כרך ראשון: שלהבת הגבירה

| מעבר לפרק הבא | חזרה לפרק הקודם | חזרה אל דף השער |

פרק שלישי: כוכב בעלטה

הפונדק גדל-המימדים הסמוך לשערי העיר מין-רימון, "זנב החתול", היה מלא ודחוק מקצה לקצה, ואף על פי כן, הוסיפו בריות חדשות ועשו כמיטב יכולתן להדחק אל תוך אולמו הגדול. לא היה בה, בעובדה זו, כל עילה לפליאה, באשר מבנה האבן הגדול על שתי קומותיו וחזיתו המהוהה שאזוב עולה באבניה, ניצב שלוש-מאות מטרים לכל היותר מן השערים הגדולים; איכרים וסוחרים רבים מרחבי חבל אנוריין, אשר זה עתה כילו את עסקיהם ביריד יאבניירה, נהגו לפקוד בית זה מדי שנה בשנה.

אף כי עלטת הערב אך זה ירדה על רחובותיה הצרים של העיר, הרי שכבר היה זה כמעט בגדר הבלתי-ניתן למצוא שולחן פנוי, זאת שלא לדבר על מיטה מוצעת למשך הלילה. כעת, המה החלל הגדול שבין קירות העץ הישנים עובדי אדמה, רוכלים, שומרים ושאר נוסעים המבקשים להתחמם ליד להבות האח הגדול ולהרטיב גרונם בספל שיכר צונן. המהומה הרקיעה שחקים; כסאות חרקו וגביעים הושקו לחיים, מלווים בקולם הנוקשה של סכינים ומזלגות הנוקשים בצלחות חרס. אי אלו מן המסובים, אשר המשקה הטיב את רוחם, היו דופקים באגרופיהם על השולחנות, שרים במלוא גרונם הצרוד. הנערות המגישות היו באות והולכות, ידיהן מלאות במגשים עמוסים לעייפה.

חרף הדחק וההמולה, הרי שבזמנים אחרים היה ארגלין קאהרן מודה בחפץ לב כי "זנב החתול" יכול היה להחשב כאחד הפונדקים מסבירי-הפנים בהם בילה בשנים האחרונות, ביתי אך במעט פחות מ"גביע הבדולח" האהוב שבפאתי כפרו. התקרובת שהגיש הפונדקאי הכבוד לאורחיו היתה טריה ונעימה לחיך, ומלאה את החלל בריחם המגרה של דברי מאפה חמים ופריכים, מהולה בניחוחן החביב של נקניקיות מהבילות, מתובלות בבצל ובירה.

מרבית באי הבית, שמחים בחלקם לאחר יום יריד מוצלח, מיעטו למדי ליתן דעתם לתריסר היונאים הישובים סביב שולחן גדול בפאתי האולם; נעריו של לאנראד, כפי שכונו הללו בלחישה, נראו סרים וזועפים. בזו הפעם, היתה רוחם עכורה אף מכדי להטריד את הנערות המגישות או להרעיש עולמות בתופיהם, כאשר נהגו לעשות מדי פעם. עשרת הצעירים הפרועים ושתי הנערות מדובללות השער אשר ישבו עימן העדיפו לטמון את פניהם הרגוזים בצלחתם, מרטנים ושכוחים מלב.

אלא שארגלין לא נראה כנותן דעתו ולו לדבר מן המתרחש סביבו, ואף מראה היונאים המושפלים לא היה בו כדי לעודדו כלל ועיקר. האיכר המזוקן מאיתיליין היה שפוף בכסאו, צלחתו הכמעט מלאה מוטלת לפניו כאבן שאין לה הופכין. אמנם, הנקניקיות היו טעימות להפליא; בזמנים אחרים, היה מנקה את צלחתו עד תום, ואף מצטרף בחפץ לב אל שירת אנשי העמל היגעים המטיבים ליבם סביב.
אך לא כעת; נשען במרפקים רפים על השולחן, דמה המזון בעיניו לחול סר-טעם; בעיניים דוויות וחסרות תקווה, שב וקרא, בפעם המי-יודע-כמה, את האיגרת הקצרה אשר הגיעה לידו בחטף באותו אחר-צהריים, שמה לאל את כל תקוותיו בחטף אכזרי ומשקעת אותו לתוככי מרה שחורה.

"מכובדי וידידי הותיק, מר ארגלין קאהרן" כתב הפרקליט אאריון בכתב-יד מסולסל ונמרץ, אם כי רועד קמעה "שקלתי בשנית ובכובד ראש את הדברים, וגמרתי אומר בדעתי כי חרף כל אשר סוכם ביננו בתחילה, אין אני יכול לקבל על עצמי בשום פנים ואופן לייצג את עניינך. לא בפני שופטי הכתר, ולא בפני אף אדם אחר. צר לי עד מאד, אולם לאחרונה הנני עמוס עבודה לעייפה. אני מאחל לך הצלחה רבה בעסקיך, וכולי תקווה כנה כי תתגבר במהרה על ההפסד אשר נגרם לך. אלא שעלי להתעקש כי אל לך לנסות וליצור עמי קשר נוסף בכל דרך שהיא, באשר פניך יושבו ריקם. הנני נחוש בדעתי, ואין דבר על פני ארדה אשר יגרום לי לשוב ולשנותה".

האגרת, אשר נחתמה בחותמו המהודר של אאריון, נסתיימה במילים "בכבוד רב", אשר נחרטו על גבי נייר המכתבים בעט נשמטת. תחילה, הרהר ארגלין רבות בסיבות אשר הביאו ידיד ותיק לבגוד בו בדרך שכזו, אלא שבסופו של דבר חדל מכך, יודע כי דבר לא יוכל להועיל עוד. יהא עליו להשלים כעת עם העובדה כי הטובות באדמותיו, אשר השתרעו על פני חצי האי הנאה לצד בקתת סבו המנוח, יהיו מכאן ואילך רכושו של הנגיד סאנרול. מה לו אם היו אלו עומס עבודה, בצע כסף או כל דבר אחר אשר הביאו את אאריון לשכוח ידידות נעורים אשר חושלה בשדות הקרב עקובי הדם של מלחמת הלוטוס? כך או כך, נסתתמה תקוותו לזכות בצדק אשר ישיב את נחלת משפחתו לידיו. תחילה, הרהר לנסוע בעגלתו למינאס טירית בכדי לעשות כמיטב יכולתו, אלא שעד מהרה החליט כי אין בכך טעם כלשהו: עם סאנרול, ידידיו העשירים ועדת בריוניו כנגדו, ובלא פרקליט מיומן לצידו, דומה היה כי יוכל להשיג דבר-מה בעיר הבירה ממש כשם שיכול היה לזכות בכתרה של ממלכת דייל.

מוריק בחולשה את ספלו, נד בראשו בחולשה לעבר אחת המגישות אשר עברה בסמוך, בכדי לבקש כוס משקה נוספת. לאחר מכן, פנה באנחה בכדי לבדוק את צרור כספו; הוצאות רבות די הצורך הוציא בשל אותו מסע חסר-תוחלת אל מעבר לאנדואין. זאת, שלא לדבר על מחירי הפונדקים, אשר האמירו להפליא בזמן היריד. כך או כך, ספג ארנקו המדולדל בלאו הכי מכה כואבת.

נשען לאחור במושבו, חש ארגלין כיצד מלטפת ידו את תליון הלוז של סבו; מירגונד הטוב, מנוחתו עדן, אשר זכה במתת אילובטר לפני שנים רבות כל-כך, זמן-מה טרם מלאו לארגלין שמונה-עשר אביבים. לא פעם, צף ועלה זכרונו העמום בחלומותיו; הישיש בעל העיניים החודרות, והחיוך השובבי קמעה העומד כמעט תמיד בזווית פיו, בעת שהוא ישוב ליד שולחנו המאובק או על המצוק הסמוך לחצי האי הירוק בו התגורר בערוב ימיו, חכתו הנצחית לפותה בידו, שקועה עמוק אל תוך נתזי המיים הקוצפים שמתחת לסלעים. אדם פשוט הליכות היה, ומעולם לא שאף לגדולות. אלא שארגלין, בנעוריו, חיבבו מאד ובילה שעות רבות ככל הניתן בבקתתו, מאזין בצמאון לסיפוריו של הזקן על מחוז הולדתו שבארנור, ממנו נעקר עם התפשטות האימה הקפואה מפורוכל. כעת, משנטשה הבקתה וחצי האי הוחרם מידו בחוזק-יד, לא נותר לארגלין אלא תליון אגוז הלוז, מזכרת אחרונה מן הישיש החכם והאהוב.

תליון פשוט זה היה מושאו של סיפור אותו שמע ארגלין בצמאון פעמים רבות; מירגונד אהב מאד לשקוע בזכרונות על אותו ליל מוזר ושטוף כוכבים, זמן-מה לאחר שנטש בחפזון את אדמותיו בצפון. האיכר הגולה דשדש בדרכים לא-דרכים דרומה, עד שמצא עצמו בשעריה של העיר ברי. שם, באולמו של פונדק ישן, חלק שולחן עם הלך עליז נפש וסמוק לחיים, שוקע עמו בליל שימורים של שתיה ושירה במלוא גרון, אשר השכיחה ממירגונד לזמן-מה את דאגותיו ויגונו על נכסיו האבודים. סבו של ארגלין היה מספר בגאווה, כיצד לזכר אותו ליל שתיה שמח הותיר בידיו הזר את התליון, אותו נשא על לוח ליבו עד יומו האחרון. כעת, נשאו ארגלין עצמו.
"מי יתן ויזכה אף אותי במעט מזל" נאנח "ולו כדי קמצוץ להשכיח צער ודאגה לזמן-מה". אלא, שבליבו חשש כי כלה ותם מזלו של תליון הלוז. יונאים בטשו את חצי האי הירוק בסנדליהם המטונפות, ושתלו זקרירי ביצה מצחינים על שפת המים. במקום בו עמדה בקתת העץ הפשוטה, היה הולך ונבנה בית הנופש של הנער סאנרול; הוללים יסבאו ויספקו בקיאם במקום בו היו ארגלין ואביו חורשים את האדמה בזעת-אפם, תפילה חרישית ליאבנה נישאת מפיהם. לא נותר לארגלין אלא לשוב בגו שפוף אל כפרו, אל עתיד ערפילי, חף מתקווה, ואף לזכות בבואו לגערותיה הזועמות של רעייתו. לא במהרה תסלח לו אליריין על הכספים הרבים שבזבז במסע זה, נתלה בהגיגי שוא על כוחה של ידידות משכבר הימים.

"מה גם, שכעת אתקשה מאד לרכוש מתנת יום-נישואין ראויה עבור הרטנונית היקרה שלי" התנשף בזעף "ובכך אתן לה סיבה טובה כפליים לרדת לחיי ולהדיר שינה מעיני. ארורה תהיה!"
אלא, שבהרהור נוסף נאלץ להודות כי לא היה הוגן לגמרי עם רעייתו, אשר עמה חלק בית מזה עשרים ושלוש שנים; השנים החולפות טבעו את יגונן באליריין, איזמלן האכזר מותיר אך מעט מן האשה הנאווה אשר הפליאה לרקוד בכיכר הכפר בימים עברו, ואחריה חיזר ארגלין אגב ביצוע מעשי קונדס ומשובה בזה אחר זה. התינוק המת אשר ילדה קרע את נפשה לגזרים. היטב זכר בעלה את אותו ליל נורא מלא בבכי קורע לב אשר נשמע מקצה הכפר הקטן ועד קצהו. דומה היה, כי חלק מנפשה של אליריין מת עם אותה בריה קטנה, אשר לא הספיקה אף לנשום את אוויר העולם טרם עזבה את ארץ החיים. כעת, נחרשו פניה קמטים, ומזגה היה עכור מתמיד. מאז הופקע חצי האי, אשר חציו בא לארגלין כנדוניה מעם משפחת אביה, היה מצב רוחה עכור מתמיד. אכן, קבלת פנים מלבבת לא תצפה לארגלין עם שובו.
"זו דרכו של עולם" מלמל בעצב, שולח יד יגעה אל עבר ספלו, כובש את הדחף הפרוע אשר התעורר בו לרגע, לקום ולדהור הרחק ממולדתו המעונה, ולהותיר את היגונות מאחורי גבו. "לא נותר לי אלא לשוב הביתה, אל צער ועמל אפורים וכפויי-תודה, להזדקן ולכלות כעלה נושר".
מרוקן באחת את הנוזל הצורב אל קרבו, חש ארגלין עצמו עייף מאד; לא עוד רצה מאומה, מלבד לעלות על משכבו ולשכוח את צרותיו לשעות אחדות. אלא, שדומה היה כי רגליו מסרבות לאמץ עצמן להתרומם ולגרור אותו במעלה מדרגות העץ אל עבר החדר הקטן ששכר.

