הליל קרב עתה לסיומו; אי-שם מבעד לענני הסתיו הזועפים, החל מבצבץ
אורה הכחול של שעת טרם-שחר. בעצם אותו הזמן בו היו פלנתאר ואמריל נמלטים מפני
אויביהם בתוך העמק הקודר, היה ארגלין מתהפך על משכבו מילין אחדים משם, לא הרחק
משולי דרך המשואות. נאנח, שב ומשך את שמיכתו הישנה על גופו. האיכר המזוקן
מאיתיליין שרוע היה בתוך עגלתו, החבויה תחת גומחת אבן גדולה אשר נחצבה אי-אז בסלע,
כדי לשמש מחסה לשעה לעוברי-הדרך. מחוצה לה, תופף גשם טורדני על פני האבן, נוטף על
פני הכניסה כמסך חרוזים דקיק; משם גלשו טיפותיו ונתלו בכבדות על עלי המשוכה החוצצת
בין המחסה לשולי הדרך. לו היה ארגלין מאמץ את עיניו, יכול היה לראות אף את עצי יער
דרואדן הגדלים מדרום לנתיב, נשקפים לעברו כחומה קודרת, טובלת בקרעי ערפל. אלא
שארגלין לא טרח לעשות זאת כלל ועיקר. מפליט פיהוק מעובה מפיו, שב והתכרבל, מושך את
שמיכת הצמר מעל אוזניו.
היה זה ניחוח קרמי ומוזר אשר אילצו, לבסוף, לשוב ולפקוח את עיניו; אט-אט, משך את
שמיכתו מעליו והזדקף בדי-עמל לישיבה, מטלטל את ראשו ומפליט פיהוק נוסף של מחאה.
כעת, ניכר היה כי השחר קרב ובא; קטעים-קטעים בחומת העננים נואשו ממאבקם, מפנים את
מקומם לאספקלריה בגון הקטיפה הכחולה, כהה עדיין, אך מבהירה והולכת.
במרחק פסיעות מספר מעגלתו, ומשני הסוסים חסרי השקט, הבחין בשותפתו
למסע, עומדת דומם כשגבה אליו. המלומדת ארלאס ניצבה בפתח גומחת האבן, צופה באין-כל
בטיפות הגשם הנוטפות מן הסלע; באצבע מהורהרת, היתה נוגעת קלות בטיפות המים הנוטפות
מעלי המשוכה, מתירה להן לגלוש ולנטוף בלא-חיפזון מכף ידה.
כעת, נשמט ברדסה מעליה, ולאור להבות המדורה הקטנה הדולקת בסמוך, יכול היה ארגלין
לראות היטב את חיטובי פניה הגאים, הטובלים בעלטה כחלחלה. מחלפותיה הגליות, שגונן
כגון הערמון הכהה, ירדו בפיזור על כתפיה. לרגע שלחה מבט קצר אל עבר המדורה והקנקן
הגדול התלוי מעליה, ואזי שבה ושקעה בהרהורים נוגים.
אזי, הבחין ארגלין אף במקור הריח אשר גירהו להקיץ משנתו; אדי
הניחוח התמרו, כבדים ומתוקים, מתוך פיית הקנקן המוזר והמאורך שנתלה מעל הלהבות. כל
ישותו גורתה, והוא חש כיצד עולה רירו באין-מעצורים לפיו. ארגלין שפשף את עיניו,
נאנח בחמדה; אילו היה להן, לקרני השחר הסתווי ריח, נשבע לעצמו, ואילו נמהל זה באגסים
מלבבים, יין מתובל חם וקינמון, הרי כך בדיוק היה עליהם לדגדג את הנחיריים.
ברגע הבא, משקלטה אוזנה של הגבירה את הרעש העולה מאחוריה, ננערה
מהרהוריה ונפנתה אליו.
"בוקר טוב לך, מכובדי מר קאהרן" אמרה, חיוך דקיק עולה על
פניה הבהירות "אכן, זמן טוב לנער מעליך את השמיכות ולהתכונן לצאת לדרך, אם
אכן רוצים אנו להותיר את אמון-דין מאחורינו היום, ולהגיע אל ראמאס אכור לא יאוחר
מערבו של יום מחר".
ארגלין הנהן בכבדות, התזכורת מחלחלת אט-אט לתודעתו. סוף-המסע הנה קרב, ועמו העימות
המפחיד מול סאנרול הצעיר ואנשיו; המסע בחברת המלומדת הזרה נעם לו באורח מוזר, חרף
היותה שתקנית למדי - שינוי מבורך בהחלט לעומת רעייתו הכבודה. אי-כה בליבו היה
רוצה, כי יארך מעט יותר. דומה היה, כי ארלאס הבינה לליבו, באשר חיוכה התרחב.
"מהר וארוז את חפציך, עצלן" סנטה בו בדי-חיבה, מותחת קלות את אבריה
ושולחת יד ליתן מעט סדר במחלפותיה הגולשות.
"אזי, תוכל למצוא בקנקן גמול קטן לעמלך", הוסיפה כממתיקת סוד.
בתוך רגע קצר, לאחר שהטיל את חפציו המועטים על עגלתו, מיהר ארגלין
להתיישב סמוך ללהבות; ביד תאוותנית, מילא לעצמו מלוא הספל מן הנוזל הלוהט,
החום-סגלגל, והחל גומע בשקיקה.
"אהה..." נאנח לבסוף, מרחיק את הספל שרוקן עד תום מבין
שפתיו "מעולם לא טעמתי דבר שישווה לזה, גבירתי הטובה; חי סבי המנוח! כמעט
וחלפה בראשי האגדה על אותם פרות מכושפים שהיו בני-הלילית העתיקים סוחטים
בבוסתניהם. מה צר, כי רעייתי הכבודה מעולם לא טרחה לכבדני בחליטה נאה שכזו, כאשר
היתה הופכת אותי בגערה מן המיטה, אגב ברכת-בוקר טוב כגון 'קום כבר על רגליך וצא
לעבוד, עצלן ארור! אין בכוונתי לרעוב בחורף אך משום שבילית מחצית הלילה בשתיה עם
חבריך חסרי התועלת!' ".
ארלאס צחקה, וארגלין משך בכתפיו והוסיף.
"אם טרחה הקמצנית היקרה שלי לארוז לי מחצית של כיכר לחם, ביצה
ומעט ירק טרי כדי שאקחם לשדה, נראה הדבר בעיניה כחסד גדול. אולם חליטה זו!"
התנהם בחמדנות, שב ושולח ידו אל הקנקן "בעבור ספל ממנה, מוכן הייתי לקום בלא
טענות ומענות בכל שעה שתדרש, בהן צדקי!"
"אזכור זאת" השיבה היא בגיחוך "כל אימת שארצה
להקדים ולגרור אותך אחרי בעת הצורך".
כעת, שב ארגלין והתמסר לטעמה המענג של החליטה; זה בער בתוכו, ממיס
את עייפותו ומנער את שארית התנומה מכל איבריו.
"תענוג שמימי" שב והכריז, נותן בארלאס את עיניו "לו
אך היה עולה בידי לשכנעך לנוח מעט ממסעותייך ולהשתקע לשנים אחדות באיתיליין
הנאווה, הרי היה לאל ידי לסייע לך לפתוח עסק לתפארת, אשר שמו היה נודע בתוך שנים
ספורות מדול-אמרות ועד רוהאן..." לרגע, השתעשע ברעיון דמיוני זה, תמה מה היה
משמח את ליבו יותר: הכסף הרב שהיה נוחל בתוך שותפה לעסקים של גבירה זו, או שמא המסעות
משובבי הנפש בכל רחבי גונדור ומעבר לה, אשר היו הופכים למנת חלקו.
ארלאס זקרה גבותיה.
"רעיון מעניין, בלא ספק" השיבה "אולם ראשית לכל" הוסיפה,
מרצינה "עלי לסייע בידך להנחיל תבוסה לאותו הנער ההולל וחבר בריוניו"
מבטה שב ונשלח אל העלטה הרובצת בכבדות על פני דרך המלך "דבר אשר עשוי להסתבר
כמסובך מכפי שהוא נראה ממבט ראשון" הפטירה בקול שקט יותר, ספק אל בן-שיחה,
ספק לעצמה, אזי שבה ונשתתקה, חוזרת ללטף בפיזור-נפש את עלי המשוכה הרטובים.
חיוכו של ארגלין דעך; לא נעמה לו תזכורת זו, אלא לשם מאבק זה הצטרף
אל הזרה עוטת האדום מלכתחילה, הזכיר לעצמו; לא לשם שעשוע גרידא, כאילו שב להיות
הנער הפוחז מן הימים שקדמו למלחמת הלוטוס. מחשבותיו שבו אל אותו לילה חשוך בו
הצלטבו דרכיהם בשבילי ההרים סמוך למין-רימון, ואל הדרך בה העז לפנות אל אשה זרה
לחלוטין (בעזות מצח בל-תאמן, כפי שהיה פלנתאר גורס לבטח), ולבקשה לייצג את עניינו
בפני שופטי הוד-מלכותו.
ארלאס, כך זכר, לא נענתה מיד; לרגע ארוך ניצבה זקופה באוכפה, בלא
להשיבו מטוב עד רע, ובלא שעשתה דבר, מלבד לסוקרו במבט חודר עד כאב מאותן עיניים
כחולות ויוקדות שלה. לזמן-מה, אשר נראה לארגלין כנצח, נראתה כפוסחת על שתי
הסעיפים, ולבסוף ננערה והשיבה.
"לו יהי כן; מניה וביה, פני מועדות אל עיר הבירה לרגל עסקים משלי. אשתדל ליצג
את עניינך נאמנה בפני שופטי הכתר, אף כי בזמנים אלו, יתכן והתערבותי בדברים כגון
אלו עשויה להביא יותר נזק מאשר תועלת... ראה הוזהרת".
אלא שארגלין אטם את אוזניו כלפי אזהרה זו. מניה וביה, חש כי אין לו דברים רבים
להפסידם. אי לכך, גולל באוזני ארלאס בעת מסעם את כל סיפורה של החלקה שבחצי האי
הקטן, החל מבית העץ של סבו וכלה בקשר שקשר סאנרול עם הארגור גובה המס כדי לנשלו
מרכושו ולבנות עליו בית-עינוגים. הגבירה האזינה דומם לכל סיפורו וטרוניותיו, ואזי
החזירה.
"דיני גונדור ידועים לי, ואעשה כמיטב יכולתי; אולם תן דעתך, כי עניינך אינו
מן הפשוטים: אותו סאנרול יפרש זאת, וודאי, כמבחן לכוחו. אך אין זו הבעיה
היחידה" כאן סתמה ולא הוסיפה, חרף כל מאמציו של ארגלין לדובבה. תחילה, סבר כי
הגבירה דואגת לבטחונה היא, חשש שאיננו מן המופרכים נוכח מידותיו של סאנרול הצעיר
וידם האלימה של אנשי שלומו, אלא שהגבירה התחייכה בדי-לגלוג, בעודה נדה ראשה לאות
שלילה:
'הסר דאגה מליבך, בעניין זה לפחות; בגילי, אינני יראה עוד מרהבם
וידם השלוחה של אנשי אגרוף, דווקא". מעבר להערה אחרונה זו, אשר גרמה לארגלין
לשלוח בה מבט תמה, לא הוסיפו לדבר בזאת. אף כעת, תהה בדבר כוונתה; שמא לכך כי החרב
המשובחת שברשותה מספיקה כדי להורות דרך ארץ אף לקשוחים שבפרחחי היונאים? דבר-מה
בהופעתה של ארלאס גרם לו להאמין כי הכל הינו בגדר האפשר. כעת, מששב והביט בעוטת
אדום מסתורית זו במבט מדוקדק, לא יכול היה להמנע ממחשבה מוזרה, שמא ראה אותה אי-אז
לפני שנים; אולם חרף מאמציו, לא יכול היה להזכר מתי והיכן.
לבסוף, כאשר רוקן ספל שלישי, לא יכול היה לכבוש עוד את סקרנותו.
בטרם הספיק להבין את אשר הוא עושה, נפנה אל ארלאס ושאלה על עיסוקה וארץ הולדתה. זו
נפתנה אליו באיטיות. הצער בעיניה הכחולות היה כה עמוק וחסר-מזור, עד כי ארגלין
הנבוך נאלם דום.
"שהיתי שנים רבות בלינדון" הפטירה בקול חלוש "אולם ארץ מולדתי
רחוקה עד מאד; גולה אנוכי" הוסיפה בקול עצור "ומעטה תקוותי לשוב
ולראותה בימי חלדי".
רגע ארוך, עמד ארגלין מנגד, נושך את שפתיו וגוער בעצמו באין-קול על
טפשותו.
"אף אני נהגתי לגלות מביתי" ניסה את כוחו בדבר-הלצה כדי
לנסות ולפזר את ערפילי היגון שכמו אפפו את הגומחה מסביב "כך לפחות לדברי
אליריין שלי, אשר טענה חזור וטעון כי גליתי מזה שנים אל הפונדק, ובו ביליתי את
מרבית זמני".
בין אם בשל דברים מבודחים אלו ובין אם מסיבה אחרת, נראתה ארלאס כמתנערת
מיגונה; פעם נוספת בהקו עיניה וארשת מעשית עלתה על פניה.
"באשר לעיסוקי" הוסיפה, לא בלי היסוס "שמתי פעמי אל
גונדור בכדי לאסוף ולהציל כתבי-יד עתיקים. אתה היודע, בוודאי, כי אין הם בטוחים
עוד בימינו אלו".
"יודע היטב" התמרמר ארגלין בתשובה; פעם נוספת, צף ועלה
בזכרונו המחזה של מאה יונאים, צווחים ומרקדים כאחוזי-דיבוק סביב אש מאכלת, אליה
הושלכו מאות כרכים עתיקים שהוצאו מספריית מינאס-איתיל. הוא, שנקלע לתוך המהומה
לפני שנתיים לערך, כאשר הזדמן לעיר בעגלתו בכדי לרכוש כלי עבודה חדשים. היטב זכר
את פניו החיוורים, הנאים, של השר-לאנראד, בעת שעמד במלוא קומתו מעל הלהבות המלחשות
בתאווה, פורש את גלימתו לרווחה ונושא דברים בקול גדול, אשר הדהד מקצה העיר ועד
קצה.
"אלפי שנים כסומים היינו, תחת כנפיהם של כתבי תרעלה אשר לשונם הפיוטית פעפעה
שחץ ושנאה אל האחר והשונה" הדהד הקול המתקתק, הקר. היטב יכול היה ארגלין
לזכור כיצד נדלקו עיני השר באש זרה, כל אימת שהזכיר את בני-הלילית בדבריו.
"יש לי חלום, חלום גדול ויפיפה!" זעק קולו, וכל
כתלי-האבן סביב החזירו הד "עולם חדש, נקי משנאה, כולו עונג ואחוות-אחים. אך
דעו לכם, אחי הקטנים והאהובים; עבור חזון זה יש לעמול, שלחו נא אל האיין הבוער,
ראשית חוכמה, את הספר האדום - אותה מלאכת עיוועים קדמונית, ואת כל אחיו הנלוזים
עמו!"
ארלאס ניצבה מנגד, כשוקלת את הדברים בדעתה.
"אכן, לא הקדמתי בואי" אמרה לבסוף.
ארגלין הניד ראשו בעגמומיות "אם התכוונת להצלת הכתבים"
החזיר "לא הקדמת, ושמא אף איחרת; להבות היונה מתפשטות במהירות בכל רחבי
גונדור, ובתוך שנים מספר לא יוותר שריד וזכר לכל המלאכה אשר עשו המלומדים בימי
אלסאר ואלדריון. אלא" הוסיף, טופח באגרופו על ברכו "אשר לי, לא רק
לספרים דעתי נתונה; לא לספרים לבדם שולח ראש היונאים את חיציו, אם תשאלי את פי.
