כרך ראשון: שלהבת הגבירה

| מעבר לפרק הבא | חזרה לפרק הקודם | חזרה אל דף השער |

פרק רביעי: אש ורמץ

העלטה התעבתה, רובצת מעברים כצעיף צונן, כאשר הגיעו בראקור ופמלייתו אל מחוץ לשערי מין-רימון, מקום בו הקים השר אקארוק את מחנהו. לא הרחק מפאתי החורש הגובל בחומות העיר, הציבו בני המזרח את קרונות המסע במעגל מגושם אך מוגן כדבעי. ביניהם, מעבר לזקיפים שהוצבו ללטוש עין בוחנת לעבר חומות העיר ומעבה החורש, הדליקו בני המזרח והיונאים אשר נלוו אליהם מדורות רבות. גיצים וניחוחות בשר חרוך נישאו ברוח, עפים מעל גגותיהם של הקרונות והלאה, אל מעמקי האפלה החרישית האופפת את המחנה מעברים.

הפמלייה הקטנה עשתה כעת את דרכה בצעד מהיר, חולפת בינות לזקיפים מפוהקים הנשענים על חרבותיהם, ועושה דרכה אל המתחם המואר שבלב המחנה פנימה. כעת, משקרבה אל מעגל האור, החל האור האדמדם מאיר את חיטובי פניהם הגאות של רוכבי הקרונות, על קסדותיהם החרוטיות וזקניהם השופעים. אף כי בני 'עם הלוטוס' נחשבו בעיני כל לשארי-בשרם של פרשי ראהון הפרועים, הרי שהעומד מן הצד מתקשה היה לבלבל ביניהם. רוכבי הקרונות נבדלו מקרוביהם בגון פניהם, הבהירים מעט יותר משל ילידי אגם ראהון, כמו גם בזקנים המטופחים אשר גידלו לוחמיהם, ובמדיהם עטורי הסמלים המוזרים, שגונם כגון שמי הלילה. בעודה צועדת בדממה בינות לאנשיו של דודה וסוקרת חרש את חייליו החמושים של השר אקארוק המחזירים לה מבט משתומם קמעה מעברים, לא יכלה קאהדרה להמנע מן המחשבה כי רק זירהנאר, אולי, יכולה היתה להטמע על-נקלה בקרב בעלי בריתם.

כעת, נד בראקור בראשו, משיב ברכה חרישית לאחד מקציני הבאלכות אשר ניצב סמוך לראשונת המדורות, יושב בצל קרון ושקוע בתיקון קשתו גדולת המידות.
"את השר אקארוק אני מבקש" אמר השגריר בקצרה. קצין הבאלכות הנהן, ונשא ידו אל עבר מדורה גדולה, מרוחקת מהם כדי מאה פסיעות לערך. ברגע הבא, שבה הפמליה לצעוד. קאהדרה, אשר שקעה לרגע בהרהורים ומטה אוזנה להקשיב ליבבותיהם הנוגות של הינשופים במעמקי החורש הסמוך, התנערה ומיהרה להחיש צעד בכדי להדביק את דודה ואחותה. אלו החלו מפלסים דרכם בינות למדורות, מטים אך תשומת לב מעטה ליושביהן.

דומה היה, כי יושבי המדורות לא הופתעו כלל ועיקר מבואם של רוכבי הקרונות; ככל הנראה, הרהרה חניכת הלוטוס הצעירה בעודו מביטה על סביבותיה, ציפו לבואם זה מכבר. אי-אלו מחייליו של אקארוק הרימו מבט חטוף בכדי להתבונן בהם, ואזי שבו לשיחתם הנינוחה, משיחים בפה מלא בשר על נצחון מפואר ורווי דם שנחלו אנשיהם בצפון, לפני שבועות או חודשים מעטים, ועל קורות מסעם המפרך, אשר קרב כעת אל סיומו. אי-מי מהם סיפר לחבריו, בקול שעוינות והערכה נמהלו בו כאחד, על אביר גונדורי בודד אשר הרהיב עוז להתייצב מול אדונם בשערי העיר.

לרגע קצר, האזינה קאהדרה לשיחתם. אזי, הסבה מבטה לעבר חלקו האחר של המחנה, שם הטיבו היונאים את ליבם במאכל ומשקה, רועשים וזחוחי-דעת יותר מחבריהם למסע.
'כמה עשרות' העריכה קאהדרה במהירות, עיניה הירוקות סוקרות בחוסר חיבה את הצעירים הפרועים הסרוחים סביב, אור הלהבות נוצץ קלות באורן האדמומי של הלהבות. כמה מהן גיפפו נערות צעירות והלומות-יין; אילחתם המתקתקה של גלילי העישון עמדה כבדה באוויר, גורמת לקאהדרה להחמיץ פניה בתיעוב. כמה מן היונאים הציבו על ברכיהם תופים קטנים ומאורכים, מכים בהם ביד מונוטונית. אחד היונאים, ערום למחצה מלבד גלילי-שערו הנופלים על כתפיו וחזהו, התנודד בפנים סמוקות לצד אחת המדורות. ידו האחת נישאת לאוויר, שר הלה פזמון בקול מעובה ויבבני קמעה, כמנסה לחקות בכל כוחו את הדרך הנהוגה בין זמרים באי-אלו ממחוזות האראד וראהון הדרומית. קולו נישא אל תוך האוויר, נמהל בפצפוץ הלהבות סביב, ובקולם העמוק והמונוטוני של תופי היד:

צעירים נאורים, הנכם גיבורים:
ניפצתם מסורת אבות ארורים!
כבוד לא נתנו, רדו הם בכם,
בחרב ושוט, תמיד נגדכם.

אל תוך מנזרים, קודרים וקרים,
שילחו הם אותכם לבית אסורים.

כוהנים אכזרים, ברהב דיברו,
סנטו, הענישו, בבוז גערו.

ירדו לחיים, כזבים גוללו,
את עשב הפלא באש העלו.
לא הניחו לכם לבטא עצמכם,
לדומן וזבל החשיבו אותכם.

קולו המיבב של הזמר נמהל במחיאות כפיים קצביות של היושבים לצידו, אשר הצטרפו כעת לפזמון במקהלה. עיניהם נדלקו בגאווה ומשטמה, כאשר הצטרפו בזה אחר-זה לשירת הפזמון:

אך לאנראד השר, אותנו גאל.
הוא האח הגדול, הוא נביא מהולל!

לימד לנפץ סדרי קדמונים,
איתו, לגונדור נהיה אדונים!

האד המתוק ומחיאות הכפיים מעלים קבס בגרונה, חשה קאהדרה כיצד צמרמרת מלוהטת מסתחררת ועולה בקרבה. לא היתה זו הדרך המגוחכת בה ניסה היונאי לחכות את מבטאן וסגנונן של ארצות לא-לו. זו, לכל היותר, היתה מעלה חיוך של בוז קריר על פניה. היה זה דבר-מה אחר. דבר-מה, אשר אף כי חניכת הלוטוס הצעירה לא יכלה לאמדו עד תום, כמעט ויכולה היתה לחוש את מגעו מרחף באוויר, נוכחותו מוחזרת ומועצמת מתוך עשרות העיניים החלולות אשר בהו נכחן מסביב למדורות. ברגע הבא, הבחין הזמר בבאים זה מקרוב והפסיק את שירו, מנופף בידיו ברוב-מהומה בעודו מחווה ברכה רעשנית לעבר בראקור.

"הבו גודל ותרועה לאחינו האהובים מן המזרח!" הצטווח במלוא גרונו "תנו שלוש קריאות הידד לבראקור החכם, שגריר השלום!" היונאים נענו בקול-גדול, חלקם מתרוממים בכבדות ממרבצם ונושאים כפות ידיהם קדימה לאות ברכה. בראקור התחייך, משיב בקידה קלילה ועשויה היטב, ידו הימנית מונחת על לוח ליבו. ברגע הבא, נפנה עורף למקהלת ההידד, עיניו תרות אחר מקום המצאו של השר אקארוק.

משימה זו, האחרונה, לא היתה מן הקשות. שר הבאלכות היה ישוב על ערמת כרים מאחורי אותה מדורה גדולה אשר לכיוונה החווה הקצין דקה קצרה קודם לכן. ישוב על ערמת כרים רכה, היה הלה שעון בנינוחות לאחור. חרבו המהודרת הונחה על ברכיו, להבה המעוקל נוצץ באור הלהבות, בעודו מעביר עליו אצבע גאה. עיניו של השר סקרו את סביבותיו בלא חפזון, קורנות ארשת בוז חמצמץ אשר לא סר מפניו מני ראשית הערב. בראותו את בראקור קרב אליו, השתנו פניו כליל, והוא ננער ממקומו בזינוק, האדישות נושרת ממנו והלאה.
"אהה, בראקור זאר אדראמון!" קרא בקול גדול "אק דארו הינארי!". ברגע הבא, התחבקו שני הגברים לאות ברכה. כמה מן היונאים הוסיפו להריע, בעוד אחרים שבים אט-אט לעסוק בענייניהם. ברגע הבא, אמר בראקור דבר-מה בקול נמוך, אשר את משמעותו לא הצליחה קאהדרה לקלוט. אקארוק הנהן, פניו מרצינים קמעה, והחווה בידו אל עבר האוהל הגדול הנטוי מאחוריו. השגריר הנהן, פוסע פנימה בצעד מהיר, אקארוק סמוך אליו מאחור. שומרי הבאלכות, אשר הטיבו לקלוט את הסימן אשר החווה אדונם, מיהרו להתייצב בפני הפתח בחניתות זקורות.

