כרך ראשון: שלהבת הגבירה

| מעבר לפרק הבא | חזרה לפרק הקודם | חזרה אל דף השער |

פרק שישי: הקדרה רוחשת

השמיים שמעל הגבעות דמו לשדה רטוב של עכרורית צהובה-אפרפרה, מנומרת בכתמי אזוב מטפטפים; מתחת למתלולים מוכי הרוח, שצף הנהר בגוני אפור וארגמן, מעלה תמרות הבל ועיפוש מתקתק מעל זרמו. הטפטוף הטורדני התחזק, מכה כבד בשיחים החיוורים ונשפך אל עורקיה של הקרקע המיוסרת.
בינות לאברשי המדרון, הדהדו נעליהן הכבדות של הגברים המתקדמים; שורות-שורות של אנשים נחושים ויגעים, המפלסים את דרכם בנשק שלוף. טיפות גשם כבדות זרמו על מחלפות השער המאפירות, נתלות על הכידונים ונספגות בגלימות הדהויות. עד לכאן, הצליחו להתקדם בשורות מלוכדות, מניפים מעל ראשיהם ניסים ישנים מן המלחמה ההיא; אלא שכעת, ירדה עליהם אימה חשכה, והם שפשפו עיניהם כלא מאמינים. הכיצד הצליח מנהיג בן-בלי שם לעדת אספסוף של בני תשחורת להמציא יש-מאיין חיל רב אשר כזה ? למרגלות הגבעה, במקום בו לא ציפו למצוא אלא את שרידי האויב המוכה אותו הדפו קודם לכן, ניצבו ארבעה גדודים חדשים ורעננים, דרוכים לקרב. מבעד למסך הגשם המתחזק, יכולים היו לראות את ניסי היונה חורצת המקור והעלה הירוק הנתעב, בעל חמשת הקצוות המשוננים, מתחבטים בפראות ברוח. אכן, המר עליהם הגורל.

האשה המבוהלת הידקה את בגדיה הלחים על גופה הרועד, מצטנפת באימה מתחת לשיח הגדול שבין עפאיו מצאה מסתור; כעת, ניסתה לצמצם את אבריה ככל הניתן, בעוד הסערה קרבה ובאה; צווחת לעג צרדה בקעה מאלף פיות, כאשר ניתן אות ההסתערות. פרשי היונה היו ראשונים לשעוט במעלה הגבעה, פרסותיהם מתיזות בוץ וחרבותיהם מונפות אל על. בעיניים קרועות לרווחה, ראתה האשה את בני העשרים והעשרה, המדרבנים את סוסיהם קדימה, עיניהם דולקות ותנועותיהם מהירות ומיומנות כאילו עברו תריסר מלחמות. מבעד למסך הגשם, יכולה היתה לראות את קודקודיהם הגלוחים, שרק ציצת שער מידלדלת ואדמדמה השתיירה עליהם.

"הכיצד?" השתוממה, קולה אובד במהומה. כעת, הלכה שאגת הקרב וקרבה אל מסתורה. החיצים ירדו כברד משני הצדדים. קרנות תקעו בערבוביה, קולן צורמני ועכור. אנשי המיליציה ארגנו את שורותיהם, מציבים שורות-שורות של חניתות ממורטות בדרך הרוכבים הפרועים. פעם נוספת, הדהדו בחלל הקריאות הישנות מימי מלחמת הלוטוס. "מתחו אגפים, אנשי גונדור!" ו"כידונים, היישר!". האשה נרעדה; הוא אמור היה להיות שם, חבוי אי-כה בין השורות הלחוצות.

אך ראה! לשווא, לשווא הידקו ותיקי המלחמה את שורותיהם, מפילים את ראשוני הרוכבים מאוכפיהם, גוררים אותם אל הבוץ ומפצחים אותם בחרבותיהם הכבדות. לשווא הונפו החרבות בשפתיים הנושאות את שמם של אלסר וטאר-לינרוס. כעת, הגיע חיל הרגלים של האויב אלי קרב פנים אל פנים. גל אחר גל הטיל עצמו כנחשול פלדה על אנשי המיליציה המוכים והיגעים; מגיניהם כבדים, וגילופי כחול-ורוד-ירוק זרחו עליהם, נוצצים וחולניים כהזיותיו של מטורף; משוחות באודם היו חרבותיהם המשוננות, כמנהגם של בני האראד, ואלו הונפו שוב ושוב, עולות ויורדות כנהר דם, אשר אין מפניו מפלט. באנקה חנוקה, ראתה האשה המשותקת מפחד גברתנים גמלוניים וערומים למחצה, שערם עשוי פסים-פסים, ועורם חיוור כסיד מלבד פלומה מוזרה ועכרורית המדלדלת מזרועותיהם ומחזותיהם. אלו בוססו דרכם באדישות, בלא שישעו אל הרוח והגשם הצולפים בעורם. חרחורים עמוקים בוקעים מפניהם הקפואות בחיוך תאווה מזוגג, פילסו את דרכם בין השורות, מנופפים באלות ענק ורומסים את הפצועים וההרוגים תחתם.
כעת, היה הקרב לטבח; הכל נגמר, מלבד זעקותיהם מעוררות הרחמים של הפצועים, הנטבחים בלא רחם בידי המון מתהולל של בני תשחורת, הופכים למרמס או נגררים להתלות מעל ענפי העצים. קול יסוריהם נטמע בצרחות העונג של אויביהם, הרוקדים כמטורפים על המתלולים הבוציים או רודפים בצרחות לעג אחרי אלו מיריביהם שנסו על נפשם בצידה השני של הגבעה, מזנבים בהם בחיציהם. ריחו החמוץ של המוות מילא את האוויר, מתערבב בהבל-האד האפרורי, המתקתק בתרכובת מוזרה, מלחששת וחונקנית.
האשה צרחה, חשה כיצד הולכת נשימתה וכבדה עליה. מתמוטטת אל תוך הבוץ, פרפרה בפראות, ראותיה נאבקות על קומץ אוויר; אך האוויר נעכר והיה לאיין מתקתק. כאב, גל נורא של כאב הציפה, יונק את חייה מתוך חזה... עוד רגע, ואף היא תהיה לאיין מתוק.

רולאנדה התרוממה בזעקה מבין כריה, מתנשפת בכבדות ושטופת זעה קרה. מטה את עיניה המפוחדות להסתכל סביבה, גילתה כי היא בודדה בחדרה המפואר. הנרות המבושמים כבו מזמן, עד לאחרון בהם. גשם ראשון של סתיו, קדורני וכבד, הקיש על החלונות באצבעות כבדות ועמומות, מטלטל את הדגלים האפלוליים התלויים על המגדלים אשר ממול. אחד התריסים נכנע והוטח אחור; קרני אור אדמדמות-כהות של טרם שחר חדרו אל תוך החדר, צובעות את שמיכתה בכתמים מטושטשים בגוני הדם; עכורות ומטושטשות היו, בחודרן בינות לענני הגשם של שלהי יאבניירה.

"אך חלום היה זה" מלמלה רולאנדה ברעד, שבה ומפילה את ראשה אל תוך הכרים הרכים. היא עצמה מעולם לא נכחה שם, באותו בית מטבחיים מבעית בפאתי דרום, ואף הוא לא, כמסתבר; יומיים טרם הקרב על הגבעה נותר להסתתר בתוך אסם, מרושש ושיכור כלוט. דמעה בודדת גלשה על לחייה, כאשר נזכרה בפעם האחרונה ההיא, כאשר דחפה בגסות והלך, מתעלם מבכי התמרורים שבכתה. היא נותרה בדד, סתורת שער ומושפלת עד עפר, ממש כפי שהיתה אמש.
הגבירה הסופרת החניקה התייפחות; כעת, התפשטו קרני האור העכור וזחלו על פניה, צורבות את עיניה הלחות. רולאנדה התהפכה בתוך כריה, מנסה לשווא לנערו ממנה והלאה. נשימתה הכבדה התרססה בין שיניה, ואזי, כבאל-כורחה, שבה וזעה במיטתה, מישירה מבטה אל לב-ליבה של האדמומית. כמאליהן, נעו שפתיה ברכות, לוחשות מילים צוננות ותמוהות:

אור שחר אדום על כתלי מגדלים,

מלחשש ולואט בין אזוב וצללים.

עמום כשופר בין תמרות ערפל,
כקול שר הגורל על הצוק האפל:

"השתהה המחיר, אך דומם הוא קרב.
ועם ערב בצל היכלי תתיצב".

"מי?" ניסתה ללחוש אל תוך העכרורית המרצדת, אלא שקולה בגד בה, כאילו הונחה אצבע שחורה ורכה בעדינות על שפתותיה. באנקה קלושה, חדלה ממאבקה, שבה ושוקעת בשינה כבדה, נטולת חלומות.
כאשר שבה רולאנדה לפקוח את עיניה, כבר קרבה ובאה שעה של חצות היום; הגשם האפור נעלם כלא היה מעולם, מפנה מקומו ליום של שמש סתיו חיוורת, אשר קרניה הקרירות האירו על הכתלים ממול. המולה רבה עלתה מן החלונות הפתוחים; ללא ספק, ביקשו המשרתות לאוורר מעט את החדר, בעודה מוטלת רדומה ומכווצת בינות שמיכותיה. ריחו העמום של נזיד מתקרר עלה מן השולחן הסמוך. מן הסתם עמד שם שעה שלמה לפחות.

רולאנדה ננערה באיטיות, מתרוממת לישיבה במיטתה, ומנערת את מחלפותיה הסתורות מעיניה. מבליעה פיהוק, טלטלה את ראשה ופנתה להתבונן סביבה; הכל נותר במקומו, כפי שהניחה אותו בליל אמש, עת הטילה עצמה על מיטתה בפנים סמוקות ובעיניים שמלאו דמעות. שולחן העבודה הגדול, שספרים, ניירות ומגילות פזורים עליו באי-סדר, פמוטי הזהב הגדולים, והברדס שהושלך על הספה ככלי אין חפץ בו, בצוותא-חדא עם שמלותיה הנאות.

"היטב הנחת לעצמך לישון, טפשונת שכמותך" מלמלה בכהות, שולחת אצבע להסיר את קורי השינה מעיניה, מאמצת כוחה ליתן סדר ברסיסי הזכרונות העוממים הגודשים את ישותה. פיהוק נוסף נפלט משפתותיה.
"הבטחתי לשר לאנראד פרק נוסף עד לתום השבוע..." מלמלה, מנערת את שולי כותנתה "דברים רבים כל-כך לעשות ו..." אזי, כמכת ברק צורבת, שבו ארועי אמש ועלו לנגד עיניה.

