כרך ראשון: שלהבת הגבירה

| מעבר לפרק הבא | חזרה לפרק הקודם | חזרה אל דף השער |

פרק שביעי: בנפתולי נתיב אפל

הסוס שעט במהירות מזרחה, חולף כחץ מקשת בנתיבים המתפתלים בין השדות והחורשות בינות לדרך המשואות והרי הלובן; שלושה ימים חלפו, מאז נמלטו פלנתאר ואמריל ממין-רימון, עוקבים אחר הנתיב המשובש בו, לטענת עלמת הונייר, צעדו האורקים. עיתים, עצרה אמריל לזמן-מה כדי לסקור את סביבתה ולחפש עקבות, אולם ברוב-רובו של הזמן נאלץ פלנתאר להטלטל על האוכף, באשר אמריל הדהירה את הסוס במהירות כה רבה, עד כי פרסותיו התיזו ניצוצות על גבי הדרך. הנוף עבר-חלף על פניהם במהירות בל-תאמן, על שדותיו המוזנחים והכפרים המעטים המנמרים את אדמת הבור פה ושם; הר ארלאס חלף מצידם זה מכבר, וכעת היה שוקע והולך מאחור, ואילו רכס נרדול היה קרב והולך.
אשר לפלנתאר; זה מצא את מצבו רחוק מלהניח את הדעת. שעות רבות מדי היה מטלטל עלי אוכף, בלא מנוחה מספקת ובמהירות כזו, אשר קודם לכן היה מתקשה להאמין כי סוס מסוגל לעמוד בה זמן רב; אף כי אביריה הגאים של גונדור ידעו לרכב היטב בשעת הדחק, הרי שהעדיפו ככל הניתן לעמוד וללחום כששתי רגליהם מונחות על אדמה יציבה. מכוחו של קל וחומר, לא ראו עצמם מעולם כבני תחרות לפרשי רוהאן המהירים, אשר שליטתם בסוס היתה בלא מתחרים, מלבד אולי מצד בני אותו עם אגדי ושכוח למחצה, אשר פלנתאר מצא עמו, בלא התראה, נאחז באחת מהם בזרועותיו, בחשש פן יאבד את שארית שיווי משקלו וישמט מן האוכף. גופו כאב, ולאות ירדה עליו. להוסיף על צרותיו, אף מזג האוויר לא נטה להם חסד רב. כעת, משהחל חודש נארקוולייה פורש את כנפיו האפורות סביב, גברה הצינה סביב, ומדי פעם בפעם ירד עליהם גשם כבד וטורדני של סתיו.

'אינך נעשה צעיר יותר עם השנים' מלמל בינו לבינו, נשימתו מתרססת בין שיניו, בעודו מנסה ליתן מעט סדר בכל אותם מאורעות מבלבלים אשר פרצו אל חייו העגומים בקומץ הימים האחרונים.

משהחל הערב השלישי למסעם להתעבות סביב, האטה אמריל במקצת את הקצב; כעת, הוליך אותם נתיבם אלי מתלולים חשופים היורדים אל עמק סלעי הנפרש בין מרגלות נרדול לסיפו של יער דרואדן, כשני מילין דרומית לדרך המלך. פלנתאר, ראשו סחרחר עליו, עשה כעת כמיטב יכולתו שלא להביט קדימה, אל המשעול הצר והבוגדני היורד בתלילות ומתפתל בינות סלעי ענק אפורים, מלוכלכים בכתמי איזוב וטחב. תחת זאת, ניסה לקבע את מבטו בשמי הערב אשר ממעל, הדבר היחיד אשר נשאר יציב, פחות או יותר, בלא שיתלה בחסדו המפוקפק של נתיב החתחתים אל תוכו הנחתה אמריל את סוסה.

קרבים ובאים היו, כך ידע היטב, אל שדות הבור העגומים בהם ניטש קרב ההכרעה בין טאר-לינרוס לפרשי הבלאכות, פחות משני עשורים קודם לכן, על עצם סיפו של יער דרואדן; אף מן המעט אשר ראה בפעמים הבודדות בהן העז להביט לצדדים, יכול היה לראות את שרידיהן של מרכבות הפוכות ומנותצות, המחלידות אין-אונים בינות לסלעים ולשיחים הנוקשים, או מוטות רומח מטים לנפול הנעוצים עדיין בתוך תילים ישנים.

כעת, לבשו השמיים מלמעלה גון ספיר כהה, טובל עדיין בפס ארגמני צר הזוהר במערב, הרחק מעבר לגבם. הגשם חדל כליל מזה שעות אחדות, וכעת נשבה רוח עזה מן המערב, אשר לפתה את קרעי הענן והדפה אותם הרחק, להתנפץ אי-שם על צלעות הרי איפל-דואת שבפאתי מזרח. רק עננים בודדים שייטו כעת מעל הארץ המנומנמת על-פניה חלפו כעת. מצוקי נרדול התנשאו כעת ממש מעל ראשם, שחורים ומאיימים. הכפר האחרון דרכו חלפו, שעות מעטות קודם לכן, נחבא כעת כליל מעבר לצלע ההר אותה סבבה אמריל, ודומה כי מלבד שניהם, לא היתה נפש חיה בכל העמק. אף כי אמריל האטה את הסוס משהחלו יורדים אל תוך העמק, עדיין חש פלנתאר כיצד נוקשות שיניו וקרביו מחשבות להתהפך בקרבו. שערה הבהיר של אמריל התנופף חופשי ברוח העזה, מתחכך בפניו של פלנתאר ומדגדג את אפו. אלא שכעת, הפליט אנקת חלחלה, כאשר זינק הסוס באחת מעל תעלה עמוקה אשר חצתה את הנתיב, וענפי עץ נוקשים ונוטפי מיים התקשתו ושרקו סביב פניו. חושש כי ברגע הבא, ישמט וירמס בין הפרסות, הידק באל-כורחו את אחיזתו בגופה הדקיק של אמריל הישובה לפניו, כטובע הנאחז בקנה קש שברירי.

"אהוי, אתה שם!" קראה היא ברוגז מעושה, בלא שתסב ראשה "האם את זאת מכנים בני האדם אביר אצילי, משועי גונדור? הנח את ידיך נמוך מעט יותר, ידידי היקר..." הוסיפה, מסתירה את הגיחוך שהתפשט על פניה "או שמא לא טרחת לגלות את אוזני אודות כוונותיך הנסתרות?"

הלצה אחרונה זו של אמריל היתה יותר מדי בעבורו של פלנתאר; "חלילה... לא לכך התכוונתי, הגבירה..." החל לומר, פוער את פיו במבוכה. אלא שברגע הבא, כאשר האט הסוס את מהלכו, ונשימתו שבה אליו במעט, לא יכול היה עוד פלנתאר להסתיר את כעסו; מפוחד היה, מבולבל ועייף, ועקיצה אחרונה זו הגדישה את הסאה.
"טוב היית עושה לו האטת במקצת את הרכיבה הפרועה הזו, בשם מנווה הגדול בכבודו ובעצמו! זאת, אלא אם מעוניינת את כי הסוס יקרוס תחתיו במוקדם או במאוחר, ואנו ניפול לתוך תהום או נתרסק על קירו של מצוק! כיצד מסוגלת את להתחקות אחרי עקבות כלשהן בדרך כזו, תמהני מאד... ובכל מקרה..." הוסיף בכעס "שמא תואילי ותסלקי את שערך מפני? אינני מסוגל לראות מאומה בדרך זו!"

אלא שאמריל אך הצטחקה, קולה צלול ושובה לב, בעוד הסוס מותיר את שארית המתלול מאחוריו, ופורץ בדהרה אל תוך העשביה הגבוה המכסה את העמק.

פלנתאר נאנח; היטב ידע, כי אין הוא מסוגל לכעוס על הגבירה בת-הלילית זמן רב. לא הוא היה האדם אשר יכול היה לעמוד זמן רב אל מול צחוקה הצלול או חיוכה המתוק ושובה הלב.
'הגבירה בת-הלילית'... פלנתאר התקשה עדיין להאמין כי הוא משתמש בכינוי זה בכדי לתאר את אותה פרחחית צעירה וקלת-דעת. אולי עשה זאת מכוחו של הרגל, אשר נקשר בתודעתו בקשר הדוק אל הגבירה גאלאדריאל הנעלה, ארוון כוכב-הערב ושאר מלאכיות חכמות ואציליות עליהן סיפרו האגדות העתיקות. אמנם, אמריל היתה הדבר היפה ביותר אותו ראה בכל ימי חייו, להוציא אולי את נארוון...

'אולם', מיהר והעיר בינו לבינו, עוקר בכח הרהור זה האחרון מדעתו 'בריה ככגון זו הינה הדבר האחרון עלי אדמות אותו מצפה היית לראות כשליח הבא מן הממלכה הברוכה. הלא כן?'

אחוז מבוכה, שב פלנתאר ומשך בכתפיו.

'נסתרות דרכי הואלאר' שכנע את עצמו 'ואם בחרו בה דווקא, ובך עצמך כדי לשמש לה בן-לוויה, מה לך כי תלין?'

כעת, שבה דעתו אל האורקים, אותם טענה אמריל בעקשנות כי ראתה, וכי הם דולקים בעקבותיהם. פלנתאר עצמו, חרף הפגיון אשר הניחה אמריל בידו, וחרף סימנים מבשרי-רעה אחרים שנקרו בדרכם, התקשה עדיין להאמין לסיפור זה. אף כעת, כאשר חלפו על-פני העמק החשוך, הוסיף לתהות שמא אין אמריל רודפת אחר הרוח, או למצער אחר להקת בריונים גסה ורעת-מראה, אשר זו אשר גדלה בממלכה שכולה יופי וטוב טעתה בחזותם והחשיבה אותם לאורקים.
לא זאת בלבד, שאף לא אחד מהכפרים המעטים בהם עברו לא הותקף; איש מהאיכרים אותם ניסתה אמריל לדובב לא יכול היה לסייע בידם במאומה. מעטים הפטירו אימרה עמומה על פחד חסר-פשר אשר נפל על ליבם בחשכת הליל, וגרם להם להגיף את דלתותיהם, אלא שנוודים גסים הפוסעים ברגל גסה בינות לכפרים היו חזיון נפרץ, הרהר פלנתאר בינו לבינו, ואך נבון הוא להגיף את הדלת בהתקרבם; ובכל זאת, הוסיפה אמריל לעמוד על שלה. מדי פעם, עלה לאל ידה להצביע בפני פלנתאר על טביעות גסות שהותירו מגפיים כבדות בקרקע הבוצית, או לשלות ראש-חנית שחורה ומכוערת וחפצים דומים מתוך אחת המשוכות שנקרו בדרכם. קמעה-קמעה השתכנע פלנתאר כי אף אם אין מדובר באורקים, הרי חבורה זו, ראויה כי ישגיחו על צעדיה בזהירות; בין כך ובין כך, היה מוסיף במרירות בליבו, הרי שלא היה לו דבר ראוי אחר לעשותו.