קאהדרה משכה בכפתיה, יודעת היטב כי אין היא מוזמנת או רשאית להאזין לשיחה. חניכות הלוטוס לא יועדו להנהיג או לתוות תוכניות, כפי שהטיבה לדעת; להן נועד התפקיד לזרוע אימה בשורות האויב, ולהרבות את תהילתו של בן הנצח. בארשת פנים מרירה, נעצרה במקומה. לרגע קט נשאה מבט סקרן לאוהל הגדול, המקושט בחרוזים ומעשי רקמה, ואל קרון המסע המשוריין הניצב מאחוריו. קורות עץ כבדות חיזקו את דפנותיו של האחרון. זמן-מה, התעכב מבטה בתמהון על כלי הרכב המוגן היטב, ועל שני אוחזי הקשת הדרוכים שניצבו על גגו. הללו, זעופים ודרוכים מיתרת שומריו של אקארוק, לא חדלו מלתור את הסביבה בעיניהם, שולחים מבטים קודרים אל עבר חומותיה המטושטשות של מין-רימון הצופות על המחנה ממערב.

לרגע, שלחה בו מבט תמה, עושה שני צעדים קדימה בכדי להטיב ולבוחנו. אלא שאזי, הבחינו עיניה במחזה אחר, אשר משך מיד את תשומת ליבה, משכיח את הקרון המוזר מדעתה כמעט כליל:

אחד מקציני היונאים היה שרוע בסמוך לאחת המדורות, פסיעות מעטות ממקום עומדה. ספק ישוב ספק שכוב, השעין הברנש את כתפיו הרחבות. פניו מדושנות העונג היו שזופות קמעה, עד אשר כמעט ויכלה קאהדרה לטעות ולחושבו לאחד מאנשי אקארוק. אלא, שלא בריה זו משכה את תשומת ליבה של חניכת הלוטוס, אלא הנערה הצעירה המעורטלת על ברכיו.

בלא שתבין מדוע, נמשכו עיניה של קאהדרה אל אותה נערה כעש הנמשך לנר; צעירה היתה לימים, בת שש-עשרה או שבע-עשרה לכל היותר. נאנחת חלושות ונואקת דבר-מה מפיה הרפוי, הצמידה את לחיה הרכה לפניו המיובלות של האיש הגדול. הלה גהר עליה בשקיקה, ממשש ומגפף את גופה הצעיר בידיים תאוותניות.

קאהדרה קפאה מנגד, כאילו הפכה לנציב מלח; צעירה שוטה זו, בגופה שיחק קצין היונאים כמו היתה בובת סמרטוטים רפויה, היתה יפת-תואר, חרף עיניה הבוהות והחיוך המטופש הקפוא על פניה. עורה החיוור, שגונו כגון החלב, עוטר בשערה הכהה, הגולש בגלים אפלים על פניה וכתפיה. שוכבת בסמוך ללהבות, השליכה מעליה זה מכבר את מעילה, נותרת עטויה אך ורק בחולצה דקיקה אשר הטיבה להבליט את חיטובי שדיה. כעת, החלה מתחככת בגבר שזוף העור, טומנת פניה בתלתליו השמנוניים ומניחה לו למשמש בגופה כטוב בעיניו.

נשימתה מתרססת בין שפתיה, עשתה קאהדרה צעד אחד לעברם, מביטה בנערה בעיניים קרועות לרווחה; לבבה נצבט בקרבה. נערה מטופשת זו דמתה לה בחזותה באופן מפתיע; באל כורחה, הרהרה קאהדרה כי אין בכך דבר שאיננו מתקבל על הדעת. היטב זכרה, כיצד נהגה זירהנאר להקניטה בעניין זה משחר ילדותן. לא פעם, בעת שרבו ביניהן, היתה זירהנאר צווחת לעברה בלעג כי היא מכוערת ממש כנשות הכופרים מן המערב. מנהג אשר הביא את קאהדרה הנעלבת לזעוק בגאווה פגועה ולידות באחותה רגבי בוץ, בעודה רודפת אחריה בחימה שפוכה בין עצי הזית הגדלים על צלע ההר המשקיפה על בית דודה, מחרידה אגב-כך את העיזים הרועות שם וגורמת להן לנוס ולהתפזר לכל עבר בפעיות בהלה.

"כה הייתי רוצה לשוב הביתה, אל מטעי הזיתים ומדרגות האבן שבצל ההרים הקרירים. כה שונאת אני מקום גוסס ואומלל זה!" מלמלה, יודעת היטב כי אין זו האמת לאמיתה.
ברגע הבא, שב מבטה אל צמד הנאהבים המתגפף מולה. סומק נזעם הציף אט-אט את לחייה. עצם המחשבה על דמיון כלשהו בינה, אחת המוכשרות בחניכות הלוטוס ומשרתות בן-הנצח, לבין יצור רופס וכהה-מוחין זה היה עלבון לשמו, הא ותו-לא.

'מדוע, מדוע מתעקשת את לשוב ולעולל זאת לעצמך?' סנטה בעצמה בכעס. גומרת אומר בנפשה, הסבה גבה אל המחזה והחלה צועדת בכבדות משם והלאה, לתפוס את מקומה לצד המדורה אשר הציתו בני פמלייתו של בראקור. אלא שכעבור רגע קצר, שב אותו דחף מוזר ואפף אותה. בטרם הספיקה להבין את אשר היא עושה, סבה במהירות הבזק, סוגרת על צמד הנאהבים בעיניים יוקדות.

"מי אתם?!" התיזה לעברם בגסות. לשון המערב שבקעה מפיה נוקשה היתה, אך רהוטה ומובנת היטב.

קצין היונאים וחברתו, מופתעים, נשאו לעברה עיניים תמהות. לרגע, נראה הגבר המגודל נבוך קמעה אל מול הזעם היוקד בעיניה הירוקות של קאהדרה. אלא, שברגע הבא התעשת והעלה חיוך ידידותי וזחוח על שפתיו הבשרניות.

"אהה... שלום וברכות לך, ידידה אהובה מן המזרח שוחר השלום!" הצטחק, נועץ בה מבט כזה, אשר גרם לה חשק עז לשלוח את ידה אל פגיונות ההטלה שבחגורתה.
"אני הוא סרן אלאמור, קצין נאמן וצנוע למשמר היונה... וזאת" הוסיף, גיחוכו מתרחב "זאת הסוכריה המתוקה שלי ומחמל נפשי" בדברו, העביר את ידו עמוק בתוך חולצתה של הצעירה, גורם לה לצחקק, בעודה שולחת מבט מפלבל אל עבר עיניה הבוחנות של הלוחמת הצעירה הניצבת מולם.

"אהה..." חרק קולה החלול, נשמע לקאהדרה כאיוושת גחלים כבויות הנושרות אל מעמקי אגם אפל "קוראים לי גילרינג, גבירה טובה מן המזרח, ואני אוהבת שלום... הרבה-הרבה..." קולה שב והתעמעם, נבלע בפרץ אנקות חדש, בעת ששלחה יד רועדת לגשש אחר גליל העישון הזרוק על הארץ לצד מעילה. סרן אלאמור, מדושן עונג, קרץ לעבר קאהדרה ואחר שב ושיקע את שפתיו הבשרניות בצווארה, מנהם חרש ולופת אותה בחוזקה, מטלטל את גופה הדקיק כעצם בפיו של כלב רעבתן.

כאב חד פלח את חושיה של קאהדרה, כאשר נשכה בחוזקה את שפתה התחתונה. כל גופה רעד כעלה נידף, פניה לוהטות וידיה קפוצות עד כאב. לרגע, נאבקה בעצמה בכדי לבלום את צרחת השנאה שמילאה את ישותה. אלא, שכל מאמציה לא הועילו אלא כדי לרסן במעט את עוצמתה.
"פראהודאר זאר דאהו!" התיזה לעבר הנערה בשפת רוכבי הקרונות, עיניה יוקדות, כעומדת לשלוף את נשקה ולמגר את הצמד ארצה "רמץ! רמץ לח ומזוהם שכמותך!" הוסיפה וצרחה לעברה בלשון גונדור. ברגע הבא, סבה על עומדה ונשאה רגליהם משם והלאה, מותירה אותם לבהות בה בתמהון. יושבי המדורות הסמוכות הרימו ראשם מענייניהם, תמהים על שום מה ולמה פרצה המהומה. אלא, שהמבטים התמהים לא עניינו את קאהדרה כהו-זה, בעת שנמלטה מן המדורות והלאה, בינות לקרונות המטען החונים ואל תוך העלטה. רגע ארוך עבר עד שעצרה את מרוצתה המטורפת, מוצאת עצמה בינות לראשונים בעצי החורש האפל. בנשיפה מיוסרת, קרסה תחתיה, מטילה עצמה באפיסת כוחות אל תוך הדשא הצונן והלח. אט-אט, שבו אליה עשתונותיה, והיא התהפכה במקומה, משלבת ידיה מאחורי ראשה בעודה משלחת מבט עגמומי אל חרמש הירח הצף בין קרעי עלוות התרזה מעליה.

"ארורה תהיה" מלמלו שפתיה, מנסה להבין מה גרם לה, לקאהדרה, לשים עצמה לצחוק בדרך אשר כזו. האם אך הדמיון במראה בינה לבין אותה עלובת-נפש? הרהרה, חשה דמעה מרה גולשת על לחיה.
'אך ורק משום שאת, לו היית במקומה, היית נועצת פגיון בצווארו של כל בריון תאוותני אשר היה משלח את טלפיו בגופך בדרך בהמית שכזו? אך לא..." דמעה נוספת גולשת על לחיה, ידעה היטב כי דבר מה נוסף באותה גילרינג שוטה הזכיר לה את עצמה, ברור עד כאב.

'הפסיקי לעולל זאת לעצמך, חדלת אישים!' הרהרה בשיניים חשוקות 'חדלי להטות אוזן להבלים ושמועות זדוניות, שוטה ארורה וכפויית טובה שכמותך!' הוסיפה בינה לבינה, נשימתה כבדה עליה 'דודך אוהב אותך. לעולם, לעולם לא יעולל לך דבר אשר כזה. חדלי!"