מפעם לפעם, מצאתי עצמי תוהה, מה רוצה מאיתנו אותה חבורת בני-תשחורת נאורים, ומדוע
החליטו למרר את חיינו..." לרגע השתתק, שולח מבט בשמי האינדיגו הנישאים מחוץ
לגומחה.
"כל חושי אומרים לי כי משהו גדול מספרים עומד על כפות
המאזניים" המשיך לבסוף, קולו מהורהר ושקט יותר "אין אני מזלזל כמובן
בחוכמת הכתובים, אף כי מעולם לא העמקתי בה" מיהר להבהיר "כפי שאני רוחש
כבוד רב למלך אציל בהיכלו הלבן, ולכל אותם דברים הנערצים על ידידי פלנתאר. אלא,
שיש להם, לאותם דברים, גם צד אחר, פשוט יותר: בני-אדם פשוטים, המעבדים את אדמת
אבותיהם, וסרים לעת-ערב אל האח המבוערת בפונדק הכפר, להרים כוס משקה, לשיר שירים
בקול ניחר ולהטות אוזן מדי פעם לקולו של מינסטראל נודד השר על ימים-עברו"
מבטו של ארגלין הוסיף ותעה על פני הכוכבים הנקלשים בינות לקרעי הענן, ונראה היה
לארלאס, באופן מוזר, כאילו מתאחד כולו עם הרוח השורקת בינות לצמרות הרחוקות.
"על בסיס פשוט זה, לעניות דעתי, קמים וגדלים הדברים הגדולים
כולם, ואין להם קיום בלעדיו, כפי שאין לו בלעדיהם: רוח צוננת המנשבת בינות
לשיבולים, ניחוחה של בירה קרה ואחוות-רעים אמיתית, שאין לה צורך כי יכריזו עליה
מבוקר עד ערב בחצוצרות ובקול שופר. אך לכי וספרי זאת לסאנרול ולהקתו..."
"לא הכל מסוגלים להבין זאת" החזירה היא בכובד-ראש.
'לו רק שיער הלה עד כמה שפר חלקו!' הרהרה בליבה. עיתים, תשורה יש
אף בעצם הזכות לילך חופשי תחת כנפי הרוח, ולחוש במגעו הקריר של עלה רטוב, בלא
שיכמוש ויתאדה באחת תחת להט יוקד. ומי כמוה מיטיבה לדעת זאת?
זעמו של ארגלין הלך וניצת בדברו, עד אשר זינק על רגליו באגרוף
קמוץ.
"אכן, לכי והסבירי זאת לבן-תשחורת שחצן, שטרם מלאו לו אף
שמונה-עשר אביבים, אך ליבו ריק כתהום, וכל הילוליו אינם אלא כמיים הניגרים אל בור
אשר נגזר עליו שלא להתמלא לעולם?" זעק "ראי, כיצד עלתה על כל היקר לנו
אותה מכונת-מלחמה ערמומית ומחושבת היטב: על מנהיגה, הגדוש ומלא מתק-כזב, המספר לנו
כי המערב אשם בכל צרות העולם. על שלוחיה הזריזים, הגוזלים את ילדנו, והופכים אותם
מעובדי אדמה חרוצים לזדים מבלי-עולם, שאפם נודף אדי-טמטום; על בריוניה עכורי המבט,
המציתים שדות ובתים עליהם עמלו אחרים בזיעת-אפם, שורפים ספרים וחוטפים אנשים
הגונים באישון ליל. הנה הם מתפשטים, וכבר הם מצויים בכל, עד אשר אין מהם מפלט
ומנוח, ביום או בלילה. רוצה אתה לשאת רגליים, להמלט על נפשך - אך בכל עבר אתה נתקל בבני תשחורת
לוהבי-עיניים, הנחושים בדעתם להפוך את כולנו לבריות זגוגות-עייניים וכהות-חיוך,
השקועות באותו יום-מחר מזווע".
בדברו, הלם ארגלין בצד עגלתו, עד שסוסתו נתבהלה וצנפה בעוז.
"אנא נמלט מפניהם, הגבירה? אין לנו ספינות אשר יקחו אותנו
מערבה, אל עולם נטול צער. חרף כשלון המרד בדרום, ואף חרף דברי פלנתאר, הרי דבר-מה
חייב להעשות! מה יוותר לנו לפליטה, אם לא נתאחד ונשיב מלחמה לנחיל הארבה שקם עלינו
לכלותנו?" קולו, שהורם בלא ליתן עוד דעת על מצוות הזהירות, נישא והדהד בין
קירות הסלע והלאה, בואכה אל הדרך ועציה הקודרים.
אלא שארלאס לא הקשיבה לו עוד; מתנערת לפתע, צעדה במהירות אל פתח
הגומחה והלאה משם, הרוח העזה אוחזת בגלימותיה ומנופפת אותן בחוזקה.
"הרוח" פלטו שפתיה כמאליהן "הרוח משנה כיוון!
ראה!"
במאוחר, עצר ארגלין את שטף דיבורו, נושא בעקבותיה מבט תמה. בתוך
רגע קצר, הבין היטב לכוונתה, וכל נפשו התמלאה תמיהה וחשש. בצעד כבד, זינק בעקבותיה
ויצא מן הגומחה, מתעלם מהטיפות המעטות שנטפו עדיין לאורך צלעות הסלע.
הרוח אכן השתנתה; הגם וצינת שלהי הליל נמחקו מן האוויר, כמו לא היו
מעולם; כעת, נשבה רוח דרומית-מערבית, מתחזקת והולכת. משביה היבשים, החמימים, גלשו
ממדרונות הרי הלובן, צולפים באכזריות בצמרות העצים. ארגלין פער את פיו בתדהמה.
מעולם בימי חלדו לא נתקל ברוח שרבית כזו, המנשבת בעיצומו של סתיו. כל לשדו רעד,
כאשר התגלגל רעם אדיר במרומים, והארץ כולה החזירה הד.
וראה! עוד ארגלין ניצב משותק במקומו, כאילו הפכתו הרוח הזדונה
לאבן, צלפו ברקים מיוסרים במסך העננים הרובץ מעל פסגות ההרים, מקרעים אותו לגזרים.
אט-אט נכנע והתפוגג, כמסך העולה על הצגת-חצות מפחידה של תאטרון נודד. הרוח החמה
יבבה סביב, כשופרות לועגים המריעים, לקרוא תיגר על הרקיע עצמו. בעיניים קרועות
לרווחה נשא האיכר מאיתיליין את ראשו, בוהה בשמי המערב האפלים. כעת, דימה בנפשו כי
העצים רועדים סביב, וכי השמיים עצמם עומדים להתמוטט על ראשו. עלטת האינדיגו לא
היתה עוד, נקרעת לגזרים בעשרות זיקים, אדומים וירוקים, אשר התגלגלו מעל פסגותיהם
של הרי הלובן ככוכבים נופלים.
בתוך הגומחה שמאחור, צנפו הסוסים בחוזקה, עולים על רגליהם האחוריות
ומשתוללים, כמנסים לקרע את החבלים ולשעוט בטירוף כל עוד נפשם בם. ארגלין רעד בכל
גופו, כמדמה לחוש את ידו הכבדה של עלט שחור, כהה יותר מהחושך עצמו, חותרת ומגששת
לעבר ליבו. ראשו היה סחרחר עליו. עוד רגע, ויקרוס ארצה. האדמה עצמה גנחה ורעדה,
כאילו הונפה מקבת-איימים אי-שם, שולחה במטרתה... ופגעה.
ארלאס ניצבה פסיעות אחדות מארגלין, אך לא נתנה עליו את דעתה. רועדת
בתוך גלימותיה, חשה כיצד מתגרה בה הרוח הלוהטת, מלחששת אודות טפשותה ואוזלת-ידה.
הנה, תחת לשלוח ידה לגרוף תשורות-אין קץ המצויות בהישג-יד, בחרה לנדוד כנווד עלוב
בין הגבעות, נקרעת בין בגידה לפחד, והכל מתמוטט לנגד עיניה, או יתמוטט במהרה. אלא
שארלאס התנשפה, מאמצת כוחה לשלוח את הלהט ריקם כאשר בא. בחירה זו, ידעה היטב,
נעשתה על-ידה לפני זמן-רב, ואין בכוונתה לחזור בה עוד... למצער, לא בלא מאבק.
ואזי, תם הכל, מהר כפי שהחל. הברקים חדלו באחת מליסר את פסגות ההרים, והזיקים דעכו
במרומי השמיים. הרוח המלוהטת יבבה פעם נוספת ואחרונה, ואזי היתה לאיין. אט-אט, פג
הלהט: צרצרים שבו להשמיע קולם החדגוני בינות למשוכות, וינשופים רחוקים נתנו קולם
בתשובה מבין העצים שמעבר לדרך. ארלאס הסבה פניה, וראתה את עיני בן-ליוויתה החיוור
והמבועת נשואות אליה. חרף זאת, דקה ארוכה עברה-חלפה לה בטרם עמד לה כוחה להשמיע
הגה.
"אכן, הצדק עמך, מר קאהרן" אמרה חרש, ספק אליו, ספק
לעצמה "עלינו לקום ולעשות דבר-מה, בטרם תתאחר השעה... אם עוד נותר בידינו ולו
שמץ ממנה".
מכאן ואילך, מיהרו לדרכם בלא הרבות דברים; הבוקר האפרורי אשר ירש
אט-אט את מקום העלטה, מצא את עגלתו של ארגלין וסוסה של ארלאס מפלסים דרכם בהתמדה
עיקשת דרומה ומזרחה, על פני המשכה של דרך המשואות; זו התפתלה כעת אל תוך שולי יער
דרואדן, חותרת לעבר גבעת דין הנישאת; כעת ניתן היה לראות את זו האחרונה מתמרת
לגובה מעל פני היער, ראשה טובל בערפל וצלעותיה מכוסות חורש צפוף. עיירת הנופש
המתנוססת בראש הגבעה, הטיב ארגלין לדעת, הינה אחרונת התחנות טרם תבוא דרך המשואות
אל סיומה בינות צריחי ראמאס-אכור, הראשון בקווי ביצוריה של עיר הבירה.
כעת, חדר נתיבם והבקיע אל תוך היער עצמו; עצי האלון והאורן הקודרים
של דרואדן, אשר גבלו קודם לכן בדרומה של הדרך, התפשטו וצמחו צפופים משני עבריה,
מטילים את צילם על עוברי-האורח. אפרורי היה הנתיב, צונן ולח, באשר טיפות מיים סוררות
לא פסקו מנשור ממחטי האורנים על ראשיהם של ארלאס וארגלין. כעת, לא נותר אמנם סימן
וזכר כלשהו למטר הכוכבים המלוהט של שעת טרם-שחר, משל נמוג כיציר-בלהות הכלה עם אור
השחר; אלא שהעצב והספק הוסיפו לקנן בליבו של ארגלין; הלה רכב בראש מורכן, שקוע
במחשבות קודרות; מעטים הם הסיכויים, שנה לעצמו, כי מסע זה, או דבר-מה בכלל,
יסתיימו בכי-טוב.
אלא, שאף אם התיר האיכר מאיתיליין לעצמו לשקוע בהרהורים ולהרפות את
זהירותו, הרי שבת ליוויתו לא נהגה כמוהו; פתע עצרה את סוסה, זוקרת את ראשה בחשש
פתאומי, ומשלחת מבט ארוך אל עיקולי הדרך אולם עברו זה-עתה.
"הסב את עגלתך מהדרך והסתר אותה! מהר!" התרסס קולה בחדות לעבר ארגלין;
הלה התנער מהרהוריו, שולח בה מבט תמה - אלא שארשת פניה לימדה אותו כי מוטב יהיה לו
ימנע מויכוח. מפליט גידוף מפוחד מבין שיניו, מיהר לדרבן את סוסתו לעבר פרצה גדולה
בינות לעצים; בדי-עמל, עלה בידו להוביל את עגלתו אל בין צללי האורנים, ולסובבה אל
אחוריה של משוכת שרכים מגודלת, עד אשר חצצה זו כליל בינו לבין דרך המשואות; כעת,
החל אף להבין את הסיבה לחששה של ארלאס, באשר אף אל אוזניו החלו מגיעים רעשי
האופנים החורקים, המלווים הלמות פרסות ונעליים רבות, כולם קרבים ובאים בצעד מהיר
למדי. מפוחד, הטיב את ישיבתו מאחורי השרכים, מציץ נכחו בינות לשני עלים
גדולי-מידות.
"אותה שיירה של בני-המזרח, יקחה אופל!" לחש בבהילות
לארלאס, המשתופפת בצידו; כעת, משקרבו ובאו ראשוני הרוכבים, הטיב לזכור את שיירת
הקרונות אשר את מנהיגיה בלם פלנתאר בשערי מין-רימון.
"אכן" מלמלה היא בתשובה; קולה שקט היה, אלא שאש יוקדת
ניצתה בעיניה "שיירת הכלולות, הנה היא באה".
בעוד אפרורית הבוקר הסתווי מבהירה והולכת בינות לגזעי האורן,
וענני-סתיו חדשים מצטעפים באופק הצפוני, קרבה השיירה ובאה; הקרונות היגעים זימרו
את שירתם החורקנית, בעודם מטלטלים זה בעקבות זה על אם הדרך, מניסים את הציפורים
לכל עבר. אל מזמורי הסרנים הצטרפו פרסות הסוסים ונעליהם הכבדות של הרגלים, ההולמות
בקרקע בקצב איטי, יגע קמעה.
כעת, חצתה השיירה את העיקול על פניו חלפו ארגלין וארלאס שעה קלה קודם לכן; עוד מעט
יחלו הפרשים הרוכבים בחלוץ לעבור על פני מקום מחבואם. היטב יכול היה ארגלין לראות
נס הדרקון הירוק של הבאלכות, מתנופף בעוז ברוח הקרה ששבה לנשב. פניו התעוו בסלידה,
כאשר נתן מבטו ברוכבים השזופים שסרטי ארגמן שזורים בשערם, המתקדמים בצעד מדוד
בעקבות קצין היונאים ההדור והגאה המוביל את הטור, והאשה הנאה הרוכבת לצדו.
"הרי זה אותו בן-פקועה קנאי מן הפונדק!" התחלחל ארגלין
בלחש. מפוחד קמעה, הוריד את ראשו לבל יצוד אותו מבט תועה של אחד הרוכבים, או של
אחד מעשרות היונאים הרגלים אשר התקדמו בפנים חמוצות מצידי הקרונות, מרטנים בינם
לבין עצמם.מדי פעם בפעם, היה אחד מהם עוצר בכדי לרקוק בזעף אל התעלה שבצד הדרך.
ובעוד האיכר מאיתיליין משלח גידוף חרישי נוסף מבין שפתיו, חלפו-עברו על פניו
ראשוני הרוכבים.