משהאטה אמריל את קצב רכיבתה, יכול היה לסדיר מעט את נשימתו ולהתבונן על סביבותיו; כעת, לא נראו עוד כפרים וחוות בדרכם. העמק הסלעי השתרע סביבם, חשוף וקודר, המצוקים הכהים מקיפים אותו משלושה עברים; במזרח, מרוחק עדיין שניים או שלושה מילין, יכול היה פלנתאר לראות פס שחור ועבות, מואר קלושות באור הירח החיוור שהחל מטפס אל שמי הליל מאחוריהם. משהחלו כוכבים מעטים לנצנץ מעל הארץ העגומה, יכול היה לראות את השרידים מאז מזדקרים לעומתו מכל עבר: שרידים מגודלים ומפוייחים של בליסטראות וכלי מלחמה אחרים, השוקעים בהדרגה אל תוך העשב המרשרש; מגן או פיסת שיריון חלוד המכוסים עפר למחצה, מתגוללים בצוותא-חדא עם חרב שבורה לצד אחד הסלעים; ופה ושם, יכול היה לראות את צלליתם של תילי-עפר גדולים, אשר יד הזמן העלתה עליהם שמיר ושיית. גדול היה נצחונו של טאר-לינרוס על בני המזרח, אך עקוב מדם - והארץ בואכה יער דרואדן טרם נרפאה מפצעיה.

מעט-מעט, החל פלנתאר חש כיצד עולה ערפל אפור בתוככי ישותו, מכביד את מחשבתו ומרפה את צו רצונו; דומה היה, כי אף אמריל חשה בכך ונשתתקה, סוקרת בדריכות ואף בחשש-מה את העלטה המשתרעת לפניה. מדי פעם בפעם, דימה פלנתאר לשמוע לחישות קלושות ולעגניות המרשרשות בינות לשיחים ולסלעים. כוחו דועך, הרהר בתוגה, ודמיונו הנה החל מתעתע בו. עד כמה יועיל לאמריל אביר רצוץ ואפור, אל מול המון זדוני ומשחר לטרף, כמותו לא נראה בגונדור מזה מאות שנים?

הלילה העמיק, ופלנתאר חש כי הוא מאבד בהדרגה את מניין השעות, כאשר עצרה אמריל את סוסה סוף-סוף; מבעד לעכרורית אשר אפפה את חושיו הלאים, הצליח פלנתאר לראות כי כעת היו ראשוני עציו של יער דרואדן קרובים הרבה יותר מאשר זכר; לא יותר מרבע המייל. הירח הגביה מעמדו בשמיים השחורים, לאות כי שעות הערב חלפו-עברו מזמן.

ברגע הבא, גלשה אמריל בקלילות מן האוכף; לאחר שנעצרה להרף-עיין כדי למתח מעט את זרועותיה, ואחר אחזה באפסרו של הסוס והחלה מוליכה אותו לעבר סלע גדול ובהיר, אשר הזדקר פסיעות אחדות מימינם, חוסם במעט את צינתה של הרוח. פלנתאר, מצידו, נותר על האוכף באפס-כוח, ראשו מורכן ונשימתו כבדה עליו. תמה היה הכיצד הצליחה לאמריל להראות נינוחה וקלילה כאילו ירדה זה עתה מיצועה.
רגע ארוך עבר, בטרם שבה אמריל ונפנתה אליו. כעת, לאחר שקשרה את הסוס לגזעו של שיח מעובה הגדל בסמוך, נסובה ממנו והלאה, שולחת מבט ארוך אל עציו הקודרים של יער דרואדן. אלו ניצבו מולם, במרחק, כחומה חשוכה וזועפת. רק שקערורית רדודה ורחבה שמספר תלוליות אבן ומשוכות גדלות בתוכה ניצבו בינם לבין המקום בו בחרה אמריל לעצור למנוחת לילה.

"הם נכנסו לשם" הפטירה לבסוף, שבה ופונה אל בן-לוויתה "לא נוסיף עוד לעקוב אחריהם הלילה, חוששני ו..." אזי עצרה בדבריה, כאשר הבחינה לפתע במצבו העגום של פלנתאר "היי!" קראה, קרבה לעברו בלא שיהוי "האם הינך נזקק לעזרה, שם למעלה?"

פלנתאר נד בראשו לאות שלילה. עייף ודואב כאשר יהיה, לא היה בדעתו לוותר על שארית כבודו, קל וחומר שלא בפניה.

"הנני מודה לך, הגבירה" הצליח למלמל בקול חלוש "אך לא" בדברו, גלש באיטיות מגב הסוס, כל אבריו כבדים עליו כעופרת. אלא, שאי-כה הצליח לשמור על שיווי-משקלו, ולהגיע אל הקרקע כשהוא עומד על רגליו. המתכת שעל גופו שקשקה קלות, מכבידה עליו עד לאין-נשוא. העולם נדמה כמסתחרר סביבו, וכח-רצונו כהה; לא היה ביכולתו להעלות בדעתו כמעט דבר, מלבד רצונו להשתרע על הקרקע וליתן מעט מנוחה ומזור לאבריו.

"הרכיבה... היתה מהירה מדי" התנשף בינו לבינו "לא היה צורך לדהור כאילו בלרוג דולק בעקבותנו..." מלמל; אלא, שעייפותו בגדה בו, והדברים נתרססו מבין שפתיו בקול רם יותר מאשר התכוון. אמריל, אשר אוזניה צדה את התמרמרותו, הצטחקה.

"אבוי, מכובדי איש גונדור!" החזירה במתק-קול "לו ידעתי עד כמה קשה עליך הרכיבה המהירה, לבטח לו הייתי חוסכת מצרור כספי, אלא ממהרת לקנות עבורך סוסון חביב ונוח לבריות באחד הכפרים..." כאן, הרצינה מעט והוסיפה "אלא שהם נעים בקצב מהיר, וחרף מאמצי, עדיין מצויים הם שעות מספר לפנינו. לא זאת בלבד, אלא שהחל ממחר נאלץ להאט קצב. היער הזו אינו נראה כמקום ההולם רכיבה מהירה".

בזמן אחר, היה פלנתאר מתרעם בכל ליבו על העקיצה; אלא שכעת, לא היה לאל ידו לעשות דבר, אלא לגרור את רגליו אל הסלע הגדול, שם שמט עצמו לישיבה מגושמת, הכל אגב מלמול בלתי מובן, אשר נקטע בפיהוק רחב.

'אכן... היה מקום ליתן לשחצנית הקטנה תשובה הולמת... הרהר, פיהוק נוסף מרעיד את לסתו 'אולם... אף זאת סובל דיחוי... למחר'.

עוד הרהור זה מזחדל בליבו, חש כיצד נשמט ראשו קדימה. אי-שם, מעבר לדוק אשר כיסה את עיניו, דימה לראות את אמריל כורעת על ברכיה ועורמת זרדים כדי להצית בהם אש. אי-כה בנפשו פנימה, התבייש כי אין הוא מסוגל לעמוד על רגליו ולסייע לעלמה כפי שמידת האצילות מחייבת.

למען האמת, היתה העייפות שנפלה על פלנתאר כבדה כל-כך, עד כי כמעט ולא היה מסוגל לדבר, מלבד השענות באברים רפויים על האבן הצוננת; דומה היה, כי צעיף ערפל קר התעבה בינו לבין סביבתו; כעת מצא עצמו נרדם ומקיץ חליפות, כאשר המראות מרחפים סביבו כבחלום מוזר: להבות האש שעלו מן המדורה הקטנה, קול הצרצרים בשיחים, אור הירח הנעלם ובוקע לסירוגין מבין קרעי העננים הצפים בעלטה, ודמותה של אמריל הניצבת זקופה בסמוך, סוקרת באין-אומר את סביבותיה. דומה היה, כי שמה ליבה אל מצבו מעורר הרחמים, באשר לא הפריעה עוד את מנוחתו או התגרתה בו. נהפוך הוא; מששב ופקח את עיניו לרגע, שם פלנתאר את ליבו לפתע כי יד-נעלמה כיסתה את גופו בשמיכת-מסע נעימה למגע. נאבק לשמור על עירותו לזמן-מה, שיקע בה פלנתאר את מבטו.

"האם אכן אמיתית הינה?" שאל עצמו, לא בפעם הראשונה; לפתע, עלה בליבו חשש כי בעוד רגע קצר יתעורר מחלומו המוזר, וימצא עצמו שב ומוטל בחדר-משמר עלוב במין-רימון או בפונדק דרכים אפל על הדרך הצפונית העולה לרוהאן, והכל היה כלא היה מעולם. אלא שלעת עתה סירב החלום להתפוגג, ולא הותיר לפלנתאר ברירה, מלבד להמשיך ולהביט בו בפליאה. מדמה לראות את דמותה, והנה היא זוהרת קלושות בעלטה, לא יכול היה להתיק ממנה את מבטו, כצופה בכוכב זוהר אשר צנח בשגגה אל תוך עכרוריתו של עולם, ומציף את סביבותיו באורו הנאווה, כל-כולו זר לאומללות, לשקיעה ולשיגיון האופפים עתה את הארץ.

שפתיו של פלנתאר רעדו חרש. עמומות ומקוטעות, עלו בזכרונו שורות מן השירה העתיקה אשר שינן בנעוריו על אודות ברן האדיר ולותיין הנאווה, אשר הזמירים שרו לה שירי הערצה בעודה רוקדת בעבי היער. אלא שבניגוד למסופר בשירים העתיקים, לא מצא עצמו נמשך אליה באמת ובתמים; אף אם כך היה הדבר, מיהר והעיר בינו לבין עצמו אגב פיהוק, היה עוצר עצמו מייד, באשר אך האדירים בשועי האדם זכו בידה של אחת מגבירות האלדר הנעלות, זיווג פרי צו גורל מיוחד במינו אשר יצא מעם הואלאר. ומה בין אגדות אלו לבין אביר מובס ועלוב, שכל עולמו חרב עליו זה מכבר?
מניה וביה, לא אהב פלנתאר אלא אשה אחת בימי חלדו, מאז עזבה אימו את עולם החיים; אהבה מרה וחסרת-סיכוי, אשר הקדירה את שמי עולמו עליו והמרה את רוחו אף בימים בהם נסקו מעמדו ותהילתו כלפי חוץ והגיעו לשיאם. אף כעת, משעברו שנים כה רבות מאז אותהתקופה מסוחררת, שמר פלנתאר אמונים לחלומו האבוד, ולמעט רגע הזוי אחד של הסחפות בלתי-צפויה ונטולת כבוד, עמד בגבורה בגזירה אשר הטיל על עצמו, אף כי במחיר כבד מנשוא.

