבא הלוטוס ניגף לפי חרב, ואביה היה בין המתים הרבים מספור. מלך המערב נשא לאישה את מלכת האש, כך שחו בני המזרח באימה, ואיש לא יכול היה לעמוד בפני זעמם. בשנה שלאחר מכן נפדו כל השבויים המעטים שנותרו בחיים, אולם אי-כה, נותר גארולף בשירות אמה ודודה.

מדוע לא שוחרר עם יתר השבויים? תמהה קאהדרה בפעם המי-יודע-כמה. גארולף מילא פיו מיים כאשר שאלה אותו על כך, ממש כפי שעשה דודה. כך או כך, נותר הרוהירי באוורות עד יום מותו; אמה ודודה היו אנשי כבוד, ומאחר שהעבד ביצע מלאכתו נאמנה, אסרו להכותו ולהתעלל בו. היטב זכרה קאהדרה את אותו ערב בו שבו זירהנאר בת האחד-עשרה ואחד מדודניהם מדרשה חוצבת אש וגופרית של אחד המֵאהִידְזוֹר, עוטי גלימת החצות של בן הנצח. עיניהם דולקות, נטלו דקר והחלו מלבנים אותו באח, נחושים בדעתם לענג את בן הנצח ביסורי הכופרים.

אלא שאמה של קאהדרה עצרה בעדם, פורצת בבליל צעקות שכיבה את הגחלים היוקדות בעיניהם. איש הסוסים הזקן עשה עבודה טובה, ומעולם לא הומלטו סייחים כה בריאים וחזקים באורוות בני מאדרונג. מי יפצה אותה אם ימות בשל שעשועי-ילדים מטופשים? האם זירהנאר ובאנאדור הבטלן יעבדו באורווה לאחר מכן?
הדודן באנאדור, כך זכרה קאהדרה, נכנע ראשון, מפליט התנצלות רפה ונמלט מן הבית. זירהאנר היתה עיקשת יותר. לבסוף התרוממה ופנתה ללכת, שולחת באמה מבט ארסי מבין עיניה השחורות.
"תמיד, תמיד הינך יוצאת מגדרך כדי להגן על הכלב הכופר והמלוכלך, אמא" ירתה לעברה "ושמא סיבתך עימך?"
בסופו של דבר, החליטה קאהדרה כי היתה לו לגארולף, סיבה משלו בשלה מאן לחזור אל רוהאן; שמא נספתה כל משפחתו בחרב, או שמא התבייש לחזור אל גליל הרוכבים כשהוא פצוע ונכה מדי מכדי לעלות על סוס? כעת, משצווחות העונג של היונאים ניחרות ומהדהדות סביבה, סברה קאהדרה כי הבינה: דמדומי המערב באו; רוהאן עתידה להשתחת כגונדור או לשקוע בדם וחרב. גארולף חזה זאת מראש, שיננה לעצמה, חשה כיצד מחליקה דמעה בודדת על לחיה, והעדיף למות בדד בגולה מאשר לחזות בכך.

קאהדרה התנערה, שולחת מבט אל הכוכבים המועטים הנוצצים בעלטה. אילחה דקה, טורדנית, נישאה ברוח האפלה; ממש כשם שנישאה מעל העיירה מוכת הקדחת בעת שקברה את גארולף. טרם כיסתה את הגופה בעפר, הניחה על לוח ליבו את כפפות הרכיבה המעופשות וחגורת המסע הבלה והמקורעת אשר נותרו לו לפליטה מהימים בהם היה פרש חופשי ונועז. חפצים אלו, אשר היו אי-אז הדורים ויקרי-ערך, נותרו בחדר שמעל האורווה, אף לאחר שהפכו לסחבות מעוררות רחמים. כעת, הוטל עליהם ללוות את הפרש המת בדרכו האחרונה. בסופו של דבר, נותרה קאהדרה בודדה בעלטה המתעבה מעל הקבר הטרי. היה ברצונה לכבד את גארולף בשיר אשכבה, כפי היו עושים וודאי כוהני הרוהירים, אילו מת בארצו; אלא שקאהדרה לא ידעה אודותיהם דבר, ולא אבתה לשיר ולו אחד ממזמוריהם של כוהני עמה, הרווים דברי לעג ושטנה על אודות אנשי המערב הכופרים. שעה ארוכה ניצבה שם נבוכה ורועדת. אזי, נזכרה באותו מזמור ערב ועגום אשר היה גארולף שר לעיתים קרובות בעת שקיעת השמש; מאחר ולא עלה בדעתה כל רעיון אחר, עמדה מעל קברו גארולף ושרה, הדמעות גולשות באין מעצור על לחייה.

"היכן הם הסוס ורוכבו? איה השופר התוקע?
היכן השיריון, הקסדה, וזהב השער השופע?

היכן האביב והקיץ, וזהב הדגן הצומח?

היכן היא היד על הנבל, ואודם הנר הזורח?
הם חלפו כמטר על הגבע, כרוח נושבת באחו.
ירדו הימים מערבה, אל צל הגבעות אשר נחו.

מי יצבור עשנם של עצים שגוועו ונשרפו,

או יראה השנים החוזרות מן הים, אשר עפו?"

כמאליהן, נפתחו שפתיה, הוגות ברכות את המילים הישנות; אט-אט, גבר קולה העגמומי, נמהל באורח מוזר ביבבות הרוח, מצהלות היונאים והלמותם העמומה של תופי היד הרועמים ליד קדירות השיכר. היטב ידעה, כי פעם נוספת היא חוטאת לבן הנצח וחשה רחמים כלפי אויבי עמה, אולם שפתיה בשלהן עמדו.

'היכן השופר התוקע?' שבה ומלמלה לבסוף, עת דעך קולה הרועד בתוך העלטה, והדיו תמו.

אזי לפתע, כמעין תשובה, הריעה קרן פרועה מבין העצים שממזרח למחנה; אחרת החרתה-החזיקה אחריה, סמוכה יותר; צלילים מלוהטים גדשו את האוויר, והסלעים החזירו הד. קאהדרה טלטלה את ראשה בתדהמה, כמבקשת להתנער מן החלום שאחז בה.

'האם התנער המערב?' תמהה, שולחת יד קדחנתית לנגב את פניה. האם נעורו כוחות עתיקים לטאטא את היונאים, הבאלכות ו...אותה עצמה מעל פני גונדור? הרהרה, נאבקת לקום על רגליה בעוד תרועה שלישית מזעזעת את המחנה ההלום.

אלא, שבקרנות רועשות אלו לא היה כל הוד והדר, נהפוך הוא; צורמים היו, עכורים ומרושעים. האילחה באוויר גברה, גורמת לעצם בני-מעיה להתכווץ בתעוב. ואזי, רעד היער עצמו למשמע שאגתם של מאות פיות נוטפי שנאה: שנאה כזו, אשר נכחה דמה כל דבר אשר בו נתקלה קאהדרה מעודה למריבת ילדים גרידא.

למשמע הקולות המבעיתים, אחזה בעתה במחנה שמתחתיה; אי-אלו מן היונאים התרוממו בכבדות על רגליהם, שולפים כלי נשק ומתנודדים אנה ואנה בגופים כבדים ורוויי משקה. קצין ניסה לזעוק פקודות בגרון ניחר. נער צעיר, שמלאו לו בקושי שש-עשרה שנים, התמוטט על ברכיו והחל להתפייח, כשהוא קורא בשמם של אביו ואמו. אחרים, לעומתם, נותרו לרבוץ במקומם, מעווים העוויות מטופשות; כמות השודלוק ששאפו אל קרבם היתה כה גדולה, כמסתבר, עד כי לא עלה בידם להבין את המתרחש. גילרינג הוסיפה להסתחרר ולקפצץ, כמו לא היו הדברים המתרחשים סביב נוגעים לה כלל ועיקר.

"אל הנשק! אל הנשק!" שמעה קהאדרה את קולו הרועם של זקיף הבאלכות שעל הקרון הגדול שעל הקרון. אי-שם, באפלה מצידו השני של הפלג, נצצו חרבותיהם הנשלפות של בני המזרח, האצים לנסות ולארגן את שורותיהם. פרשים אצו לסוסיהם, וקשתים דרכו את קשתותיהם.
'את... את חייבת לסייע בידם, שוטה!' מלמלה קאהדרה, בעוד האוויר נמלא זוועה ועטלפים זעירים ומאוסים, מרפרפים בכנפיהם השחורות וחושפים שיניים דקות.

אזי, החריש זמזום החיצים את הכל; לרגע, דומה היה כי מטר זועף ניתך על המחנה במלוא עוזו. הזעקות הנוראות מילאו את האוויר; פצועים והרוגים התמוטטו מכל עבר. גילרינג לא הספיקה לפלוט אלא "אולה-אולה!" נוסף ואחרון, בטרם ננעץ אחד החיצים שחורי הנוצה עמוק בינות לשדיה. חיוכה החלול הופך לצווחה נוקבת, הסתחררה הנערה פעם אחרונה והתמוטטה לאחור, זרועותיה מפרפרות בפראות; והנה אבדה.

לרגע, בקהאדרה גל צינה עגום; אלא, שברגע הבא ננערה, שולפת את נשקה וגולשת מהתלולית; כעת, פג כל שריד לרפיון אשר אחז בה קודם; שעת הפקודה הנה באה, והיא איננה גונדורית הוללת ואכולת רקב; לא פעם, שמעה יודעי-דבר לוחשים על אודותיה כי היא נמנית על המוכשרות והקטלניות שבחניכות הלוטוס. במהרה, תעמיד מוניטין מפוקפק זה למבחן; ושמא תעתיר על משפחתה כבוד בנופלה על הגנת נס הלוטוס, ויתמו סבלה ולבטיה? חושקת שיניים, חמקה מהתלולית, מהירה ודרוכה כצל.

כעת, תם ברד החיצים; סמוך אליה, השתרע מחנה היונאים, זרוע מתים וגוססים; אנחתם ובכיים של הפצועים ואנקות פחדם של המגינים שנותרו על רגליהם נמהלו בשאגת האוייב הקרב ובא; שורה אחר שורה של כידונאים ולוחמי פרא המנופפים חרבות מגל שחורות ודקות מעל ראשיהם; פה ושם, האירו להבות מדורה תווי פנים מעוותים, וניבי חיה ארוכים, מתעוותים בלעג. ליבה של קאהדרה פרפר באימה; תמהה היתה, הכיצד יכולים היו אבות-אבותיה להלחם שכם אחד עם אותן מפלצות באותם קרבות עתיקים עליה שמעה בסיפוריו של גארולף.

'מן הסתם, אין זה אלא שקר מכוער שטפלו הגונדורים עלינו' הרהרה, חשה כיצד עולות אצבעותיו הקפואות של הפחד בגרונה. אלא, שתנועתה לא נעצרה: מאלצת עצמה לרוקן כל מחשבה מראשה, חמקה באין-קול אל פאתי המחנה, חולפת-עוברת על פני נבלותיהם של יונאים שנורו במרוצתם.

כעת, נותרו אך כשליש מאנשיו של אמאנדול לעמוד על רגליהם; צווחים ונאנקים, כשלו היונאים סביב, מנסים ליצור שרשרת קשה לניתוק; בצווחת לעג מחרחרת, ניתרו ראשוני האוייבים קדימה; חניתות כבדות הוטלו לאוויר; חרבות מגל הורמו והורדו, מצלצלות ברעש גדול כאשר נתקלו בחרבות ומגינים מן הצד שכנגד.