בדרך זו, עברו הסרן אמאנדול וקאהדרה והותירו את מקום המחבוא מאחורי
גוום, בלא שיטרחו לסקור את מסתרי העלווה יתר על המידה; לכל היותר, טרחה עלמת
הלוטוס החיוורת לשלוח מבט מזלזל קמעה אל עבר השיירה המתקדמת מאחוריה, ואל
בני-התשחורת הפרועים המדדים אגב ריטון מצדדיה. הללו לא נראו כמתלהבים יתר על המידה
מפקודותיו של הסרן הקנאי, אשר אילץ את השיירה להקיץ ולפתוח במסעה עוד בטרם עלות
השמש. זאת, כאשר הוא מתעלם בעקביות ובהפגנתיות מתלונות פקודיו, אשר ראשם הדואב
הרבה לייסרם בגין המשקאות הרבים אשר הריקו אל קרבם בליל אמש. כך, מדי בוקר בבוקרו,
מאז הותירו את מין-רימון מאחורי גבם, שלושה ימים קודם לכן. כעת, דמו אי-אלו מן
הפרצופים הסמוקים לקאהדרה כפניו זבות הריר של כלב מוכה. אלא, שאמאנדול הקשה את
ליבו ולא טרח להביט ולו פעם אחת על הרגלים הרגוזים המדדים אי-שם מאחוריו. משימה
הוטלה עליו, שינן באוזני קאהדרה וכל אשר הטה אוזן, ואותה יבצע על הצד הטוב ביותר,
ויהי-מה.
'לזכותם של היונאים יאמר, שלא היו בודדים במעל' הרהרה קאהדרה בינה לבינה כאשר הנצה
שמש חיוורת לראשונה מעל העצים, מטפסת ממש אל מול פני השיירה המתקדמת, ומסנוורת
מפעם לפעם את באיה. כעת, נאלצה אף קאהדרה עצמה להשפיל ראשה, ולכבוש מבטה באם הדרך
שלפניה. היטב ידעה, כי אף השר אקארוק בעצמו לא נמנע מן המשקה, חרף העובדה כי נחשב
בפי כל למפקד השיירה. בליל אמש, כאשר התגלגל תחת ידו צמד בקבוקי ליקר שזיפים חריף,
הסיר אדון הבאלכות הפזיז כל מעצור: כעת היה סרוח כאבן שאין-לה-הופכין בתוך אחד
הקרונות, ולצידו שלושה או ארבעה משומרי ראשו, אשר חלקו עמו את תענוגותיו. אמנדול,
זועף וקודר, נותר לפקד על שיירת הכלולות לבדו, ואת זאת אכן עשה. קאהדרה, אשר ביכרה
את הרכיבה לצידו על פני הטלטלות בקדמת קרון המלחמה של אנשיה, ידעה היטב כי הוא מלא
זעם, על אקארוק ופקודיו כאחד.
אשר לה עצמה: תחילה, בירכה את השינוי אשר פטרה מן הקרון הדחוס, על
טלטלותיו וריח הזעה הבלתי-נעים העומד חריף בחללו. אף יותר מכך, ששה להפטר מחברתה
של זירהנאר, וממבט עיניה העויין והכעוס אשר ליווה את קהאדרה לכל אשר הלכה. בראשית
המסע, הפיקה קאהדרה עונג נזעם מזעמה הכמעט-גלוי של אחותה המקופחת, ומדי פעם ששה
לחלק לה פקודות ולהטיל עליה מטלה קטנונית זו או אחרת מתוקף סמכותה, ומעבר לכך לא
החליפו שתי האחיות ולו מילה ביניהן מאז היציאה ממין-רימון; אלא שתענוג קטן זה
שהתירה קאהדרה לעצמה נמאס עליה עד מהרה. בסופו של יום, מצאה את האוויר הנקי ואת
הרוח הקרירה המשחקת במחלפותיה מהנים הרבה יותר. בניגוד חריף לרוב-רובם של בני עמה,
היתה קהאדרה שגורה היטב באומנות הרכיבה, והפיקה מכך הנאה רבה.
כל זאת, עד למטר הכוכבים המבעית, אשר קידם את פניהם זמן קצר לאחר שהשכימו בכדי
לשוב ולצאת לדרך. מכרכמת את פניה שבה קאהדרה והגניבה מבטה אל אמאנדול, זוכרת
היטב-היטב כל מילה אשר נאמרה בויכוח אשר ניטש ביניהם, זמן-קצר לאחר שננערו מן האלם
שאחז בהם נוכח המחזה המוזר.
"ואני האומר לך" הרעים אמנדול בקולו, פניו סמוקות
"כי אין בשטות זו ולו מאומה. אין בי אמונה כלשהי באותות נעלמים ובשאר
דברי-הבל העומדים מחוץ לסדרי הטבע. זמן-רב מדי" הוסיף, ידו משחקת בעצבנות
בזקנו "ליהגו אדוני הבערות באוזנינו מיני קשקושים נטולי הגיון על אלים במערב,
ושאר דברים אשר שנו לנו יומם ולילה כי הם נעלים מהבנתנו; כך, הידקו את שלשלאות
שלטונם למשך דורות אין-ספור. אלא שאני למדתי די הצורך כדי לפקוח עיניים ולהביט
נכחה. אשר 'נעלה מהבנת אדם' איננו אלא בגדר הבלתי-קיים, חזיון היאה לפתאים אשר טרם
אימצו את יום המחר הנאור אל ליבם. ואשר לאותם אורות שבשמיים" הוסיף בפנים
מלוהטות ואומרות נצחון "הרי אין זו בוודאי אלא תופעה אשר אין ביננו ובינה ולא
כלום".
קאהדרה לא ירדה אל סוף דעתו, כאז כן עכשיו.
"האמנם?" החזירה בחיוך מלגלג למדי, בעודה מרגיעה את סוסה
ומטפסת באחת אל מרומי האוכף "היטב כמוני חשת את זדונה של הרוח המלוהטת, אשר
אף בערבות ראהון הרחוקה אין נושבת כמותה אלא בשיאו של קיץ. כלום לא חשת את הפטיש
שכמו הלם במעמקים?" הוסיפה, נרעדת קלות. דומה היה, כי עד עתה הצליח זכרון זה
לצמררה משאך שבה והרהרה בו "ומעל הכל: אם אכן בהבלים ידובר, מדוע עצרת בחיל
ובהית כלפי מעלה, כשם שעשינו כולנו? מדוע לא הפטרת זאת במשיכת כתף והוספת לנהל
בשלווה את ענייניך?"
דברים אלו לא החמיצו את מטרתם; ניכר היה בפניו של אמאנדול, כי חש
עצמו נבוך ונזעם.
"אולי אף אני, לבושתי, טרם עקרתי מליבי כליל את התערלה שנסכו
בו אנשי-הזדון בימים עברו!" התנהם, וניכר היה בפניו הסמוקים כי חמתו בוערת בו
להשחית. אלא שאי-כה, הצליח לשוב ולהיות אדון לעצמו.
קאהדרה משכה בכתפיה, מתנערת מזכרון ליל אמש בכדי לסקור בחטף את
הדרך המתעקלת לפניה; זו החלה עולה במתינות, ככל שהלכה הגבעה הנאה של אמון דין
וקרבה; כעת, יכולה היתה קאהדרה לאמץ את עיניה ולראות מקצת מרעפיה האדומים של אותה
עיירת נופש גונדורית, נישאים גבוה מעל חורשות האורנים הצפופות הגדלות על ברכי
הגבעה. מעל לכל זאת, נישא צריח בודד וישן; בלא ספק, הודלקה שם משואת גונדור
המפורסמת לפני צמד עשורים, כאשר חצו בני עמה ואנשי האראד את גבולותיהם ופניהם
מועדות למלחמה על המגדל הלבן. פרש מהיר, ניחשה קאהדרה, יוכל להגיע לשערי העיירה
בתוך שעתיים, לכל היותר; אלא שהשיירה הכבדה והמטלטלת, אשר היתה עליה לזרא מזמן,
תזדקק ליום שלם בכדי לקרב אל מרגלות אותה גבעה.
מחשבות אלו מתרוצצות בדעתה, הגניבה קאהדרה מבט על הפרשים המתקדמים
בעקבותיה: אנשי הבאלכות, הקשוחים ואטומי המבט, ידם הימנית סמוכה תמיד לניצב חרבם
המעוקלת; שוע היונאים הצעיר והנאה, בעל התלתלים החומים, אשר הצטרף אל המסע
באמון-דין, ואלאמור המגודל, שהדרך אשר לפניו היה הדבר האחרון אשר טרד את דעתו. הלה
הרכיב את גילרינג מלפניו, וכעת היה מתחכך ומשתעשע בה אגב רכיבה. קאהדרה אילצה עצמה
לשאוף אוויר, לנשוף ולשאוף פעם נוספת. אי כה, עלה בידה לכבוש את הדחף הבלתי-מובן
אשר שב ועלה בה לגשת אל אותו נבל עכור פנים ולהתעמת עמו.
"מדוע הינך שבה ומעוללת זאת לעצמך?" שאלה עצמה במרירות "אל-לך
להתרגש מצמד שוטים ארור זה; אין הם אלא גונדורים מופקרים וקלי-דעת, כאשר הורה
אותנו בן-הנצח בחוכמתו. הלא כן?"
משלא הצליחה תשובה מוחצת זו לרצותה כליל, שבה להרהר בתשובתו
המעליבה של אמאנדול, אשר סיימה את הויכוח, ונטלה ממנה כל תשוקה להוסיף ולדבר עמו.
אכן, קהאדרה הטיבה לדעת כי לגלגה עליו, והיתה מוכנה לכל תשובה נזעמת. אלא שהסרן
הקנאי כבש את זעמו, ותחת זאת העלה חיוך מעושה על פניו.
"אנא סלחי לי, גבירה ברוכה, בת לאחינו האהובים ושוחרי-השלום
מן המזרח" החזיר, מחווה קידה קלה "מוטב יהיה פן לא נעכיר בקטנות את
אחוות-האחים אשר זרחה ביננו. אף אם אינכם מבינים אל-נכון את ברכת השחר הטהור אשר עלה
על הארץ התיכונה" הדגיש "הרי שבשום פנים ואופן אין אנו רוצים לכפות את
דרכנו החדשה והטובה על זולתנו, אף כי כולנו תקווה כי בבוא היום יביאו ברכה ואור
חדש אף על אגם ראהון והיכל הלוטוס".
"גונדורי ארור ושחצן!" מלמלו שפתיה של קאהדרה. אף כעת,
שעות מספר לאחר מעשה, שבו דברים אלו ומילאו אותה חימה.
"בבוא היום תבינו, תינוקות שוטים ויקרים שלנו!" רטנה,
מגניבה מבט קטלני אל אמאנדול הרוכב לצידה. אלא שזה האחרון נראה כשקוע יתר על המידה
בהרהורים משל עצמו, ולא הבחין בכך כהו-זה "מדוע לא תקצר דבריך, ותאמר לי
במישרין כי אינני אלא בת-פראים רפת-שכל מן המזרח? נצר להמון כהה-מוחין, שאין
תפקידו אל להסתער בצווחות כנגד חומות? או, במקרה הטוב" הוסיפה, ליבה מר עליה
"לשמש כלי משחק גרידא למאבקי כוחות בין יושבי ארץ ארורה זו לבין עצמם. הרי
זאת ואך זאת" הוסיפה והתמרמרה, בעוד עיקול חדש מתפרש לפניה, וגבעת דין נעלמת
לעת-עתה מאחורי עלוותם של אורנים עצומים לגודל "זאת ואך זאת היא פשר אדיבותו
המופלאה של מסדר היונה".
קאהדרה חשה כי ליבה הולם בחוזקה ומעיה כמעט ומתהפכים בקרבה. כמה
שתעבה אנשים אלו! אשר לה, מעדיפה היתה את אנשי המערב מן הסוג הישן, אשר הפגינו בוזם
במישרין, בלא שיתנו ידם למשחקי כזב. אנחה עגומה נפלטה מפיה.
"ומדוע הינך כה מופתעת?" לחשה זירהנאר קטנה אי-שם בתוך
ליבה "שמא מפני שזמן-רב מדי הנחת לעצמך להיות מולכת שולל על-ידי פאר והדר
שכל-כולם לא נועדו אלא נגדך ונגד שכמותך? ראי כיצד שקעת ברגשנות מטופשת, תחת להיות
משרתת נאמנה למולדתך ולבן הנצח, ישתבח-שמו".
דמעה בודדת גולשת על לחיה, נשבעה קאהדרה לעצמה לזנוח הבלים אלו,
ולשוב להיות בת נאמנה לעם הלוטוס מכאן ולהבא, במעשה ומחשבה גם-יחד.
"ארץ רקובה ושוקעת!" התריסה במר-ליבה "נאחזת
בחבלי-רהבה כדי להסתיר את מבושיה הכעורים, הסדוקים, כשם שאמר דודי הטוב!"
חיוך מעוות, נטול עליצות, עלה על פניה הלחים.
"לוואי ותקרב שעת מפלתה!" הטיחה בינה לבינה; דודה
ואקארוק זממו דבר-מה, בזאת היתה בטוחה. קרוב הוא היום בו תשלם ארץ זו מחיר יקר מאד
על שחצנותה וטפשותה גם-יחד.
כעוסה ואומללה גם יחד, הצטנפה קאהדרה באוכפה; כעת, דימתה בליבה
לראות פנים עויינות וחורשות-רע המקיפות אותה מעברים, כמו זחלו עכבישי-ארס מתחת לכל
חיוך והצפינו את גופם הנתעב בתוך כל ברכת ידידות שנשאה באוויר. כעת, הצטערה
בכל-מאדה על הרגע בו נטשה את קרון המלחמה.
"מי יתנני מסיימת מסע ארור זה ושבה במהרה הביתה!" קוננה
באין-קול, מביטה סביבה בחשש, כמצפה לראות את פניה הלועגים של אחותה נעוצים בעורפה,
סמוקים בחדוות נצחון. אלא שאף המחשבות שעלו בליבה על ההרים שמעבר לאגם הגדול, ועל
עצי הזית הריחניים המקיפים את בתי החומר הפשוטים לא הביאו לקאהדרה נחמה מרובה;
בודדה ואומללה היתה ונותרה, ואף השיבה הביתה, ידעה בסתר ליבה, לא תביא לה מזור
מרובה. צופנת בכח את המחשבה המדכאת והמפחידה ששבה וניקרה בליבה, לחמה לרוקן את
ראשה ממחשבות, ולשלוח מבט אדיש ואטום לכאורה בנוף הסתוי המתנשא מול פניה.
הזמן זחל לאיטו; השמש שבה ונסתתרה בעננים, ואחר שבה ונגלתה, סמוכה
יותר לרום הרקיע; אחרוני הצללים שבשולי הדרך התפוגגו לאיטם, אלא שיער דרואדן הוסיף
לעמוד מנגד, סבוך ועויין; שומר היה את צלליו החשוכים בקרבו, הרהרה קאהדרה, ממש
כמותה. פה ושם, הדהדה צווחתה של ציפור גדולה אשר רפרפה לרגע מעל הדרך, טרם החישה
עוף ונעלמה מן העיין; לשווא ניסתה קאהדרה לאטום אוזניה כנגד קולות הארץ. מדמה היתה
בליבה, כי אף הם לעגו ליגון גלותה, שוטמים אותה ורוצים להקיאה מקרבם.
כל אותה העת, הלכה גבעת אמון-דין ונתגבהה מולם, נחשפת למלוא פרטיה
הציוריים; נאה היתה למראה, אך אף בזאת לא היה בכדי לשפר את מצב-רוחה העגום של
חניכת הלוטוס הצעירה; בעיני רוחה, דימתה לחוש ענן מעיק תלוי ועומד מעל גגות הרעפים
הנאים, כל-כולו זדון וצחוקי-טירוף; עומד היה בכבדות מעל הגגות, מתחכך בכותלי הצריח
העתיק, סובלני ובלתי-נראה כתמנון האורב לדגים אשר לא נשמרו לנפשם. הקרונות הטלטלו
בכבדות, כאשר צלחו בזה אחר-זה גשר אבנים, אשר חלף-עבר מעל ערוץ עמוק, שנחל מהיר
שקשק בו, מלא לעייפה מי-גשם חומים. אט-אט, מצאה עצמה קאהדרה רוכבת בחלוץ בדד;
אמאנדול, אשר התעכב כדי לסקור את אנשיו ולגעור בכמה מהם אשר נטשו כל סדר ומשמעת,
והחלו משוטטים באין-מטרה בשולי הדרך, רוטנים ובועטים ברגבי עפר. קאהדרה יכולה היתה
לשמעם צועקים בקול מחריש אוזניים, בעודם מנסים לשווא לדלוק בעקבות ארנבת שנקרתה
בדרכם.
