כרך ראשון: שלהבת הגבירה

| מעבר לפרק הבא | חזרה לפרק הקודם | חזרה אל דף השער |

פרק חמישי: כאדמומית היין

הדמדומים עמדו כבדים מעל המגדל הלבן; אור אדמומי, חמקמק, נצץ על גבי הויטראז'ים העתיקים של חלונות הלשכה המלכותית. השולחנות ועמודי הלשכה לבשו צבעים בגוני הדם הכהה, כמוהם כערמת האגרות השפוכה כאבן שאין לה הופכין על שולחנו של אלאדון הצעיר.

אלא, שאת דעת המלך העסיקו כעת עניינים אחרים; כעת, היה ישוב בתנוחה מרושלת קמעה על שולחן הלשכה, ראשו מוטה לאחור ושערו גולש באי-סדר על כתפיו. כעת, לגם בשקיקה מגביע הזהב שבידו, מרוקנו אל קרבו בפעם השביעית לערך מאז ראשית הערב. מעט מהנוזל האדמומי נשמט מבין שולי הגביע, נוטף בזרזיף דק על סנטרו, ומכתים את צווארונו הכהה.

"עוד!" לעלע בפה גדוש, מושיט בגסות את הגביע לעבר אחת העלמות המגישות. זו, פחד נוצץ בעיניה, צייתה בלא שיהוי. אלא, שחרף גסותו וקולו החריף, הרי מצב רוחו של השליט הצעיר היה מרומם בזה הערב, יותר משהיה מזה ימים רבים; קל וחומר מאז הוצא אותו צו מוזר האוסר מלבושי שני, יומיים קודם לכן. כעת, התפנה אלאדון לארח שלושה אצילים, אשר נודעו מזה שנים כתומכיו ובני בריתו. אלו, אשר זה לא כבר הגיעו אל המגדל הלבן בכדי לקחת חלק בעצרת שועי גונדור, הוזמנו אל חדר הלשכה להשיק כוסיות לכבוד האירוסין הקרבים והולכים.

כעת, הרקיעה המהומה שחקים; המסובים, שסעדו ליבם והטיבוהו בבקבוקי משקה משובח אשר הוטמן במרתף עוד בימי טאר-לינרוס, לא חסכו מן המלך תשבוחות ודברי-הלל; הדוכס דאריון מהרונדור נמנה על מחנה אנשי המלך מזה שנים, באדיקות אשר הלכה וגברה ככל שהורעו היחסים בין הכתר לבין יריבו ושנוא נפשו, נסיך דול-אמרות. כמוהו בדיוק היה רונדיל הצעיר, רוזן לאמאדון ההררית: צעיר הולל זה מקורב היה אל היונאים אף טרם ירש את כס אביו, שלוש שנים קודם לכן. השלישי שבין האורחים, הנציב לָאוּרנְסוּל, שלישו ואיש אמונו של השר לאנראד, משל במצוות המלך בנחלות רחבות במזרח אנפלאס, מאז דיכאו היונאים את מרד ותיקי המלחמה וכוהני המורשת שפרץ באיזורים אלו בראשית שנות שלטונו של אלאדון.

כעת, שררה עליצות מרובה סביב השולחן. המשרתים הלכו ובאו מסביב, עמלניים כדבורים, נושאים משקאות ומגשים כסופים וזהובים עמוסים במגדנות ודברי-מתיקה פריכים. אלאדון, קולו רועם, סיפר דבר-מה אשר נראה בעיניו מצחיק למדי. מרעיו געו בצחוק, הולמים על השולחן באגרופיהם.

"כוס נוספת לחייו של הוד מלכותו, הדגול והעצום במלכים!" צעק רונדיל הצעיר ברוב-מהומה, מטלטל את ראשו ימינה ושמאלה בגיחוך; הרוזן הצעיר ניחן בצוואר ארוך למדי ובגרוגרת גדולה, אשר חברו יחד עם שיניו הקדמיות הבולטות במקצת להקנות לו, בעיני מקטרגיו, חזות כשל מכרסם או גמל מוזר.
"ולחיי המחנה הנאור, ונצחון ברכת הקדמה בעצרת הבאה עלינו לטובה!" המהם לאורנסול, אור השקיעה מאיר היטב את חיטובי פניו המחודדים, ונוצץ על סמלי היונה פעורת המקור הנעוצים לו בצווארונו ודש שרוולו. עיניו של היונאי נצצו, מדושנות עונג, בעת שהורמו הגביעים, משיקים זה בזה ברוב מהומה.

"כה יהי רצון!" החרה החזיק אחריהם דוכס הרונדור "אלא שהנצחון מובטח" הוסיף, שולח יד להטיב את הפאה הנוכרית הלבנה המעטרת את ראשו העגלגל "אך אצילים מעטים יהיו כה נועזים ושוטים בכדי להמרות את פיך, מלך דגול... לא יותר מקומץ, אם תשאל לדעתי. כעת" הוסיף, סומק עולה על פניו הדשנות "לא נותר אלא לטפל בשני המורדים המחוצפים, מאלווין מאיזנגארד והנסיך קיריון, יקחהו האופל ויבלעהו!"

השנאה והזעם להטו בעיניו של הדוכס, כאשר הגה שם זה. אלאדון, מעלה חיוך של ביטול על פניו, בעוד דאריון מוסיף להשמיץ את יריבו המושבע בלהט, שפתיו רוטטות ואגרופיו קפוצים. המלך הצעיר הבליע גיחוך; היטב ידע את טיבו של המאורע, בעקבותיו הפכו אדוני הרונדור ונסיך דול-אמרות ליריבים בלב ובנפש; אותו נסיון נפל לשדך בין יוצאי חלציהם, מיריאל בישת המזל ומנלרוס השנון ואוהב החיים. סיפור המעשה על אודות שייט התענוגות שאורגן לזוג נפוץ עד מהרה בכל פונדקי גונדור, ואף לאוזני המלך הגיע: כיצד, לאחר מחצית היום בלבד, נסה מיריאל הבוכיה בחזרה אל בית אביה. מנלרוס, מצידו, החל מספר עד-מהרה בלשון ציורית כיצד עמדו לו כוחו וגבורתו 'להחלץ מטלפי טרול המערות מהרנוסט', מעשיה ססגונית ומרובת פרטים אשר נפוצה בפי-כל, וגרמה למיריאל להסתגר בארמון אביה ולסרב לצאת משם למעלה משנה תמימה. מאז, חלפו רוחות רעות בין הרנוסט לבית אימרהיל; הדוכס והנסיך סרבו לדבר זה עם זה, ואנשיהם החמושים התכתשו מדי פעם בפעם; לפחות פעמיים נפלו אבדות בנפש משני הצדדים. כעת, משהעלה הנסיך קיריון את חמתו של אלאדון, באשר עמד והוקיע הלה את האירוסין בפומבי כ"פשע, בגידה ורפש", ואף הוסיף כי אין בכוונתו לנכוח כלל ועיקר בעצרת שמכנס המלך, לא אחר דאריון לנסות ולנצל את המצב.

"מן הראוי כי תדאג להענישו כיאה וכנאה על עזות-מצחו, אותו ואת בנו הפרחח..." שמע אלאדון במעומעם את הדוכס מוסיף להתנהם בכעס "אין זה יסבל כי אצילים ושועים ירשו לעצמם לחרוץ לשונם על יורש איזילדור בדרך אשר כזו..."

אלא שאלאדון לא הקשיב לו עוד; מחשבותיו ריחפו כעת הרחק משלושת החנפנים הסובבים אותו באולם הלשכה, אל החדשות המשמחות אשר הגיעו לאוזניו שעה קלה קודם לכן: מסעו של נסיך אומבאר, רָאמְבָדָה מָאהַטוֹר, הוכתר בהצלחה. הנסיך ההראדרי אשר התעתד להיות גיסו של אלאדון הוליך את פמלייתו צפונה, בכדי להסדיר עניינים אחרונים במינאס טירית, טרם יוצגו הברית והאירוסין לאישור המועצה. אנשיו של אלאדון סחו לו, כי ראמבדה ואנשיו הגיעו עם חצות היום למצודת בני-ברית שבפאתי הפלנור, ויתייצבו במגדל הלבן בערב הבא, לכל המאוחר.
'ינבח ויזעף קיריון הזקן כרצונו, הרי שהאירוסין יצאו לפועל, עם אישור המועצה או בלעדיה' הרהר בבוז. ליבו התחמם ונמלא אושר כאשר שבו מחשבותיו אל השי שלו; הדבר אליו נכסף מזה חודשים רבים מאד, ואותו עתידים בני הדרום להקנות לו כחלק מנדונייתה של כלתו המיועדת. הבטחה נדיבה זו, עליה בישר השר לאנראד לאדונו עם שובו מאומבאר חודשים מעטים קודם לכן, היא אשר הכריעה את הכף וסכרה את היסוסיו של המלך הצעיר. כך לפחות לפי השמועות אשר נפוצו בארמון בחודשים האחרונים.

רעד של חדווה הרעיד את גוו של אלאדון.
"מומאק! מומאק גדול ומזרה אימים, אשר ישרת אותי לבדי!" זימרה נפשו, באשר ראה לנגד עיניו את הפיל העצום מובא לפניו, מכוסה מחלצות זהובות, ומגדל מלחמה רם ומבעית מתנוסס לו על גבו. פעמים אין-ספור, דמיין בליבו כיצד ישעט על גב הבהמה האדירה בחוצות מינאס טירית וגונדור כולה, גורם לרחובות עצמם לרעוד בחיל, ומפזר שפלי-ארץ צווחים לכל עבר.
"והכל ידעו כי אלאדון אנוכי" עלץ, מחכך ידיו בלהיטות. באותו רגע, שבה תשומת ליבו אל הסובבים אותו; הנציב לאורנסול הזכיר את שמו של מושל האורתאנק, ואת הדרך בה עלב בשליחי המלך. הדוכס דאריון נחר בבוז, אלא שברגע הבא כמעט וקפצו שניהם ממקומם, כאשר זינק המלך על רגליו, נותן קולו בזעקת-פתע אשר הדהדה סביב, גורמת לשומרים להתכווץ בתוך שיריונותיהם.