כעת, דומה היה כי מצביאם של האורקים פיצל את כוחו; אי-אלו מן האורקים שטפו אל תוך מחנה היונאים, לסיים את המלאכה ולהעלות באש את הקרונות הססגוניים וניסי היונה פעורת המקור. אחרים, רבים מקודמיהם, דשדשו בעשרותיהם אל תוך הנחל, מתאמצים להעפיל במעלה הגדה הבוצית ולתקוף את הבאלכות שמעבר לו. שם, על שפת המיים, ניטש קרב עז; בני המזרח קידמו את יריביהם במטח חיצים ומדקרות חנית, מפילים את ראשוני המטפסים לאחור, להתפלש בבוץ וליפול על חבריהם הבאים בעקבותיהם; פה ושם, הצליחו אי-אלו מהאורקים להעפיל אל תוך הדשא הרטוב, הולמים בחרבותיהם ואלותיהם המסומרות ומנסים להדוף את המגינים לאחור; כעת, הפך המתלול המתון למלכודת חלקלקה של בוץ, בשר ודם. האורקים הוסיפו ובאו, רומסים את חבריהם המתים בלהיטותם לבוא אלי-קטל. רבים מעדו לאחור, שיריון הקשקשים השחור שעטו על גופם מושכם אל המוות הרטוב אשר ציפה למטה; מי הנחל השחירו מדם התוקפים, אלא שאורקים נוספים החלו באים מהעצים שמצפון, מאלצים את מגיני הקרונות להסב פניהם ולעמוד אל מול הסכנה החדשה.
בעיניים יוקדות, החליקה קאהדרה אל עבי הזוועה והטבח שבין קרונות היונאים; מאי-שם, שמעה את אמאנדול שואג בחימה, אך היא לא נתנה דעתה עליו. בזה אחר זה, הגיחו פגיונות ההטלה המהירים מתוך ידה, מוצאים את גרונותיהם וחזותיהם של היריבים שנקלעו לדרכה. אלא שככל שנשאו אותה רגליה הלאה, כך התרבו האורקים ואילו הפגיונות נתמעטו והלכו. כעת, דומה היה כי מחצית הקרונות הורודים עולים בלהבות; בין הבדים והקורות הבוערות, כשלו היונאים, לחמו ומתו; בעוד קהאדרה שולפת את חרבה מפניו המושחרים של יריב נוסף, הבחינה באורק מגודל איברים, שמסכה מגולגולת אדם משוכה לו על פניו. גרזינו העצום נע במהירות, משסף צמד יונאים שניסו לקדמו בכידון וחרב; יונאי שלישי כשל לאחור; דמו ניגר, כרע על ברכיו לאות כניעה, בוכה ומיבב לרחמים.
נהמה פרועה ומדושנת עונג הדהדה בין הבדים הבוערים כאשר הועף הראש הערוף ממקומו, מתגלגל בעפר ונעצר סמוך לרגליה של קאהדרה.
"ארדהאר קנארה!" קראה חניכת הלוטוס, פניה אפורות מתיעוב. מהיר כנחש, התעופף אחרון פגיונותיה בשריקה; אלא שעוטה הגולגולת הבחין בתנועה, וניסוט הצידה בנהמה גסה. קשת צנום ואפור ניבים, אשר זה עתה הגיח מבין הקרונות, נעצר בעצם מרוצתו, מושך לרגע בכלי הקטלני אשר ננעץ בחזהו, בטרם קרס בכבדות על פניו.
"שאגורו בורזהאש!" צווח עוטה הגולגולת בלעג, אדים מצחינים בוקעים מחריצי נחיריו כאשר החווה לעברה בגרזינו נוטף הדם.
"שאגורו בורזהאש, אוגורו א-גאש!" החרו-החזיקו מחצית תריסר קולות בעקבותיו; אזי, נעקרה חבורת האוייב ממקומה, שוטפת לעבר קאהדרה כנחשול אפל. נשימתה מתרססת בין שיניה, הניפה קאהדרה את חרבה בקשת, מייצבת את עמידתה ונסוגה שני צעדים לאחור, להקשות על יריביה לכתרה מעברים. בתנועה קלילה של הפלדה שבידיה, שיסעה את ראשון הבאים, אורק נמוך קומה ומילל שסכין ארוכה בידו האחת ולפיד באחרת, חומקת בקלות מן התנועה המגושמת בה ניסה לתחוב את האש אל תוך פניה. אורק נוסף קרס בעקבותיו, צד קסדתו שבור ודם ניתז באין מעצורים מגרונו.
אלא שעוטה הגולגולת סגר עליה בשאגת זעם, מתמרן בפראות ובמהירות בגרזן גדל המידות שבידיו; יריב זה היה מהיר ומיומן מקודמיו, ואט-אט החלה קאהדרה נהדפת אחור. יתרת האורקים צווחו והילילו, תרים אחר הזדמנות לחמוק אל מאחורי גבה. קאהדרה חשה בזעה ניגרת על מצחה; אם אך יצלח זממו של אחד מהם בידו, ותאבד.

"מותו, שרצים!" צרחה, עוברת מבלי-משים לדבר בלשון גונדור. עוטה הגולגולת שאג בשפתו וירק, כאשר הלמה חרבה ושיספה אי-אלו מקורות העץ הבוערות של הקרון שלצידה. הקרקע ליחששה והאדימה, כאשר נפל העץ הלוהב מטה, מצית את הדשא בסמוך לו; האורקים צווחו וגידפו, כאשר נסוגו לאחור, מותירים את קאהדרה חופשיה להרף-רגע.

"אינני מפחדת מכם" סיננה מבין שיניה; לרגע, ריצד קברו הטרי של גארולף לנגד עיניה; בלא ספק, היה מבכר שעה כזו למות בה, אילו היתה הבחירה בידו. עיניה הירוקות-כהות בהקו בנחישות, כאשר שילחה ידה אל חגורתה.
'הנהו, השופר התוקע' מלמלו שפתיה בלהט כאשר התדהקו אצבעותיה על הכלי עתיק היומין אשר הורה נסיך איתיליין להתקין לזכר אחיו המת 'לא עוד תהיה כלי-שתיה ליונאים' הרהרה בבוז, בעודה מגישה את הפיה לשפתיה. ברגע הבא, נפלטה תרועה עזה אל האוויר; כה אדירה וצלולה היתה, עד כי האורקים אשר מולה כשלו לאחור, מיבבים וסוכרים את אוזניהם בידיהם; העצים והגבעות החזירו הד, מתפשט והולך בתוך האוויר החשוך. לרגע, נדמה היה כאילו נבלעו כל יתרת הקולות וכלו מיני ארץ. אזי, עטה קאהדרה על אויביה, מזנקת בקלילות מעל הלהבות; עוטה הגולגולת צרח, כאשר נכרתה ידו הימנית, וגרזינו הצטלצל ונפל ארצה. מקץ רגע, הצטרף לחבריו המתים על הקרקע.

כוחה עודנו עמה, הרהרה קאהדרה בעודה משספת בחרבה ימינה ושמאלה. כמעט באל-כורחה, עלה חיוך חיוור על פניה: מחיר יקר מאד תגבה מאויביה בטרם תלך.

* * *

במרחק לא רב משם, נשען ארגלין בעייפות על גזע עץ; מתאמץ להסדיר נשימתו, הביט בחשש בקרב הניטש במחנה הבוער, למרגלות הגבעה עליה מצא מקלט.

הכל החל במהירות, בלא שמץ התראה; רגע אחד, היה מוביל את עגלתו במורד הנתיב, וברגע הבא דומה היה כי העולם כולו גועש ורועש סביבו. אמנם, רמזיה של הפורענות נפזרו סביבו מאז אחר-הצהריים, אלא שהוא כשל מלראותם. במשך אחר הצהריים כולו, לא החליפה עמו ארלאס ולו מילה אחת; מצונפת בתוך ברדסה האדום, דימה ארגלין כאילו היא מצויה הרחק מגופה, שורה במחשבותיה אי-שם, או עם אי-מי.
'לא קרוב מדי...' שמע אותה ממלמלת 'אך נוכח...' דברים אלו על שפתיה, התכווצה בגלימותיה, כחוששת מעין רעה אשר תבזיק לעברה לפתע מבין הצללים.

ארגלין נשך שפתיו; דברים מוזרים אלו לא הטיבו את מצב רוחו יתר על המידה, אלא שהוא חשש להפריעה. מרגע בו שקעה השמש, החלה סוסתו מתמרדת, צוהלת במחאה ומסרבת להוסיף ולהתקדם. זעה ניגרת מידיו, ירד ארגלין מן העגלה, אוחז ברצועות האפסר בכדי להוליכה בדרך זו, אלא שכל צעד נדמה כקשה מקודמו. אך במאוחר, הבין את טעותו.
'חי נפשי!' גידף, מרחרח את האוויר, חש לפתע בצחנה ההולכת וגוברת; 'סוסה אתה מנסה להוביל? הנך טפש יותר מאתון, ארגלין קאהרן...' גידוף נוסף נפלט מפיו, נפנה לגרור את הסוסה מהדרך ולנער את המלומדת מהרהוריה.
'דבר מה מתרחש לאורך הדרך, גבירתי...' החל אומר, מושך בשולי גלימתה. אלא שאז, נותץ הלילה לרסיסים; בן רגע, הפך השקט הקודר לבליל שאגות, זמזומי חיצים וצרחות אימים.
את אשר קרה בהמשך, יכול היה ארגלין לזכור אך במעורפל; המאורעות אצו בזה אחר זה, הולמים בחושיו בלא רחמים; ארלאס, הננערת ומזנקת אל הקרקע באחת, עיניה בוהקות באור מפחיד; העטלפים פעורי הלוע העטים על צווארי הסוסים, ודמויות מבעיתות רצות לעברם בנשק שלוף, כמו קמו בזה-הרגע לתחיה מן האגדות האפלות.

'נוס על נפשך!' שמע את ארלאס קוראת לעברו בעודה שולפת את חרבה מן הנדן. האורקים קרבו ובאו, פניהם הנוראים מכים אותו בפלצות; אזי, הצליחה סוסתו להשתחרר ממוסרותיה ונסה בצווחת אימה אל תוך היער. דבר זה האחרון הסיר באחת את לפיתת השיתוק מאיבריו, והוא הפליט גידוף ופנה לרוץ בעקבותיה; לרגע, רצה לקרוא לארלאס לבוא בעקבותיו; אזי, שמע אותה זועקת "נָארֵה אַ-רָאבֵה!"; להבה אדומה נדלקה, והאורקים יבבו באימת פתאום.

באותו רגע, ידע ארגלין כי עליו לנוס או להקטל; האורקים ננערו, וברזל הקיש בברזל; להבות לחשו, ואך לרגע יכול היה היה לראות את פניה של המלומדת, גאים ואפופי אודם. אזי, הפרידה ביניהם אפלה; באל-כורחו, מצא עצמו נמלט במעלה מתלול מעוצה, הפונה דרומה ומערבה. פעם אחת, נשמעה נהמה גסה, ופנים זבות ריר נדחפו מולו, אלא שארגלין הלם בקרדומו בכל כוחו, מגלגל את יריבו ממנו והלאה. מקץ זמן-מה, אחזה בו לאות והוא האט את הילוכו, מקווה בכל ליבו כי התרחק מן הסכנה די הצורך, באשר לא פגש באורקים נוספים. בודד, מפוחד ואכול בושה, התקדם בזהירות הלאה, מחפש לשווא את סוסתו המבוהלת.

'האם הפקיר את ארלאס למות?' תהה, מנסה לשכנע את עצמו כי אם הורתה לו לנוס, ידעה היטב את אשר היא עושה; לכל היותר יכול היה להוות מטרד, ולסיים את חייו בקצה של חנית שחורה. אזי, התעקלה הדרך בפתאומיות; העצים סרו מצדדיו, מגלים לו כי הקיף טיפס במנוסתו על צלעה של אחת הגבעות הסמוכות, אשר מתלוליה הכהים גולשים בשורת ערוצים סלעית אל אפיק נחל המשקשק אי-שם למטה; אזי, בלא התראה, נחשפה לעיניו המערכה במלוא זוועתה, מדורות ותריסר קרונות בוערים מאירים האר-היטב את פרטיה.