לאחר שעייף מלגעור ולאיים באותם חיילים סוררים, מצא עצמו אמאנדול
רוכב בצילו של ראשון הקרונות, מטה אוזנו בפיזור נפש לרכבי הבאלכות, המפטפטים
ביניהם בלשונם, אשר לא היתה שגורה בפיו. אזי, שב מבטו וננעץ חרש בקאהדרה, הרוכבת
כעת שלושים פסיעות לפניו, שערה השחור מתנופף ברוח.
"חי נפשי!" מלמל בינו לבינו, מטיב לחוש ברטט העמום אשר
אחז בגופו. תמה היה, האם יודעת עלמה זו עד כמה יפה היא.
אלא, שחרף אותו רטט אשר הוסיף לדגדגו חרף רצונו, לא רצה אמאנדול
לשוב ולשוחח עמה, לפחות לעת-עתה; זכר שאלותיה הצולפניות הוסיף ליסר את ליבו, כאילו
שבו ופתחו פצעים אשר נסגרו והתאחו מזמן, עד אשר מצא עצמו כמעט מפוחד. דבר אחד הוא לעמוד
מול זעמו ותוכחותיו של פלנתאר, להם היה ערוך היטב; אך דבר אחר לחלוטין הוא למצוא
עצמך עומד ככלי מלא מבוכה מול עקיצות פקחיות ומכוונות היטב, בעיצומו של הלילה
המוזר שידע מימיו.
"במובן מסויים" הרהר באל-כורחו "היתה נערה זו
מתאימה להסתובב עם פלנתאר בחברותא. אלא שהוא, ביהירותו העבשה, לא יניח לעצמו לעולם
להשבות בקסמה של זו; מן הסתם יחשבה, באיוולתו, למשרתת של אותם כוחות רוע שאינם
בנמצא כלל ועיקר. פעם נוספת, נצבט ליבו בכאב עמום; חרף הכל הוסיף לפלל בליבו כי
יבוא יום בוא יבין פלנתאר את טעותו, ואזי יכולים היו שניהם לחדש את ידידותם אשר
מקדם, בזו הפעם מצדו הנכון של המתרס. אלא שדבר זה לא היה אפשרי עוד, ואמאנדול חש
עצמו עייף ובודד. נפשו קצה זה מכבר בצעירים שוטים וחסרי-משמעת, אשר לא הבינו
אל-נכונה את משמעותו האמיתית של יום המחר הנאור; עיסוקו הבלתי-פוסק באכיפת משמעת
היה לו לזרא, וכל נפשו פיללה לסיום המסע. בלא שיודה בכך, העיבה ראשיתו העקובה מדם
של מסע השיירה על ליבו, חרף העובדה כי לו עצמו לא היתה בכך יד, באשר הצטרף אל
הקרונות אך ורק כאשר קרבו אל גבול גונדור. אמנם, אחת היא דינו של המסרב לדבר המלך
ולעצת לאנראד המבורך, ונצמד כסומא אל אפלת המסורת הארורה; אולם חרף זאת, העלה בו
תאור המעשים אשר נעשו באותו יער נתעב בצפון קבס בחילה עזה.
"לאנראד, נביא החירות, צודק תמיד" שינן לעצמו ברעד "מן הסתם, לא
היתה כל דרך אחרת כדי להחיש את בואו של יום המחר הנאור".
נאנח, שב ונתן את עיניו ביופיה של קאהדרה.
"איש אינו מושלם" מלמל ברוח נכאה "ואתה עצמך לא כל
שכן".
"אכן, יפה ומקסימה עד מאד היא, אחותנו האהובה שמן המזרח"
שמע קול קר, שורקני במעט, נישא בשקט מאחוריו.
רגע ארוך עבר, בטרם ננער הסרן, מבין לבסוף כי לא צללי נפשו הם
המוסיפים לייסרו. אזי, נצטלב מבטו עם עיניים חומות-בהירות, נטועות בפנים חלקות
למשעי שחיוך דקיק וידעני פרוש עליהן.
פניו של אמאנדול התכרכמו באי-חיבה; הנגיד סאנרול, כפי שדרש נער
שחצן זה כי יכנוהו, לא היה חביב על הסרן הקנאי מעולם; לא נשאה בעיניו הדרך בה שמע
כי הלה עושה שימוש באנשי היונה בכדי לצבור רכוש בדרכים-לא-דרכים. לא נשאה חן
בעיניו אף העובדה כי הנער ופלוגה שלמה מאנשי האגרוף שלו הצטרפו אל השיירה
במין-רימון, ככל הנראה לאחר שהסתבכו שם בצרות. אחד מאנשיו של סרן אלאמור לחש
באוזנו של אמאנדול דבר-מה על אודות קטטה, או אחד מנכבדי העיר שספג מכות נאמנות.
'עוד אחד מעסקיו המטונפים של הלה' הרהר בכעס, תמה מאימתי הפך אף
סרן אלאמור לידידו ועושה דברו של פרחח יהיר זה, שזאב טורף מסתתר מאחורי פני הילד
החלקות אשר לו. אילו היו דברים תלויים בו, היה שולח את סאנרול זה-מכבר לכל הרוחות;
אלא שלבעל נכסים צעיר זה, בנו ויורשו של מושל מינאס-איתיל, היו קשרים וידידים
רמי-מעלה די הצורך בכדי לסבך אף את הקנאי והנחוש ביונאי אנוריין בצרות-צרורות -
ולכך לא השתוקק אמאנדול כלל ועיקר. זאת, מה גם שלעת עתה לא נתן סאנרול בידו כל
תירוץ לסלקו מן השיירה.
"אכן, נאה היא למדי" השיב אמאנדול ביובש "מה
רצונך?"
הנער פרץ בצחוק מלגלג. "נאה, כך אתה אומר?" סנט
"אחרי 'נאה בלבד' אין עוקבים שעה תמימה בעיני-עגל. יפהיפיה אמיתית היא
זו" הוסיף, נשיפה לוחשנית בוקעת מגרונו הרוטט "זאת" הוסיף בבוז
"להבדיל מכמה וכמה מחברותיה, שאינן נבדלות בהרבה מן הבהמה, ואין בהן כל שימוש
מענג".
אמאנדול האדים מזעם; עוד רגע, הרהר, ויחבוט במלוא הכח בפניה של בריה זו. מזה זמן
רב שיער, כי לא השתמש בתורת השר לאנראד אלא לתועלתו האישית בלבד, אלא שכעת נתפס
בקלקלתו... מעווה פניו, התכוון אמאנדול להרעים בקולו, ולהבהיר לנגיד הצעיר את אשר
הוא חושב עליו, בלא כחל ושרק; אלא שסאנרול היה זריז ממנו.
"כמובן, שאין היופי אלא בעיני המתבונן, ואין מאומה בינו לבין
ברית אחים אוהבים, כאשר הורנו מנהיגנו ואחינו הבכור אשר אינו טועה לעולם"
מיהר להוסיף, נד בראשו כמתנצל. אלא שאמאנדול לא ראה חרטה כלשהי מרצדת בצמד התהומות
החומות-בהירות אשר נשקפו אליו. לרגע, פסח הסרן על שתי הסעיפים, ובמשנהו נכנע,
מחליט להותיר את הטיפול בבנו של מושל מינאס איתיל להזדמנות אחרת.
"אולם, סרן נאור, לא בכך באתי לדון עמך" הוסיף הנגיד
הצעיר, קולו נעשה חלקלק יותר "באתי אליך, משום שרעיון חביב עלה בדעתי; כפי
שוודאי ידוע לך" הוסיף, זוקר סנטרו ברוב-חשיבות "הרי אנוכי הנני
בעליה של כמחצית מעיירת הנופש הנאה המזדקרת בפנינו. שמעת על-כך, וודאי".
למען האמת, לא דייק סאנרול לחלוטין בדבריו, לפחות לא לעת-עתה; צריח
העיירה, שניים מפונדקיה וחלק מבתיה היו מזה שנים ארוכות רכושה של דודתו הערירית,
הגבירה אוּרְלִינִיס. זו, סוחרת ערמומית בימי-צעירותה, צברה רכוש עצום ורב,
וככל שנזדקנה והלכה, כך נטתה חיבה רבה יותר לבן-זקוניו של אחיה. צירוף זה הפך את
סאנרול, לפחות בעיני עצמו, לבעליו האחד והיחיד של רכושה, אשר נותר בלא יד מפקחת מאז
שחלתה דודתו והיתה רתוקה למיטתה, מזה כשנה ומחצה; יוצא ידי חובתו בביקורים תכופים,
מתנות ודברי חלקות, עשה סאנרול באמון-דין כבשלו, ובכספי דודתו עלה לאל-ידו להכפיל
בתוך שנה את מספר אנשי האגרוף הסרים למרותו. אלו האמינו בכל ליבם כי אדונם הינו
אדון לעיר כולה, וניהלו התדיינויות בעניין זה אל מול כמה וכמה מבעלי הרכוש
באמון-דין, בהצלחה ניכרת למדי. כעת, יכול היה סאנרול לציין בגאווה כי הכפיל את
רכושו, או "נחלות סאנרול החדשות", כפי שהיה מכנה זאת מעת לעת באוזני
ידידיו המתרבים והולכים. ככל אשר סייעו לו ידידיו רמי-המעלה להמשיך בשלו בלא עונש,
כך סייע לו כספו ההולך ורב בכדי להרבות את מספר ידידיו ונותני-חסותו.
"כך או כך" לגלג סאנרול "היה עלי לסור לשם לערב
אחד; דודה'לה זקנה לבקר, וללטף את ראשה המזוהם, בכדי שלא תשכח להוריש לי הכל
בצוואתה טרם שתתפגר" הוסיף והצטחק בלא בושה. אמאנדול העווה פניו, אולם הוסיף
לשמור על שתיקה.
"ומאחר שכך הוא" הוסיף הצעיר אגב קריצה "עלה בדעתי
לפני מספר ימים לצוות על עריכת משתה-הילולים מפואר לכבוד אחינו מן המזרח. דבר
זה" הוסיף בלהט "הולם היטב את צו-רצונו של נביא החירות. שווה בנפשך!
מפגן מקסים של ידידות ואחוות-אחים, אליו ציוויתי על אנשי להזמין את כל הבכירים
שבמשרתי היונה ממינאס טירית..."
אמנדול כיווץ את שפתותיו; המשימה אשר עמדה בפניו חשובה היתה
מאין-כמותה, הטיב לדעת, ולא עת היא לזונחה עבור נשפי הוללים שלא באו לעולם אלא
בכדי לפאר את שמו של סאנרול ולקדם את מטרותיו. הכעיסה אותו הדרך בה בחר יצור מרגיז
זה לתכנן את מעשיו זמן-רב מראש, אך לא גילה את אוזנו אלא ברגע האחרון ממש. אלא
שברגע הבא, נרגע הסרן ומשך כתפיו בביטול. בסופו של דבר, אין בין שיירת הכלולות
לשטות זו ולו דבר. זאת, באשר הרעיון להעפיל לאמון-דין כדי לנכוח במשחקיו של צעיר
זה לא עלה כלל ועיקר על דעתו, כמו כן, הבהיר בינו לבין-עצמו בדי-בוז: אם אך יעז
לבקשו לשחרר את חייליו כדי שיקחו חלק בעניין זה, הרי צפויה לשחצן הצעיר הפתעה
בלתי-נעימה. אלא שדבריו הבאים של סאנרול הפתיעוהו, קורעים את חוט מחשבתו.
"מפניך רואה אני, כי שווא אבקשך לכבד את הארוע בנוכחותך, סרן
נאור. לו יהי כן! צר לי מאד על כי תחמיץ את המפואר והנועז בנשפים שנערכו במקום זה
מזה שנים ארוכות, אולם... התפקיד מחייב, הלא כן?" הוסיף בלעג "אלא, שכך
או כך, לא יחסרו לי אורחים רמי מעלה: עם שר ראהון הגיבור לקחתי דברים כבר אתמול,
כאשר הענקתי לו את המשקאות היקרים כתשורה ואות לידידותי; אי לכך, יכבד אותי השר
בנוכחותו. גם רבים מבכירי אנשינו יופיעו, ושמא" הוסיף בעיניים דולקות
"יהיו ביניהם הרוזן לאורנסול, ושמא אף נביא החירות עצמו!" קולו של הצעיר
עלה כמעט באוקטבה שלמה מחמת התרגשותו.
"שווה בנפשך!" הוסיף במהירות, עד אשר אמאנדול תהה בנפשו, מדוע מוסיפה
בריה זו ללאוט באוזניו, לאחר שידוע היה לשניהם כי אין הוא מתכוון להעתר. שמא,
הוסיף סאנרול לקוות כי יעלה לאל-ידו לשכנעו, או שמא היו מניעיו אחרים?
"הנשף הנאה יערך במקום משובח שבמשובחים" המשיך הנגיד
הצעיר, מחווה בידו אל עבר הגבעה המתנשאת מול פניהם "במפואר בפונדקי אמון-דין
הנאווה, אשר לו היפה בגנים הצופים ממרומים על היער; זה לא מכבר" גיחך
"גאלתי מקום זה מיסוריו, וניקיתי אותו מקורי-עכביש מעופשים של סבא-מסורת; דבר
זה לא היה מן הקשים, לאחר שבחורי טרחו והשליכו משם החוצה מספר קשישים רועדי-ידיים.
כעת, הפך מקום זה לבית מסיבות ההולם היטב את רוח העידן החדש הבא עלינו לטובה. אוכל
ומשקאות ישפכו כיד המלך, ומחולות חשק יערכו לכבוד אחינו האהוב..."
אלא שאמאנדול לא הקשיב לו עוד. במאוחר, הסתבר לו טיבו של המקום בו
בחר סאנרול לערוך את הילוליו.
"פונדק השר תורונדור!" נזדעק. בנעוריו, בטרם
נתחוורה לו האמת על אודות מסורת ימי-קדם, העריץ בכל ליבו מקום זה, אשר יסודותיו
הוצבו בימי המלך אלסאר בכבודו ובעצמו. בהיכל עתיק זה שכן בימי המלך אלדריון לא אחר
מאשר ארטנמיר, הגדול והנערץ בסופרי גונדור; הלה, שהיה אחד מנכדיו של השר
פאראמיר, נודע לתהילה בראש ובראשונה על הדרך בה ערך את הספר האדום המפורסם, אותו
תרגם ללשון גונדור; בשל פועלו, זכו ספריותיה וגנזכיה של גונדור לרוב-רובם של אותם
כרכים עתיקים, אותם היו עושי-דברו של לאנראד שורפים בשמחה ובששון בחוצות הערים.
סאנרול עיווה את פניו בלעג.
"מה זה הזדעקת, חבר נאור?" היתמם "שמא גודל השעה היא שהדהדה מתוככי
גרונך, או שמא טרם הצלחת להתפטר לחלוטין מתורת ימי-נעוריך?"