המהומה, אשר הלכה וגברה סמוך לדלפק ובפאתי העולם, ניערה את ארגלין לרגע ממחשבותיו הקודרות, גורמת לו להרים את ראשו המאפיר ולהביט סביבו. שלושה בעלי דוכנים, אשר אחרו לסיים את עסקיהם, גילו למגינת ליבם כי לא יוכלו למצוא חדר לישון בו, אף לא בעבור תריסר מלגלרינים של זהב לאיש. כעת, היו הללו שעונים על הדלפק באגרופים קמוצים, שופכים את חמתם בקולי-קולות על הפונדקאי.
כמחצית התריסר יונאים חדשים דשדשו לעבר חבריהם ברוב-מהומה. דומה היה כי דבר-מה אשר אמר אחד הבאים מקרוב הטיב את רוחם של אנשי השר לאנראד, שכן הללו החלו מקימים שאון מחריש אוזניים. גורמים לארגלין להפליט קללה גסה מבין שפתותיו. אחד היונאים, בריה גוצה עטוית מחלצות מצועצעות בגוני השחור והארגמן, שערו הארוך נופל על פניו באניצים חומים ושמנוניים, טיפס ועלה על השולחן, מכחכח גרונו ברוב-חשיבות ופוצח במזמור יונאים צעקני. חבריו הריעו בחדווה, ואחד מהם החל מכה בתוף גדול בקצב השירה. שתי בנות-ליוויתן של היונאים החלו מנענעות גופן בצווחת עונג, בעוד הברנש של השולחן רוקע ברגליו במרץ, קולו הרם הולך וגובר.

הנה בא חלום, ועם מזרח נכרת שלום;
כולם-כולם יהיו אחים לעונג!

פני יום מחר נאור, קדמו נא במזמור,
ותנו לשר החופש נצחון!

"נבלים בטלנים, בני פקועה!" סינן ארגלין, כל גופו רועד בחשק לפרוץ לעבר היונאים ולהטיל עליהם כל חפץ יפה לזריקה שיעמוד בדרכו "דאגו ראשית כל לכבד את עמלו של עובד-אדמה הגון ולא לגזול את שדותיו בחוזק יד, טרם תדברו על שלום, ותציגו את גונדור ואביריה, בעזות מצח בל-תאמן, כאילו הם שחרחרו מלחמה כנגד האראד וראהון. לא אנשי גונדור הם שפשטו על כפרים שלווים ורמסו ילדים תחת רגלי המומאקיל!".
צמרמורת אחזה בו לרגע, כאשר שב ונזכר בחטף במראות המבעיתים שראה בעת שהתקדם גדודו אל תוך הרונדור, אי-אז במלחמת הלוטוס. אלא, שאף לאחר שגורשו הפולשים מן הדרום והמזרח, סרב טאר לינרוס הטוב לרדוף אחריהם במסע עונשין אל תוך מולדתם, אף כי רעייתו ומרבית קציניו הרהרו בכך בקול. אלא, שדבר זה לא הפריע לשר לאנראד ולתומכיו להאשים את טאר-לינרוס ואבותיו בחרחור מלחמה ובשנאת שלום. היטב זכר ארגלין את השמועות שפרחו בפונדק הכפר, כאילו ביקש ראש היונאים, בשם השלום והאחווה, להביא מתיישבים מן המזרח והדרום ולחלק להם מאדמות גונדור 'למען יחלקו אחים יחדיו את טובי הארץ', כלשונו. הכל ידעו, כי השר לאנראד, אשר יצא לאומבאר בשנה שעברה, ארגן את האירוסין בין אלאדון מגונדור לבוהאטרה מהאראד.

"טובה לא תצמח מכך" היה ארגלין מרטן בינו לבינו, נזכר בסיפורים הבל-יאמנו כי חיילים מן המזרח והדרום הוצבו בפקודת המלך במצודת בני-ברית אשר מדרום לפלנור. האם מתכנן המלך להשתמש בהם, בעצת ראש היונאים, בכדי לרדוף את בני עמו שלו? לואלאר פתרונים.

אלא שברגע הבא, הצליח ארגלין להשתלט על עצמו, מסתפק בשילוח מבט של תעוב בברנש המרקד על השולחן, אשר פניו הסמוקים דמו בעיני האיכר היגע לפלפל אדמדם ונאלח, מן הסוג אותו ממהר כל ברנש בר-דעת לשלוף מן היבול ולהשליכו משם והלאה. תמה היה בכל ליבו, הכיצד הפכו צעירים רבים כל-כך, חלק ניכר מהם בני הרונדור עצמה, למלככי פינכתם של אותם אנשים אשר קטלו את הוריהם בחוזק יד.
"אכן, כח גדול לו, לשר לאנראד" היה זקן הכפר נוהג למלמל חלושות באולם הפונדק, בעודו גוחן מעל קערת נזיד-בצלים "אם בעבורו השליכו ילדים רבים כל-כך את זכר הוריהם אל מאחורי גוום. והללו מתרבים והולכים מיום ליום. דברים לא עוד ישובו להיות כשהיו, אני האומר לכם".
יתרת באי הפונדק נראו לארגלין כעושים כמיטב יכולתם להתעלם משאון היונאים. אמנם, פועל שדות קרח וגדל-גוף הזדקף באיום, מנופף אגרוף ושולח גידוף רועם בפייטן, אשר החל בינתיים שר שירים מתוך ספרי רולאנדה. אלא ששלושה יונאים התרוממו ממושבם, פונים לעברו בלא חפזון, ידיהם מלטפות את ניצבי חרבותיהם בגיחוך מבשר רעות. די היה בכך בכדי לשכנע את הפועל הרוגז לסגת לאחור ולהעלם במהירות בתוך ההמון הצובא על הדלפק.
"האח!" מלמל ארגלין בצער, זוכר היטב כיצד, בימים כתיקונם, היו זמרי-פונדקים מסוג זה זוכים עד מהרה למטח של ביצים, גלעיני פירות, עצמות צלי ושאר טובין אשר יידה בהם הקהל הזועם ביד נדיבה. בדרך זו, סיפרו השמועות, התקבלה אף רולאנדה עצמה לא פעם, בשנים טרם דרך כוכבה במגדל הלבן.

לא כן כעת; כשם שהרבו עושי דברו של ראש היונאים להרבות מלל על אחוותו של עידן נאור, כך ידעו היטב ללמד לקח את אלו אשר זכו בפיהם לתואר 'אויבי השלום'. ככל שחלפו שנות שלטונו של אלאדון, כך התרבו השמועות על דלתות שנפרצו באישון ליל, ואנשים שנגררו ממיטתם בלא התראה כשהם כבולים בשלשלאות, נבלעים באין-זכר אל תוככי הליל והערפל. בתים ואסמים הוצתו ביד נעלמה, אשר הכל ניחשו את טיבה. אף כי מאורעות כאלו טרם התחוללו במין-רימון, עירה של הגבירה מלריאל, הרי שלא היה כל בטחון כי כך יוותרו פני הדברים עוד זמן-רב. איש מבאי "זנב החתול" לא חפץ, ככל הנראה, להיות זה אשר יברר דברים לאשורם על בשרו.
ארגלין נאנח, אוזר כוחו בכדי להתרומם ולהסתלק לעבר חדרו; אך לשווא ניסה לאטום אוזניו בפני אותו שיר מטופש, המשיח על עלילות הענק החביב בעל מטריית הקסמים, המגדל גור אורקים בקופסה ומלמדו כיצד לאהוב את ניחוחם של פרחי האביב.

"מדוע לא תגררו אתה וחבריך אל מאורת אורקים ותנסו ללמד את שוכניה על פרחי אביב?" רטן, שולח מבט קודר אל עבר ארנקו המדולדל "כך גם תגשימו את תורתכם וגם תפטרו אותנו מצרה, אלא אם כן יטעו צהובי הניבים ויחשבו אותכם לחלק מעדתם, חי נפשי!"

אלא שאז, בעודו מתרומם ממקומו, פינתה חבורה פטפטנית של נערי חווה את מקומה בשולחן הסמוך אליו, מפלסת דרכה בצעדים הלומי משקה אל עבר דלת היציאה, וחושפת לעיניו של ארגלין את צד האולם, מקום בו ניצבו שולחנות קטנים תחת צילו של קיר הלבנים הטחוב. שם, מוסווה למחצה באפלולית, נגלה לעיני ארגלין מחזה אותו החמיץ קודם לכן.
האשה הזרה בעלת הברדס האדום היתה ישובה בנינוחות באחד מאותם שולחנות, אור לפיד בודד מאיר קלושות את פניה, חושף את עיניה הכחולות, עמוקות המבע. זו היתה שעונה קלות לצד הקיר, ידה האחת נחה על השולחן, הטבעת יקרת הערך הענודה עליה זוהרת קלושות באור העמום. בידה השניה אחזה בקולמוס, בו היתה כותבת במרץ על עמודו האחרון של ספר חשבונות מאובק המונח לפניה. מולה הסב גבר מלא השתאות בגיל העמידה, ועוד ברנש נוסף ניצב מאחוריו, ידיו אוחזות בהתרגשות במסעד הכסא, וכל-כולו נראה כמי ששפמו המטופח עומד לנתר מפניו מרוב שביעות רצון.
"בעלי אדמות אמידים מאחד מכפרי הסביבה, אולי מאמון-דין" הרהר ארגלין בפסקנות, עיניו סוקרות את מעיליהם המשובחים, המעוטרים בכפתורי כסף נוצצים. לאחר רגע, שב מבטו אל הגבירה; נראה היה, כי חומו של האולם אפוף העשן אילצה להפשיל את ברדסה, ולגלות מחלפות גולשות בגון הערמון הכהה. לרגע, הפסיקה את כתיבתה, עיניה הבהירות סוקרות במהירות את דפי הספר הישן המונח בפניה. ברגע הבא, עלה חיוך עדין על שפתותיה, גורם לארגלין להתנשם בכבדות.
"מה הפליאה, בחורי הטוב?" הרהר בינו לבינו מקץ רגע, לאחר שהתעשת קמעה "מה הפליאה כי הלכת שבי אחר חיוכה המתוק של אשה, לאחר שנים רבות בהן לא זכית אלא למבטים זעומים וגדושי-טרוניה מן העזר אשר לנגדך?". באל-כורחו, עלה גיחוך בזוית שפתיו.
"הנה לך, מר ברגילד" צלצל קול האלט השליו של הגבירה, בעת שדחפה בידה קלות את הספר הכבד אל עבר האיכר השמנמן מולה. הלה הנהן בפה פעור, עיניו נעות בין הגבירה לשורות האחרונות אשר הוסיפה בכבד ידה על הדף המצהיב "כעת, לא אטעה אם אומר כי ספר חשבונות זה מסודר די הצורך בכדי להשביע את רצונו של הקפדן והחמדן בגובי המס, מכאן ועד איזנגארד".

"הפלא ופלא!" נאנק האיכר האמיד, מפלבל בעיניו כמתקשה להאמין למראה עיניו "כולי אסיר-תודה, גבירה מלומדה! כעת" הוסיף, חושף שיניו בגיחוך "כולי רצון לראות את פרצופו המכוער של הלבלר אגלור כאשר אדחף ספר זה בשנית לנגד עיניו... תמיד ידעתי כי בן-הבליעל גבה ממני מס יבולים מופקע, אשר עלה לי במאה וחמישים מלגלרינים של זהב מצרור כספי הטוב!"
"מאה חמישים ושבעה מלגלרינים, ליתר דיוק" העירה הגבירה ארלסט בחביבות, מכווצת קלות את כתפיה ונשענת לאחור, בעוד ברגיל הנלהב מונה עשר מטבעות זהב ומניח אותם לפניה בחגיגיות.
"וכעת תורי!" החרה-החזיק אחריו חברו, ברנש גבה קומה ורזה העטוי מעיל חדש וירוק, שולף מאמתחתו קובץ מגילות מהוהות, כתובות בכתב יד צפוף ומסובך למראה. "את אלו כתב ראש הכפר שלי" הסביר, מעווה את פניו בארשת חשדנית "הוא מטיב לחשב חשבונות, אותו ברנש" הוסיף ואמר "ושמא אף יתר על המידה, אם תשאלי את פי, גבירה טובה. מזה שנה אני מלא בחשדות, כי אין אני מקבל את חלקי היאה בחלוקת רווחי חלב הכבשים".
ארלסט זקרה גבותיה בחיוך עדין, ונדמה היה לארגלין כי היא מסווה מאחוריו פיהוק קטן "מיד נראה את הדברים נכוחה, אדוני היקר" אמרה, שולחת יד עדינה לסדר מעט את מחלפותיה הגולשות. ארגלין, אשר שב והתיישב במקומו מבלי משים, עקב אחריה בחשאי לרגע נוסף, ואזי, בלא התראה, פער את פיו בתדהמה.
"ארגלין קאהרן, הינך חמור-חמורותיים מן הסוג הגרוע ביותר שנראה מעולם מדרום להרים הלבנים!" סנט בעצמו, שב ובוהה בגבירה בהשתאות "הנה זמן לך הגורל ישועה, ואתה יושב באפס מעש כאילו... אמנם, אין גבירה זו נראית או מלובשת כפרקליטה, אולם... שמא תוכל מלומדת זרה ופקחית לסייע אף בידך?"