"ארו-אילובטר!" מלמל באימה, ציפורניו חורקות על הגזע שלצידו בעודו מאמץ עיניו להטיב ולראות; על גדות הנחל ובתוך השדה הבוצי שבפאתי המתלולים, התחולל קרב כבד ועקוב מדם; הבאלכות לחמו בנוקשות, תוקפים ונהדפים חליפות בינות לקרונות הבוערים ולפגריהם של סוסי המשא; אלא שהאורקים מרובים היו, ותאווי קרב. מרבית המערכה ניטשה, כך שם את ליבו, מסביב לקרון גדול ומוגן היטב, לא הרחק מגדת הנחל; שרשרת חרבות וחניתות הקיפתהו מעברים, והאש טרם אחזה בו; במחצית התריסר מוקדים אחרים, ניטשו קרבות פרועים; אי-אלו מפרשי הבאלכות נעו במהירות בין הקרונות הבוערים, שמים את יריביהם למרמס וקוצרים בהם בחרבותיהם הכבדות, עד אשר נחתכו רגלי סוסיהם תחתיהם, והם נמשכו מאוכפיהם ונקצצו על הארץ. תחת אחד המצוקים, יכול היה ארגלין לראות את אחד ממבצריהם המתניידים של רוכבי הקרונות עומד על נפשו מתוך הצללים; ברד חיצי אש הומטר מחרכיו על היריבים הנאבקים להעפיל לעומתו בין הסלעים; אורקים צווחו, מתמוטטים וקורסים נקובי חיצים על כל צעד ושעל. אלא שבשאר חלקי השדה, נראה המצב כמחמיר מרגע לרגע. בקצות המחנה, תמה הלחימה כליל, וקבוצות אורקים פרועות החלו במלאכת הביזה. ארלאס לא נראתה בשום מקום.

"והרי לכם, יום המחר הנאור!" מלמל בחימה מקץ רגע, לששבו אליו עשתונותיו "אשרינו, שזכינו למלך כה מוכשר, אשר מלבד גזל ועושק לא יצלחו קלגסיו לדבר; אף לא להגן על לב-ליבה של ממלכתו... הפקד את גורל גונדור בידי שודלוקאים מצחינים, והנה שכרך!".

הזעם סער בדמו, מפתה אותו חרש לרדת מטה בגרזן שלוף, אלא שארגלין קטע מחשבה זו באיבה.

'העובדה כי נערי החמודות של לאנראד ובני-בריתם לוחמים באורקים, אינה הופכת אותם לפתע-פתאום לידידיך" התנהם "אם ישפדו אותן בריות נאצלות אלו את אלו, ויחסכו את מנעמיהם מן הכפריים האומללים, דיינו...' בלא ספק, שכנע את עצמו, תגיע הבשורה במהרה לאמון-דין ו...

קולו העז של שופר אשר עלה אי-כה מצידו המרוחק של שדה הקרב, קטע את חוט מחשבתו; לרגע, נעצרו רבים מהאורקים ביראת פתאום, נושאים את מבטם דרומה; אזי, החלו ההדים הצלולים דועכים והאורקים שבו וננערו; זאב שחור וסמור שער זינק מבין הצללים, גורר את אחד מפרשי הבאלכות מאוכפו ומשסעו על הקרקע. בסמוך, שבה קבוצת אורקים נושאי-פטיש לבזוז את אחד הקרונות ההפוכים בתוך הבוץ, נוהמים ועולצים בשפתם הגסה. תקוות הפתאום הצלולה, אשר נעורה להרף-רגע בליבו של ארגלין, שבה ודעכה.

אלא שאז, צווח אחד הבוזזים וקרס תחתיו, חץ נעוץ בצווארונו; אורק נוסף בא בעקבותיו, עוד בטרם הבינו ידידיו את אשר ארע.

"איה ארנדיל, אלניון אנקאלימה!" נישא קול מתגרה משפת הערוץ הסמוך; האורקים יבבו ונסוגו, מליטים את עיניהם בידיהם, בעוד החיצים מוסיפים לשרוק אל קרבם בלא רחמים. הזאב השחור ילל בזעם, מזנק קדימה במהירות. אלא שדמות מוכרת ואפורת שער חסמה את דרכו בחרב שלופה, עורפת את ראשו בעצם זינוקו; ארגלין לא ידע את נפשו מרוב שמחה.

"אהוי, פלנתאר!" קרא, מניף את גרזינו מעלה. כעת, שכח לחלוטין את צו הזהירות; הוא לא ישאר במחבואו, לא כאשר ידידו הותיק ועלמת האלדר לוחמים לבדם למטה. "אהוי! הותירו כמה מהם בעבורי!"
אלא, ששאון הקרב היה רב מדי; איש לא שמע את שאגת הקרב של האיכר המזוקן, אשר החל מפלס דרכו מטה; אמריל שעטה קדימה, זוהרת ככוכב לבן, והאורקים המפוזרים הילילו וקרסו אל מול אורה הבוהק. פלנתאר בא בעקבותיה, פניו דאוגות וקודרות; לא נעלמו מעיניו האויבים הרבים אשר צבו כעת על מרכז השדה, מקום בו הלכו אנשי הבאלכות המגינים על הקרון הגדול והדלדלו.
'ומדוע לא אתפלא, אם אגלה כי לאותו מקום עצמו שמה הפרחחית משולחת הרסן את פניה?' מלמל בזעף; אלא שאמריל לא התחשבה יתר על המידה בעצותיו; זכר דברי הלגלוג שהוטחו בו כאשר יעץ להוותר הרחק מן הקרב היו טריים בזכרונו.
"ובכן!' החזירה אמריל, חיוך דקיק ומתגרה לא סר מעל פניה "ומה נעשה? נמצא לנו מחילת-חולד חביבה ונתחפר בה?" אזי, שבו עיניה ובהקו בסקרנות "יש בה דבר-מה חשוב, בשיירה זו של משרתי העריץ-המשריץ, אם אותם סרחנים צהובי-ניבים עשו כה הרבה כדי ללוכדה' שבה ואמרה 'יהא אשר יהא, הנני מתכוונת לגלותו. אולם אם הינך מפחד יתר על המידה כדי לסייע בידי" התגרתה "תוכל להשאר כאן ולרקום עבורי דגל נאה. הייתי רוצה אותו בגווני הזהוב, עם נבל וכוכבים תכולים סביבו...' את יתרת הדברים, העדיף פלנתאר מאד שלא לזכור.

'מה יש בה, בשיירה זו של העריץ...' שב והרהר, בעודם מסתערים אל עבי הקרב. אנחה נפלטה מפיו; בלהט המרדף אחר האורקים, כמעט ונשתכח ממנו צו הגלות אשר פסק נגדו המלך. כעת, הטיב לדעת, לא די כי הוא מפר את הצו בריש גלי, אלא שככל הנראה, עומד הוא להסתבך בצרה גדולה עוד יותר. אלאדון הצעיר לא היה סלחני יתר על המידה בכל הנוגע לשכיות החמדה היקרות לליבו.

'כאשר אבדנו, אבדנו' מלמל ברוח נכאה; אזי שב הקרב והתגעש סביבו.

* * *

שעת חצות קרבה ובאה; מסביב, הוסיף הקרב להשתולל באין-מעצורים; מעבר לגדתו הצפונית של הנחל, הוסיפו בני המזרח להאבק בתוקפיהם; חיציהם של רוכבי הקרונות שרקו באוויר, נוחתים שוב ושוב על מטרתם; ארבע פעמים הסתערו האורקים על מאחזם של אנשי בראקור, וארבע פעמים הוטחו אחור באבדות כבדות. כעת, שבה הקרב והתלקח אף בצפון, מעבר למחנה היונאים החרב; פרשים באו מדרך המלך, מספרם עשרות אחדות; רגע ניצבו מנגד, יושבים באוכפיהם כפסלי-אבן וצופים באין אומר על חבלי-גסיסתה של שיירת הכלולות. אחר, ניערם קול פקודה נמרץ ממקומם. שועטים קדימה באין-מעצור, פשטו על האורקים מעורפם והשליכום אחור, אל תוך הקרונות הבוערים.

אלא שדבר מכל זאת לא נגע עוד לאמאנדול; מוטל אין-אונים סמוך לגדת הנחל, התערבלו הקולות והתחושים כולם סביבו, עוממים והולכים; כעת, רפה בהדרגה אף כאבם של הפצעים הנוראים שנפצע; קור אפף את רגליו וידיו, גובר והולך.

כאשר בקע הסרן מאוהלו בנשק שלוף, היה הכל אבוד; מחצית אנשיו לא היו עוד. לשווא שאג פקודות רועמות, מסתער על היריבים ומכה בהם; לשווא קרא בשם השר לאנראד ויום המחר הנאור, בעודו עמל לארגן את שארית אנשיו לעמוד בפרץ, ואחר לסגת אל עבר בני המזרח שבגדה האחרת. אחד-אחד התמוטטו והלכו אל האיין הגדול; כאשר הגיע אל הגדה, נותר אמאנדול עומד לבדו.

כעת, לא זכר עוד כמה פעמים נפגע; מהלומות, דקירות, וחץ משונן מרובה קשת אשר בא מתוך האפלה, בוקע את שריונו ומעמיק חדור אל תוך צידו. יורק דם מפיו, שאג והוסיף להלחם. עד אשר בא הוא, עט עליו באין-אומר. כעת, נטשהו הכל, מותירים אותו שכוב אפרקדן. רק הכוכבים הוסיפו לזהור מעליו, מאירים את פניו הגוועות בריצוד סלחני.

"אל תלעגו לי, מנוולים..." מלמל בשארית כוחו, מנסה להסב את פניו; אלא שהמראות אשר הקיפוהו סביב היו קשים משאת; פנים מתות הקיפוהו מכל עבר. אורקים פעורי לוע וחייליו הקטולים, משרתי יום המחר הנאור... יום המחר השחור. רבים מספור, הקיפוהו בעיניהם המזוגגות, מביטים בו בזעקה אילמת. מטח חיצים נוסף ניטח מאי-שם; זאב יבב, קורס נקוב-גרון אל מי הנחל וגורר את רוכבו המצווח בעקבותיו.

ואזי, ראה אותה חולפת במרוצה על פני הגדה שמנגד; דמות דקיקה ובוהקת, זעקת תגר מצלצלת מהדהדת מפיה, וחיצים שורקים מתוך קשתה; לרגע, לא יכול היה לראות אלא את אותה עלמת עלפים נתעבת בלבד... דומה היה, כי אך אורה הבהיר לא הועם, בעוד העולם כולו שוקע בעכרורית נטולת ראשית וסוף.

מסנן גידוף מבין שיניו, אימץ אמאנדול את שארית כוחו כדי לקפוץ ידו לאגרוף זעם.
"ארורה... ארורה, אוייבת יום המחר..." מלמל. אלא שאז, צפה מחשבה אחרת אל תוככי ישותו הגוועת, ואצבעותיו רפו אט-אט.
"כוכב לבן המאיר בעלטה..." לחש בקול מוזר, כמו שב להרף-עיין אל ימי נעוריו "כה יפה... כה יפה היא, בעודה לוחמת". אזי, נפלטה אנקה קלושה מבין שפתיו, וליבו עמד מפעום.

קצין היונאים אשר עזב באותו רגע את ארצם של החיים היה האחרונה בדאגותיה של אמריל; תחילה, ניסתה להתפרץ אל עבר עבי-המערכה, אולם עד-מהרה נאלצה לסגת; אזי, החלו היא ופלנתאר מקיפים את שדה המערכה, קוטלים באורקים הפזורים כל אימת שמצאו אותם; אלא שקרון הבאלכות הגדול נותר מחוץ להישג ידם.