"האמנם חרפה?" התמרדה מחשבת כפירה סוררת אי-שם במעמקי ליבו "או שמא קמצוץ של אושר כמותו פחדת לטעום בכל ימי חייך?"; הרהור זה, קלוש ככל שיהיה, שב והציף את דעתו בניחוחם המתקתק של אירועי הגן. כמיהה, כאב ומבוכה טלטלו את ישותו בלא רחם, גורמות לו להצטמרר בתנועה חדה ופתאומית, נושך את שפתיו ועוצם את עיניו בחוזקה. לו היה נותר בו ולו מעט כח באותו הרגע, לא היה כל כח אשר יכול היה למנוע מן הזעקה להשתחרר, ולפרוץ מתוכו החוצה.

פלנתאר שב והתכווץ, אלא שאז חש במגע-יד עדין על כתפו.

"לונגה אר מורנה נאטאנגווה קאיטה פיאנה, אי לומה סינאסה" אמרה אמריל, ברכות מפתיעה. פלנתאר פתח את עיניו באחת; מופתע ובלתי-מוכן, שלח נכחו מבט מפוחד ופרוע.
"מי לו סינה, אר מי אילייה לור" השיב במרירות, הוגה את המילים הזרות כמעט מבלי משים. ברגע הבא התחרט על כך בכל ליבו; לרגע נראתה אמריל כנבוכה, אלא שאז זקרה גבותיה, חיוכה הדקיק והמתגרה קמעה שב אל פניה.

"ובכן!" הפטירה לבסוף, משימה עצמה כאילו לא שמעה את דברין האחרונים "על אף שדומני כי החלטת להתעלם מנוכחותי הלילה, משל הייתי רוח בלתי נראית המשוטטת בינות לתלוליות " התאוננה, משימה עצמה נעלבת "אאלץ לעמוד על כך כי תביא דבר-מה אל פיך, פן יכריעו אותך החולשה וצינת הלילה כליל תוך שעות ספורות".

פלנתאר נד בראשו לאות סירוב, עווית של מיאוס עולה על פניו; כל מחשבה על דבר-מאכל באשר הוא הכאיבה לבני-מעייו המכווצים. אלא, שברגע הבא עלה באפו ניחוח שובה לב אשר נדף מן המימיה אשר קרבה אמריל אל שפתיו, והתנגדותו רפתה; ברגע הבא, ניגר הנוזל המוזר, האדמדם-זהוב, אל תוך פיו וגרונו.

פלנתאר נרעד, הטעם העשיר והמוזר כובש את כל ישותו; חום נעים אפף אותו, מגרש את אצבעות הערפל הקפואות מנגד עיניו. אט-אט, חש כיצד נסוגה עייפותו לאחור, וחלק מכוחו שב אל גופו המיוסר.

אמריל התחייכה בידענות.

"בבית הורי, אוחסנו חביות לא מעטות מן המרקחת המלבבת הזו" סיפרה, מתיישבת לצידו של פלנתאר "אולם למרבה הצער, לא נותרה כמות גדולה באמתחתי... אין אתה יכול לקנות במשיכה כמות גדולה מדי, כאשר אתה נאלץ לחטוף ולפרוח משם חיש-קל, פן יבולע לך" הוסיפה אגב גיחוך. פלנתאר שלח בה מבט תמה, ממלמל תודה ברגשות מעורבים. לרגע, שבה והשתררה שתיקה, שלא הופרה אלא על-ידי פצפוצי הלהבות בסמוך. אזי, משהטיבה את ישיבתה, שבה אמריל לדבר.

"כעת" הוסיפה ברוב משמעות, מגיעה סוף-סוף למחוז חפצה "לאחר ששבה אליך רוחך, ואין בפנינו דבר מעניין אחר לעשותו לעת-עתה, שמא תספר לי מעט על אודות גונדור ויושביה, כפי שהם בימים אלו?" בדברה, דעך חיוכה וסר מעל פניה "רבות נשתנה גונדור מאז עזבו שארי בשרי ארץ זו לאחרונה. אך מדוע החלו אנשיה, או מי-מהם, לראות באלדר את אויביהם, משל ראו עצמם כאורקים, ולא צאצאים לבכירים שבבני ההילדור?"

פלנתאר, שצלילות מחשבתו שבה אליו כליל, הפליט אנחה מפיו. ניכר היה בארשת פניו, כי דברים אלו לא נעמו לו, ומעדיף היה שלא לדון בהם, לפחות לא הלילה; אלא, שכנע עצמו במהירות, שאם נשאל על כך בידי אחת מבני העם הנאווה, שומה היה עליו לענות ולא לכחד דבר; שהרי יתכן עדיין כי שליחת הואלאר היא, בין אם תודה בכך ובין אם לאו. נשיפת תעוב בקעה מפיו, כאשר נזכר בדברים אשר הטיח בפניו אחד מלבלרי השר לאנראד לפני שנים, כי אף האורקים לא היו אלא קורבנות אומללים לשחצנותם של בני-הלילית, אשר רדפום והרגום אך ורק משום שהיו כעורים ובעלי אמונות שונות משלהם.

"בימים אלו, יש בגונדור אף כאלו הסבורים כי בני-עמך ואלו מבני האדם שהלכו אחריהם הינם אויבים גרועים מן האורקים" הפטיר, מחליט לחסוך מאמריל את יתרת הנאום אשר זכה לשמוע מן הלבלר הקנאי באותו יום. אמריל הצטחקה בבוז.

"כך? ושמא היו אף הבלרוגים בריות חביבות, אשר בני עמי המרושעים עצרו בעדם מלמכור דברי מתיקה לילדים?" החזירה "זמן רב עבר, מאז טעמו האדיין את זדונם של מלקור וסאורון משרתו, רואה אני".

פלנתאר משך בכתפיו בחמיצות, מגביה מבטו אל עבר חרמש הירח החיוור.

"אכן, אורקים לא נראו בגונדור מזה למעלה מאלף שנים" הפטיר לבסוף "אך גונדור טעמה את נחת ידו של הזדון פעם אחר פעם, מאז ימי מלחמת הדרקון ועידן התרעלה שבא בעקבותיה, ובימי ילדותי האפילו הימים עוד יותר; עם חדש ומרושע בא מן המזרח, וליד אגם ראהון הרחוק בנו הללו היכל אדיר עבור רודנם תכול הגלימות, אשר לימדם לסגוד לעוצמתו ולרשעותו, אם להאמין לסיפורים אשר הגיעו מאותם מחוזות. כאשר הייתי נער צעיר לימים, יצא המלך הגדול טר-לינדיל להלחם בצבאותיו של הלה, והביסם מצפון להרי האפר; אלא שהוא עצמו שילם על כך בחייו. אלא, שמכה זו שספגו הפולשים לא בלמה אותם לזמן רב; בעוד השלטון במגדל הלבן נכון בידי בנו ויורשו של טר-לינדיל, אדוננו המהולל טר-לינרוס, שב הנבל מהיכל הלוטוס, כפי שמכונה זה, ורקם מזימות גרועות וערמומיות עוד יותר; בטרם חלפו שנים רבות, הותקפו גונדור ורוהאן מכל עבר; עממי המזרח פשטו על גבולותנו מזה, וההראדרים האכזריים מזה; פראי דונלאנד תקפו את רוהאן במספר רב, מלווים בגֵנְדִילְנִין מזרי אימים אשר ירדו מן ההרים, ושמו מצור על האורתאנק..."

"אני מאזינה" החזירה אמריל בלהיטות, רוכנת קלות לעברו ממקום מושבה.

"ארוכה וקשה היתה המלחמה" נאנח פלנתאר "רבים ממחוזותינו אבדו ועלו באש, ויושביהם נפוצו לכל עבר, נטבחו או נגררו לחיי עבדות. מצור אכזרי הוטל על כמה מערי גונדור, ואזי הגיעה למינאס טירית השמועה, כי המלך טר-לינרוס נפל בשבי; יצורי זדון שהזדחלו ממצודת אנגהורייל המבעיתה ארבו לו אי-שם בצפון, וגררוהו אל מבצרם כשהוא כבול בנחושתיים. רבים היו שאמרו כי הקיץ הקץ על גונדור ורוהאן" הוסיף.

"ומה קרה אז?" הקשתה אמרייל, כפות ידיה לחוצות זו על-זו, וכל פניה אומרות סקרנות.

"את הסיפור המלא אינני יודע" השיב בן-שיחה "כל שסופר הוא כי בימי שביו, התוודע טר-לינרוס אל הגבירה נארוון, אשר מצאה אותו מוטל בצינוקי אנגהורייל. אותה גבירה מהוללת חילצה אותו משביו, והציתה אש באנגהורייל, אשר כילתה אותה כליל" למראה המבט התמה ששילחה בו אמרייל הבהיר "אותה גבירה מהוללת ניחנה בכוחות כאלו, אשר גרמו לבריות לרנן כי היא אחת ממניין האיסטרי העתיקים. מחזה מבעית היה לצרינו לראותה בעת קרב, כשם שמחזה מרטיט-לב היה לראותה ניצבת במלוא הדרה לצד מלכנו" הוסיף בשפתיים קפוצות, פניו נמלאות לרגע בצער שלא הלם את דבריו.
"אהבה עזה שררה בין האדון לגבירה, עד אשר דימו רבים לראות את הדר ימי-קדם נסוך עליהם, כאשר נישאו וישבו יחדיו על כסאם של אלסאר וארוון-אונדומיאל", המשיך האביר אפור השער בסיפורו, קולו נשמע לאמריל כהד נבוב העולה ממרחקים. "כך או כך, אוייבנו הופתעו ונחלו מפלה; הגבירה נארוון שכנעה את גמדי קאזאד-דום לבוא לעזרתה, והמצור מעל איזנגארד נשבר. חודשיים בלבד לאחר מכן, בעמק זה בו אנו עומדים, הנחיל צבא גונדור תבוסה קשה לבני המזרח, הם פרשי הבלאכות ורוכבי הקרונות הארורים, רדף אחריהם והסיר את המצור שהטילו על מין-רימון".

"וכך תמה המלחמה?" שאלה אמרייל, סנטרה שעון על אגרופה, ועיניה נעוצות בפלנתאר בחשד, משל לא גילה את אוזנה בכל הפרטים המעניינים אשר התאוותה לדעת.