"יוסיפו הנחשים ללחשש במעמקי מאורתם!" קרא, עיניו מתגלגלות בפראות "אולם איש, איש על פני ארדה לא יוכל לגזול ממני את הפיל שלי! המומאק הגדול והיפה, תחת רגליו ארמוס שרצים מדי יום ביומו. עכברושים כדוגמת מאלווין וקיריון! הטו אוזן, אצילים נאמנים!" הוסיף, מרים קולו באוקטבה שלמה "כעת, אין מדובר אך ורק על אירוסי; הנני מכריז על מאבק חדש, הו כן... מאבק חדש ומקודש ביני לבין אותם שמרנים עבשים. לו יהיה זה מבחן כח!". עודו צורח בפנים סמוקות, הניף ידו, חובט בשולחן בכח רב. בצלצול עמום, הועפו צלחות וגביעים ממקומם, מתפזרים לכל עבר ושופכים תכולתם על הרצפה למטה. אלא, שהמלך לא נראה כמי ששם ליבו לכך. כעת, הניח את ידו השניה על לוח ליבו, נראה כמי שמדבר אל קהל עלום המאזין לו מבין הצללים.

"בתוך שנה אחת, בי נשבעתי, אוביל צמד זה אל כסאי בנחושתיים, ואכריחו ליפול אפיים ארצה ולנשק את רגלי ארוסתי!" זעק, עורקי צווארו מפעמים בחוזקה. אזי, שב ושוקע בכבדות אל תוך כסאו. הנוכחים סביב השולחן הוסיפו לשבת מנגד בפה פעור. אזי, כבהחלטת פתאום, החל לאורנסול מוחא כפיו בחוזקה, שני מרעיו מחרים-מחזיקים אחריו. אזי, כאשר החלו הדי קולו של המלך דועכים, העלה לאורנסול ארשת ערמומית על פניו.

"יציב ונאור, הוד-רוממותך רב החסד!" אמר, מתרומם וקד עמוקות, ידו עטויית הטבעות הססגוניות נחה על לוח ליבו "אתה המטיב לדעת, וודאי, כי הצעירים הנאורים עומדים כולם מאחוריך. שומרי היונה ילחמו עד טיפת דמם האחרונה למען קיום האירוסין, אשר יביאו על כולנו עידן חדש של אחוות-אחים וריבוי-תרבויות מבורך. אלא" הוסיף בהטעמה "שהנני מפציר בכך, הוד מלכותך הדגול, שלא להקל ראש בפועלם של אותם שונאי-שלום, אשר מנוי וגמור עמם להשבינו אל עידני החושך. ומאחורי כולם, לא עומדת אלא יד אחת, והיא ידו המזוהמת של הרגריף. רעל ומזימה נוטפים ממדוסלנד, והקץ מי ישורנו!"

לפי האש הפרועה אשר נשקפה אליו מעיני אלאדון, הטיב שלישו של לאנראד להביו, כי הנה נפלו דבריו על אוזניים קשובות.

"מרגלי היונה סחו לשר לאנראד" הוסיף במתק-קול "כי מפחות מוריה עובדות יומם וליל, ושיירות עמוסות נשק ושיריון מטלטלות ממאורות קטני הקומה הנבזים אל עבר רוהאן. זאת ואף זאת; הגיעה לאוזננו השמועה כי רוכבים מהירים שעטו צפונה, להרעיל את ליבו של מלך דייל כנגד המגדל הלבן, וכי עוטי הפרוות המלוכלכים מקירצוק מתחמשים למלחמה. ברית ידידות נכרתה בינם לבין אדוני הסוסים רעי הלב, לפחות מאז שילח הרגריף את פרשיו לעזרתם, במחצית השנה שעברה..."

דוכס הרונדור התכווץ חרש במקומו, מצפה להשתוללות הפרועה כי תשוב ותתחדש. אלא שתחת זאת, נתן המלך קולו בצחוק, צרוד ולעגני.

"סוסון זקן!" געה, פניו מתעוותים בבוז "את סבלנותי ואורך רוחו של אדונך, הינך מנסה יתר על המידה, ו..." שיעול כבד החניק את קולו לרגע, גורם לו לאחוז בגרונו ולהתנודד כשיכור לרגע ארוך, טרם הצליח לשוב ולהזדקף.
"אהה, הרגריף, הרגריף האומלל!" לעו שפתיו. אזי, בלא התראה, נשלף והוטל פגיון מתוך כנף גלימתו, פולח בשריקה את חלל האוויר וננעץ באחד מעמודי הלשכה, סמוך מאד לראשו של אחד מעוטי השחור והכסף.
"כך הינך מרהיב עוז להתנמם על משמרתך בנוכחות המלך, בעוד הרגריף טווה את קוריו?" שאג לעומתו "חזיר עצל! מהיום והלאה, תהיו כולכם דרוכים ומוכנים להתקפה יומם ולילה: צו המלך הוא! כלום טרם הבחנתם כי האויב בשער?!" כאן, שב המלך ופרץ בצחוק מתגלגל, כושל בכבדות מן השולחן והלאה, ידו לופתת בחוזקה את ניצב חרבו.
"אהוי, שמעו כולכם!" רעם, עודו צוחק מקרב לב "תקעו בשופרות! האויב בשער!" לרגע, נראה כמרקד על רצפת האולם, מזנק ומסתחרר, חרבו נשלפת באחת מן הנדן.
"לו יהי כך!" קרא, מנופף בנשקו ומתווה תמרון התקפה מדומה "בואו, רוהירים! אלאדון העשוי בלא-חת בז לסכנה!"

קול שבירה ונפץ רם נמהל בדבריו, כאשר ננעצה חרבו באגרטל גדול העומד בסמוך, מנפצת אותו באחת ומשליכה את שבריו לכל עבר.

המלך שב והניף את חרבו מעל ראשו, אלא שאחת מדלתות העולם, אשר נפתחה בחריקה קלושה, משכה את תשומת ליבו; ארשת חמצמצה, שתסכול ולעג שמשו בה בערבוביה, עלתה על פניו: הסופרת רולאנדה נכנסה הלום בצעד מהסס, יופיה הצנוע חבוי למחצה מתחת לברדס הדק והעדין שעטתה על ראשה, מתיר אך למקצת ממחלפותיה לגלוש מתחתיו וליפול על כתפיה. אבני הברקת שבנזרה הדקיק בהקו קלות נוכח אור הלפידים האדום. משראתה את המהומה בחדר הלשכה, חוורו פניה והיא עשתה צעד לאחור, כמבקשת לחמוק ולשוב אל חסותם של צללי המסדרון. אולם אלאדון היה מהיר ממנה, עט עליה כהרף עיין בחרב שלופה.
"הכנע או מות, אוייב הכתר!" קרא במלוא גרונו, סוגר עליה ומשלח שתי דקירות מעושות, אשר פלחו את האוויר משני צדדיה, סמוך מאד לשולי גלימתה הירוקה. רולאנדה נזדעקה ופנתה להסתובב ולנוס, אלא שאלאדון שמט את חרבו, וברגע הבא לפת את מותניה בשתי ידיו, אוחז בה כצבת הדוקה ומושכה אליו בלא עדינות יתרה.
"אהוי, פרח סתיו נאה שלי!" גרגר "רק באת הלום, וכבר ממהרת את להמלט, טרם טרחת לברך את אורחי ובטרם..." רעד מבשר ראות חלף בפניו הלומות המשקה "ובטרם זכיתי ממך לדבר, אף לא לנשיקת לילה טוב?"

רולאנדה החווירה, בעוד אלאדון שב ומצמידה אליו, כאילו היתה בובת סמרטוטים. אשר יגורה ממנו, לא אחר לבוא.

"להיכן נעלמת בליל אמש?" הטיח בלא התראה אל תוך אוזנה, הבל מפיו מכסה את צווארה "שלחתי לקרוא לך, אולם מסרו לי כי אינך נמצאת בארמון. להיכן מלאך ליבך להעלם, עפרונית פזיזה שלי?"

המסובים, עודם ישובים במקומם, משרבבים צוואריהם בכדי להטיב ולראות את המחזה, עניין וחשש נמהלים במבטם. אלאדון חיבב מאז ומעולם להתעמר בסובבים אותו במשחקים מסוג זה, אלא שלעולם לא ניתן היה לאמור בביטחון היכן ואימתי יהפוך משחקו אמיתי עד כאב.

"הוד מלכותך הנאור והיקר לליבי..." גמגמה רולאנדה במבוכה, סומק בושה מציף את לחייה למראה האצילים הנותנים בה מבטם מאצל השולחן "כולי צער והתנצלות על כי כשלתי מלמלא אחר צו רצונך המרומם. אלא שנקראתי לעיר בעניין אשר איננו סובל דיחוי".