פניה של אמריל כורכמו באכזבה; אלא שכעת, משהגיעה אל סף הנחל, פינתה זו את מקומה לאימה; ברגע האחרון ממש, ניסוטה ממהלומת המקבת השחורה אשר הונחתה בעוצמה כזו, אשר די היה בה כדי לפצפץ את ראשו של פר. פלנתאר, אשר חש בעקבותיה, נעצר על עומדו בזוועה, חרבו רועדת בידו.
"בשם אלסאר..." מלמלו שפתיו. לאור הקרונות הבוערים, יכול היה לראות את שני היריבים, והנה הם ניצבים זו מול זה כמו לוקחו מסיפור מפלתו של המלך העליון. עלמת הונייר דקיקת הגזרה ניצבה בחרב שלופה; ואילו מעליה נישא מגדל מהלך של פלדה שחורה, מקבת איימים לפותה לו בידו. עיניים אפורות חיוורות יקדו תחת הקסדה האדירה, זוהרות נכחן באור כוכבים עקר ומת.
כעת, לא נותר בה, באמריל, ולו שמץ של בדיחות הדעת. זועקת בגרון ניחר, הסתערה על יריבה כברק שלוח, מתמרנת והולמת שוב ושוב; אלא שהלה לא חת מפניה; פעם אחר פעם הנחית את מקבתו, הודף את חרבה של אמריל ומאלצה לכשול אחור.

"אָ רוּסֶה, נֵאסָה אַלָאסֵאילָה וֵאנְדֶה!" רעם קולו הקר, בעת ששב והנחית את נשקו. אמריל שבה וניסוטה, בעוד המקבת הולמת בקרקע, חרבה הצטלצלה, כאשר פגעה בקסדתו, נאחזת ועוקרת מחצית משריון פניו. וראה! לא פניו הכעורים של אורק ניבטו אל פלנתאר; פניו חיוורות היו, יפות ונטולות רחמים; קווצה משערו השחור השתחררה ממצחייתו, נופלת על מצחו המלוהט.
"בוגד! משומד!" נצטווחה אמריל, פניה סמוקות מזעם; צחוק לעגני ענה, בעוד מגדל הפלדה נעתק ממקומו, מקבתו שורקת בעודה מורמת גבוה מעל ראשו. מאחוריו, הריעו האורקים בקול גדול, כאשר זינק אחד מהם אל גגו של קרון הברזל; באבחת חרב, עקר את נס הדרקון הירוק ממקומו, מניף את פגיונו המעוקל וצווח בקול גדול. אורקים אחרים נדחקו דרומה, חוצצים בין פלנתאר לבת בריתו.

"רעדי, שפחה!" הדהד הקול הקר מעל ראשה "שאי תפילה למלכת הכוכבים שלך, הבוהקת והארורה" סנט הקול הקר "גם שעתה בוא תבוא, בקרוב; העשוקים הנה שבו, לקחת בחוזק-יד את הממלכות הגדולות אשר גזלו מהם אדונייך העלובים!"

הצחוק המבעית אפפה מעברים, נסוגה אמריל לאחור, נאבקת לשמור על שיווי משקלה. בפעם הראשונה מזה זמן רב, מצאה עצמה חסרת תשובה; נשיפת פחד נפלטה מבין שפתותיה, המקבת שבה והלמה, מאלצת אותה לקפוץ לאחור; אם תמעד רגלה על פני הגדה הבוצית, תאבד כהרף עין.

כעת, רכנו קשתי האורקים על סף הפלג, דורכים את קשתותיהם בכדי לקדם את פני הרוכבים שזה עתה באו;

"גונדור וטאר-לינרוס!" הדהדה קריאה נמרצת, כאשר הסבו ראשוני הבאים את סוסיהם במהירות, חומקים ממטח החיצים ששולח לעברם מן הגדה הנגדית. אחר, הפנה מנהיגם את רמכו מערבה, שועט במהירות לאורך הנהר, גלימתו הכחולה מתנופפת בפראות מאחורי גבו.

"לכאן! לכאן!" קרא פלנתאר ביאוש, הודף מהלומה נוספת שכוונה לעברו; אם יצליחו רוכבי הסוסים לחצות את הנהר, יהיה מצבם של האורקים בכי רע; אך האם יוכלו להחזיק עד אז? דומה היה, כי כל תקווה נמוגה והופכת לאיין, כאשר אך קרבה אל משטח השריון השחור; ועדיין היה מספר יריביו רב די הצורך כדי להחזיקו הרחק משם. אי-שם מאחוריו, ניטש קרב נוסף; קרדום הונף בשאגה, ולרגע דימה פלנתאר לשמוע קול מוכר; אלא שלא היה ביכולתו לעשות דבר.

"הנה הם באים!" צרחה אמריל לעבר יריבה "בקרוב, יחצו הפרשים את המיים, בוגד, ויוקיעו את פרצופך המכוער על מוט!"

הלה לא נראה כמתרשם במיוחד; צחוקו הנורא שב ואפפה מכל עבר "ילדה שוטה!" שב ולגלג "עד אז, אשלח את נפשך אל תהום התופת; אך בין אם כך או אחרת, שלנו בידנו. קרון הברזל הנה נפל, והקלסילמה הבוהקת..."

אמריל שבה וזעקה, עטה עליו בפעם המי-יודע-כמה; אלא שבעוד היא נהדפת וכושלת אחור בכאב, והאורקים שבים ופוצחים ביללת נצחון, נפל דבר; פלנתאר הזדעק והתמוטט על ברכיו, כאשר אחזו להבות עצומות בקרון הגדול. צרחות איימים פלחו את האוויר; לרגע, נשרו גופים בוערים לכל עבר; על הגדה שמנגד זעקו הפרשים באימה וסוסיהם צנפו בעוז, מתרוממים על שתי רגליהם האחוריות. גברים הושלכו מאוכפיהם, מתפלשים בעפר ובבוץ. כאב מסמא אחז בפלנתאר, עודו מתנודד על ברכיו כמחשב לקרוס וליפול על פניו. מאי-שם, שבה ועלתה שאגתו של מגדל הפלדה, הולם במקבתו בחימה שפוכה. קבס עלה בגרונו של פלנתאר, בעוד יריביו צורחים סביבו. האש זימרה בקול נורא, עולה מעלה-מעלה בינות לצללים חשוכים. אורק מבוהל כשל לנגד עיניו, צווח "גאש א-אנגהורלוק!" בגרון ניחר, חולף על פני האביר המתנודד בלא לתת עליו את דעתו. הצל הבוער הלך וגבר, מתמר מעלה-מעלה; נאבק לשוב ולעמוד על רגליו, כשל פלנתאר לאחור, לא רוצה דבר מלבד להתרחק מן הזוועה; אזי, כהרף-עיין, ראו עיניו את ההזדמנות אשר נקרתה בידו. מאמץ כל גיד ושריר לזינוק אחרון, ירה עצמו קדימה.
ברגע הבא, נפלטה צווחה נוראה אל האוויר; שקוע כל-כולו בעלמת הונייר המפוחדת הכושלת לפניו, אחר שחור השיריון להבחין בסכנה החדשה; כאב נורא התפוצץ בקרבו, כאשר קרעה חרבו של פלנתאר את לוחות שיריונו, משסעת בשר ועצם. כמפולת הר, התמוטט בכבדות, קורס בזרועות פשוטות אל תוך המים.

האש בזקה סביב פעם נוספת ואחרונה; הקרון רעד, ואזי קרס תחתיו, הופך לערמה מפוייחת וחסרת צורה. אזי, נקלש האודם וכבה באחת; בכוחותיו האחרונים, הגיע פלנתאר אל אמריל; עלמת הונייר רעדה בכל גופה, כאשר הניח ידיו על כתפיה.
"מכל הפגעים אשר להם ציפיתי, היה זה הגרוע מכל" מלמלה, עיניה מוסיפות ובוהות בזרם האפל. אזי, דעכו הלהבות כליל, מותירות אותם יחדיו בעלטה.

* * *

אט-אט, נפרמה חומת העננים מלמעלה, מניחה לחרמש הירח החיוור להשתחרר וליטות מערבה; קרני אור חיוורת נגהו על שדה הקטל, נמהלות בטפטוף דק אשר החל לרדת. המערכה תמה זה מכבר; שארית האורקים נרתעה, נסה ביללות מפני האש המלחששת; אט בידי מעט מזעיר מהם עלה לשוב ולהבלע בין עצי יער דרואדן. צחנתו הלחה של מוות עמדה בכל; אי-אלו מן הפרשים ירדו מסוסיהם, סוקרים את שרידי הקרונות והעשב החרוך; בזה אחר זה, הוטלו האורקים והיונאים הקטולים למערום אחד שחור וחסר צורה. מבני המזרח לא שרד אל קומץ קטן, ממנו התעלמו הרוכבים כחולי הגלימה במפגיע; זעופים ואבלים, החלו משוטטים בין מתיהם הרבים מספור, תרים לשווא אחר ניצולים.

אלא שפלנתאר התעלם מהם לחלוטין; כעת, לא עמדה לו עוד גאוותו. חלוש ויגע, השעין עצמו בכבדות על חנית שחורה, אשר נותרה נעוצה בכח רב בתוך הקרקע הבוצית. דומה היה כי אי-מי מקרב כחולי הגלימות זיהה את האביר אפור השער וקרא בשמו כאשר התנודד כצל על פני השדה הבוצי. אלא שפלנתאר לא שעה לאיש.

לרגע, שבו מחשבותיו אל אמריל; עלמת הונייר רעדה כילדה נפחדת כאשר חש אליה, שעה קצרה קודם לכן. רגע ארוך, הניחה לו לחבקה, מתנשמת בכבדות וממלמלת דבר-מה מקוטע ובלתי מובן בשפתה. אחר, התאוששה וחמקה מבין זרועותיו; פלנתאר, אשר נותר לבדו פעם נוספת, פנה בכבדות אל הרוכבים הקרבים. אלא שאז, משכו דבר-מה מהם והלאה. מסתפק בברכה וקידה חפוזה בפני מנהיגם, חצה את הנחל ותעה אל חלקו הרחוק של השדה. מחשבתו התערפלה בראשו; ולא עוד ידע אחר מה יצא לתור, אם בכלל.

כעת, חלף על פני אודיהם המוצלים של קרונות ורודים; גלגל מפוחם רשרש, ואחר התפקע תחת מגפו. ראשו הכרות של יונאי ניבט אליו במבט מזוגג, שקוע כדי מחציתו בתוך הבוץ. פלנתאר עיווה את שפתיו בבחילה.

'מה יעשה כעת?' ניקרה השאלה בראשו. אלא, שראשו היגע סירב להשיב תשובה. 'לך לישון...' המו עפעפיו המתנודדים 'לך לישון...' שמא יהיה בהיר מחשבה יותר בבוקר. ומדוע, בשם הואלאר כולם, הותיר את פרחחית הונייר לבדה? הרהר לפתע, שמץ אשמה עולה בקרבו. מי יודע במה עשויה זו להסתבך אם...

אזי, בלא התראה, נעתקה נשימתו מפיו; תחת ענפיו של שיח לח, כרעה ארלאס על ברכיה. מבטה לא היה מופנה אליו, שקוע כל-כולו בחבישת פצעיה של אשה צעירה וחסרת הכרה השרועה בבוץ. ידה העדינה של המלומדת נעה במיומנות, מוחה את הדם ממצחה ולחייה של הפצועה, ובוזקת עליהן אבקה מוזרה מתוך בקבוקון מאורך. ניכר היה בארלאס, כי השעות האחרונות לא הטיבו עמה; ברדסה המקורע נפל מעל ראשה, מתיר לשערה הערמוני לגלוש על גלימתה המהוהה והפגועה; בוץ ופיח הכתימו את פניה היגעות ואת בגדיה. חזה עלה וירד בכבדות בעודה ממשיכה במלאכתה בסבלנות אין-קץ.