"הכיצד, הכיצד יכול היה לעולל לי דבר כזה?" שאלה עצמה במרירות, בעודה מתרוממת לכדי עמידה, תרה מכוחו של הרגל אחרי הפעמון המוזהב בו היתה נוהגת להזמין את המשרתות אל חדרה "לאחר כל אותם שנים בהם שירתתי אותו בנאמנות..." קוננה באפס-קול, בעודה תוחבת את כפות רגליה את תוך נעלי הבית המהודרות שלצד מיטתה.
"עד מתי תוסיפי לשחק את השוטה הגמורה, אף בליבך את?" סנט קול אחר בתוכה "האמנם אין את יודעת היטב את התשובה לשאלתך? האם לא ידעת אותה מאז ומתמיד? אלא" הוסיפה במשיכת כתפיים "שאולי לא בגד בך מזלך כליל. אם הניחו לך להוסיף ולישון עד חצות היום, הרי מן הסתם נשכחת מליבו לעת עתה, ואף זאת לטובה".

התריס שב ונטרק, משלח מדקרות רוח צוננות בכתפיה וזרועותיה הגלויות למחצה. שתי אמות בלבד מן הפעמון, עצרה רולאנדה את ידה הרועדת.
"צאי מכאן!" זעק דבר-מה בתוכה "המלטי על נפשך מקדרת קצבים זו, הרוחשת וגועשת! זמן רב מדי, נמלטת את עצמך ממגע מי-הרותחין שלה, אך הנה הם עולים ומבעבעים, ועוד רגע יגלשו לכל עבר". רועדת ונקרעת בין רצונותיה הסותרים, שבו מחשבותיה ונזכרו באדם האחד אשר היה לה ידיד באמת ובתמים. האין הוא חי עדיין, אי שם בצפון?

אלא שברגע הבא, שבה ונמלכה בדעתה. אף אם תשים נפשה בכפה, לא תהיה לתועלת רבה; מלבד חדריה המפוארים, שמלותיה ויתר המותרות אשר הורעפו עליה, לא זכתה לכסף או לרכוש משלה על עבודתה ושירותיה הנאמנים. מרגע שתצא מתחומי המגדל הלבן, תשוב להיות חסרת כל, כבעבר. לא; אין היא מסוגלת לשוב לחיי נדודים, דלות ודוחק. לא פעם נוספת, לא בגילה.

"ומלבד זאת" הוסיפה, מאלצת עצמה לחייך, ומגרשת מדעתה את זכר הפנים הגסות והלוהבות אשר גהרו עליה "בוודאי, לא התכוון אלאדון לעולל לך רעות. הלחץ הרב בו נתון אדוני המסכן המעידו, ושיבש לרגע את שיקול דעתו. והרי בדרך כלל" הוסיפה ושכנעה עצמה "נהג עמך בדרך חביבה ומתחשבת הרבה יותר. השכחת?"

שולחת מבט ארוך לעבר שולחן עבודתה, גמרה אומר בדעתה וצלצלה בפעמון, מחליטה לגרש מזכרונה כל שריד למוראות הליל המוזר. שומה עליה לשוב ולהתרכז בכתיבתה, ולאחר מכן למצוא את הדרך להפיס את דעתו של אדונה הצעיר.
"ובסופו של דבר" הבטיחה לעצמה במתק-קול "עתיד הכל להסתדר על הצד הטוב"

* * *

לא הרחק משם, היתה הכיכר העצומה המשתרעת למרגלות הארמון כמרחקה; המרחב סביב הפסל מרובה הידיים אשר הציבו היונאים תחת העץ הלבן המה אדם. מנגד, נפתחו הדלתות הכבדות לרווחה, מוכנות לקדם את פני השיירה אשר טיפסה באיטיות במעלה שבעת מעגלי העיר. מימינו ומשמאלו של הנתיב המוליך מן החומה החיצונה בואך אל דלתות הארמון, ניצבו עוטי השחור והכסף, השמש הסתווית החיוורת זורחת על שיריונם, ורמחים זקורים בידיהם. מסביב, התגודדו אצילים, בני פמליה, חיילים, משרתים וכל אדם אשר יכול היה לתפוס מקום; הכל הצטופפו, משרבבים את ראשם בכדי לחזות בבואו של נסיך אומבאר, ראמבדא לבית מָאהַטוֹר.
חיוך חמצמץ על פניו, חמק אר-קאהרדול בינות לשועים עוטי המחלצות אשר ניצבו סמוך למדרגות השיש הגבוהות של המגדל, עוקף את גופו המגודל של קאראת'ול מלוסארנך אשר ניצב בסמוך עם בתו העולזת; מתעכב אך לרגע בכדי לברך לשלום את אָרַנְמִיר הזקן, ראש משמר המגדל, מצא מושל דורתאנג מחסה תחת צלליו הנעימים של עמוד גדול, אצבעו נעה לאט על סנטרו כאשר שקע במחשבות. הבשורות להן חיכה טרם באו מן הצפון, הרהר; שמא לא הבינו שלוחיו את הפקודה אשר שלח, למהר ולפעול? חשוב היה עד מאד כי הכל יתרחש כאשר מצויה בתו בסמוך, הזכיר לעצמו. אלא שלעת עתה, לא היה לאל ידו אלא לחכות בסבלנות, כדרכו תמיד. אם גונבו שמועות לאוזניו של אָנְטַרֵל, הרי ישמע אותם חיש-מהר, כאשר יגיע חתנו אל מינאס טירית.

חיוך משועשע עלה על פניו.

'תהיה זו אכן, בשורה הראויה לציון' הוסיף בליבו, מהרהר בשוטים הנפוחים אשר עתידים לגדוש את המועצה בעוד ימים ספורים.

תקיעות חצוצרה רמות הקפיצוהו מהרהוריו, מלוות בשירה צרודה ובקריאותיהם של מאות אנשים; לרגע, דומה היה כי כל כרוז וכרוז אשר במגדל הלבן הגיש את קרנו אל פיו ותקע בה במלוא העוז. מושך בכתפיו, הרים מושל דורטאנג את ראשו לחזות בתהלוכה הקרבה ובאה.
ראשונים, צעדו בסך כשני-תריסרים של יונאים ממצודת בני-ברית; הללו נראו כמכרכרים וכמרקדים בעליצות לפני השיירה, עלי דקל ססגוניים מונפים בידיהם לאות ברכה, ופניהם משוחות ירוק... או שמא היו אלו מסכות מוזרות אשר עטו עליהם? שיר צרוד ורם נישא מפיותיהם, צריריו מרקיעים שחקים.

"כליצנים לפני כרכרת המלך" הרהר אר-קאהרדול בבוז, תמה מדוע זה נעלם השר לאנראד עצמו, ולא נראה מזה יומיים בשום מקום; לעת עתה, נאלץ הנציב לאורנסול למלא את מקומו של ראש היונאים בפני המלך, דבר אשר עצם המחשבה עליו שעשעה את מושל דורתאנג עד מאד. גם כעת, בזווית עינו, יכול היה לראות את הנציב בעל חיטובי הפנים המחודדים מתרוצץ בפנים סמוקות מהתרגשות, מנחה וגוער חליפות בנערות הנאות אשר הוצבו משני צידי הדרך. הללו, לבושות שמלות לבנות בעלות מחשוף נדיב למדי, ניצבו רועדות בינות לעוטי השחור והכסף, נזרי פרחים קלועים בשערן וזרים גדולים וריחניים בידיהן.

"אל תשכחו!" צלף בהן לאורנסול בקול מתוח "עליכן לחייך ולצחוק מקרב לב, כאשר תשירו את החרוזים שלימדתי אותכן; הקשיבו היטב!" הרים קולו, כאשר גבר רעש הקהל, מקשה על אר-קאהרדול לשמוע את הנאמר "פרשו ידיכן לרוחב, והראו חמות ומזמינות, בלא מקום לטעות. עליכן לגרום לאחינו מארצות השמש היפות לחוש עד כמה רצויים הם כאן; אל תאכזבוני, פן יבולע לכן!"

אר-קאהרדול משך בכתפיו בביטול, מתיר לעצמו לבזבז רגע כדי להעיף מבט בצעירות היפות, אשר דמו בעיניו לפרחים שבריריים הרועדים אל מול הגאות העולה. כעת, קרבה השיירה ובאה; אחרי היונאים, צעדו בשורות מסודרות שלושה תריסרים של גברים גאים ושחומי פנים, עוטי שיריון חזה זהוב ואוחזי חנית וחרב, נושאים עמם את דגל הפיל האדום של בית מאהטור; הללו קרבו ובאו, עיניהם הכהות מביטות בחשדנות ובאף ביראת-מה במגדל הלבן, הנישא מעליהם כעת במלוא קומתו. אזי, לאחריהם, נגלה לעין זה אשר לבואו חיכו הכל, נישא באוהל רקום על גבה של בהמת ענק ארוכת חטים. אר-קאהרדול רכן קדימה, מאמץ את עיניו בכדי להטיב ולצפות בדמות עוטת הארגמן הבוהק, אשר נחבאה למחצה בין יריעות השני והתכלת המתנופפות ברוח.

כעת, תקעו החצוצרות פעם נוספת. המומאק נעמד דום, מניף את חדקו ושואג בקול כזה, עד כי הקירות עצמם רעדו. היונאים הוסיפו לרקד עוד לרגע אחד, קולם נישא פעם אחרונה לאוויר, כאשר פגו הדיו של הפיל הגדול:

"נשיר שלום! נשיר שלום!

היו ברוכים, בני הדרום!"

עוד היונאים מסיימים את פסוקם וסרים לצדדים, זינקו הנערות קדימה, פורשות את ידיהן ומשליכות את הפרחים לרגליהם של האורחים; אכן, נד שר דורתאנג בראשו נוכח העלעלים המרחפים באוויר. 'כגשם של לובן בתולי, הנושר מטה, להתרסק על אדמת בור כהה...'
אלא שברגע הבא, שב חיוכו החמצמץ אל פיו "מאימתי משורר נהיית?" סנט בעצמו, שב ונועץ מבטו בדמות הגוצה למדי המחליקה בכבדות מעורף הפיל, אשר כעת כרע ונשכב על הארץ. גיחוך עלה על פניו של אר-קאהרדול. אכן, ברנש נמוך ועגלגל זה שונה היה בתכלית מן הלוחמים הזועמים ואדירי הקומה אשר שעטו אל תוך לב גונדור שני עשורים קודם לכן. אט-אט, נחלץ מושל דורתאנג מבין צללי העמוד, מפלס את דרכו בין האצילים בכדי להטיב ולחזות בנסיך ראמבדא, אשר החל מתקדם, מוקף שומרי ראש, אל עבר מדרגות המגדל. כעת, יכול היה אר-קאהרדול להבחין אף במלך אלאדון, עומד בקומה זקופה על המדרגה האחרונה, בכדי לקדם פני בן-בריתו וגיסו לעתיד.