חזה עולה ויורד בכבדות, נותרה קאהדרה לשכב על גבה בלא-נוע בינות לעשבים. באל-כורחה, שבה מחשבתה המרירה אל אותה נערה מעורטלת. אל הדרך בה השליכה מרצונה את המתת שניתנה לה, וכתשה אותה לאפר. מתת אשר אחרים היו כה משתוקקים ל...

תחושה בלתי-נעימה שהבזיקה בה לפתע, גרמה לה להתנער מהרהוריה ולהזדקף לישיבה. נושאת מבט מפוחד סביבה, חשה בכל מאדה כי אי-מי עוקב אחריה. ברגע הבא, הצטלב מבטה בלא התרעה עם עיניה השחורות של זירהנאר. אחותה הצעירה היתה שעונה חרש על גזע עץ, פסיעות מספר מן המקום בו שכבה.

קאהדרה הצטמררה, נועצת מבט נבוך בעיניה הבוהקות של אחותה. מזה זמן רב, לא ראתה ארשת כה ספוגת-לעג ושמחה לאיד.
'אדע את כל הנסתרים בהגיגייך, נקלה שכמותך, עלובת נפש!' דימתה לשמוע את עיני אחותה לוחשות לעברה 'אני יודעת... אני יודעת...'

"מה רצונך?" התיזה לעברה בארשת בלתי-ידידותית, מנערת את העלים ממחלפותיה ומנסה לשווא לעטות מבע אדיש.

"מדוע הפרעת לי, זירהאנר?"

החיוך הידעני שעל פני אחותה הצעירה התרחב.

"אני, אחותי היקרה?" התממה "אינני רוצה דבר. דאגתי לך, לאחר שראיתיך נסה מן המחנה בדרך כה משונה, ובאתי הלום בכדי לבדוק האם הכל כשורה". אלא שברגע הבא, לא עוד התאפקה מלומר מעט מאשר על ליבה:

"ובכן, קאהדרה הבכירה והאהובה? האם הינך נהנית מחברתם של הכופרים? או שמא התחלת להבין, סוף-סוף, את פשר דברי בן-הנצח, אשר הורנו כי דם כלבים זורם בעורקיהם ונשמת חזיר מצחינה באפם?"

קאהדרה, קמה על רגליה בדי-עמל, רצתה להשיב, אלא ששפתיה הרועדות בגדו בה. רגע ארוך, עמדו שתי האחיות זו מול-זו, נועצות עיניהן האחת ברעותה. אזי, פרצה זירהנאר בצחוק רם ולעגני.

"כך בדיוק חשבתי!" נחרה בבוז. ברגע הבא, הפנתה את גבה באחת, והחלה צועדת אל המחנה בראש מורם, מותירה את קאהדרה הנבוכה והמושפלת לעמוד לבדה בפאתי החורש, אור הסהר הקלוש מרצד על לחייה הרטובות.

* * *

סרן אמנדול שילח מבט יוקד ומלא תרעומת באביר קשה העורף הניצב אל מול אנשיו בחרב שלופה, אלא שידו הדרוכה לא הרפתה מהדק רובה הקשת, הדרוך ומכוון אל עבר אמריל. באי הפונדק התלחשו בבהלה מעברים, בוהים במחזה בפנים חיוורות.
"פעם אחרונה אבקשך, פלנתאר" רעם קולו הכעוס של קצין היונאים " אחד ויחיד הינך, מכל עדת מרעיך האטומה לבשורת החירות, אשר אינני מאחל לו כל רע. אך כעת, הנח את חרבך וצא מכאן מרצונך הטוב. אחרת, אאלץ להפוך חייך הפקר, חרף רצוני העז שלא לעשות כן. אך בין אם תבחר בדרך האחת ובין ברעותה. יכול לא תוכל להציל את עלמת הלילין המורעלת ממר גורלה. סור מדרכי!" החריף קולו, פניו נוקשות ועיניו לוהבות.

כה חריף ועז היה קולו, עד כי רעד חרישי פקד את אמריל; עיניה עודן נעוצות בחוד-הקליע המכוון לעברה, התמר בה לפתע פחד צונן, כי הנה יסב האביר הזקן את פניו באנחה, ויותירה לבדה אל מול עדת היונאים. אלא שזה האחרון לא מש ממקומו, זקוף וגא עמד, כאילו היה לאחד מעמודי המלכים של ארגונאת.

"הכיצד תוכל, אתה המתיימר להכירני היטב" החזיר, חיוך מר וקודר נסוך על פניו "הכיצד תוכל ולו לדמות בנפשך כי אעמוד מנגד ואתן ביד חבר קנאיך הפרועים את מבוקשם? האם ההלך אשר נדד שנות דור על פני מדבר וציה, בבקשו מיים צלולים להשיב נפשו, יפקיר את המעיין אשר נגלה לו כהרף-עין למלתעות צבועים המבקשים לטנפו במררתם?"

עיניו האפורות של פלנתאר בהקו בדברו "כל ימי חיי, עזה היתה אמונתי בברית המקודשת אשר נכרתה בין ילדי אילובטר בעידני קדם. האם תרהיב עוז לסבור, כי לא אחרף נפשי להגנתה, לו אף אוותר אחרון למאמינים בה? פקח את עינך, אמנדול, והתבונן נכחך!" החריף קולו, עד אשר נתבלבלו היונאים הסובבים אותו ונסוגו צעד אחד לאחור.
"הבט בה, בעלמה זו!" קרא "כלום אינך מבין את גודל השעה בה ניצבים אנו? או שמא, זרמו כזבי לאנראד בנפשך, מרים כמימי נאן דונגורתב, עד כי נשטפו בינתך וכבודך כליל, והיו לאיין?"

היונאים, נבוכים ורוטנים, עמדו מנגד, מנערים ראשיהם וחורקים שיניים, מבטם העכור נע ונד חליפות בין פלנתאר למפקדם הקנאי. אלא זה האחרון לא טמן את ידו בצלחת. זקנו כמעט וסומר מזעם, החזיר תשובה מרה, קולו נופל כבד בחלל הפונדק:

"כזבים ומי טירוף?!" הטיח, וניכר היה כי חמתו משתוללת בקרבו "אתה הוא הנאחז בשבריו המפוייחים של הזיון ויצירי-שווא, ידידי הותיק. באמונות הבל אתה דבק, חרף הצער אשר הסבו לך בשפע כל ימי חייך. הכיצד יכול הינך להוסיף ולדבוק באמונת מסדר כוהני המורשת?" פניו חמוצות מתעוב, נדמה היה אמנדול כיורק שם זה מפיו. זעמו הלך וגבר, ככל שהוסיף לדבר, מגולל זכרונות ילדות שכוחים.

"הכיצד יכול אדם חופשי ובר-דעת להוסיף ולהאמין בכזבים שטפטפו אותם בני-שחץ לאוזננו, לגדל דור חדש של בורים צייתנים ועמומי-מוחין?" האשים "התזכור את חדר הכיתה הטחוב, בו היה סירטיל הרשע, האב המשגיח, מצליף ברצועה על כפות ידינו, כל אימת שלא הטבנו לשנן את מארג הבליו ההזויים מהר די הצורך? האם הספקת לשכוח את הנגיד הירומאר, ההדור במחלצות שני וזהב, אשר נהג לכלוא במרתפיו הקרים כל אי-מי מתלמידיו אשר הרהיב עוז להפגין ולו שביב של מחשבה, ולחלוק על תורת כזביו העבשים?"

היונאים נשכו את שפתותיהם, ואי-אלו מהם ניערו ראשם וחשקו שיניים בזעם מר. דבריו של אמנדול הטיבו לגעת בליבם; רבים מאד מתוכם, ילדים אשר התיימו בעת מלחמת הלוטוס ובשנים הקשות שלאחריה, נמסרו לאותם בתי-יתומים קודרים, בהם משל אותו מסדר שנוא. כעת, שבו וראו לנגד עיניהם את סבלות אותם ימים, טרם נמלטו להתגודד ברחובות הערים, מהם אספם השר לאנראד בהמוניהם.
"רוצחים ארורים! נקמה!" הזדעק אחד מהם בעיניים שטופות דם, משפיל את נשקו השלוף להסתערות. אלא שאז חזר אמנדול לדבר.

"התזכור כיצד נהג בך הנגיד, עת סיפרת על החלום אשר פקד אותך? אלמלא שמתי נפשי בכפי, והגנבתי לך מעט גבינה ולחם, ספק גדול אם היית ניצב מולי היום. כבר באותם ימים, חשדתי כי שקר תורתם, ואך קש וגבבה מאחורי מדיהם המפוארים של אלו הטוענים כי מתנת אלדיון הופקדה בידם למשמר, ואך הבל היא המסורה אותה הטיפו ושנו לנו יומם ולילה. אלא שרק לאחר שנים ארוכות, משהצטלבה דרכי עם נתיבו המהולל של לאנראד מעניק החירות, עלה בידי לרדת לעומקם של דברים. אך הואל והבט בעצמך, ידידי הותיק!" קרא, נד כהרף-עיין בנשקו אל עבר פלנתאר, ואחר שב ודורכו לעומת אמריל. אלא, שבת הלילית הצעירה לא ניסתה לנצל את ההזדמנות הדחוקה שנקרתה בפניה, באשר נדמתה כמרותקת לשיחתם של אמנדול ויריבו, כמוה כארגלין ויתרת באי הפונדק.

"בכהות-מוחין בל-תאמן, מוסיף אתה לכשול באותה הדרך, אף לאחר שנודית מן המסדר והושלכת מחילו ככלי אין-חפץ, לאחר שנים כה רבות בהם שירתת נאמנה את נגידיהם. מדוע לא תסור, סוף-סוף, מן העצה החשוכה המושלת בלבבך, ותבוא לחסות תחת כנפי היונה?" כעת, היה קולו מרוכך, כמעט מתחנן. היונאים התלחשו בזעם. ניכר היה בפניהם הזועמים והפגועים כי קצה נפשם במלחמת המילים, וסבלנותם קצרה והולכת.