"עניין אשר איננו סובל דיחוי, רולאנדה שלי?" השיב אלאדון, מהדק אחיזתו עד כאב, מחקה את דבריה בלעג "אלו עניינים?" החריף קולו לצליפה רועמת "אין לך 'עניינים' מלבדי! אנוכי המלך, אדון לחייהם ולמותם של נתיני גונדור!" רולאדה ניסתה לומר דבר-מה רך, אלא שהמלך כלל לא הטה אליה את אוזנו.
"אנוכי המלך!" שב וצווח באוזנה "ואנוכי רציתיך בליל אמש, אישה טפשה!" קולו נבלע בנהמה תאוותנית, כאשר שיקע את פניו וסנטרו אל תוך לחיה הרועדת. אצבע צרדה, מאיימת, הונחה על שפתיה.
"לשווא את מתפתלת כדג אשר נמשה מן המים, אומללה שכמותך" הוסיף, מנמיך קולו ללחש, חושני ומאיים בעת ובעונה אחת. רולאנדה חשה כיצד הולם ליבה כקרבה כמחשב לפקוע. קולו השקט של אדונה נדמה לה מסוכן ואכזרי אף יותר מצעקותיו אשר מקודם "חמקת לך כדי לקבור את הפגר המעופש שהיה עבדו הנרצע של אבי. וכך, אחרי כל הטוב והשפע שהעתרתי עלייך, בחרת להעדיף את אותו ישיש כהה-מוחין על פני..." לרגע, פסק המלך מלדבר, כל ישותו מתענגת על ניחוחה המגרה של הגבירה הסופרת.

אזי, לאחר רגע ארוך בו לא נשמע בחדר דבר, מלבד גיחוכו הנמוך של הרוזן רונדיל, זקף אלאדון את ראשו, חיוך מעוות מתפשט על שפתיו.
"אלא שלמזלך הרב, עפרונית פזיזה, מלך רב-חסד אנוכי. כבד חטאך כלפי, אולם לא בלתי ניתן לתיקון. מה דעתך כי אצווה ויוציאו את אותה נבלה אכולת תולעים מן הבור, ויוקיעוה על עמוד בכיכר השוק, ואזי נוכל אנו להתנשק ולהשלים?"

כעת, היתה רולאנדה מבועתת באמת ובתמים.

"הוד מלכותך!" הצליחה ללחוש, קולה צרוד ומקוטע "אף למלך אסור לעולל דברי-תועבה אשר כאלו!"

צחוקו הפרוע של המלך אפף אותה מעברים, מצליף באוזניה כשוט.
"אסור?! אעשה כרצוני, היום כתמיד! כלום השתטית לחשוב כי אינני אלא ילד עול-ימים, הזקוק להטפות מוסר ממך ומשכמותך?" לעג לה "או שמה מפללת את בסתר, כרבים אחרים, לשובה של..." בוהק מסוכן חלף בעיניו "עד כה, רך וחביב הייתי איתך, ושמא אף יתר על המידה. אלא שטוב תעשי אם תואילי לזכור את מקומך, ממתק שלי. אחרת, חיש-מהר תגלי כי אף החסד שנוטה לך השר לאנראד לא יסייע בידך במאומה. יש לי די והותר אמצעים לאלפך משמעת!"

עודו מדבר, אחז בה בגסות וגררה אל עבר השולחן.
"שורו וראו, רעי הטובים!" קרא בגרון ניחר "חמדת-עיין זו איננה אלא רולאנדה הטובה, עליה בוודאי שמעתם רבות... גבירת לבבי הכשרונית והמתוקה. אל-נא תחוו עליה דעתכם לחומרה כה מהר!" הוסיף בגיחוך "אשה בעלת מעלות רבות היא, ובימים כתיקונם, נוהגת היא בדרך צייתנית מעט יותר לאדוניה".

דוכס הרונדור שתק, טומן מבטו בשולחן באי-נחת. שלישו של לאנראד העלה חיוך מלאכותי אל פניו, נראה כפוסח על שתי הסעיפים. רונדיל הצעיר, לעומת-זאת, נתן קולו בצחוק גדול.

"הוד מלכותו מטיב לדעת כיצד מקסימים אשה!" געה, מטלטל את צווארו קדימה וחושף את שיניו הקדמיות הבולטות קמעה "כשם שעשיתי אנוכי הקט בנשף האביב מלא הקסם וההשראה בטירתי, עת אילצתי את בנות הלבלרים לרקד ערומות על השולחן. האמינו לי, רעים, כי אלו האחרונות הכירוני תודה ואהבוני מאד על כך... ומרוץ העונות הבאות יוכיח!"

רולאנדה הרועדת חשה כיצד בוערים הכלימה והזעם בישותה, מתלקחים וזונקים מעלה בלהבה מסוכנת. לרגע, גבר עליה זעמה, והיא שילחה מבט מתריס ומלא תעוב אל עבר עיניו העכורות של הרוזן הצעיר.

"לא זכית אלא לצייתנות פרי פחד, לכל היותר" סנטה בו, נשבעת בינה לבינה כי לו היתה חזקה מעט יותר, כי אז כיבדה את פני הגמל של אותו הולל צעיר במהלומות אגרוף כזו, אשר היתה משטחת אותו לאחור באף שבור "אך לעולם לא תזכה לאהבה. לעולם לא!"

אולם רונדיל, אשר החל מוריק לקרבו כוס נוספת, לא נראה כמתרשם מתוכחתה; צחוק פרוע פרץ מתוכו, גורם לו לירוק טיפות יין אדומות, ולהשתנק רגע ארוך, טרם עלה בידו להשיב.
"אהבה, אאו?" גרגר "זה תלוי היכן מחפשים, מחמל-נפשי. לכל ידוע, כי החזה הינו אילם כדג, והוא אוהבני עד מאד..."

אלאדון, לעומתו, נראה משועשע פחות.
"והיכן משיגים אהבה, אם כן?" הטיח בה בחישוק שיניים, מתנשם כמו פערו דבריה פצע ישן בליבו "שמא בליטופיו של שוטה חלוד, אשר נשרך שנים ארוכות ככלבלב אחרי אשת אבי? מדוע, לדעתך, לא נשא הלה אשה מעולם? ילדון בכייני ואכול-רטיבות שכמותו! אלא שאנוכי אלמדך כיצד זוכים באהבתה של אשה" לעג במר ליבו, הודף אותו בגסות לאחור, עד אשר מצאה עצמה נאלצת לשבת על קצה השולחן. נשיפה עמוקה הרעידה את גופו, כאשר התבונן בה. אלא, שברגע הבא עלה בו הרהור נוסף, והוא זקר גבותיו והוסיף.
"אך הכל יודעים כי את, רולאנדה הנאווה, סופרת דגולה וברוכת כשרון הינך. אחוד לך חידה, אם כן" אמר, קולו נוטף לעג "השכיליני-נא וספרי, הכיצד השיג ברן את ליבה של לותיין הנאווה?

רולאנדה התנשמה בכבדות, ישותה המפרפרת תמהה מה פח טמן לה אדונה העריץ הפעם. שירת ליתיאן העתיקה היתה אהובה עליה עד מאד. בימי נעוריה, הרבתה לזמרה בקול חולמני, כאשר פיזזה בגן או התלהכה שקועה בדמיונות בין עצי החורש הסמוך לאחוזת הוריה. אף כעת, משחלפו שנים ארוכות ומרות של אפלה ומכאוב, יכולה היתה להזכר על-נקלה ולדקלם בתים שלמים. אלא שכעת, החניקוה הפחד והבושה כמעט כליל. אך בקושי, הצליחה לאמץ את מוחה הדואב, ולמלמל אי-אלו שורות בקול עדין ועצוב:

"לפתע חץ בהיר וזך,
של אהבה ליבם פילח.
ובראי עיניה דוק,
נשקף אור כוכבים מתוק.
אה לותיין! אה לותיין!

בין בני אנוש כמוך עוד אין..."

לרגע, הדהד קולה המתוק והפגוע בחדר הרווי באדמומית היין, מוזר ובלתי מופרע. דוכס הרונדור הרים את ראשו מצלחתו, מביט בה בהשתאות נטולת-אומר, כמו יכול היה לראות את אותו אור כוכבים קמאי נשקף מעיניה הדומעות. לאורנסול מלמל גידוף שקט בינו לבינו, מטלטל ראשו באי-נחת ומכווץ את אצבעות ידיו, כמו תקפו כאב פתאומי.
אלא שאז, שיסעה אלאדון בצחוקו הפרוע.
"הבל ושטות מתקתקים היאים אולי לספרייך, יקירתי" סנט בה, מקרב פניו אל פניה המיוסרות "קרבת אל התשובה הנכונה, אולם שגית, במקרה או שלא במקרה. לא ביקשתי כי תספרי לי על האהבה, אלא על אשר חוללה ביד-רמה מלכתחילה! הניחי לי, יקירתי" הוסיף בגיחוך מתגרה "ואתקן את טעותך בציטוט הנכון, אשר חושף אמת לאמיתה בכל אותה שירה עתיקה ונבובה". אזי, אש זרה בעיניו, החל מדקלם אף הוא, קולו צולף כרוח קדים:

"כצל חומק, באש להט,
לעבר לותיין שעט,
זינק וכברק הכה,
נשק בלהט לנסיכה".

"והנה לך התשובה!" זעק לעברה אלאדון, פניו מעוותות משמחה לאיד "לוהט באש, זינק עליה כארי על טרפו, קרע בגדיה מעליה והפילה ארצה, בלא שישעה לצרחותיה... אזי, אההה... בעלה שוב ושוב, ביד חזקה ובזרוע נטויה! זוהי, יקירתי, האמת האחת אשר סריסים מוגי-לב ניסו להסתירה ולהמתיקה במשך דורות רבים כל-כך. אזי, רק אזי, נתנה לו את אהבתה, כך ולא אחרת".