מכל בחינה שהיא, כמעט, לא היה בנו הבכור של האדיר במלכי האראד מן המרשימים; עגלגל וקטן קומה, נראה כנבלע למחצה בתוך מחלצות הארגמן והכובע הדרומי המעוגל בעל הנוצות הגבוהות שעטה על ראשו. תלתלים כהים, מעוטרים בסרטי זהב, גלשו על כתפיו הרחבות; בעיני המלך, העומד וצופה למעלה במבע-פנים יהיר, דמו זרועותיו של אורחו לבולי עץ מעובים, נתונים בצמידי זהב נוצצים. באין-שומע, נפלטה נחרת בוז חרישית מפיו.
"אכן, כבודם של השר לאנראד וענייני מדינה כאחד במקומם מונח" הרהר אלאדון "אולם אם דומה ארוסתי המיועדת ולו במקצת לתל-נמלים מהלך זה, הרי שאזדקק לעיתים קרובות מאד לחברת סופרת החצר היקרה שלי..." כהרף עין, בלא שהתכוון לכך מראש, שבו מחשבותיו ונזכרו ברולאנדה, אשר ברחה מושפלת ובוכיה אל חדרה בערבו של אמש. שמא הטעימה מנחת ידו מעט יתר על המידה? שאל עצמו, נושך קלות את שפתו התחתונה. בוודאי שלא תכנן זאת מראש, קל וחומר לא בפני אותו כלבלב שיכור ומתרפס; אולי במהלך קבלת הפנים המפוארת, ימצא זמן לפייסה מעט... אולם" פניו שבו ונתקשחו "בה האשמה. אסור היה לה להרגיזני בדרך טפשית שכזו. אשה קלת דעת!".

שקוע לרגע ארוך בשרעפיו, החמיץ כליל את המבט הארוך והבוחן אשר נתן בו הנסיך ראמבדא, אשר ניצב כעת בראשית המדרגות; אר-קאהרדול, לעומתו, זקר גבותיו בפתיעה, מחליט לבוא חשבון עם מרגלו הרשלן באומבאר בבוא העת.
"הוא ששיערתי מלכתחילה" הרהר, מעכל את התגלית בדעתו "אכן, ידע הָרַבִידָא ידוע-היטב את מי לשלוח לכאן. ושמא, אף היטב יותר מאשר אי-מי במגדל הלבן מעלה על דעתו". אר-קאהרדול נתן את ידו על פיו, מכחכח קלות בגרונו, מחליט כי יחפש שעת כושר לתפוס מילים מספר עם הנסיך.

ברגע הבא, כאשר חש כי עיני כל נתונות בו, התנער אלאדון סוף-סוף, משיב מבטו אל הנסיך.
"ברוך תהיה בבואך, ראמבדא בן הרבידא, נסיך דגול לאומבאר וידיד אמיץ לגונדור" פתח בנוקשות-מה, מתאמץ לעמעם קמעה את היהירות בפניו, ולדקלם את הברכה הראויה, אותה שינן לו ראש הכרוזים שעה קלה קודם לכן "המגדל הלבן פותח דלתותיו בברכה בפניך, גיסי לעתיד!" אמר, מושיט את ידו הימנית לפניו לאות ידידות.
ראמבדא, מתון ונינוח הרבה יותר, החזיר בקידת חצר מפוייסת.
"לכבוד ולעונג הוא לי להתארח בצל קורתך, מלך גונדור ונגיד אדיר לאנשי המערב" השיב, מבטאו הדרומי כבד, אך דיבורו יציב ומובן היטב. כמה מהיונאים עיוו פניהם בכעס, בעוד הנסיך ממשיך "רואה אני כבוד גדול לעצמי, לראות את פניך הדגולות, תחת שמש הידידות החדשה אשר זרחה בין שני עמנו!"

נראה היה, כי דיבורו המנומס של ההראדרי ריכך במעט את עמידתו הנוקשה של המלך, הופך אותו לנינוח מעט יותר. תרועות הידד רמות עלו מכל עבר, כאשר קיבל המלך את ידו המושטת של ראמבדא, מזמינו לבוא אל אולם קבלת הפנים, שם יאכלו לחם וישתו יין בצוותא, כיאה לידידים ובעלי ברית.

אלא שלא כל הפנים בקהל צהלו בגיל או נשאו ברכה; אחד מהבלתי-מרוצים בתוך ההמון היה רב הטבחים לורגיר; עומד בינות למשרתים המצטופפים בפאתי הקהל, הזעיף את גביניו, גופו העצום שעון על הקיר ליד השביל המוליך אל דלתות המטבחים.

"תפח בהם הרוח, בצמד הבטלנים חסרי התועלת שמוטל עלי להאביס!" גידף בשפל-קול, מאגרף את ידיו ושולח מבט עוין בשני בעלי הברית ובפיל הגדול הרובץ לפני המדרגות. משנסגרו הדלתות הראשיות בעקבות אלאדון, ראמבדא ועדת השומרים והאצילים ההולכת אחריהם, התנער אף לורגיר בדי-עמל והחל שם פניו במורד השביל.
"ההצגה נגמרה! נגמרה ותמה, פרחחים!" הרעים בקולו אל עבר נערי המטבח שבסמוך, אשר כעת החלו מרכלים ביניהם בקולי קולות על המאורעות הגדולים ששזפו עיניהם "אם לא אראה אותכם אצים-רצים אל הסירים בו-ברגע, תהיו כולכם בצרות, בי נשבעתי!" התנהם לעברם בכעס "ארוחת הנשף איננה נוהגת להתבשל מעצמה, אם זכרוני אינו מטעה אותי!"

הנערים הנהנו, נוטשים בדי-צער את שיחתם ופותחים בריצה מהירה מתחת לקיר המגדל, עוקפים את העיקול בואך דלתות המטבח הגדול. נותר לרגע כמעט לבדו, עצר לורגיר לרגע בכדי לשלוח מבט אחרון ונזעם אל עבר הדלתות הגדולות וההמון המתפזר באיטיות.

"כאשר בטלן מארח בטלן, הרי זו צרה כפולה ומכופלת!" התנהם, בעודו פונה להתנודד במורד השביל "ואם סבר מישהו, כי לא אזכה בחופן קיטורים ותלונות על אודות ארוחת הערב, הרי הוא..."
יד כבדה אשר הונחה על כתפו מאחור קטעה את שטף ריטוניו. מבוהל קמעה, הסתובב רב הטבחים על עומדו מהר ככל שהתירו לו מימדיו.
"אם זה שוב אתה, ארקלורן החטטן..." החל מתנהם באיום, אלא שאז פער פיו בתדהמה, ארשת פניו משתנה כליל.

"אתה!" קרא, לא יודע נפשו מרוב תדהמה למראה הדמות המוכרת הניצבת מאחוריו, חגורת חרב ופגיון כדרכה מימים-ימימה. משתאה, סבר לורגיר כי ידידו הותיק לא השתנה כמעט עם השנים... מלבד אולי שפמו ושער ראשו, אשר עטו כעת לובן "ואני שמעתי כי מתת לפני שנים, שם באותו שדה קטל ארור!" הפליט.

הזר נד בראשו בדי-קדרות "רבים מן הבחורים שלנו מצאו שם גורל עגום, אך לא אני" החזיר, מעביר יד על גלימתו התכולה, הדהויה קמעה "עלה לאל ידי להמלט צפונה, ואף למצוא לי אדון חדש וטוב, אשר מתייחס במלוא הכבוד לגברים הגונים ואוהבי ארצם. כעת, עליתי עם אנשיו החמושים העירה. שמועה הגיעה לאוזני, כי עשית חיל במינאס טירית, ידידי הותיק. כיצד מתנהלים ענייניך בימים אלו?"

לורגיר נחר בכעס; מעולם לא הטיב להסתיר את רגשותיו יתר על המידה.
"וכיצד אתה חושב? מוקף בבטלנים ומלשנים חדלי-אישים, שלא לדבר על אדון נדיב וטוב" התנהם "כמעט וכיבדתי אף אותך במהלומת אגרוף, באשר לרגע טעיתי לחשוב אותך לגורר-רגליים צנום ומטונף אחד, אשר מתעקש לנסות את סבלנותי" סיכם במשיכת כתפיים "אולם בוודאי לא באת כדי שאטרידך בזוטות תחת לכבד אותך בארוחה טובה ובקבוק יין, לזכר הימים ההם"
"חלילה" החזיר הלה, זוקר גבותיו בהתעניינות "אף לא היה בכוונתי לגזול יתר על המידה מזמנך בעוד ארוחת המלך מתבשלת" אמר בנינוחות "אם תוכל לגנוב לעצמך שעה קצרה בכדי לבלות בחברת ידידים, אשמח מאד לשבת עימך על בקבוק יין ולהשיח על הא ועל דא". בדברו, שלח מבט קצר ביונאים, אשר החלו מתאספים באיטיות תחת הפסל הגדול שבסמוך, לשמוע את צו מפקדם.
"אולם לא הייתי רוצה להתקבל בחבורה נאצלת זו" הוסיף, נרתע אל תוך הצללים ונצמד אל הקיר "לפחות לא ברגע זה".

מתחת לרגלי הפסל מרובה הזרועות, היה הנציב לאורנסול עסוק בתדרוך וחלוקת הוראות ליונאים הרבים שנקבצו ובאו לשמוע את דבריו; אלא שככל שנקף הזמן, והשמש עברה את פסגת הרקיע, כך הלך קוצר-רוחו וגבר. לא די בכך, כי המלך סרב להניח ליונאים להשתתף בקבלת הפנים, מבכר על פניהם את עוטי השחור והכסף, אלא שכעת נאלץ הוא עצמו למלא את תפקידם של פחותים ממנו; היטב חרתה לו, ללאורנסול, תנועת היד המזלזלת בה פטר המלך את אנשיו, משלחם אל מחוץ למגדל 'לתור אחרי בוגדים ושפלי-ארץ', בעוד הוא מסב עם אורחו באולם קבלת הפנים. כמעט ויכול היה הנציב הנזעם לחוש את הגיחוך המלגלג אשר נעץ בו אר-קאהרדול ברגע שלאחר מכן.
'לו רק היה השר לאנראד חוזר!' נאנח, בפעם העשירית לפחות מאז חצות היום. אם קיווה כי יכלכל ענייניו במהירות ויספיק בכל-זאת לנכוח בקבלת הפנים, דבר אשר לו היה זכאי, למצער, בתוקף מעמדו כמושל אנפלאס המזרחית, הרי שתקוותו זו נתבדתה חיש-מהר. מזה זמן-רב לא נתקל בחבורה כה בלתי-מאורגנת, סוררת וכהת מוחין כיונאי הארמון אשר ניצבו לפניו כעת.
"אכן, זמן נאה מצא לו אותו אפס מאופס, ברומיל, להיוותר סרוח שיכור על משכבו!" נהם בפנים לוהטות מכעס. אלא שלעת עתה, מלבד מחשבות מענגות על הדרך בה יעניש את אותו חמור צעיר וחסר-מוחין לכשיואיל להתעורר, לא היה דבר אשר היה לאל-ידו לעשותו. סגן ברומיל הצעיר, בן זקונים לאחד מעשירי דול-אמרות שהפך לצעיר שלישי השר לאנראד ומפקד יונאי הארמון, בילה עד שעות הלילה הקטנות במסיבת שודלוק עם חבורת בני-טובים מן העיר העילית, לחגוג את אירוסי המלך. כעת, היה מוטל בחדרו כאבן שאין-לה-הופכין, ואף דליי מיים צוננים שנשפכו עליו במצוות לאורנסול לא הועילו בכדי להשכימו.