אלא שברגע הבא, אחז אותו היסוס. עמידה בפני שופטי הכתר מסובכת לעין-שיעור מעשיית סדר בספרי חשבונות, הרהר. כמו כן, היטב זכר כיצד התגודדו סאנרול הצעיר והארגור אשר על המס וחישבו מעשיהם היטב בבוקר אותו יום קיץ מר ונמהר; הקמצנית היקרה שלו ניהלה את ספרי החשבונות היטב, בדרך שלא היתה מביישת את גזברו של בעל אחוזה, ואף על פי כן לא הועיל דבר. לא טעות היתה כאן, ידע היטב, אלא כוונת זדון, ואילו בארנקו לא נותרו אלא מלגלרינים מועטים למדי.
"אך שמא בכל זאת?" שב והרהר, נבוך נוכח התקווה הפרועה ששבה לפעם בליבו "לא תפסיד דבר אם תפסיק להכות שורשים על כסא מצחין זה ותיגש אליה, בול-עץ עצלני שכמותך!"

מתגבר על חששותיו והיסוסיו, ניסה ארגלין לעשות צעד לאותו כיוון, אלא שהדבר נמנע ממנו. מהומה חדשה פרצה כעת באולם הפונדק, מאיימת לסחוף אותו אל קרבה. חבורת רועים חסונים, עוטים אדרות פרווה גסות, אשר היו מסובים על שולחן סמוך, קמו ממקומם ברוב מהומה, אחד מהם, ברנש שופע שער וסמוק לחיים, אשר המשקאות הרבים שלגם עלו אל ראשו, קרב קרן רועים גדולה אל פיו ותקע בה בכח כזה אשר הרעיד את אולם הפונדק. כמה מבאי היריד התרוממו ממקומם בזעם, מנופפים אגרופים אל עבר הרועים העולזים. ארגלין עצמו, אשר אחר לתת דעתו על הסכנה, התנגש באחד מעוטי האדרות, איבד את שיווי משקלו וכמעט ומעד אפיים ארצה.
נאבק למצוא אחיזה לידיו, הפליט ארגלין גידוף זועם, אלא שבאותו רגע עצמו אחזה בו יד חסונה מאחור, מלווה בקול מוכר הקורא בשמו.
"ברוכה הפגישה, ארגלין ידידי!" אמר הקול, גורם לו להסתובב על עומדו ולנטוש את רצונו העז לגמול לאותו רועה חצוף במהלומת אגרוף כזו אשר תגלגלו על רצפת הפונדק. ברגע הבא, זיהה ארגלין את בעל הקול, והמילים כמעט ונעתקו מפיו.
"סרן פלנתאר!" הצליח להפליט לבסוף, ליבו הולם בחוזקה. עוטת הברדס האדום נשכחה כליל מדעתו. שב אל כסאו בתדהמה, סקר את מפקדו הישן-נושן. צער עז שטפו, באשר ראה כי השנים לא פסחו אף על פלנתאר האמיץ. אלא, שעיניו הנוצצות מתחת לשערו המאפיר לא איבדו את מבען הגאה. לרגע ארוך, סקר ארגלין בתמהון את בגדיו הפשוטים, כמנסה לתור אחרי מדי השחור והכסף הנאים עליהם היתה גאוותו של פלנתאר מימים ימימה.

"משא כבד רובץ על כתפיך, ידידי הותיק" החזיר פלנתאר בקול שקט, מהורהר קמעה "עד כדי כך, כי תחילה לא רציתי להפריעך. אלא שאז נתקלת באותו רועה" הוסיף כמתנצל "אשר לי, פגישה בלתי נעימה ציפתה לי הערב, אולם זו נתאחרה, וככל הנראה לא תצא עוד אל הפועל".

ארגלין נשך את שפתיו. כל חושיו הזהירוהו מפני דבר-מה אפל אשר התרחש. היטב הבחין בצער העמוק אשר נחרש בעיניו התקיפות של פלנתאר, צער כזה אשר לעומתו נראו צרותיו שלו, לפתע, קטנות באורח מפתיע.
"ובכן?" שאל פלנתאר, מעלה חיוך חיוור על פניו בעודו מתיישב בעברו השני של השולחן "האם פנויה שעתך להשיק כוסית עם ידיד ותיק, ארגלין מכובדי?".
"בחפץ לב!" מיהר הלה לענות, חוכך בדעתו כיצד לנסות ולפצות את סגור שתיקתו של מפקדו הישן "הגיעו לאוזני שמועות על קצין אמיץ-לב אשר התייצב היום אל מול בני המזרח בשערי העיר" אמר לבסוף, מטיב את ישיבתו ומסמן בידו לנערה מגישה למהר ולמלא שני ספלים בשיכר "אולם עד עתה לא חיברתי אחד לאחד. מעטים הם האנשים מלבדך אשר יהינו לנהוג כך בימינו אנו!" הוסיף בהתפעלות כנה "אלא שחשבתי לתומי כי הינך מוצב במגדל הלבן" העיר, זוקר את גבותיו בחשש.

לרגע ארוך, עמד פלנתאר בשתיקתו, נושך קלות את שפתיו וידו משחקת בקערית העץ שעל השולחן. נדמה היה לארגלין כי חלף נצח בטרם ננער וענה, קולו קודר ויציב:
"לא עוד, ידידי הותיק" השיב, שומר למראית עיין על חזותו השלווה "עלילה נתפלה עלי, ודרגותי נשללו. כעת, מצוי מי שהיה מקציני המגדל הלבן בדרכו אלי גלות. אך לזמן קצר עצרתי כאן, באשר הגבירה מלריאל נזקקה לקציני משמר נוספים לתגבר את כוחה בעת היריד, ואנוכי נזקקתי למעט כסף בכיסי טרם אמשיך במסעי צפונה. אשר לבני המזרח, אין בכך ולא כלום; אין הם אלא חבורת שודדי-שיירות חצופי לשון, שר הבאלכות וחבר מרעיו. אלא" הוסיף בעגמומיות "שמא ניתן לומר כי הנם מתעלים עלינו בימים טרופים אלו, באשר מטיבים הם, למצער, לשמור על מסורתם וגאוותם. רק בגונדור הפכו מלכי קדם ומורשתם למרמס רגלם של נערי שודלוק פורקי עול, העושים כרצונם באין מפריע".

ארגלין נאחז חלחלה.
"עלילה?!" נאנק "מי העז לדבר סרה בגיבור מלחמה ואדם נאמן שכמותך?"

"את התשובה לכך יודעים שנינו היטב" החזיר פלנתאר, שולח ניד ראש מלא תעוב אל עבר שולחנם של היונאים. כעת, משגררו הרועים את עצמם אל מחוץ לפונדק והמולתם כלתה, שב והדהד בחלל קולו של היונאי הצעיר המפזז על השולחן, שר בקולי קולות כשחבריו מוחאים כף ומצטרפים אליו בפזמונו הפרוע.
"רוחות רעות נושבות במגדל הלבן, ארגלין" הוסיף פלנתאר, שב ומסב ראשו במיאוס "שיקוץ מרובה ידיים החליף את העץ הלבן בכיכר שלפני הארמון, וגרוע מכך - אף בלבבותיהם של אנשים רבים מספור. גיבור מלחמה אמרת? לקלון נחשב הדבר בימינו אנו, אם תשאל את פיות הסובבים את אדוננו המלך. רוחות עלטה ורמיה מנשבות סביב, והן מכאיבות לי עשרת מונים על אובדנם של עיטורים ומדים נוצצים. לא אלו הפכו אותנו בנים יאים לאבותנו אשר מן הדונאדיין ואלסאר האציל". אמר, עיניו נראות כשטות הרחק, אל מעבר לקירו הדהוי של האולם.

ארגלין ישב מנגד, מתכווץ על כסאו, חש עצמו קטן וחסר אונים יותר מתמיד אל מול אותן בשורות מרות. הכיצד יוכל אדם הגון כלשהו לההין ולקוות כי יעשה עמו צדק, כאשר אונה רע לעץ הלבן עצמו, וההגון באבירי גונדור גורש בבושת פנים?

"ולהיכן מועדות פניך, אם כן?" שאל לבסוף, בשפל-קול.
"צפונה, אל מדוזלנד" החזיר פלנתאר בקול נמוך, מתנער מהרהוריו "להציע את חרבי לשירותו של אדון ההיכל הזהוב. שמא יחפוץ הרגריף לבית איאורל בשירותו של אביר זקן אשר אין חפצים בו עוד בארץ מולדתו" הפליט, אינו מצליח עוד להסתיר את מרירותו. "יתכן אף" הוסיף, משתופף לעבר ארגלין בעודו מנמיך את קולו עוד יותר "כי במהרה ובקרוב יזדקק אדוני רוהאן לכל יד אוחזת חרב אשר יהא לאל ידו לגייס".

ארגלין עמד מנגד, קפוא ואחוז מבוכה. מאד רצה למצוא דבר-מה אשר יטיב לנחם את יגונו של פלנתאר, ולו במידת-מה, אלא ששפתיו יבשו בפיו.
"אלמלא ידעתי היטב כי הינך בעל משפחה ואדמות" העיר פלנתאר לאחר רגע "הייתי מציעך לבוא עמדי. אולם סבורני כי דיברנו מעל למידה בעניינים אפלים, לפחות לערב אחד. ושמא אני עצמי רואה שחורות יתר על המידה, והעננה אשר פרושה מעלינו סופה לחלוף. הנה הגיעו הספלים!" הוסיף, מתאמץ להעלות חיוך חיוור על פניו.
ארגלין הנהן.
"אכן" החזיר בגיחוך עגמומי "הנה מצא הסתיו את שנינו, ידיד ותיק. אך אין פירושם של דברים כי לא נוכל לשכוח במעט את צינתו, להטיב לבנו במאכל ומשקה ולהשיח על ימים עברו" ובאומרו זאת, שלח ידו אל הספל המלא והרימו אל על, כקורא תגר על היונאים והאולם האפלולי שנכחו גם-יחד.

* * *

הלילה העמיק. חרמש הסהר טיפס ברקיע החשוך, עולה למרומי פסגות ההרים במערב. נוגה כסוף חלוש זהר על אבני המשואה העתיקות שבמרומי הרכס, לוטף קלות את גגות העיר המתנמנמת והולכת מתחתיה. אלא, שבחלונות טירתה של הגבירה מלריאל זהרו עדיין אורות רבים. מושלת העיר ושבה וערכה סעודה חגיגית ורבת משתתפים, כמנהגה מדי שנה בשנה בפרוש יום החג של יאבניירה. קירות המגדלים הנישאים מכתף המדרון הוארו באור לפידים ומנורות, אשר זהרו מאחורי תריסים מופשלים וקשתות שיש, מתוכן עלו ובקעו קולות עולזים. מתחת לכל זאת, מעבר לשערים הגדולים, השתפל גרם מדרגות ארוך ומתפתל, מואר אך למחצה. דרך זו, מעורטלת למחצה בעלטה, ירדה משערי הטירה אל עבר החומה החיצונית, מעוטרת בעשרות עצים ננסיים ונשרים גאים עשויי שיש אפור, הפורשים כנף ולוטשים עיניים דוממות על הדרך המתפתלת. שומרים רבים, שריונם הקל נוצץ לאור הלפידים, חלשו על המחזה למעלה, צופים מן החלונות או ניצבים כשגבם אל הקיר ורמחים ארוכים זקורים בידיהם.

בְּרָאקוֹר מָדְרוּנְג, שגרירה של אומת רוכבי הקרונות, נחלץ בכבדות מאורו הבהיר של קמרון השער אל תוך חסותן האפלולית של המדרגות. לרגע אחד, עיכב עצמו בכדי להחוות קידה יגעה לעבר ראש חצרניה של מלריאל, אשר ליווה את השגריר עד דלתות הארמון.

"אנא, מסור לגבירתך האצילה תודות צנועות בשמי על אודות האירוח האדיב והסעודה המשובחת" הפטיר בקולו העמוק. חרף מבטאו הזר, היתה לשון המערב שבפיו רהוטה וקולחת. מקץ דקה, נותרו רב החצרנים והאור מאחורי גבו. מוצא עצמו בדד בתוך העלטה, הרשה לעצמו בראקור לנשום לרווחה; תמה ונשלמה העמדת הפנים, לפחות לערב זה.
בראקור הקודר, כך כינוי בני גונדור את שגרירה של אותה אומה מפחידה אליה התוודעו לפני מאה שנים לערך, ואשר מבצריה שכנו מעבר לאגם הגדול שבפאתי מזרח. בראקור שימש בתפקידו מזה שש שנים לערך, מאז הרחיקו שלוחיו של אלאדון מזרחה, ובאו בדין ודברים עם אדוניו מזרה האימים של היכל הלוטוס, אשר הטיל אימתו על גונדור במשך מאה שלמה. מעטים בגונדור רחשו חיבה לאדון השגריר, או בטחו יתר על המידה בנימוסיו החלקלקים; אלא, שהכל הודו באל-כורחם כי בראקור ממלא את תפקידו על הצד הטוב ביותר. התנהגותו היתה ללא רבב, ומעולם לא נתפס בהתרברבות ונפנופי חרבות פרועים, כדרך שנהג אקראוק מול שערי מין-רימון. עד מהרה, נודע שמו של השגריר בקרב כל שועי גונדור, אשר היה יוצא ובא כרצונו בתוך טירותיהם.