אמאנדול נשך את שפתיו בזעם, יודע כי נפל בפח; היטב ידע, כי שומה
עליו לשנוא את ארטנמיר הלז וכל פועלו; האם לא מלאכת-ידו הארורה היא שעיבתה את כבלי
המסורת המדכאים, וסייעה להותיר את גונדור באפלה במשך עידן שלם? אולם חרף זאת, חש
מדקרה צוננת בחזהו; אולי, לא היתה זו אלא הדרך בה טופל מקום זה. אך ברור הוא, הרהר
בינו לבינו, כי יש להתאימו לצו יום המחר הנאור - אך בוודאי שלא בדרך בה עשו זאת
סאנרול וחבר גוררי הרגליים הנשרך בעקבותיו. כעת, מצא עצמו מושפל בפני נער מרגיז
זה, אשר נראה כנהנה עד מאד לזרות מלח על פצעיו.
"אל דאגה, אחא" הוסיף סאנרול וגיחך, טופח על שכמו של
אמאנדול במחווה חברית למראה. "סודך הקטן שמור עימדי, מה גם שבטוחני כי החלק
הנאור שבך שמח ומתענג על הדרך בה טיפלתי במקום זה, בשירות מטרת אדוננו נביא
החירות, כמובן".
"יציב ונאור" גנח אמאנדול בלא חמדה, בעוד סאנרול שולח
מבט תאוותני נכחו, אל עבר קאהדרה.
"ולחנוכת בית נאווה זו שתערך הערב" הוסיף, האש יוקדת באין-מעצור
בתהומות עיניו "אזמין אף את היפיפיה החיוורת של רוכבי הקרונות" קולו רעד
מעט בדברו "בכדי שתשב לצידי, אות וסמל למיזוג התרבויות המבורך שתעבור ארץ זו
במהרה ובקרוב".
אמאנדול משך בכתפיו בחוסר-אמון.
"תמהני מאד" החזיר "אחינו האהובים מן המזרח אינם
מחבבים, ככל הידוע לי, את הרעיון כי אשה צעירה משלהם תשב לצד גבר זר. קל וחומר
במסיבות הילולים... נועזות מעט, מן הסוג החביב עליך". אמאנדול ביקש להוסיף
עוד דבר-מה, אלא שצחוקו הגבוה של סאנרול שיסעו; לרגע, הרים הלה את קולו לגובה כזה,
עד כי היונאים ופרשי הבאלכות הטו מבטם לעברו. מקץ רגע ארוך, שב הנגיד הצעיר
לעשתונותיו.
"האמנם לא תבוא?" נאק, מנמיך את קולו בעודו כובש צחקוק
אחרון בתוך גרונו "קשקושי המסורת של סבא-רבא היו ונותרו קש וגבבה, במזרח
בדיוק כמו בלב-ליבה של גונדור. אשה היא אשה, בכל מקום ובכל זמן, ויש באמתחתי פתיון
קטן עבורה, אשר לא ישוב ריקם".
אמאנדול הניד ראשו, יגע ומנוצח. כעת, לא השתוקק אלא ללגימת אוויר
צלול, נטול סאנרול. הנגיד הצעיר נותר במקומו עוד לרגע אחד, שולח בו מבט רווי
עליונות. אזי, האיץ בסוסו, קרב וסוגר אט-אט על קאהדרה הבלתי-חושדת. בזווית עינו, יכול
היה אמאנדול לראות שניים מאנשיו הדוחקים בסוסיהם לרכב אחריו, אחד מהם נושא בידו
תיבה יקרה, מאורכת.
"היום, חמודתי" גרגר סאנרול, בולע את חניכת הלוטוס
בעיניו "היום יהיה יום נצחונו של סאנרול הדגול. דברים רבים יקרו הערב,
חמודתי... דברים רבים מאד".
עוד סאנרול שקוע בהרהוריו, והרחק מאחור, במקטע הדרך עליו חלפו-עברו זה עתה אחרוני
הקרונות, הגיח ארגלין הזועם ממחבואו בכדי לנופף אגרוף זעם אל עבר ענן האבק השוקע
על פני הדרך.
"הראית את אותו נבל צעיר ומטונף?" רעם, פניו סמוקות "לו רק יכולתי,
הרי שבזה האגרוף הייתי מנפץ את כל שיני-הבטלן הצחורות שלו. חי נפשי!"
"ראיתי וגם שמעתי" נאנחה ארלאס, שולחת מבט מהורהר אחרי
האבק הדועך; ארגלין שלח לעברה מבט תמה, אך זו סתמה ולא פרשה. משעינה אצבע עדינה על
סנטרה, הוסיפה לעמוד מנגד, שעונה קלות על אחד הגזעים.
"אכן, הסתבכו הדברים" מלמלה; מורכבים היו לאין-ערוך יותר
מאשר סברה אז, משהחלה דולקת בעקבות שיירה זו בחמת זעם, אי-שם בפאתי צפון.
"נחכה ונראה" הוסיפה; כעת, גמרה אומר בדעתה לגנוז כליל
את תוכניתה הראשונית, הפרועה; לא נותר לה אלא לעקוב בזהירות אחרי שיירת-כלולות זו,
ולשקול בזהירות את צעדיה. דומה היה, כי לא נותר לה דבר לעשותו טרם יסתיים המסע,
וברנשים אלו יבואו בשערי המגדל הלבן. אלא שאי-שם בנפשה, חשה בדבר-מה אחר; מעיק
ובלתי מזוהה עדיין. הולך וקרב היה באיטיות, וממלא את נפשה ספק ופחד.
"תמהני" מלמלה חלושות, סוקרת את סביבתה באי-נחת
"תמהני מאד".
* * *
הערב בא, מערבב במכחולי גוני תכלת ואודם-דם בשמי גבעת דין; עוד טרם
שקעה השמש כליל מעבר לפסגות הרי הלובן, כבר היתה המהומה בפונדק השר תורונדור
בעיצומה; כפי שהטיב סאנרול לחזות, קרו בו, בערב-הילולים זה, דברים רבים מאד; אלא
שלהפתעתו, אשר הפכה עד מהרה לתסכול-אין-אונים וזעם, לא היו מרביתם דומים כלל ועיקר
לתחזיותיו.
אמנם, לא היה חולק כי מסיבת ההילולים החלה בשעה היעודה, והיתה רועשת ואף נועזת
בדיוק כאשר תכנן אדוניה מראש; עוד בטרם נפלה אפלה על רחובות עיירת הנופש, כבר היה
אולמו הגדול של הפונדק דחוק ומלא מפה-לפה; יונאים באו מקרוב ומרחוק, ועמם ערב-רב
של בני-לוויה וסתם מכרים אשר כספו וכוחו העולה של סאנרול הצעיר לא נעלמו
מעיניהם. לא עוד שימש היכל הקרואים עתיק היומין למפגשיהם השקטים של
תופשי-עט ומלומדים הדנים על מאורעות עבר ומשווים כתבי-יד נושנים לאורם העומם של
לפידים הנישאים מתחת לפסל הנשר הגדול; כעת, רחש הכל ככוורת; המון רב כרכר מתחת
לפסלו הגדול של מלך העופות הנושא נער צעיר בטלפיו, מזכרת לאגדה זו או אחרת מימי
עבר רחוקים; כעת, כוסו כנפי השיש הפרושות באין-ספור סרטים ולוחות עץ, שצבעים
רועשים התערבלו עליהם בפראות. מעל כולם נישא לוח נחושת-קלל עצום לגודל, מסתיר את
אותיות האבן הישנות במערבולת ססגונית הזועקת "פונדק הנגיד סאנרול".
עשן ססגוני התמר אל-על, ממלא את האולם ומטשטש את תוויהם של
הקרואים, ואל תוך המהומה נוספו זעקות חליליהם של מחצית-התריסר בני-תשחורת שחורי
אדרות וגלוחי-פדחת; אלו ניצבו בפאתי ההיכל, הלבבות האדומים המקועקעים על מצחם
זוהרים באור העמום, המהבהב. פסיעות מספר לפני כס הכבוד עליו היה הנגיד הצעיר סרוח
ברפיון איברים, פיזז גבר ערום כביום היוולדו, מלבד מסכת תייש משכנעת למדי המכסה את
פניו, ואשכול ענבים עצום-מידות לפות בזרועותיו השריריות; מסביבו, נצטווחו הנערות,
יורדות על ברכיהן כדי לנסות ולתפוס מן הפירות בשיניהן. בני-תשחורת עולזים התגודדו
סביב, מוחאים בכפיהם ברוב-מהומה, כשהם עוצרים מפעם לפעם כדי להוריק ספל משקה נוסף
אל תוך גרונם היוקד.
אלא שכל ההמולה סביב לא צלחה עוד כדי להסב לסאנרול עונג; הפעם, אף
לא שעשעוהו רעיו הלומי המשקה, הגוררים רגליהם מדי פעם בפעם אל אחד הפסלים העתיקים,
כדי להטיח בהם את תכולתו של ספל עכרורי או להחוות כלפיהם אחוריים אגב תנועות
מגונות. אף שתי הנערות הנאות עד-מאד המנופפות מעל ראשו בעלי תומר, לא עלה בידם להקל
את מכאובו, ולו במעט. למען האמת, לא נתן סאנרול דעתו עליהן כלל ועיקר. רבוץ בפנים
חמוצות על כסאו מרופד המשי, היה מפלבל בעיניו וחורק שן, מקונן באין-קול על
אכזריותו של עולם. רק מדי פעם בפעם, היה מגביה את הקופסית המחוממת-היטב המוטלת על
מגש לצידו, מביאה אל נחיריו ושואף אל קרבו בשריקה חורקנית את תכתושת הזקריר
שהכילה.
"כולם נגדי, מסריחונים קטנים" יללה נפשו "מקנאים הם
בסאנרול המסכן..." לבטח, רצה אי-מי להכשילו מעלות לגדולה. אמנם, לעת-עתה לא
יכול היה סאנרול לשים את אצבעו המאשימה על אדם מסויים, אשר גרם לכל שועי מסדר היונה
וקרוביהם להדיר את רגליהם מן הנשף שערך; קל וחומר, שלא עלה על דעתו כי הנציב
לאורנסול, אשר נמנה אף הוא על המוזמנים, נרצח, וכי השר לאנראד העמיד את כל אנשיו
במינאס טירית בכוננות עליונה. אלא שספק גדול אם אף ידיעות אלו, לו הגיעו מבעוד
מועד, היו משנות דבר-מה בעבורו.
"שלי... זה אמור היה להיות היום שלי!" יבב, דמעה זועמת
גולשת על לחיו המלוהטה.
למען האמת, מכל הקצינים אשר הוזמנו לחנוכת ההיכל, לא נכח אלא סרן
אלאמור לבדו; הברנש הגדול ושזוף העור, בניגוד מוחלט לסאנרול, נראה דווקא כנהנה
למדי מן ההמולה. אמנם, גילרינג שלו לא יכולה היתה לבוא עמו; כמות אדי-השודלוק אשר
שאפה אל קרבה שעות-מספר קודם לכן היתה כה גדולה, עד כי ספק אם תוכל להזיז איבר עד
שעת חצות. אלא, שאלאמור לא נראה כמוטרד יתר על המידה מתסכול קטן זה; כעת, היה רודף
ברגל גמלונית אחר אחת הנערות המגישות, צוחק בקול רועם ושולח קריצה ידידותית לעבר
מכרים ורעים אשר זיהה פה ושם בתוככי הקהל המריע.
"טפש ארור!" נחר סאנרול, שולח יד רועדת ומיוזעת אל עבר הקרן המרוקעת
המוטלת על המגש לצידו, מעט נוזל סמיך נוטף עדיין מפייתה העשויה היטב; שכיית-חמדה
זו, אשר היתה חביבה עליו ביותר, נפלה לידו עם הפונדק כולו; לפי המסורה, הותקנה
במצוות השר פאראמיר עצמו, זכר לאחיו ההרוג. מזה דורי-דורות, היתה תלויה בארון
זכוכית על אחד מקירות היכל תורונדור. אלא שסאנרול, שדעתו לא היתה נוחה מכך, גאלה
על-נקלה ממה שנהג לכנות 'מושא בהייה לעיניהם הכהות של קשישים אכולי עובש', והפכה
לקרן השתיה שלו. זאת, מטבעם של דברים, לא לפני שנטלו אנשיו את אחד מאותם זקנים,
אשר הרבה מדי במחאה, והטילוהו בלא גינוני טקס אל מעבר לצוק. עיתים, כששרתה עליו
הרוח הנועזת במלוא עוצמתה, כפי שהיה מכנה זאת, היה מייעד עבור הכלי עתיק-היומין
משימות נוספות, מבזות עוד יותר. שולח בקרן הגדולה מבט עכור מתהומות-עיניו, חכך
בדעתו לעשות זאת אף כעת; אלא שמוחו, שהתסכול ואבקת הזקריר גם יחד פגמו מעט
בחריפותו, לא צלח להעלות אף לא רעיון מקורי ומשעשע די-הצורך בכדי לפתות את הנגיד
הצעיר לקום מרבצו - ואף כשלון קטן זה ליבה את מדורת זעמו.
שב ויורק מילות גידוף בלתי ברורות מפיו, הפך ראשו בפעם המאה מאז
ראשית הנשף אל שני כסאות הכבוד הריקים שלצידו; אקארוק שר הבאלכות, חרף שהבטיח, לא
התייצב לכבד את סאנרול בנוכחותו; בשעת צהריים מאוחרת, זמן קצר לאחר שקם משנת
השיכורים שלו, שעט אל עבר השיירה שליח מהיר מעיר הבירה, אשר הורה לאקארוק למהר אל
המגדל הלבן. המלך, כך עלה בידי סאנרול לשמוע, רוצה לראות את פניו של שר הבאלכות
בלא שיהוי. עניין הכסא השני הכאיב לנגיד הצעיר לא פחות, ושמא אף יותר: אמנם,
התשורה אשר הבטיח לקאהדרה הצליחה, כאשר ציפה, לפתותה לרכב עמו אל הנשף. אולם דומה
היה, כי מרגע שראתה את תכולתו שוקקת החיים של ההיכל, התחרטה העלמה החיוורת מן
המזרח עד-מהרה על הסכמתה הקודמת. עד-מהרה, עלה לאל-ידה לנצל הזדמנות ולהעלם לה
לאי-שם.
"תפח בה הרוח, כלבה כפויית טובה שכמותה!" התנהם סאנרול,
רוקק בחימה לעבר כסאה הריק; אחר, חטף את הקרן, שאחת המשרתים מילאה עד גדותיה,
הטילה אל פיו וגמא את תכולתה עד תום; קילוחין-קילוחין מן הנוזל הסמיך ניגרו על
סנטרו ועל פלג גופו העליון. אלא שהנגיד הצעיר לא שם ליבו לכך.
"עוד, בן-מדמנות מטומטם!" צווח במלוא גרונו אל עבר המשרת המפוחד
"עוד, אני רוצה עוד!"
אלא שאז, כהרף-עיין, ידע סאנרול כי לא במשקה נוסף חשקה נפשו. דם,
הוא נזקק לדם זורם באין-מעצור; דבר-מה חי ופועם לפצפץ ולשקע בו את זעמו ויגונו עד
תום. מתנשף וחורק שן, שב והשליך עצמו אל תוך כרי המשי, דמעותיו נמהלות בנטפי המשקה
הניגרים על סנטרו.
"היכן היא, הצחננית הזו?" ציווחה נפשו "אני... אני
עוד אראה לה!"
למען האמת, לא היתה קאהדרה כה רחוקה, אף כי השכילה לחמוק באין-רואה
מן ההיכל, נחבאת מעבר להישג-ידו של הנגיד הצעיר. רועדת ונסערת, הניחה לרגליה
להובילה אל אחת האכסדראות החיצונות, הנשקפות אל הרחוב העולה אל עבר שערי הפונדק.
בושה הציפה את גרונה וצבעה את לחיה באודם בעת שנשענה, נרעדת ומתנשפת, על גופו הקר
של אחד העמודים.