"אכן ואכן" סיכם הוא, שב ומסב מבטו אל עבר הלהבות הרוחשות לצידם "כך תמה מלחמת הלוטוס, כפי שהיא מכונה ברחבי גונדור, ומאז עברו שמונה-עשרה שנים. האדון והגבירה שבו בפאר והדר אל המגדל הלבן, והשלום שב לשכון בארץ. אלא" הוסיף ברוב משמעות "שמחירה של המלחמה היה גבוה עד-מאד: מחוזות שלמים חרבו, ואלפים רבים של בני-אדם מצאו את מותם; רעב ומחלות שוטטו בארץ לאורכה ורוחבה ויסרו את תושביה, אלא שהרע מכל" הוסיף בהנמכת קול "לא נאמר, ואף טרם נחזה באותם ימים. פצעים רבים פערו פרסותיה הזועמות של המלחמה בגונדור, מהם אשר התקיימו בהחבא לפניה, ומהם חדשים; ובעוד טר-לינרוס האציל עושה כמיטב יכולתו להביא מזור לארץ, דיממו הללו במסתרים, מחכים לשעתם".

ניכר היה, כי כעת עמד בפתח חלקו הקשה יותר של הסיפור. לרגע ארוך השתתק, כובש פניו בקרקע החשוכה למרגלותיו, עד אשר חששה אמריל כי שב ונרדם, ויהא עליה לחכות להזדמנות אחרת בטרם יעלה בידה להבין מה מקור השנאה רושפת הגיצים בה נתקלה מצד הצעירים הפרועים במין-רימון. אלא שלבסוף, בעוד הירח שב ונחבא מאחורי עננים חדשים שעלו מן הצפון, וטיפות בודדות החלו שבות ויורדות על העמק, שב פלנתאר ופתח בדברים:

"ילדים ונערים רבים איבדו את משפחתם בשנות המלחמה המרות" סיפר בקול איטי ועמום, משעין סנטרו חלושות על גב ידו "ואחרים, רבים לא פחות, התייתמו בשלוש השנים הקשות שלאחר מלחמת הלוטוס, אשר נשאו עמם חורפים ארוכים ומרים; רבים, רבים מאד מקרבם היו מבני הרונדור, אשר ספגה את המהלומה הקשה ביותר. עד מהרה, החלו אלפי ילדים ונערים נודדים ומתקבצים בחוצות הערים הגדולות, ומינאס טירית בפרט; כולם מלאי מרירות ומחסור, רבים מוצאים מחייתם על קיבוץ נדבות, ואחרים גונבים או מתחברים עם בני-בליעל כדי למצוא פת-לחם. תלונות רבות הגיעו אל טר-לינרוס, ובתום שלוש שנים מקץ מלחמת הלוטוס, נעתר חרף הפצרות רעייתו לעצה אשר השיא לו מסדר כוהני המורשת, אשר נכון היה לקחת את היתומים המשוטטים תחת כנפיו, אם אך יקצה לו הכתר עזרה צנועה הנחוצה לשם כך".

אמרייל נעצה בו מבט תמה "ומה היו מניעיו של אותו מסדר, אשר את שמו לא שמעתי?" הקשתה, עיניה הכחולות-ירקרקות מכווצות "אף אתה נמנית על שורותיו בעבר, כך אמר אותו קנאי מזוקן בפונדק. ומדוע" הוסיפה בחיוך חמצמץ "אני למדהמעיניך כי טובה לא צמחה ממעשה המלך?"

"אין חפצי לדבר על אודות קורותי שלי, ואין בכך חשיבות כלשהי" הטיח הוא בקול זעף ונוקשה מאשר התכוון. משראה את הארשת הנעלבת שעל פני אמריל ריכך קמעה את דבריו "די אם אומר, כי בימי המלחמה, ביכרתי לשרת את נארוון הנעלה מאשר את שרביטם הזעוף של אבות מורשת אלדריון" הפטיר, נראה כנאבק על כל מילה במילה. אזי, מיהר והסיט את הנושא.

"עתיק יומין ונוקשה הוא מסדר כוהני המורשת" סיפר בעגמומיות, עיניו האפורות נראות כצפות הרחק אל תוך זכרונותיו "ולפי מסורתו הוא, נוסד עוד בימיו של בן אלסאר, וקיבל את שרביט המלכים למשכון, אותו יהיה זכאי להציג לפרעון אם יסטו אדוני המגדל הלבן מדרך הישר. שנים רבות לאחר מכן, קיבל עליו את אמונת הנתיב-הישן, אשר נפוצה מממלכת ארגיון".

אמריל זקרה גבותיה בתמיהה למשמע שם זה, אך לא אמרה דבר.

"הנערים אשר הורדו אל אותם מנזרים מחמירים, לא טופלו בכפפות של משי; עד כדי-כך נוקשים המקומות האלו, ולעיתים אף אכזריים" הוסיף, עווית ישנה אוחזת בקרבו בהזכרו בעונשים אשר ספג הוא עצמו, שנים רבות קודם לכן "עד כי מרבית הנערים ביכרו אף את חיי הרחוב על מנת חלקם כעת, וניסו להמלט בכל דרך שעמדה לרשותם; כמה מהם, ביאושם, אף טרפו נפשם בכפם. שנתיים נוספות וארוכות חלפו" הוסיף, קולו נדמה לאמרייל כמתמזג עם שריקת הרוח "עד אשר הביאו השמועות אשר דלפו מן המנזרים את טר-לינרוס לבטל את הצו, ולהוציא את הנערים לחופשי, כשם שהפצירה בו רעייתו כל אותה עת".

"תמהני" העירה אמרייל, נוטלת דבר-מה מאמתחתה כדי לקלף את עטיפתו ולהביאו אל פיה "אם שפעו ראשי אותו מסדר שביעות רצון מהחלטה מלכותית זו".

"אם לנקוט לשון המעטה" החזיר פלנתאר בניד ראש "לאות מחאה, קמו כוהני המורשת ונטשו את המלך בפעם השניה, שמו פניהם אל מצודותיהם האדירות אשר מעבר לאנפאלאס והסתגרו בהן, לא לפני שהטיחו האשמות רמות ועזות-מצח לכל עבר" פניו של האביר התעוו בבוז צולפני "מעל הכל, הרהיבו ראשיהם לטעון בפומבי, כי אשת המלך הרעילה את דעתו נגדם, ואף השתמשה בכישוף שטני לשם כך..."

"כמובן, כמובן" לגלגה אמרייל "נוטרי מורשת אלסאר? בעיני, נשמעים הם כחבורת נחשים מנוולים שטוב היה מלככם עושה לו נעלם מאחורי סורג ובריח, אך המשך, בבקשה".

פלנתאר לא ענה ולו דבר על הערה אחרונה זו, נושך את שפתיו ברגשות מעורבים.

"משעזבו כוהני המורשת את מינאס טירית, טוענים בכל תוקף כי מאורעות אלו האחרונים יהיו בכיה לדורות" המשיך לבסוף "הרי הצדק היה עמם בהחלט, אף כי לא בדרך אליה נתכוונו; מאחר ומסדרם משים עצמו כנוטר מורשת האבות, וככזה הוא מטיף את תורתו, הרי בליבם של אלפי הנערים שיצאו לחופשי בערה כעת שנאה נוראה לכל אשר הזכיר להם את סוהריהם השנואים; מסורת גונדור היתה עבורם כמדקרת פגיון, ועד מהרה עשו רבים מהם ככל יכולתם כדי לרחק ממנה עד כמה שניתן. לא חלף אלא זמן מועט, טרם התחלנו כולנו להרגיש בכך".

"הכיצד?" תמהה אמריל, מעבירה מבט מרושל על ערפילי הלילה, החולפים כרפאים סביב צמרותיו הקודרות של יער דרואדן הנישא בסמוך "האם בא אותו לאנראד..."

"עדיין לא" השיב פלנתאר, חש עצמו עייף ומותש מן הסיפור, כמו העכירו את הזכרונות את כוחו של משקה בני-הלילית אשר נוצק לגרונו, גורמים לחמימותו הנעימה לדעוך במהירות "שנים מעטות לאחר אותם מאורעות, הופיע בגונדור פלוני בשם פָאוּגָאטוּר, אשר הציג עצמו כידען גדול בתורות הנסתר, ועושה ניסים ונפלאות. איש אינו יודע היכן ארץ מכורתו, אף כי דומה כי בא מארצות המזרח. הלה מהלך היה בשווקים, רוקח שיקויים ומעשי אחיזת-עיניים, ועד מהרה קנה לעצמו לבבות רבים בקרב הנטושים, המרירים והעשוקים; לפי דבריו, היה לאל ידו ללמד אותם את רזי הנסתר, למלא אותם אושר ולהשתמש בהם כדי לקרב את קץ כל הזמנים. את הנערים והנערות לימד להתערטל ולרקוד סביבו עד שכרון חושים ואפיסת כוחות, באשר תורתו גרסה כי כדי לעלות אל ראש ההר, יש להקדים ולבוא אל תחתיתו תחילה, בגוף ורוח גם-יחד. לאחר חודשיים, נמאסו תעלוליו של הרמאי על טר-לינרוס, ואף כי חס על חייו, הורה עליו לצאת את מינאס טירית ואת גונדור שלא על-מנת לחזור. כעת, שם פאוגאטור את פניו דרומה, כשמאות מחסידיו הולכים אחריו; אולי היה בכוונתו להגיע אל האראד, ואולי למקום אחר. אלא שאת זאת לא נדע לעולם" דומה היה, כי צל אפל חלף על פניו בדברו "עד היום, אינני יודע איזו רוח עיוועים נכנסה בכוהני המורשת, ומי מראשיהם אחראי לאשר קרה: שבעה ימים לאחר שעזבה השיירה את מינאס טירית, על מעברת ארוי, תקפו כוהני המורשת את מחנהו של פאוגאטור בחצות-הליל, בעיצומה של הילולה אשר ערך עם חסידיו".

אמריל, שניחשה את הדברים הבאים, נשתתקה בזוועה, המזון שהביאה אל קרבה קודם לכן עומד בקיבתו כאבן דוויה.

