דלת הסתר
הנושנה נרעדה; שנים אין-ספור ניצבה במקומה בדממה בלתי-מופרעת, מעבר קיר מוצק שכמו
סוייד וטוייח בלי מתום. אלא שכעת, מצאה אי-מי; אצבעותיו החזקות הזדחלו לאורך גופה,
לוחצות ברכות מבעיתה. רגע עמדה הנחושת המאובקת במריה; אחר נכנעה בנהי צורם. אבק בן
מאות שנים, גושי טחב וקורי עכביש נתמחתו וקורעו, כאשר סרה המתכת אלי-צד, מפנה
מקומה לסדק הולך וגדל. אזי, חמק הוא פנימה.
חיוך קלוש,
מאיים, נפרש מתחת לברדסו, בעת שפלחו עיניו את העלטה הדחוסה. צחנה וממטרי אבק קידמו
את פניו, אך הוא לא שעה אליהם כמלוא הנימה, עת פילס את דרכו פנימה. בלא חפזון,
טלטל ראשו, מרחרח את האוויר הטחוב. החדר לא היה גדל-מידות. אי-אז, ערמו בו מקימיו
אין ספור חפצים ושכיות חמדה; כעת, היו רובם לעפר ואפר. פה ושם, יכול היה להבחין
ביהלום יקר-ערך מבצבץ מתוך ההריסות, אלא שזה עניינו כקליפת השום. צייד אחר, הוא
שהביאו לכאן, אל מעבר לדלת שאף מקימיה נשכחו מלב כל.
"הוא כאן,
הוא חייב להיות" מלמלו שפתיו, בעודו משלח ידיו בינות ערמות האבק והעץ
המתפורר; רגע, ליטפו ציפורניו את האפרורית המובסת, ואזי התחפרו לתוכה, הודפות
וחופרות בלהיטות. שברי תיבות נתמוטטו והתרסקו לרגליו; לרגע דומה היה כי האוויר
עצמו מלחשש בזעם; היטב חש בהם, בבכי ובטירוף האופפים את גלימתו סביב, צורחים
ומגדפים באפס-קול. שפתיו נתעקמו בבוז.
"יבבות לא
יצילוך מידי, פחדן" מלמל, מוסיף לחפור. "האתה תלמדני אודות כאב?".
עווית ארסית עלתה על פניו מששב ונזכר. הם הטעימוהו כאב שאין הדעת יכולה לתופסו, כל
אותה חבורה נאצלת. כעת, קרבה שעת הנקם ובאה. אנקת סיפוק ארסית נתמלטה מבין שפתיו,
כאשר חש את המגע בידיו.
ניצוצות זועמים
ניתזו, מתיזים את האבק לכל עבר. האוויר נהם, זועק בכל כזה עד כי הקירות עצמם נדמו
כמחשבים להתמוטט. אלא שהוא אך הרים את ידיו, מניף את הגולה הכהה אל מול פניו;
חיוכו הלועג מתרחב, זן עיניו בלהבה הזועמת שניצתה בליבה, זוהרת ומבזיקה כמו רצתה
לפרוץ ולעקור את עיניו.
"תבורך,
ידידי הותיק" לחשש עוטה הברדס "סוף-סוף, זוכים אנו להפגש פנים אל פנים,
אתה ואנוכי".
© כל הזכויות שמורות, בכפוף לכל דין ובכפוף
לזכויות היוצרים המקוריות על יצירותיו של טולקין. צילום, העתקה בכל דרך אחרת
או שימוש מסחרי כלשהו אסורים בתכלית, בלא אישורו המפורש והמשותף של הכותב, בכתב ומראש.
כל הפועל בניגוד להוראה זו מפר את החוק.