הפצועה זעה קלות, נאנקת וממלמלת דבר-מה; אלא שדומה היה, כי פלנתאר לא הבחין בקיומה כלל ועיקר. כל ישותו התמקדה בארלאס הישובה בפניו; ידיו רעדו, והוא חש כיצד הולם ליבו בחוזקה, כמחשב להתפקע.

'לא יתכן...' מלמל, כושל לעברה בכבדות 'היא מתה, מתה לפני שנים רבות...'

עוד הרהורים אלו מנקרים בראשו הקודח, הרימה ארלאס את ראשה ונתנה בו את עיניה. רגע סקרה באותו באין-אומר בעיניה הכחולות; ואזי התפשט חיוך חמים על פניה.

"טוב לשוב ולראות את פניך, פלנתאר ידידי" הפטירה ברכות, מושיטה את ידה.

עיניו הגאות נכנעות כליל, חש פלנתאר כיצד זורמות הדמעות על לחייו. אכן, היתה זו היא. היא ולא אחרת. רועד כעלה נידף, אחז בידה המושטת ונישקה.
"גבירה נעלה..." הצליחו שפתיו הסדוקות ללחוש. 'גבירתי...'

* * *

כף העץ הפשוטה נעה בלא חפזון בתוך קדרת הנחושת, חודרת אל תוך הנוזל הירקרק-מהביל ומערבבת ביסודיות; בועות טיפסו מעלה והתפקעו, מדיפות ניחוח ערב של ירק ועלי תיבול. מקץ רגע ארוך, שב ארגלין והרים את הכף, מביאה בזהירות אל פיו.

אנקת שביעות רצון נפלטת מבין שפתיו, הטה את ראשו לאחור, מברך בכל-מאודו על הטעם הפשוט והמוכר; היטב ידע כי הוא זקוק לו כעת עד מאד, לעמעם ולו קמעה את הפחד והספק שאחזו בו.

'שוטה פזיז שכמותך' סנט בעצמו, בעודו חוזר לבחוש בקדרת המרק "איזו רוח טירוף אחזה בך?"

באנחה, שב ונזכר בדרך בה הטיל עצמו מטה, אל תוך הקרב, מנופף קרדום וצועק קריאות תגר כאילו שב להיות אותו נער פוחז מן הימים שלפני מלחמת הלוטוס; חרף רצונו, לא הצליח אף להדביק את פלנתאר ; עד שפילס דרכו מטה, כבר התרחק הלה מרחק רב, ואילו אורקים שגחו מתוך הצללים עיכבו בעדו עוד-יותר; אי-כה, הצליח לעמוד מול יריביו זמן-מה, עד אשר החל הכל עולה בלהבות, והאורקים נפוצו לכל עבר.

"אך ראית את הקרב ושמעת את הרוח שורקת באוזניך המטופשות" מלמל "וכבר הסתערת בלא דעת נפשך לתוך עדה של מפלצות מזות-ריר כאילו היית אחד מאלופיו של המלך. אך בנס נחלצת מהם במחיר שריטות אחדות בלבד. אלמלא הבחינו קשתיהם של רוכבי הקרונות במתרחש, עשוי היה לשלם מחיר יקר לאין ערוך. שמא, אכן זקוק אתה לגערה בריאה מעם הקמצנית היקרה שלך, להשיב מעט בינה לקודקודך. אמת ויציב שכך!"

כעת, שב ארגלין ומצא עצמו בחברת ידידים; כחולי הגלימות נהגו בו בסבר-פנים יפות והזמינוהו לשבת בחברתם; אלא שדבר-זה לא ניחמו בהרבה; ממש כפי שלא ניחמו הניצחון; מסביב, הדליקו הפרשים מדורות במרומי אחד המתלולים, מפטפטים ועולזים על מפלת יריביהם, ואי-אלו מהם מספרים עלילות גבורה עתיקות אודות קוטלי אורקים מימי אר-קיריול ואלסאר. רוחם של כחולי הגלימות היתה טובה עליהם; איש מהם לא קיפח את חייו בקרב הקצר שניטש את פשטו על האורקים מעורפם.

'שוטים יהירים!' הרהר ארגלין בדי-כעס. אם אכן שבו האורקים אל הארץ, הרי שאין בחיסול אחד מגדודיהם ולו מאומה; צינה חלפה באבריו כאשר חשב על גדודים נוספים העושים דרכם בין הצללים, ועל כפרים העולים באש... "וכיצד, חי הואלאר כולם" הרהר ברעד "הצליחו יצורים אלו לחדור כה הרחק טרם נחשפו?"

עשרות שאלות מטרידות ניקרו במוחו, אולם ניכר היה כי לא כחולי הגלימות יהיו לו לעזר רב; אף לא מנהיגם שתום-העיין אשר נשען על קיר סלע סמוך, פניו סמוקות מנחת בעודו מדבר עם אי-אלו מקציניו. בלא ספק, יוכלו פלנתאר או ארלאס להשכילו יותר. אלא שאלה הסתודדו בתחתית העמק מאז תום הקרב, וכל חזותם העידה בהם כי טוב יעשה אם יניחם לנפשם.

"דומה, כי כך או כך, לא תוכל לדחוף אפך הערב למקום מעניין יותר מסיר המרק שלך" מלמל "אזי, טוב תעשה אם תקפיד לבל ישרף; אם בלוא הכי אינך עומד לקבל תשובות הלילה, בחורי הטוב, אזי בטן ריקה בוודאי לא תשפר את מצבך ".

עוד הרהורים אלו חולפים בראשו, שלח ידו אל השקים אשר לצידו כדי לתור אחר לפת יאה לחיתוך. אזי, התמר קול צלול בינות לעצים, גורם לו לזקור ראשו ולעשות אוזניו כאפרכסת.
"עלמת האלדר מן הפונדק!" הרהר, מזדקף באחת על רגליו ומאהיל ידיו על עיניו כדי להטיב לראות; במעורפל, זכר דבר-מה מדבריה של אמריל ליד מין-רימון, על שמועות קודרות אשר חצו את הים והגיעו אל ואלינור עצמה. שמא יוכל ללמוד ממנה מעט על המתרחש סביב?

אזי, הבחין בדמותה של אמריל הבוקעת מבין העצים, מוקפת בתריסר מכחולי הגלימות. פעם נוספת, אחזה בו השתאות; כעת, משהילכה בקלילות תחת אור הכוכבים, דומה היה כמו זוהר שערה באור יקרות. ניכר היה, כי אין ארגלין יחיד בדעתו זו. רבים מכחולי הגלימות חגו סביבה כמרותקים, עיניהם רתוקות לדמותה ואוזניהם שותות בצמא את דבריה. ניכר היה בה, באמריל, כי מצב זה ממלאה נחת-רוח; אם היתה עלמת הונייר נתונה קודם לכן בפחד וסערת רגשות, הרי שאלו כמו סרו מעליה כליל. כעת, נשענה על גזע עץ, ידה לופתת גביע כסף ריק למחצה, ופניה שופעות חיוכים כובשי-לב. כעת, היתה אמריל עסוקה בסיפור אי-אלו מעלילותיה טרם הגיעה לגבולות גונדור.

"המיים סערו ורגשו" המשיכה, מחווה בידה לעבר הפרשים כמו להמחיש את דבריה "גלים עכורים צלפו בסירת הנהר, וטלטלו אותה כקליפת אגוז בסמוך לגשר הגדול. התורן חרק ונאנח כאשה זקנה, עד אשר חששתי כי ישבר בכל רגע - ומולי נותרו עדיין שני תוקפים לפחות מקרב פראי האדם המאוסים ההם. אחד מהם, בריה מאוסה בעלת פני-בוץ וסמל נחש שחור מקועקע על מצחה, נופף אלה מסומרת וסרב להרפות ממני ולו-לרגע; אך הצלחתי לשלוח אותו אל הדגים, והנה הופיע תכשיט נוסף בשיריון קשקשים, כולו עטוי זהוב וארגמן..." גיחוכה של אמריל התרחב "ועל שריון החזה עטה סמל שהיה הדבר הכעור ביותר שיכולתם לראות, אלא אם הייתם מתאמצים להביט בפרצופו של בעליו. קיצורם של דברים" המשיכה, לאחר שהגביהה את גביעה ורוקנה אותו אל פיה "נעמד לו זה מעל הסירה והגביה את חרבו וצועק דבר-מה כגון 'ת'שמעי 'תי שואג!'... מובן, שדי היה בהתקפה זו כדי להפיל כל יריב העומד סמוך מדי, אם להתחשב בצחנת פיו, אלא שהתמזל מזלי להיות מרחק מספיק מתחתיו.
'מובן שאני שומעת אותך!' עניתי מייד" הוסיפה אמריל, מאהילה ידיה על פיה ומפליטה "מייאאו" כזה, עד כי ארגלין יכול היה להשבע כי גור חתולים מפוחד מילל בתוך שיח סמוך. גל של צחוק התמר סביב; לרגע, נעצרה עלמת הונייר כדי להעיף מבט מדושן עונג בפני סובביה, ואזי המשיכה.

"חוששני כי הלצתי התמימה לא מצאה חן בעיני הוד-אבירותו, שבזו הפעם שאג באמת ובתמים כאשר זינק עלי מהגשר; מובן שלא היה בכוונתי להפריעו, כך שנטלתי את המשוט והסרתי את הספינה מדרכו, בעודו נעלם מתחת לגלים ב'פלופ' גדול. הוא נזקק לאמבט בכל מקרה, אם תשאלו אותי".

הפרשים שבו והריעו, אי-אלו מהם מכים באגרופם על גזעי העצים אגב צחוקם.
"התתירי לי למלא את גביעך, גבירה נעלה שמן העם הנאווה?" שאל אחד הפרשים; הלה, צעיר חסון ורחב-כתפיים ששערו החום-כהה נפרע ונפזר על גבו, לא התיק מאמריל את עיניו מאז בואה אל המחנה. זו השיבה באחד המתוקים בחיוכיה.
"הו תודה לך, אישי הטוב" הפטירה, מחליקה ידה כמו במקרה על מחלפותיה "ואף תפוח מתוק ישמח את ליבי מאד, אם אין הדבר מהווה טרחה גדולה מדי".

זה היה יותר מדי בעבור ארגלין.

'מוטב' הרהר בגיחוך 'כי אעשה דבר-מה בטרם יצאו מחצית מאבירי גונדור למסעות חיפוש תפוחים' אזי, האהיל ידיו על פיו, עושה צעד אחד קדימה.
"אהוי, פרחחית!" קרא לעברה "אמנם אין ברשותי תפוח, אולם אשמח להציע לך קערה נאה ממרק הלפת שלי, הידוע בטעמו המשובח בכל איתיליין; אולם ספק גדול הוא אם מוכנה גבירה נעלה להסתפק בכך..."

דומה היה כי אמריל מזהה אותו מיד.
"ידידו של פלנתאר!" קראה בדי-חדווה, ניתקת ממקומה וקרבה לעברו מבין העצים "משום מה, קיננה בליבי תחושה כי נפגש בשנית" הוסיפה, בעודה מתיישבת לצידו. אזי, שב מבטה אל קדרת המרק, וארשת מקנטרת עלתה על פניה.

"ומדוע שארצה במרק?" אמרה, החיוך המתגרה לא סר מעל שפתיה "שמא בכדי לבדוק האם חסינים בני-עמי לחוליי-מעיים?"

"חלילה וחס" אמר ארגלין, שב ומתרווח במקומו "מסיבה טובה אף יותר; נאמר באיתיליין כי כל נערה טובה אשר אך טעמה ממרק הירקות הערב של בן-קאהרן" הוסיף, מלטף את זקנו בלא חפזון "משתוקקת בכל מאודה להנשא לו. ואילו אנוכי תפוס".