אותו עם מוזר, אשר יצא לראשונה למלחמה רבתי בגונדור בימי שלטונו של טאר-לינדיל, נחשב בגונדור כשאר-בשר לפרשי הבאלכות, יריבי גונדור ורוהאן משכבר הימים; דומים היו לאנשי ראהון הקרובה בשפתם וחזותם, אולם נבדלו מהם בדברים רבים. אף כי בני-מזרח חדשים אלו כינו עצמם בשפתם סוּרְהָאנוֹרִי, מילה שפירושה "בני הלוטוס", הרי

הגונדורים נהגו לקוראם "רוכבי הקרונות", באשר בדומה לאותם עממים שכוחים אשר תקפו את גונדור אי-אז בראשית ימיה, נהגו הללו לצאת אלי קרב בקרונות ברזל כבדים ומעובי-שיריון, אשר עמדות קשתים וכלי-בליסטראה מרבי-צרה הותקנו בדפנותיהם. שמועות רבות נפוצו בגונדור ורוהאן על מקדש הלוטוס הכביר בו נרקמה המלחמה אשר כמעט והכריתה את גונדור צמד עשורים בודד קודם לכן. שמועות נוספות, מפחידות עוד יותר, נסבו על זה היושב בתוכו.

כעת, היה בראקור מיטלטל לבדו במורד המדרגות, ושם את פעמיו לעבר חצר המרכבות החשוכה, שבה חיכו לו בני פמלייתו. לרגע, עצר בכדי לשאת ראשו ולסקור את הרקיע מעליו; הרוח הקרה שינתה את כיוונה במעט, דוחפת את ענני הסתיו הכהים הלאה. כעת, נתגלו כוכבים הולכים ורבים ברקיע החשוך, זורחים באור קלוש מבין פרצות הענן המתרחבות והולכות, אורם נוצץ בעדינות בתוך המים הכהים המשקשקים למטה.
שגרירם של רוכבי הקרונות היה ברנש מוצק ורחב-גרם, אשר חזותו המרשימה הטיבה להסתיר את העובדה כי לא מכבר מלאו לו שישים חורפים. זקנו הקצר, שמעט שיבה זרקה בו, עיטר את פניו העגולים והשזופים קמעה, צומח מסודר מתחת ללחייו הדשנות, שסומק בריא עלה בהן. לראשו עטה, כדרך בני עמו, קסדה חרוטית קלה בגון שמי הליל הכחולים-כהים, שסימן פרח הלוטוס נחרט עליה בציפורן דקיקה של תכלת. גופו צועף בגלימה תואמת, עשויה קטיפה משובחת. חזהו הרחב עוטר בחושן מוזר, משובץ אבני ספיר וברקת, לציין את מעמדו הרם בקרב בני עמו. חרב קצרה, מעוקלת להב, נתלתה בחגורתו הרקומה לתלפיות.

מתיר לעצמו להשליך מאחורי גוו, סוף-סוף, את אותה ארשת מלאת נימוס וכובד-ראש, התיר בראקור לעצמו, סוף-סוף, לחייך אל תוך החשיכה. ידו העטורה טבעות יקרות נשלחה אל כנף אדרתו, שולפת משם בלאט את האיגרת אותה תחב לידו אותו אביר בהיר-שער במהלך ארוחת הערב. לרגע, הסב ראשו בדריכות לעברים, כחושש מפני אי-מי הבולש אחריו, אלא שמאומה לא נגלה לעיניו. הוא היה לבדו על המדרגות, מלבד ענפי העצים הננסיים החורקים ומרשרשים ברוח המתגברת. עושה צעדים קמעה הצידה, השתופף לצד כנו הקר של אחד מפסלי השיש, מקרב את הנייר אל פניו ומאמץ עיניו בכדי להטיב ולקרוא באור הירח הקלוש. השגריר לא נזקק אלא לרגע קט, בטרם שב ותחב את האגרת לבטנת גלימתו ושב לרדת במדרגות, חיוכו מתרחב. אכן, התנהלו הדברים כמצופה; בעל בריתו הפזיז והפרוע לא חשד בדבר, עדיין.
"ברכת בן-הנצח על ראשך, עכברוש נבל שכמותך!" גיחך מדושן עונג. אזי, הקיפו מגפיו הכבדות את עיקולן של המדרגות, נושאות אותו לעבר מחוז חפצו: משטח אבן מטופח המשתרע בצל החומה החיצונה, מוקף בערוגות ירק נאות. בחלקה הצפוני נקטעה רחבת האבן בשורת אבנים מגודלות, מכוסות עלי שרכים הנופלים מטה, אל תוך בריכה עמוקה שיצרו מימי הפלגים הניתזים מצלע ההר. זו, חבויה מאחורי האבנים והירק, נסתרה מעיניו לעת-עתה. כל שיכול השגריר לראות היה פסל גדול של זקן נושא מטה ומגילה עומד זקוף מעל המים ומשיב לו מבט בעיני שיש קרות וחמורות-סבר.

בראקור לא נשתהה אלא להרף-עיין בכדי להביט בדי-אדישות באותו נציב אבן, ואזי משך בכתפיו והמשיך בדרכו. עד מהרה, מצאו עיניו את אשר ביקש. לא הרחק מאבני הבריכה, המתינה מרכבתו. בני פמלייתו הספורים ניצבו בסמוך, מצפים בדריכות לשובו. במרוצת השנים, הרים לא אחד מקציניהם של רוכבי הקרונות גבה מודאגת לנוכח מנהגו של אדונם לשוטט במבצרי שועי גונדור באין שומרי ראשו עמו, אלא שהשגריר בחר להגיב בנחרת בוז; בן-הנצח נוצר את נשמתו ושומרו מרע, היה מסביר בחוסר סבלנות, ואם איין, הרי שגם תריסר שומרי ראש לא ישכילו להצילו ממר הגורל המצפה בתוככי מעוז אויב. מעיף מבט מהיר לסקור את בני פמלייתו, לא התאפק מלהעלות חיוך של חמימות כנה על פניו משהבחין בשתי הנשים הצעירות הניצבות בסמוך, עוקבות בציפיה אחרי דמותו הקרבה והולכת.

שתי העלמות נראו כעומדות בשנות העשרים לחייהן; לגופן עטו בגד כחול מוזר למראה, אשר שוליו רקומים בחוטי זהב; די היה להביט בלבוש זה, כמו גם בגלימותיהן הכהות, כלי המשחית שחגרו והפסים בגון הליל שנצבעו על לחייהן, בכדי להבין אל נכון כי שתי צעירות אלו נמנו על שורותיו של מסדר חניכות הלוטוס, אשר ממנו באו המעטות מנשות ראהון אשר הורשו לשאת נשק ולהלחם לצד הגברים. שמועות רבות נפוצו ברחבי גונדור על עלמות אלו, אשר שמן נודע לשמצה בקנאותן ואכזריותן; גברים אמיצי-לב רבים בני גונדור ורוהאן, כך סופר בפונדקי הממלכה, שילמו בחייהם בעומדן אל מול חניכות הלוטוס, אשר גודלו ואומנו מילדותן להטיל פגיונות ולהפעיל כלי נשק מוזרים שפגיעתם רעה. לוחמים ותיקים היו משיחים, כי כוח כשפים זרם בעורקיהן, הופך בנות-מזרח צעירות אלו לכלי משחית חדורי שנאה.

כעת, משקרב בראקור עדיהן, החוו שתיהן קידה עמוקה, עליה השיב השגריר בניד ראש קליל. ברגע הבא, חשה אחת מהן לעברו, נוטלת את ידו ומנשקת אותה ביראת כבוד. צעירה ונמוכת קומה, הגיע ראשה העטור תלתלים בגון הפחם אך בקושי אל חזהו של בראקור. עיניה, שחורות וגדולות, הופנו אליו בנימוס, אלא שבראקור חש, כתמיד, בלהבה העזה הבוערת בתוכן.
"סַהָא קְנֵארָה!" אמרה ברשמיות, עודה אוחזת בידו "כבוד וברכות, דודי הדגול! לו יעתיר בן-הנצח הכחול תהילת עולם על ראשך, ויתן לך תהילה ואוייבים שפלים למרמס רגליך! כולי תקווה" הוסיפה, משחררת את ידו ומעלה מבע עוקצני קמעה על שפתיה הדקות "כי הצלחת להפיק הנאה מחברת החזירים הכופרים שבארמון" בדברה, הביטה מעלה, מעווה פניה בגועל בלתי-מוסווה.
בראקור לא נראה כמופתע או נרגז יתר על המידה.
"מילאתי את חובתי לאדוננו האלוהי, ודי לי בכך, זִירְהַנָאר" החזיר בפסקנות "לא להנאתי באתי לכאן" הוסיף, נוצר לעצמו את זכרונם הנעים של היינות המשובחים שהגישה מלריאל לאורחיה. הדבר האחרון לו הוא נזקק כעת, ידע, הינו ויכוח קולני עם אחייניתו הצעירה והקנאית.
"כולי צער והתנצלות על כי את וקָאהַדְרָה נאלצתן להוותר בחושך ובקור, ולהמתין זמן כה רב לשובי" הפטיר בצער מעושה, מנסה למהר ולשנות את נושא השיחה. אגב כך, הגניב מבט חטוף ומלא חיבה אל עבר הצעירה השניה. זו, גבוהת קומה וחיוורת, השיבה בניד ראש מהורהר. שעונה בגבה על דופן המרכבה, נראתה כמאזינה אך למחצה לנאמר, עיניה מקובעות בדבר-מה אחר, הרחק מעל הרחבה השרויה בחושך.
נחרת בוז נפלטה מפיה של זירהנאר.
"הצטערתי? בהה! מעדיפה אני לחכות יומיים תמימים בערבה חסרת מזון ומים מאשר לבלות ולו שעה בצחנת גונדורים, אשר נשמת חזיר וקוף באפם. אין המאמין בבן-הנצח צריך לחברתם, אלא בשדות הקטל!" הצהירה, זוקפת את סנטרה בגאווה, וידה טופחת על ניצב הלהב שבחגורתה.
"כמובן" אמר בראקור בסלחנות, נאבק לכבוש את הפיהוק הגדול אשר עלה בפיו. אזי ננער ונעץ בזירהנאר עיניים תקיפות; מלאכה רבה עוד עמדה בפניהם.
"הסכיתו ושמעו, שתיכן" אמר, מנמיך קולו לאות כי דבר חשוב בפיו "אין זה המקום לדון בדיני מעיין האמת, לפי שעה. עלינו למהר ולרדת אל מחנה השר אקארוק שמחוץ לשערי העיר. שם נמצאים אף יתרת אנשינו עם קרון המלחמה הגדול שהביאו עמם. גונבה שמועה לאוזני, כי שיירת הכלולות אותה מנהיג בעל-בריתנו האמיץ עשויה להמצא בסכנה. יתכן, כי אי-אלו שודדי דרכים שמעו דבר-מה על התשורה אשר נושא שר ראהון אל מינאס טירית". בדברו, התכווצו גבותיו העבותות בדאגה.
"יש לשמור על התשורה בכל מחיר" הוסיף "אי לכך, החלטתי כי הקרון הגדול יצטרף אל אנשי השר אקארוק וירד עמם דרומה, בואכה מינאס טירית. אני אגיע בעקבותיכם ימים מספר מאוחר יותר ו..." כאן, ננעצו עיניו החומות בתקיפות בפניה של זירהנאר.
"בהעדרי, תפקד קאהדרה על אנשינו, וברכת האדון הכחול תהיה נתונה לה".
כפי שצפה מראש, לא נראתה זירהנאר מרוצה מבשורה זו, אם לנקוט לשון המעטה.
"מדוע היא?!" התפרצה בפנים לוהטות, שוכחת כליל את נימוסיה. בראקור הניף ידו בבהילות, לאות כי עליה להנמיך קולה, אלא שהצעירה, בסערת נפשה, כלל לא הבחינה בכך.
"הגעתי לפרקי, ואני לוחמת טובה בדיוק כמותה. אתה היודע, כי אני האדוקה והנאמנה לבן הנצח בכל נפשי ובכל מאודי!" מרירות וזעם ניתזו מפיה עם כל מילה ומילה; היטב ידע בראקור לפשר הדבר אליו כיוונה בדבריה, אלא שלא היה בו כל רצון להתדיין על אודות נקודה זו.
"כך החלטתי, ואת תכבדי את מצוות דודך!" החריף קולו, קומץ קלות את אגרופו הימני. לאחר רגע, שב לעשתונותיו "אינני מזלזל בכשרונך ובאדיקותך הרבה, חלילה" הוסיף ביתר-רכות "אלא שאני נזקק לשיקול דעתה של אחותך הבכורה בזו הפעם. את תבואי עמה ותהיי המשנה שלה, בצוותא-חדא עם סַהָאדוּר".
הצעירה הרכינה ראשה בזעם, אולם לא הוסיפה דבר. בראקור התנשף קלות, ואזי הסב ראשו לעבר המרכבה.
"קאהדרה" אמר בקול שקט "דאגי בבקשה ל..." אלא שבאותו רגע גילה כי הוא דובר אל החלל הריק. אחייניתו הבכורה לא ניצבה עוד במקומה הסמוך לפאתי המרכבה.
"להיכן נעלמה לה זו?" סינן מבין שיניו בדי-כעס, עושה צעדים מספר קדימה. ככל הנראה, הרהר, הסתלקה לה זו בעת שהיה שקוע בויכוח עם זירהנאר. זו האחרונה פסעה בעקבותיו, ארשת של בוז דק נסוכה על שפתיה.
"קאהדרה?" שאל בראקור, מרים במעט את קולו; שמץ דאגה פתאומי התגנב לליבו לפתע, אלא שאחד מאנשיו, קסדתו הגבוהה זוהרת מאחורי המרכבה, החווה בידו צפונה.
"גָארוּט!" התנהם החייל, מצביע אל עבר השרכים המרשרשים. בראקור הפליט אנחה חרישית מפיו, שם את פעמיו אל עבר האבנים האפלות המזדקרות באיום נכחו, מורה לזירהנאר בהינף-יד תקיף להשאר במקומה. זו צייתה, מסננת דבר מה בלתי-נעים מבין שיניה.
חולף בינות לאבנים, קרב אל עבר שפת המיים, מרחיק בניד יד כעוס את עלי השרכים מפניו. עד מהרה, מצא את אשר חיפש: קאהדרה היתה ישובה על שפת הבריכה, גבה שעון על אבן לחה ופניה מוסתרות למחצה בינות לעלים. פניה החיוורות בהו נכחה, צופות באין-אומר בדמותה המשתקפת מתוך המיים הכהים, ובצריחים הגבוהים הנישאים גבוה מעל, בבואתם במיים זוהרת קלושות באור כסוף ועדין. כעת, משהסירה את קסדתה, גלשו מחלפותיה הכהות על כתפיה וגבה, מתרפקות על מגעם המלטף של עלי השרך.
"כה בלתי הוגן..." מלמלו שפתיה חרש. כה עגומה נראתה לבראקור באותו הרגע, עד כי פחד פרוע אחז בו לפתע, פן תטיל עצמה לפתע אל תוך מימי הבריכה אשר למטה. אף כי ברגע הבא גער השגריר בעצמו על עצם העלאתה של מחשבת שווא זו, הרי שהחיש צעד, מניח יד חסונה על כתפה של אחייניתו.
"לבל תניחי למראית-עין של הוד והדר להטעותך, קאהדרה" העיר ברכות, שולח מבט מלא ביטול אל עבר הבריכה והפסל הנישא מעליה "בן הנצח פולח לב ומחשבות אדם בעיניו הכהות והחכמות, ואילו שיש הדור ומגדלים של אבן אינם עושים את יושביהם חכמים או ראויים לכבוד. לו הרבית להסתובב במחוזות אלו כמותי, יודעת היית זה כבר כי גונדור נמשלה לעץ עתיק והדור צמרת, אשר לשדו נרקב כליל בקרבו. אין הוא מחכה אלא לרוח סערה אשר תפילו ארצה, וזו בוא-תבוא, במוקדם או במאוחר" גיחוך חרישי נמהל בקולו, בעודו נושא ידו אל עבר טירתה של מלריאל המתנשאת מעליהם.
"יושביה של טירה זו, אחייניתי" הפטיר בבוז "אינם דומים עוד לאיזילדור ואלסאר, ואף לא לשאר אותם מלכים ואבירים נועזים אשר הביסו את אבות-אבותנו ובנו ממלכה לתלפיות. אין הם אלא בניה העייפים של שורת שועי-ארץ עשירים, הא ותו-לא".