"שוטה! שוטה בוגדנית וקלת-דעת שכמותך!" קוננה, כאשר
נזכרה כיצד הטילה אל מאחורי גווה את שבועתה; לא עברה אלא שעה קלה מן הרגע בו הצהירה
בינה לבינה חגיגית כי תהיה בת נאמנה לעמה מהיום והלאה, וכבר נמשכה אחר פתיון בזוי
אשר טמן לה נער הולל. פתיון, אשר יריעות משיו המוזהבות והארוגות היטב נכרכו כעת
כרוך-היטב על גופה, אשר החליק לתוך שמלת המשי בטבעיות אשר כזו, כאילו נועדו זו לזו
משחר בריאתן.
עין השוזפת את דמותה כעת, היתה מתקשה עד מאד לזהותה; צבעי המלחמה,
פגיונות ההטלה וגלימתן הכחולה-כהה של חניכות הלוטוס נעלמו בלא הותר זכר; תתת זאת,
עטה גופה של קאהדרה שמלת נשף גונדורית בגון שמש העולה בבוקרו הבהיר של אמצע הקיץ.
זו האחרונה הטיבה להחמיא לחיטובי גופה, מותירה את חלקן הארי של כתפיה הצחורות
גלויות. על אלו גלשו מחלפותיה הכהות, אשר הותרו מקישוריהן והוברשו הברש-היטב.
תכשיטים כסופים ועדיני-מראה השלימו את התמונה למלוא יופיה. חניכת הלוטוס הצעירה,
אשר מעולם לא זכתה אף לראות מחלצות כאלו, הוקסמה ונתפעמה עד עמקי נפשה. עד-מהרה,
רפתה התנגדותה, והיא התירה לסאנרול להעלותה על כרכרה אשר נשאה אותה אל היכל הנשפים
שבמרומי הגבעה.
אלא שכאן, חיכה לקאהדרה מחזה, אשר כמותו לא דמיינה בגרוע
בחלומותיה; אף לא אחת מחגיגותיהם הפרועות של בני עמה או של הבאלכות הכינוה למראות
אל תוכן הושלכה בלא התראה. רועדת מכלימה ובושה, חמקה כל עוד נפשה בה, ובני-מעיה
המיוסרים חישבו להקיא את מעט התקרובת שהביאה אל פיה. עוד רגע בו נאלצת היתה לשבת
לצד סאנרול, על מלמוליו, עיניו המפלבלות ואבקתו המצחינה, ועלולה היתה להיחנק כליל.
"לפחות, אין זירהנאר ודודי נוכחים כאן, לחזות בקלוני",
מלמלה, חשה כיצד מפרפר ליבה בתוך חזה; במאוחר הסתבר לה כי המחיר אותו דרש סאנרול
עבור השמלה הנאה היה גבוה משאת; מן הסתם יהיו לה, לאחותה, כמה וכמה דברים לומר לה
עם שובה - ובזו הפעם, תתקשה קאהדרה עד מאד להכחיש את צדקתם.
משהותירה סוף-סוף את ההמון המכרכר, המצעק והלוגם מאחורי גבה, גילתה
כי חרף הרוח הקרה אשר ליטפה את פניה, משיצאה אל האויר הפתוח, הרי לא היה בהם,
ברחובות העיירה שנשקפו עליה, בכדי להביא רוגע וניחומים לנפשה, נהפוך הוא:
אמון-דין לא היתה עוד עיירת מרגוע מנומנמת, מכונסת בשלווה עלי מדרונות ירוקים
ומתחת פסלים מעטירים ודוממים; אף האדונים ההדורים ומיושבי הסבר שהיו מטיילים לאיטם
ברחובותיה בימים עברו נעלמו כלא היו; כעת, דימתה קאהדרה לחוש ביתר שאת את אותו ענן
מעיק הרובץ מעל העיר: הכל כמו נספג באלחה מתקתקה-עכרורית, אשר אין מפניה מנוס,
ואצבעותיה הארוכות והרופסות מצחקקות בכל; הפסלים כוסו כתובות זימה שחורות ואדומות
שנחרטו אל תוך בשרם, והדגלים נתלשו ביד גסה. לכל אשר שלחה קאהדרה מבטה, ניבטו אליה
פניהם זגוגות-העיניים של נערים הלומי יין, רובצים בפאתיה של דרך או מציצים מתוך
החלונות הגבוהים.
קאהדרה פערה פיה כדי לגדף, אולם שפתיה הרועדות בגדו בה.
'אכן, צדק דודי הטוב' הרהרה, נשימתה כבדה עליה. לעומת מחזה זה, היו
העלובות בכפרי ארץ-הולדתה מראה מרנין נפש, כמותם ככל יתר הדברים אשר הרהיבה עוז
לרחוש להם בוז בסתר ליבה, בכל אותם פעמים בהם חמקה אל האורוות בכדי לדובב את עבדו
הרוהירי של דודה על אודות ארצות המערב. אלא שלא הוד ולא הדר נגלו לה בבתי האבן
המהודרים ובפסלים הנישאים; כעת, דמו בעיניה לישישים מאפירים הנוטים למות, ורמשים
מצקצקים בין סדקי מפולתם.
קול הסופרן המהוקצע אשר התנגן לעומתה, הקפיץ את חניכת הלוטוס
מהרהוריה:
"נוֹ
אָאֶר, תֶל נִין, אִי כהִירִיל אָגְלָארֶבּ, הִיל-אֶן-אֶרֶד' דָ'אֶר!"
בימים כתיקונם, היה דבר מעין-זה גורם לקאהדרה לפרוץ בצחוק פרוע;
אותה אשה זרה שניצבה מתחת לאכסדרה ונעצה בה עיניים היתה שוטה די הצורך בכדי לבלבל אותה
עם אחת מאותן גבירות גונדוריות, אשר מעלתן היתה רמה כל-כך, עד כי היה הכרח לפנות
אליהן באותה שפה עתיקה ומתנגנת ממנה לא הבינה דבר וחצי דבר. אלא שכעת לא היה את
נפשה לצחוק; אי לכך, הסתפקה בשילוח מבט קדורני, כדי לתהות על קנקנה.
אותה גבירה, אשר הוסיפה לעמוד מנגד ולנעוץ בקאהדרה מבט שהיסוס,
מבוכה וקנאה ארוגים בו יחדיו, היתה מבוגרת מחניכת הלוטוס בשנים מספר, ונמוכה ממנה
אך בשתי אמות. עטויה היתה בשמלה חגיגית כחולה, שאותות השנים החלו נשתזרים בה, אך
חרף כך טופחה וסוגננה בקפידה. איפור קפדני כיסה את פניה הבהירות ואת ריסי עיניה
הירוקות. המתח ניכר בכל איבר מאבריה. שערה הגולש נצבע זהוב; אלא שחרף מאמציה, לא
טושטשו כליל עקבותיהם של גוונים כהים שנשזרו בשורשיו.
משך רגע ארוך, הביטה בה האשה הזרה בדריכות, מצפה לתשובתה. אזי,
הבינה לבסוף כי לשון האצילים העתיקה אינה שגורה בפי בת-שיחה.
"תבורכי אחותי, גבירה אצילה נצר לזרע רם!" שבה ואמרה,
הפעם בלשון גונדור. אזי, החוותה בפני קאהדרה קידה עמוקה של יראת-כבוד. אלא שעיניה
לא הרפו משמלתה ותכשיטיה של בת-שיחה, ולו לרגע קט.
"טַרְלִינִיאָל לשירותך" הוסיפה ביראת-כבוד
עשויה-היטב, אף אם מאולצת קמעה.
תחילה, חשה קאהדרה חשק עז לחבוט בפניה של אותה שוטה העומדת וסוקרת
אותה בעיני עגל, זאת אגב הבהרה שאינה משתמעת לשתי-פנים אודות דעתה על גבירות
גונדוריות יומרניות ונוטפות צביעות. אלא שאזי, אחזה בה מחשבה חדשה, מהולה בגאווה
נזעמת. שמא תשתעשע אף היא מעט? בהרף-רגע, ובלא לשקול בשנית את תוצאות מעשיה,
החזירה קידת-חצר קלילה, מנסה להטיב ולחקות את מנהגיהם של אנשי המערב.
"קָאהַדְרַיְין לשירותך ולשירות משפחתך, אחותי
הטובה", הפטירה. דומה היה, כי עלה בידה להציג הצגה משכנעת די הצורך; המוכשרות
בחניכות הלוטוס זכו לא אחת להכשרה, אשר נועדה ליתן להן להתחזות בעת הצורך לנשים
גונדוריות או למצער לילידות נוּרן. קאהדרה הצטיינה מאז ומעולם במשחקים אלו: אחרי
ככלות הכל, לאף אחת מעמיתותיה לא היה את גארולף הזקן ברשותה, לחוקרו חקירות
שתי וערב על אודות רוהאן וגונדור. אף אם היה מבטאה של קאהדרה ונותר נוקשה קמעה, לא
נראתה טרליניאל כמבחינה בכך.
"במה אוכל לסייע בידך?" שאלה קאהדרה במתק שפתיים.
כעת, הצטלבו עיניהן; עיניה של טרליניאל דמו בעיני קאהדרה כנקרעות
בינות לרגשות סותרים. מבטה החודר של קאהדרה עורר בה בלא ספק מבוכה רבה; דומה היה,
כי כל הנימוקים והתרוצים אותם שיננה קודם לכן שנן-היטב בדעתה דעכו והיו לאפר נוכח
המבט אשר ננעץ בה כעת. אלא שעיני טרליניאל רחשו אף שאפתנות עזה, אשר לא נעלמה
מעיני בת-שיחה.
"אני..." גמגמה במבוכה, בעוד היכל הפונדק שבסמוך רועד
כולו מפרץ נוסף ועצום של צחוקי-שיכורים "אלף סליחות אם הנני מטרידה אותך, גבירתי
הטובה, אולם שמעתי כי הינך קרובה לליבו של הנגיד הצעיר ו...האם תוכלי, בבקשה,
לשכנע את השומרים להכניסני אל תוך הנשף?"
שפתיה רטטו בדברה. ניכר היה בה, כי המולת היונאים המתהוללים גורמת
לה פחד. אלא שחרף זאת, נותרה לעמוד במקומה, מרימה מבטה בציפיה.
"ומדוע שאעשה זאת?" הקשתה קאהדרה, בוזה מוסווה אט במעט.
אזי, לא יכלה להתאפק עוד "ומדוע כי בר-דעת כלשהו יאבה להכנס מרצונו למקום אשר
כזה?" הוסיפה.
טרליניאל נשכה את שפתיה במבוכה. אלא שבו-בעת, נדלק בעיניה זיק של
חמדנות ושאפתנות בלתי-מרוסנת, אשר כמעט ולא עמד לה כוחה להסתירו.
"אני... מעוניינת מאד לנסות ולהכיר את הנגיד הצעיר"
השיבה לאחר רגע, זוקרת את ראשה ומחליקה יד על מחלפותיה הבהירות "רבות שמעתי
על אודותיו" מיהרה להוסיף "עוד בימים בהם היה אבי בעל-נכסים ברחוב
סמוך..."
צחוק קר שבקע מפי קאהדרה שיסעה. כעת, בזה לה חניכת הלוטוס באמת
ובתמים.
'פרוצה, נערה בזויה של ירכתי-קרון!' הרהרה, מתקשה עדיין להאמין
הכיצד מבקשת אשה מבית אציל את קרבתו של זה אשר ככל הנראה נישל את אביה מנכסיו;
היטב שמעה קאהדרה, בעודה נלווית לשיירת הכלולות, את התפארויותיו של סאנרול
בעניינים אלו. כעת, ביקשה בתו של המנושל להפעיל את קסמיה על הגזלן, בכדי לזכות
בעצם שמנה עבור עצמה. אם כך הוא, החליטה קאהדרה בינה לבינה, ראויה היא למתת אותו
ביקשה לעצמה. אם ביקשה לזחול על ברכיה אל תוך מערום הדומן, לא קאהדרה תהיה זו אשר
תמנע ממנה משוש-לבב זה.
"אל תוסיפי מילה, אחות יקרה ונאצלת, יורשת כבודה
לשועי-המערב" השיבה, מרסנת את צחוקה ומנסה לשוב ולעטות ארשת חביבות על פניה.
אם הבחינה טרליניאל בלעג המר אשר נטף מפניה של בת-שיחה, לא הראתה
זאת ולו ברמז, כאשר אחזה בהתלהבות בידה של קאהדרה, פיה גדוש שלמי-תודה. זו האחרונה
נטלה את ידה והוליכה אותה אל עבר לועו הפעור של ההיכל. משזקרו הצעירים הפרועים
הישובים בשער את ראשיהם לעבר המחזה, ואחד מהם החל מתרומם מרבצו, הטילה בהם קאהדרה
מבט רושף, מצווה עליהם בגסות שלא להעז ולהפריע לידידתה. שומרי השער נבוכו וסרו
לצדדים; היטב זכרו את צו אדונם, ליתן ליפיפיה מעם הלוטוס את כל מבוקשה.
פעם נוספת, מצאה קאהדרה את עצמה בחלל עמוס העשן, הדחוס עד אפס-מקום
גופי אדם מיוזעים, מכרכרים כאחוזי תזזית באור העכור. פעם נוספת ואחרונה, עלו בה
הרהורי חרטה נוגים: ליבה ניבא לה רעות. אלא שאי-כה, עלה בידה להתגבר על כך.
"לו תגמע גונדורית שפלה זו מן התבשיל אשל הקדיחה לעצמה!"
התמרמרה. ברגע הבא, החליטה כי אין בה כל רצון לשוב ולראות את פניו המיוזעים ואת
עיניו המפלבלות של אותו סאנרול נתעב. אחרי ככלות הכל, לא היה בדעתה אלא להסתלק
ולחמוק בחזרה אל עבר שיירת הכלולות, ברגע שתהיה עלטת הערב מעובה די הצורך. אם
יתמזל מזלה, תוכל לפשוט מעליה את השמלה ולשוב לבגדיה הישנים בלא להתקל בזירהנאר.
'אכן, הגיע זמנך להעלם מכאן' הרהרה, הודפת בכח נזעם בן-תשחורת
מצעק, עטוי בתחתוניו בלבד, אשר ניסה לחבקה כשהוא מעווה העוויות מטופשות בשפתיו.
מרפק מהיר וכואב, אשר נשלח הישר אל צלעותיו של ברנש אחר, הבהיר לקרואים כי אין
נפשה הולכת אחר שעשועים, לפחות לא לעת-עתה. תחילה, עשתה קאהדרה מספר צעדים מהירים
אל עבר היציאה.אלא שאזי אחזה בה אי-כה תשוקה עזה לסייר מעט בחדריו של הפונדק
העתיק. רגע ניצבה במקומה, חוככת בדעתה בין שתי האפשרויות, ולבסוף שבה ונכנעה ליצר
המוזר אשר פקדה. אחרי ככלות הכל, הרהרה, מוטב יהיה לחכות עוד כמחצית השעה עד אשר
תתעבה האפלה די הצורך; בינתיים, תשתעשע מעט בחקר צפונותיו של מבנה עתיק זה, הרחק
מהיכל הנשפים - ממש כשם שהיתה חוקרת בילדותה את מערות הנטיפים הסמוכות לבית אביה.
לראשונה מזה שעות, עלה חיוך כנה ורך על פניה, משנזכרה כיצד היתה מפלסת דרכה בעלטה
כשפנס בידה האחת ומקל ארוך בידה השניה; מכריזה היתה, כי לחפש את מאורת הדרקון באה.