ארגלין, מכווץ ונשכח מלב, גיחך בתעוב.
"מילים יפות אלו שלך לא מנעו מבריוניך לפלוש לאדמות לא להם, ולהציף את הארץ בפריצות ותועבה" סינן מבין שפתיו. על כוהני המורשת הנוקשים לא שמע אלא סיפורים, בלתי מחמיאים ברובם. ארגלין, כמרבית החיילים אשר שרתו בצבא גונדור בעת המלחמה ההיא, הטיב לזכור כיצד רחש תיעוב בין אנשי המסדר לבין מלכתו של טאר-לינרוס. עד כדי כך הגיעו דברים, כי הללו הרהיבו עוז בליבם ונטשו את מחנה גונדור בעיצומה של המערכה, שבים ומסתגרים בזעף בתוך מנזריהם הקודרים. אף את משמעות דבריו האחרונים של אמנדול ידע היטב: נגיד המורשת הזועף לא סלח לפלנתאר מעולם על הדרך בה הפר את פקודתו, וכרע ברך בפני הגבירה נארוון.

'אך אינך פותח את שערי ביתך לנחשים, בכדי לשולחם להלחם בתנים' הרהר בינו לבין עצמו, סמוך ובטוח כי מפקדו לשעבר ימצא תשובה הולמת לאותו בן-שחץ קנאי. ואכן, הלה לא הכזיבו. לרגע, עמד דומם, כמטה אוזן לקול צלול וזך המפציע הרחק מעבר לאפלת הפונדק.

"לא בעבורם" החזיר לבסוף בקול שקט, אך תקיף "לא בעבור האב המשגיח או הנגיד היהיר הוספתי לדבוק באמונתי, אף לא בשל הטפותיהם הזועמות, רצועתם ומרתפי-העונשין אשר להם. אין אני נזקק לך, אמנדול, בכדי להטיב לדעת על רוח הבאושים אשר פקדה את מסדר כוהני המורשת, ואף את החרפה שעטו, עת נטשו את המחנה בטרם קרב, באשר מאס ליבם הקר והיהיר במלכה נארוון, הנעלה בגבירות גונדור" בדברו, התכווצו גבותיו בכעס. לרגע, דימתה אמריל בליבה כי היונאים הנה נבוכו מן האור התקיף שבעיניו, כושלים לאחור כשהם מפלבלים בעיניהם העכורות.

"זכר אמי הטובה הוא אשר האיר את נתיבי, חשוך ומיוסר ככל שהיה" אמר, גוון מוזר נמהל בקולו "היא, אשר בחרה ללכת בנתיבם של המאמינים, ובנתיב זה דבקה במסירות אין-קץ, אף לאחר שנודתה ממשפחתה רמת היחש, וקור, דלות ותלאובות היו מנת חלקה. הכיצד יכולתי אני לדרוש מעצמי קורבן פחות מזה? לא נזקקתי מעולם לכוהני הירומאר בכדי לדעת אמת ומסורה מהן!" קולו גבר והלך, והקירות החזירו הד.

"אך אתה, אמנדול" האשים פלנתאר בקול נוקב "בחרת להילך בנתיב הקל והנקלה, אשר לו נפתו רבים כל-כך מאז ימי בראשית, וסופם בעלטה ואש. תחת כנפי היונה ביקשת לחסות? כנפי הנאזגול המה, שחורות ונוטפות זדון!" הרעים במר ליבו "את החושך מכנות אור, ולאור יקראו חושך, להטוט שווא לגנוב בו את ליבם של קלי-דעת. האם שכחת אתה כיצד כרעת ברך ביראה, לא בפני כוהני המורשת, אלא בפני טאר-לינרוס האציל, ואת השבועה אשר נשבעת לו? ראה, כיצד טינפו כזב וסחי את נפשך, עד אשר הפכת רועה לעדת בני-זאב נקלים. בעוולתם של כוהני המורשת הינך נאחז, אך ורק בכדי להביא עלינו רעה גדולה עשרת מונים תחתיה. בוש והכלם לך, אמנדול!"

כה רבה היתה העוצמה בדבריו אלו האחרונים, עד אשר, להרף-רגע, נשבר כח רצונם של אויביו. הצעירים הפרועים נסוגו בכבדות, מהם מליטים את עיניהם מפני הבוהק הכחול הנוצץ בקצוות חרבו השלופה. אמנדול נבוך, עומד מנגד בשפתיים רועדות, כשוקל את הדברים בדעתו. לרגע, קיווה ארגלין בכל מאודו כי הבלתי-יאמן יקום ויהיה.

אך לא! ברגע הבא, ננער אמנדול מחולשתו, קולו קודר כפעמוני לוויה.
"עליהם, חברים!" רעם בקול נורא, רווי יגון אך נחוש "למען יום המחר שלנו!". אמריל, מבינה כי כלתה עליה הרעה, החלה ניסוטה ממקומה, אלא שעיניו של הסרן הקנאי הדביקוה באפס-זמן.
"מותי וכלי מני ארץ, בת-לילית!" קרא בקול נוקב, לופת את הדק רובה הקשת וסוחטו באצבע נחושה.

אלא, שבאותו רגע עצמו קרו דברים רבים.

קול נפץ רם הרעיד את הפונדק, כאשר נפרץ אחד החלונות באחת; התריס נקרע לגזרים, מתיז שבבי עץ מלוהטים לכל עבר. צרחות אימה הדהדו סביב, כאשר הושלך אדם בוער פנימה, פולח את האוויר במעופו המעונה. אנשים נמלטו לכל עבר, כאשר צנח הגוף המיוסר בחבטה בינות לשולחנות, שלהבות אכזריות אופפות אותו מעברים, מלחכות בצמא את רצפת האולם. אלא שאלו, קרים ולחים, לא מיהרו להדלק.
אמנדול הפליט קריאת תדהמה, מסב את פניו באל-כורחו אל מוקד המהומה; הקליע אשר נורה מקשתו הוסט מנתיבו, ננעץ בכח רב בעצי הדלפק, לא הרחק ממקום עומדה של אמריל.

היונאים זעקו בחימה; אותה בריה אומללה הבוערת באין-מעצור היתה אחד מחבריהם. הלה, שרוע על הרצפה, הצליח אך להרים את פניו המיוסרים פעם אחת ואחרונה, ולשלח יד רועדת אל עבר אמנדול.
"אש... שוט של אש..." יבב, ואזי הלך.
"בגידה ורצח!" הזדעק קצין היונאים באימה, ממהר לשוב ולדרוך את רובה הקשת. אלא שבזו הפעם, היתה אמריל מהירה ממנו, דורכת את קשתה הארוכה ומשלחת בו חץ בהיר-נוצה. רק חושיו החדים של אמנדול הצילו את חייו, כאשר הגביה כמאליו את כלי נשקו, שמו חוצץ אל מול גרונו. קול חיבוט וקריעה נשמע, כאשר ננעץ חיצה של אמריל בתוך רובה הקשת הכבד, מעקם ומתיז פיסות מגופו לכל עבר.

"ולזה יקרא קליעה, נבל שזקנו מדובלל!" צווחה לעברו בלעג, כולה זועמת על השפלתה. אזי, כנחשול הבוקע מבעד סכר נשבר, התפרץ המתח באולם, הופך באחת למהומת-אלוהים. היונאים צרחו בחימה, מסתערים על פלנתאר ואמריל בנשק שלוף. המסובים צרחו באימה, חלקם תופסים מחסה מתחת לשולחנות ואחרים נסים מהר ככל יכולתם אל עבר דלתות היציאה. הפונדקאי קרס מאחורי הדלפק, מיבב ביראה. אמנדול שאג במלוא גרונו, שולף חרב כבדה ומזנק באחת מעל שני שולחנות, מפלס דרכו כדוב שכול אל עבי המערכה.

קדמת האולם הפכה באחת לבוקה ומבולקה, ספוגת צלצולי ברזל וזעקות, כאשר מעל כולם עולה קריאת "הו-הא!" רמה ומתנגנת שפרצה מפי אמריל. מטעה את אויביה, זינקה עלמת הונייר בקלילות על-אנושית כלפי מעלה, לופתת בידיה את הנברשת ומניפה את גופה כמטוטלת. ברגע הבא, פגעו מגפיה במהירות מסחררת בפניהם של היונאים המסתערים, מטיחים אותם צווחים ומגדפים לאחור. יונאים נוספים מעדו ונפלו זה על זה כפיסות משחק, כאשר דחף ארגלין סיר מלוהט וגדל מידות מהדלפק, מגיר את תכולתו החומה-ארגמנית אל תוך נתיבם.
יונאי אחר צווח מרה, כאשר פערה חרבו של פלנתאר פצע עצום בכתפו, מקיזה את דמו לכל עבר. צעיר פרוע אחר, אשר התרומם משלולית הרוטב וזינק על ארגלין, נזרק לאחור מתנופת קרדומו של האיכר, חרבו שבורה וגופו דווי.
"וזאת בעבור זקרירי הביצה הנאלחים ששתלתם באדמתי, ילידי מדמנה שכמותכם!" רעם ארגלין, מנחית את קרדומו על יונאי נוסף, אשר הרוטב הלוהט שנאחז בבגדיו האט את תנועותיו יתר על המידה. לא הרחק ממנו, פיזרה אמריל את יריביה הבלתי-מאורגנים לכל עבר, מוצאת עצמה פנויה להרף-רגע.
"לכאן!" קראה, מצביעה בחרבה אל עבר פתח צר הבוקע מאחורי הדלפק, מוליך ככל הנראה אל המטבח ומעבר לו. פלנתאר הנהן בעייפות, חומק ובולם מהלומות חרב וקרדום שהומטרו עליו. ארגלין מיהר לזנק מעבר לדלפק, חומק משני היריבים הזועמים אשר נותרו לדלוק בעקבותיו. פלנתאר נסוג באיטיות, לוחם בשלושה אחרים, אולם ברגע הבא פחת מספרם לשניים; חץ שזמזם סמוך לאוזנו ננעץ הישר בגרונו של אחד מהם, משלח אותו להתבוסס בדמו על קרשי האולם.