קהאדרה נעה, נושאת לעברו את עיניה במבט שואל.
"אך כמובן" מיהר בראקור להוסיף "כי לא בידנו יחרץ גורלם. שלום שורר כעת בין ילדיו של בן הנצח לבין מלכה הצעיר של גונדור, ואין אנו מצויים כאן היום אלא לרצונו ובכדי לסייע בידו. לעת עתה, מוטלות חובות ואחריות על כתפייך, ילדתי" הוסיף בקול חביב, ידו מלטפת קלות את מחלפותיה "עלייך לדאוג כי יעלה בידי השר אקארוק להוביל את שיירת הכלולות לבטח אל תוך מינאס טירית, ולהגן על התשורה אם ישתבש דבר מה. הסכיתי ושמעי" הוסיף, מעיף מבט חטוף לעברים ומנמיך קולו.
"אקארוק איש חרב אמיץ הוא, אך פזיז מאד. אם יארע דבר-מה בלתי צפוי, טלי את התשורה בידך והביאי אותה אלי. אני אדאג להביאה לאלאדון הצעיר בעצמי. האם הבנת את דברי?"

קאהדרה נותרה לרגע בלא נוע, שולחת בו מבט ארוך באין-אומר. לבסוף, הנהנה בכבדות.
"כמיטב יכולתי אעשה בכדי לכבד את רצונך, דודי היקר" הפטירה. לרגע, עמד בראקור מעליה, מביט בה ברגשות מעורבים, ואזי הצטחק, ידו שבה ללטף את שערה.
"איי, אחייניתי החביבה! לא בכדי גידלתי אותך ואת אחותך שנים ארוכות בביתי, לאחר נפול אביכן האציל בשדה הקרב. היטב אני יודע, כי כאשר הינך נועצת בי את אותו זוג עיניים ירוקות שלך בדרך אשר כזו, משמע הוא כי הינך רוצה דבר-מה נוסף, יתר על אשר את אומרת. ומה טיבו של זה הפעם, חביבתי הצעירה?"

"מאומה" נאנחה קאהדרה, מושכת בכתפיה ומסלקת במחי-יד עלה רטוב אשר נחת על אפה "מסופקני מאד" החזירה "האם קיבלה זירהנאר חדשות אלו בברכה".

בראקור העווה פניו בביטול.
"את התשובה תוכלי לנחש בעצמך" הפטיר "אולם היא תעשה כאשר יצווה עליה. אלא שאת, יקירתי" הוסיף בראקור, מתכופף לעברה כממתיק סוד "מן הראוי שתתני דעתך לדברים אחרים, מעודדים יותר. בן הנצח עצמו כיבד אותי בראיון, טרם צאתי לכאן, ושח לי כי עינו נפלה עלייך זה מכבר. בשובך מזרחה, אולי אתברך ואזכה להציגך בפניו" בדברו, רעד קולו מהתרגשות "השביעי את רצונו והביאי לו כבוד בזו הפעם" הוסיף בעיניים בוהקות, ידו לופתת בעוז את כתפה "והוא עשוי לגמול לך בכבוד הגדול ביותר אשר עשוי ליפול בחלקה של בת-תמותה".

קאהדרה השפילה את עיניה, מבטה תוהה על פני המים.
"כולי אסירת תודה לך, דודי הטוב" השיבה בקול עמום, אשר כמו בקע מנבכיו של כור-קברים צונן "לא אחסוך מאמצים בכדי להביא כבוד לשמך, ולשם אבי המנוח". אזי, קפצה על רגליה, סוקרת את הבריכה במבט פרדה אחרון. ברגע הבא, החוותה קידה עמוקה לעבר השגריר, ושמה פניה בצעד מהיר בינות לשרכים והלאה, אל הכרכרה העומדת ומצפה לה במעבה העלטה.

* * *

"אכן, לא השתנית בהרבה, פלנתאר". הרהר ארגלין בינו לבין עצמו, בעודו מפליט טבעת עשן נוספת ממקטרתו הארוכה, נועץ מבט עגמומי קמעה אל עבר בן-שיחו. בעוד שארגלין שופך בפני מפקדו לשעבר את מר ליבו, בלא שיחסוך בשמות תואר בלתי מלבבים עבור סאנרול ואנשיו, הרי שרעהו לא נהג כמותו. חרף מרירותו הרבה, סרב הלה לדבר סרה באדון המגדל הלבן עצמו, מסתפק ברמזים על הדרך בה בחר זה לנהל את ענייני הממלכה.
"די אם יאמר כי אין אני והוד-מלכותו רואים את הדברים עין בעין" הפטיר האביר אפור השער במשיכת כתפיים עגומה "זמן רב מדי רבצו פרחחי היונאים בארמונו וגנבו את ליבו בתרעלתם". משפט זה היה המירב אשר הצליח ארגלין לסחוט מפי ידידו בעת שהסבו ליבם סביב השולחן. מדי פעם, היה ארגלין מטיל מבט בוחן במהומה אשר סביב, כמנסה לבדוק האם לא מצוטט איש לשיחתם.
"לא זו העת לגלות שאר-רוח אצילי, פלנתאר" גער בו ארגלין, חש כי סבלנותו הולכת וכלה. רבים מבני גונדור נהגו להביע דעה בלתי מחמיאה על המלך הצעיר ועושי-דבר, לאחר שוידאו כי אוזן בלתי-רצויה אינה כרויה בסביבתם. הנועזים שבהם אף הרהיבו עוז לתלות כתבי-פלסתר מחוצפים בחרוזים על חומות השווקים, ממהרים להמלט לאחר-מעשה, טרם יעלו היונאים על עקבותיהם. אלא שפלנתאר נותר נאמן לשתיקתו. מן הסתם, שיער ארגלין, היו אלו שרידי התורה שספג אל קרבו, בעודו נער במנזרם הקודר והנוקשה של כוהני מורשת אלדריון.
"ראה מה גמול קיבלת על מידותיך אלו!" הטיח במר ליבו, אוזר את כל כח רצונו בכדי לשמור על קול נמוך "בוז והתנכרות! יד עריצים גסה גדעה בלא רחם את כל אשר עליו עמלת במשך שנים כה רבות של יגיעה וצער. גזלו את דרגותך והפכו את כבודך מרמס, כשם שגזלו את שדותי בחוזק-יד. אין הם ראויים למענה אצילי, לא בריות מטונפות אלו ולא העומד בראשן!" התנהם, אגרופו הולם בכעס על גבי השולחן.

"ואם אפתח חרצובות לשוני ואגדף את יורש איזילדור, האם יטיב הדבר את מהלכם של דברים?" החזיר פלנתאר באנחה "לא כך הוא, ידידי הטוב. עמדתי אל מול המלך והוכחתי אותו על מעשיו פעמים אינספור, ולמרות זאת לא..."