רונדיל ילל ומחא כפיים בחוזקה במקום מושבו, בעוד אלאדון ממשיך ומטיח, עליונותו ממלאת אותו עונג:

"כך ורק כך, זוכים באהבת אשה, ולא בפטפוטים סרי-טעם. זאת, יקירתי, מפני שטיבן של נשים, למצודה זרה הוא משול: הטח את איל הניגוח אשר לך בשעריה, והיא תכבש ותהיה לך לעד. אהבה היא כח!" זעק, נוכחותה אופפת את ישותו עד טירוף "אהבה היא כאב! אלא שאני, בעוונותי, חטאתי והזנחתיך יתר על המידה, ממתק שלי. אלף סליחות" התנהם, חובק אותה בשתי ידיו, נכרך ומנשקה בפראות, כובד משקלו מאלצה ליטות אחור על גבי השולחן. צלחות וגביעים התעופפו לכל עבר. בקבוקי משקה הוטחו ונשברו על גבי מרצפות השיש, צובעים אותם באודם דם המתפשט והולך על גופן הצחור.

"ענייני הממלכה טרדו את מנוחתי יתר על המידה..." נשף מתוך שמלותיה "אולם הכל יתוקן... האין אני נאה כברן, לותיין הנאווה שלי? האין אני חזק כמותו?"

רולאנדה זעקה מרות; קולה נקוב הכאב מכה סביב, נמהל בחרחורי תאוותו של המלך, ויללותיו מדושנות העונג של רוזן לאמאדון. לאורנסול ודוכס הרונדור התרוממו על רגליהם, נסוגים במבוכה וחוסר-אונים לאחור. השומרים הרכינו ראשם בתוך קסדותיהם המכונפות, כמתאמצים שלא לראות את המחזה המתחולל במרכז אולם הלשכה.

אפלה וכאב מוחץ ירדו אל רולאנדה. 'צעצוע!' קונן ליבה 'בובת סמרטוטים נרצעת שכמותך!'

אלא, שבעוד היא עוצמת את עיניה מוכות הדמעות, נהמת החיות של המלך אופפת אותה כעשן רעיל, נשמע קול אחר, צלול ורם, עולה ואופף את אוויר הלשכה חמוץ היין, והקירות מחזירים הד. חצוצרות כרוזים! דומה היה, כי כל כרוזי המשמר תקעו בחצוצרותיהם בעת ובעונה אחת, צליליהם מבתקים את החשיכה המתעבה.
אלאדון הרים ראשו בפתיעה, מרפה לרגע מהגבירה הסופרת; באותו רגע, נפתחו הדלתות הכפולות בחריקה, ודמותו הגוצה של רודיון הסתמנה בפתח, שחורה וקטנה נוכח אור הלפידים. עוד הוא ניצב בפתח, והמלך נועץ בו מבט זועם, ניצלה רולאנדה את ההזדמנות שנקרתה לה, ונסה על נפשה, שערה פרוע ודמעות זולגות באין-מעצורים על לחייה.

"אתה" לחשש אלאדון לעברו, החלטה נוראה מרצדת בעיניו. אלא שהמשרת המפוחד הקדימו.
"הוד מלכותך!" צייץ ברגליים פקות "שר דוּרְתָאנְג, נוֹרוֹסְט אָר-קָאהַרְדוֹל, הגיע הלום ומבקש לראות את פניך!"

במרחק לא רב משם, בקצה המסדרון המפואר המוליך אל אולם הלשכה, עברו עוטי השחור והכסף הניצבים לאורך הקירות לעמידת דום מתוחה ומלאת יראת-כבוד, מגביהים את חרבותיהם לאות הצדעה נמרצת. המתבונן מן הצד יכול היה להבחין על-נקלה בפחד ועניין הנמהלים בעיניהם, בעודם נועצים עיניהם כמרותקים בדמות גבוהת הקומה והדורת המלבוש אשר חלפה-עברה ביניהם בקומה זקופה, בני פמלייתו הולמים במגפיהם הכבדות בעקבותיו.

הלה לא שעה למבטיהם של שומרי המגדל, אף כי החיוך המוצנע שהסתמן בזוית פיו העיד כאלף עדים כי שר דורתאנג חש שבע רצון מן המוניטין האפלולי אשר יצא לו מזה יותר מארבעה עשורים, היום כתמיד. חזותו תקיפה ונשואת פנים, חלף עבר בינות לפסלים העתיקים והזועפים המעטרים את מסדרונות הארמון, קסדת הקרניים המפחידה שעטה מתנוססת לגובה, ומלבושיו הזהובים-שחורים בוהקים סביבו ומאחוריו. משראה את דלתות חדר הלשכה מתנוססות לפניו, עצר לרגע, כשוקל דבר-מה בדעתו בפעם האחרונה. אזי, שב חיוכו המעודן אל פניו, והוא שב לפסוע, קרב אל הדלתות בצעד מדוד.

המושל רב העוצמה, כאבותיו לפניו, לא נשא אלא בתואר "שרה של דורתאנג". אמנם, כפי שהיו הבריות מרננות בשפל-קול "מושל מורדור" עשוי היה להיות תואר הולם יותר למעמדו האמיתי, אלא שדומה היה כי אף לאחר שחלפו שני אלפים תמימים מאז הופל סאורון מכסאו והיה לזכרון שכוח, לא ההין איש לקחת את תאריו, ולא בכדי. אלא שנורוסט רב העוצמה לא נזקק לאלו בכדי להפיל יראה בלבבות ידיד ואויב כאחד.

ואכן, ליראה זו, כמוה אף להערכה אשר הקיפו את שמו היו סיבות מצויינות; אף כי עבר את שנתו השבעים זה לא מכבר, נותר כוחו במותניו כמימים ימימה, ודומה היה כי אך הלך והתעצם עם השנים. מזה ארבעים ושש שנים, שלט ביד תקיפה בנחלותיו העצומות, ושמועות על אודותיו לא פסקו מלרחף בחלל השווקים, באולמות הפונדקים ובהיכליהם של שועי ארץ. שליט תקיף זה, היה בן לשושלת עתיקת יומין, אשר שורשיה הגיעו עד למחצית העידן השלישי לערך, אף כי לכוחה ועוצמתה הגיע בראשית העידן הרביעי, עת השתלטה על חבל הארץ העתיק ומזרה האיימים במזרח והפכה אותו לנחלתה. בניגוד לרבים מאצילי גונדור, לא העז איש לטעון כי נורוסט הזקן והערמומי נופל מאבותיו הקדומים, נהפוך הוא: שר אדיר ורב עוצמה היה, ורבים טענו בלחישה כי דמותו של אָרַנְדוּר המורד שבה ונתגלמה בו. אמנם, נורוסט לא הפנה מעולם את גייסותיו כנגד המגדל הלבן, הביסו בקרב ונשא בת לשושלת המלוכה על אפו וחמתו של יורש איזילדור, כמעשיו של אותו לוחם קדמוני חסר מורא אשר כופף את יד המלך קָמַנְדוּר השני אי-אז בראשית העידן הרביעי. אלא שחרף זאת, לא העז איש לקחתו בקלות ראש; שר אדיר היה, וגדודים אדירים וחמושים עד-צוואר עמדו הכן לפקודתו. מטירתם אשר בדורתאנג, חלש על מצודות ומכרות משגשגשים, אשר העשירוהו מאד, יותר מכל אבותיו לפניו. הכל ידעו, כי בעיצומה של מלחמת הלוטוס, כאשר נאבקה גונדור על חייה, הדרכים נחסמו ורבים ממחוזותיה עלו באש, הוסיפו מפחות האורודרוין האדירות לעבוד במלוא הקיטור, מספקים לממלכה הנסדקת משלוח אחר משלוח של כלי משחית, שיריונות ושאר טובין אשר נדרשו לטאר-לינרוס כאוויר לנשימה. כעת, נחשב נורוסט אר-קאהרדול לאדיר מבין שועי גונדור, אולי מלבד נסיך דול-אמרות.

כעת, משסר אל עיר הבירה בכדי לתפוס את מקומו בעצרת שועי גונדור, תמהו כל באי המגדל הלבן מה עמדה ינקוט כלפי אירוסיו של המלך הצעיר; עוד בימי אר-לינדיל, ידעו הכל כי תמיכתו לא תסולא בפז. אלא שעד כה, הטיב השר האדיר לשמור את דעתו לעצמו, ואיש לא ידע מה מסתתר בזו הפעם מאחורי גינוניו הרהוטים.

"דאג כי אחד מאנשיך ירכב עוד הערב צפונה" הורה בקול שקט, לשליש הצועד סמוך לו מאחור, בלא להסב מבטו "לדעתי, תמצאו את חתני היקר באנוריין. הבהירו לאנטרל בשמי כי אני רוצה כי ישים פניו לכאן במהירות האפשרית. עם כל הכבוד לענייניו הפרטיים, הרי שהזמן דוחק, ואני זקוק ל..."

כאן, נקטעו דבריו באחת, כאשר הבחין בדמות הבוקעת במרוצה מבין דלתות חדר הלשכה. לרגע, נצצו עיניו בתמהון, אולם ארשת פניו המאופקת נותרה בלא שינוי, כאשר הסיר את קסדתו מעל ראשו, מחווה קידה מנומסת.

"תבורכי, הגבירה הסופרת!" אמר בחיוך, מניח יד עוטת מתכת על לוח ליבו "זמן רב לא זכיתי לראות את פנייך החביבות, ואף לא לעונג הנדיר אשר חוויתי תמיד בשמעי אותך מקריאה את אחד משירייך המקסימים"

כרבים מן הדברים אשר הביאוהו חובותיו ונימוסי החצר לומר, היו דבריו האחרונים שקר מוחלט. מאז ומעולם, סבר אדון דורתאנג בליבו, כי שיריה של הגבירה בהירת השער מתנגנים וערבים לאוזן ממש כנהמותיהם של שני טרולים הלומי-משקה בעיצומה של קטטה. אלא שחרף מגרעותיה הרבות היתה רולאנדה, בסופו של דבר, יצור בלתי מזיק. אלא שאז, בעוד דבר חנופה נוסף עומד על קצה שפתיו, הבחין בפניה הדומעות של הגבירה הסופרת, ובעצב הנשקף מעיניה.
"אנא סלחי לי אם הטרדתיך בשעה בלתי הולמת, הגבירה" מיהר להפטיר במבוכה, קד בשנית "כולי צער לראות פרח זהוב ויפה שכמותך נסער ונעגם באופן אשר כזו. כולי התנצלות".