"אלו אשר מורשת אלדריון בפיהם נהגו כאורקים לכל דבר" אמר פלנתאר בקול שקט, פניו אפורות מצער "ביחד עם מאחז העיניים, נשחטו מאות נערים ונערות ללא רחם. מי הנהר אדמו מדם, ושלושה ימים נאלצו הכפריים יושבי המעבורת לעמול כדי להביא את כל הגופות לקבורה. לאחר מכן, נפוצו בעיר הבירה שמועות, כי אי-מי מראשי המסדר ביקש להמריד את אצילי הדרום כנגד המלך, ואותו מעשה נתעב אמור היה, לדעתו, לשמש כאות הפתיחה למרד. אלא שהמרד לא פרץ, ותחת זאת שלח המלך את ארנמיר אשר על משמר המגדל עם מיטב אנשיו לדלוק אחר הרוצחים כדי להעמידם לדין, ואנוכי רכבתי לצידו. חרף מאמצנו, לא עלה בידנו ללוכדם. מששבנו בידיים ריקות, שלח המלך איגרת אל כוהני המורשת, ובה פורטו פשעיהם, וניתן צו המורה להם להסגיר עצמם למשפטו, פן יעלה את צבאו על מנזריהם..."

"סוף-סוף!" הפטירה אמריל, אשר ניכר בפניה כי היתה מעדיפה לוותר על כל אותם גינונים רשמיים, לו היה הדבר תלוי בה.
"מסע מלחמה זה לא יצא לפועל מעולם" השלים פלנתאר את סיפורו "באשר טרם יצאה השנה ונשלמו ההכנות, הגיעה אל מלכנו ידיעה עלומה, בעקבותיה יצאו הוא ונארוון האצילה צפונה, אל אחרון מסעותיהם, וממנו לא שבו". שבור ואומלל, הרכין האביר הגאה את ראשו, כובש מבטו בעפר.

"כעת, היתה הדרך אל האסון קצרה; בנו של טר-לינרוס, אשר אחז כעת ברסן השלטון, סר מכל דרכי אביו המתון והאצילי; אלא שתחילה, לא עלה בידו להשליט את רצונו על רבים מן האצילים, וגונדור היתה כמרקחה; שועי-ארץ לחמו זה בזה, ואילו הנערים שנותרו בחיים התמלאו שנאה מכלה ותאוות נקם, אשר לא הצטמצמה כעת לכוהני המורשת לבדם; כנופיות גדולות משלהם הסתתרו ביערות ובין הגבעות, וחיו על השוד והביזה; לצרה זו הצטרפה אף כת מופקרת חדשה, אשר התעצמה בהדרגה החל משנותיו האחרונות של טאר-לינרוס; בני-טובים מפונקים ורוויי-כסף, פורקי-עול אשר לא חשו על בשרם מעולם את מוראות המלחמה; הללו התקוממו על הדרך בה רדה בהם טר-לינרוס, לדעתם, באשר לא הבינו הכיצד יכול אי-מי לאכוף עליהם חוקים עתיקים וזרים לרוחם, אשר ימנעו מהם להתהולל כאוות-נפשם. עד מהרה יכולת למצוא אותם בכל מקום, עורכים נשפיות-סתר פרועות של פריצות, בעודם מקללים את ארץ אבותיהם ומייחלים למפלתה. עוד בטרם נכון השלטון בידי אלאדון, כבר קשרו חלקם קשרים עם האראד, ממנה הבריחו בעד הון-תועפות חפצי מותרות, ובעיקר צמחי הֶזְיוֹן, המכונים בפיהם שודלוק. כך, הלכה הארץ והתפוררה מתחת לרגלינו ממש".

אמרייל אך הביטה בו, מנסה לעכל בדעתה את כל אותם מאורעות עגומים.

"עם התקרב קיצה של השנה השניה למלכות אלאדון, בעוד הארץ גועשת ורוחות רעות משוטטות לאורכה ולרוחבה" המשיך פלנתאר "הופיע בגונדור זה המכונה כיום השר לאנראד; איש אינו יודע את כור-מחצבתו, אולם ברנש ארור זה חרש את הארץ לאורכה ולרוחבה" עיניו של פלנתאר יקדו, הארשת המאופקת סרה מהן כליל "הלה נגלה אל חסידיו כנביא החירות, ודרש באוזניהם דברי בלע כאלו, אשר לא נשמעו בקרב בני-אדם מאז שקיעת נומנור; על הצעירים המקופחים, כך שינן לאנשיו, לקום כאיש אחד ולהחניק את מורשת העבר, כדי להביא תחתיה יום מחר חדש ומושלם; אין ואלאר במערב, ואין אל במרומים, אלא הכל אגדות כזבים שרקמו בני-הלילית, כדי לשעבד את אנשי המערב לרצונם, ולהקים אותם כנגד 'עממים ברוכים ושוחרי שלום' במזרח ובדרום. את כל זאת, טיבל בדברים מוזרים על הכשרת לבבות וקיצור פתילים, ועל מקום מוזר בשם ניקבות החופש, שם נגאלים צעירים נאורים מכל כבליהם. עדת חסידיו הלכה וגדלה מיום ליום, ובטרם מלאה שנה להופעתו, הוביל אותם לקרב מול גדודים של ותיקי מלחמת הלוטוס, אשר מרדו בשלטון המלך וקראו להדיחו, בשל הצו בו ביטל את הברית עם רוהאן. להפתעת הכל, נחלו לאנראד וחסידיו נצחון מוחץ על כוחות מיומנים אשר הנחילו קודם לכן מפלה נלעגת לצבא המלך; אזי, הובא לאנראד בפאר והדר גדול אל המגדל הלבן, והפך ליועצו וליד ימינו של המלך".

אמריל נותרה במקומה, דוממה ומהוהרהרת, עד כי לרגע דמתה לפסל שיש "וכך הסתיים הסיפור" הפטירה לבסוף, מנחשת כי לא תוכל להוציא מידע נוסף מבן-שיחה, לפחות לעת-עתה.

"אכן" סיכם הלה בקול רצוץ "כעת הם מושלים בכל ומרעילים את הכל; איש איננו בטוח עוד מפני עושי-דברו של לאנראד, אנשי משמר היונה. אנשים נעצרו ובתיהם הוצתו באישון ליל; ספריות עתיקות רוקנו, וכל תכולתן עלתה בלהבות, באשר ראש היונאים סבור כי כתבים עתיקים ונוטפי-שנאה, כלשונו, פוגמים בחינוכם של בני הדור הצעיר; קרוב היום, בו לא יוותר בגונדור כולה ולו עותק בודד מן הספר האדום, או כל כתב אחר המספר על ימי הקדם, ותחת זאת חיברו השר לאנראד ועוזריו כתבים מעשה-ידם, המספרים כי אנשי המערב ובני-הלילית עסקו מאז העידן הראשון בגזל אדמותיהם ובשפיכת דמם של בני המזרח והדרום, אנשי הגבעות ושמא אף האורקים, כדי ליצור מלחמת נצח שתבטיח את שלטון נגידיהם מפני הצעירים הנאורים. פסלים עתיקים חוללו, או הוחלפו באנדרטאות ההולמות יותר את טעמם של האדונים החדשים. בדרך זאת" קולו הקודר של האביר נשמע כעת כאילו הוא בוקע ממעמקיו של כוך קבורה "נעקר העץ הלבן והוחלף ב..."

"האמנם?!" כעת, משקפצה על רגליה באחת, לא נותר באמריל ולו שמץ מן הארשת הקלילה שהיתה נחלתה תמיד "האם לא הפיקו בני האדם לקח כלשהו ממפלת נומנור?" הזדעקה "האם..." חימתה בגדה בה, משסעת את דבריה ומאלצת אותה להשתתק לרגע, עיניה יוקדות ושפתיה רועדות. אזי, בלא התראה, נעצה בפלנתאר מבט מוזר וחסר-פשרות:

"אם כך הם פני הדברים, הרי שלא הקדמתי בואי לגונדור ולו ביום אחד" אמרה, גאווה מוזרה מהולה בקולה "ושמא..." הוסיפה בהנמכת קול "ידע גם זה אשר הורני כיצד לצלוח את הדרך המישירה את אשר הוא עושה, יותר מאשר שיערתי באותו הזמן..." אזי, שבה והגביהה קולה "הגיעה העת כי אמריל שמן הונייר, ונצר לאמריה הנאווה תתיצב אל מול אותו שר יונאים הנתעב וחבר-קלגסיו דלוחי המוחין, ותזכיר מהם דבר-מה על אודות טיבם הנכון של ימי-קדם. ואתה" פסקה בקול נחרץ "אתה תסייע בידי בכך!"

אלא שפלנתאר אך הסב ראשו ממנה, שב ושוקע אל תוך יגונו.

"הכל אבד זה מכבר" מלמל, דובר ספק אל אמריל, ספק אל עצמו; עייפותו שבה והכריעה אותו במהירות, כמזמרת שיר אפרורי וסבלני אל תוך אוזניו "גונדור כלתה בעשן ואפר" הוסיף בקול נקלש "הנאמנים ששרדו לפליטה התפזרו והזקינו.. הרעל פשה בקול, ואילו את... אינך אלא עלמה צעירה..."

קולו התעמעם ודעך. אמריל שלחה בו מבט נזעם, כמה וכמה חידודי-לשון על אודות אבירי-מחילות וגיבורי-חיל יבבניים עומדים ומדגדגים את קצה לשונה. אלא שכעת, לא הטה לה פלנתאר עוד את אוזנו. מבטו המעורפל בהה בכבדות הרחק משם, אל עבר הכוכבים הנוצצים בשמיים השחורים אשר למעלה.

"אין תקווה" הדהד קולו, מקוטע וקשה להבנה "אמי הטובה... לאחר שנודתה וסבלה כה רבות בשל אמונתה... למצער, זכתה לנטוש את עולם האדם, בטרם דעך והאפיר. עיתים דימיתי לראות את עיניה היפות ניבטות אלי מבין הכוכבים, או לשמוע את קולה הטהור מזמר מתוך רוחות המערב..." בדברו, עצם את עיניו "אך הנה שקע המערב, ואף האוויר השתנה והעכיר..." בנקודה זו, ננער לפתע, כמעט וקופץ ממקומו בבהלה, כאשר שילחה אמרייל הזועמת בעיטה עזה באחד התיקים המונח בסמוך. זה התעופף מעוצמת המכה, ותכולתו צלצלה כאשר פגעה בפני הסלע הגדול, לא הרחק ממקום מושבו.

"אילו רציתי להמשיך ולשמוע מקהלת-יבבות על אודות עצב השנים החולפות" התרתחה "יכולתי להשאר בעברו השני של הים, שם נאום כבוד זה נפוץ יתר על המידה! אולם אני אינני מתכוונת לעמוד מן הצד ולהצמיח שורשים היאים לכרובית בגן הירק, כאשר אותם ברנשים עליהם סיפרת עושים כאוות נפשם הזדונית. אם התחוללו עלילות גבורה בארץ התיכונה בימים עברו..."

אמריל התכוונה להמשיך בכך, ולהשבע, כפי שעשתה לא פעם בעודה בארץ מולדתה, כי היא עצמה תחולל עלילות כאלו, אשר לא יביישו את מעשי אהוב-ליבה של אמרייה הנאווה, אלא שפלנתאר לא נראה מניה וביה כיורד לסוף דעתה.