"היכן שנגמר כוחן של מילים, שם באה עת לשלוף את המעדר, כך היה אומר סבי מנוחתו עדן" נחר ארגלין בתעוב "רבות תמהתי, מדוע אין אנו מתארגנים יחדיו, אנשיו הותיקים של טאר-לינרוס, ומלמדים את היונאים דבר אחד או שניים. האמן לי, פלנתאר" סינן מבין שיניו, אגרופיו קמוצים. "אחרי שיזכה הילד השחצן שבמרומי המגדל לחבטה אחת או שתיים בישבנו, ימהר לתקן את דרכיו".
"תמהני" השיב האביר, נד ראשו לשלילה "חזון בלהות הוא, כי בני גונדור יקומו זה על זה בחרב; אך אם לא שמעת, מרד פרץ באנפלאס והרונדור, בשנים הראשונות לשלטונו של מלכנו, אך השר לאנראד דיכאו בחוזק יד, וכך קנה חן וחסד בעיני הוד מלכותו. אל נא תשתטה!" החריף קולו "כעת, רב ועצום כוחו של השר לאנראד. אלפי צעירים נוהים אחריו, והם חזקים מאשר הם נראים. לא פעם תמהתי ביני לביני, הכיצד הצליח ראש היונאים לאמן נערים כה רבים בחרב בזמן כה מועט. דומה היה בעיני, כאילו דבר-מה מניע את ידיהם ונוסך בהם טירוף ותאוות קרב, בעוד שאנשינו מאפירים ומזדקנים באין-אונים, והפחד אופפם מעברים. וזאת, עוד בטרם דיברנו על בני המזרח והדרום המוצבים במצודת בני-ברית, ולא בכדי. שמועה הגיעה לאוזני, כי מושל איזנגארד ציווה לנעול את שעריו בפני היונאים, וגרש בבושת פנים את שליחי המלך משערי האורתאנק. אלא שמלווין הזקן יושב לבטח במעוזו שבפאתי צפון-מערב" הוסיף בניד ראש חמצמץ "ועוצמת רוהאן עודה חוצצת בינו לבין צבאות המלך. כעת" הוסיף, עיניו האפורות ננעצות בארגלין בתקיפות "בוססנו די והותר בנושאים אלה, ושמא אף מעל ומעבר למידה הטובה לבריאות".
"כרצונך" מלמל ארגלין, היאוש שב ומשתלט עליו. 'אתה הוא זה שיכול להרשות לעצמך לומר דברים אלו, באשר אתה עוזב מחוזות ארורים אלו ועוקר לרוהאן, ולא עוד תצטרך לחיות כאן, בצוותא עם סאנרול ובריוניו!' הרהר, כאב מר יסר את ישותו, אשר נקרעה בתשוקה עזה להניח לכל וללכת בעקבותיו. אלא שאי-כה, הצליח ארגלין לכבול את מחשבותיו הפרועות ולשוב אל המציאות. בימים מרים אלו, ידע היטב, אכן התגשמו דברי הסוכן העתיק: מר המוות, או גרוע מכך, היה מחירן של גאווה ואצילות-לבב. אליריין לא תסכים לעולם לעזוב את כפר הולדתה ובני משפחתה ולנדוד צפונה בחוסר-כל אל הבלתי-ידוע, ואף לרוהירים לא הגתה מעולם חיבה מרובה; שור עבודה או פרה חולבת היו יקרים בעיניה אלף מונים על פני סוס רכיבה אציל, והיטב גערה בבעלה כל אימת שנשא עיניו למרכולתם של סוחרי אדוראס, בשנים בהם היו אלו חולפים עדיין בנתיבי איתיליין הנאווה.
"לו יהי כן" שב ומלמל, מסב ראשו בכהות לעברים. אזי, צד דבר-מה את עיניו, גורם לכל אבריו להדרך; דמות דקת גזרה, עוטת מעיל או גלימה ארוכה ואפרורית, אשר נשענה קלות על אחד מעמודי המסד של האולם, מרחק לא רב משולחנו. זו, כובע מאורך ורחב תיתורה שמוט על פניה, נראתה כנועצת בהם את מבטה. או שמא, לא היו אלו אלא פחדיו שלו אשר החלו מתעתעים בו?
מנער את ראשו, חש ארגלין רטט קר מתמר ועולה בגרונו. לרגע-קט, ראה בעיני רוחו יונאים פרועים המעלים בלהבות את משכנו, אחד מהם מפיל את רעייתו הצווחת ארצה ו... "חדל מכך, ראש-לפת!" גער בעצמו בכעס, יודע כי אל לו אף לההין ולהעלות מחשבה נוראה זו בדעתו. ברגע הבא, חצצו שני סוחרים רעשנים בינו לבין אותה בריה אפרורית, מסתירים אותה מעיניו. רגע אחד, ניסה ארגלין לתור אחריה במבטו. ברגע הבא נואש, והשיב את מבט עיניו העגום אל שולחנו.
"מעטים מסוגך נותרו על פני האדמה בימנו אנו, פלנתאר" מלמל לבסוף, קולו חלוש ושבור. "מאז ומעולם קנאתי בך בכל מאודי, בשיא הכנות".
"אם כך הוא, טעות בידך" הפטיר פלנתאר מיד. ארגלין נבעת. להרף-עיין, הסגירו עיניו של רעהו אומללות כזו, אשר אף בכי תמרורים מר לא יוכל להביעה. לרגע אחד, דימה ארגלין לחוש בצינת שנים ארוכות של יאוש, רווי כיסופים שאין להם מרפא, ומילים קורעות-לב שנהגו חרש אל תוך אפלת הליל, היכן שאין שומע. אלא שברגע הבא, שב פלנתאר לחזותו הרגילה. עיניו בוהקות בדריכות פתאומית.
"עוקבים אחרינו" לחש בשפל-קול "מימין, בסמוך לסוחר הבדים השמן המוטל על שולחנו".
ארגלין נשך שפתיו. אכן, הדמיון לא תעתע בו. כהרף-עיין, שב וראה את אותה בריה עוטת אפור. כעת, משהסתובבה וחמקה אל מאחורי עמוד, הבחין בקשת ארוכה ואשפת חיצים החגורה אל גבה, וחרב פרשים התלויה בחגורתה: חזיון נפוץ למדי בקרב אלו אשר בחרו לנדוד לבדם בדרכים בימים אלו.
"תמהני האם אכן במרגל ומלשין מדובר" מלמל פלנתאר, מזדקף למחצה וידו מתהדקת על ניצב חרבו. ברק מסוכן הבהיק בעיניו "אם אכן כך, עשוי אני לעקוב אחריו אל מחוץ לפונדק ולתפוס עמו שיחה קצרה, לאחריה ספק אם יספר עוד דבר לאיש. אלא אם כן ילך וידווח כבר כעת את אשר שמע לחבורת היונאים המסבה כאן. אולם" הוסיף בבוז "מסופקני אם כך יעשה. ברנשים אלו נראים כעסוקים מדי באותה הילולה נתעבת שלהם".

בדברו, שילח מבט קצר ביונאים; אלו נראו אכן כשקועים בשירה ושתיה. שניים או שלושה מהם היו מוטלים כעת על שולחנם כאבן שאין לה הופכין, וארבעה אחרים נראו כקרובים למדי לאותו מצב, מתנודדים בכסאותיהם באורח מסוכן. אחת הנערות קלות הדעת טיפסה אף היא על השולחן, מיללת בחדווה ומרעישה עולמות בתוף-יד קטן עתור בצלצלים, קולה מצטרף לשירתו של הפייטן בצריר אשר הלך וגבר מרגע לרגע. אלא, ששלושה או ארבעה מן הצעירים הפרועים נראו כאילו הנגינה והשירה החלו משעממים אותם. הללו התרוממו ממקומם, הילוכם כבד קמעה בשל האוכל והשתיה שהריקו אל קרבם. כעת, היו סוקרים את הקהל בעיניים מפלבלות, מגחכים ומתלחשים ביניהם.
"הם מחפשים צרות, בני הבליעל" לחש ארגלין, מבטו מתעכב לרגע על עיניו הבוערות של אחד מהם, נער צעיר אשר תלתליו הכהים נישאים מעל ראשו כפטריה מוזרה, וידו מלטפת את ניצב נשקו.
"אכן" החזיר פלנתאר, מבטו נסב אף הוא לאותו כיוון. "מר יהיה גורלו של 'שונא השלום האחווה' אשר ייפול לידיהם הלילה. אלא שאין אני מעוניין בקטטת חרבות אשר ניתן להמנע ממנה, ואשר אתה עשוי לשלם עליה מחיר יקר, אף לאחר שיפרדו דרכנו". ניכר היה בחזותו של פלנתאר, כי דבר-מה נוסף עמד לנגד עיני-רוחו, אולם מבטו של ארגליו הופנה כעת לכיוון אחר, נכשל מלהבחין בכך.
"למרות כי רעיון זה מפתה מאד" ירק האיכר המזוקן מפיו, קם אף הוא באיטיות ממושבו בעודו שולח מבט לוהט בפייטן המרגיז הרוקע ברגליו על השולחן, תצרומו הולך וממלא את החלל סביב, נמהל ביללות המסתלסלות מפיה של הנערה המעורטלת למחצה "שים עיין על העכברוש החמקן שלנו, פלנתאר".
האביר הנהן, ידו עודנה מונחת ברפיון על ניצב חרבו ועיניו תרות את הקהל. לאחר רגע הניד ראשו.
"כעת הוא מתקדם אל הדלפק..." לחש באוזנו של ארגלין "או ליתר דיוק היא. אם עיני אינן מטעות אותי, הרי שעניין לנו עם נערה צעירה, דבר מתמיה בפני עצמו, בהתחשב בקשת שהיא נושאת עליה. כח רב נדרש בכדי למתחה כיאות, ולא רבים נותרו היודעים לעשות זאת כהלכה בימינו..."
בנקודה זו, חדל ארגלין לעקוב אחרי דבריו. כעת, משהצליח לקלוט את אותה בריה חמקנית בעיניו, לא הסיר ממנה עוד את מבטו. אכן, היתה זו עלמה, גופה תמיר ודקיק. לרגע, נעצרה על מקומה לרגע להביט על סביבותיה, כחוככת דבר-מה בדעתה. לשבריר-שניה, הצטלבו עיניה הכחולות-ירקרקות עם מבטו של ארגלין. ברגע הבא, התנער הלה במבוכה, מגרש מחשבות פרועות על סוסים דוהרים, גלי ים ופסגות מפוארות ועוטת לובן אשר מלאו את ישותו להרף-עיין.
"במחשבה שניה, אינני חושב כי עלמה זו נמנית על מרגליו של שר היונאים" לחש בקול רועד קמעה "אך לעומת זאת... אם אין דבר-מה מוזר בעלמה זו, הריני צנונית. הבט בה, פלנתאר!"

באותו רגע עצמו, הגיעה הנערה אל הדלפק, משעינה עליו בקלילות את מרפקה.
"מעט תירוש מתוק וצונן עבורי, נכבדי הפונדקאי" אמרה בקול מתקתק ומתנגן, אשר אך מעט מאד ממנו הגיע לאוזניו של ארגלין מבעד להמולה. הגבר עוטה הסינור, אשר זה עתה התפנה מהעברת טס כבד ומבהיל לידיה של אחת המגישות, הסב את ראשו אליה ביגיעה.
"מה ברצונך לשתות?" שאל, מרים קולו בכדי לגבור על הרעש סביב.

חיוך סלחני עלה על הפנים הבהירות החבויות מתחת לכובעה האפור "מעט תירוש צונן, אף כי ליבי לא יבחל אף בבקבוק של יין מתובל וחם" הבהירה העלמה, קולה רהוט וערב למשמע אוזן, אף כי מהול בקורט מבטא זר. הפונדקאי הנהן ונפנה באברים נוקשים אל החבית שמאחוריו, בלא שיקדיש לה תשומת לב מרובה.
"וכמו כן" הוסיפה זו מששב הפונדקאי ונפנה לעברה, גביע גדול ונוטף נוזל אדום לפות בידו. כהרף-עיין, התיישבה בקפיצה קלילה על אחד הכסאות שלפני הדלפק "האם לא שקלת בדעתך, מכובדי, להתפטר מאותו חתול מילל שעל השולחן? זמן רב מדי הוא מדיר מנוחה ושלווה מאורחיך הטובים, אם לדעתי תשאל".

וכמו להכעיס, נישאו באותו רגע קולות היונאים במקהלה עכורה ורמה מתמיד, בעודם מצטרפים אל הפייטן לשירת אחד הידועים בפזמוני משמר היונה:

"יונה קטנה ולבנה, הומה בשיר מזמור

עם עננה של עונג היא אלינו תחזור.
גלגלתי לי עלה נחמד בתוך גליל שחור,
עישנתי וחלמתי על עולם יפה-נאור!"

הפונדקאי קפא על מקומו כאילו הפכו אי-מי לאבן, נקרע בין תשוקותיו הסותרות. קולה של העלמה חדר הישר אל ליבו, זורם ומתוק כיובלי מיים צלולים הניגרים מפסגות לובן נוראות הוד. אלא, שמתיקות קולה לא השכיחה מהפונדקאי את חששותיו, אשר החרבות החגורות למתני היונאים הצוהלים נתנו להם גוון מוחשי למדי. כרבים אחרים מיושבי האולם, תמה אף הפונדקאי מה-בשורה הגיעה לאוזניהם, אשר די היה בה בכדי לשפר כך את מצב-רוחם.
"מי את?" הטיח בה בכעס, בוהה בפליאה וחשש בפניה המוצלים "האם באת לסבך אותי בכוונה תחילה? ו...מהו אור מוזר זה שנוצץ בעינייך, בשם כל הרוחות והשדים?"
מאחור, קרבו ארגלין ופלנתאר באיטיות, מפלסים את דרכם בינות לשולחנות הצפופים. מביט סביבו, הבחין ארגלין לפתע כי עוטת הברדס האדום לא ישבה עוד לצד הכותל, ולא נראתה בשום מקום. צביטה עמומה של צער חלפה בליבו, אולם שעתו לא היתה פנויה לכך עוד. בזווית עינו הטיב להבחין כי אף עינם של שניים מן היונאים שזפה את המתרחש ליד הדלפק. אלו, אשר אחד מהם היה אותו נער בעל עיניים בוערות אותו ראה ארגלין קודם לכן, קרבו בצעד עכור, איטי, מטים את אוזנם לנאמר. חיל אחז בפונדקאי, משראה אותם בבואם.
"מה עסקך כאן, אשה זרה?" התנהם לעברה "האם יש באמתחתך דבר-מה להציעו, העדיף על פייטן מכובד, נאור ושוחר שלום? או שמא "החריף קולו, כמו לוודא כי היונאים יטיבו לשמוע דבריו "אינך מנסה אלא להסית אותי, אזרח גונדור נאמן ותם-לב, אלי בגידה בכתר?!"

"ריח עז של צרות עומד באוויר, ידיד ותיק" העיר ארגלין בבהילות, מנסה לתפוס את כתפו של פלנתאר. אלא שזה הוסיף להתקדם, נועץ עיניו כמהופנט בעוטת האפור. היונאים הלכו וקרבו אף הם, וכעת לא היו מרוחקים אלא כדי עשרה צעדים מגבה של העלמה. זו, גבה מופנה אל הסכנה, נראתה כמהססת לרגע. אלא שאז, גבר קולו של הפייטן שעל השולחן והמקהלה המלווה אותו, מחרישים לרגע את כל יתרת הקולות.