"טפש ארור!" התיז הנציב מפיו; כעת, לאחר שסיים סוף-סוף לחלק הוראות, מצא עצמו נאלץ לסוב ברגל יגעה בקומת המסד של הארמון, ולבדוק האם ניצבים כל זקיפי משמר היונה על משמרתם. היתה זו הוראתו המפורשת של המלך, ומלבד ברומיל הצעיר, לא היה אף אחד מקציני היונאים בהישג ידו; כל האחרים נפזרו ברחבי מינאס טירית, או רכבו עם השר לאנראד אל מצודת בני-ברית. כעת, מצא עצמו יורד במסדרונות טחובים אל עבר אורוות הרצים הכרויות מתחת למגדל; ברומיל השוטה שכח למלא אף את פקודותיו מיום האתמול, ולשגר לדרכם את נושאי האגרות כפי שצווה. כעת, התבשר לאורנסול כי ספק אם נותרו סוסים רעננים די הצורך עבורם, וחמתו בערה בו להשחית.

'כלום לא הערתי לשר לאנראד כבר לפני שנה וחצי, כי דבר טוב לא יצא מאותו ברנש פחוס-מוחין?' התמרמר. לא פעם, התריע לאורנסול לפני אדונו כי רבים מדי ממעריציו הצעירים סוברים בטעות, כי מלחמה למען יום המחר הנאור איננה אלא חיים של רביצה על מדרגות הארמון, שתיה לשוכרה ורדיפת נשים. ככל אשר עלה כוחם של לאנראד ואנשיו, כך צבו שורותיו של משמר היונה ומלאו מתגייסים חדשים, אשר לאורנסול נטה לפקפק מאד בערכם, בבוא יום פקודה. הוא עצמו הוביל חלק נכבד מן המערכה כנגד חשוכי-הלבב הארורים בדרום, וזכר היטב את קשיחותם ואת עקשנותם; אמנם, אותם כלבים מרדניים הוכו שוק על ירך ונטבחו, אולם לאורנסול נטה לסבור, כי יש לשונאי השלום עוד מספר קלפים באמתחתם, ובפעם הבאה, יהיה קשה יותר להפתיעם. אלא שלשר לאנראד היו, כמסתבר, מחשבות אחרות, והוא נהג להרגיע את חמתו של פקודו, אותו חיוך רך וידעני לא סר מפניו החלקות והחיוורות.
"הנח, לאורנסול!" היה נוהג להחזיר בנינוחות "אותם 'רבצני מדרגות', כלשונך, משרתים אף-הם היטב את מטרתנו, יותר מכפי שאתה משער. אנוכי המבטיח לך, כי בבוא היום, תבין היטב את פשר דברי".

"תמהני מה יהיה בפיו לומר, כאשר אגרור את האידיוט באוזניו אל מרגלות כסאו!" התנהם, בעוד דלת עץ נוספת נפתחת בחריקה בפני אנשיו. כעת, מצאו עצמם באור הלפידים המרצד של המפלס התחתון. היונאים רטנו, מרחרחים בלא חמדה את האוויר הרווי בטחב, ואי-אלו מהם מתעטשים בקול. לאורנסול פטר בניד ראש את שני השומרים המשועממים אשר ניצבו מאחורי הדלת, מתקדם בזהירות אל תוך המסדרון, תריסר בני ליוויתו מקיפים אותו מעברים. לרגע, חשד במשהו, כאשר נכנס אל תוך חדר המשמר הנטוש כמעט כליל; מלבד אחד מאנשיו של ברומיל המכורבל בשמיכתו בפינת החדר, היה המקום ריק כליל; שולחן מבורדק שמעט כלי שתיה וקלפי-משחק מיותמים פזורים עליו, ומנדולינה מאובקת הזרוקה על הדרגש שלידו היו הזכר היחיד ליתרת דיירי החדר. ככל הנראה, היו כולם מפוזרים במשמרתם ברחבי המגדל הלבן.

נאנח, החליט לאורנסול להתיישב לרגעים מספר ולהשיב את נפשו; רגליו החלו מתייגעות מן ההתרוצצות הממושכת, וקיבתו הציקה לו. כעת, נזכר כי משעות הבוקר המוקדמות, לא בא דבר-מאכל אל פיו. בלוא-הכי, ציין בינו לבינו בדי-צער, לא יזכה להגיע אל קבלת הפנים ולטעום מן המעדנים המוגשים שם. גרוע מכך, לא יוכל אף להשגיח על צעדיו של אר-קאהרדול. משהו בפניו של הנחש הזקן הבהיר לו, כי דבר-מה מתבשל ונרקם בתוך מוחו הערמומי. אלא שאת הנעשה אין להשיב.

שוקע אל תוך כסא העץ הגס, חפן הנציב מעט גבינה ולחם אשר הוציא אחד מאנשיו מארון סמוך, לועס לאיטו בעוד ידו משחקת בשרשרת הזהב שעל צווארו. כעת, שלח את ידו אל נאד-יין אשר הונח בפניו; אלא שקול צעדים גסים, קרבים והולכים, גרם לו להרים את ראשו בחשדנות. שניים משומריו שלפו את חרבותיהם, תופסים עמדות לפני הדלת לקדם כל צרה שלא תבוא. אך משנפחתה דלת חדר המשמר, רווח להם.

"פורנול!" הזעיף לאורנסול את פניו, מזהה אף הוא את הברנש. הלה, אחד מעוזריו של ברומיל, היה בריה גחכנית, בעלת רגליים עקומות קמעה, אשר הציצה החומה אשר נקלעה מעל ראשו הזכירה ללאורנסול שיח מוזנח; היטב חשד בו, כי ריבוי כשרונו וחריצותו נופל אך במעט מזה של מפקדו הסרוח על המיטה. אי לכך, הקדיר גבותיו.
"מה מעשיך?" התיז לעברו, בקול שידידות רבה לא שרתה בו "מדוע אינך בתפקיד?"

הברנש נעמד מול לאורנסול, מחכך ידיו בלא שיראה כמתרשם או מפוחד יתר על המידה. "אני?" החזיר, משתעל ומסב פניו לרגע בכדי לרקוק אל פינת החדר "דווקא כן בתפקיד אני. ברומיל שלח אותי לעשות סיבוב קטן ונחמד אצל העיניים הצופיות שלנו, אם 'תה מבין את הכוונה, אחא. אז ככה עשיתי, וגם דג נחמד שליתי. מכתב קטן ויפה, וגם בשורות מעניינות יש בו, על דברתי".

לאורנסול התרומם בדי-עמל ממקומו, מושיט יד בכדי לקבל את האיגרת הבלויה, בעוד פורנול ממשיך.
"אבל מה, רוצה כסף הוא, המלשן הקטן. מצלצלים והרבה; הלכתי לחפש את ברומיל, זה למה הוא התחיל בכל העסק. אבל ברומיל רובץ כמו פגר עכשיו, בחיי..."

"אתה מספר לי?" הטיח היונאי הבכיר במרירות, פורש את הנייר הירוד והמקומט אל מול האור, ומאמץ עיניו לקרוא את הכתיב המשובש והמקוטע קמעה אשר קושקש במרכזו בקולמוס גס.

"אדון ברומיל הנאור! מצאתי בשבילך זבלי-איש, בוגדים בכתר ואויבי-שלום ערמומיים, אשר רובצים ומתחבאים בשלווה בין המשרתים הבכירים. חשבתי לי, שאתה תתעניין מאד במה שיש לי לומר ולהראות לך, אבל תביא איתך כסף והרבה, כי מה שתשמע שווה כל מלגלרין, שככה יהיה לי טוב. אני אחכה לך במטבח הישן אחרי-הצהריים, כי אוזניים לכותל, ויש כמה חברים שלא יאהבו את מה שיש לי לומר. אבל לשם אף אחד מהם לא נכנס. אני מחכה".

פניו של לאורנסול האדימו כליל.
"ועל שום מה ולמה נדמה לך, כי אני אתעסק בזה?" התפרץ לעברו "אם אמנם כך העלית בראשך הנבוב, שיבושם לך! אבל יש לי די עבודה שהותיר לי המפקד הכשרוני שלך גם בלא שאצטרך..."

פורנול, שחיוכו מדושן העונג נמחק מפניו באחת, נראה כעת אומלל למדי.
"אבל אחא... כלומר, כבוד הנציב" מחה "רק אתה מחזיק די כסף בשביל הבחור שלי ו...אם נפספס את הבוגדים, רק הכלום הגדול יודע מה הם יעשו בינתיים. אולי" יבב "הם יפזרו רעל באוכל של האחים מארצות השמש היפות? ברומיל אמר..."

"אם אשמע שם זה ולו פעם אחת נוספת, מישהו עשוי לשלם ביוקר!" נבח לאורנסול "לך ואמור לטיפש כי..." אזי נאלם, כאשר חצה הרהור שונה את פדחתו. אם אכן החדירו הרגריף או שונאי-שלום אחרים את סוכניהם אל בין המשרתים, אזי יכולים הם בלא ספק לנסות דבר-מה כדי לשבש את האירוסין הברוכים. דומה, כי אפילו גורר רגליים מרגיז כפורנול הטיב להבין זאת. מלבד זאת" הוסיף בליבו "אם אני אהיה זה שאחשוף את החבורה ההיא, אזכה בנקודות חשובות לפני המלך, ואשפיל כיאה וכנאה את הטפש ההוא, ארנמיר. מלבד זאת..." נד בראשו, חישב ומצא כי אותו אולם שכוח אל אינו רחוק מכאן אלא דקות הליכה מעטות.