עוד זכרונות ילדות אלו מפעמים בה, חמקה אל תוך מסדרון צדדי. ניסוטה
כדי ליתן לשורת נערות מגישות אוחזות טסי-זהב לחלוף על פניה, שלחה מבט בוחן על
סביבותה. רגע התבוננה ואזי, כמו מאליה, נפנתה אל תוך גרם מדרגות יורד, אשר תמרות
האד הבוקעות מתוכו שבו והזכירו לה את משחקי ילדותה. אי-שם, מאחוריה, הוסיפו
הקרואים להרעיש עולמות, ומעל-כולם שמעה, או שמא דימתה לשמוע? את קולו של סאנרול
עולה ויורד ביבבה גבוהה, מוזרה.
ברגע הבא, עמדו רגליה בקומת המרתף; צללים הקיפוה מעברים, מאלצים
אותה ליטול חזקה על אחד מלפידי הקיר ולהגביהו מעל ראשה. חיש-מהר, חלפה על פני
המטבח הגדול ממנו בקעו תמרות האד. נפשה מאסה בתקרובת; כעת, שבה תחושה מוזרה ואפפה
אותה, כאילו תדלק דבר-מה עלום את סקרנותה. לוקחת שאיפת אוויר עמוקה אל קרבה, סבבה
מספר פינות, פותחת דלתות חורקות ומציצה אל תוך חדרי אחסנה מאובקים. אלא שיצרה לא
בא עדיין על סיפוקו, עד אשר דחפה את אחרונת הדלתות וחמקה במהירות אל מאחוריה.
אבק רב נצבר בו, בחדר גדול ומוזנח זה, גורם לה תחילה לשיעול כבד;
דומה היה, כי לא נוקה מזה שנה לפחות. דקה ארוכה חלפה, עד אשר הצליחה קאהדרה לשוב
ולהזדקף מלוא קומתה, מסיטה את לפידה אנא ואנא וסוקרת את המדפים עטויי הקורים ואת
הערמות אשר ניבטו אליה מכל עבר. נשימתה כמעט ונעתקה; מכל עבר, ניבטו אליה חפצים
עתיקי-יומין, אשר יד גסה השליכתם לשכוח במחסני הפונדק; ככל הנראה לא נשאו הללו חן
וחסד בעיני בעל הבית החדש. בדי-חמדנות, שלחה קאהדרה את ידיה לחטט בקרביהן של אותן
ערמות חסרות צורה: בודקת ומציצה בינות לגופם של רהיטי-שולחן ישנים, צלחות וגביעים
מתוכם מבצבצת תיבת-נגינה ישנה, ומלטפת בפיזור נפש את צווארו של כד מעוטר, קבור
למחצה בינות כותריהם של ספרי מליצה מתפוררים וכסתות דיו סדוקות.
שמא תקח לעצמה מזכרת קטנה, פיצוי על סבלותיה בהיכל נתעב זה? מחשבה
זו מעופפת בתוככי ישותה, התירה לידה לפשפש כמאליה בינות לחפצים הנושים, עד אשר
מצאה דבר-מה אשר נשא חן בעיניה: סיכת-דש קטנה ומאובקת בדמות עלה זעיר, אך עשוי
היטב. זוקרת גבותיה בעניין, טפחה קאהדרה בידה על פני החפץ הזעיר, מנערת את האבק
וכתמי הבוץ הקרוש וחושפת טפח אחר טפח מצבעו המקורי, כסוף-הגוון. טובלת את אצבעה
בפיה כדי להרטיבה, הוסיפה למרק את שללה. שיעול נוסף שאחז בה בעיצומה של מלאכתה
אילצה להרים ראש. אזי, שמה ליבה לראשונה אל תמונות השמן הגדולות והדהויות המונחות
על המדפים, אמות-מספר מעל לגובהם של פניה. מסוקרנת, עשתה שני צעדים קדימה, שבה
ומגביהה את לפידה.
הראשונה, שעונה חלושות על המדף, הציגה בפניה גבר נאה וכהה שער
המחבק אשה על חומתו של גן מוריק. אור השמש, אשר צוייר ביד-אומן, כמו ריצד על
מחלפות שערה הזהוב של האחרונה ועל לובן שמלתה. מעל לזוג הנאהבים פרש נשר אצילי את
כנפיו. מושכת בכתפיה, הניעה קאהדרה את הלפיד וחלפה באיטיות על פניהן של שתי תמונות
נוספות. אזי, התקבע מבטה התוהה על הגדולה בתמונות. זו, ממוסגרת בזהב המרוקע
בגילופי סוסים מכונפים, נתלתה במרכז הקיר ממש; חלקה התחתון של המסגרת בלט החוצה,
יוצר מעין-מדף מאובק, אשר בצדדיו ניצבו שני נרות קטורת בלים מזוקן בתוך
שקעי-כניהם.
תוחבת את שללה הקודם מבלי משים אל תוך דש בגדה, שלחה קאהדרה מבט
סקרני אל עבר הדיוקן הגדול, אשר כמו השיב לה במבט מהורהר משל עצמו, מהול בקורט
חיוך דקיק, ידעני. גבר מרשים ונשוא פנים היה זה, עטוי חליפת בגדים כהה, ההולמת
היטב את שערו המכסיף. בידו האחת לפת
ספר עב-כרס, כרוך בעור ישן ואדום, ואילו בשניה החזיק מקטרת עץ נאה, ארוכת קנה.
רגע ארוך, ניצבה קאהדרה בלי-נוע, לוטשת עיניים אל עבר אותה ארשת
פנים מוזרה, ידענית. אזי, נעה ידה כמאליה; בלא שתעצור להרהר בכך, שילחה את הלפיד
הקדימה, משלחת אש בפתיליהם של שני הנרות המהוהים.
ברגע הבא, נפלטה זעקה חנוקה מפיה; עשן סמיך פרץ, מתמר אל-על בטבעות
אפרוריות ומאיימות; ריח מוזר, כשל מקטרת שהוצתה לראשונה מזה דורות רבים, אפף את
קאהדרה סביב; הלפיד נשמט מידה הרועדת, נופל באיוושה עמומה על מרצפות האבן הלחות,
מתהבהב וכבה. השיעול שב ולופת את ריאותיה באכזריות, התנודדה כשיכורה ואחר צנחה על
ברכיה. מבועתת, נאבקה קאהדרה לשוב ולהתרומם על רגליה, נושאת מבטה אל שני הנירות,
נותרו לזהור לבדם בתוך האפלה; מבעד להם, נשקפו אליה פניו של אוחז הספר והמקטרת,
צופה דומם בפחדיה, וטבעות העשן מתמרות מעליו כנזר.
"מה מעשייך כאן, קאהדרה אשר מרוכבי הקרונות?" דימתה
לשמוע את טבעות העשן מלחששות לעברה, כמו למדו לפצות-פה ולדבר בלשון גונדור.
"מאומה" לחשה היא בחיל, נשימתה נעתקת כליל מפיה.
"תמהני מאד, עלמתי. מעטים הם המבקשים לבקר מעבר לדלת שהוגפה,
ולעולם אין הם עושים זאת באין-סיבה עמם. אלא שקורות ספרי נחתמו; כעת, באה שעתה של
שירת הדמדומים, להכתב בין דפי הספר האפור, ולא ידי תכתבנה. אך תמהני מאד, מה תפקיד
ייעד לך גורלך בתוכה".
עבור קאהדרה, היה זה די והותר.
"הנה את מאבדת כליל את שפיות דעתך!" סנטה בעצמה, זעה קרה
נוטפת במורד מצחה. ברגע הבא, הפכה עורף ונמלטה מן החדר, הופכת קופסיות וקנקנים
בדרך מנוסתה. אחוזת שיעול ואימה, טרקה את הדלת מאחוריה.
"עשן ארור ונתעב זה!" מלמלה במבוכה, עוצרת לרגע בתחתית המדרגות בכדי לשאוף
אוויר. די והותר היה לה מפונדק ומעיירה זו. כעת, לא שאפה אלא לשאת רגליה ממנה, מהר
ככל שאך ניתן. אלא שבעודה ממהרת במעלה המדרגות וחולפת ברוח-סערה על פני המטבח, צד
את אוזנה קול גבוה, עולה ומתמר באומללות מכיוון אולם הנשפים. נושכת את שפתותיה,
עצרה והטתה אוזן.
בכיה של טרליניאל בישת המזל היה זה, מעפיל ומתפשט לאיטו בין קירות
ההיכל; נדחק ומתפתל בינות לבני-התשחורת המגחכים, הנדחקים בעשרות כדי להטיב ולצפות
במחזה אשר הציג בפניהם אדונם. השיחה אשר ניסתה הגבירה השאפתנית לנהל עם הנגיד
הצעיר לא עלתה יפה כפי שציפתה, בלשון המעטה. כעת, היה הנער חום התלתלים גוחן עליה
ומרסן על-נקלה את מאבקה הנואש. בסמוך, ניצב אחד משומרי-ראשו, גועה בצחוק
באין-מעצור בעודו מנופף מול הקהל בשמלה כחולה ומקורעת הלפותה בידו.
"בחיי, אחים אוהבי-שלום!" הצליח לפלוט בינות רעמי צחוקו "באמת שלא
התכוונתי לקרוע את השמלה הנאה. אולם, מי שיער כי גברת הדורה זו תהיה כה... פראית
ומלאת תשוקה?"
"יציב ונאור!" החרו-החזיקו אחריו עשרות פיות. יער של
גביעים הונף ונלגם ברוב-תרועה, שקשוקם מתערבב בנהמתו התאוותנית של סאנרול; הלה
גוהר היה על האשה הממררת בבכי, מחלפותיה צבועות הזהוב נפרשות על כתפיה וחזה הערום
כתכריכים; כעת, עלה בידו סוף-סוף להסיט את זרועותיה לצדדים.
"ראו-נא נקבה מטומטמת זו, אחים!" נזדעק, סוטר קלות על
פניה הרטובים "חשבה בוודאי כי יעלה לאל-ידה להערים על סאנרול שלכם! בוודאי
העלתה על דעתה כי תוכל לזכות בחסדו, להנות מכספו שהושג בעמל-רב, כאילו היה ילדון
טיפש?" נשיפה מאיימת בקעה מפיו "וזאת, בלא לשלם על כך מחיר, ולו
פעוט?" ושמא שפתי אוהבות השלום אינן ראויות לה, לגבירה מגונדרת שהגיחה הישר
מקיטונו המצחין של סבא-מסורת?"
רעמי הצחוק גברו.
"תכניס לה, נגיד גדול!" ציווח קולה הדק של נערת-יונאים,
תלויה ומתנודדת על זרוע מאהבה "שפוך את מוחה!"
אלא שסאנרול לא נראה כנותן דעתו לעצה זו, האחרונה; ידיו הקודחות
שבו אל פניה של קורבנו, לוטפות אותם בגסות. כעת, הוכנעה זאת קליל, שוכבת אפרקדן על
השטיח שלפני כסאו בעוד הוא ישוב בניחותא על בטנה.
"שוב מהינה את לעצום עיניים, כלבתא?" שאג לעברה
"ומה-זה-היה-לך?" הוסיף, מחקה בלעג את דרך-דיבורו של אציל נשוא פנים
"העוד אין סאנרול נאה וטוב דיו בעבורך, גבירה נאה ומהודרה?" יורק ליחה
מפיו, חטף גליל-עישון שהושיט לו אי-מי, ותחבו לפיו. אזי, לאחר שנשף מלוא הסליל אד
לבנוני על פניה המיוסרות של טרליניאל, מיהר ושב אל דרך דיבורו הרגילה.
"אבל, סאנרול הגדול עינוגים חדשים רוצה... לכן, יהיה נחמד
וטוב אלייך, פרוצת אשפתות". דברים אלו בפיו, נשא סאנרול מבט ארוך סביב
מתהומות-עיניו, כדי לוודא כי תשומת ליבם של כל אורחיו נתונה לו. אזי, נפערו שפתיו
בחיוך מלגלג.
"הטו אוזן, בחורי-חמד!" שאג בקול אשר הדהד מקצה האולם
ועד קצהו "היה סיפור ישן ומטומטם אחד, אותו הכריחו אותי הזקנים אוהבי המסורת
ללמוד כשהייתי ילד, ולפני שעלה בידי ללמד את אבא'לה הטוב מי כאן הבוס". חיוכו
המעוות הלך והתרחב בדברו "ובאותו סיפור, היה משחק חידות. כעת, חשקה נפשי לשחק
בו עמך, עוגיה בכיינית שלי, באותם תנאים עצמם: אם תצליחי לפתור נכונה את החידונת
אשר אחוד לך, אראה לך את הדרך החוצה ואף אתן בידך מתנת יום-הולדת. יציב ונאור
שאתן!" בדברו, חלץ מבין אצבעותיו טבעת זהב יקרת ערך, והשליכה אל עבר אחד
מגברתניו.
"הנה, קות'ול!" גיחך "שמור על חמדתי זו כפיקדון
עבור גבירתנו הנלבבת. היא אוהבת זהב עד מאד: ככה לחשה ציפור השודלוק הקטנה
באוזני..." כאן שבו עיניו היוקדות לסקור את גופה הבהיר של טרליניאל, המוסיפה
לבכות בלא קול "אך" גרגר בלהט, ידו נוגעת בגסות בבשרה המעורטל "אם
לא תעני נכונה, לסאנרול תהיי לאוכלה".
"יחי הנגיד!" רעמו הקרואים בגרון ניחר "חידה!
חידונת!"
סאנרול הרים ידו, ולרגע הושלך הס סביב. טרליניאל המבועתת גנחה,
מנסה לאזור את כל כוחה כדי להטיב ולהתרכז.
הנגיד הצעיר לא דיבר מיד; תחילה, שלח מבט מדושן עונג סביב, מפלבל
ומתנשף קלות. אזי, נפלו עיניו על הקרן הגדולה שעודה מונחת ליד כסאו, והוא נטלה
לידיו ונופף בה אל מול פניה של קורבנו, מנער עליהן את שאריות יין הדבשה שעודן
נוזלות מבין שוליה.
"הנה לך!" הפטיר לבסוף "קרן נאה זו, מהי ואיך
קוראים לה?"
טרליניאל התנשפה. מנקודת מבטו של יונאי, יתכן והיתה זו חידה קשה;
אלא שהיא, אשר גדלה באמון-דין וזכתה לחינוך משובח, הטיבה להכיר את אותה
שכיית-חמדה; מאמצת את מחשבתה המיוסרת, ניסתה לשוב ולהזכר בסיפור אותו שמעה אף
מאביה, כאשר לקחה לראשונה אל היכל השר תורונדור ביום הולדתה החמישי.
"הקרן..." גמגמה "זו... זוהי קרן המלחמה העתיקה
אותה ציווה השר פאראמיר להתקין לבנו-בכורו מאייל אשר ניצוד בראהון הרחוקה, זכר
לקרנו של בורומיר, אחיו המת אשר..."
"טעות!" הצטווח סאנרול בקול נורא, משסע את דבריה בסטירה
עזה אשר ניחתה על פניה "טעות! זוהי קרן השתיה של הנגיד סאנרול! קרן העינוגים
החמודה שלו!"
טרלינאל הפליטה קול מעורר רחמים, כאשר גהר עליה הנגיד, תלתליו
מתפרעים סביב ראשו כנחשים.
"את חברת הנגיד הגדול רצית, הלא כן?" נחר, נשימתו מתרססת
ורירו זב בין שפתיו "כעת זכית בה! האם אינך נהנית? אני אראה לך עכשיו עינוג
מהו!"
לשווא ניסתה האשה הלכודה להאבק. שב ומכניעה בן-רגע, סטר לה בשנית,
גורם ליפחת בכי נוספת להפלט מפיה.
"את, תפסיקי ליבב ולקשקש, כלבת-תזנונים זקנה שכמוך, אחרת
אשליך אותך גם אל הבחורים שלי, אחרי שאגמור איתך!" דברים אלו בפיו, הניף את
ידו בכדי להנחיתה שנית, הפעם ביתר כח.