רולאנדה נשאה אליו מבט אומלל, מוחה במהירות את דמעותיה ומנסה להשיב לעצמה ולו שמץ מכבודה המנותץ.

"תודה לך, הוד-מעלת השר" הפטירה "אני היא החייבת התנצלות על הופעה בלתי הולמת זו" הוסיפה, קולה העגום נשמע לאר-קאהרדול כצלצולם העמום של פעמוני אשכבה. לרגע, עמדו השניים והביטו זה בזו.

'האם נתבלעה על המלך דעתו כליל?' הרהר בתמיהה, חושב במהירות. אכן, ימים רבים חלפו, מאז היתה רולאנדה טרובאדורית כושלת, אשר זכתה לא פעם לשאגות בוז וברד של גלעיני פירות, ביצים ועגבניות בעלובים שבפונדקי גונדור. מזה שנים, הללו ופארו אותה עושי-דברו של אלאדון הצעיר, מפיצים את שמעה לתהילה בכל אשר הלכו. אשר לאר-קאהרדול, הרי שהטיב לדעת כי המלך הצעיר נטה את חיבתו פחות לספרי הרד'ול עבי הכרס, ויותר לסופרת עצמה. אולם מה יכול היה להביאו לכדי... מתחת לשריונו, לא יכול היה השר לעצור את הרטט הקל אשר חלף בו, כאשר העביר עליה את מבטו. כה מצודדת ונוגעת ללב היתה, עד אשר שב זכר רעייתו המנוחה והתעורר בליבו, ממלא את ליבו השקול והקר ברגש. לרגע, חש כי הוא מתאווה בעצמו לחברתה של הגבירה הסופרת.

אלא שפניו החתומים נותרו ללא שינוי; אם שרד על מכונו בעוד שלושה מלכים מתחלפים במגדל הלבן, לא היה זה אלא מפני שהטיב למשול ברוחו, ולשקול את צעדיו היטב-היטב טרם מעשה.
'שמא נקלעתי בטעות לעיצומה של מריבת אוהבים?' הרהר 'או שמא גרוע מכך?' הוסיף בקדרות, מששמע את הדי צחוקו הגבוה של רונדיל בוקע מתוך הדלתות. לסתותיו נקפצו בתעוב; מעולם, לא נטה אר-קאהרדול חיבה יתרה לצעיר הולל זה, וכעת אף פחות מתמיד.

רולאנדה, מבויישת ועוטת מבוכה, ניסתה לומר דבר-מה, אלא שאז הרים אר-קאהרדול את עיניו האפורות באחת אל עבר הדלתות, כחתול המקמר גבו בטרם קרב. אלאדון ניצב בפתח, שולח בו מבט רושף.
"הוד מלכותך" הפטיר, קד עמוקות, משועשע למדי מן הזעם הגלוי שבפני המלך. אלא שהחיוך הדק והמלגלג שבזוית פיו לא נעלם כלל וכלל מעיניו של המלך הצעיר. זה נרעד כולו, חש כיצד מציף סומק יוקד את לחייו, וכיצד נקמצים אגרופיו בכעס.
'רק זאת בלבד חסר לי!' הרהר, ליבו פועם בפראות 'מן הסתם, הספיק הנחש הזקן לרשום כל פרט ופרט בדעתו!' ידיו רעדו, מתחננות לשלוף את חרבו ולהרוג כל אחד ואחד מן הנוכחים סביב. אלא שבפעם זו הצליח למשול בכעסו.
"אתה!" ירה לעבר רודיון, כמעט ויורק את המילים מפיו "הסתלק מכאן למגורי המשרתים, ואל תשוב טרם תקרא, פן יבולע לך!" אילו היה זמנו בידו, היה מקדיש לאותה בריה מתרפסת זמן רב יותר, אלא שלמרבה זעמו, תבעו דברים אחרים את תשומת ליבו. ברגע הבא, עוד בטרם הספיק רודיון הנפחד לרצרץ משם והלאה, סב מבטו אל עבר שר דורתאנג והגבירה הסופרת. היטב ראה את המבטים שחלפו ביניהם, ואלו לא נשאו חן בעיניו כלל ועיקר.

"לכי אף את!" סנט ברולאנדה, מעלה חיוך מעוות ונטול עליצות על פניו "חושי לחדרך לכתוב על אודות גמדוני-עננים, סנאית שובבה שלי. מאוחר יותר, אתפנה לבוא ולגלגל עמך שיחה. לכי!"

רולאנדה עצרה אך לרגע, בכדי לנעוץ בו מבט מלא עלבון ודמע, ואזי סבה ונסה מן המסדרון והלאה, שוכחת אף להחוות קידה בפני אדונה נטול הרחמים. כעת, נותרו המלך ואר-קאהרדול עומדים זה מול זה. לרגע, נותרו שניהם דוממים, כאילו ציפה כל אחד מהם כי משנהו יהיה הראשון לפתוח בדברים; דומה היה, כי שמץ מבושמה של רולאנדה נותר לרחף ביניהם, כעד אילם לאשר התחולל אך זה עתה. לבסוף, היה מושל דורתאנג הראשון לשבור את הדממה.

"ברכות מקרב לב, האדיר במלכים!" אמר, קורט לגלוג מוסווה היטב מהול בקולו המאופק "האם באתי אל לשכתך בזמן לא נוח?" הוסיף ושאל "אם כן, אלך לי ואשוב בעוד זמן מה לאחר ש...הממ...ירגע מצב העניינים קמעה?"

אלאדון חרק שיניו, כל ישותו מתאווה לחנוק את השר עז המצח על חוצפתו.

"כעת הינו זמן טוב כתמיד לבוא ולראות את פני מלכך ואדונך, אדון מורדור" הטיח בתשובה. רחש חסר-מנוחה עלה מן השומרים סביב למשמע השם. אלאדון משך קלות בכתפיו, לא יודע אף הוא מה הביאו לומר זאת, אולם כך או כך, הרהר, לא היתה לכך חשיבות מרובה.
"שהרי בטוחני כי לא שמת פעמיך הלום אך ורק כדי ללטוש מבטים ביועצת שלי, הלא כן?" הוסיף, לא יכול להתאפק עוד.

אר-קאהרדול זקר גבותיו, נראה כמשועשע עוד-יותר.

"חלילה לי אף מלנסות ולגזול ממך את ה...יועצת שלך" החזיר בהטעמה ידענית "לא באתי אלא כדי למלא את צו מלכי הרם ולנכוח במועצת שועי גונדור, ואף לא אביתי להטריד את מנוחתך בעודך...נסער כל כך" המשיך, נהנה מן המשחק בו שלט היטב כל-כך "אולם, אם הינך עומד על כך, אשמח לקיים את צו רצונך".

אלאדון נד בראשו במרירות, שונא את אר-קאהרדול בכל מאודו.

"אחריך, מכובדי השר. אחריך" השיב בצינה, מחווה בידו אל עבר אולם הלשכה.

* * *

"לזמנים מוזרים אנו באים, בלא צל של ספק" נאנח טילאמון בפיזור נפש, בעוד ידו הרזה מורחת את החמאה על פרוסת הלחם הפריך שלפניו.

"מאז ומעולם" הוסיף בהנמכת קול "סברתי ביני לביני כי הוד-מלכותו נוטה לשבת על הקצה, אם יורדים אתם לסוף דעתי... אולם מעולם לא חלמתי כי ירהיב עוז להשפיל את הגבירה רולאנדה בדרך נבזית אשר כזו. האם הינך בטוח כי ראית דברים נכונה, רודיון?" הוסיף במשיכת כתפיים "או שמא אך פרצה מריבה גרידא ביניהם?"

"הכל אמת ויציב, עד הפרט האחרון" התעקש קולו הגבוה של רודיון מתוך כסאו "אשר אלי, חיכיתי לי מחוץ לדלתות, כמנהגי תמיד. לא שצותתי בכוונה לאי-מי" מיהר להבהיר. שני מרעיו הרימו גבותיהם בחוסר אמון, אולם משרת המלך השים עצמו כלא מבחין בכך "אלא שעמדתי לי שם, מצפה כי המלך יקרא לי או יטיל עלי משימה, כדרכו תמיד. ואז היה עלי לבשר על בואו של השר מדורתאנג, ואת אשר ראיתי ראיתי. בי נשבעתי" הוסיף, מלעלע קלות בגרונו "כי המלך היה אף מערטלה מבגדיה קבל עם ועדה ועושה בה כחפצו על גבי השולחן, אלמלא בישרתי לו כי אר-קאהרדול קרב ובא. לא הייתם רוצים לעמוד במקומי באותו אולם..." הוסיף, רעד חולף בו מששב ונזכר בדבר "עמד עלי המלך ותקע בי מבט כזה... כמעט וראיתי כיצד חולפים כל חיי לנגד עיני. חי נפשי!"