'שתי ציפורים במכה אחת!' גיחך בליבו פנימה, מגיע להחלטה.
"נלך בעקבותיו!" הורה לאנשיו "ופקחו שבע עיניים, כולכם!" הוסיף בנחרצות "אם אכן עוקבים אחרי הברנש ההוא, עשויים הבוגדים לעשות צרות בטרם נסגור עליהם. נשק בהיכון!"

היונאים הנהנו, מזדקפים וממששים את ניצבי חרבותיהם, מהם סוקרים בחשדנות את הצללים סביבם, ומהם מגחכים בינם לבינם בסיפוק מעצם המחשבה על ה'צרות' המתרגשות לבוא. בשני טורים זהירים, הגיחו ויצאו מחדר המשמר, פורנול מוביל בחלוץ, מצית פנס ומגביהו מעל ראשו. כעת, היו צועדים במסדרון נוסף שרצפתו קורות עץ חורקות; המטבח הישן, ככל שזכר לאורנסול, השתרע ממש מעבר לקצהו המזרחי.
"מה בפיך על המודיע ההוא?" שאל את פורנול בהנמכת קול "האם ניתן לבטוח בו?"
ההולך בחלוץ גיחך.
"כאשר משלמים לו טוב די הצורך, אחא" החזיר בלא להסב ראשו "לא הייתי שם חמישה מלגלרינים של זהב על זה שהוא אכן אוהב בנפש ליום המחר הנאור, אבל חשבונות לסגור במגורי המשרתים בטח יש לו. וביננו" החזיר בקריצה "בין אם ככה ובין אם ככה, אין זה משנה בכלל. רבים מהמשרתים הבכירים, אני אומר לך, היו חיילים בצבא התוקפן ושונא השלום טאר-לינרוס, הלוואי וירקב באשפתות" הוסיף, רוקק פעם נוספת למרגלות הקיר הטחוב "וכל הרעל שלו נוטף מהם. יהיה נחמד מאד" התנהם "אם נוכל להפטר מכמה מהם ולהחליף אותם באנשים משלנו".

"יציב ונאור" הנהן לאורנסול, מודה בליבו כי התיר לעצמו לזלזל בברנש זה יתר על המידה.

עוד דברים אלו בפיו, ופורנול נעצר, מגביה את פנסו להאיר את הדלת הכפולה, אכולת הטחב, אשר השתרעה לפניהם.

"המטבח הישן" גרגר, עושה צעד קדימה ודוחף את אחת מכנפי הדלת. זו נראתה אכן, כמו הזיזה אי-מי ממקומה אך לפני שעה קצרה "קצת מסריח שמה, אבל לא נורא" גיחך "גם מלשנים לא מריחים תמיד כמו בושם, אם 'תה מבין אותי. ככה שהכל בסדר".

כעת, הדליקו עוד שניים מן היונאים לפידים, כדי להפיג במעט את האפלולית הכבדה שהשתרעה סביב; ריח טבח כבד עמד בחלל האוויר, גורם ללאורנסול לעוות את פניו ולהשתעל. משהתרגלו עיניו לעלטה, החל מביט בחשדנות סביבו; מולו, נפזרו ערמות של סירים גדולים וחלודים, גופם מרצד קלות באור הלפידים הקלוש, האדמומי; מריצות וכלי עבודה שאזוב וחזזית פשו בהם, לצד תילי-תילים של שקים עבשים וקדרות חרס סדוקות, אשר עכבישים קטנים ונתעבים טוו בהן את קוריהם. מאי-שם, טפטפו מיים, נוזלים באיטיות על משטח האבן הסדוקה.

פורנול לא נזקק אלא לדקה קצרה, טרם התעשת והחווה בידו.
"הנה, שמה מצטנף לו בחור החמד, מאחורי העמוד" גרגר, מורה באצבעו אל עבר גליל אבן עצום המתנשא אל-על, תומך בגג הקמור שמעליו. ואכן, אורה הקלוש של עששית זהר על הקירות והסירים בסמוך "בטוח חושדים בו, אם ככה הוא מסתתר" הוסיף, עושה צעד גס לאותו הכיוון. אלא שלאורנסול עיכב בעדו, סוקר את סביבתו באי-נחת.
"אתה!" הורה לאחד מאנשיו "שים עיין על דלת הכניסה. האחרים, נשק בהיכון, ושמרו על קשר עיין! כולי תקווה" התנהם לעבר פורנול "כי המידע שיספק אותו עכבר מסכן יהיה לי למועיל, אחרת הוא מסתכן בנפשו".

היונאים תפסו עמדות סביב, בעוד פורנול עוקף את גוש האבן הגדול, בואך אל אור העששית.
"זמן לקום, אחי הצנום!" קרא "דוד פורנול בא, וגם שק עם כסף הביא ו...אהוי, לכל הרוחות!" גידף, כושל לאחור בפנים חיוורות.
לאורנסול זינק קדימה בלא לאבד זמן, שולף את חרבו מן הנדן בעצם זינוקו. ברגע הבא, מצא עצמו בוהה בפנים מזוגגות, מתנדנדות על חבל עבה התלוי מן התקרה. עיניו של המת היו פעורות באימה, בעוד מטפחת עבה ומלוכלכת הודקה הדק-היטב על פיו. ארקלורן, מעט דם קרוש למחצה עודו נוטף מרקתו על המטפחת וצווארון מדי השוער ההדורים שעטה לגופו, נתלה באוויר, רגליו הרזות מתנודדות מחצית המטר מעל הקרקע.

"בוגדים, חשוכי-לבב, חז..." החל פורנול מיבב. אלא, שבאותו הרגע קרו דברים רבים:

דבריו של פורנול נקטעו באנקת כאב, כאשר התמוטט כהרף-עין, חץ אפור-נוצה נעוץ בגרונו. השומר שליד דלת הכניסה צרח, בעודו מופל ארצה ונעלם מעיניו של לאורנסול. הנציב זעק בזעם, חומק כהרף-עיין משני חיצים נוספים שנשלחו לעברו; צרחותיהם של היונאים המופתעים נמהלו בזמזום הקשתות; לפחות ארבע או חמש. כעת, הבחינו עיניו של הנציב בדמויות חשוכות ורעולות פנים; התוקפים לא עטו עליהם שיריון, אולם החרבות והקשתות שנשאו משובחות היו, ופגיעתן קטלנית. בלא לחשוב פעמיים, הטיל עצמו לאורנסול על הראשון בהם.
"עליהם!" צרח לאנשיו "שמרו על האגפים שלכם! הרגו אותם, את הבוגדים הרצחניים ואכולי הטינופת!"

בו-בעת, התנגשה חרבו בכח רב עם להבו של התוקף שמולו. הלה נהדף לרגע, אולם שב והסתער, עיניו האפורות בוערות.
"אני לכשעצמי" סינן מתחת לברדסו "הייתי מעדיף כינוי אחר; מה דעתך על גברים אשר לא שכחו כיצד טבחת את חבריהם ואת ילדיהם באנפלאס, קצב מנוול שכמותך?!"

לאורנסול עיקם את שפתותיו בבוז.

"היה זה כבוד ועונג גדול, לשלוח את אויבי יום המחר אל הריק הגדול שאין אחריו דבר" ריסס מבין שיניו, מתעה את אויבו "ואתה תלך בעקבותיהם חיש-מהר, בוגד בכתר!" דברים אלו על שפתיו, שילח דקירה מהירה שלא החטיאה, מפילה את יריבו אפיים ארצה, להתבוסס בדמו על הרצפה המטונפת.

מסביב, הסתערו אנשיו של לאורנסול בשצף-קצף על יריביהם; כמה מהם התמוטטו בעצם זינוקם מן החיצים אשר נורו לעברם מאפס-טווח, אולם האחרים לא נעצרו, כופים על רעולי הפנים להשליך את הקשתות ולשלוף את חרבותיהם. ברזל הקיש בברזל, וזעקות הנופלים הדהדו סביב; איש לא ציפה למידת הרחמים, ואף לא זכה לה. לאורנסול לחם כמטורף, ניסוט מדרכו של יריב נוסף, אשר הסתער עליו בכוונה לשפדו בחנית, ממעידו ומטיחו, מופתע ומגדף, אל תוך ערמת סירים אשר נפזרה לכל עבר בקרקוש עמום. לרגע, נפנה להאבק בתוקף נוסף, ומקץ מאבק חרבות קצר הטילו פצוע לאחור, חתך מדמם נפער לכל אורך צידו. אלא שמסביב הלך המצב והורע במהירות; התוקפים מעטים היו, אך מיומנים ואכזריים, וההפתעה עמדה לצידם. כעת, עמדו אך שליש מן היונאים על רגליהם. בצרחה נואשת, הוכרע-נפל עוד אחד מן היונאים ארצה, מתמוטט בכבדות סמוך מאד לרגלי אדונו.

"פלסו דרך לאחור בלחימה!" הזדעק הנציב, מתנשף "שמרו על קשר עיין, לכל הרוחות!"

אלא שכעת, חסם אותו תוקף נוסף, אוחז חרב ארוכה וכבדה בשתי ידיו. פניו של זה האחרון היו גלויים, באשר מכת חרבו של אחד היונאים קרעה את ברדסו מעליו. לרגע, הצטלבו חרבותיהם בכח רב. לאורנסול הכה ימינה ושמאלה, מנסה להביך את יריבו ולחדור את הגנתו, אלא שתוקף זה היה נוקשה ומיומן מקודמיו; פחד פתאומי עולה בקרבו, הישיר היונאי את מבטו אל יריבו. אזי, זיהה באחת את הפנים הנחושות, ואת הרטיה השחורה אשר כיסתה את עינו השמאלית של יריבו.
"אתה!" נאנק, קבס עולה בגרונו. חיוך נטול רחמים עלה על פניו התוקף.

"ברוכה הפגישה, כלבו של לאנראד!" רעם קולו הקודר, כמטעים פסוק מאגדה עתיקת-יומין "מות עתה, ויקחך אופל!"

לאורנסול זעק במלוא גרונו, והקירות הטחובים החזירו הד; יאושו מקנה לו כח מכופל, שב והסתער על אויבו. אם לא יחלץ עצמו מכאן במהירות, הטיב לדעת, יהיה אבוד בתוך רגע קט.