אי-אלו מכחולי הגלימות העלו חיוך משועשע על פניהם.

"האגדות העתיקות מספרות כי גבירה בת-לילית הנישאת לאדם מאבדת את חיי הנצח" הפטיר אחד מהם "תמהני האם מרק הירקות שלך טוב עד כדי כך, איכר".

אמריל זקרה גבותיה, נוגסת מעדנות בתפוח אדום שהושם בידה. לאחר מכן החזירה.

"לו הייתי נישאת לך, ארגלין יקירי" אמרה "לא היה כל צורך בבחירה הרת-גורל; די היה לי בחודש ימים של מרק הלפת החביב שלך, וכבר הייתי בדרכי אל היכלות מנדוס. חי נפשי!"

הפרשים סביב צחקו מקרב לב, אלא שאז התערב קול נוסף, נוקשה ורשמי מקודמיו.

"משמח הדבר לראות כי אנשי מנעימים את זמנך, הגבירה". דמות גבוהת קומה ועוטת רטיה צעדה קדימה, עינה הבריאה סוקרת את אמריל בכובד-ראש.

"אולם, בשעה מרה בחרת להצטרף אלינו, גבירה שמן העם הנאווה" אמר, משלב את זרועותיו על חזהו "בל יטעה אותך הנצחון הקטן הזה; אינני חושש מאורקים או מכל אויב נראה לעיין, כפי שאני חושש מאלו המסתירים את תרעלתם מאחורי מתק-שפתיים וכבוד מזוייף. ספק הוא, אם ראוי המגדל הלבן להקרא 'לבן' בימים אלו, כאשר בוגדים צוברים כיבודים ועוצמה, בעוד גברים נאמנים מגורשים בחרפה... בעניין זה, שמח הייתי לדבר גם עם ידידך" אמר, מניד ראשו כלפי שרידי השיירה המעלים עשן בעמק למטה "בימים עברו, נודע כאחד המהוללים באבירי גונדור... אלא שכעת חוששני שהוא עסוק יתר על המידה עם אותה אדומת-גלימות" זיק של כעס חלף בעיניו "לטפל בבני-מזרח פצועים, בכדי שיוכלו לעמוד מולך בחרב שלופה טרם יחלוף זמן-רב" רטן "טירוף!".

ארגלין משך כתפיו ברגשות מעורבים, בעודו מסב ראשו לעבר גדתו הרחוקה של הנחל; פלנתאר היה מדבר בקול שקט, ידו אוחזת בפרק ידה של ארלאס.

'דבר-מה מוזר מתרחש שם' הרהר 'על כך אני מוכן להתערב'. אזי, שב עוטה הכחולים לדבר.
"כך או כך, הגבירה, הרוזן אנאריון מקאיר-אנדרוס לשירותך" אמר, מחווה קידה מנומסת.

אמריל השיבה בניד ראש מחוייך.

"אשמח לסייע בידך, הרוזן" אמרה; אולם בדברה, שב זכרון השיריון השחור והזדחל בליבה. אם היתה בדבריו ולו שמץ מהאמת, הרי שאין הרוזן ואנשיו יכולים אף לשער את גודל הצרה המתרגשת עליהם... 'ומה באשר לך?' שאלה עצמה, צל עובר על פניה 'ואת, האם את מסוגלת?' לרגע, חשה כיצד מאפיל הכל מולה; הקולות התעמעמו ודעכו, מלבד שירה נמרצת, קרה ונוראה למשמע אוזן הנישאת ברוח השורקת.

במחשכים הולם פטיש,

ברזל על-גב ברזל מקיש.

קול חצוצרה מצוק אָנְגוּאַת,

רועם, נוקשה מחלמיש!

השירה גברה, ועמה קריאותיהם הפרועות של רוכבים ומצהלות סוסים רבים. נרעדת, התנערה אמריל משרעפיה, אך ורק בכדי לגלות כי חלק אחרון זה לא היה בגדר חלום. כלל וכלל לא. מבט אחד אל תוך האפלה היה די והותר.
"סוסים!" הזדעקה, נרתעת לאחור ושולחת יד אל קשתה "רוכבים קרבים לכאן, מאות רוכבים!"
ארגלין התרומם בקפיצה מבוהלת, כמעט והופך את קדרת המרק שלו.

"ומה כעת?" נאנח בעייפות, בעוד אנשי קאיר-אנדרוס חשים לתפוס עמדות, חוזרים על קריאתה של אמריל פעמיים ושלוש טרם הגיעה שעטת הפרסות לאוזניהם שלהם; אזי, מקץ זמן אשר נראה לו כנצח, הבחין ארגלין בראשוני הרוכבים הדוהרים אל תוך העמק, קסדותיהם נוצצות וניסיהם מתנופפים ברוח.
"אין הם נראים לי כאורקים נוספים" ניסה ללחוש לאמריל, אך מצא עצמו דובר אל האוויר; עלמת הונייר לא היתה עוד לצידו. קריאות נמרצות הדהדו סביב, כאשר טיפסו אי-אלו מכחולי הגלימות על סוסיהם; אלא שברגע הבא, בעוד הירח נחלץ ממחבואו ומאיר את העמק, שילב אנאריון את זרועותיו ופרץ בצחוק רועם, גדוש בוז. נשימתו של ארגלין כמעט ונעתקה מחזהו.
"מדוע אני חש, כי בזו הפעם, ארגלין קאהרן, אכן הכנסת את הרגל לבוץ..." התנהם, מעביר מבט חושש מאנאריון אל העמק, וחוזר חלילה "או שמא את הצוואר?"

מרחק לא רב משם, עצר סוסו של אלאדון, צונף בחוזקה. המלך טלטל את ראשו בפראות, מביט בעיניים קרועות לרווחה בחלומו שנותץ; אלא שחרף זאת, סירבה הדמעה שגלשה על לחיו להעלם. ריח הגופות הנשרפות עמד חזק באוויר; דם ופיח דגדגו את חושיו באצבעות מבחילות, מתערבבות עם דמעותיו ומעלות קבס בגרונו.

"אתה מלך... מלך!" צווחה נפשו בזעם; הוא מוקף בלהקת כלבים שוטים ובוגדניים, הזהיר עצמו, מוחה את לחייו ביד רועדת. 'הפגן ולו אות חולשה אחד, וינעצו את שיניהם הנבזיות בגבך. אלא שחרף זאת, עמדו עיניו במרים נוכח שרידי שיירת הכלולות והמדורה הבוערת. דגל הלב האדום של יונאי אנוריין אוכל בלהבות מול עיניו, ועימו ניסים שחורים, עיטוריהם מבעיתים למראה.

מאחוריו, יכול היה לשמוע את לחישות האימה של מלוויו; פלוגה אחר פלוגה, התפרשו הרוכבים מאחורי המלך, מניפים ניסים שונים ומגוונים; זעמו של אלאדון העלה עלי-אוכף כל גבר חמוש במגדל הלבן. נס הפלג ועלה האתילאס של לוסאנראך נישא סמוך לאנפה האפורה של דוכס הרונדור; ניסי יונאים התנופפו אי-שם, בפאתי הכח, ומעל כולם נס העץ ושבעת הכוכבים, המוחזק בידי עוטי השחור והכסף. לצידו של אלאדון, היו פניו של אראנמיר הזקן אפורות מזוועה.
"הגרועים בסיוטינו הנה קרמו עור וגידים, הוד-מלכותך. בני המפלצת מן ההרים שבו" מלמל, מרכין ראשו בחולשה ורועד כעומד להתמודד מאוכפו "בשעה זו, מצווים כל בני גונדור כולם לעמוד שכם אל שכם ו..."

"שים מחסום לפיך, סחבה יבבנית, או שאצווה לתחוב לשם עקרב!" צווח המלך, קולו סדוק וגבוה, כמו הטלטלה דלת חורקת בינות לשיניו "הם לקחו אותה, לקחו את הקלסילמה היקרה שלי!" הרים קולו, בעוד העולם מאפיר ומתערבל סביבו. אך בקושי הבחין בדאריון מהרונדור, מכווץ את גופו הגדול בחשש אי-שם לצידו; אי-שם, שורות אחדות מאחור, יבב אדון לוסארנאך דבר-מה; אלא שאלאדון לא נתן את דעתו עליו. היא אבדה. ידע. הם לקחו אותה ממני. כעת, יהפוך לבדיחה בעיני ראמבדא ואביו, ובעיני העולם כולו.

הרוכבים עמדו מנגד, עמלים להרגיע את סוסיהם ושולחים מבט מפוחד באלאדון... הכל חיכו להתפרצות הבאה, אשר לא תאחר לבוא. הכל זולתי אחד, אשר רכב בפראות אל עברו השני של הנחל, לא נותן דעתו כלל ועיקר למלך ומלוויו ההססנים; שאגות הכאב של שר הבאלכות הדהדו סביב, כאשר התנודד כשיכור מעל אנשיו המתים, אותם השכיבו רוכבי הקרונות זה לצד זה בתוך העשב הלח; אך קומץ מאנשי ראהון נותרו בחיים, ופצעיהם היו מרים; לא אחד מאנשי גונדור תמה בינו לבינו, האם אבדה לשר הבאלכות שפיות דעתו, מששלף את חרבו והחל מכה בפראות, הולם באדמה באין מטרה. אלא שדומה היה כי אדם אחר טרד את דעתם יותר; השקט שעטה אלאדון הפחידתם יותר מכל שאגותיו של אקארוק. המלך הצעיר החל רוכב באיטיות בתוך המחנה ההרוס, ידו משחקת בקסדת אורקים שחורה שמסר לו אחד מאנשיו. אלא שפניו היו מעוותות וחיוורות כפני מת. כאשר הגיע אל הפלג, עצר בסוסו.

"מצא אותם, אראנמיר" לחש בקול צרוד.

"את האורקים אשר נסו מן הקרב, הוד מעלתו?" שאל מפקדם של שומרי המגדל; היו בפיו דברים רבים אל המלך; היטב הבחין בעקבות הרוכבים ובמדורות הדולקות בין העצים על צלע הגבעה המשקיפה עליהם ממערב; אלא שלא היה בו את העוז לדבר אל המלך. לא כעת. אולם, דומה היה כי די היה במעט שאמר בכדי להצית תבערה בעיני זה האחרון.

"ירקבו כל האורקים בתהום תחתיות!" רשף לעברו "מצא את קציני היונאים אשר הפקדתי על השיירה הזו!"

ארנמיר פתח את פיו בכדי לענות, אלא שהדוכס דאריון הקדימו.

"מניצול שפגשו אנשי, הוד מלכותו, למדנו כי המפקד אשר נקרא אמאנדול נספה בקרב" התנשף, מייצב את קסדתו על ראשו. משום-מה, נראתה זו הולמת אותו פחות מן הפאה הנוכרית הלבנה אליה הורגל "הברנש השני, אלאמור, העפיל בחצות היום לאמון-דין..."

"להשתתף בנשפיה שערך יונאי אחר" התיז אחד משומרי המגדל בבוז.

"הס, לאריול" גמגם ארנמיר בלחש "אל לנו להרגיז את הוד-מעלתו עוד יותר... לא עכשיו..." קולו התעמעם וגווע בין שפתיו הרועדות.

'אני זקן מדי לדברים הללו' גמגם בינו לבינו, כולו געגועים לבקבוק המשקה ולמיטה החמה שנותרו מאחוריו.

"הסיירים אומרים כי גם אמון-דין הותקפה, הוד מעלתך" התערב טירמיר מפינת-גלין בקולו הנמוך, ידו משחקת בחגורת קשתו "קשתים אורקים ירו בשומרי החומה. התקפת הסחה, כך הם אמרו, לדאוג כי שום תגבורת לא תצא מהעיירה אל..." כאן השתתק, משראה את עיניו היוקדות של אלדון ננעצות בו.