רב המשרתים של המגדל הלבן ומשרתו האישי של המלך היו מסובים כעת בצוותא עם רב הטבחים בחדרו המרווח של זה האחרון שמעל למטבחי הארמון. השלושה היו ישובים סביב שולחן העץ הגדול והצנוע, עוסקים באכילתה של פת ערבית בעודם משיחים ביניהם על מאורעות היום. רודיון, גופו הקטן והעגלגל כמעט ונבלע נוכח מימדיו הכבירים של רב הטבחים הישוב לצידו, היה מרים ומוריד חליפות את קערת המרק שלו, מוצץ בשקיקה תוך שהוא מגולל בפני מרעיו את סיפורו בפה מלא למחצה. אורו האחרון של יום נשקף עכור מבעד לסורגי החלון הקטן מעליהם, מאיר קלות את חיטובי פניהם ואת קערות המזון אשר על השולחן. בזה לא היה מחסור, באשר רב הטבחים המגודל והותיק ידע את מלאכתו היטב; כעת, הניח בפני ידידיו קערות מתכת ישנות, מלאות בלחם טרי, מרק ונתחי עוף מהבילים העשויים ברוטב סמיך.

"וכעת, הוטל עלינו לארגן ארוחת משתה חגיגית למחר בערב, לכבד את בואו של נסיך אומבאר" רטן טילאמון באי-נחת, מפזר בדברו נתחי עוף על הכריך בו כיבד עצמו "בלא התראה, בלא הנחיות... ואוי לכולנו אם לא יצאו דברים, בסופו של יום, לשביעות רצונו של הוד-רוממותו. האם יש ברשותך ולו מושג במה חושק ליבו הפעם, לורגיר?"

"בהה!" התנהם רב הטבחים בכעס, הולם בידו המעובה על השולחן. משרתי הארמון נהגו לספר על לורגיר בדרך משובה, כי נהג לטעום יתר על המידה מן המאכלים שבישל, וכעת היה צף לדרכו תחת שיהלך על שתי רגליו. אלא שהכל נזהרו בכבודו; מצב רוחו לא היה מן המשופרים בשנים האחרונות, וכעת נראה סמוק וזעוף יותר מאי-פעם.

"למעיו המבאישים של חתול הם ראויים, כל בני אותה חבורה נאצלת!" רעם בשפם סמור "האם אני יודע? קדחת! כך או כך, אין בלב המלך ולו שמץ כבוד לבישול אנין. שניכם ראיתם כיצד כמעט והשליך בפני קדרת סרטנים מעשה-אומן, מגדף ומאיים כאילו הנחתי על שולחנו שרץ של אורקים. וכל אותם פחדנים אומרי-הן המשתרכים בעקבותיו... כמה וכמה מהם היו ראויים לספוג מהלומה כזו בשיניהם, עד כי לא יצלחו לאכול דבר זולת דייסה עד יום מותם".
"הס!" נזף טילאמון. אלא שרב הטבחים הוסיף לרטון, מנמיך קולו אך במעט.

"אך מרגע שיסבו פניהם מהמלך, וטראח! נעלם החיוך, וצרחנים עושי צרות המה כולם עד האחרון. איי! חלפו-עברו להם הימים בהם היתה נארוון הטובה מנהלת את העניינים ביד רמה. אשה עם ראש על כתפיה היתה מלכתנו הטובה, כך אמרתי תמיד, וכל אותם עניינים ברומו של עולם בהם עסקה תמיד לא השכיחו ממנה לתת כבוד ויקר למנת רקיקים בחמאה או מאפה הגון במרחקת פירות, מן הסוג אותו הייתי מניח על שולחנה בעצמי מדי בוקר" רב הטבחים נאנח, מפסיק דבריו לרגע בכדי להעלים שוק אל תוך לועו העמלני. אזי, שב לדבר.
"בחורה טובה וחרוצה היתה, ינצרו הואלאר את זכרה. היטב אני זוכר כיצד עלה בידה לעשות את הבל-יאמן, וללמד אותי את סודן של מרחיקת טעימה או שתיים שלא עלו בדמיוני קודם לכן. והיום? רק בריטונים וגידופים אני זוכה" כאן, הסב לורגיר את ראשו אל עבר רודיון, אשר סיים בינתיים את קדרת המרק שלו.
"האם בכוונתך לסור את הוד-מלכותו ולשאלו אילו מאכלים הוא מצווה להניח על השולחן בליל מחר?"

"לא אני!" צייץ רודיון, כמעט ומתכווץ בכסאו מעצם הרעיון "הוא יקצר אותי בראש, הוד-מלכותו, אם אך אראה את פרצופי היום בסמוך לאולם הלשכה. כעת, הוא סגור ומסוגר שם מניה וביה עם מושל דורתאנג, ונדמה לי כי שיחתם אינה עולה יפה".

"מאז ומעולם תעבו שניים אלו האחד את משנהו" הפטיר טילאמון במנוד ראש.

"טוב ויפה, יהיה עלינו לנחש" נהם רב הטבחים, מטלטל עצמו בכבדות אל אחד הארונות "לא שעובדה זו תמנע מהמלך לזעום ולצרוח ככרוכיה לאחר מעשה... ובכל מקרה, האם שמעתם מעודכם מה נוהגים הדרומיים הללו לאכול? את בשר הפילים שלהם, אולי? לי עצמי" הוסיף, מחטט בארון תוך שהוא מגרד את פדחתו "לא היה מעולם את הכבוד המפוקפק לעמוד מולם במלחמת הלוטוס. הפלוגה שלי הוצבה בצפון, מול הבאלכות בני-הבליעל".

"תמהני אף אנוכי" משך טילאמון בכתפיו "נדמה לי כי אי-מי סיפר לי, לפני שנים, כי אנשי האראד מחבבים בשרים מפולפלים, מתובלים בעיסת פירות מתוקים. אולם הדבר היה לפני שנים, ויתכן כי זכרוני בוגד בי. בכל מקרה" הוסיף בקדרות "אם בנסיך ראמבדה מדובר, צדו את אוזני שמועות כי הוא צרה צרורה; גוש טפש ורעבתן, כינהו אחד מעוטי השחור והכסף, הכל בלחישה כמובן. טוב תעשה אם תדאג כי נעריך יכינו תפריט עשיר ומגוון לליל מחר. שמא די יהיה בכך בכדי להשביע את רצונו. אחרת, עשויים אנו למצוא עצמנו בצרה".

"חצי צרה" רטן לורגיר בתשובה, מניח את הקנקן שהוציא מן הארון על השולחן, ושב להתיישב בכבדות "צרה שלמה תבוא ותתרגש על ראשינו, כאשר נאלץ לחיות כאן, מדי יום ביומו, עם מלכה הדומה לאותו ברנש במנהגיה, ועם מלוא החופן פינוק נשי, בתוספת!".

"אם אכן תאשר מועצת שועי גונדור את אותם האירוסין" הפטיר טילאמון, אפו מתענג על ריחה של הבירה הקרה שהונחה על השולחן. מטה אליו את הקנקן, מזג את הנוזל המקציף בנדיבות אל תוך ספלו "אין ודאות כי כך יקרה" הוסיף.

רב הטבחים נחר בבוז.

"היא תאשר, האמן לי" ירק מפיו "אותם סמרטוטים בבגדי שני וקטיפה יאשרו כל דבר אשר יעלה בלב המלך, אף לו היה מחליט להנשא לאותה עכבישה מן הסיפורים הישנים, ולהביא לה כל בוקר וערב אחד מאיתנו למציצה, כפי שניסתה לעשות להוביט ההוא שבאגדה. אני עכברון קמה, אם לא היו אותם בני-צאן מיוחסים פועים הן אף אחר זאת, ומשכנים את כולנו בינות לקוריה! כלום לא שמעתם את השומרים מספרים כיצד מזיעים כל אותם ברנשים כחזירים, משאך מרים עליהם המלך את קולו?"
"ששש..." התרה רודיון, אשר זה עתה סיים לנגב את שפתיו במפית "לא בריא לדבר על הדברים הללו בקול. אבל... אם הנסיך מאהטור הינו כה מטומטם כפי שמספרים, מדוע שלח אביו אותו דווקא למשימה כעין זו?"

"אולי מפני שהוא מתיר לעצמו לבוז לנו, ובצדק" נחר לורגיר, ואילו טילאמון הבליע פיהוק, מניח את ספלו הריק למחצה על השולחן לפניו.

"אולי ישנם דברים שאיננו יודעים" הציע, מעביר יד על שערו הדליל "אולי רצה אביו להרחיקו מאומבאר פן יפגע? שמועות סיפרו כי קרב גדול נערך בהאראד הרחוקה לפני אי-אלו שנים, בין המלך מאהטור מאובמאר ובני בריתו, לבין נסיכי הנחש השחור; האומבארים נחלו נצחון, כך אומרים, וכעת חולש אביו של ראמבדה על ארץ רבה. אך שמא שבו אוייביו להתאחד? במקרה זה, אולי שלח את בנו לבקש עזרה מאדוננו. אנוכי שמעתי כי הוד-מלכותו עשוי לקבל מהם שי-רב ערך בתמורה".

"שאנו נתערב במלחמות בהאראד הרחוקה? טירוף!" הרעים רב הטבחים בקולו, שב והולם בשולחן עד אשר קפצו הספלים והקערות במקומם "אם כך הוא, לוואי ישכיל המלך לשלח לשם את כל אותה להקת יונאים המלהגים על אחוות אחים ביננו לבין רוכבי הפילים, יקחם האופל. הכל יודעים, כיצד שרפו הללו כפרים על יושביהם בהרונדור במלחמה ההיא, ורמסו נשים וילדים בלא-רחם תחת רגלי המומאקיל. כעת הם לוחמים ביניהם; מחר ישובו להתאחד נגדנו, כאשר עשו תמיד. ומלבד זאת, איזה גונדורי בר-דעת יחרף נפשו בארצות מוכות הלהט, הבוץ והקדחת שמעבר לנהר האראב? מספרים כי אפילו מכרית האמונה ספג שם מפלה מוחצת, לאחר שהשכיב את הארץ התיכונה כולה מתחת לכסאו האפל, וכך באה עליו ראשית סופו. אכן!" שב והתנהם בפנים סמוקות "שלחו את נערי לאנראד לעזור לאחיהם האהובים, כלשונם, ונפטרנו כולנו מצרה!"