* * *

מאחורי הדלת המוגפת של חדריה, רכנה רולאנדה על השולחן במבוכה; שערה הבהיר נפזר באי-סדר על צווארה וכתפיה, כאשר תפסה בדף נייר נוסף וקרעה אותו בפחי-נפש. השמש נעה בינות לחלונותיה, וכעת החלה נוטה מערבה. אלא שהגבירה הסופרת לא הצליחה להתקדם כמעט כהו-זה בכתיבתה. אך במעומעם, זכרה כי גמרה אומר בדעתה לכתוב בזו הפעם על ריקוד הכשפים העליז של ננסי העננים, המחנכים את הילדים הרכים לאהבת אדם ושאר מידות טובות.
אלא שדף אומלל ובלתי משביע רצון זה אשר נשמט באפס-קול אל סל הניירות היה החמישי או השישי במספרו מאז התיישבה מול שולחנה, מסיטה הצידה את תערובת הניירות והגווילים, ומנסה ליתן מעט סדר בנפשה הסוערת. אף המהומה אשר התחוללה בחוץ, והדיה הטיבו לטפס ולהגיע אל חלונותיה לא סייעה בידה, בלשון המעטה. אלא שאי-כה, סרבה לקום ולהליט את הוילונות; כמו חשש אי-מה במסתרי נפשה להוותר בדד עם העלטה. פעם אחת, קמה ממושבה וניגשה אל החלון, כאשר שמעה את תרועת החצוצרות ואת שאגת המומאק שבאה בעקבותיה. אלא שעד מהרה שבה אל קולמוסה, מסרבת לרדת אל אולם קבלת הפנים. השר לאנראד, לו היה כאן, היה וודאי נוזף בה ברכות על כך, כדרכו מדי פעם בפעם, ומעיר לה כי עליה לבוא וליתן עיניה בזרים הברוכים, בכדי שהדבר יעשיר ויפרה את כתיבתה, כלשונו. אלא שרולאנדה חשה עצמה עסוקה מדי, מה גם שאלאדון יהיה שם... בכל מאדה חשה, כי טרם הגיעה העת לחזור ולהראות בחברתו.

"לפחות יכול היה לשלוח לי זר פרחים בתור התנצלות!" התמרמרה, בעודה נוטלת דף חדש ופורשת אותו לפניה. אוטמת אוזניה לפטפוטן המרגיז של המשרתות העולה מן המסדרון שמחוץ לדלתה, ישרה את קולמוסה, והחלה כותבת באיטיות;

"מול עיר ננס זהר פנס,
וחיוכו כה מנומס..."

מעווה את פניה, העבירה קו שחור של דיו על שתי השורות שכתבה זה-עתה. ככל הנראה, לא עמדה בה נפשה העגמומית לחבר מזמורים עליזים, או שמא, לא צלחה היום לדבר, מלבד להג-פעוטות מקושקש, מתוק עד כדי מיאוס? נאנחת, החליטה לעבור לכתוב את התאורים. את שיר הננסים תוסיף לאחר מכן, לכשתעלה הרוח המתאימה בפניה. מאמצת את אצבעותיה הדקות, שבה ואחזה את הקולמוס בעדינות, אוזרת את כל כוחה כדי להטיב ולהתרכז.

"השמיים הכחולים שמול עיר הננסים היו כה יפים, עד כי זהרו כיהלומים גדולים ומסבירי פנים" החלה כותבת באיטיות, מהורהרת. קווצה גדולה משערות ראשה נפלה על פניה, ורולאנדה הסיטה אותה בקוצר-רוח, ואזי המשיכה.
"רוח טובה נשבה מן השמש המתוקה, החמה והזהובה. הננסים הטובים, אשר הילכו על ענני הצמר העבים, שמחו מאד על הרוח והשמש, ושמחו עוד יותר, משראו מולם את הענק הנחמד, בעל מטריית הקסמים. עד מהרה, החלו רוקדים, קופצים ומפזזים מסביבו, כשהם שרים שיר עליז במלוא גרונם הדקיק, הענק חייך, וברך אותם בברכה מנומסת של בוקר-טוב, ואזי..."

ליבה של רולאנדה החסיר פעימה. הקולמוס חרק, שורט את הנייר, מניע את ידה במהירות גדלה והולכת.
"ואזי, שלפו לפתע הננסים את קרדומותיהם, צווחו בלעג והחלו הולמים, חותכים נתחים-נתחים מבשרו של הענק. זעקה נוראה של כאב בקעה מגרונו, כאשר נקצץ בשרו, ומעיין אדום וגועש של דם ניתך על הענן והלאה ממנו, יורד כגשם מבעית על הארץ הבלתי-חושדת המשתרעת למטה..."

רולאנדה נאנקה מאימה, עוצרת לפתע ומביטה בפה פעור בשורות שזה עתה כתבה.
"מהו טירוף זה?" מלמלה ברעד, מקרבת אליה את הנייר וקוראת שוב ושוב את השורות שנכתבו עליו ביד רוטטת. לשווא צבטה את עצמה עד כאב; דברי הבלע שכתבה זה עתה נותרו להתנוסס על מכונם, שחור על גבי לבן. ליבה הלם כמחשב להתפקע, כאשר נטלה את הנייר וקרעה אותו לגזרים, חשה כאילו נאבקת היא בנחש צפע המתפתל בתוך ידיה. רגע ארוך לאחר מכן, נשענה חלושות לאחור, מתנשמת בכבדות. עשר דקות תמימות חלפו, לפחות, טרם הצליחה להזדקף במושבה ולשוב אל הקולמוס ביד רועדת והססנית. אלא שבזו הפעם, היתה התוצאה מבעיתה עוד יותר:

"בצווחה פולחת כליות ולב, הנמיך הצל המכונף עוף, פורש את כנפיו השחורות מעלטת הלילה מעל שדות הקרב העתיקים; במבטו הקטלן, ראה את העיר הנמה את שנתה מתחתיו, זוכר כל פרט ופרט מן הקרב האדיר אשר התחולל לפני דורות רבים. הרוח הצוננת שרקה ויללה סביב, שמחה על שוב העלטה הממיתה, אותה חסרה שנים לאין-מספר. הצל הביט בלעג מטה, מעלה בזכרונו את בליסטראות הענק, אשר הטילו על מגיני העיר את ראשיהם הערופים של חבריהם המתים; את מגדלי המצור השחורים, אשר התקדמו במאותיהם אל החומות, ואת ההמון המשחר לטרף, המשליך עצמו גל אחר גל על החומות הבצורות, בלא דעת נפשו. הצל שב וצרח בשקיקה, גוהר כענן על המגדל הגאה המזדקר מעל העיר האומללה. כל זאת וגרוע מכך, ידע היטב, ישוב ויתרחש פעם נוספת"

צרחת אימה נפלטה מפיה של רולאנדה, והיא ביקשה להשליך מידה את הקולמוס. אלא שעבר רגע ארוך עד אשר שבה ידה לציית לה. שבה וזועקת, דחפה רולאנדה בפראות את בקבוק הדיו, משלחת אותו להתנפץ בקול רעש גדול על הרצפה. מתייפחת כחיה פצועה, עטה על הנייר וקרעתו לגזרים בציפורניה. לבסוף, נשמטה אין-אונים על השולחן, מליטה את ראשה בזרועותיה. גווילים נפזרו לכל עבר, אלא שהיא לא שתה ליבה אליהם. שפתיה נעו בלא השמע הגה, בעוד מוחה הקודח נאבק לשמור על שפיותו; אלא שאז, החלה רועדת בכל גופה, כאשר טיפסה אימה קרה והתגנבה במעלה גווה. בידיעה העולה על כוחם של חושים, ידעה לפתע כי אין היא לבדה.
"מי אתה? כיצד העזת..." החלה מוחה, מסתובבת בחולשה; אלא שלא היו שם דבר, מלבד הצללים הזוחלים לאיטם על השטיח. לרגע, דמו בעיניה כאצבעות ארוכות אשר ניתקו מן הקיר והחלו סוגרות לעברה בלא חיפזון, איטיות ובוטחות. לשדה של רולאנדה קפא בקרבה. רגע, התרוממה ממקומה, עיניה הקרועות לרווחה משועבדות לאותו משחק נצחי של אור וצל, הנאבקים ביניהם על קירות החדר ועל השטיח, ובמשנהו שמעה, והנה הוא דובר אליה; כה צלול ועז היה קולו המצווה, עד כי אחז בה כאב נורא, והיא דימתה כי הנה מחשב ראשה להתפוצץ מעל כתפיה. אלא שהקול לא הרפה; רצונו אפף את החדר, מרווה את חללו במילות סתרים תקיפות.

ואזי, נכנעה מנורת השולחן שבסמוך והתרסקה לרסיסים. כל התריסים נפרצו לרווחה, משלחים את רוח הסתיו הקרה אל החדר פנימה. באנחה מעוררת רחמים, קרסה רולאנדה תחתיה, מתמוטטת בזרועות פרושות לרווחה לצד שולחנה.

* * *

ההמולה במסדרון העולה מן המטבח הגדול אל אולם קבלות הפנים היתה מחרשת-אוזניים. טילאמון, מלוהט ונוטף זעה מכף רגל ועד ראש, התרוצץ סביב, מזרז וגוער בקולו החלוש, בעוד הטבחים והמלצרים היגעים מתנודדים קדימה ואחורה, כעומדים ליפול בכל רגע תחת נטל משאם; מגשי ענק מכוסים, שאדים מגרים עולים מהם, עגלות מטבח עמוסות דברי מאפה, וקערות ענק מלאות עד גדותיהם במגדנות מתוקות וסמיכות, נוטפות פיסות פרי וקישוטים בשלל צבעים.
טילאמון, כעוס ונבוך, עשה כמיטב יכולתו, לא חוסך גערות מכל משרת אשר עלה לאל ידו למצוא; אלא שהתקרובת היתה רחוקה משלמות, והוא ידע זאת היטב. ליבו הלם בפראות, כאשר העלה בדעתו את זעם המלך, אשר עשוי להינתך עליו במלוא עוזו עד רדת היום, ולחייו הרזות סמקו מכעס. דווקא כעת, מכל הזמנים הארורים באשר הם, בחר רב הטבחים להעלם; לשווא התרוצצו נערי המטבח וחיפשו אותו בכל פינה במחסנים ובמגורי המשרתים. לורגיר השמן נעלם, כאילו פערה האדמה פיה ובלעתו; ודווקא כעת, כמו להכעיס, התבשר טילאמון כי חלק ניכר מהתקרובת ומן היין המתובל החם נגמר מהר מן הצפוי, והאורחים דורשים כי תובא להם תוספת.

"איזה יתוש עקץ אותו, את השוטה?" מלמל בינו לבין עצמו, ואזי ננער, שולח מבט זועם מלווה בנפנוף יד אל חבורת משרתות העומדת בסמוך.
"היי, אתן!" גער רב המשרתים "חדלו מלרכל, בשם הואלאר, ורוצו לעזור לטבחים! האינכם רואות כי הם כמעט ומתמוטטים תחת הקדרות הארורות ההן?"