"מאחר ואתה כה מתמצא בדברים, שמא תעשה דבר-מה מועיל תחת להוגיע את אוזני בפטפוטים? קח את אנשיך לאמון דין, ומצא לי את אלאמור ואנשיו" נשימתו התרססה מבין שיניו, כמו היה צפע המתכונן להכיש "נשפיה, הא? גרור אותם אלי... ולטובתם" הוסיף בקול שקט ונורא "לטובתם אקווה, כי חיצי האורקים השיגו אותם תחילה".

ארנמיר נרעד; הוא לא חיבה מעודו ליונאים, קל וחומר שלא לאותה בריה שזופה וטרוטת עיניים; אלא שהמחשבה על הגבר גדל הגוף שיגרר ממיטתו ועל מה שיבוא לאחר מכן... מחשבה זו לא נעמה לו;

'לו אך יטו לי הואלאר חסד, והמלך לא יצווה עלי להיות נוכח כאשר...' הרהר, כאשר קלטה עינו את הרוכבים הקרבים ואת העומד בראשם.

'לא, לא כעת' יבב, מתכווץ על גב סוסו כמבקש לצמצם נוכחותו ככל הניתן 'מדוע כעת, כאשר הוד-מלכותו כה כועס?'; אור הירח הטיב להאיר את פניו הגאות ורושפות הבוז של רוזן קאיר-אנדרוס. לצידו פלט המלך נשיפת חימה, מזדקף באוכפו ורוכב קדימה בכדי לפוגשו.

'אהה, הנה בא אוהב הסוסנים החצוף' שמע את המלך יורק בתעוב 'הוא בטוח, בוודאי כי אתן לו תואר דוכס על גבורתו הרבה...'

לאחר רגע, העז ארנמיר להרים ראשו; כחולי הגלימות היו מעטים בהרבה מאנשי המלך, אחד לארבעה, שמא אף פחות מכך, אלא שבפניהם לא ניכר מורא; כעת, היו רוכבים בעקבות מפקדם בפנים נחושות; נחושות פי כמה מאשר אנשיו שלו. אדון קאיר אנדרוס, חיוך יהיר על פניו, לא היה רחוק עוד מן המלך אלא כחמישים פסיעות. לצידו של ארנאמיר, זע הדוכס דאריון באי-נחת באוכפו.
"איש זה הוא טפש, מטורף או שניהם!" התמרמר בלחש.

ברגע הבא, משך המלך במושכות סוסו ובלמו בכח כזה, עד כי הבהמה כמעט והזדקפה על שתי רגליה האחוריות.
"הוד מלכותך" הפטיר אנאריון ביובש, מחווה קידה קלילה מעל אוכפו. אלאדון השיב במבט מסוכן, סוקר את הרוזן רגע ארוך בטרם השיב.

"דומני כי לא שיפרת את נימוסיך מאז פגישתנו האחרונה, שתום-עין" סנט לעברו "אולם איחולי! סוף-סוף עלה בידך לעשות דבר-מה אשר איננו בגדר תככים ומזימות בגידה; בכך כבר התעלית מעל ידידך הנחש" אגרופו של המלך הוגבה קלות בדברו "כעת, הינך מצפה וודאי לעצם שמנה כגמולך, הלא כן? השב לי את מתנת הכלולות שנשאה שיירה זו, ואשקול להיות נדיב כלפיך".

אלא שאנאריון פרץ בצחוק נוקשה.

"אין בידי מתנת כלולות כלשהי, ואינני יודע על אודותיה דבר; אם היתה כזו, הרי שעלתה באש או סולקה בידי האורקים טרם רמסו אותם פרשי" עינו הבריאה של הרוזן נצצה בבוז "אולם לבטח לא היתה מתנה זו כה יקרה, מלכי הרם, אם הפקדת על שמירתה שודדי שיירות מהמזרח וילדי-שודלוק מעווי העוויות ומפלבלי-עיניים. אשר לגמול" החריף קולו "מילאתי את חובתי כלפי גונדור. אינני חפץ בגמול מידך, ואף ספק אם יש לאל ידך ליתן תשורה אשר אני חפץ בה..."

"שמור על פיך, הרוזן" התרה בו דוכס הרונדור בשקט "הינך מדבר אל מלך גונדור..."

אלא שאנאריון לא נותר חייב.

"כיצד יכולתי לשכוח?" החזיר "המלך האדיר, אשר משרתיו הנאורים ואוהבי המחר הנאור הובסו מרחק יום מעיר בירתו. איחולי, הוד מעלתו!" הרים קולו "זכית להיות הראשון במלכי גונדור אשר תחת שלטונו נעורו האורקים ושבו להחציף פנים, ושמא סיבתם עמם".

עבור אלאדון, היה זה די והותר; חרבו שרקה בקול מבשר רעות, כאשר שלפה באחת מנדנה.

"אתן לך סיבה, בוגד חצוף" סינן מבין שיניו "אשפוך את מעיך לארץ ואאכיל בהם את הכלבים, זה מה שאעשה. סבלנותי אליך ולכשמותך פחתה מאד" הוסיף, מגביה את הלהב באוויר "שאל את הדגים..." הוסיף בלעג "בזה הרגע הם עוסקים בכרסום ידידך הנחש".

עוטי השחור והכסף הרכינו ראשיהם במבוכה, ואילו אנאריון הזדעק.

"רוצח!" רעם, שולף את חרבו; ככוכבים מנצים, שלפו הרוכבים משני הצדדים את נשקם, מוכנים לאות אשר יזניקם להסתער זה על זה. רמחים הושפלו; גרזינים וחרבות הורמו, פולחים את החשיכה בזהרם הקר.

"הלא תוכל לעצור זאת?" שאל הקצין הצעיר ביאוש, אלא שאראנמיר לא השיבו דבר, זולת חריקה בלתי-ברורה על אודות שבועה, בעודו שולף את חרבו הרועדת ומיישרה לצד המלך.
"גם הוא נשבע שבועות" מלמל לאריול, מרכין ראשו בזעף "והפר את כולן, עד האחרונה בהן".

"אנשי קאיר אנדרוס!" ציווה אראנמיר "אתם הנאמנים, הנושאים עמכם את האור העתיק ששב והנץ. אם יצווה מלך היונאים על אנשיו לתקוף, דאגו לקחתו בשבי; לאחר מכן, נשחרר את הממלכה מלאנראד ושרציו".

המלך פרץ בצחוק פרוע, בעוד שורה של עוטי שחור וכסף רוכבת קדימה ברמחים מושפלים, לחצוץ בינו לבין אנאריון. אלא שעיניו האפורות, אשר התמקדו כל-כולן ברוזן עז המצח, לא הבחינו כלל ועיקר בסכנה אחרת אשר ארבה לו. נסתרת בינות לצללים, דרכה אמריל אט-אט את קשתה, מייצבת ידה לקליעה אחת, מדוייקת ונוראה.

"לקחת בשבי?" מלמלה "אינני חושבת כך..." דבר מחיוכה המתקתק לא נותר בפניה, כאשר הניעה קלות את אצבעה, מכוונת את החוד הכסוף מחצית האמה מעל שיריון הצוואר "כאשר יבואו לכאן המשומדים, עריץ-משריץ" הוסיפה "תזקק ארץ זו למלך ראוי ושפוי ממך. ושמא..." הוסיפה בהרהור שני "למלכה?" רעיון פתאומי זה ריגש אותה במידה כזו, עד אשר רפתה לרגע ידה האוחזת במיתר, והיא השפילה קשתה. אלא שמיד שבה לכוננה.

"שמעתם כולכם, כיצד מכריז אוהב הסוסנים על בגידתו!" רעם אלאדון. כעת, לא זכר עוד את תוכניתו הקודמת; לא היתה בה עוד חשיבות כלשהי. כעת, לא השתוקק אלא לשפוך את מעיו של החצוף ולראותן גולשות מבטנו כשם שגלשו הדמעות מעיניו דקות ספורות קודם לכן.
"הא!" מלמלה אמריל באכזבה, נוצרת את אצבעה משנע מפקד המגדל הזקן בינה לבין המלך. נעה חרישית בעשב, תרה אחר עמדה חדשה, טובה יותר מקודמתה.
"אני רוצה לתלות את מעיו על רומח!" צרח המלך, קולו נישא גבוה מעל המהומה "למה אתם מחכים, בשם כל שדיו של מורגות? אני הוא המלך

וציוויתי להסתער! אני המלך!" שב וקרא, הולם באגרופו על כסייתו.

הסוסים צהלו; השורה הראשונה של עוטי השחור והכסף דירבנה את סוסיה בהיסוס, נעה קדימה בשורת רמחים ארוכה ואיטית. מולם, התפרסו אנשי קאיר אנדרוס בחצי גורן קהה, ואי-אלו מהם דרכו את קשתותיהם המאוזנות מעל אוכפיהם. אנאריון הרים ידו, מחזיקה באוויר כמהסס טרם יצווה לפגוע בשומרי המגדל הלבן. אלא שאז, עלה בליל צרחות נלהבות משורות אנשי המלך; פלוגת יונאים מאנשי לאורנסול שעטה קדימה ברוב מהומה; פסים ירוקים עיטרו את מצחם ולחייהם, וגרזינים הונפו בידיהם; עימם רכבו שכירים ארוכי שער מאתיר אנדואין, חניתות-קרס ארוכות דרוכות בידם. כהרף עיין, חלפו-עברו על פני אנשי המגדל המהססים, מסתערים בעשרותיהם אלי-קרב. השכירים צווחו כשדים, מנופפים בחניתותיהם ומטיחים עלבונות אל תוך העלטה.

"נקמה!" שאגו אנשי לאורנסול, בעודם סוגרים על יריביהם בקרדומות מונפים. אנאריון הוריד באחת את ידו.

"בין העיניים!" רעם, קולו עולה ומהדהד רגע מעל שאון הקרב "כעת!"

במחסה הצללים, עצרה אמריל את נשימתה "הגיעה עת לחרוץ חריץ בעריץ" מלמלה בנחישות. אזי, שחררה את אצבעה.

צעקות הקרב הפכו לאנקות כאב; תריסר מן המסתערים נשמטו מאוכפם נקובי חיצים; גופותיהם המתעוותות, לפותות עדיין ברצועות האפסר, הוסיפו לנתר בעקבות הסוסים השועטים; שתיים או שלוש מבהמות הלחימה קרסו תחתן, מטילות את רוכביהן המצווחים להתגולל בעפר. אלא שלא היה סיפק ביד כחולי הגלימה להריע; קול רעם אדיר קטע את שמחתם. להבות הבזיקו מעלה, מלחששות בארסיות. לרגע, דומה היה כי פרח אדום ומבעית נפער בין שני הצבאות, פוער מלתעות מורעבות. סוסים הוכו טירוף והתרוממו על רגליהם האחוריות; דומה היה, כי עשרות רוכבים הושלכו ארצה ברגע אחד; ואילו סוסו הלבן של אלאדון הצטווח בכאב וקרס ארצה, חץ נעוץ בצווארו; הזדקרותו המהירה, היא לבדה אשר מנעה גורל זה מהיושב על גבו. אלאדון צרח במלוא גרונו, כאשר הושלך מאוכפו והוטל ממנו והלאה,נחבט ומשתרע אפרקדן בתוך הבוץ. אולם באותו רגע, דומה היה כי אך מעטים משגיחים בגורלו. עיני כל נישאו ביראה אל הדמות הגבוהה אשר כמו בקעה מתוך האש, גלימותיה האדומות נפרשות למלוא הדרן, ועיניה יוקדות בכעס.