היונאים יבבו בפחד; אש הזעם החלה דועכת בעיניהם, וידיהם רפו. תוקפיו של פלנתאר כשלו לאחור, דומעים ומתנשפים בכבדות, אלא שכעת החליפם תוקף חדש, עז ומסוכן מקודמיו. אמנדול, מרעים בקולו, הסתער והלם בכח עצום, כנפח ההולם בברזל מלובן. דרוך ומהיר, ניסוט וחמק מחץ ששילחה אמריל לעברו, שב ולוחץ את יריבו בכל כוחו, אש נוראה בעיניו ופניו מלוהטים.

אלא, שכעת נותר קצין היונאים ללחום לבדו. איש מיתרת חסידי לאנראד לא אבה עוד, כמסתבר, למהר ולהשליך את חייו מנגד. חרף כל זעמו, לא הצליח אמנדול לבקוע את הגנת יריבו, ולא נותר לו אלא להודפו אט-אט אחור, אל עבר אותו פתח דרכו נמלטו ידידיו במרוצה. אי-שם מתוך המסדרון, שמע אמנדול את קולה המתנגן של אמריל קורא דבר-מה, ואת ארגלין עונה, אלא שלא הצליח לעמוד על פשר הדברים. מיוזע ודאוב, הטיב לחוש במדקרות עיניו של פלנתאר, המביטות בו בבוז נוקב.

בזעקת תגר, הדף את יריבו אל מן האולם והלאה, אל מסדרון המטבח ומעבר לו. כעת, התפרשה אפלוליתה של חצר צדדית לנגד עיניו. רחבה קטנה ומזוהמת המשתרעת מערמות האשפה הסרוחות לצד קיר המטבח, בואכה אל אורוות הפונדק ואל מחסן בודד המתנשא בעגמומיות סמוך להן.

ברגע הבא, נפלטה זעקת חימה וצער מפיו. באור הכוכבים העמום, הבחין לפתע בשלוש גוויות המוטלות בפאתי החצר, סמוך לשער המחסן. שלושה מאנשיו, אשר חייהם נגדעו באכזריות אך לפני זמן קצר; אד מלוהט התמר עדיין מן הפנים החרוכות, הפעורות בזעקה אילמת. נשקם חסר התועלת נשמט לצידם, זוהר קלות באור הירח.
"הבט וראה!" הזדעק, משלחת מהלומת חימה אשר שרקה בפולחה את האוויר "אך שבו לכאן אותם עממי-שיקוץ המכונים בפיך 'בני העם הנאווה', והנה שבו דם ומוות והקיפונו מעברים!"

פלנתאר לא השיבו מטוב עד רע, אלא שילח מהלומת נגד, אשר פגעה בצלצול עמום בשריון יריבו, מתיזה ניצוצות בטרם נהדפה אחור. אמנדול שב והטיב את יציבתו, נכון לסיבוב מהלומות נוסף.

"הבט!" שב ולעג ליריבו, מחווה בחוד נשקו אל עבר החצר הריקה המשתרעת סביב "הנה, נטשה אותך בעלת בריתך הבוגדנית לאנחות! ראה כיצד גמלה לך על הדרך בה סיכנת חייך בעבורה!"

לרגע, שמר פלנתאר על שתיקתו, כאילו חדרו דבריו של אמנדול ומילאו את ישותו בספק. אלא שברגע הבא, קלטה אוזנו דבר-מה, והוא שב והתעשת, הודף באחת את התקפתו הבאה של קצין היונאים.
"כדרכך תמיד, הינך נמהר מדי לחרוץ משפט" סנט בו, חיוך מלגלג עולה על פניו "אנשיך שלך, הם בלבד אלו אשר נטשו את מפקדם להלחם לבדו. יום אחד, אני האומר לך, יביאו בני-פקועה אלו למותך בזו הדרך. הבט וראה!"

ברגע הבא, נרתע אמנדול לאחור בפחי נפש, כעת, שמע אף הוא את שעטת פרסותיו של הסוס הקרב, ואת קולה הצלול של הרוכבת על גבו; אותו קול מתנגן, אשר שמעו היה כמלח הנזרה על פצעיו. ברגע הבא, שעטה בהמת הרכב אל תוך החצר, אמריל זוהרת מעליה ככוכב לבן. הסוס צהל בעוז, פרסותיו מתיזות ניצוצות מעל אבני המרצפת, שועט קדימה כמו גמר אומר לדרוס את קצין היונאים תחתיו.

אמנדול זעק באימה, כאשר דרכה אמריל את קשתה מעל האוכף, משלחת חץ אשר ננעץ בקמרון דלת המטבח, סמוך למדי לרקתו. בודד ומובס, נרתע לאחור, בעוד יד איתנה לופתת את פלנתאר באחת, מושכת אותו מעלה אל מבטחי האוכף. ברגע הבא, שעט הסוס ממנו והלאה, מזנק באחת מעל גדרות החצר.

נשימתו כבדה עליו ושיריונו לוהט, קרס אמנדול אט-אט על ברכיו, שעון על חרבו ומתנשם בכבדות. דקה ארוכה עברה, טרם שבה ונשמעה שעטת מגפיים גסות בחצר. מחלקה חדשה של יונאים קרבה ובאה, אנשיה זועקים דבר-מה על אפלת אימים בוערת, הלוחשת חידלון ומוות. ברגע הבא, לפתוהו אנשיו והקימוהו על רגליו.
"הם נמלטו לכיוון ההוא, המפקד!" התנשף אחד מהם, מצביע בחניתו דרומה "האצווה בשמך למהר ולהביא לנו סוסים? נוכל להדביקם טרם יספיקו להרחיק, על דברתי!"

אלא שאמנדול, חלוש ומסוחרר, נד בראשו לאות שלילה.
"לא בזו הפעם" נאנח "כח לא מוכר סייע להם הלילה. כמעט ויכולתי לחוש את צו רצונו האפל צף בחלל האוויר... ואנו שילמנו מחיר כבד בנפש" הוסיף, מניד ראשו בעוגמה אל עבר היונאים המתים המוטלים בחצר.
"ליבי ממאן להקריב צעירים נאורים נוספים בקרב חסר תוחלת, כאילו הייתי אחד משונאי השלום, אויבנו הארורים. רבים מאנשינו מוטלים פצועים והרוגים בפונדק פנימה, ואין ברשותי יונאים רבים די-הצורך בכדי לסגור את שערי העיר: עד מהרה יגיעו לכאן אנשיה של מלריאל, אשר רבים מהם אינם נמנים על אנשי שלומנו" הוסיף בכובד ראש, פונה לשוב בצעד כבד אל אולם הפונדק.
"איננו אדונים לעיר זו, עדיין" חרץ, דובר ספק אל מרעיו, ספק אל עצמו "אלא, שכל עוד תוסיף שיירת הכלולות נוע, ובוא-תבוא אל יעדה, הרי שווא תרקח בת הלילית הארורה את קורי מזימותיה, ושוא יהיו כל מאמציו וגבורתו של פלנתאר, אשר יתן נפשו בכדי לסייע בידה במטרתה הנואלת. נגזר גורלו, ושווא ינסה להסיט אחור את גלגלי הזמן. על דבר בואה של בת עוולה זו לארצנו אדווח לשר לאנראד בכבודו ובעצמו, משנבוא אל מינאס-טירית, ואפקיד את העניין כולו בידו החכמה". כאן, שב ונשא מבטו, אור תקיף נדלק בעיניו.

"מהרו ושלחו רץ אל מחנם של בעלי בריתנו הטובים!" הורה, נושא ידו לכיוון שערי העיר "אמרו להם להכפיל משמר וזהירות גם יחד. החישו צעדיכם!"

אחד היונאים הנהן, ומיהר לאוץ משם והלאה, מנופף בידיו וצועק אל תוך האפלה. רגע אחד, הביט אמנדול בעקבותיו, ובמשנהו נעצר, שולח מבט קודר לאחוריו, אל תוך אפלת החצר.
"היה שלום, פלנתאר" מלמלו שפתיו באפס-קול "אפסה תקוותי כי תתפקח מאשליותך ותחבור אלי ביום מן הימים. אלא, שליבי מנבא לי כי נשוב ונפגש בטרם סוף". ברגע הבא, אילץ עצמו להתנער ולצעוד אל תוך האולם המיוסר, המלא באנשיו הפצועים וההרוגים.

ליבו ניבא לו רעות.

באותה עת עצמה, שעט סוסה של אמריל בינות לרחובות החשוכים, חולף-עובר על פני כיכרות עמוסות בדוכני יריד נטושים, שבדיהם מטלטלים ברוח. מרחק מה מאחוריו, חרקה ונהמה עגלתו הגמלונית של ארגלין. הלה הדהיר את סוסו מהר ככל יכולתו, מנסה לעקוב אחרי נתיבה של בת הלילית. פלנתאר, הרוח שורקת באוזניו, חש עצמו אפוף בלבול וסערת רגשות; לשווא ניסה ליתן סדר במחשבותיו המתרוצצות, חש אי-כה כי הנה התרחשו דברים רבים מהר מדי: בעוד רגע עלול הוא לשוב ולהתעורר, מתוסכל ושטוף זעה, בחדר הקטן שהוקצה למגוריו בקסרקטין המשמר הדחוק שבפאתי מין-רימון.

אלא שלעת עתה, סרב החלום המוזר אליו נקלע להרפות ממנו; שריונה של עלמת הונייר בו אחזו ידיו היה אמיתי עד כאב, עשוי קשקשים כסופים נוקשים, מעוצבים לתלפיות. כך היה אף שערה הבהיר המתנופף ברוח וטופח על פניו מדי פעם בפעם. אט-אט, החל מתעשת, משכנע את עצמו כי אין אלו חלומותיו המיוסרים המהתלים בו פעם נוספת, ותקווה פרועה החלה מפעמת בחזהו. אלא שלעת-עתה הכריח עצמו לשוב ולהתבונן בעיר החולפת על פניו ביעף. דומה היה, כי אמריל מכירה היטב את דרכה. את פניה לא שמה אל עבר השער הגדול, אלא דרומה ומעלה, אל המקום בו טיפסו חומותיה של מין-רימון והתפתלו על כתפיה של גבעת המשואה.