לאמיתו של דבר, ידע טילאמון היטב על מה עומדות ומרכלות הן בשפל-קול. אף לאוזניו הגיעו מילים מספר על מחלה מוזרה אשר פקדה את סופרת המלך. אי-מי סיפר לו בחטף, כי בנות ליוויתה מצואה מוטלת באמצע חדרה, ומצחה הקודח לוהט כאילו היה עולה באש.
'ומי יאשים אותה, את המסכנה?' הרהר בינו לבינו, בטרם שב והחיש צעד, מחלק את המשאות וגוער באחד הטבחים הצעירים, אשר נעצר בקרן זווית כדי להשען על הקיר ולפהק ארוכות. אחר, משראה כיצד מוכנסת הכבודה סוף-סוף אל חדר ההגשה שלצד האולם, חמק דרך אחת הדלתות הצדדיות אל פאתיו של זה האחרון. שומה עליו, הרהר ביגיעה, לשים עיין על המלצרים ולראות האם מצליח רודיון למלא את תפקידו כשורה.

פרץ של מוזיקה חיננית ועליזה קידמה את פניו בהכנסו. אולם קבלת הפנים דמה למערבולת גדולה של צבעים, גוונים וקולות; שמלותיהן הססגוניות של בנות האצולה התערבבו בשלל הניסים והמפות, ובאורן הזוהר של עשרות מנורות עשויות בדולח, אשר יובאו לכאן מנקרת הלם, בשנים בהן עמדה עדיין הברית העתיקה בתוקפה. המקום מלא מפה לפה בנכבדים ושועי-ארץ, ואחרים היו מוסיפים ובאים. דומה, כי מקומו של איש משועי עיר הבירה לא נפקד, ורבים מנכבדי המחוזות הטריחו עצמם אף הם אל המגדל הלבן מבעוד מועד. אף כי טילאמון ניחש בליבו כי רבים התמרמרו בסתר ליבם על מהלכיו המדיניים של הוד-מלכותו, הרי שמעטים בלבד העזו להחרים את קבלת הפנים לה זכה רמבאדא. הכל ידעו כי צעד זה עשוי לעורר את זעם המלך, מה גם שאלאדון נודע מזה שנים בנשפיותיו המפוארות.

טילאמון יכול היה לראות את המלך, עיניו קורנות יהירות, ניצב ליד כס הכבוד ומנהל שיחה עם ארנמיר, מפקדם של שומרי המגדל. נסיך אומבאר רבץ בנחת בסמוך, שעון במתינות בכסאו ועוסק במרץ בחיסולה של צלחת מאפים מתוקים וכופתאות של בשר-ברבור מעודן. טילאמון השתהה אך לרגע, לתור בעיניו אחר רודיון ולראות כי הכל כשורה. לאחר מכן, מיהר וחמק מן הדלת והחוצה. הדבר האחרון לו השתוקק כעת, ידע היטב, היה להתקל במבט עיניו הרושפות של המלך.

הנסיך רמבאדא, מצידו, מצא עצמו כעת זנוח במידת-מה; אמירת הברכות הרשמיות ושאר עניינים שבטקס תמה זה מכבר, ואף הגשת המנות העיקריות חלפה-עברה; כעת, היו המסובים מקנחים במיני מגדנות ומנעמים, החל ביונים שלוקות וממולאות בליל של ירק עדין ועלי תיבול, וכלה במאפים מתוקים ונימוכים בפה, להם נטה הנסיך אהבת נפש מן הרגע בו שזפה אותם עינו לראשונה.
כעת, דרשו עניינים מספר את דעת המלך, גורמים לו להותיר את אורחו הכבוד ישוב בדד על כסאו, מוקף בשומרי ראשו החשדנים, אשר לא פסקו מלפזול סביבם בעיניים קודרות. זרים היו באולם זה, וכך גם הוא; אלא שבניגוד לאנשיו המתוחים, דגל ראמבדא מאז ומעולם בגישה, לפיה אין ליתן לדאגות ולחצי הכוס הריקה למנוע ממנו להפיק הנאה זהירה ממה שיש; וכעת, היו לפניו מנעמים בשפע. כעת, מצא הנסיך את עצמו בשלב אותו היה מכנה בינו לבין עצמו 'כרסומים בעלמא על דרך הרהור'. לוגם בשקיקה מגביעו ומעלים כופתאה נוספת אל תוך מלתעותיו העמוסות בעייפה, החל חוכך ושוקל בדעתו את מאורעות היום, ואת כל הדברים אשר הגיעו אל אוזניו בתוך האולם המהודר. מדי-פעם, היה זוקר עין מתעניינת אל עבר שמלתה של אחת הגברות ההדורות החולפת בסמוך, נעלמת ביעף בתוך הקהל או עוצרת לרגע בכדי להחוות קידה קלילה.

שולח יד איטית לנגב את הרוטב מסנטרו, עקב בזווית עינו אחרי מארחו הגאה, אשר פנה כעת להחליף דברים עם בן אצולה צעיר וזחוח דעת הלבוש מחלצות מפוארות; נחרת בוז חרישית נפלטה מפיו של ההראדרי, כאשר חלפה על מבטו המטופש של הברנש ועל צווארו המתנודד, אשר הקנה לו חזות של גמל שתוי. מאחר וראמבדא הספיק לשמוע דבר או שניים על אודות אותו הולל צעיר, לא הופתע מן המחזה כלל ועיקר. כעת, היה רונדיל מלמאדון מאנפף דבר-מה בקולו הגבוה, ואחר הרים את כוסו ולגם לרוויה.
"תאונה אומללה מתחתיתה של שרשרת המזון" גיחך ראמבדא בתוך כסאו, מהרהר מה היה גורלו של הלה לו הוטל עליו להיות בעל אדמות בהאראד; מן הסתם, לא היה שורד אלא זמן קצר ביותר, אם בכלל. הנסיך הטיב לזכור, מה ציווה אביו לעשות, לפני שנים מספר, באציל צעיר אשר גולמניותו המשוועת העלתה את חמתו; בפקודת המלך, נכפת ביש המזל בשלשלת מאחורי קרנף משתולל, אשר שוחרר במעלה אפיקו של נהר האראב.

כעת, היה המלך מהנהן בעייפות, מתקשה אף להעמיד פנים כי הוא מוסיף להאזין ללהגו של האוויל הצעיר; ניכר היה בפניו, ציין ראמבדא בינו לבין עצמו, כי דבר מה טרד את דעתו. אולי השמועה כי אחת מגבירות חצרו חלתה בפתאומיות מוזרה. הרשף המסוכן בעיניו של המלך גבר בהדרגה, עד אשר עצר ההראדרי את נשימתו, מחכה להתפרצות הזעם הקרבה והולכת. אלא שמזלו של רונדיל שיחק לו בזו הפעם, ואי-כה הצליח להפרד בשלום מעל פני המלך. כעת, שמעו ראמבדא מאנפף בקולו בזעם אל עבר אשה כתומת שער ועוטת שיריון קל, ככל הנראה מנהיגת שומרי ראשו:
"אוף, סילדוריאל!" נאק כמחאה, מרפה מן הגביע שבידו ומעווה את פניו "הכיצד העזת לכנות נוזל סר-טעם זה 'יין מוסקט' ולהניח לו לזהם את חיכי? חושי להביא לי דבר-מה אחר, משובח באמת. מהרי!"

ראמבדא משך בכתפיו, כאשר נעלם רונדיל הצעיר מטווח ראייתו. המשתה החל להיות לו לזרא, והוא השתוקק לרגע בו יגמר, מאפשר לו לעלות לפוש על מיטה רכה. הנסיך לא פקפק מעולם כי המומאקיל היו גאוות עמו, אלא שחרף זאת, הרי שמסע ממושך על גבו של אחד מהם לא הטיב עם ישבנו ושריריו הדאובים. כמו כן, הרי שהמוזיקה הגונדורית לא נעמה לאוזניו; מנגינותיהם ומנהגם של אנשי הדרום לא היו שגורים עדיין ברחבי ארץ זו, מלבד אצל כמה מן היונאים. הנסיך גיחך, כאשר הרהר בדרך בה נראו הללו כעושים כל מאמץ לחקות את דרכיהם וטעמם של בני עמו, כמו גם של בני המזרח.
"מה מניע אותם לכך?" שאל עצמו, לא בפעם הראשונה; מן הסתם, לא שיער רוב-רובה של אותה עדת בני תשחורת שוטים, עד כמה נלעגים נראו בעיני 'אחיהם מארצות השמש היפות'. אלא שראמבדא שיער כי יש להם, ליונאים, מניעים משלהם: שמא, להשתמש בהארד וראהון ככלים לניגוח יריביהם מבית, ושמא אף סיבות מעבר לכך, אשר טרם נתגלו לו. מקמט את מצחו, שבה מחשבתו אל השר לאנראד. בניגוד לרבים מבני עדתו, לא היה הלה שוטה כלל ועיקר. אדרבא: בביקוריו באומבאר ובנסיכויות אחרות, עלה בידיו להתחבב ולשאת חן וחסד בעיני רבים מן הנסיכים ומועצותיהם. אפילו אביו החשדן של ראמבדא, אשר אך לפני שנים מעטות הצהיר כי לא יבטח לעולם בגונדורי חי, הלך שבי אחרי גינוניו הרכים והחשיבו ידיד אמת להאראד. אלא שהנסיך עצמו לא יכול היה להמנע מתמיהה קלושה, אשר אף מתק דיבורו של ראש היונאים לא יכול היה להשקיטה לחלוטין. ככל אשר הרהר בכך, סבר ראמבדא, כי אי-כה, חסר אחד מחלקי התצרף, אשר עשוי היה לשפוך אור נוסף על הידוע לו ולאביו. בינו לבינו, גמר אומר לחקור ולדרוש בעניין במהלך ביקורו הנוכחי. אלא שכעת, באופן מפתיע, החליט השר לאנראד בלא התראה להוותר יומיים נוספים במצודת בני-ברית אשר בדרום הפלנור, מותיר את ראמבדא תמה ואכול ספקות.
אלא שכעת טרדו אף דברים אחרים את מנוחתו; חרף קבלת הפנים הלבבית, הגיעו לאוזניו השמועות כי כמה מן החשובים בשועי גונדור עומדים איתן בהתנגדותם לאירוסין, והצלחת עניינו במועצה איננו מובטח. הנסיך קימט את מצחו, יודע היטב כי אף בהראד לא חסרו מתנגדים לעניין זה; השפלה במועצת שועי-גונדור עשויה לשפוך שמן על המדורה, ואף לשוב ולהאדיר את כוחם של יריבי אביו; תבוסתו המוחצת וחיסולו של אגוהאבה משפלת באהיבאר באביב האחרון עיכבה את התלכדותם מחדש, אך שוטה יהיה מי שיתפתה לסבור כי עתידה היא למנעה לחלוטין.