"עולם חדש, עולם יפה, עליו אנו חולמים
עולם שאין בו אבירים ואין בו לאומים.
אין בו ואלאר, ריקים שמיו מלבד עשן מתוק,
ואין בו מה ל'שות מלבד לסבוא בגיל וצחוק!"

מתחת לכובעה, ניכר היה כי פניה של העלמה העלו סומק זועם.

"אוֹרקווּי! פאיקה אָר סאוּרה אוֹרקווּי!" מלמלו שפתיה בלשון זרה. דומה היה, כי דברים אלו השירו מעליה את האחרונים בהיסוסיה, שולחת ידה אל כובעה, החזירה מבט גאה ובוטח אל עבר הפונדקאי.
"אכן, יש באמתחתי דבר-מה עדיף להציעו, אנשי גונדור!" הצהירה בקול צלול ורם, אשר הסב אליה את מבטיהם של כל יושבי השולחנות הקדמיים. זוקרת את ראשה, השליכה את כובעה באחת מעליה. היונאים גיחכו ברשעות, אלא שברגע הבא קפאו על מקומם בתדהמה, כמותם כפונדקאי וכל יתרת הנוכחים סביב.

"חי ארו רב החסד!" נאנק ארגלין, נאבק שלא לאבד את שיווי משקלו. לרגע, דימה לראות אור בהיר אופף את האולם, מגרש את הצללים לקרן זווית. בכל חמישים שנות חייו, לא נחו עיניו מעולם על דבר-מה יפה שכזה: עלמה זו עלתה ביופיה עשרת מונים אף על ההדורות בגברות אשר ראה ברחובות מינאס-איתיל ומין-רימון, ואף אליריין בצעירותה לא היוותה לה בת-תחרות. האור הנוצץ בעיניה דמה ליפים בכוכביו של ליל אמצע הקיץ. שערה הארוך, אשר השתחרר כעת במלוא הדרו, גלש על גבה בגלים בהירים וזוהרים, כעשוי זהב לבן.
"הו!" שמע את פלנתאר נאנק, אימה ופליאה נמהלים בפניו "האם הגיע קץ העולם אשר הכרנו?".

אזי, לבסוף, הבין ארגלין דברים אל-נכון; עלמה צעירה זו היתה בת לעם אשר לא נראה בארץ גונדור אלפיים שנים תמימות. לרגע, לא יכול היה אלא לבהות נכחו בעיניים קרועות לרווחה. אלא, שהיה בבת-לילית זו אף דבר-מה נוסף, מלבד יופיה; דבר-מה אשר חימם את לבבו המפרפר בקרבו. באל-כורחו, שבה מחשבתו הקודחת לרגע לשירת היונאים אשר מילאה את חלל הפונדק.
"הכך מקדמים פני בת לעם הנאווה בשובה?" הרהר בזעם, חש רצון עז מתמיד להתנפל על אותו פייטן גוץ ולהשביעו מנחת אגרופיו. "אכן, לעולם עכור ודלוח שמה את פעמיה. אבוי לאותה בושה!"

אלא, ששירת היונאים הפרועה דעכה כעת, מותירה את הפייטן לעמוד בדד על שולחנו, פניו סמוקי זעם ואגרופיו קמוצים. לרגע, נדמה היה כי כל העיניים אשר בקדמת הפונדק נעוצות בעלמה בהירת השער הניצבת ליד הדלפק. זו, מצידה, נראתה כמתענגת על כל רגע ורגע של תשומת לב מלאת פליאה בו זכתה. חיוך מתוק על פניה, סבה בחצי-מעגל, בדרך אשר הזכירה לארגלין רקדנית מלאת-חן בתום הצגת בכורה.

"ברוכים הנמצאים!" אמרה בקול מסוגנן-היטב, אשר נשמע מקצה האולם ועד קצהו "שמי הינו אָמַרִיל, בת לגבירה אַנָארִיס שמן הונייר, והזדמנתי לכאן בדרך מקרה. מה בדבר התירוש שלי, פונדקאי נכבד?" חקרה, מסבה ראשה לעבר העומד מאחורי הדלפק, אלא שזה הוסיף לעמוד בפה פעור, הגביע נושר מידו הרועדת ושופך תכולתו באחת על מגפיו.

אמריל נעצה בו מבט משועשע למדי.
"אם תוסיף לעמוד בפה פתוח, סופך לבלוע זבובים, אדוני הטוב!" צחקה מקרב-לב "אשר לי, טרם שמעתי כי אי-מי מבני עמי נהג לכרסם את אנשי גונדור לארוחת ערב. מאידך-גיסא, אם המשקה יערב לחיכי, יתכן ואסכים לשיר ולנגן דבר-מה עבור אורחיך... דבר אשר לו הינכם זקוקים למדי, אם לשפוט לפי אותו ברנש כשרוני המיבב באולם זה הערב" עווית של תעוב עברה על פניה בדברה.
כעת, דומה היה כי הקהל מתנער אט-אט מחבלי הפליאה שאחזו בו. דבריה האחרונים של אמריל לוו במקהלת הסכמה קולנית למדי מן השולחנות הקדמיים.
"זרקו את הכלב המנבח לשק וחבטו בו!" נהם אי-מי בקול גדול, הולם על השולחן באגרופו.
"פנו מקום לבת העם הנאווה!" החרה-החזיק אחריו ברנש אחר. אי-שם מאחוריו, קראה אשה כי הנה יבוא צבא אבירים עוטי אור מן המערב, ויביאו יום-דין על לאנראד וחבר מרעיו. אלא שהפונדקאי הוסיף לעמוד מנגד באין-מעש. דומה היה כי ביקש לפצות פיו ולומר דבר-מה, אולם שפתיו הרועדות בגדו בו, פולטות אך מלמול בלתי-מובן. אלא שכעת, לא הופנו עיניו המפוחדות אל בת הלילית שלפניו, אלא אל המתרחש מאחורי גבה; ובאותו רגע עצמו נפל דבר.

הנער בעל העיניים הבוערות השתחרר סוף-סוף מקפאונו; בהינף יד, שלף סכין ממורטת מחגורתו, מניפה ומזנק קדימה בצווחה נוראה אשר פלחה את האוויר סביב. עוד טרם תמו הדי קולו, זינק קדימה במלוא כוחו, אל עבר גבה החשוף של אמריל.
פלנתאר נאחז חלחלה, מתנער במאוחר מהרהוריו באשר להופעתם מחדש של בני העם הנאווה; במרוצת חייו, ראה ושמע דברים רבים. בכי תמרורים של איכרים שיקיריהם נשמדו בידי מומאקיל שעלו מן הדרום; צרחות שנאה של המון בני דונלאנד משחר לטרף אשר הסתער על רוהאן ואיזנגארד. נהמות אימים הבוקעות מפיות יצורי-ענק אשר ירדו מן ההרים, וזעקות נוראות של גברים אמיצים אשר נרמסו תחת רגליהם. אלא, שבכל אותה עת, טרם שמע שנאה כה נוראה כזו שבקעה מגרונו של אותו נער, אשר טרם מלאו לו ולו שמונה-עשרה אביבים. נדמה היה לפלנתאר, כי עצם האור הזוהר בעיני בת-הלילית צורב את ישותו של היונאי, כמאיים לכלותה לאין. קריאת אימה נפלטת מפיו, אימץ כל גיד ושריר בגופו בכדי לזנק קדימה בחרב שלופה, ליבו מפרפר בקרבו כדג שהוצא מן המים.

אלא שעלמת האלדר היתה מהירה ממנו; חשה בסכנה הבאה מאחור, ניסוטה במהירות מנתיבו של הסכין, אשר דקר את החלל הריק, ננעץ בעוצמה רבה בדלפק עליו נשענה אך לפני רגע.
"אחוז דיבוק דוחה שכמותך!" קראה בפתיעה. היונאי הצעיר, מוסיף לפעור פיו ולצווח כמטורף, שלף כעת את חרבו, אלא שטרם עלה הדבר בידו, ננעצה ברכה של אמרייל בכח רב בינות לרגליו, גורמת לו לכשול מיבב לאחור. ברגע הבא, קרס הנער בעל תלתלי הפטריה על ברכיו, בוכה מזעם וממלמל קטעי מילים בלתי מובנות.
תרועה עולזת עלתה מחצי תריסר שולחנות. יתרת היונאים התנודדו וקמו על רגליהם, מהססים לרגע בעודם בוהים בחברם ובעלמה דקת הגזרה הנישאת מעליו בעיניים עכורות ומבשרות רעה. דומה היה, כי התקשו להעלות על דעתם תחילה מה הכה בחברם; אלא, שאט-אט, החלו מבינים.
הצעיר שעל הרצפה, מתפתל בכאביו, ניסה לשוב ולהתרומם, ידיו שבות ונשלחות בכבדות אל נשקו.
"דומני" התיזה אמריל בלגלוג "כי הצמא עשה שמות בבינתך, אדוני הבריון. אנא, הנח לי לסייע בידך". מהירה כברק, חטפה בקבוק כבד מן הדלפק, מנפצת אותו על ראשו של יריבה במכה מהירה שלא החטיאה. הנוזל הכהה נשפך על תלתליו ופניו, צווח היונאי פעם נוספת, ואחר נשמט ארצה בלא הכרה.
"מותי, כלבת לילין!" זעק היונאי הנוסף אשר קרב לדלפק קודם לכן, שולף את חרבו ושועט לעברה בפנים סמוקות "הצילו את השלום, אחים נאורים!"

צלצול מתכתי עז נשמע, כאשר התנגש להבו השלוח בחרבו של פלנתאר, אשר הטיל עצמו באחת אל נתיבו של התוקף. היונאי שב והלם, ופעם נוספת נהדף.
"סוֹרוֹלוּיְנֵה למען המערב!" קרא בעיניים בוהקות, מתמרן והולם במהירות אשר אילצה את יריבו לסגת לאחור. הצעיר הפרוע, אשר היין ועשן השודלוק אשר שאף אל קרבו האטו את תנועותיו, לא נראה כבן תחרות לבן-פמלייתו למוד הנסיון של טאר-לינרוס. יריב נוסף הסתער כעת על אמריל, גרזן מוכסף מונף בשתי ידיו, אלא שמזלו איתרע לדרוך על שלולית המשקה השפוכה לצד רעו המעולף, גורם לו להתנודד במקומו באורח מסוכן. ברגע הבא, צרח מכאב כאשר חרבה של אמריל חתך עמוק בידו, מאלצת אותו לשמוט את נשקו ארצה.
"הצילו את השלום, כך?" סנטה בו בת הלילית, נראית משועשעת מאד מן הזעם הבוער בפניהם של אנשי לאנראד "הספקתי לשמוע דבר-מה על אודותיכם במסעי, יונים תמות שלי. וכעת, מדוע שלא תשוב אל אותו אורק חביב ושוחר שלום אשר לימד אותך להניף נשק, ומסור לו שיתאמץ לעשות עבודה טובה יותר לעתיד לבוא?"
היונאי המבועת, דם ניגר מידו, ניסה לסגת, אולם כעת בגדו בו רגליו לחלוטין, גורמות לו להחליק ולהשתטח אפיים ארצה "האם בשנים שחלפו מאז עזבו הנולדור ארץ זו, החלו צהובי הניבים מתרשלים מעט על משמרתם?" הוסיפה בגיחוך, מכבדת את יריבה הצווח בבעיטה עזה.

כעת, רעדו קירות האולם מגלי הצחוק שחלפו בקהל. אחרון התוקפים, אשר זרק עצמו קדימה בתנופה גמלונית מדי, צרח כאשר הכתה בו חרבו של פלנתאר, גורמת לו להתמוטט במלוא משקלו על אחד השולחנות ולהופכו לאחור. מאי-שם, קמו אי-אלו מן הקרואים על רגליהם, משיקים ספלים בקול תרועה.
אלא שהשמחה, לדעת פלנתאר לפחות, היתה מוקדמת די הצורך; היטב הבחין ביונאים נוספים הקרבים והולכים, נשקם שלוף וחזותם מאיימת. כלח כרוב, אשר יודה ביד נעלמה וחלף סמוך מאד לראשיהם, לא הועיל במיוחד לשפר את מצב רוחם.
"עלינו לצאת מכאן מהר ככל הניתן, גבירה נעלה" אמר פלנתאר בקול נמוך לעבר עלמת האלדר. בלא לחכות לתגובתה, פסע כעת קדימה, נושא את ידו הפנויה לעבר אנשי השר לאנראד, לאות כי פניו למשא ומתן. הללו נעצרו, מחרפים ומגדפים, מעבירים עיניים יוקדות בשנאה מבת הלילית אל בעל בריתה, וחוזר חלילה.
"חושבני כי נפלה טעות, אנשי היונה" התנשף פלנתאר, משפיל במעט את להב חרבו השלופה "בטוחני, כי הגבירה בת העם הנאווה לא התכוונה לעורר מהומה אשר כזו בבואה לכאן".