'צעד מחוכם' הרהר פלנתאר בינו לבין עצמו, מנחש כי אין זה מן המומלץ לקרב אל מחנה בני המזרח. 'אלא...' מלמל, התקווה שבליבו מטפסת מעלה כלהבה 'עוד יבוא היום בו נפרע מהם כגמולם, מאותם ארורים'.

מקץ רגע קצר נוסף, התנשאו צללי החומה לפניו; אלא שאמריל לא האטה את מהירות דהרתה. כרוח סופה בוהקת, שעטה בינות לשומרי העיר, צחוק קליל נפלט מפיה למשמע קריאות התדהמה הרמות והאצבעות אחוזות הרעד אשר נפנו להצביע לעברה.

"ברכות וליל מנוחה, רבותי!" קראה בקול צלול ורם, עודה צוחקת מקרב לב, כאשר חלף רמכה בינות לדלתות השער הפתוח למחצה. אלא, שאף לא אחד מאנשי המשמר פעורי הפה נמנה על עדת היונאים, ואיש לא ניסה לעצור את המלטותם, או להציב חנית בדרכם. בהרף-רגע, נותרו החומה ומגדליה הרחק מאחורי גבם. אוויר לילה צונן הכה בפניו של פלנתאר, כאשר החלו דוהרים במשעול סלעי, צר ומתפתל. במקום זה, השתפלו צלעותיה של הגבעה הכבירה מטה בסדרת מתלולים מרשימים, מנומרים פה ושם בקבוצות בודדות של עצי תרזה ואשור. אי-שם למטה, הרחק מנתיבם, השתרעו החורשות העבותות המקיפות את שורשי הגבעה, נושקות לחומה המזרחית בואכה שערי הגדולים של מין-רימון. אלו נראו לפלנתאר ככתם שחור ועצום המשתרע מתחתיו, מואר אך קלושות בקרניו הכסופות של הסהר. לבסוף, עצרה אמריל את סוסה באחת, על סיפו של מדרון ארוך, המצמח שפעת עשב גבוה. , רגע, כיווצה כתפיה, סוקרת את סביבתה בשביעות רצון, ואזי נחלצה מן האוכף בזינוק קליל.

לרגע ארוך, נותר פלנתאר לשבת במקומו כמשותק, בולע במבטו את תנועותיה. 'הם שבו' מלמלו שפתיו הקודחות 'לאחר כל אותן שנים ארוכות...' ליבו הלם כמחשב להתפקע, הוגה במעללים הכבירים אשר יתחוללו בעתיד לבוא, לנגד עיניהם הנדהמות של אנשי גונדור.

ברגע הבא, שבו אליו עשתונותיו. מתנער, החל יורד בכבדות מעל גב הסוס.
"הכך מתנהגים בנוכחות בת לבכירי העם הנאווה?" נזף בעצמו, בעודו קרב חרש אל המקום בו עמדה. אמריל עצמה לא נראתה כנותנת עליו את דעתה. חיוך דקיק של שביעות רצון משועשעת עודנו נסוך על פניה, עמדה על סף המצוק, נועצת עיניים סקרניות את הנוף המשתרע מתחת לרגליה, מבטה משוטט באיטיות בכיוון המשוער בו השתרעה דרך המלך העתיקה היורדת דרומה, בואכה מינאס טירית.

'כה יפה' הרהר בלב נצבט 'כמוה ככוכב בוהק אשר ירד ממרומי השחקים אל ארץ אפופת עלטה'. אזי, גמר אומר בליבו, ניגש אליה באיטיות בעודו נאבק להטיב ולזכור ככל יכולתו את התורה אשר למד בנעוריו. משחשה בהתקרבו, סבה ופנתה אליו במבט שואל. עוצר נשימתו לרגע, נטל פלנתאר בטקסיות את ידה.

"סוילי, ארנאהארי, איניו ואנימארון!" פתח בברכה טקסית בשפת בני-לילית, עושה כל מאמץ בכדי לבטא כהלכה כל אחת ואחת מן המילים הזרות " סוילאנטינאל טולאליאנן נוראנה סינה, אר ואויובניאל אוראניאנן קוואנטאבה!"

כבד וחסר-חן היה קולו בעיניו, שונה בתכלית מלשונה המתנגנת של אמריל, אלא שחרף זאת, הנידה היא בראשה בפתיעה, חיוך חביב למדי עולה על פניה.

"אני זו שעלי להודות לך, אישי הטוב" החזירה בשפת גונדור "סייעתי לי להחלץ מצרה-צרורה הערב. אותה חבורה מטונפת!" הוסיפה, מעווה פניה "עונג רב היה זה, לעשות קציצות מפרצופיהם המכוערים" הוסיפה בתעוב, נרעדת לשבריר שניה, מששב זכרו של רובה הקשת המאיים ועלה לנגד עיניה. אזי, שבו עיניה הכחולות-ירקרקות והתמקדו בפלנתאר.
"למען האמת" הוסיפה בזקירת גבות "מלכתחילה, לא היה בכוונתי להתעמת עם הכנופיה ההיא. אותך באתי לחפש" הדגישה, ניצוץ מבהיק בעיניה "לאחר שגונב לאוזני דבר-מה על מעשיך בשער העיר. אלא, שכאשר הטיתי אוזן לשיחתך, החל קולו של אותו פייטן מרגיז סוחט את סבלנותי".
ארשת נבוכה קמעה עלתה על פניה בדברה; לא היה באמתחתה תרוץ נאה דיו לדרך בה התעקשה למשוך אליה את תשומת ליבם של כל באי הפונדק. אלא, שעניין זה היה הדבר האחרון אשר עלה בדעתו של פלנתאר כעת. למען האמת, לא שמע כלל ועיקר את דבריה האחרונים של בת-שיחתו.

'אותי באה לבקש!' זימרה נפשו בגאווה 'אנוכי זכיתי כי בני העם הנאווה יתנו בי את עינם... אך לשווא עלו בי פקפוקים וספקות, מעשה-שטן, בכל אותן שנים ארוכות ומרות. אך לשווא עטו את נפשי צללי יאוש במשמרות ליל מאוחרות על חומות המגדל הלבן, בפלסי דרך בינות הוללים בזויים הקרוסים סביב, ספוקים ביינם. הנה, ניתן גמול לעמלי, מעל ומעבר לכל אשר..."

חריקה עזה, מהולה בטפיפתן היגעה של פרסות קרבות והולכות, הקפיצה אותו מהרהוריו המתוקים. ארגלין קרב הלום, סוף-סוף, עגלתו מטלטלת מצד אל צד על פני הנתיב הסלעי, וסוסו מתנשף, מותש כדבעי.
"עמוד, בחורי הטוב!" רעם בקולו לעבר בהמת הרכב היגעה, חופן את המושכות בכח. ברגע הבא, הזדקף ארגלין מעל היצול, מנופף ידו לברכה.

"אהוי, אתם שם!" קרא, פניו מסגירות את העליצות המפעמת בישותו "כלום גמרתם אומר בדעתכם להביא את סוסי המסכן אל סף קבר?" אזי, נפנו עיניו אל דמותה של אמריל הניצבת מנגד. זו, קולטת את מבטו, העלתה ארשת מתקתקה ומתגרה קמעה על פניה, מעבירה יד עדינה לאורך מחלפותיה. רגע, ניצב ארגלין והביט בה בהשתאות.
"ברוכה הפגישה, עלמתי היפיפיה!" אמר, מחווה לעברה קידה מנומסת, ואזי פנו עיניו אל פלנתאר.
"ובכן, ידידי הותיק!" הצטחק, מחכך ידיו "מאז ומעולם, ניחנת בטעם משובח בכל האמור בנשים. אלא שבפעם זו, אכן התעלית על עצמך. חי נפשי!"

פלנתאר הזעיף פניו. ניכר היה בו, כי אין הוא מחבב תזכורת זו, בלשון המעטה. לרגע, רעדו שפתיו בחימה וצער, ובמשנהו שב למשול בעצמו, עושה צעדים מספר קדימה, עד אשר התייצב בין ארגלין לעלמת האלדר.

"הרשו נא לי לערוך היכרות ביניכם" אמר בקול רשמי, סומק זועם מציף עדיין את לחייו "ארגלין, זכית לכבוד ליתן עיניך באמריל אשר מן הונייר, בת מהוללת לעם הנאווה אשר נשלחה וודאי לעמוד לצד גונדור בשעתה הקשה. הגבירה אמריל, הכירי נא את ארגלין קאהרן, ידיד ותיק אשר לחם לצידי בגבורה לפני שנים. איכר ובעל בעמיו, וברנש ישר והגון..."

גבותיו שבו וכווצו, כאילו עמדו המילים 'חרף הבדיחות סרות הטעם שהוא משמיע מעת לעת!' על קצה לשונו. ניכר היה באמריל כי שמה ליבה לזאת, שכן זיק משועשע עלה בעיניה.

ארגלין החווה קידה נוספת, מגחך בליבו פנימה על פניו הרשמיות והזעופות של מפקדו לשעבר. אזי, שב והישיר מבט אל פניה הבהירות של אמריל, מתענג על אור עיניה; כמעט ויכול היה לחושו, כמיים חמימים הנשפכים על רגליו היגעות והקפואות של ההלך. לרגע, חש כמו שבו ימי נעוריו העליזים ופורקי העול.
"כבוד גדול הוא לי לפגוש בת לעם הנאווה, הגבירה... אמריל" סיכם, מתאפק שלא לפרוץ בצחוק קליל ומתגלגל, בדרך אשר לא פקדתהו מזה שנים רבות מאד.
"שי משובב נפש אחד כבר הענקת לי הערב, גבירתי האצילה" הוסיף בעיניים בורקות "כה מענג היה להטעים את היונאים עמומי-המוחין מעט ממרקחתם שלהם. מזה שנים ארוכות חלמתי על רגע אשר כזה!"