"אולם אנו נזכה בנסיכה הראדרית בתמורה" יבב רודיון באי-נחת "כלום לא די לי באדוני הנוכחי? מספרים כי בוהאטרה כעורה כמו הפילים בחצר אביה, ובכיינית גדולה ומפונקת כמו..."

"אהה, עד כמה חביב הדבר, לשמוע את כולכם מסובים בצוותא ומפטפטים בחופשיות רבה כל-כך, רבותי" שיסעו קול מדושן שמחה לאיד, גורם לרודיון להחוויר כסיד ולהתכווץ בכסאו, כאילו עמד להחליק אל מתחת לשולחן.

טילאמון ולורגיר קפצו ממקומם, בעוד הדמות הצנומה והגבוהה נחלצת מבין הצללים; מן הסתם, הסתתרה מעבר לדלת היוצאת אל המטבחים, בעת שרבצה במארב והטתה אוזן לשיחתם. כעת, סובב הלה את ידית הדלת והתייצב אל מולם בחליפתו הדהויה, פניו מחויכים מאוזן לאוזן.
"ארקלורן!" התרתח טילאמון, עושה צעד מאיים לעברו "כמה פעמים הבהרתי לך שאטפל בך בחומרה אם תוסיף לצותת ולסלף את דבריהם של משרתי הארמון הזה, והפעם..."

אלא שהבריה הצנומה שסעה את דבריו בצחוק לעגני.
"והפעם תפסתי את שלושתכם בשיחה פרטית מאד" השיב, מחכך את ידיו בהנאה "ותמהני מאד, האם ימצא בה הסגן ברומיל, קצינו של השר לאנראד הטוב, מעט עניין שיסב את תשומת ליבו. ואולי אף" הוסיף במתק-קול "יסבור כי הגיע העת לנקוט צעד או שניים כנגד משרתים כפויי טובה, אשר שוטמים את יום המחר הנאור, ומייחלים לצעירים אוהבי חופש לצעוד אל מותם.

כמאליו, נשלחה ידו של לורגיר אל הקופיץ הגדול התלוי מעל לכיריים "שוער מנוול, פיסת טינופת..." החל נוהם, אלא שטילאמון עצרו בתנופת-יד "מה אתה רוצה באמת ובתמים, ארלקלורן?" הטיח בו בפנים זועפות.

השוער הצטחק.
"אנוכי?" היתמם "מאומה. רק את טובת מלכי והשר הדגול, יד-ימינו ומשענתו" גרגר "אמנם, יתכן וכמה תשורות נאות היו עשויות לשכנעני כי אוזני אינן כתמול-שלשום, ולא שמעתי אלא את המיית המיים הרותחים על הכיריים. משהו...המממ... כגון העלאה נדיבה בשכרי הצנוע, וכן שתורה להציב אותי בתור שוער הנשף, אשר יקדם את פניהם של שועי-ארץ ושאר אורחיו הכבודים של מלכנו. מה אומרים אנחנו בנידון, ידידי הטוב?"

רגע, עמד טילאמון מולו בפנים זעופות, ובמשנהו נכנע.
"לו יהי כדבריך" נאנח "וכעת, שא רגלייך מכאן!"

השוער החווה קידה נוטפת בוז "תענוג הוא לעשות עמכם עסקים, רבותי" אמר, נוטל נקניק מן השולחן ונוגס בו באיטיות מרגיזה "אתה מעשן נקניקים להפליא, לורגיר קשישא. שמור על הכשרון!" הוסיף לפרידה, סב ויוצא מן החדר בדילוג מלא עליצות.

ברגע הבא, רעד הקיר כאשר הלמה בו ידו הזועמת של רב הטבחים.
"היה עלייך להניח לי לטפל בו, באותו רמש חלקלק!" התנשף, פניו אדומות כסלק "בי נשבעתי, כי לילה אחד, עשוי הוא ליפול בטעות אל סיר רותח, ולהעלם שם בלא הותר עקבות!" בדברו, פכר את אצבעות ידיו העצומות בתנועה גדושת כוונות "אולי יקרה הדבר בקרוב מאד" הוסיף וסינן מבין שיניו. רודיון יבב דבר-מה נפחד, בלתי ברור, מכסאו. טילאמון, לעומתו, הניד ראשו לשלילה.

"לא הייתי ממליץ לך לעשות כדבר הזה" אמר בקול חלוש, בלתי משכנע "שוער הנשף, אבוי!" שב ומלמל, מעביר ידו על מצחו הקודח "השמעתם כחוצפה הזו? טוב נעשה אם נשכח כולנו את השיחה הזו" סיכם חלושות, כושל אל עבר דלת היציאה "כך או כך, ידי מלאות עבודה, ולא הייתי צריך להשתהות באפס-מעשה זמן רב כל-כך. עלי לבדוק חביות יין חדשות, ולהתחיל בהכנות למחר בערב... וכמוני אף אתם. בואו!"

עודו מדבר, פתח את הדלת וכשל החוצה, קודר ואפרורי כצל. אכן, עבודה רבה עמדה בפניו.

* * *

אלאדון זע באי-נחת מופגן על כסאו, מתופף באצבעות זועמות על המסעד המגולף. כל אלו אשר הטיבו להכירו, הטיב לדעת מתנוחתו ומארשת פניו, כי חמתו של המלך הצעיר בוערת בו עד להשחית. תובנה זו, די היה בה בימים בתיקונם כדי להביא כל איש חפץ חיים לרחק ממנו ככל שאך ניתן. אלא שאר-קאהרדול נראה כמתעקש שלא להבין את הרמז, אף לא את ארשת פניהם המבוהלת של יתרת האצילים הנוכחים, אשר מבטם נדד בעצבנות בין המלך לשר דורתאנג, כמצפה לבואה של התפרצות הרסנית. דוכס הרונדור, רונדיל מלאמאדון ולאורנסול איש משמר היונה נראה כעושים כל מאמץ שלא לבלוט יתר על המידה לעיני המלך.

אלא שלהפתעת הכל, טרם שלף המלך את חרבו או התפרץ בזעקות, קורא לאנשיו לגרור את האציל עז הפנים אל הצינוק.

"ואני שב ושואל אותך במישרין, מושל דורתאנג!" רשף לעומתו, נע ונשען קדימה בכסאו, מחריף כולו לשאלה ברורה ומצווה "במקרה ואחליט כי נסיך דול אמרות איננו נאמן לי, ומן הראוי להחליפו בחוזק יד; מאחורי איזה מן הצדדים יצעדו אנשיך החמושים?"

אר-קאהרדול זקר את גבותיו בבוז. 'טירון שוטה!' הרהר בבוז. הכל ידעו, כי גדודי דורתאנג רבים ומאומנים המה, וכלי נשקם קטלניים. מסיבה זו, ככל הנראה, השכיל אף אלאדון, חרף זעמו, להוסיף ולמשול ברוחו נוכח מנהיגם.

"חיילי בית אר-קאהרדול, אדוני המלך" החזיר הלה "עומדים מאחורי בית-אר קאהרדול, ומאחוריו בלבד. היום, כלפני אלף וחמש-מאות שנים" הרמז בדבריו גלוי היה, וגרם לאלאדון לחרוק שיניו. אזי, העלה מושל דורתאנג חיוך מיתמם על פניו.

"אולם, מלכי המרומם" אמר, חיוכו מתרחב "מדוע זה נתעקש לדון במאורעות כה נוראים וכה מופרכים? הכיצד זה ישובו גונדורים לשפוך איש את דם אחיו, כאשר היה בימיו החשוכים של עידן התרעלה?" הוסיף, נוקב בכינויים של אותם ימים בהם נקרעה גונדור במלחמות בין שועיה ואציליה, בעוד כל שכנותיה הקרובות והרחוקות בוחשות בקלחת; שלוש-מאות שנים מרות אשר ארבעים ושלושה מלכים התחלפו בהם בזה אחר זה, החל בתום מלחמת הדרקון, וכלה בימי טאר-לינדיל, אשר שב ואיחד את הארץ תחת שלטונו.

"כלום אין עלינו לעשות כל מאמץ בכדי למנוע מן הממלכה להדרדר בדרך מסוכנת אשר כזו?" שב אר-קאהרדול והקשה בפנים מלאות דאגה מעושה, אלא שאט-אט, לבשה ארשת פניו הקפואות גוון חריף וכנה מעט יותר.
"יום שחור יהיה זה לכתרך, הוד-רוממותך, היום בו יחלו האצילים להלחם זה בזה על פני השדה הפתוח, למרבה הנאתם של בני המזרח והדרום".

"בוש והכלם לך, שר דורתאנג!" התפרץ הרוזן לאורנסול. מתרומם ממקומו בפנים כעוסות, ומתייצב שני צעדים לפני המלך, שוכח לרגע את פחדיו. הדרך בה העז אותו שר יהיר וצונן לזלזל בגלוי ברצון המלך העלתה את חמת שלישו של לאנראד מני ראשית הראיון. אלא שכעת הרחיק הלה לכת. אם לא יושם לו מחסום, עשויים אצילים אחרים ללכת בעקבותיו, ולשים את תוכניות היונאים לאיין.

"הכיצד פוער אתה לוע נבער וגדוש שנאה, ובגזענות נלוזה כופר אתה בברית האחים הנצחית שנכרתה ב..."

אר-קאהרדול פרץ בצחוק מעודן, נוטף לעג.