"אכן, אמיצה את מאד, הגבירה" התאנח "כיאה וכנאה לנצר לזרע רם, כאשר הינך. אלא, שראש היונאים חזק... חזק מדי" עיניו שבו ונעצמו בהדרגה "טוב תעשי, בת מהוללה לעם הנאווה, אם תשובי אל המערב הרחוק, אל הממלכה שאין בה יגון וצער, ובה נותר זכרון ימי-קדם מהוללים טרי ורענן... אלא" הוסיף בהרהור שני "אם על עלילות גבורה דיברת, שמא תוכלי את לספר או לשיר מעט על אותם ימים שכוחים בהם התנופפו ניסי המלכים האדירים, ולו כדי להקל מעט על מכאובו של אדם זקן, אשר הצינה מכה בו באין-מזור?"

תחילה, הסבה אמריל הזועמת את מבטה אנה ואנה, כמחפשת חפץ נאה להרימו ולידותו בפלנתאר; אלא שמקץ רגע התעשתה, שואפת לגימת אוויר עמוקה אל תוך ראותיה. אזי, בלא התראה, השתנתה ארשת פניה, לובשת גוון ערמומי קמעה.

"אשמח למלא את צו רצונך, מכובדי" החזירה במתק-קול "האם שמעת מעודך את שירת עלילותיה של לורלין מקארדולאן?"

פלנתאר נד ראשו לשלילה.

"מי היתה זו?" תמה מקץ רגע "מעולם לא שמעתי את שמה נזכר בסיפור או שיר, בכל ימי חלדי".

אמריל משכה בכתפיה, משימה עצמה מופתעת מאד.

"האמנם?" החזירה "לורלין הנאווה היתה בת-לילית למחצה, אשר חייתה בממלכת ארנור בעידן השלישי; אביה היה אנגלור ממית'אלאן, אשר היה אחד משריו של גיל-גאלאד, ואילו אמה היתה הגבירה פיריאל, נצר לזרע המלוכה של קארדולאן... אחד משועי אימאלדריס הוא שהעלה את עלילותיה עלי כתב" מיהרה להוסיף, כאשר ראתה כיצד מתרחבת ארשת התמיהה על פניו היגעות של פלנתאר.

"הטה אוזן ואספר לך כיצד גיליתי אנוכי את אותו שיר עלילה נאה" המשיכה "באחד מארמונות טול ארסאה היה מרתף גדול, אליו הובאו במרוצת השנים מאות רבות של גוולים, ספרים ושאר חפצים מסקרנים ונאים אשר הביאו הספינות האפורות אי-אז מאימאלדריס. מרגע בו גיליתי מקום נהדר זה, הייתי רובצת בו ימים שלמים, מחטטת במדפים המאובקים ובחביות האחסנה בכדי להעלות בחכתי סיפורים שובי-לב על אודות עידני הקדם".

החיוך המשועשע בזווית שפתיה התרחב, כאשר החליטה שלא לספר, לעת-עתה, על הדרך בה אזרה את מלוא קסמיה להתחנף אל השר ארסטור, כדי שיתן את מפתחות האולם בידה. באותה המידה עצמה, לא היה בכוונתה אף לספר כיצד היה אחיה הטודרני מנסה לחפשה ולהשיבה הביתה, בעוד היא מסתתרת אי-שם בינות לחביות ולריהוט העתיק אשר בפאתיו החשוכים של המקום לו הגתה אהבת-נפש, וספר שדפיו מצהיבים לפות בינות ידיה.

"רבים מאד היו הדברים אשר מצאתי שם, אולם שירת קארדולאן היתה מאז ומעולם מן האהובים עלי ביותר".

לפי מבט עיניו של פלנתאר, דומה היה כי מעשיה עולים יפה.

"ומה מסופר בשירה זו?" תמה. אמריל התחייכה אליו, כממתיקת סוד.

"מיד אשמיע אותה באוזניך" הבטיחה "בקצרה אסביר, כי אביה של לורלין, אשר נפצע במלחמת הברית האחרונה, נטש מסיבה עלומה את בני עמו והתגורר בדד במסתרי גבעה ירוקה במזרחה של ממלכת קארדולאן. שם, לאחר שנים רבות, הציל את הגבירה פיריאל ממארב שטמנו אנשי הגבעות הפרועים למרכבתה, ואף התאהב בה, באשר דמתה במראה לאהובת נעוריו, אשר נספתה בין עלמות נרגותרונד. מזיווג זה נולדה לורלין, שנים מועטות טרם מפלת קארדולאן בידי המלך המכשף של אנגמאר. באותה מלחמה הופרדו הוריה זה מזה, ופיריאל נרדפה בידי צל חשוך ונפצעה מחיצי אורקים" אמריל עצרה את דבריה לרגע, כשחקנית מאומנת היטב במרכזה של במה, ואזי המשיכה בהנמכת קול.

"אמה של לורלין מתה זמן קצר לאחר שחילצוה חיילי מינהיראת, ונטמנה בתל ירוק סמוך לפאתיו הדרומיים של היער העתיק שבחבל אריאדור. יפים ועצובים הם שני הפרקים הראשונים של השירה, אולם מעולם לא הטבתי לזכור אותם" התממה "אולם אוכל להתחיל ולשיר מן הפרק השלישי, המספר את ראשית עלילותיה של לורלין עצמה, על אי קטן אליו נמלטו פליטי מינהיראת לאחר שכילתה המגפה את ארצם, אי-שם אל מול שפכו של נהר גוואתיל".

ובאומרה זו, הטיבה אמריל את עמידתה ופצחה בשיר. פלנתאר עשה ככל יכולתו להתנער ולהטות אוזן, כאשר החל קולה הצלול של אמריל נישא בתוך העמק, אופף את האביר הקודר מעברים וחודר כמפל כסוף אל תוך-תוכה של ישותו:

בדוחק-רב נפשה מילטה,

עלי-ספינה בעלטה,

אל טול-מנדיר שעל הים,

מפלט בודד לבני-אדם,

שם אל תוך קצף הגלים,

המצוקים נופלים תלולים,

ומינאס-אארת'אר עומד,

מעל חומות דוויות בודד,

שריד מובס להוד-קדומים,

ראשו טובל במרומים.

שם נקבצו מתי-מעט,

פליטי מטבח מינהיראת.

מכאוב ונהי מנת-חלקם,

בטול-מנדיר שעל הים.

ומאחור, בערפל,

זכרון אימים עוד מתערסל,

מחוז אובדן - יד מגפה,

שאת יקיריהם קטפה.

באין תקווה, באין עתיד,

יאוש אין-קץ ליבם מכביד.

בעלטה נחבאת זוועה,

נמל לונד-דיר אשר גוועה.

שם כנף הדבר השחורה,

כבדה בין ערפילים שורה.

קללה ומוות ברחובות,

רוחות טומאה ותלאובות,

קברי-אחים שם פעורים,

על-פני שדה וחצרים.

מהם נודפים אדי-אלחה,

מעל אדמת מרפש תחוחה.

חרחור ורחש בלילות,

בליל אנחות ויללות,

אורות תועים, גונם אדום,

בחלונות פורצים פתאום.

שם בני-רימה בינות צללים,

מבור-תחתית מזדחלים,

שם ירחשו בטומאתם:

נקמת זוועות, מכאוב ודם.

הוגים שנאה לכל אדם,

שלא חלק מר-גורלם.

לא עוד יכלו בני טול-מנדיר,

עינם מאופק להסיר,

ובלילות צינה שחורים,

בחיל הגיפו שערים.

נמל המתים כמו זקיף,

על מפתנם דומם משקיף.

קולות אימים מעבר ים,

עולים-נוקשים בחלונם.

דווה ליבם באלם-כפור,

בעיניהם דעך האור.

רק לורלין בראש זקור,

לא חתה ממרחב עכור.

בדד הילכה על המצוקים,

נושאת מבט למרחקים.

ואור עיניה האפור,

בוהק כשל השר אנגלור,

אביה שאי-אז עמד,

לצד המלך גיל-גאלאד.

ומחשבתה שורה אי-שם,

מעבר חוף אלחה ודם.

העם זכרון אמה רחוק,

בתל בין סבך עצים ירוק?

או בפורנוסט על-פני אגם,

שם עוד ניצב כס מלך-רם?

את זאת לאיש היא לא גילתה,

ולא פתחה סגור-הגותה.

אך ממרומי האארת'אר

השקיף בה מנלטיר השר.

מושל זעוף לטול-מנדיר,

בנעוריו איש-קרב מזהיר.

כעת, שרוי בחורף מר,

וזקנתו חסרת-הדר.

אף כי כמש והתייסַר,

חת ממתת אילובטר,

במר חייו עוד נאחז,

ובידו שרשרת פז

תמיד מולל - כי זו נותרה,

מזכרת נצח יקרה,

מאלסטרינה הנאה,

גבירת ליבו אשר גוועה.

מאס ליבו באור זריחה,

ברוח בוקר מלוחה,

מבט כהה תמיד שלח,

אל-עבר חלונות מזרח,

במעבה אד ואילחה,

שיקע עיניו באנחה.

מזה שנים ליבו צורב,

את לורלין הוא מתעב:

כי אור עיניה האפור,

הקים בו זכרונות אין-ספור;

על צפרירי עבר-דגול,

מהם נקרע, עשוק-גזול.

פקד בזעם על שומריו,

בל לה יתנה לראות פניו.

פן ישליכה אל הסוגר,

שם תצועף בעלט מר.

ולורלין מאום לא אמרה,

עת לה הגידו הבשורה.

קפצה שפתיה בדממה,

אך בליבה יקדה חימה.

בדמדומי יום קיץ חם,

קרבה גאה מני לב-ים,

במפרשים עוטי לבן,

ספינה שלוחה מעם קירדן...