אמריל הצטחקה, אלא שברגע הבא התערב פלנתאר, עיניו בוהקות כנתונות בחלום מלא הוד:

"אך מובן הדבר" החזיר, פניו בוהות כמהופנטות בכוכבים הזוהרים בשמי הליל מעליהם "דברים רבים מאד עשויים להשתנות, מששבו בני העם הנאווה לגאול את ממלכת גונדור מחבלי יסוריה" הפטיר באנחת אושר, מחזות נוראי-הוד צפים ועולים לנגד עיניו: מאות ספינות אדירות העוגנות בדגלים מתנופפים, ומהן בוקעים גדודים אדירים, עוטי לבן, המגיפים את היונאים המצווחים ואת בני המזרח מעל פניהם, שוטפים אותם מאדמת גונדור כנחשול השוטף מלפניו אבק ורפש.

"אנא הגבירה" הפציר בה, משלב את כפות ידיו ונושאן לעברה במחווה מלאת כמיהה "ספרי לי, מיהו המצביא המהולל מן המערב אשר שלחך למצאני? לאילו מבתי האלדר האדירים משתייכים הניסים המתנופפים מעל ראשי אביריו?"

אלא שאמריל נעצה בו עיניים תמהות, חיוכה הופך למבוכה.

"המצביא אשר שלח אותי?" החזירה במשיכת כתפיים, ארשת חמצמצה קמעה עולה על פניה "אינני שליחתו של איש, פלנתאר מכובדי. כמו כן, למיטב ידיעתי, אין בכוונתם של האלדר לשוב לארץ התיכונה, כעת או בעתיד. אנוכי באתי לכאן לבדי".

לרגע, נראה פלנתאר כה המום, עד כי ארגלין החל חש לעברו, חושש פן יפקע ליבו ויפילנו ארצה בזה הרגע. אלא שהאביר הזקן לא קרס, נותר לעמוד על מכונו בפנים חיוורות ואכולות אכזבה. בבעתה, ראה ארגלין כיצד כבה הברק בעיניו, שב ושוקע אל תוך מצולות יאוש חסר מזור. דומה היה, כי אף אמריל הבחינה בכך היטב, באשר מיהרה למחוק מפניה כל זכר ושריד לחיוכה החמצמץ, מניחה יד מנחמת על כתפו.

"צר לי אם אכזבתיך, פלנתאר ידידי" אמרה ברכות, מישירה אליו את מבטה. אלא שזה האחרון נראה כשב במהירות אל עשתונותיו. פעם נוספת, לבשו פניו ארשת נחושה וגאה; רגע נותר שרוי בדממה, ואזי נאנח קלות, נותן באמריל מבט משתומם.

"אם כך הם פני הדברים" החזיר, קולו יציב וכבוש "מדוע בחרה עלמה צעירה מבכירי העם הנאווה לעזוב את ביתה שבארצות האלמוות המהוללות, ולבוא בגפה אל ארצות של אימה, אש וצער?"

אמריל משכה בכתפיה, סקרנות, גאווה ומבוכת-מה נמהלים בארשת פניה. אזי, חמק מבטה מפלנתאר והלאה, שב אל עבר הנוף החשוך המשתרע נכחן, ואל הכוכבים הקלושים הזורחים למעלה. רגע ארוך עבר, טרם השיבה מענה.

"האח!" החזירה לבסוף בקול מוזר, אשר כמו בקע מבעד לערפילים "מדוע זה נטשה אמריל שמן הונייר, נצר לאמרייה הנאווה, את עיר הולדתה הבוהקת, ונדדה אל ארצות ניכר לא ידועות?" הבוהק בעיניה גבר והלך, ככל שהמשיכה בדבריה, נסחפת אל תוך מחשבותיה:

"מאז ומעולם" הפטירה, עיניה לכודות הרחק באופק החשוך "מאז ומעולם חלמתי לתור ארצות לא מוכרות, בהן אשוטט חופשיה כחפצי, כמעשה הנולדור בראשית הימים... לא נעלמו מאוזני אף שמועות שנפוצו בקרב בני עמי, כי הנה שבו שמי ארדה להתקדר"

ארגלין נשך שפתיו, שולח יד רועדת לאחוז בתליון הלוז שעל צווארו. כה צעירה ושובת לב נראתה לו, בעומדה בקצה המתלול; כל מילה מדבריה נשמעה כמו באה מקרבו הוא, מחייה מאוויים נבולים ושכוחים מלב.

"אך סכנות ובני בליעל שפלים אורבים לך כאן!" ניסה פלנתאר למחות, אלא שאמריל אך הצטחקה בתשובה.
"ומה היה עלי לעשות אם כן, מכובדי פלנתאר?" החזירה, עיניה רושפות בוז "להוותר בביתי באפס-מעש, ולהצמיח שם שורשים של גזר ננסי עד יפתחו שערי העולם, בעוד הימים מחשיכים והולכים מסביב? רבות הן השמועות הקודרות הרוחשות להן בולינור בימים אלו, אולם איש אינו קם ועושה מעשה" בדברה, העוותה פניה בכעס "אשר לי, קצה נפשי להיות מוקפת בריות זוהרות בצדקנותן, אשר אינן מתעייפות לעולם מלרדת לחיי ולצקצק בלשונן בלא הרף על היאה ובעיקר על הבלתי יאה בעבור עלמה חסודה ומהוגנת... " החיוך הקנטרני אשר הופיע על פניה הלך וגבר.
"הו אמריל" הוסיפה בלגלוג, מחקה בלא בושה את דרך דיבורה של מטרוניתא חסודה "מדוע זה אינך הולכת לרקוד עם יתר העלמות על המדשאות שטופות האור שלרגלי טניקווטיל? מדוע זה אינך מפנה עורף לחלומותייך, ומפתחת לך אישיות עמוקה של כסא גינה ככל חברותייך, בתולות הונייר הנאוות?"

פניה להבו בדברה, הגיחוך הנזעם הנסוך עליהן נמהל בהנאה מתשומת הלב הסובבת אותה, ושמא אף מן הארשת המזועזעת שעלתה על פניו של פלנתאר, אשר נראה כרחוק מלרדת אל סוף דעתה.

"לו יהי כדברייך, עלמתי" החזיר לבסוף, עודו המום ממוצא פיה "אולם את עשויה לגלות חיש-מהר כי דברים גרועים עשרת מונים סובבים בארצות בני האדם" בדברו, לפת את ידה בבהילות בכף-ידו.
"עלי למלטך מכאן במהירות האפשרית, הגבירה אמריל" אמר בקול אחוז בהילות "היונאים שוב ישובו, ובזו הפעם יהיה מספרם גדול יותר. הביני" אמר, כמעט בתחנונים "עד מהרה, יבקשוך אנשי השר לאנראד עם סוסים וכלבים, קלגסים וקשתות. מזה שנים, הרעיל ראש היונאים את נפשם של קנאיו, ושכנעם כי בני עמך הינם מקור לכל אשר שנאה נפשם. כלום לא שמעת את דבריהם בפונדק? עצם חזותך הברה צורבת את אינותם, וממלאת אותם בעתה וספק. הניחי לי למלטך מכאן!" הוסיף, עודו לופת את ידה "אוביל אותך במלוא המהירות צפונה, אל ממלכת רוהאן. יתכן והמלך הרגריף..." החל אומר, אלא שאמריל שיסעה את דבריו, מנתקת ידה בידו.

"לא יקום ולא יהיה!" החזירה, מכווצת את גבותיה בנחישות. אביר זה היה חביב מאד, אלא שאי-כה, הזכיר לה יתר על המידה את אותן הטפות מוסר להן זכתה השכם והערב מאחיה הבכור. ברגע הבא, שבה לעשתונותיה, מרככת קמעה את גון קולה.

"הנני אסירת תודה על נדיבותך, ובבוא היום, ארצה בוודאי לחזות באותו היכל זהוב בו הוריד אולורין החכם את גרימא לשון-כחש על גחונו" הוסיפה, חיוך עולה על פניה מששבה ונזכרה בסיפור מעשה זה, אשר היה מאז ומעולם אחד החביבים עליה. אזי חזרה לדבר, מרצינה קמעה.
"אלא שלא לחינם הוביל אותי נתיבי דרומה דווקא, אדוני פלנתאר, ולא לחינם חיפשתי בני לוויה אמיצים" אמרה, מנמיכה קולה ברוב-משמעות "גדוד אורקים גדול ירד מן ההרים שבפאתי צפון-מזרח" הפטירה, עיניה נוצצות "ברדסים על פניהם, חצו את האנדואין בדרכי סתר, ושמו פניהם דרומה, סמוך מאד לדרך המשואות. אנוכי גיליתי את עקבותיהם המאוסות, והתחקיתי אחריהם עד מין-רימון".

ארגלין ופלנתאר נזעדקו; הכל ידעו כי יצורים צמאי דם אלו לא נראו בגונדור אלף וחמש-מאות שנים, מאז גורשו צבאות מכרית האמונה צפונה ומערבה בלא שוב. אמנם, ותיקי מלחמת הלוטוס ידעו לספר על חצאי-אורקים מאוסים המסתתרים ביערות שבפאתי רוהאן, ועל יצירי זדון מן ההרים שרחשו במצודת אנגהורייל המבעיתה, טרם חרבה, אלא שבלב גונדור, ימי מסע מעטים ממינאס טירית עצמה? דבר זה היה בגדר הבל-יאמן.
"אורקים!" קרא ארגלין בבעתה, שולח חטוף לאחור, אל עבר הקרדום שקנה במשיכה בראשית הערב "כלום לא די היה לנו ביונאים ובני המזרח, או שמא לא שזפו עינייך אלא חבורה פתוחה, נאורה וכעורה במיוחד מקרב נעריו של לאנראד?"