נשימתו של ארגלין נעתקה.
"ארלאס?" הפליט באי-אמון "מחצית הדרך ביליתי עם זו, בהן צדקי!" אלא שאמריל היתה רגוזה מדי על החטאה מכדי לשמוע את דבריו.

"האין די באורקים ששבו לפשוט בארץ, עד כי בני גונדור החלו לוחמים זה בזה?" שאלה בקול צלול, שהדהד מקצה המחנה ועד קצהו "או שמא מחכים אתם לדבר-מה גרוע יותר שינחת עליכם?" באומרה זאת, השליכה באחת את ברדסה מעל ראשה.
אנקת תדהמה חלפה בשני המחנות; אף הפרשים שזה עתה הושלכו התרוממו בפליאה מהאפר, מביטים נכחם בעיניים קרועות לרווחה. ארגלין פער פיו בתדהמה; אכן, היתה זו ארלאס; שערה הערמוני-כהה, ששוחרר מן הברדס, גלש על כתפיה הנאות; עיניה הכחולות בהקו. אלא שכעת, דומה היה כמו הושלכה מעליה גלימה נסתרת מעין, מותירה אותה לעמוד במלוא הדרה. לרגע ארוך, הושלך הס סביב.

אזי חתך קולו של הדוכס דאריון את הדממה.
"הוד מעלתה..." נאנק, מתנודד כשיכור על אוכפו "הגבירה נארוון טאר-הימאלד!"

אזי, טבע הלילה בסופת קולות. יונאים צווחו באימה; אראנמיר נאנק, מליט ידיו בעיניו; ומעל לכל הדהד קולם של אנשי קאיר אנדרוס.
"תחי הנעלה בגברות!" זעק אנאריון במלוא גרונו, קולו רועד משמחה פראית.
"תחי המלכה!" חזרו אנשיו על קריאתו; אי אלו מעוטי השחור והכסף החרו החזיקו אחריו, ואילו אחרים טלטלו מבטם בחשש, כובשים מבטם בארץ או משחקים בעצבנות בניצב חרבם, כמצפים לדבר-מה. ואכן, ברגע הבא הדהדה בעמק צרחת זעם שכזו, עד כי ההרים עצמם החזירו הד; פניו של אלאדון היו תערובת מבעיתה בין דם, דמעות ובוץ; ידו האחת אחזה בחרבו השלופה, ואילו השניה לפתה את כתרו, מצמידה אותו אל חזהו כבעווית. מתרומם ממפולת סוסו, הסתער קדימה, אך ורק בכדי לראות את אסונו קורם עור וגידים לנגד עיניו; לפתע, שב להיות ילד נפחד ועשוק, מציץ מאחורי דלת על המפלצת אשר גזלה את מקום אימו; כעת, שבה בכדי לגזול אף את כתרו. אלא שברגע הבא, נקפצו אגרופיו. הוא יאבק, החליט; הוא יאבק בכל כוחו על הכתר שלו. כעת, יכול היה לראות ברנש נוסף משנואי-נפשו, ניצב בגאווה מאחורי נארוון ושולח בו מבט חסר מורא.
'ראו-ראו איזה בוגד צץ לו מתהומות הנשיה' הרהר 'פעם נוספת, מצאת את סינורה של אשת-אבי להסתתר מאחוריו, פלנתאר?' אזי, צעד קדימה, כולו סמור ונכון לקרב.

"מלכה?!" צרח "אתלה כל מי שיאמר זאת, בוגדים ארורים שכמותכם! יש מלך אחד לגונדור, והוא אני!" אזי, נתקלו עיניו בעיניה של נארוון.
"קומי ועזבי מדינה זו, תכננית וחומסת שלטון!" הורה, מנופף לעומתה אגרוף זעם.
"אך תני אות, גבירה נעלה, ואסכור את פיו!" נהם אנאריון, מתקדם באיום, חרבו דרוכה ומוגבהת בידו. עינו הבריאה סקרה את אלאדון בלגלוג, כמכריזה, 'הנה בא יומך, אפרוח נתעב'!

לרגע, סקרה אותו נארוון בשקט, ואחר העבירה מבט ארוך על שני המחנות; רבים מאנשיו של אלאדון נבוכו, ונראו כפוסחים על שתי הסעיפים, ואילו אחרים נהמו בזעם, משפילים את נשקם בעודם מפלסים דרך קדימה, לנסות ולחצוץ בין הגבירה למלך הצעיר. רגע אחד נוסף היססה, ודומה היה לארגלין כי עווית כאב אחזה בה, מופיעה ומרפה כהרף-עיין. אזי, השיבה תשובה.

"אכן הינך המלך, בני החורג" אמרה, מישירה אליו את עיניה הבוהקות "אך ספק אם תשאר כזה זמן-רב, אם לא תשנה דרכיך; הינך מהיר, מהיר מדי ליצור לעצמך אויבים. אשר לי" החריפה קולה "הנני נארוון, רעיית טאר-לינרוס. איש, אף לא המלך, איננו מורה לי אימתי לצאת ואימתי לבוא"

חיוך נטול עליצות עלה על פניה בדברה.
"אילו רציתי בכתרך, אלאדון" הוסיפה, אינה מסירה ממנו את עיניה "הייתי באה לתובעו לאחר מות בעלי, ושמא טעיתי כשלא עשיתי זאת. כעת, באתי לומר דברי לפני עצרת שועי גונדור; האם תנסה לעצור בעדי?".

אלאדון ניצב מנגד, חרבו עודנה שלופה בידו. כעת, חש כיצד ננעצות בו מאות עיניים, מחכות לתשובתו.

נשיפה מיוסרת נפלטה מבין שפתיו; לרגע, השתוקק לצרוח במלוא גרונו ולזנק עליה בראשות אנשיו. הוא ימות בלא ספק, הרהר. "אלא שאת, 'הנעלה בגברות', תשלמי מחיר יקר עוד יותר... מדוע שלא תפגיני את כוחך, אם חורגת יקירה?" לגלגה מחשבתו "אני מיטיב לדעת אודותיך, יותר משאת משערת לעצמך".

אלא שברגע הבא כבש את מחשבתו, מביט סביבו בזעם; נארוון עמדה מנגד, ומכל עבר אפפוה עיניים מעריצות.
"שוטים שפלים ובוגדניים אתם, כולכם!" מלמל בליבו, מתאפק שלא לפרוץ בבכי. אזי, עלתה בו מחשבה אחרת, מרה ונחושה.

'לא' אמר בנפשו 'הילד הנפחד עליו דרכת מת, נארוון אשר מן התופת; עומד מולך גבר, והוא לא יוותר על כתרו... אך אין בכוונתי לענגך ולמות, או להגרר מכאן בשלשלאות בידי עבדייך העלובים. אני אחיה' נשבע אלאדון 'ואני אחיה אחרייך'.

מקץ רגע, מחה את פניו ביהירות ושב לדבר.

"הדבר לא עלה בדעתי אף לא לרגע, הגבירה אמי" המילה צרבה על לשונו כמו הוטבעה בברזל מלובן, אך אי-כה, הצליח לעמוד במבחן זה, זוקר ראשו הישר אל מול עיניה הבוחנות "ארמונו של בנך ומלכך עומד לרשותך" הפטיר ברשמיות, מחווה ניד ראש קפוא של ברכה.

"אני מודה לך, הוד-מלכותך" אמרה נארוון. כמתוך הערפל, שמעה אלאדון דורשת כי מלוויה, החל בפלנתאר החצוף וכלה באנאריון הבוגד, יבואו עמה, ושמע עצמו מאשר את הבקשה בניד יד זועף.

הוא חייב למצוא את השר לאנראד ואת הנסיך ראמבאדא, ידע. יחדיו, יוכלו לטקס עצה.

אי-שם מאחור, נותר ארגלין לעמוד במקומו בפה פעור.
"ארו הגדול..." מלמל "ואתה, שוטה שכמותך, הרהבת עוז לבקש ממלכתו של טאר-לינרוס לבדוק את ספרי חשבונותיך..." אזי, ננעץ מרפק בצלעותיו, מנערו מהרהוריו באחת.
"אני עודני סבורה כי אותה נארוון, או איך שלא תקרא, עשתה דבר-שטות משהותירה את ראשו של העריץ-המשריץ על כתפיו" רטנה. "אולם אתה, מר קאהרן" הוסיפה, חיוכה המקנטר שב ועולה אל פניה "עסקת כה רבות בירקות, עד כי אחד מהם טיפס מעלה והתמקם אחר-כבוד בקודקודך. האם תפעיל את רגליך, או שמא יהיה עלי לגרור אותך כל הדרך אל פלנתאר והמלכה?"

ארגלין שלח בה מבט מהוסס קמעה.

"אני איכר פשוט..." החל מגמגם. דבר-מה בתוכו ידע, כי מרגע שיראה את פני הגבירה בשנית, לא תהיה עוד דרך חזרה. לפתע, אחז פחד משתק בכל ישותו.

"הרי לכם ראש לפת!" התמרמרה אמריל, מושכת בזרועו "אתה איכר כעת. אולם אחרי שגבירת הונייר שבאה מן המערב תארגן לך תואר אבירות או דבר-מה מסוג זה" הוסיפה בגיחוך מדושן עונג "כבר לא תהיה; תאר לך את פרצופו של אותו סאנרול שלך, כאשר תתייצב מולו במשפט. היונה התמה תבלע את גליל השודלוק שלה מרוב תדהמה. על דברתי!"

"זה רעיון מעודד" הפטיר ארגלין, הרעיון ממלא אותו עונג. אלא שלא היה זה הכל, והוא ידע זאת.

'עובד אדמה נותר כזה, עם תואר או בלעדיו' הרהר 'או כך לפחות אני מקווה'; עם זאת, לא התנגד עוד, מניח לאמריל להובילו קדימה.

"האביר קאהרן מגן הגבירה מצלצל יפה" גיחכה "אם כי אביר נזיד הלפת יהלום אותך יותר, אם תשאל לדעתי..." האנשים החמושים אשר בדרכם פינו להם דרך בעוברם, מקיפים את אמריל במבטים משתאים, בעוד היא משיבה במתוק בחיוכיה, מנידה יד לברך פנים מוכרות מקרב כחולי הגלימות.

"קאהרן מגן הגבירה!" הרהר ארגלין משתאה, כאשר ראה מולו את אודם גלימתה של זו אשר היתה ארלאס. "מן הסתם יהיו לה דברים רבים לומר על כינוי זה, לקמצנית היקרה שלי, ואף לא אחד מהם חביב..." אלא שחרף זאת, עלה חיוך רחב על שפתיו; פחדיו נקלשים סוף-סוף, זקר ראשו והישיר צעד קדימה.

לצידו, השתהתה אמריל לרגע ארוך, שולחת מבט שקט אל צללי הנחל שמעבר לכתפה.
'מי יתן ותשחיז את גרזינך היטב, אביר נזיד הלפת' הרהרה, בעוד במיים השחורים מוסיפים לשקשק מתחת לגדה 'מי כמוני יודע כי תזדקק לו במהרה ובקרוב'. אזי, ניצתו עיניה בגאווה.
"חדלי לילל, כאילו הפכת לאחת מאותן חדלות-אישים אותן לימדת לקח בנשף האביב האחרון. אינני מפחדת מן המשומדים וחבריהם" שיננה לעצמה, זוקפת ראשה באחת "אנוכי אמריל, נצר לאמריה הנאווה ואהובה האדיר שמן הנולדור, ואני אנצח".

© כל הזכויות שמורות, בכפוף לכל דין ובכפוף לזכויות היוצרים המקוריות על יצירותיו של טולקין. צילום, העתקה בכל דרך אחרת או שימוש מסחרי כלשהו אסורים בתכלית, בלא אישורו המפורש והמשותף של הכותב, בכתב ומראש. כל הפועל בניגוד להוראה זו מפר את החוק.