"אהוי, אתה שם!" קטעה אמריל את שירתה במחאה, משהבחינה כי פלנתאר חדל מלהטות לה אוזן; כמסתבר, שם ונרדם בעודה שרה. משקרבה אליו, דימתה לראות כי האפרורית המאכלת סרה במעט מפניו, ונשימתו החרישית היתה שלווה וסדורה. אט-אט, קרבה אליו אמריל, מתגנבת על קצות אצבעותיה, עד אשר ניצבה מעליו ממש.
"גברים!" גיחכה בינה לבינה בשביעות רצון, בעת שכרעה על ברכיה לצידו, משלחת יד עדינה לגעת קלות במצחו. אזי, גהרה עליו לשעה ארוכה, לוחשת את חרוזיה בקול חרישי ומתקתק אל תוך אוזנו. לבסוף, כשהיתה שבעת רצון, שבה והזדקפה, מתרחקת צעדים מספר ונעמדת בתוך העלטה, במרחק-מה מאישיה הדועכות של המדורה.
'ובכן, אמריל!' ציינה בזקירת גבות 'שמא צדק אביך הטוב באומרו כי יכולת להפוך למשוררת דגולה... זאת, כמובן, אלמלא היית פרחחית חסרת-תקנה שכזו' בנקודה זו, נאלצה לכסות את פיה בידה כדי לעצור בעד צחוקה. מושכת בכפתיה, שילחה מבט מדושן-עונג אל עבר הסוס המנומנם הרובץ בסמוך, ואזי שילבה ידיה על חזה, שוקעת בהרהורים רציניים מעט יותר.

כעת, אכן היה מהלך הדברים ברור יותר, והסכנה המרחפת מעל ראשה רבה מאשר ציפתה. אלא שלא היה די בכך מכדי להרתיעה. אחרי ככלות הכל, כפי שציינה בליבה, לא הרחיקה נדוד ובאה לארץ התיכונה אך ורק כדי לאמוד על טיבה של הבירה המוגשת בפונדקים.
'אותו לאנראד יקלל את היום בו החליטו אנשיו להסתבך עמי' הבטיחה לעצמה, עוקבת בחצי-עין אחר מהלכו של חרמש הירח. זה עבר מזמן את מרכז הרקיע, אות כי שעת חצות חלפה-עברה לה.

'וכעת, מה יהיו צעדי הבאים?' הקשתה. משנתנה דעתה לכך, יכולה היתה לחשוב על מספר תרגילים, להנעים בהם את זמנם של לאנראד ועושי דברו, וכולם העלו גיחוך מרושע על שפתותיה. אלא שעד מהרה, יהיה עליה לבחור. מבטה שב ותעה לעבר פלנתאר, הממלמל וזע קלות אגב שנתו.

'כך או כך, אתה תהיה לי לעזר, אביר עגמומי וחביב שלי... זאת, כלומר, אחרי שאסיים לנער ממך את האבק" הפטירה, שבה ושוקלת את האפשרויות העומדות בפניה, מתקשה לבחור.

'ניחא' הפטירה לבסוף, יודעת היטב כי כולן עד אחת עוברות תחילה דרך אותה עדת אורקים מחציפי פנים. בפעם המי-יודע כמה, שבה אמריל ותהתה על מטרת מסעם, אך אף הפעם העלתה חרס בידה. לא נותר לה, הרהרה בדי-תסכול, אלא לדבוק בנתיבה ולהווכח.

פלנתאר, מצידו, לא ידע דבר על אודות הרהוריה של אמריל, ואף לא אודות התפקיד שיעדה לו בגדר תוכניותיה; נפשו צללה אל מעמקי התנומה, חולפת ביעף בינות חלומות מוזרים; לפתע, מצא עצמו הולך לצד אמו המנוחה במשעול צר ומתעקל בינות להרים אדירים לגובה, בדרך אל ממלכתם המסוגרת של מאמיני הנתיב הישן. אמו לא אמרה דבר, אלא אך נעצה בו מבט מוזר, תמה וידעני בעת ובעונה אחת. סביב-סביב, מנקבות ההרים ומעל המצוקים, נשמעו קולותיו הגסים של המון-אורקים, סובא ומתהולל. אלא, שדווקא כאשר נראה היה כי אין מנוס, החלה רוח ההרים ללחוש חרוזים מוזרים, שקטים וערבים לאוזן. גשם מוזר ונורא-הוד של פרחים לבנים וריחניים צנח מן הרקיע, משכך את כאביו ומרגיע את פחדיו, בעוד צווחות האורקים שוקעות בהדרגה ודועכות מאחורי גבו.
כאב עמום בפניו העירו להרף-רגע, גורם לו לפקוח את שמורות עיניו; זרד לח אשר נישא ברוח התעופף לעברו ופגע באחת מלחייו. מסב את מבטו בכבדות אנה ואנה, יכול היה לראות במעורפל את אמריל הניצבת על המשמר, קשתה דרוכה בידה ואור הירח נוגה במחלפותיה.
'כפינדוילאס הנאווה על בריכות פילברין' מלמל 'אך אותה גבירה נעלה מימים-עברו יראה את האורקים, ולא יצאה לצודם...' עוד המילים האחרונות על לשונו, שב ונרדם.

בזו הפעם, שבו חלומותיו ונשאו אותו אל יום הולדתו השישה-עשר, כאשר תמה הכשרתו הארוכה והקשה, והוא צורף לראשונה אל מניין לוחמיהם של כוהני המורשת; טקס קר ונטול חיבה היה זה, ואף המתנה הנאה אשר נשלחה אליו מעם שאר-בשרו שבדול-אמרות לא היה בה אלא להעצים תחושה זו. אכן, החרב בה זכה פלנתאר הצעיר היתה מתנה שאין ערוך ליקרה; אלא שהתנצלות מאוחרת, לו היתה באה, היתה משמחת את ליבו יותר מכל החרבות ושכיות החמדה שבארדה כולה. את זאת לא קיבל פלנתאר; סבו הזעוף לא סר ולא התחרט מעולם על הדרך בה נידה את אמו מן המשפחה וגירשה מהיכלו, ואף מותה האומלל לא ריכך את ליבו, לפחות לא בפומבי. מלבד אותה מתנה, ואיגרת ברכה רשמית וצוננת שנלוותה לה, לא שמע ממנו פלנתאר ולו דבר, עד ליום מותו, שנים מעטות לאחר מכן. מאז, עברו מים רבים בנמליה המעטירים של דול-אמרות, ושערו של פלנתאר האפיר כליל.
אט-אט, השתנו חלומותיו, והמנזר הקודר התפוגג וכלה מהם; כעת, מצא פלנתאר עצמו מלווה את לורלין הנאווה במסעותיה על-פני ארנור המוכה; בחרב שלופה, ניצב לצידה ולחם ללא חת כנגד אנשי הגבעות. אזי, אפפו אותם עלטה וצינה מקפיאת גוף ונפש, כאשר נפתחו דלתות הנחושת המבעיתות; דודה המת של לורלין, קלנדיל, שילח את השלדים משרתיו מן הכוכים, לרדוף אחרי אחייניתו הסוררת וללוכדה. אור ארסי וירקרק אפף אותם, מסתיר את פני הירח הנוטה לשקוע ומקשה על הנשימה. כעת, סגרו עליהם יצירי החושך הגרומים, כלי-משחית חיוורים בידם, ודברי בלע צוננים כמוות עצמו נשרקים מבין שיניהם השדופות. אזי, האפילה ונבלעה באחת שארית אור הכוכבים, כאשר צלל לעברם צל נורא, יונק את החיים עצמם מן האוויר בעצם נוכחותו. לורלין נתנה קולה בזעקה...

פלנתאר נזעק וננער משנתו בבעתה, אך רק כדי לגלות כי לא היה זה חלום כלל ועיקר; אמריל היא שזעקה, פתיעה וחלחלה מהולים בקולה, בעוד הסוס משתולל בסמוך, מתרומם על רגליו האחוריות בצניפות אימה, בעודו עושה כל מאמץ בכדי להשתחרר מקישוריו ולהמלט מהר ככל שישאוהו רגליו. מקץ רגע קצר, עלה בידו לקרוע את החבל המרתקו למקומו. אזי, ובטרם יוכל אי-מי לעשות דבר, שעט ונעלם כל עוד נפשו בו אל תוך העלטה.

אור ירקרק ומאוס הציף את אוויר הלילה כעת, מהול בגלי-צחנה, ובקולן של כנפי עור הטופחות בחוזקה. דבר-מה מגודל חלף-עבר גבוה מעל ראשו של פלנתאר, נוקש במלתעותיו וצווח בקול גדול. ברגע הבא, זימרה קשתה של אמריל, קולה נקטע ביבבה דקה, מחרשת-אוזניים. במעורפל, יכול היה פלתנאר להבחין בגוף גדול המסתחרר באוויר ואזי צונח בכבדות, להתרסק אי-שם בינות לסוללת העפר המנמרות את פאתי העמק. זהרורי האור החולניים ריצדו בעלטה להרף-עיין נוסף, ואחר דעכו באנחה.

פלנתאר נאבק לקום על רגליו, מתנשם בכבדות, בעודו שולח ידו לשלוף את חרבו מן הנדן.

"מה היה זה?" הצליח להפטיר לבסוף, שולח מבט חששני אל העלטה המקיפה אותם סביב.

"רמש מכוער" השיבה היא, כורעת ברך לצד המדורה, אוספת במהירות את קומץ החפצים הפזורים סביב אל תוך תיקה. כעת, לא נותר בה, בעלמת הונייר, כמעט דבר מהבעתה הקלילה, הרגילה "אולם לא הוא מצוי בראש דאגותי. מהר ובוא!"

אף כי תמיהות ושאלות רבות כרימון נקרו בדעתו, הרי דבר-מה בגון קולה החפוז הבהיר לפלנתאר כי טוב יעשה אם ימנע מהן. ברגע הבא, כבר נותרה תלולית המדורה מאחוריהם; פלנתאר חרק שיניו, מנסה לאמץ את כל כוחו מחשש כי העייפות תכריעו ארצה בתוך דקות ספורות, באשר דומה היה כי לא זכה לישון אלא שעה קצרה. אלא שלעת עתה, בין אם היתה שנתו ארוכה מאשר שיער, ובין אם מסיבה אחרת, עמד לו כוחו, לפחות לעת-עתה.

כעת, החלו מפלסים את דרכם בבהילות בנתיב משובש העוקף את סוללות האפר ואיי-האבנים המזדקרים בשולי העמק; תחילה השתפלה הדרך והתעקלה, ואחר החלה עולה במתינות. אמריל צעדה ראשונה, קשתה לפותה בידה ושפתיה חשוקות, ואילו פלנתאר התנשף בעקבותיה בצעד כבד, חרבו שלופה ונכונה בידו. ליבו היה כבד עליו: אף אם הלאות הרפתה אחיזתה ממנו לזמן-מה, הרי אי-כה, הזחדלה זוועה אל תוך ישותו, מעצימה והולכת עם כל צעד מצעדיו. הצחנה התגברה והלכה, כאילו טבל העמק כולו בזעת בהמות חמוצה, מהולה באילחתו הנתעבת של בשר מרקיב. גרונו של פלנתאר התכווץ, ובני-מעיו כמעט והתהפכו בקרבו עם כל צעד וצעד אשר עשה.
כעת, הוסיפה הקרקע לעלות; היער לא היה רחוק מהם, אלא כדי מאה פסיעות לכל היותר, ראשוני עציו נועצים את שורשיהם המתפתלים בראש המתלול. אלא, שכמעשה שטן, הפך נתיבם קשה יותר יותר להליכה; חריצים ותעלות נפערו בו, מצמיחים משוכות דרדרים ושיחים מגודלים ועבשים השולחים ענפים מעוקלים לכל עבר. ראשוני העצים הנה קרבו, מתגבהים ולובשים צורה מוחשית; שורה צפופה של אלונים ועצי מחט פרועי צמרות, המצטופפים על מדרונה העליון של הגבעה, ענפיהם המגודלים חורקים ומתחבטים ברוח העזה. כעת, שב הטפטוף והחל הופך לגשם קל, נוקש עמומות על פני הקרקע ומעמעם את שמיעתו של פלנתאר.
הזוועה בנפשו של פלנתאר גברה; כל ישותו רעדה, לוחשת לו כי על אסון הרובץ לפתח, תועבה וחורבן.