אמריל כיווצה קמעה את גבותיה, בעוד פלנתאר מוסיף "היה זה אחד מאנשיכם אשר זינק על העלמה בסכין שלופה, בלא כל התגרות מצידה. כעת, הניחו לי להוציאה מכאן, וכל אחד מאיתנו ילך לדרכו" סיכם בתקיפות, נועץ מבט תקיף בחבורת היונאים המתאספת מולו. אלו היססו לרגע; השנאה היוקדת בהם ניכרה בפניהם, אך היטב ידעו כי אין כוחם במין-רימון רב די הצורך.
"ברשותך, גבירתי" מיהר פלנתאר והפטיר, מחווה קידה מרומזת אל עבר אמריל. זאת התקדמה מעט, ניצבת סמוך אליו מאחור. אלא, שליבה לא מלאה לצאת בדרך זו.
"תודתי נתונה לך, אדוני האמיץ" החזירה "אולם טרם אצא מכאן" הוסיפה ואמרה, מפנה מבט מלא סלידה אל עבר עדת הצעירים המרטנת וממלמלת נכחה "ברצוני להבין מדוע תקפו אותי בני בליעל, אשר ניסו להתגנב מאחורי גבי בדרך היאה לאורקים".

לרגע, השתרר שקט סביב, מופרע רק בגניחותיהם של היונאים הפצועים המוטלים על הרצפה. ארגלין, אשר פילס דרכו בתוך הקהל, יכול היה להשבע בינו לבינו, כי מאחורי זעמה המעושה, נצנץ דבר-מה אחר בעיניה התכולות-ירקרקות של בת הלילית הצעירה.
'בלא ספק, עז רצונה לטפל בעוד כמה וכמה מהם' הרהר ארגלין, חיוך שובבי קמעה עולה בזווית פניו 'חי נפשי!'

"כמו כן" הוסיפה אמריל, משלבת זרועותיה על חזה בלא פחד "סבורה הייתי כי אזכה לקבלת פנים נאה יותר בבואי לגונדור" קבלה בזעף "אם מטיבה אני לזכור את הסיפורים ששמעתי מאלו מבני עמי אשר חיו בארצות אלו בעבר הרחוק, הרי שבני ברית היו לאנשי גונדור, טרם הפליגו מערבה..."

עבור היונאים, היו דברים אלו די והותר; אף כי איש מעדת הצעירים הפרועה לא ראה בן-לילית מעודו, הרי שהיטב שמעו את שמעם מפי קציניהם; הכל ידעו כי לאנראד ואנשיו שיננו חזור והדגש לצאן מרעיתם, כי אין בנמצא זדון, יוהרה וחרחור מלחמה אשר לא זרעוהו בני גזע זה בשכבר הימים.

"כך את אומרת, עלובת נפש?!" התנהם אחד השומרים, עושה צעד קדימה באגרוף מונף "כזבנית ומחרחרת מדון! מדוע לא נשארת עם יתר בני עמך, להרקב ולהעלות עובש מעבר-ים?". יתרת היונאים יללו ומחאו כפיים לאות עידוד, עודם אפופים בעשן גליליהם.
"מדוע באת?" הרעים היונאי קולו לעברה, העידוד לו זכה גורם לו לאזור אומץ "לשוב ולהמיט צער ומלחמה על עמנו האהוב? לשוב ולשחק בגונדור כבצעצוע, בעוד את מסיטה אותנו כנגד אחינו האהובים, בני התרבויות החמות והנפלאות שבדרום ובמזרח?"

אמריל נראתה כמתאפקת שלא לפרוץ בצחוק.

"האמנם?" החזירה "ומפיו של מי..." החלה מוסיפה, אלא שהיונאים שסעו את דבריה, צווחים וצועקים בגרון ניחר. המתח עמד כה כבד בחלל הפונדק, עד כי דומה היה כי ניתן לחותכו בסכין.
"אכן כן!" צעק שנים או שלושה מן הצעירים במקהלה "יציב ונאור!". דומה היה, כי הארשת הזחוחה שעל פני יריבתם מעלה את חמתם עד להשחית.
"תמיד ניצלתם את עמנו האומלל, תופרים כזב ומותירים אותנו בחשכת בערותה של מסורת מאובנת ויהירה, פרי המצאתכם הבאושה!" צעק היונאי הראשון, פניו סמוקות כסלק "אך הפעם לא תצליחי במזימתך; לא גבירתי! משמר היונה נכון להלחם בעבור יום המחר המתוק והנאור אשר נשבע השר לאנראד להביא לארץ זו. בקרוב, יצאו אל הפועל האירוסין הברוכים בין מלכנו לנסיכת האראד, וסוף יושם לפילוג אשר זרע גזעכם המטונף ביננו לבין אחינו מארצות השמש היפות. ולוואי יתפקעו מנהיגיכם המאוסים לנצח במאורותיהם המצחינות!"
כעת, פקעה אף סבלנותו של פלנתאר.
"אל תתני ליבך אליהם, הגבירה" אמר בקול רווי מרירות "אין הם אלא חבורה של ריקים ופוחזים, אכולי שטנה ורעל, העושים את דברו של אדם רע-לב", עיניו בהקו בתעוב וצער, וחרבו רטטה בידו, כמתחננת לפרוץ אל תוככי עדת היונאים ולשתות את דמם לרוויה. אלו נחרו וצווחו בלעג.
"זקן שוטה ואוכל-טינופת!" החזיר אחד מהם בקול תרועה רמה "ספר לבת-בריתך מי מושל כיום בגונדור! ספר לה מי יושב במגדל הלבן, סבא'לה בלוי ועלוב נפש שכמותך!". אלא, שברגע הבא מצא עצמו בוהה בקשת מפחידה, אשר חץ כונן על מיתרה ביד מהירה כרוח.
"נבל את פיך שוב, גורר-רגליים כעור שכמותך, ותשלם מחיר יקר מאד". עיניה של אמריל בהקו. אכן, הרהרה בינה לבין עצמה. היטב ידעה כי צפויות לה הרפתקאות מסעירות בארצות בני האדם, אולם לא ניחשה עד כמה ימהרו הללו לפוקדה.
"אכן!" הוסיפה וקראה בגאווה, בעוד הקהל עומד על רגליו מנגד "אם כאלו הם פני הדברים, לא הקדמתי בואי ולו ביום אחד... אף אם יש בהן אמת, בשמועות האפלות שהגיעו לאוזני, הרי לא שיערתי בנפשי כי מורגות הארור בחר דווקא בתולעים נרפשות כדוגמתכם בכדי להפיץ את שקריו בקרב בני-אדם" חיוך מתקתק ומלגלג עלה על פניה בדברה "ושמא..." הוסיפה "יעשה עמנו חסד ויבחר בשלוחים שהבל פיהם מצחין מעט פחות, חי נפשי!"

היונאים צעקו בזעם, מסבים מבטים מאיימים סביב, כרוצים לראות מי מתוך הקהל מהין לשמוח לאידם. החרבות הונפו גבוה מעל ראשם, אולם דומה היה כי איש מהם אינו רוצה להיות הראשון במסתערים.

"עלינו למהר ולצאת מכאן, גבירה!" לחש פלנתאר בבהילות, תמה האם מטיבה אותה בת-לילית להבין את מצב הביש אליו נקלעה. ארגלין, אשר הגיע כעת אל קו השולחנות הקדמי, השתופף, מחכה לרגע מתאים לזנק ולחטוף את קרדום היונאי המובס אשר נשמט ארצה פסיעות ספורות ממקום עומדו "הם רבים מדי" המשיך בשפל-קול "ואין הם היחידים ש..."
"להרוג אותה, אני אומר!" גרגר אחד היונאים, מנמיך את החנית הלפותה בידו "וגם את הזקן הארור, בהזדמנות זו. לא שכחנו כיצד קידמת את אחינו האהובים מן המזרח, חזיר חשוך-לב!"
"צעד אחד קדימה, ותהיה ראשון למתים הערב" התרה בו פלנתאר, מטה את חוד חרבו לעברו.
"ורבים מחבריך הנתעבים ילכו אחריך חיש מהר" הוסיפה אמריל, מטיבה את עמידתה, קשתה דרוכה ומוכנה לירי.

פעם נוספת, נאחזו היונאים במבוכה; ממאנים לסגת, ומפחדים להסתער, נותרו לעמוד בנשק שלוף. מעלליו של פלנתאר במלחמת הלוטוס נודעו ברחבי גונדור, ואף הקשת הדרוכה ביד בת-הלילית לא נראתה כמבשרת טובות, בלשון המעטה. ארגלין כרע על ברכיו, נכון להסתער אל עבר הקרדום עם הנתן אות ראשון לקרב.
אלא שאז נשמע קול דריכתו של כלי יריה, מהיר ומבשר רעות, ועמו קול רועם ועמוק, אשר הדהד מקצה הפונדק ועד קצהו.

"חזקו ואמצו, חברים, חיילים בצבא השלום! אל תחתו מילדי הרשע ואויבי האדם!"
פלנתאר נשך את שפתיו בזעם "אמנדול!" הפליט, מסתובב באחת אל עבר הבא זה-מקרוב, יודע כי הנה התאחרה השעה. ואכן, היה זה הסרן הקנאי בכבודו ובעצמו, פניו לוהבים מזעם, וכל אבריו נחושים כפלדה. בידו, לפת רובה-קשת כבד, דורכו ומכוונו במהירות שלא נפלה בהרבה מזו של אמריל עצמה. לא נותר לה, לבת הלילית המופתעת, אלא להסתובב ולבהות בראש החץ המכוון הישר לעבר מרכז גופה. היטב ידעה, כי קלושים סיכוייה לחמוק ממסלולו טרם יפלחה בעוצמתו הקטלנית.

אלא שפלנתאר עשה צעד תקיף קדימה.
"הנח לרובה הקשת הזה, אמנדול" אמר בקדרות "אם נותר בך ולו שמץ מן הכבוד בו ניחנת בימים ההם, בל תהיה אתה אשר יפתח בשפיכות דמים" הוסיף, נראה לרגע כמחשב לזנק ולחצוץ בגופו בין קצין היונאים לטרפו.
אלא שאמנדול נד ראשו לאות שלילה.
"סור מדרכי, פלנתאר" החזיר "כי בזו הפעם, לא תביא לך ידידותנו משכבר הימים תועלת. אכן, צפוי היה כי אתה תהיה הראשון מבין אויבי יום המחר הנאור, אשר תאוץ לחבור אל בת-שטנים ליליית זו, במאמציה לחבל בשליחות היונה להשכין שלום ושפע בארץ. אולם שוב לא תעצרני, אף לא במחיר חייך. לא!" הרים קולו "הסכנה הצפונה בבני גזע עתיק ואפל זה רבה מדי מכדי להניחם להתרוצץ בארץ זו ולחתור תחת נאורי בניה".
אמריל הסבה מבטה במהירות אנא ואנא, כמבקשת למצוא מפלט, אלא שאף בדברו, לא הסיר ממנה אמנדול את עיניה.
"ברורה היא השעה בה בחרו בני העם הזה לשוב ולהופיע" הוסיף אמנדול בקולו הנמוך, הרועם "ממש באותה שעה, בה עושה שיירת הכלולות את דרכה אל עיר הבירה, ומעשים גדולים נעשים, מקרבים אותנו אל עבר עולם חדש ואמיץ. כשם שאתה תתן את חייך בכדי לסייע לבת התרעלה, כך אתן אני את חיי על מנת לעוצרה. אולם, אם תשליכו שניכם את נשקכם בזה הרגע, הרי שבכבודי נשבעתי כי בת-הלילית לא תיקטל במקום זה. בנחושתיים תיכבל, ואל מינאס טירית תבוא, לעמוד שם למשפטו של השר לאנראד. אלו דברי, בשם משמר היונה!"

פלנתאר היסס, סוקר את יריביו המתאספים והולכים סביבו, עיניהם דולקות. אמריל כיווצה את אבריה, מחשבתה הקודחת מנסה למצוא הצלה של הרגע האחרון. ארגלין, יורד על ברכיו, זחל קדימה במהירות, חש את מגעו הקר של הברזל מרעיד את אצבעותיו. שנים עברו מאז אחז בנשק לאחרונה, ידע. אולם בטוח היה כי דבר-מה מימים עברו נשתמר אי-שם בדעתו. כך או כך, נשבע לעצמו בחירוק שיניים, אין בדעתו להפקיר את ידידו הותיק ואת עלמת האלדר הנאווה, אף אם יאלץ ללחום בכל יונאיה המצווחים של מין-רימון.

© כל הזכויות שמורות, בכפוף לכל דין ובכפוף לזכויות היוצרים המקוריות על יצירותיו של טולקין. צילום, העתקה בכל דרך אחרת או שימוש מסחרי כלשהו אסורים בתכלית, בלא אישורו המפורש והמשותף של הכותב, בכתב ומראש. כל הפועל בניגוד להוראה זו מפר את החוק.