אמריל גיחכה.
"לא ולא" השיבה "חרף הדמיון הרב בין אלו לאלו, אין אני טועה בפרצופם הנאלח של צהובי הניבים משאני נתקלת בו פנים אל פנים... ואל נא תביט בי בדרך שכזו, כאילו בדיתי דברים מליבי, פלנתאר מכובדי. חבורה קטנה מהם התגנבה בחורש, לתצפת על חומות מין-רימון. אך שעה קלה בטרם דמדומים קטלתי אחד מהם בינות לעצים. שורו וראו!" בדברה, שלפה מתוך גלימותיה חפץ כהה וצר, מניחה אותו בידיו של פלנתאר.
אנקת בחילה בקעה מגרונם של בני שיחה, כאשר נתנו עיניהם בפגיון השחור והמשונן, שניצבו המוכתם גולף כלועה משרבב הלשון של בהמה טמאה.

פלנתאר חש כיצד נעשה ראשו סחרחר עליו. דברים רבים מדי פקדוהו, דוהרים בזה אחר זה; בני המזרח בשער, הופעתה הפתאומית של בת הלילית הצעירה, אשר מילאה את ליבו תקווה שהפכה למפח נפש, הקרב בפונדק והמנוסה, ולבסוף חדשות בל-יאמנו על יצורי דמים המפלסים דרכם במסתרים אל לב מולדתו. שארית כוחו כלה במהירות, התנודד באופן מסוכן, כעומד לצנוח על ברכיו. אלא, שאמריל מיהרה לשלוח ידה לתומכו.
"ובכן, שתיקה כהסכמה" סיכמה ברוח טובה "ואכן, ככל שעקבתי אחריהם, רבה והלכה תמיהתי, מדוע זה אין הם מתעכבים לבזוז חוות וכפרים, ומדוע זה לא הרגישו צופי גונדור בבואם.... אלא, שתהיה זו כאשר תהיה, אמצא דרך להכשילה!" התרברבה, מטה ראשה לאחור, קצרת רוח לפתוח בראשון מעלליה על פני הארץ התיכונה.

פלנתאר חשק שפתיו במבוכה, מנסה ליתן סדר בראשו הקודח. כבודו וחובתו מצווים עליו להוותר לצד עלמת האלדר ולהגן עליה מרע, ולו במחיר חייו, ידע היטב. לא לשווא זימנו הגורל את צעדיו אל נתיבה של אחת מבנות העם אשר לא נראה בארץ התיכונה מזה עידן תמים. 'לכך' ניסה לשכנע עצמו 'ישנה וודאי תכלית, אף אם אין המדובר אלא בנערה צעירה ופזיזה, הלהוטה אחר צלצולי חרבות וצרות-צרורות מן הסוג אשר כמעט וקיפד את חייה הערב'.
אלא שדברים רבים, רבים מדי, נותרו נעלים מדעתו.
'כאשר אבדנו, אבדנו' מלמל בקדרות, תמה האם ימצאנו מותו בקרב אל מול אותן בהמות דמים... ושמא מוטב כך?

שלושים פסיעות לערך מעל ראשיהם, במקום בו התחפר אשור כפוף ועתיק יומין בשורשיו אל תוך פסגת הצוק, השתופפה ארלאסט באין-אומר, מצועפת בברדסה האדום. בחצי-אוזן, הקשיבה לדרך בה שב פלנתאר והתעשת, מאלץ את ארגלין לותר על כוונתו להלוות אליהם; בעל בית ומשפחה הוא, הזכיר לו פלנתאר בארשת חמורה, ואין הוא רשאי לנוטשם בכדי להתעמת ושמא ליפול חלל מול להביהם המעוקלים של יצירי הזדון. אט-אט, נכנע ארגלין, מוותר בפחי-נפש על רצונו העז להוסיף ולהתלוות אל העלמה בהירת השער אשר כה נשאה חן בעיניו.

מחשבות רבות וקודרות העיבו על עיניה של ארלאסט. בפעם זו, הרהרה בינה לבינה, הסתדרו דברים אי-כה על הצד הטוב, ולו בדחק. אלא שדבר זה לא היה נטול מחיר. רעד אפל אחז בה; מזה שנים ארוכות לא קרבה אל הסף באופן מסוכן שכזה, מתירה לתחושות מבעיתות שכאלו לזרום חופשיות בעורקיה, אף אם היה זה להרף-רגע קצר.

"הזהרי, שוטה שכמותך!" סנטה בעצמה, בעוד החבורה מתחתיה נפרדת, אמריל מנופפת בידה לאות פרידה, ומבטיחה לארגלין כי ישובו להפגש בקרוב.

מחליטה כי ראתה די והותר, הזדקפה ופנתה לאחור, מנערת את האבק ופיסות העלים מגלימתה. בלא לאבד זמן, אחזו ידיה ברצועות אוכפו של סוסה האפור, אשר היה מלחך את הדשא פסיעות ספורות ממקום עומדה. מטפסת אל האוכף, כיוונה אותו לפלס דרכו באיטיות בין הגזעים הכהים, מחשבותיה הנבוכות שבות אל עלמת הונייר קלת הדעת.
'איש אינו יכול לחצות את השער החסום, אלא אם הרשות נתונה בידו' הרהרה, מחליטה להטיב ולברר עניין זה בבוא העת. כעת, הטיבה לדעת, היה עליה להחליט במהירות על צעדיה הבאים, באשר הזמן בשעון החול הולך וכלה במהירות מבעיתה. קרב ובא היום בו יוטל עליה, סוף-סוף, לעמוד אל-נכון בהבטחותיה.

אנחת עצב נפלטה מפיה. גאוותה וכעסה שיטו בה זמן רב מדי, וכעת היתה ידה על התחתונה. תמהה היתה בליבה, האם יודעת בת הלילית הצעירה על מעשה הזוועה אשר נעשה בצפון.
'סביר להניח כי לא' הרהרה, שפתיה נקפצות מששבו מחזות הזוועה ועלו לנגד עיניה; היא אחרה בואה, ולא ראתה אלא את תוצאותיהם. קבס וצמרמורת אחזו בה, כאשר נזכרה בגופות הפזורות בין העמודים המפוייחים וסביב המזבח שהופל והיה למרמס; פניהן אפורות ואכולות תולעה, ופיהן פעור בצרחה אילמת; רבות מאותן אומללות היו ידידותיה בימים עברו. לא נותר לה אלא לדהור כרוח סערה בעקבות רבי הטבחים, חמתה בוערת בה כאש.
אכן; היא נשבעה להענישם. אלא, שבאה אל גבולות גונדור לאחר ימי רכיבה רבים, הצטנן זעמה בהדרגה. כעת, ידעה היטב, נסתבכו העניינים כדבעי. הכיצד ומדוע, בשם כל-רוחות השמיים, צץ אותו גדוד אורקים והופיע כמתוך האיין, חודר כה הרחק וכה מהר? דברים עשויים להתברר כמורכבים יותר מכל אשר יכולה היתה אותה עלמה נלהבת להעלות על דעתה.

שקועה בהרהוריה, הניחה לסוסה להובילה במורד המתלול. כעת, החלה בהמת הרכב מקישה בפרסותיה באיטיות על גבי שביל צר, החובר באיטיות אל נתיב רחב יותר, המשתפל מזרחה ומטה, בדרכו לחצות את החורש, בואכה אל דרך המלך במרחק אי-אלו פרסאות. שקועה כולה בלבטיה, אחרה ליתן דעתה לחריקות סרני העגלה, ההולכת וקרבה אליה, קופצת ומטלטלת בינות לאבני המשעול המשובש.

"מן הסתם" מלמל ארגלין בינו לבינו בזעף "בלעו כל אותן שנים בחברת הוד רטנוניותה היקרה את בינתך כליל, בחורי הטוב, אם בעבור חיוכה המתוק של אשה כמעט והתחננת לזנק אל נתיבו של גדוד אורקים... אכן, צדק פלנתאר בדבריו, כתמיד. אולם למרות כל זאת..." אזי, הבחין לפתע ברוכבת המהורהרת החוצה באיטיות את דרכו, פניה מצועפות כליל בתוך ברדסה.
"אהה!" מלמל בפתיעה, תקווה שבה לפעם בחזהו. שמא לא יסתיים ערב מוזר זה בלא כלום, ואחרי ככלות הכל לא עוד יאלץ לשוב ריקם אל כפרו, שם יעמוד ככלי מלא בושה מול גערותיה הנזעמות של רעייתו? הפעם, גמר אומר בליבו, ינסה לשלוח ידו ולאחוז במזל בכל כוחו.

"ברכות, גבירתי האצילה!" קרא בקול רם, מזדקף במושבו ומסיר את כובעו מראשו לאות נימוס "שמא מועדות פנייך, במקרה, אל העיר הטובה מינאס-טירית?"

לא הרחק משם, שעט סוסה של אמריל כחץ מקשת במורד הגבעה, שועט לעבר פאתי החורש. ניצוצות ניתזו מפרסותיו, בעת שהוסיף לגמוא ארץ במהירות בל-תאמן. במרומי האוכף, קרנו פניה של אמריל משביעות רצון. האביר הזקן והאמיץ, ידעה היטב, מיטיב להכיר מחוזות אלו, ועשוי להיות לה לעזר רב.
"נורו לים! נורו לים!" צרחה בהתלהבות אל סוסה, כפי שעשה אי-אז אחד משועי האלדר, אשר שמו פרח אי-כה מזכרונה. 'מעלליה של אמריל הנה החלו!' הרהרה בלב מתרונן.

© כל הזכויות שמורות, בכפוף לכל דין ובכפוף לזכויות היוצרים המקוריות על יצירותיו של טולקין. צילום, העתקה בכל דרך אחרת או שימוש מסחרי כלשהו אסורים בתכלית, בלא אישורו המפורש והמשותף של הכותב, בכתב ומראש. כל הפועל בניגוד להוראה זו מפר את החוק.