צללית קטנת קומה, שופעת חיוכים חנפניים, ניערה את ההראדרי מהרהוריו, גורמת לו להזעיף גבות; רודיון משרת המלך רצרץ על מרצפות השיש בסמוך, נושא עמו מגש זהוב עמוס בדברי מתיקה; מכשהגיע לפניו, קד עמוקות, שופע חיוכים חנפים מן הסוג המאוס ביותר על הנסיך, בעודו מציע לו מן התופינים.

'עכברוש מאוס' מלמל ראמבדא בליבו, נזכר בגידופים ששלח המלך בעקבותיו לפני דקות ספורות, מורה לו להסתלק בתנועת יד אשר אינה משתמעת לשתי פנים. היטב זכר את אזהרתו הרטנונית של אלאדון, כי משרת נבזה זה עשוי להמצא כשהוא מצוטט מאחורי הדלתות. אי לכך, הורה ראמבדא לאנשיו להטיב ולפקוח עליו עיין.
'אההה...' נאנק, מתיר לעצמו להנות להרף-רגע מן המחשבה המענגת על רגלו האפורה של מומאק, היורדת על רודיון הלז ומוחצת אותו ביסודיות ובלא חיפזון אל תוך אבני המרצפת. אזי, התנער, מבחין בגבר הגבוה הקרב לעברו, מלבושו המפואר בגוני השחור והזהב, וחיוך מנומס על פניו הגאות. ראמבדא נדרך כולו, שב ושולח ידו אל הצלחות שלפניו, ממהר לשוב וללבוש גון פנים אטום ולעסני.

"ברוך תהיה בבואך לקריה צנועה זו, נסיך אומבאר" הפטיר אר-קאהרדול בשופי ונחת, קד קידת חצר מסוגננת "כולי שמחה על הידידות החדשה אשר זרחה בין ארצותנו, הוד-נסיכותך" ראמבדא הנהן באדישות מעושה, מוסיף ללעוס את התופין לעוס-היטב בין שפתיו, אגב השמעת דבר-תשובה עמום.

"וכמו גם" הוסיף מושל דורתאנג במהירות "ברכות כנות על הדרך בה עלה ביד אביך לבלום את נסיכי הנחש השחור כליל, ולפנות את זמנו לעסוק בעניינים משמחים יותר, כגון אירוסי בתו".
ראמבדא המופתע נשנק, כמעט ויורק את התופין מפיו. בתוך רגע, התעשת והשיב את חיוכו על פניו, אלא שמתחת לזאת רתח מזעם; אותו שבריר שניה בה לא שלט בעצמו, יכול היה להספיק למושל הערמומי בכדי ללמוד ממנו יתר על המידה.
"בהה!" הפטיר, מנופף את ידו בביטול, בעוד התופין מחליק, מר כלענה, במורד גרונו "הם חשובים כמתים, אם ישובו וירימו ראש כנגד השלום והסדר אשר השליט אבי הגדול, ירום הודו, או ישובו להטריד את ידידיו".

"לא התכוונתי לפקפק בכך" החזיר אר-קאהרדול, מדושן עונג "ולא אוסיף להטרידך עוד, ידידו הדגול של מלכי ואדוני; אינני אלא אציל מן השורה, צל חיוור לגדולתו ותפארתו של האדון החכם והאדיר בכוחו המושל בארמון זה. עם זאת, הינך מוזמן מקרב לב לבקר גם בארצי; אמנם, אין היא מרהיבת עיין ושרויה תחת הדרו של מלך" הוסיף, שמץ לגלוג מעודן נמהל בקולי "אולם מפחות האורודרוין מחשלות נשק רב ועשוי לתלפיות, והמכרות עמוקים ופוריים; העזתי לקוות כי בנו של הראדיבא ישמח ליתן מבטו בכל זאת, אם יעמוד לרשותו זמן פנוי די הצורך".
ראמבדא קימט מצחו, יודע היטב כי הוא עומד על קרקע מסוכנת.
"בטוחני כי הוד-מלכותו יורש אלסאר לא יתנגד לכך" הטעים בתשובה, מנסה לתהות על קנקנו של עוטה הזהוב והשחור המתנשא מעליו.
"הנני בטוח בכך" חייך אר-קאהרדול, זוקר גבותיו "אין כמותי נאמן למלכי ומקדם בברכה את ברית השלום המבורכת. אמנם, לפני שנה או שנתיים העזו שלוחיהם החצופים של נסיכי הנחש לפנות אלי ולבקש כי אמכור להם נשק ומכונות מלחמה בעבור הון עתק; אלא שאני סירבתי, כמובן, ובכל תוקף. חלילה לי מלחזק את יריביו בנפש של הוד-רוממותך הנסיכי, אותו אני מכבד בכל מאדי. זאת אף כי, לדבריך, הוכו שוק על ירך, ולא עוד ישובו להרים ראש בדורנו אנו", השיב, מחייך ברוב-משמעות.

ראמבדא נאלץ לאזור את כל כוחו בכדי שלא לפעור את פיו מרוב מבוכה. אלא שאי-כה הצליח בכך, מחייך ומשים עצמו כלא מבין.

פסיעות מספר ממקום עומדם, ננער המלך במאוחר משיחתו עם דוכס הרונדור ומושל לוסארנך; עיניו מלאו רשף וגיצים, משהבחין במעשיו של אר-קאהרדול.

'מה מזימות רוקם נחש ארור זה הפעם?' נזעקה נפשו, כאשר עקר עצמו מבני שיחו, שם פניו אל עבר מושל דורתאנג ונסיך אומבאר בכל המהירות אשר אפשר לו כבודו המלכותי, צעדו מלוהט ומאיים. המושל, אשר הבחין בו מבעוד מועד, מיהר לעשות צעד לאחור ולהחוות קידה מנומסת, מחייך מפה לאוזן.
"בזה הרגע בירכתי את אורחך הנכבד, ואף חיוויתי דעתי על קבלת הפנים הנאה" הפטיר, משועשע "אכן, טקס ותקרובת היאים למלך, וליורש אלסאר האציל על אחת כמה וכמה. אלא שלא התכוונתי, חלילה וחס, לגזול ממך את חברת הנסיך רם המעלה" הוסיף "אנא סלחו לי". ובזאת, קד פעם נוספת ונסוג לאחור, נבלע באחת בתוך הקהל.

"כולי תקווה, גיסי לעתיד, כי נהנית בחברתו של זה" הפטיר המלך, הזעם שעל פניו מוסווה אך במעט.

ראמבדא הבליע שיהוק, חש עצמו מושפל ונבוך "המממ..." השיב בעמימות, נוטל ממתק בכדי להרוויח זמן "הנני שמח תמיד להכיר את אציליך החזקים והנאמנים, הוד-מלכותך. רבות שמעתי ממנו בשבחך, מארחי האציל. ואם כבר באירוח ידובר" מיהר להוסיף "הרי שהגלילים המתוקים הללו הינם אכן מרניני לב ונפש" התנהם, תוחב את שללו לפיו "נימוכים בפה... והמרקם..."

בנקודה זו, חדל אלאדון מלהקשיב לשטף להגו של אורחו על אודות מאכל ומשקה.

'אלמלא היית מטומטם שכזה, הייתי כועס באמת ובתמים על הנחש המטונף' הרהר בליבו בבוז. אזי, עלה לפתע הרהור כפירה בליבו 'האם אכן היתה הברית עם תל הנמלים הזללן הזה כורח המציאות, כפי שטען השר לאנראד בפני?' שאל עצמו, שב וחש לפתע רצון עז לנטוש את הכל וללכת אל חדרה של רולאנדה.

"מייד אצווה כי יובא לך מגש שלם מאלו" פטר במרירות את אורחו "רודיון, היכן אתה מתרו..." פתח בהרמת קול, אלא שדבריו שוסעו בלא התראה, כפי שנפלחו ושוסעו כל יתר הקולות אשר מילאו את האולם. צרחת אימה גבוהה ומבוהלת שבקעה מפי אשה הדהדה בין הקירות המפוארים, באה ככל הנראה מחדר ההגשה. המשרתת שבה וצרחה בקול גבוה עוד יותר, זעקות זוועה וגניחות גועל של נשים וגברים אחרים מחרות-מחזיקות אחריה.

כבחלום, חש אלאדון כיצד הוא מזנק קדימה, דוחף בגסות את השומרים, המשרתים וכל אדם אחר אשר נקרה בדרכו. כבחלום, נדחק אל תוך חדר ההגשה, חולף-עובר בינות שומרים חיוורי פנים ומשרתות בוכיות, ועל פני רב המשרתים סופק הכפיים, אשר נראה קרוב להתעלף. ראמבדא, וכמה מן האצילים באו אחריו, מפגרים פסיעות-מה מאחורי גבו. אזי, ראה: על השולחן ניצב מגש כסף גדול עמוס ביונים שלוקות, אשר זה עתה הוסר מעליו המכסה; בני-מעיו של אלאדון התהפכו בקרבו כאשר הבחין בראש הערוף, שיד מלגלגת הציבתהו בתוך-תוכם של בעלי הכנף המתובלים; פניו המתות של הנציב לאורנסול דמו למסכה של שנאה וטירוף. קווצות שערו הפרוע גלשו מפדחתו, נפזרות בפראות על גבי התקרובת.

אלאדון שלח מבט נורא סביבו, רואה את הפנים הרבות מספור המביטות בו ובמחזה האיימים, סוקר אותם כמחפש אי-מי להאשים ולכלות בו את זעמו, לשווא.

"אתם..." ניסה לנהום באיום, אלא שקולו בגד בו, כאשר שבה עווית עזה של בחילה ואחזה את בטנו, לא מאפשרת לו אלא לגנוח מילים בלתי מובנות "ארורים, מי לכל השדים...". אלאדון שב והתעוות בכאב, כל האוכל אשר הריק על קרבו רובץ בבטנו כאבן כבדה ונתעבת. לעת עתה, לא ידע המלך הצעיר אלא דבר אחד: אי-מי דאג, פעם נוספת, להשפילו ולשימו לשחוק אל מול נסיך אומבאר וכל יתר אורחיו. לרגע, חש כי הנה בוערת כל ישותו באש מכלה.

'משהו... משהו חייב להעשות' רחשו שפתיו באין-קול.

© כל הזכויות שמורות, בכפוף לכל דין ובכפוף לזכויות היוצרים המקוריות על יצירותיו של טולקין. צילום, העתקה בכל דרך אחרת או שימוש מסחרי כלשהו אסורים בתכלית, בלא אישורו המפורש והמשותף של הכותב, בכתב ומראש. כל הפועל בניגוד להוראה זו מפר את החוק.