"הבט!" הפטירה אמרייל בקול עמום, מחווה בראשה נכחה, אל העשב הרמוס המוליך אל עבר ראשוני העצים, חולף בינות לשתי אבני גיר מוגבהות-צורה. התבוננות חטופה הספיקה לו, לפלנתאר, בכדי לעוות פניו ולהאחז בשיעול כבד; ראשו המלוק של צבי נח שם, פסיעות ספורות לפניהם, פיו פעור וצידו מרוטש כליל; לידו הוטל מנעל כבד, אשר מכות רבות ונמרצות שברו לשניים; חרף העלטה, יכול היה פלנתאר לראות היטב את זרזיפי הדם הכהה אשר נקרשו על חודי סולייתו המסומרת.

משתעל ומחשב להקיא, נרתע האביר הזקן לאחור, מדמה לרגע כאילו העצים והמתלול כולו מסתחררים סביבו; אזי, פלחה צווחה צורמת את האוויר האפל, גסה ונוטפת שנאה. דמות שעירה בקעה באחת מבין הגזעים, עיניה דולקות.

פלנתאר קפא על מקומו כהלום רעם, פניו אפורים ונשימתו רועדת בין שיניו; במשך שלושה ימים, אמנם, שמע את אזהרותיה של אמריל, כי הנה שבו האורקים אל גונדור; אלא שאף לו היה מאמין לה באמת ובתמים, לא היה די בכוחם של מילים להכינו לרגע זה, בו ניצב פנים אל פנים מול אימה אשר הפכה מזה דורות לאגדה רחוקה גרידא.

הדמות השעירה ורחבת הגרם, קומתה נופלת אך במעט מקומת אדם, ניצבה מולם, מנהמת בזעם ומגדפת בלשון עילגים; רגע ארוך, לא יכול היה פלנתאר אלא לבהות בו באימה, כמו הפכו אי-מי לאבן. היטב יכול היה לראות את הפנים המעוותות, שניביהן הצהובים והמעוקלים נפערים בלעג; את שנאת הנצח הבוערת בעיניים האדומות, הקטנות, החבויות למחצה מתחת לברדס שחור ומזוהם, ואת הזרועות החסונות, השעירות, שטופריהן המזוהמים אוחזים חרב איימים שלהבה מעוקל. רגע אחד עמד חלום הבלהות שנעור מנגד, נוהם וזב וריר, ובמשנהו צווח בלעג, הניף את חרבו וזינק קדימה, אל עבר פלנתאר המשותק מאימה;

אלא שלמרבה מזלו, לא ניצב האביר הזקן בודד במערכה. עוד זעקת התגר של היצור מתפשטת בינות לגזעים, ומצוקי נדרול הרחוקים מחזירים הד, ענה לו קול אחר, צלול וחסר מורא;

"אאוטה אי-לומה!" שמע את אמריל זועקת אי-שם מצידו, וברגע הבא, חלף זמזום חד וביתק את האוויר לא הרחק מלחיו; האורק, אשר נורה בעצם זינוקו, הצטווח וקרס בכבדות ארצה, דמו השחור ניגר אל תוך העפר סביב, פסיעות ספורות מרגליו של פלנתאר. עוד זה האחרון נאבק להתנער ולשוב להיות אדון לגופו, נשמעו קולות גסים אחרים, כמחצית התריסר לפחות, עונים ממעבה העצים. חיצים שחורים ביתקו את האוויר, ושניים מהם פגעו בשיריון הקשקשים של אמריל, ניתזים ממנו לאחור. קול עמוק ונמרץ נהם, וזאב ילל מתוך העלטה המעובה. אזי, זינקו הדמוית השחורות בזו אחר זו ממחסה עציו של יער דרואדן, חרבות וגרזינים מונפים בידיהן המעוקמות.

זעה קרה נטפה על פניו של פלנתאר.

'מי יתן' מלמלו שפתיו 'מי יתן והייתי מת טרם ראיתי דברים אלו...' שב ונאבק בעצמו, הצליח לשוב ולשלוט באבריו הרועדים, סוף-סוף, ולזנק לקדם את פני התוקפים. אורק נוסף צרח וקרס לאחור, אחד מחיציה של אמריל נעוץ עמוק בינות לעיניו, אלא שיתרת היצורים לא נעצרו ולו לרגע; ברזל הקיש בברזל, כאשר נפגשו הצדדים פנים אל פנים בעשב הגבוה אשר בינות לשתי אבני הגיר.

פלנתאר הניף את חרבו, מתמרן, בולם ושב להלום, מנסה לנער מראשו כל מחשבה, מלבד אודות הלהבים האכזריים המתנופפים מולו. לצידו, לחמה אמריל בשצף-קצף, מהירותה מונעת מיריביה לכתרה מעברים; שניים מהם כבר נפלו מידה, ויתרתם נתהססו לרגע. דומה היה לפלנתאר, כי כוכב לבן זוהר לצידו, מפיל יראה על האורקים וצורב את עיניהם המאוסות בעצם נוכחותו.
שני תוקפים נוספים זינקו כעת אלי קרב. פלנתאר נאנק, כאשר פגע אחד הלהבים בצידו, מבתק את גלימתו ופוגם בשריון הזרוע. מתעלם מהכאב אשר פקדו, השיב האביר בדקירה מהירה, אשר צירפה את התוקף אל החללים המוטלים על הארץ. נושך את שפתיו, נסוג שני צעדים לאחור, שב ומונע מיתרת צריו להקיפו במעגל.

כעת, נבוכו האורקים ותאוות הקרב המפעמת בהם נחלשה; הגבר והאשה, אשר נראו קודם לכן כטרף קל, התבררו כנחושים מכל אשר ציפו; חרף יאושו ועייפותו, לא לשווא נחשב פלנתאר בימים עברו לאחד מן הטובים באבירי גונדור; ואילו בת לוויתו הסתייפה במהירות כזו, אשר זרעה ביריביה מבוכה, ועצם פניה הבהירים הטילו בהם ספק ופחד. חומקת בכפיפה מתנופת גרזן מגושמת אשר שולחה לעברה, הסתערה אמריל קדימה, ובשתי אבחות מדוייקות ערפה את ראשו של האורק המגודל, מפקדם של התוקפים.

עבור יתרת האורקים, היה בכך די והותר; מיבבים בפחד בשפתם, הפנו עורף ונמלטו אל בין העצים, אלא שבעצם מרוצתם, שלף אחד מהם קרן מזוהמת, תוקע בה בחוזקה. ממש על סיפם של העצים, מעד אחד מהם ונפל על פניו, באשר אמריל שבה כעת לאחוז בקשת. ברגע הבא, נעלמה שאריתם בצללי היער, והיתה כלא היתה.

אמריל, אצה מספר צעדים קדימה, שילחה עלבון קולני בעקבות האורקים הנסים, והיתה נכונה לעשות אף למעלה מכך, אלא שבאותו הרגע, לפת פלנתאר בחוזקה את זרועה. הזוועה לא סרה מפניו, אלא שדומה היה כי השיתוק המכלה סר מאבריו, מפנה מקומו לנחישות קודרת.

"המרדף תם, אמריל" הבהיר בקול שאינו משתמע לשתי פנים "הלא שמעת את תקיעת הקרן? מן המעט אשר אני יודע על אורקים, נקל לשער כי עד מהרה ישובו להסתער עלינו, ובזאת הפעם במספר גדול שבעת מונים, ובזעם כפול ומכופל; כעת, לא ימהרו להרפות מאיתנו; הרגנו את מקציניים ו..." כאן הונמך קולו ללחישה מאיימת "כעת יודעים הם על אודותייך, עלמתי".

אמריל נעצרה, מביטה בו ברגשות מעורבים; עז היה רצונה להתקדם אל תוך היער, אלא שבזו הפעם, נשמעו לה דבריו של פלנתאר כדברי טעם, וספק ירד על לבבה. הלה הטה ראשו צפונה, מחווה לעבר צילה המרוחק של גבעה גבוהה, הניבטת אל מוצא העמק, עודה מרוחקת מילין מספר.

"דרך המלך עוברת מצידה השני של גבעה זו, ביורדה אל עבר העיירה אמון-דין. אם נעפיל עליה עד רדת החשכה מחר, אולי נוכל לחמוק מהם ולהזעיק עזרה" המשיך פלנתאר, מוסיף דבר-מה לו האזינה בחצי-אוזן בלבד; רגע חככה בדעתה את האפשרויות השונות, ואזי נעתרה בלא חמדה.

"כדבריך" מלמלה בדי-זעף, חשה היטב כי טעתה והכניסה עצמה למצב מסוכן, ושונאת תחושה זו בכל-ליבה. אף כעת, יותר מבכל זמן, שיערה בכל-ליבה כי דבר-מה גדול עומד להתרחש, ואילו היא עשויה להחמיצו "הובל אותנו, אם כן".

פלנתאר הנהן, סב על עקבותיו ויורד בשנית אל תוך העמק, בוחר נתיב עקלקל בינות לסוללות, אשר יוציאם במהרה ממטווחי קשת. בלא שיכולה היתה אמריל לנחש זאת, חלק אף הוא, בדרכו, את אותה התחושה עצמה.

"הפור הוטל" מלמל בליבו בעת שחלפו-עברו בינות למסוכות החשוכות "אך היכן יפול? את זאת אינני יודע".

© כל הזכויות שמורות, בכפוף לכל דין ובכפוף לזכויות היוצרים המקוריות על יצירותיו של טולקין. צילום, העתקה בכל דרך אחרת או שימוש מסחרי כלשהו אסורים בתכלית, בלא אישורו המפורש והמשותף של הכותב, בכתב ומראש. כל הפועל בניגוד להוראה זו מפר את החוק.