"לעניינן של בריתות אחים" שסעו בצינה "די אם אזכיר כי כל אשר טרח לקרוא ספרים תחת להעלותם באש, מטיב לדעת כי בריתות מחזיקות בתוקפם כל עוד לא מגייס איש מן הצדדים מניע, זמן ויכולת להפרן. עד מהרה עשויים אתם לגלות" הוסיף בשלווה "כי ל'אחיכם' ישנן מטרות שונות משלכם, ממש כפי שהשר לאנראד, אדונך, אינו ממהר לגלות את צפונות ליבו לכל בור צעקני המדשדש בעקבותיו. תמהני מה דברים יהיו בפי אקארוק שר הבאלכות, כאשר יתייצב לפני כס זה בכדי לדרוש את גמולו..."

"שקר, שקר חשוך ומזוהם בפיך!" צרח היונאי, מאבד כליל את שלוותו. לרגע, חש במבטן הקר והנוקב של עיני מושל מורדור, כאילו מפלחות הן את ליבו במדקרותיהן הזחוחות. רועד מזעם, העלה לאורנסול בדעתו נאום תוכחה ארוך, ממש כפי שהיה השר לאנראד עצמו עושה באותן נסיבות. אלא ששפתיו הרועדות בגדו בו, מוציאות אך בליל מקוטע, קשה להבנה.

"אתה... עידן חדש ונאור, בו לא יוותר מקום בלבבות לתככי שטנה אפלוליים היאים אך למקום בו אתה מושל. אחים אוהבים אינם מפנים עורף זה לזה!"

אר-קאהרדול שילב זרועותיו על חזהו בביטול.

"כולי התנצלות וכלימה" החזיר "אולם חוששני כי אנוכי זקן מדי מכדי לשנות את דרכי" דברים אלו על שפתיו, הסב מבטו מלאורנסול ככלי-אין-חפץ, שב ונועצו בעיני המלך היושב קודר ונבוך על כסאו. אלאדון נאנח בליבו; ישנא את אר-קאהרדול ככל שישנא, נאלץ להודות כי לאורנסול איננו בן תחרות לאותו נחש זקן וערמומי" קופץ שפתיו בכעס, לא יכול היה עוד להמנע מלהודות כי ברבים מן הדברים אשר אמר הלה, הבהב ולו שביב של אמת.

"טוב תעשה, הוד רוממותך" הוסיף אר-קאהרדול בשלווה בלתי-מופרעת "אם תואיל להטות אוזן לעצתו של זה אשר נותר על מכונו וראה את אביך וסבך בעלייתם ובנפילתם. אביך האומלל, אף כי כוונותיו טובות היו, חטא במספר טעויות כאובות ומטופשות" העיר, שמץ של זעף ישן נעור מתחת למסכת פניו הקרירה "אולם כולי בטחון כי אתה הינך חכם ממנו עשרת מונים, אם להטות אוזן לדרך בה מדברים נאמניך בשבחך על כל גבעה ותחת כל עץ רענן".
'ראו כיצד מעז הלה לצחוק עלי, כאילו הייתי נתון בידיו!' צרח אלאדון בליבו, חש כיצד נתלה לעגו המזוהם של השר וזורם סביב, כבד ודביק כטיפות גשם ארור היורד על הביצות המתות.

"וזוהי עצתי" סיכם מושל דורתאנג בשביעות רצון "אין להקל ראש לעולם במניעי ידיד ואויב כאחד. לכל דבר ולכל מתת מחיר, ו..."

קול צחקוק אווילי ורם שיסע את דבריו. היין הרב אשר הריק רונדיל הצעיר אל קרבו במהלך הערב ריפה כליל את זהירותו.

"אכן, להכל מחיר, מחמדי הזהוב" גרגר, מרים את הגביע המהודר שבידו אל מול פניו, מסובבו ומלטפו באצבעו "ואף לגבירה ארנדיס מחיר משל עצמה, כך שמעתי".

אלא שצחוקו של ההולל הצעיר לא האריך; מהיר כברק, נעקר אר-קאהרדול ממקומו ורכן לעומתו, מבט מזרה איימים בוהק בעיניו. רונדיל צווח באימה, מתכווץ ומפרפר בכסאו בעודו שומט את הגביע ומפילו בשקשוק מתכתי על השולחן הסמוך.

"ואין להקל ראש בידידותו, ואף לא בכעסו של השר המושל בדורתאנג, אדוני ארך הצוואר" הטיח, מישיר מבטו אל עיניו העכורות, המפלבלות, של רונדיל ביש המזל. "השר החולש על סאמאת נאור, ורבבות חרבות וחניתות עומדות הכן לפקודתו. זאת" הוסיף בקול מקפיא "במיוחד אם אינך אלא נער שוטה, אשר זכה בירושה הגדולה בהרבה מכפי מידותיו, ואשר אך מעטים מחייליו יסכנו עצמם לעמוד לימינו ביום פקודה".

אצבעו עוטת המתכת של אר-קאהרדול נעה, נזקרת הישר מול אפו של רוזן לאמאדון.
"דבר שוב סרה בבתי, שוטה אומלל, ואגיש לך חשבון העולה בהרבה על מידת ארנקך. זכור את דברי!"

בנקודה זו, הלם אלאדון באגרופו על מסעד כסאו, סבלנותו פגה כליל. לא עוד יכול היה לשאת את אדונותו של אציל זה, אשר נהג בו ובנאמניו כחתול המשתעשע בעכברים. הכל, כאילו לא היה מלך... כמו שב להיות ילד מפוחד, מבוזה וחסר ערך.

"חדל לאיים על אנשי!" צרח לעבר אר-קאהרדול בפנים אדומות כסלק, מזדקף באגרופים קמוצים "תחת זאת, פצה פיך ואמור בלא כחל ושרק: מה עמדתך וכיצד תרים ידך במועצה? התומך אתה באירוסי, אם לאו. החש דבריך!" הרים קולו עוד יותר "מצוות המלך היא!"

אר-קאהרדול שב ונפנה אליו, ארשת פניו השלווה שבה במהירות לכסות את פניו.

"אך בשמחה הייתי ממהר למלא את צו רצונך, מלכי ואדוני הרם, יורש ראוי ואדיר לאיזילדור ואראגורן" השיב במתק-שפתיים "אך הכיצד אוכל לקבוע דעתי, טרם עמדו שועי-ארץ והשמיעו דברם, ובטרם עלה בידי לשוקלם שקול-היטב בדעתי? הן בוודאי לא עולה על דעתי להאשים את מלכי הרם, כאילו אין רוצה הוא אלא באומרי הן עמומי מוחין, ולא באצילים ונגידים תקיפים אשר יעמדו לימינו ויעוצו לו עצמה כמיטב חוכמתם, כאשר היה בימי קדם".

אלאדו נשא אליו את עיניו, מתאמץ לשלח בו את הנורא והמפחיד במבטיו. לרגע, כמו שב וראה לעיני רוחו את אביו אשר חזר מתהום נשיה, עומד ומוכיחו מוסר, כאשר שנא משחר ילדותו. רגע ארוך, הביט בשר, כמבקש להשקיע את מלוא חמתו וכח רצונו. אלא שעוטה השחור והזהוב לא נרתע, ולא נסוג אחור.

"אין לי אלא להבטיח להוד-רוממותו בהן צדקי, כי אחרוץ משפטי במועצה אך לפי הטוב והעדיף לגונדור ואדוניה גם יחד" סיכם.

'או, אם נאבה לדייק, מה העדיף למענך ולמען ביתך המזוהם, ולוואי ותושלכו כולם אל תוך ההר הבוער עליו גאוותכם!' רתח אלאדון בליבו פנימה, פניו מעוותות בזעם. אר-קאהרדול קד בניחותא, כאילו אין הוא מסיים אלא ראיון נינוח עם המסור בבעלי בריתו. בצעד מסוגנן ועשוי היטב, נסוג קמעה לאחור, לאות כי ברצונו לפרוש מלפני המלך.

"כולי שמחה על הדרך בה מבינים אנו האחד את משנהו, הוד מלכותך המרומם, יורש איזילדור" הוסיף "קבל בשנית ברכות מקרב לב על עוצמתך והצלחותיך הרבות גם יחד, ממני ומבני משפחתי. אולם כעת" הוסיף באנחה "בטוחני כי תמצא בי עוון אם אפרוש לחדרים אשר הוכנו למעני. עייף אנוכי ויגע מן המסע והרכיבה המפרכים. בגילי, אין המדובר עוד בעניין של מה בכך, למגינת ליבי הרבה".

מילים אלו על שפתיו, קד השר פעם נוספת ואחרונה, ואזי סב ויצא מן האולם בצעד גאה ובראש זקוף. רק משנסגרו הדלתות מאחוריו, הרהיב רונדיל המכווץ להתרומם מכסאו ולפצות פה.

"אני שונא, שונא את הכלב הזקן והמרושע הזה!" יבב, דמעות זולגות מעיניו באין-מעצורים, דולפות על סנטרו ומכתימות את צווארונו המפואר "אתם כולם שמעתם, איך בא הוא ואיים עלי, השר האפל והמנוול!"

דקה ארוכה חלפה בטרם ענה המלך. עומד קפוא במקומו, ניצב בלא נוע שעה ארוכה, שקוע בשרעפי זעמו ועיניו בוהות בתעוב בדלתות אשר נסגרו מאחורי יריבו היהיר.
"יום אחד, נורוסט אר-קאהרדול" סינן בשיניים חשוקות "הינך עלול לעבור את הגבול. יום אחד..."

© כל הזכויות שמורות, בכפוף לכל דין ובכפוף לזכויות היוצרים המקוריות על יצירותיו של טולקין. צילום, העתקה בכל דרך אחרת או שימוש מסחרי כלשהו אסורים בתכלית, בלא אישורו המפורש והמשותף של הכותב, בכתב ומראש. כל הפועל בניגוד להוראה זו מפר את החוק.