אלא שהמכה לא נתממשה.
ברגע הבא, היה סאנרול זה שצרח בכאב, כאשר צלפה רגל קשה בצד גופו.
צועק וגונח במכאובים, גולגל באחת מעל טרליניאל. איש משומריו של סאנרול, אשר היו
משוקעים כל-כולם במעשיו של אדונם, לא הבחין מבעוד מועד בדמות אשר פרצה כרוח-סערה
בינות לקרואים, עטה על מטרתה בשצף-קצף.
"הכך החלטת להתענג, מנוול?!" הטיחה בו קאהדרה, רגש החרטה
העז אשר פיעם בה אך מגביר את זעמה. עוד דבריה מתרססים מגרונה, וטרלינאל וסאנרול
כאחד מנסים להתרומם מן הארץ, נשמעה זעקת שבר רמה, בוקעת ממספר גרונות בעת ובעונה
אחת.
"מתקיפים את הנגיד! שומרים! שומרים!"
כעת, אחזה מהומת-אלוהים את ההיכל; קרואים נסו לכל עבר, בעוד
הגברתנים הסמוכים, נוהמים ומגדפים, מתנפלים על קאהדרה משני עבריה. אלא שבין אם היו
גדושי-משקה וכבדים מדי, ובין אם היתה אמת בשמועה כי חניכות הלוטוס אומנו להלחם ואף
להרוג בידיים ריקות, לא היו הגברתנים בני-תחרות לקאהדרה, חרף שריריהם התפוחים
ואגרופיהם המגודלים. יריבתם לחמה כרוח סערה, חומקת ומצליפה במהירות מפחידה. ראשון
התוקפים צווח בכאב ונפל על ברכיו, כאשר עשתה קאהדרה זרועה כשוט, צולפת ושוברת את
אפו בגב-ידה. ברגע הבא, נלפת קות'ול, הגברתן בעל הטבעת, בעצם זינוקו, מסוחרר
ומושלך מקאהדרה והלאה; בקול חבטה, התנפצו שולחנות ובקבוקים, מותירים את הלז שכוב
אפרקדן, מגדף ומצעק. אלא ששוב לא ניסה לקום ממקומו.
כעת, שכבו ארבעה מן הגברתנים על הארץ; אלא שבעוד קאהדרה מסתבכת
לרגע בשולי שמלתה, צץ מולה תוקף חמישי, ובזאת הפעם היתה חרב ארוכה שלופה בידו.
קאהדרה נאבקה לאזן את יציבתה, כל ישותה ממוקדת בלהב הקרב בתנופה מגושמת; אזי, צרח
היונאי במכאובי-תופת, כאשר נלפתה זרועו אוחזת החרב ביד ברזל, מושכת אותו קדימה די
הצורך בכדי לאפשר לברך קשה לחדור אל תוך מפשעתו. אמנם, השמלה המסורבלת עשתה תנועה
זו, האחרונה, לקטלנית פחות מאשר השתוקקה קאהדרה, אולם די היה אף במעט כדי להועיל,
ולהוציא מן השומר הקורס כל חשק לסיבוב נוסף. החרב הצטצלה כאשר חבטה ברצפה, נבעטת
הרחק מהישג ידם של השומרים.
קרואים צרחו בפחד ונערות הצטווחו; סאנרול, מתנשם בכבדות, ניסה
לשווא לגרור את גופו המעונה ולירחק מן הסכנה.
"הצילו, אנשים!" יבב בקול מרוסק "את סאנרול המסכן
רוצים כאן לרצוח!"
"זהירות, הגבירה!" שמעה קאהדרה את טרליניאל אי-שם בצידה
"מאחורייך!"
בזו הפעם, הצילה כפיפתה המהירה של קאהדרה את חייה, באשר שרשרת ברזל
מעובה שרקה מעליה כעת בכח עצום, אשר די והותר היה בו כדי לרסק את ראשו של אדם.
עוטה מסכת התייש שב והצליף בשרשרת אותה תפס, מכוון כעת נמוך יותר. אלא שבזאת הפעם
היה סיפק בידי קאהדרה לחמוק ולזנק בקפיצה על רגליה.
יריבה החדש של קאהדרה נהם בקול, אשר מבעד מסכתו אכן נשמע לקאהדרה
דומה לפעייתה הנזעמת של עז. אזי, שב וצלף במהירות, מנפץ בקבוקים, כוסות וכסאות אשר
עמדו בדרכו, ומאלץ את יריבתו ליסוג אחור. שב ופולט שאגה מפיו, זינק הלה בעקבותיה,
עיניו המרצדות מחורי המסכה נושאות מבט שחצני אל עבר הקהל המריע סביב. אלא שתעלול
זה שלו נמשך שבריר-השניה יתר על המידה. בעוברו סמוך לטרליניאל, הפליטה זו זעקת
שנאה, הולמת ברגלו החשופה בשבר צלחת השרוע בסמוך. צווח מכאב, מעד עוטה המסכה
קדימה, ושרשרתו שרקה גבוה אל תוך האויר. תמרון זה עלה לו במחיר יקר; עוד הוא נאבק
לשוב אל שיווי משקלו, פלחה ידה של קאהדרה את האוויר, הולמת בעוצמה ברקתו. באנקה
קלושה, הרפה היונאי מנשקו והתמוטט ארצה, רפוי כשק תפודים.
שומרים נוספים נגלו כעת, נושאים חרבות ואלות ברזל בידיהם; אלא
שהשעה נתאחרה. מרימה באחת את החרב שנשמטה אל הרצפה, הדביקה קאהדרה באפס זמן את
סאנרול; עוד זה מנסה לזחול לקרן-זווית, הורם באחת כלפי מעלה. ברגע הבא, חש את מגעו
של להב צונן הנצמד לגרונו.
"אחורה! לכו אחורה!" נבחה קאהדרה אל עבר השומרים. סאנרול
יבב ובכה, מפרפר כדג בתוך ידיה של יריבתו; מלמולים נמוכים, לא מובנים, נפלטו
משפתותיו.
"אנוכי קאהדרה, אחיינית לבראקור, צירו ושלוחו של בן-הנצח!"
הטיחה בשומרים "כל אשר יפגע בי, דמו בראשו. השליכו את נשקכם!"
השומרים נסוגו לאחור, מפוחדים; דומה, כי לא קסם להם במיוחד הרעיון
בדבר נקמתו של אותו מכשף תכול-גלימות, אשר עצם שמו הטיל אימה בגונדור החל מימי
טר-לינדיל. זאת, שלא לדבר על העובדה כי בני המזרח היו יקרים מאד לליבו של השר
לאנראד, אשר עשוי היה לרגוז מאד על מהלך הארועים. לרגע, עמדו הכל מנגד,לוטשים
עיניהם בלא לומר דבר; דממה כבדה השתררה סביב, מופרת אך בידי נשימותיהם הכבדות של
הקרואים ואנקותיהם של הפצועים המוטלים סביב. אזי, שב סאנרול והצטווח.
"את... אסור לך לפגוע בי!" ילל "אני, איש חשוב
ומיוחס אני... חצי העיר הזו שלי! אני... אני בעל הפונדק, בעל הקרן!" התנשף,
הדמעות ניגרות מעיניו בעין-מעצור "אסור לך לעשות לי את זה!" שב והצטווח.
אזי, שילחה בו קאהדרה מבט כזה, אשר שילח רעד בכל גופו.
"הקשב, והקשב היטב, יצור מאוס שכמותך" סיננה מבין שיניה
"וודאי, גונדורי חשוב ומיוחס אתה, שלא כמו בת בלי-שם פרועה שכמותי, הלא כן?
אולם" הוסיפה, כוונה נוראה ניבטת מעיניה הירוקות-כהות "הפעם, אותיר לך
את חייך העלובים לשלל; אולם, אני נשבעת לך בכל היקר לי, כי אם אתפסך אי-פעם במעשה
נבלה נוסף, אסיר את ראשך מעליך, ואחת היא לי עם תהיה בן חסות למלך גונדור, בן-הנצח
או אף לזה אשר שלט בהר-האש בימי קדם. האם הבנת?!"
סאנרול המיוסר נאק דבר-מה הדומה ל"הן".
"טוב ויפה" הפטירה קאהדרה בלעג "כעת, ברשותך, אצא
מכאן. חן-חן לך על האירוח. ואגב בעל-הקרן" הוסיפה, עינה נופלת על הכלי השמוט
על השטיח לא הרחק ממנה "חושבני כי את זו אשמור לעצמי; טובה היא יתר על המידה
כדי שתזדהם בידי חלאה נוטפת רעל שכמותך. זאת ועוד" הוסיפה, מעלה חיוך יהיר של
בוז על פניה "שמעתי את הגבירה טרליניאל אומרת כי שכיית-חמדה זו נעשתה מאחד
מאיילי המזרח, ואף מסיבה זו אתבע אותה לעצמי. עשיית צדק עם אותן תרבויות חמות
וברוכות שדוכאו ביד-זדון, הלא כן?" סנטה בסאנרול, מכבדת את גופו הרופס בבעיטה
נוספת.
כאב נוסף התפוצץ בגופו של סאנרול, אלא שברגע הבא, מצא עצמו חופשי
לנפשו; מתגלגל ומתרומם על ידיו, פער את לועו לרווחה, משרבב מעלה את פניו המיוסרות;
דם, דמעות ושאריות מזון ומשקה נמהלו עליהם, עדות אילמת להשפלה אשר טרם נחל בכל
ימי-חייו הקצרים.
"שומרים! שומרים!" צרח ובכה במלוא גרונו "לעזאזל
השר לאנראד! לעזאזל כל ארדה המחורבנת! ת'רגו אותה! ת'רגו 'תה כבר!"
אלא, שבעוד השומרים מהססים סבים, ואי-אלו מהם שבים לשלוף באיטיות
את חרבותיהם, החרישה את האולם תקיעה עזה; כמו נתעורר דבר-מה לחיים לאחר תרדמה
עמוקה משאת. היונאים הצטווחו ונסוגו, אי-אלו מהם נופלים על פניהם וסותמים אוזניהם
ביד רועדת. תקיעה נוספת, אשר התמרה אי-שם ממחוץ לדלת, באה בעקבותיה, עזה יותר
מקודמתה. כך, חלפה קאהדרה על פני שומרי-הסף ההלומים ויצאה במרוצה מן הפונדק, לופתת
בשמאלה את טרליניאל המעולפת למחצה וגוררת אותה אחריה.
תלתליו מתנופפים סביב מצחו הלח, זינק סאנרול מן השטיח, חוטף סכין
ארוכה מיד אחד מגברתניו המבוהלים; צווח כל קללה וגידוף גס שעלו בדעתו, רדף
כמוכה-אמוק בעקבות חניכת הלוטוס הנסוגה, חולף ועובר על פני דלת הכניסה.
אלא שאז, הדהדה תקיעה שלישית; לרגע, נדמה היה כי העיירה כולה
רועדת; חלונות ודלתות נפתחו בחריקה, ופנים מופתעות ניבטו מהם, משרבבות מבט כדי
לראות על מה המהומה. הקול העז, צלול עד כאב, לפת את סאנרול בלא רחם, מכריעו על
ברכיו; ברעד, נכנעו כעת אף בני-מעיו, פולטות את כל תכולתן פרצים-פרצים על מדרגות
הכניסה ומעבר להן.
קאהדרה לא הביטה עוד לאחור, בעת שהותירה את היכל השר תורונדור הרחק
מאחורי גבה; הרוח הקרירה שרקה באוזניה, נושאת עמה... או שמא שב דמיונה ותעתע בה?
את הדו הקלוש של צחוק מעודן, הנישא גבוה מעל ארובת הבית.
* * *
אט-אט, סגרה העלטה כליל על רחובות אמון-דין הנרעשת; מעל שערי
העיירה, היו שומרי החומות המועטים זונחים כמעט כליל את מטלותיהם, דנים ומתווכחים
בלהט על אודות החדשות הבל-יאמנו; אשה מבנות רוכבי הקרונות השפילה מרה את אדונם.
כעת, סיפרו השמועות כי הנגיד הצעיר מוטל במיטתו כאבן שאין לה הופכין, וכל-כולו
חולה וקודח. מאחר ולא קיבלו פקודות כלשהן, לא העזו השומרים אף להעלות על דעתם לשלח
חיצים באותה צעירה חיוורת ושחורת שער, אשר חטפה את אחד הסוסים ושעטה על גבו כרוח
סערה מבין שערי העיר.
ככל שהחשיך הלילה, והתעבו הצללים בינות לעצים הנדים בלאט מעבר
לחומות, כך רבו והלכו ההשערות והשמועות על העשוי להתרחש כעת; אחדים מן היונאים
שיערו, כי אך יפציע שחרו של מחר, וכבר יתכנן הנציב סאנרול נקמה כהלכתה. אחרים שללו
מחשבה זאת והעירו, כי טוב יעשה אדונם הצעיר אם ישמור על השקט לזמן-מה; לכשישמעו
המלך והשר לאנראד על כך כי סיכן את הידידות עם משרתי בן-הנצח, עשויים הם לשפוך
עליו את חמתם.
הצופה הניצב על הראש מגדל השער, שעון על קשתו ומרכל בהתלהבות עם
הזקיפים הניצבים על החומה תחתיו, היה הראשון למות; אור הלפידים האדום המרצד מקירות
האבן הסמוכים למקום עומדו עשאו למטרה קלה. צווח בכאב, התמוטט בכבדות לאחור כששלושה
חיצים שחורי-נוצה נעוצים לו בגרונו ובחזהו. אחריו באו רבים אחרים; כעת, ירדו
החיצים האכזריים כברד, בוקעים בעשרות רבות מפאתי החורש. בזה אחר-זה, התמוטטו בני
התשחורת וצנחו נקובי-גוף, רבים מהם אף בטרם הספיקו לזוז או לשלוף נשק.
נהי ויללה עלו סביב; שארית נוטרי החומה נסה אל תוך המגדלים,
ואי-אלו מהם החלו דורכים קשתות ביד רועדת, מנסים להשיב אש דרך חרכי הירי הזנוחים,
שקיסוס עלה ברבים מהם. אזי, בלב המהומה ממש, נפתחה בטריקה אחת מדלתות החומה
הפנימית. הקצין השמנמן אשר התנודד הלום-יין החוצה הספיק לנופף בחרבו פעם אחת
ולזעוק בקול צרוד "השמידו את האויב, חיילים במחנה השלום!", בטרם נוקב
ככברה. בקול רעש וחבטה, התמוטטה גווייתו מן החומה, ניתכת בקרקע ומתגלגלת בכבדות
מטה, אל עבר העצים הממתינים.
כבסיוט, חזו מגיני אמון-דין בדמות השחורה, עקומת הזרועות, הבוקעת
מבין העצים; בשאגת לעג גסה, חשפה את ניביה המצהיבים וזבי הריר; אזי, הניפה אל-על את
ראשו הערוף של הקצין ביש המזל, משליכה אותו בכח רב, מטיסה אותו גבוה מעל החומות,
להתפצפץ על מרצפות האבן הקשות שמעברן השני.
כעת, הטיב אף הצעיר והנבער ביונאים לדעת: האימה עתיקת היומין שבה
אל גונדור.
© כל הזכויות שמורות, בכפוף לכל דין ובכפוף
לזכויות היוצרים המקוריות על יצירותיו של טולקין. צילום, העתקה בכל דרך אחרת או
שימוש מסחרי כלשהו אסורים בתכלית, בלא אישורו המפורש והמשותף של הכותב, בכתב
ומראש. כל הפועל בניגוד להוראה זו מפר את החוק.